מורשת יהדות מרוקו

ו.  מר״ח אב עד אחרי ט״ב אין אוכלין בשר וכמ׳׳ש מרן סי׳ תקנ״א ס״ט וכפ״ה שם אות קכ״ה וקכ״ח, אך ביום ר״ח לא היו נמנעים מלאכול בשר עיי׳ להכנה״ג הגהב״י כ״ו ורבינו החיד״א בספרו מורה באצבע אות רל״ג. ועיין בספר השמים החדשים דף ט״ו ע״א שהאריך בזה ובסוף כתב ואנחנו נהגנו לאכול [בשר ביום ר״ח אב] ולא ידענו סמך לדבר. ועיין בספר לך שלמה בהשמטות או״ח סי׳ ט׳ מה שכתב על מנהג איזה בתי אבות בעיר דבדו שלא אכלו בשר ,גם בשבת שלפני ט׳ באב.

ז. נוהגים היינו לאכול כל פרי חדש ולברך עליו שהחיינו לפני י״ז בתמוז, כי לאחרי כן אין לברך שהחיינו גם בשבתות וכמו שכ״כ הרב מועד לכל חי סי׳ ט׳ אות כ״ב נתיבי עם סי׳ תק״ן וכף החיים סי׳ תקנ״א סקו״ד וכו׳, וכמ״ש בס׳ שער הכוונות וכדעת הרב ב״צ בסי׳ שכ״ה דמדברי הרב ב״י שסתם נראה דאסור וכפסק הרב חיים שאל ח״א סי׳ שכ״ד. נוהגים להמנע מתספורת מר״ח, והיו יחידים שנהגו להחמיר מי׳׳ז בתמוז, ועיין בבית יהודה מנהגי ארג׳יל אות ס״א ונתיבי עם סי׳ תקנ״א. ועיין ויאמר יצחק ח״א לקו״ד או״ח הל׳ ט״ב אות א׳.

ח. על צום ט״ב לא היו מכריזין כסברת מר״ן מפני שהם ידועים לכל ועיין כף החיים סי׳ תק״ן סקכ״ו ונתיבי עם שם.

ט.  המשוררים, בקינותיהם ייסדו קינות, לשבתות, שבת דברי, שמעו, ושבת איכה והצבור כפי מה שהגיד לי אבא מארי ז׳׳ל לפני עשרות שנים היו אומרים אותם הקינות מדי שבת בשבתו כל קינה במקומה, אם לפני ברוך שאמר או לפני נשמת וברכו, אולם באחרית הימים אחרי שראו הרבה פוסקים שערערו על זה (עיין בספר מחב״ר סי׳ תקג׳׳א אות י״ו, וכ״כ מהר״ם די לונזאנו בספר עבודת הקודש, ובשו״ת הרדב״ז ח׳׳ג סימן תרמ״ה, וכתב יישר חיליד. למאן דיבטל דבר כזה יעו״ש שסיים ושבח לאל נתבטל מנהג זה במצרים). חדלו מלומר שום קינה, אלא שהניגון של ההפטרות היה קרוב לניגון הקינות, ואף על זה קראו ערער הרבה מחברים, ועיין להרב לפי ספרי ערך שבת שהזכיר מנהג כזה, וכתב דאיסורא קא עבדי.

י. בתוך הקינות הללו נתחברה קינה לשבת שמעו, להכרזת ר״ח, והיא קינה המתחלת אשחר עדתי וכו', ובסוף הקינה, המקונן סיים בחרוזים הללו — מחדש חדשים, יקבץ קדושים (נ״א נפוצים), אנשים ונשים, לעיר הבנויה, וזה החדש לטובה יחדש, ורצון יצו אל רב העליליה, ואם כי חדלו לומר קינות הללו בשבת מ״מ להכרזת ראש חדש, לא היו נוהגים להגיד היה״ר כנהוג אלא הש״ץ אומר סיום הקינה הזאת — מהדש חדשים וכו׳ ואח״ך מי שעשה נסים לאבותינו, ועיין להרב היד״א ז״ל בספרו לדוד אמת סי׳ כ׳׳ג שהזכיר מנהג זה להכרזת ראש חדש אב ע״י סוף הקינה וקרא עליו ערער, והכנה״ג כתב שיש מקומות שאין נוהגים לברך ראש חדש אב ובמקום ברכת החדש נוהגים לומר מחדש חדשים וע״ע נתיבי עם סי׳ תי״ז.

יא. סדר ליל תשעה באב. הקינות: לא ישקלו רעי: לפדות עם דל בגלות: שנה בשנה: יונה נכאבה: שמעו והאזינו: את אויביך: יום כמו נד: עד אן צבי מודח: אשחר עדתי: בורא עד אנא: — עוטפים את הראש כאבל — על נהרות בבל: ומתפללין ערבית, אחר שמנה עשרה חצי קדיש (אם חל במוצ״ש ברכת מאורי האש קודם מגילת איכה עיין בספר מועד לכל חי סי׳ יו״ד אות מו ובספר כפ״ה תקנ״ו ס״ב). למי אבכה: מגילת איכה: בליל זה יבכיון: ואומרים עוד קינות כפי המנהג עד אנא בכיה בציון: עורה נא ימינך רמה: עד ובא לציון, ואח״ך ואתה קדוש: קדיש דהוא עתיד: אחינו בית ישראל שמעו: על היכלי אבכה: ונפטרין לביתם בבכי ואנחה.

יב. יום ט״ב. בלי טלית ותפלין מתחילין התפלה כשמגיעין לה׳ מלך במקום למנצח בנגינות אומרים על נהרות בבל והקינה אפתח פי להודות אצרח בקול מר: אריה שאג: ברוך שאמר: במקום השירה אומרים האזינו: במקום נקדשך אומרים נקדש שמך בעולמך: אין ברכת כהנים, ואחרי הטוב שמך ולך נאה להודות, מסיימין עושה השלום ברכנו ברב עז ושלום וכו', אין אומרים קדיש וארץ שפל רומי; וקינות לפי המנהג, ואח״ך מתעטפים כאבל ואומרים אלה אזכרה: וכו׳ הנותן בים דרך: עד אנא בכיה בציון קדיש דהוא עתיד, על היכלי אבכה: אקום במר נפשי: ספר אמרי ספר: נפלה עטרת ראשינו: והש״ץ אומר במקום אשרי העם וכו׳, מוציאין הס׳׳ת במפה הפוכה, ומפזרין אפר על הס״ת ועל ראשי הקהל, העליות לס״ת ג׳ עולים והגי הוא המפטיר הצי קדיש אחר ההפטרה, אשרי יושבי ביתך, ואתה קדוש, קדיש יהא שלמא, מחזירין הס״ת למקומו במקום יהללו, על נהרות, איכה, איוב.

יג. תפלת מנחה בטלית ותפילין, קינה ארץ חפץ (נחמה להריב״ש), פרשת קדש לי כל בכור, (הרב משנה ברורה כתב בסימן תקנ״ה דאין לומר עתה פרשיות ק״ש וכן פרשת קדש דהלא כעת הוא רק כקורא בתורה ות״ת אסור כל היום והכפ״ה אות ז׳ כתב ואפשר כיון שהם מסדר היום וגם אינו קורא משום ת״ת אלא משום שכתוב בהם מצות תפילין אין קפידא.) וידבר פרשת התמיד, חצי קדיש יהי ה׳ אלקינו ס״ת פרשת ויהל הפטרה שובה ישראל, אין אומרים קדיש, יהללו חצי קדיש תפילת י״ח בברכת בונה ירושלים אומרים נהם ובשמע קולנו עננו, חזרה, חולצין את התפילין מיד אחרי החזרה פסוקי נחמה קדיש תתקבל, שיר המעלות בשוב ה׳ את שיבת ציון.

הערת המחבר : וסמך למה שמפזרין אפר על הס״ת נזכר בתרגום שני לאסתר ע״פ ומרדכי ידע וז״ל ואפיקו עליו ספרא דאורייתא בד מכרך בסקא ומפלפל בקיטמא, וראה תורה תמימה בראשית וירא י״ח פסוק כ״ז.

יד. חסידים ואנשי מעשה היו מתפללין שחרית בבית עם טלית ותפילין כרגיל ושירת הים במקומה וכן היה נוהג מור אבי זצ״ל ואחרי כן באים לבית הכנסת ומראין עצמן כמתפללין עיין בס׳ מועד לכל חי סי׳ יו״ד אות ס׳ ונתיבי עם סימן תקנ״ה, וכפ״ה שם אות ד׳.

טו.  אין נשיאות כפים בתפילת שחרית עיין בספר מועד לכל חי שם אות נ״ח וכפ״ה סימן תקנ״ט סק״ל.

טז.  בכל הקינות במעריב ושחרית מדלגין סוף כל קינה בחרוז שיש בו נחמה, וכתב הפר״ח שהנוהגים לומר פסוקי דנחמא שבחתימות הקינות הוא שבוש, וכ״כ בספר נתיבי עם סי׳ תקנ״ד משם הרבה פוסקים וכן המנהג בירושלים.

יז. עננו אומרים בכל התפילות ובכל התעניות וגם בליל שקודם כל תענית צבור, ונחם אומרים רק במנחה, עיין בספר מועד לכל חי שם אות פ״ב ונתיבי עם סי׳ תקנ״ז וכפ״ה שם ס״ק ה׳ וז׳. 

יח. היינו נוהגים לדלג ברכת שעשה לי כל צרכי בט״ב וביוה״ך עיין בספר כפ״ה תקנ״ד סקע״ח.

יט. בנוסח נקדשך אומרים נקדש שמך בעולמך עיין כפ״ה סי׳ תקנ׳׳ט סקכ״ט.

כ. נוהגים היינו לדלג איזה קינות כגון אליכם עדה קדושה אשאל מכם שאלות, וגם מדלגין הקינות שמיועדין לט״ב שחל במוצ״ש ועיין בספר כפ״ה תקנ״ט סקי״ב.

כא. לא אומרים תתקבל לא במעריב ולא בתפלת שחרית, שירמיה הנביא בקינתו אמר גם כי אזעק ואשוע סתם תפלתי, וכן לא אומרים ובא לציון ואני זאת בריתי, שלא לקיים ברית עם הקינות, ועיין כפ״ה סי׳ תקנ״ט סק״ט וט״ז וכן לא אומרים ויהי נועם בט״ב שחל במוצ״ש כי המזמור הזה נתייסד על הקמת המשכן כפ״ה שם סקטו״ב.

כב. בהוצאת ס״ת הופכין מעיל הס״ת הפנימי לחוץ, ומפזרין עליו קצת אפר וכן מפזרין על ראשי הצבור כמנהג בית אל כפ״ה תקנ״ה סק״ב.

נהגו העם לרבי דוד עובדיה זצ"ל-מנהגים בקהילת יהודי מרוקו-קהלת צפרו כרך ג' – עמ' 293-291