מורשת יהדות מרוקו

שים יוזמות בתחום המשפחה.

חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ וַתְאַמֶּץ זְרוֹעוֹתֶיהָ ( משלי לא : יז )

נשים שביקשו להציל ילדיהן, שנתפשו לאחר שביקשו לחם (בדור הגירוש).

מגורשי ספרד שהגיעו לפאס, סבלו מרעב. רב חובל של אנייה ניצל מצב זה ובאמצעות פיתוי בחלוקת מזון תפש ילדים יהודיים כדי לקחתם בשבי ולמוכרם. נשים ניסו להצילם. שלמה אבו וירגא, בעל "שבט יהודה" סיפר שקרוב לפאס עגנה אנייה.

" ובעל האנייה קראם בשפת הים ונתן לכל אחד פרוסת לחם, וכי ראו הנערים לחם שמחו מאוד, והלכו בבשורה זו לנערים אחרים. וביום השני על שמועה באו הנערים שם על שפת הים כמאה וחמישים. אמר להם בעל האנייה שיכנסו בספינה ויתן להם לחם לשובע.

וכאשר נכנסו הרים הוילון והוליך לכלם. וכאשר נשמע במחנה העברים ובפרט כאשר שמעו הנשים, קפצו על שפת [הים] וצעקו. ואין מושיע (אבן וירגא שלמה, תש"ז)

אלמנות או קרובות משפחה שדאגו לחינוך מקצועי של בנים.

בהסכמים שנרשמו בפנקס הסופרים של בית הדין בפאס נרשמו בין השאר ההסכמים הבאים : בח' באלול שנת ת"ס – 1700, נערך הסכם בין שמחה, אלמנת יוסף אזואגי, ובין אב[רהם] למסכאני, שילמד את הנער, דוד בן חיים אצבאן, את מקצוע הסנדלרות במשך שנתיים. בהסכם נקבע השכר לשנתיים הראשונות וכן נקבע, שעליו לתת לו מנעלים. על פי השמות לא היה הנער בנה של האלמנה, כי אם כנראה קרוב משפחתה או אולי בן אפוטרופוסותה.

בכ"ז בניסן תס"ג – 1703, נערך הסכם בין שמחה בת משה אבן בולמאן, אלמנת יצחק אבן ואעקנין, ובין מכלוף אבן אצייאג בדבר לימוד בנה, מסעוד, את מלאכת תאקרשללת  (מסרקות ברזל לניפוץ צמר) מאותו יום עד חג הסוכות הבא.

את דמי השכירות צריך לשלם עד חג הסוכות הבא ולהוסיף זוג כובעים ומעיל עליון וכן  "כל מה שיצטרך ממנעלים לרגליו עד הזמן הנזכר".

בט' בסיון תס"ה – 1705, נערך הסכם בין יאמנה בת ע' מחבוב אבן יונס ובין שלמה בר שמואל אבן דנון, שילמד את בנה, שמואל בר מסעוד בן מסעוד אבן אלפאסי, את מלאכת קרשל (כמו תאקרשללת) על האומן לשלם לו סכום מסוים לשנה וכן זוג מנעלים לכל השנה.

שמחה, אלמנת יצחק בר מסעוד ואקענין, ערכה הסכם בפאס בשנת תס"ה – 1705. ההסכם נערך בינה ובין חייט, שילמד את בנה, אברהם בר יצחק, את מלאכת החייטים במשך שנה. בהסכם נקוב שכרו של הנער.

המקצועות המוזכרים הם סנדלרות, חייטות ומלאכת המסרקות , תחומים שיהודים עסקו בהם גם בדורות הבאים, לדוגמה באגרת שנשלחה על ידי רבי רפאל משה אלבאז לכל ישראל חברים באמצעות רבי מרדכי בן ג'ו.

רבי מרדכי בן ג'ו מונה בשנת 1855 לתפקיד הרב הראשי של יהודי טנג'יר וכיהן בתפקיד זה עד פטירתו. היה פעיל בחיי הציבור ותמך בחינוך מודרני. ייסד אגודה בשם "תורה וחיים", שמטרתה לעודד גישה ציונית רוחנית וטיפוח רגשות של סולידריות יהודית.

עמד בקשרים עם חכמים שונים מחוץ לטנג'יר. בשנת תרס"ס – 1905 פנה אליו רבי אליהו חזן מאלכסנדריה בנושא מניעת התופעה של נישואי בוסר ונישואי קטינה עם מבוגר, הנהוגים במרוקו.

אישה שחפצה שבנה יזכה בשררה בבית הכנסת .

על פי פסק דין, שניתן בתיטואן בשנת תקכ"ו – 1766, רצתה אלמנה, שזכתה בחצי בית כנסת, שהניח בעלה בכתובתה, שבנה, שהיה תלמיד חכם, "ייכנס להיות שליח ציבור בית הכנסת כולו שזכתה בו מצד כתובתה" אך הפסיקה נגדה את רצונה.

רבי שלמה הכהן אצבאן כתב באזמור בשנת תרח"ץ – 1938 : אם בעל שררה הזקן מת ולא הניח כי אם בנות דווקא אזי יזכו הבנות בשררה אם הייתה אדוקה הקרקע כשאר ירושות ושוכרות להן שליח ציבור :

כלומר במקרה זה, כאשר שטח בית הכנסת כולו בבעלותה, בניגוד למקרה הקודם, המספר שאישה זכתה רק בחצי בית הכנסת, זוכה האלמנה בשררה ויכולה למנות את בנה או כל אדם אחר בהתאם לרצונה להיות שליח ציבור.

אישה שתבע את בעלה לדין תורה משום שרצה לשאת אישה נוספת.

רבי רפאל בירדוגו ממכנאס דן במעשה זה : "זה האיש שקרה לו מקרה בלתי טהור והוא נשוי אישה ובנים ונפתה לבו על אישה ודיבר עם אביה ונתנה לו לאישה ושידכה בקנס גדול….וכשמוע אישתו תבעתו לדין תורה שעבר על שבועתו ועליו לקיים הכתוב בשטר כתובתה ואם יישא אחרת שיפרע וכו' ויפטור בגט כשר.

אלמנה שבתה התארסה עברה עם בתה למקום אחר בשל הרעב.

אדם שקידש אישה במקום מסוים חייב לשאתה לאישה באותו מקום. בדרך כלל עמדו הכלה והוריה על כך, שהנישואין יתקיימו בעיר מגוריה של המשפחה. רבי חיים טולידאנו דן בסכסוך בין אדם, שארס נערה, ובין אמה האלמנה, שהחליטה לאחר האירוסין לעבור עם בנותיה לארץ אחרת בשל הרעב ששרר במקום והבטיחה, שכאשר ייפסק הרעב תחזור.

החתן טען, שאינו רוצה לשאת אותה במקום אחר. הוא חשש, שמא לא תחזור הכלה ורצה לבטל את הנישואין. החכם התעלם מהנימוק אודות הרעב והשיב, שאם העיכוב מקורו באם יכול בית הדין לכפות עליה לעמוד בהתחייבות הנישואין ואם תסרב עליה לשלם קנס.

נשים יוזמות בתחום המשפחה.אליעזר בשן עמ' 21

אישה שסירבה לעבור למקום אחר.

רבי יצחק אבן ואליד דן במעשה זה : "ראובן קידש אישה בעירו שדר בה ואחר שקידש אותה הלך לעיר אחרת לעשות מלאכתו שם. ואחר עבור כמה ימים שלחה האישה לאמר שיבוא לכנוס או לפטור. ויהי כמשיב לה שתבוא היא אצלו….ושם יישא אותה, והיא אינה רוצה לצאת מחוץ מעירה " החכם הצדיק אותה

כלומר על פי הדין אין הבעל רשאי להוציא את אשתו ממקום מגוריה או מן המקום שנישאו בו למקום אחר, אלא אם הוא הבטיח לה רמת חיים גבוהה יותר ( ש"ע ). אך לעתים סירבה אישה לעבור למקום אחר למרות הסיכוי להרוויח שם יותר.

רבי יוסף בירדוגו ממכנאס נשאל : "מי שאינו מרוויח במקומו ורוצה ללכת למקום אחר ואישתו מעכבת מפני התנאי שלא יוציאנה ממדינה זו למדינה אחרת מהו".

במצב דומה דן רבי רפאל אנקאווא בקשר לאברהם קורקוס מתושבי זטאט, שעבר לקזבלנקה ונשא שם אישה. בכתובה היה כתוב "הדירה על פיו ורצונו של החתן". אחרי הנישואין הוליכה האיש לזטאט ולאחר מכן עברו לקזבלנקה. אך הוא רוצה לשוב לזטאט ואילו האישה סירבה "ועיכבה על ידו"

רבי שאול אבן דנאן, שכיהן בתפקיד ראש בית הדין הגבוה ברבאט בין שהנים 1949 – 1964, דן שאישה שנולדה ונישאה במראכש. הבעל דרש מאשתו לצאת מהעיר, משום שלא מצא בה מחייתו ורצה לחזור לואראזאת, העיר שבה נולד. האישה סירבה, שכן מראכש הייתה עיר הולדתה, (ובכתובה כתוב במפורש, שלט יוציאנה מהעיר למקום אחר. החכם הצדיק את האישה וטען, שאם אינם יכולים להגיע לעמק השווה אין ברירה אלא להתגרש.

מקרה דומה נדון על ידי רבי משה ויזגאן בשנת תשכ"ב – 1962. הבעל רצה לעבור למקום אחר משום שבעירו לא מצא את פרנסתו. האישה סירבה ללכת עמו ונאחזת בתנאי הכתוב בכתובה, שלא יוציאנה מעירה למקום אחר אלא על פי רצונה. גם במקרה זה הצדיק החכם את האישה.

אישה שחפצה לגור במקום של תורה ולא לחזור לכפר.

רבי יעקב בירדוגו ממכנאס דן בסכסוך בין בני זוג שנשאו בכפר, ולאחר זמן הסכימו ביניהם לעבור לפאס. כעבור חמש שנות שהות רצה הבעל לחזור לכפר, שממנו באו ובעלי חוב מעכבין עליו וגם האישה אינה רוצה באומרה שעיר פאס הוא מקום יישוב ומקום תורה ומשפט, לא כן הכפר שאין בו כל זה….

וגם שאומרת שכל עצמו שרוצה לחזור למקומו לפי שנתן עיניו לישא אישה אחרת עליה שלא כדין, ולפי שבעיר פאס אינו יכול לישא אישה אחרת לפי שהוא מקום של תורה ומשפט. החכם הצדיק אותה.

נשים יוזמות גירושין.

אישה שרצתה להתגרש ולדרוג לפרנסת המשפחה.

רבי יעקב בירדוגו כתב על יוזמת אישה לגירושין. הרקע לבקשתה היה הרעב, שתקף בשנת שפר"ה – 1825 " ולא היה יכול הבעל לזון ולפרנס "את אשתו ולכן רבתה הצווחה ביניהם, והיא פנתה לדיין" שהייתה האישה רוצה להתגרש מהבעל הנזכר וללכת לשוט אחרי פרנסתה" .

במקרה אחר שנדון על ידי חכם זה סירבה האישה לקבל את הגט מבעלה.

חכם ממכנאס, בן המחצית הראשונה של המאה ה-19, דן באישה, שבעלה הרחיק ולא דאג לפרנסתה ולפרנסת ארבעת ילדיהם. האישה באה לפני החכם " קובלת ומתרעמת ותובעת להגבותה כתובה כדין האומר איני זן ומפרנס.

היו תקדימים לכך, שבעלים הפליגו למסחרם מעבר לים נהגו להשאיר גט זמן למקרה שלא יחזרו כעבור שלוש שנים, כדי לשחרר את נשותיהם מעגינות. אך היו נשים, שדאגו מיוזמתן שלא תישארנה עגונות. רבי יעקב אביחצירא דן במעשה מסוג זה :

"ראובן רצה להרחיק לנדוד למדינת הים להסתחר שם ואישתו אמרה לו שמא ישתקע שם ויניחנה עגונה שיכתוב לה גט זמן". המשך מסופר, שלא מצא מי שיכתוב את הגט ולכן כתב בעצמו הרשאה לשמעון, שאם לא יחזור עד זמן מסוים, שיכתוב לא גט ויגרשנה, וחתם בכתב ידו.

אולם האישה שהייתה זהירה, חששה שמא אין בכתב ידו לגרשה. חזר האיש והביא שני עדים שהעידו, שנתן רשות גמורה לשמעון לכתוב גט לאשתו. ואמנם, הזמן שקבעו עבר " ותבעה האישה לשמעון שיכתוב לה גט כמו שהרשהו ראובן. במקרה אחר יזמה אישה גירושין משום שרצתה להינשא לאדם אחר.

אישה שעמדה על זכותה שבתה תהיה אצלה.

אדם שגירש את אישתו, ורצה ללכת למדינה אחרת ולקחת את בתו עמו "ואשתו מעכבת באומרה בת אצל אמה לעולם".

אל אותו חכם הגיעה שאלה מרבאט "בעניין אישה שרוצה להסיע דירתה למקום אחר ולהוליך שמה בתה או בנה שהוא פחות משש והאב מעכב". בשני המקרים פסק רבי יוסף בירדוגו לטובת האב.

אישה שלא הסכימה, שבניה יהיו אצל אשת בעלה.

לפי מקור משנת 1968 דרש הבעל מגרושתו, שבניו ובנותיו יעזבו עמו את מרוקו. האישה אמרה, שלא תתן אותם שכן אין היא רוצה שיהיו אצל אשת אביהם, שאינה אישה כשרה. רבי משה ויזגאן שדן בסכסוך זה, הבחין בין בנים גדולים לקטנים.

באשר לבן הגדול, בן ה-14, זכאי אביו לקחתו עמו שכן טוב לו להיות עם אביו ללמוד תורה. באשר לבן הקטן, בן החמש, מותר לאב לקחתו רק בתנאי שאשתו החדשה תקבל על עצמה לטפל בו ובכל צרכיו עד שיגדל. אך הבנות, טוב להן אצל אמן, והאב חייב לזון אותן כל זמן שהוא במרוקו, אפילו בעיר אחרת, ואם הלך לארץ אחרת – מוכרים את רכושו ( (ויזגאן משה)

אישה שמצאה עבודה לבעלה.

היו נשים חרוצות יותר מן הגברים. החכם הנ"ל כתב במרץ 1963 על אישה, שבעלה ישב בטל והיא מצאה לו עבודה שבה יוכל לפרנס אותה ואת בניה, ולא רצה לעבוד כלל.

סירובו נבע מהעובדה, שבעבודה זו צריך היה לחלל שבת, והוא מעולם לא עשה מלאכה בשבת. החכם הצדיק את הבעל וקבע , שרק אם ימצא עבודה, שאינה כרוכה בחילול שבת, יעבוד " ואז חייב הוא לעבוד ולהשכיר עצמו כפועל בשביל מזונות אשתו שכך כתב לה בכתובתה אנא אפלח וכו….

נשים שלא רצו לעלות לארץ ישראל בניגוד לרצון הבעלים.

נשים מסוימות גילו התנגדות לעלייה לארץ ישראל עם הבעל. אל יעב"ץ הגיעה שאלה ממכנאס באשר לראובן, שהיה נשוי, ובשטר הכתובה כתוב שנשבע, שלא יוציאנה ממדינה זו למדינה אחרת אלא אם זה יהיה רצונה. ולעת כזאת רוצה לעלות לארץ ישראל והיא אינה רוצה, והוא רוצה לתת לה גט.

בתשובה רבי ש"י אביטבול בשנת תקל"ט – 1779, נדון המעשה הבא : "בהיות שהרבי משה בן מסעוד אזולאי נדבה רוחו ותדבק נפשו וחשקה נשמתו לעלות ולאות הסתופף בבית ה' בחצרות אלקינו ורצה שתעלה גם אשתו עמו ותמאן בדברו לאמור שאין רצונה לעקור דירתה מאצל קרוביה".

מן ההמשך התברר, כפי שעולה מדברי בא כוחה, שנימוק נוסף לסירובה היה הסכנה שבדרכים. לדברי החכם אם הוא רוצה לעלות, שיפרע כתובתה ויפטור אותה בגט וילך לו לשלום. אלא שהבעל לא רצה לגרשה.

הוא רצה שתלך עמו " ואם היא לא רצתה לעלות תפסיד כתובתה". מן ההמשך התברר, שבאה האישה עצמה עם הבעל וטענה דאערומי קא מערים כדי להפסידה כתובתה ולארץ ישראל לא ילך " הבעל רצה למנוע ממנה את כתובתה בטענה, שעשתה גדידה ושריטה בבשרה על מת, מכאן, שאישה זו גילתה עמדה עצמאית בסירובה להיכנע לרצון בעלה.

הבעל איננו רשאי לכפות על אישתו לעלות עמו, אלא ממקום קרוב לארץ ישראל, אך לא ממרוקו – כך פסק רבי פתחיה בירדוגו. אם הדרכים בחזקת סכנה או קאין לא כדי הוצאות הדרך, כי איש עני הוא ניתן להתיר נדרו ( משה טולידאנו )

רבי יוסף בירדוגו דן באישה שסירבה לעלות לארץ ישראל כאשר בעלה רצה לעשות זאת וטענה, הבעל התחייב כלפיה שלא יוצאינה ממקום מגוריהם למדינה אחרת.

נשים יוזמות בתחום המשפחה.אליעזר בשן עמ' 24