מורשת יהדות מרוקו

אגדת מסע משה רבנו למרוקו

באחד הימים יצא יתרו, חותן משה, לבקש את המעין אשר מימיו מעניקים חיי נצח. משלא חזר החלה הדאגה לשכון בלבו של משה. הודיעו לו מן השמים כי המעין נמצא במקום חבור שני הימים הגדולים, האוקינוס האטלנטי והים התיכון. קח עמך, כך אמרו לו, דג, והמקום בו יאבד לך — הוא מקומו של יתרו.

משה קרא למשרתו, ליהושוע, הפקיד בידו סל ובו דג, והורה להודיעו ברגע בו יאבד הדג. הלכו שניהם לאורך החוף והגיעו לסלע. ישבו לנוח ומשה נרדם. קפץ הדג מן הסל לים. משקמו והלכו לדרכם, שכח יהושע את מצוות אדוניי. משבאה שוב שעת המנוחה, עמד יהושע להוציא מזון מן הסל, ואמר דרך אגב: ״הדג שנטלנו עמנו קפץ לים״. מיד חזר משה על עקבותיו, חפשו ומצאו את הסלע. סלע זה נמצא בסביבות חלמסאן שבאלג׳יריה, ליד גבול מרוקו, והיום מצביעים עליו תושבי האיזור. בסוג הדג אותו אכלו משה ויהושע נכנסה ברכה, ומאז התרבה מאוד. הוא נפוץ בסביבות אלה וניכר בצורתו המיוחדת — חצי ראש ועין אחת.

אגדת קבר יהושע

אגדה מעניינת אחרת מתייחסת לקברו של יהושע. לפיה נפטר יהושע במסעו המלחמתי ונקבר ליד נדרומה שבאיזור תלמסאן. קבר ״סידי יהושע״ — האדון יהושע — קדוש לערבים כמו ליהודים ומשמש מוקד לעליה לרגל. מסביב לקבר נבנה מסגד, אך היות ויהושע ענק היה מבצבץ קברו מתוך המסגד. ליהודים אסורה הגישה, ויש יהודים המתגנבים, נוטלים מאדמת הקבר ומביאים אותה לאחיהם. האגדה מוסיפה, כי היו שכפרו בקדושת המקום. אחד הכופרים, שחפר במקום, האדים כולו לפתע ומשפחתו נתעוורה כולה. אחר נאלמה לשונו, ומת כעבור מספר ימים.

קיימת סברה הטוענת כי חלק מעשרת השבטים הגיע עד לאפריקה הצפונית למקום בשם ״שוש״. איזור זה נמצא גם היום במרוקו בשם סוס. כאן נמצאת גם אותה עיר עתיקה איפראן, אשר בה כתובות המעידות על קהילה יהודית שהיתה קיימת שם כבר בזמן גלות שומרון, כלומר מן המאה השמינית לפני הספירה.

בשנת 320 לפני הספירה כבש תלמי לאגו את ירושלים והגלה את יושביה, שחלקם הגיע למזרח אפריקה וחלקם נתגלגל למערבה, עד למרוקו. ציבור יהודי ניכר, נמצא לראשונה בארץ זו עם חורבן הבית השני ע״י רומא. אותם יהודים שהגיעו לגלות רחוקה זו התפשטו עד מהרה על פני הארץ והקימו שם מספר קהילות גדולות.

האימפריה הרומית פרשה שלטונה על מאוריטניה (כפי שנקראה אז מרוקו) מאוחר יותר, בזמנו של הקיסר אוגוסטוס (מחצית המאה הראשונה לפני הספירה), אין לנו ידיעות מדויקות על מצבם של יהודי מרוקו תחת עול משטר הרומאי. ניתן רק לשער כי חייהם התנהלו באורח דומה לחיי אחיהם באיזוריהם אחרים בצפון אפריקה. נראה כי לא שבעו נחת גם בשל התנכלויות מכוונות מצד הרומאים שזכרו להם את המרידות הרבות בעבר בשלטון הרומי, וגם בשל אי השתלבותם במסגרת הרומית. תושבי קירניה התענו רבות תחת ידם הקשה של פקידי הממלכה ואף ארגנו מספר מרידות שהופשלו וגרמו להרס קהילותיהם. נקל להבין עתה מדוע שמח המיעוט הזה להטות שכם ולסייע ביד הוונדלים בכבשם את הארץ.

תמיכה זו בוונדלים השתלמה ליהודים. תחת שלטון זה הצליחו לקיים אוטו­נומיה פנימית וכוננו מספר מדינות שעמדו ברשות עצמן. נראה כי תקופה זו היתה שלווה ורגועה. אולם הבגידה ברומי לא נשכחה גם כעבור 590 שנה. עם הכיבוש הרומי־ביזנטי באפריקה ע״י בלזריוס שר הצבא של יוסטיניאנוס החלה תקופת הדרדרות לגלות מרוקו. צעדו הראשון של יוסטיניאנוס היה הוצאת צוים אל נציבי ערים שונות. ידועה הפקודה שנשלחה אל הממונה על העיר סולומון להמיר את דת יושביה הוונדלים והיהודים כאחד, נראה כי לא היתה זו הגזירה היחידה. אחד האמצעים החריפים שננקטו לשם ביצוע הצו היה הפיכת בתי־הכנסת לכנסיות. רבים מבני שני העמים העדיפו להגר ממרוקו. אותם שנשארו נאבקו מרה. במיוחד סבלו קהילות שמסורתן היתה בעלת שרשים עמוקים כדוגמת איפראן שהוזכרה לעיל. אותם יהודים בעלי אמונה עזה וגאוה לאומית העדיפו להישרף על קידוש השם מאשר להתנצר. על כך העידה מציאותה של מערה באיפראן בה חרותה כתובת המספרת על ,,חמישים איש צדיקים שנשרפו על קדושת השם בידי הנוצרים״. כיוון שהנוצרים נתגברו במרוקו רק בתקופת השלטון הביזנטי ניתן לשייך את מעשי ההרג לאותה עת. אפשר אף לקבוע כי הדבר נעשה בזמנו של יוסטיניאנוס, וזאת עקב מציאותה של המערה באיזור קברים מן השנים 560—540 לסה״נ. אותו בית־כנסת שעליו היתה תפארת בני הישוב העתיק הזה הפך גם הוא לכנסיה קתולית. בדרכים אלו ניסו הביזנטים לדכא את המיעוט היהודי העקשן.

המרירות שהביאו בעקבותיהם מעשי הנוצרים שוב היוותה יסוד איתן לכובש החדש. בשנת 682 הסתערו הערבים על צפון אפריקה, ואוגבה אבן נאפי כבש את מרוקו. היהודים שנמצאו שם סייעו לכובשים, והודות למספרם הרב יש לשער כי חלקם בגירוש הביזנטים לא היה מועט.