מורשת יהדות מרוקו

דמוגרפיה

הרכב האוכלוסייה היהודית

שלוש קבוצות אוכלוסייה מרכיבות את הקהילה היהודית במרוקו: א. התושבים הקדומים, שחיו בארץ דורות רבים לפני גירוש ספרד, והושפעו משפתם של המוסלמים וממנהגיהם. ב. מגורשי ספרד ופורטוגל, שכינו עצמם ״מגורשים״. ג. היהודים שחיו בין הברברים בהרי האטלס ובעמקיו, סוס ודרע.

״תושבים״ או   Forasteros (זרים) הוא כינוים של התושבים הקדומים בפי מגורשי ספרד, והראשונים כינו את המגורשים ״רומים״ (כלומר מי שבא מאירופה הנוצרית). המסורות ההלכתיות של שתי קבוצות אוכלוסייה אלה שונות בכל הנוגע לדיני אישות, טריפות ומנהגי התפילה. בשנת 1889 נדפס בירושלים סידור תפילה כמנהג ה״תושבים״ בשם אהבת הקדמונים, שנערך בידי רבי רפאל אהרן בן שמעון, שליח עדת המערבים בירושלים למרוקו. בפאס היה ל״תושבים״ בית כנסת נפרד שנקרא ״סלאת אלפאסיין״, ואשר התקיים עד לשנות השישים של המאה העשרים. בשנים 1967-1966 דן רבי משה ויזגאן ממראכש (1996-1904) בכתובות של זוגות הנוהגים כמנהג ה״תושבים״.

המגורשים היו הגורם הדומיננטי מבחינת ההשכלה והמעמד הכלכלי בצפון מרוקו ובחלק ממערבה. לשון הדיבור שלהם, ״חכתייה״, הייתה להג ספרדי־יהודי, שהלך ונעלם לקראת סוף המאה התשע־עשרה. בהדרגה הם נטמעו בקהילה היהודית המקומית. בתיטואן ובטנגייר, שבהן הייתה השפעה ספרדית בולטת, דיברו ספרדית. באזורים אחרים דיברו רוב היהודים ערבית־יהודית. במאה התשע־עשרה והעשרים זוהו מגורשי ספרד בעיקר בשמותיהם(טולידנו, מרציאנו, ברדוגו, קורקוס, עמיאל, סבאג ואחרים), ובשימוש חלקי בלשונות חכתייה וספרדית.

בשנות השמונים של המאה התשע־עשרה חיו מעל אלף משפחות יהודיות בכשמונים כפרים באזור הרי האטלס. הם גרו במבצרים מוקפים חומות חימר, ובמרכזם חצרות פנימיות. היהודים שחיו בקרב הברברים היו שונים מאחיהם יושבי הערים במסורותיהם ובמנהגיהם. הם עסקו בעיקר במלאכות – ייצרו, תיקנו או סחרו בבגדים, בסנדלים, ברסנים ובפרסות לסוסים, בכלי מלאכה ובנשק, ותמורתם קיבלו צמר ועורות – ותיווכו בין הברברים ליושבי הערים. הברברים העדיפו לסחור עם היהודים ולא עם המוסלמים יושבי הערים מפני שחשו מאוימים על ידי נציגי האזורים המפותחים. בראש הסולם החברתי היהודי בהרי האטלס עמדו הסוחרים, שעבדו כשותפים של הברברים, כמוכרים או כמלווים בריבית.

תפרוסתם של היהודים

היהודים חיו בקהילות שנבדלו זו מזו במספר חבריהן, ברמתן הכלכלית והתרבותית ובמנהגיהן. היו קהילות שראשיתן בתקופה הקדם־ערבית או בתקופה הערבית, וכאלה שנוסדו לאחר גירוש ספרד. הם גרו בעיקר בערים, ערי החוף וערי פנים הארץ. לחוף הים התיכון הם שכנו ממזרח למערב בערים מליליה, תיטואן, סאוטה, טנג׳יר. לחוף האוקיינוס האטלנטי, מצפון לדרום: ארזילה, לראש, סאלה, רבאט, קזבלנקה, אןמור, סאפי, מוגאדור, אגאדיר. ערי חוף אלה היו גם מושבות מסחריות של זרים, והיהודים שהשתלבו במערכת הסחר שלהן היו הראשונים שהושפעו מהתרבות המערבית. ערי פנים הארץ, מצפון לדרום, היו: פאס, צפרו, מכנאס, מראכש, תארודאנת, תאפילאלת. אליהן חדרה התרבות המערבית באטיות רבה יותר. נוסף על הערים חיו יהודים בעשרות עיירות וכפרים מפוזרים, כולל בדרום הארץ, באזור סקלמאסה, בהרי האטלס ובעמקים שבין שרשרות ההרים; הקהילות במקומות אלה מנו לעתים כמה מאות או אף עשרות משפחות בלבד.

במאה התשע־עשרה לא התקיימו מפקדי אוכלוסייה, והאומדנים מתקופה זו על מספר היהודים במקומות שונים ועל חלקם בכלל האוכלוסייה נמסרו על ידי תיירים ומיסיונרים שביקרו במרוקו, ומשנות השבעים ואילך על ידי נציגי כי״ח. הפערים בין האומדנים גדולים, ולא תמיד ברור אם הם מתייחסים למספר המשפחות או למספר הנפשות. יתר על כן, יהודים עקרו ממגוריהם בעקבות זעזועים מדיניים או מסיבות כלכליות, ולעתים חזר חלק מהם מאוחר יותר ליישובו.

האומדנים על היקף האוכלוסייה היהודית במאה התשע־עשרה נעו בין 40,000 לחצי מיליון נפש. הנוסע שרל דה פוקו, שביקר במרוקו ב־1884-1883 ונקב במספר נמוך, וכנראה ריאלי, העריך כי בזמן ביקורו היו בה כ־7,190 משפחות יהודיות, כלומר כ־40,000 נפש. צרפתי בשם אז'ן אובן, שביקר במרוקו ב־1902, אמד את מספר היהודים ב־90,000– 100,000 נפש. לפי נתונים של נציגי כי״ח היה מספרם בשנת 1904 103,000 נפש. למרות שהיהודים היו מיעוט מבחינה מספרית, ניכר משקלם בכלכלת הארץ מעבר למספרם, מפני שרובם חי בערים.

ההערכות על מספר המוסלמים בתקופה זו, בין חמישה לעשרה מיליון, נראות מופרזות. מפקד שנערך ב־1921 מנה 3,371,000 מוסלמים. חלקם של היהודים לפי האומדנים בכמה ערים היה בין רבע לשליש מן התושבים, ובמקרים בודדים הם מנו מחצית מכלל האוכלוסייה.

שרל דה פוקו(1858־1916)

קצין צרפתי שסייר במרוקו מיוני 1883 עד מאי 1884 כשהוא מחופש ליהודי ומלווה על ידי הרב מרדכי אביסרור. במהלך המסע ביצע עבודות חקר גיאוגרפיות, דמוגרפיות ופוליטיות במקומות שבהם לא דרכה רגל אירופית עד אז. הטלית שעטפה את ראשו שימשה מקום מחבוא למכשירי המדידה שבהם נעזר. המידע שמסר על הקהילות היהודיות אשר בהן ביקר משמש מקור חשוב להכרתן. על עבודתו זו ועל חידושיו בתחומים הגיאוגרפיים והפוליטיים העניקה לו החברה הגיאוגרפית של פריס מדליית זהב.

בית הכנסת

בית הכנסת, סלא, היה במרכז חיי הקהילה. הוא שימש לא רק לתפילה ולקריאת התורה בציבור, אלא גם ללימוד תורה למבוגרים ולתינוקות: בו שכנו ה״חדר״, שנקרא גם הוא סלא, וישיבה לתלמידי חכמים. בבית הכנסת התקיימו שמחות, דרשות והספדים, בו התכנסו נציגי הקהילה לדיונים, והוכרזו תקנות, חרמות והודעות שונות. לעתים שימש בית הכנסת כמושב בית הדין, ובו ישבו גם סופרי סת״ם.

בתי כנסת רבים היו בבעלות פרטית, כנראה כדרך לעקוף את האיסור על בניית בתי כנסת חדשים על פי תנאי עומר. על פי הדו״ח של משה חיים פיצ׳יוטו היו בתיטואן 16 בתי כנסת בדירות פרטיות ובבעלות פרטית, ונאמר לו שזו השיטה בכל מרוקו ואי אפשר לשנותה. לעתים העניקה הקהילה לחכמים בתי כנסת במקום שכר. בעלים של בתי כנסת נהנו מהכנסות הנדרים ולא ראו בעין יפה פתיחת בית כנסת מתחרה. היו תקנות שלא להוסיף בית כנסת אלא לאחר קבלת רשות מהקהילה. הרב יצחק אבן ואליד מתיטואן (1870-1777), אשר היה בעל בית כנסת פרטי, כתב בשנת 1851: ״כלל העולה שבערי המערב שהבתי כנסיות יש להם בעלים שנהנים מהכנסתם אין אדם יכול לחדש דבר מעתה, זולת אם יראה לב״ד [לבית הדין] והקק״יץ [והקהל הקדוש ישמרם צורם] לפי צורך השעה״ (אבן ואליד, א, אורח חיים, סימן כ).

בית הכנסת נחשב לרכוש העובר בירושה. אנשים קנו מקום ישיבה בבית הכנסת, ומכרו אותו כאשר עברו לגור במקום אחר או ירדו מנכסיהם והיו זקוקים למחיה. הרב יעקב בירדוגו ממכנאס (1843-1783) דן במעשה שהיה במראכש בשנת 1825: ״אלמנה שהניח לה בעלה חלק בבה״כ [בבית הכנסת]״ ולאחר פטירתו היה סכסוך בין היורשת ובין האם (בירדוגו, שופריה, א, אבן העזר, סימן לד). הרב אברהם אנקאווא מסאלה (יליד 1810), מתח ביקורת על בעלי בית כנסת שרצו לגרש ממנו יהודי לאחר שנאלץ למכור את מקומו בשנת בצורת והמשיך להתפלל בו. היהודי טען שאבותיו התפללו שם, ואם יילך לבית כנסת אחר יגרשוהו משם. החכם הוכיח את בעלי בית הכנסת שהוסיפו ״עלבון על עלבונו״ (אנקאווא, א, חשן משפט, סימן קלג).

הנגיד

לא ידוע על אספות קהל שבהן השתתפו כל שכבות הציבור, כולל העניים. ״נכבדי הקהילות״, ״הגדולים שבפורעי המס״(מי ששילמו את המסים הכבדים ביותר), ״טובי העיר״, ״יחידי סגולה״, ״אנשי המעמד״ היו אלה שקבעו את סדרי הקהילה ומהם נבחרה ההנהגה. החכמים צידדו בתפיסה שרוב איכותי המתבטא בממון ובחכמה עדיף על רוב כמותי. וכך הייתה הקהילה מאורגנת כאוליגרכיה של נכבדים, וההנהגה הייתה לעתים בידי משפחות בעלות אינטרסים משותפים. רבי משה בן דניאל טולידאנו(1773-1724) מפאס כותב: ״מנהג הקהילות בקבלת הש״ץ [שליח ציבור] היא על פי רוב פורעי המס או קריאי העדה אפילו יש פסול קורבה ביניהם״(השמים החדשים, קזבלנקה תרצ״ט, חושן ומשפט, סימן קכו).

בראש כל קהילה עמד נגיד שהיה כעין ראש קהל וכונה ״שיך׳ אליהוד״ או ״קאיד״. המינוי התקבל בהסכמת רוב של ראשי משפחות ״הגדולים שבפורעי המס״, בשיתוף הדיינים. רוב הנגידים היו יהודים עשירים הקרובים לממשל. השלטונות ראו בנגיד אחראי לתשלום מס הג׳זיה ולתשלומים השרירותיים, הנקראים בלשון חכמים ״מוספים שלא כהלכתן״, וכן לביצוע הגבלות תנאי עומר והוראות שונות; היהודים ראו בו שתדלן המייצג את האינטרסים של הקהילה בביטול גזירות. הוא פעל להעברת המסים באופן קולקטיבי; למתן תשורות לסולטאן ולממשל המקומי בחגים מוסלמיים ובאירועים משפחתיים; לתשלום לשומרים בשער המלאח; לפינוי האשפה, להתקנת צינורות מים במלאח ולתיקונם בעת הצורך; למינוי אפוטרופוס ליתומים כאשר ההורים שנפטרו היו עניים; לדאגה לאלמנות, לנצרכים, לחולים, לשחרור אסירים מקומיים, מהם קרבנות לעלילות שווא; ולפדיון שבויים של יהודים שאינם בני הקהילה.

משך כהונתו של הנגיד לא היה קבוע ואפשר היה לפטרו, כפי שאכן קרה. בכתב המינוי שניתן לנגיד נאמר שעליו להתייעץ עם ראשי הקהילה בפעילותו. בשנת 1851 החליטו ״טובי״ קהילת צפרו להטיל בגורל את האחריות להכנסת אורחים, כגון תלמיד חכם נודד או עניים. מי שעלה בגורל וסירב לארח – שמו נמסר לנגיד, שקנס אותו. מפסקי דין של חכמי צפרו מן השנים 1860,1855 ו־1861 עולה כי הנגיד נאלץ להתייעץ עם חמישה מבין שלושה־עשר מראשי המשפחות.

הנגיד מילא את תפקידו ללא שכר, אבל נהנה מזכויות יתר, שכללו פטור ממסים לשלטונות והיתר למכור יין לנכרים(שאינם מוסלמים), שלא ניתן לאחרים. כיוון שהתפקיד היה כרוך בהוצאות ובסיכונים, נהגה הקהילה לפצותו על כל הוצאה הקשורה במילוי תפקידו, ואם אירע שהוא נאסר בידי השלטונות – פעלה הקהילה לשחררו. הנגיד פעל עם החכמים להתקנת תקנות הקהילה, והיה רשאי להעניש עבריינים. רק במקרים בודדים, כמו במקרה של יהודי שהלשין, הותר לו למסור עבריין לממשל, דבר שפגע בעצמאות המשפטית היהודית.