מורשת יהדות מרוקו

בינתיים חלה הרעה נוספת במצבם הביטחוני של יהודי מרוקו. שגריר ישראל בפאריס, יעקב צור, יצא ב – 19 באוגוסט 1954 לג'נבה, להתייעצות עם ד"ר נחום גולדמן ועם ש.ז.שרגאי. בעקבות הדיווח שהעביר לירושלים, הוזמן צור לישיבה מיוחדת שממשלת ישראל עמדה לקיים בעניין העלייה מצפון אפריקה. במקביל לכך, התקיימה ב – 11 בספטמבר ישיבת " המוסד לתיאום " ובה דיווח השגריר צור על מגעיו עם ממשלת צרפת ועל הלכי הרוח בקרב יהודי צפון אפריקה. באותה ישיבה, דיווח שרגאי כי לאחר השפל של שנות 1952/3 גבר ב – 1954 קצב העלייה ממרוקו. הוא אמר כי עד לסוף השנה, יסתכם מספר העולים ממרוקו בלמעלה מ – 8.000 נפש, לעומת כ – 3.000 יהודים שעלו ממדינה זו ב – 1953. למרות זאת, המצב אינו משביע רצון לנוכח החרפת המאבק לעצמאות – יהיה צורך בהגברת העלייה ממרוקו. אך גם בשלב זה, " המוסד לתיאום " לא היה מוכן עדיין להכיר בעלייה המרוקנית כ " עליית הצלה ".

באוקטובר 1954, ביקרה במרוקו משלחת מטעם " הוועד היהודי האמריקני ". בשובה לפאריס, נועדה המשלחת לשיחה עם השגריר יעקב צור ומסרה לו דו"ח מפורט על תוצאות ביקורה בקזבלנקה. חברי המשלחת הביעו את דעתם כי ימיה של צרפת במרוקו ספורים, אך לדידם מוטב להשאיר את היהודים במרוקו ולעודד אותם ליטול חלק בבניית המדינה העצמאית. הם אפילו צידדו בלימוד השפה הערבית ברשת בתי הספר של " אליאנס ,. אם תתקבל דעתם זו, יהיה " הוועד היהודי האמריקני " מוכן להתגייס לבניית בתי ספר, בתי כנסת ומוסדות צדקה יהודיים במרוקו, ובלבד שהדבר יסייע להתעוררותם של היהודים במדינה החדשה. השגריר צור דחה על הסף גישה זו. הוא סיפר לחברי המשלחת האמריקנית, כי יהודים הגבירו מאוד את לחצם לעלייה והם חוששים לעתידם. הוא אמר כי אפילו אם מרוקו העצמאית לא תתנכל לאזרחיה היהודים – הליגה הערבית תכפה עליה לעשות זאת. לכן אין לדעתו מנוס אלא להגביר את העלייה לישראל.לחיזוק דבריו, אמר השגריר כי העיתונות המרוקנית נרתמה כבר למסע אנטי יהודי והאשימה את צרפת כי היא מגייסת את יהודי מרוקו לצה"ל, " על מנת שיוכלו להרוג יותר ערבים ".

אך ללא קשר עם עמדתה של ממשלת ישראל, מה שהיקשה על הטיפול בעניין העלייה ממרוקו, היה יחסה הדו ערכי של ממשלת צרפת בנושא זה. על פי כללי ההגירה שהיו נהוגים אז במרוקו, היו מושלי המחוזות הצרפתיים קובעים מדי חודש מכסה להגירת היהודים. ואילו המכסה הארצית היית הטעונה אישורו של הנציב העליון, בתיאום עם משרד החוץ הצרפתי. אך במטרה לפייס את התנועה הלאומית המרוקנית ואת מדינות ערב, העדיפה ממשלת צרפת להגביל, ככל האפשר, את יציאת היהודים. על כן, כל פרסום בישראל בעניין העלייה ממרוקו, הביך את ממשלת צרפת מאוד. ראש הממשלה באותה תקופה, פייר מנדב פראנס, אף הביע מורת רוח רשמית על כך. בשיחה עם השגריר צור בפאריס, ב- 9 בדצמבר 1954, אמר מנדס פראנס, כי הוא מבין שאין באפשרותה של ממשלת ישראל למנוע פרסומים בנושא זה, אך בכל זאת " יש להנמיך את הטון ולצעוק בשקט ".

שורה של התפתחויות דרמטיות במזרח התיכון ובצפון אפריקה, הביאו לשינויים רבי חשיבות בהרכבן של ממשלות ישראל וצרפת והביאו להגברת שיתוף הפעולה המדיני והצבאי ביניהן, ולמדיניות חוץ וביטחון פעילה יותר. דבר זה הביא גם לשינוי משמעותי בהתייחסותן של שתי המדינות כלפי בעיית העלייה מצפון אפריקה.

באוקטובר 1954, חתמו בריטניה ומצרים על הסכם לפינוי הצבא הבריטי מאזור תעלת סואץ ובכך נפתח תהליך של " יציאת אירופה " ממדינות המזרח התיכון. שליט מצרים, כמאל עבד אל נאצר, אימץ לעצמו מדיניות בין ערבית הרפתקנית. חתר תחת משטרים ערביים פרו מערביים, ודחה כל התקשרות בבריתות הגנה פרו מערביות במזרח התיכון, לאחר שנאצר דחה את ההצעה להצטרף ל " ברית בגדאד " הוא יצא לוועידת המדינות הבלתי מזדהות בבאנדונג, שבאינדונזיה, והניח שם את היסודות להתקשרות עם הגוש הסובייטי. בשובו לקאהיר, עטור הילה של " מנהיג תנועת השחרור הערבית והאפריקנית ", רתם עצמו נאצר ל " מאבק אנטי אימפריאליסטי, שמצא את ביטויו גם בהחרפת המתיחות לאורך הגבול עם ישראל, ובהגברת הסיוע הפעיל למרידה האנטי צרפתית, שפרצה באלג'יריה בנובמבר 1954. 

המתיחות ביחסי ישראל – מצרים החריפה עוד במחצית שנת 1954, בעידודה של מצרים, קם ברצועת עזה ארגון " הפדאיון " שפתח בפעולות טרור וחבלה בתוך שטח ישראל. בניגוד להחלטת האו"ם, התנכלה מצרים לחופש השיט הישראלי בתעלת סואץ ואסרה מלחים ישראליים שניסו לעבור בתעלה. ביולי 1954, נחשפה בקהיר ובאלכסנדריה רשת ריגול ישראלית. שאחד מראשיה – סגן אלוף מקס בנט – איבד עצמו לדעת. חרף לחץ בינלאומי כבד, אישר נאצר, פסק דין המוות בתלייה לשני יהודים שהיו חברים ב " רשת " – ד"ר משה מרזוק ושמואל עזאר – וגזר עונשי מאסר כבדים על יתר חברי ה " רשת ". על רקע התפתחויות אלה, התפטר פנחס לבון מתפקידו כשר הביטחון, ב – 3 בפברואר 1955, בשל חלקו בפעילותה של רשת הריגול הישראלית בקהיר. דוד בן גוריון הפסיק את חופשתו בשדה בוקר ושב לתל אביב, כדי לכהן כשר ביטחון בממשלתו של משה שרת. ההרגשה שרווחה באותם הימים הייתה שדרושה " יד תקיפה ", כדי לבלום את מעשי החתרנות של נאצר ולרסן את פעולות הטרור שלו נגד ישראל. בהתאם לכך, וכתגמול על שורה של מעשי טרור וחבלה, ביצעה ישראל ב – 28 לפברואר 1955 את מבצע " חץ שחור " ושילחה את חייליה לפעולה מסיבית ברצועת עזה, שהסבה אבידות כבדות לצבא המצרי ופגעה מאוד ביוקרתו של גמאל עבד אל נאצר.