מורשת יהדות מרוקו

החשישים הוא שמם של מאמיני פלג שהתפצל מן השיעה האסמאעילית והטיל חתתו על העולם המוסלמי והאירופי במשך כמאתיים שנה – במהלך המאות האחת עשרה והשתים עשרה לסה״נ – באמצעות מעשי טרור ורצח של יריבים פוליטיים ודתיים. שמעם יצא בארצות אירופה בידי הצלבנים, שגם בבמה ממנהיגיהם פגעה חרבם של החשישים. שמם של החשישים – assassins באנגלית ובצרפתית ובצורות דומות בלשונות אירופה אחרות – הפך במרוצת הזמן שם נרדף לרוצחים פוליטיים ואף לסתם שופכי דמים בעבור בצע בסף. על פי סברה רווחת בספרות – בעיקר מפרי עטם של יריביהם – מקור השם חשישים בסיפור אגדי שלפני צאתם למשימות רצח, שבהן על פי רוב מצאו את מותם, הושקו בידי מנהיגם מרקחת של עשבי סם (בערבית: חשיש) כדי שישקעו בהזיות וידמו לעצמם שהם מצויים בגן עדן.

אין זה פלא שמטיפי הכת נחלו הצלחות מסוימות במקומות כגון דרום עיראק, בחופי המפרץ הפרסי ובאזורים אחרים של פרס, שבהם זכו כבר גילויים קודמים יותר של שיעיות קיצונית לעשות להם נפשות, או במקומות שבהם הוכשרה הקרקע על ידי פולחנים מקומיים. בסוף המאה התשיעית הצליח ענף של הכת, הידוע בשם קראמִטה – אשר זיקתו המדויקת לגוף העיקרי של האסמאעיליה אינה מחוורת כל עיקר – להחזיק ברסן השלטון ואף להקים במזרח חצי האי ערב מעין רפובליקה, אשר שימשה במשך יותר ממאה שנה בסיס למבצעים צבאיים ותעמולתיים נגד הח׳ליפות. ניסיון קַרְמַטי להשתלט על סוריה בראשית המאה העשירית נכשל. אולם מאורע זה ראוי לציון משום שהוא מלמד על כך שהאסמאעילים זכו בתמיכה מקומית כלשהי כבר בשלב מוקדם זה.

ניצחונה הגדול של האסמאעיליה אירע מאוחר יותר. בשלהי המאה התשיעית הצליחה משלחת לתימן לעשות בארץ זו נפשות רבות לדת וכן להקים שם בסיס לכוח מדיני. מתימן נשלחו משלחות לארצות אחרות, לרבות הודו וצפון אפריקה, שם זכו להצלחתם המרשימה ביותר. בשנת 909 הם נעשו חזקים דים עד כדי כך שהאמאם הנסתר יצא ממחבואו והכריז על עצמו כח׳ליף בצפון אפריקה, נושא התואר אלמהדי, ובמעשהו זה ייסד בעצם מדינה חדשה ושושלת חדשה שנודעה בשם פאטמים, לציון מוצאם מפאטמה בת הנביא.

במחצית הראשונה של המאה העשירית משלו החיליפים הפאטמים רק במערב – בצפון אפריקה ובסיציליה. אולם עיניהם היו נשואות למזרח, לב האסלאם, שרק בו יכלו לקוות להגשים את מטרתם להדיח את הח׳ליפים העבאסים הסונים ולהעמיד במקומם את עצמם במנהיגיו הבלעדיים של האסלאם כולו. מטיפים ומיסיונרים אסמאעילים היו פעילים בכל ארצות האסלאם; צבאות פאטמיים הוכנו בתוניסיה לכיבוש מצרים – הצעד הראשון בדרך לכינונה של האימפריה של המזרח.

בשנת 969 הושלם צעד צפוי זה. גייסות פאטמיים כבשו את עמק הנילוס ועד מהרה התקדמו דרך סיני לארץ ישראל ולדרום סוריה. בקרבת פסטאט, שהייתה מושבו הראשון של השלטון במצרים, הקימו הפאטמיים עיר חדשה בשם קהיר, ששימשה בירת ממלכתם וכן מסגד־אוניברסיטה בשם אלאַזְהַר אשר שימש מעוז לאמונתם. הח׳ליף אלמעז עבר מתוניסיה למשכנו החדש, שבו משלו צאצאיו במאתיים השנים הבאות.

האתגר האסמאעילי היה עתה קרוב יותר וחזק יותר והיה בשליטתה של מעצמה גדולה, שהייתה במשך זמן מה הגדולה ביותר בעולם האסלאם. הממלכה הפאטמית כללה בשיאה את מצרים, סוריה, צפון אפריקה, סיציליה, חופי הים האדום של אפריקה, תימן וחג׳אז שבחצי האי ערב עם הערים הקדושות מכה ומדינה. יתר על כן, הח׳ליף הפאטמי פיקח על רשת נרחבת של מטיפים וזכה באמונם של חסידים רבים בארצות שהיו נתונות עדיין לשלטונם של מושלים סונים מהמזרח. במדרשות הגדולות של קהיר פיתחו מלומדים ומורים את הדוקטרינה האסמאעילית והכשירו מיסיונרים להטיף לאלה שטרם המירו דתם לאסמאעיליה הן בתחום הממלכה והן מחוצה לה. אחד מכרי הפעולה החשובים שלהם היה פרס ומרכז אסיה. משם מצאו דרכם רבים ממבקשי האמת לקהיר, אשר ממנה חזרו בבוא העת במלומדים מומחים בבשורה האסמאעילית. בולט בין אלה היה הפילוסוף והמשורר נאצר ח׳וסרו. הוא הצטרף לאסמאעיליה עוד בהיותו באיראן, נסע למצרים בשנת 1046 וחזר להטיף לאסמאעיליה בארצות המזרח, שבהן הייתה לו השפעה עצומה.

התגובה הסונית הייתה בתחילתה מוגבלת ובלתי יעילה – ננקטו אמצעי ביטחון נגד מטיפים, ומאבק מדיני נגד הפאטמים. בעצומה שפורסמה בבגדאד בשנת 1011 הואשמו – באופן לא כל כך משכנע – בכך שהם אינם פאטמים כלל אלא צאצאיו של מתחזה בלתי מכובד. אולם, למרות עוצמתם המרשימה, מאמציהם הפוליטיים והדתיים הרבים, מלחמתם הכלכלית נגד החיליפות העבאסית – נכשל האתגר הפאטמי. החיליפות העבאסית שרדה; האסלאם הסוני התאושש וניצח. החיליפים הפאטמיים איבדו בהדרגה את ממלכתם, את סמכותם ואת חסידיהם.