מורשת יהדות מרוקו

דרך גביית הג׳זיה

ביום התשלום יתאספו במקום ציבורי כגון השוק. בעמידה עליהם לחכות שם במקום הנמוך והמזוהם ביותר. הפקידים המייצגים את החוק יוצבו מעל להם ויעמדו כמאיימים, למען יחשבו בלבם, הם וזולתם, כי מטרתנו להשפילם בהעמידנו פנים כאילו יורדים אנו לנכסיהם. הם יבינו כי(שוב) חסד אנו עושים עמהם מידיהם את הג׳זיה ונניח להם (בכך). אחרי כן יגררום אחד־אחד (אל הפקיד הממונה) לקבל תשלום. בעת התשלום יקבל הד׳ימי מהלומה ויידחף הצדה למען יחשוב כי ניצל מן החרב בזכות (עלבון). זה כך ינהגו ידידי האל, בני דורות ראשונים ואחרונים, עם אויביהם הכופרים, כי לאללה העוז, לנביאו ולמאמינים. (עמ^׳ 811)

אל־מע׳ילי(נפ^׳ 1504), אחכּאם אהל אל־ד׳מה, אצל ואידה, ״כתב פולמוס״

ביום שנקבע לדבר חייב הד׳ימי — בין נוצרי ובין יהודי — להתייצב בגופו ובעצמו, ולא על־ידי סוכן (וַכִּיל), בפני האמיר האחראי לגביית הג׳זיה. זה האחרון חייב לשבת על כיסא גבוה בצורת כס־מלכות; הד׳ימי יצעד קדימה והוא נושא את הג׳זיה באמצע כף־ידו, וממנה יקחנה האמיר בהיות ידו מלמעלה וזו של הד׳ימי למטה. אחרי הדבר הזה יכה האמיר את הד׳ימי על ערפו באגרופו; איש יעמוד ליד האמיר לגרש את הד׳ימי חיש־מהר; אחרי־כן יצעדו(ד׳ימי) שני ושלישי קדימה למען יעשו להם כאשר עשו לקודמם, וכמוהם כן כל הבאים אחריהם. הכל יורשו להתענג על המחזה הזה. אף אחד (מן הד׳ימים) לא יורשה להסמיך צד שלישי לשלם את הג׳זיה על מקומו, כי חובה עליהם לשאת את ההשפלה הזאת בעצמם: כי אולי סופם להאמין באללה ובנביאו ובכך ייגאלו מן העול המאוס הזה.

אל־עדאוי, משפטן מוסלמי מצרי(נפ^׳ 1772)

מסורות ועמדות כלפי הד׳ימים (המאה ה־18)

מִצְר (קאהיר העתיקה) המוסלמים הם שיסדוה. כדברי בדר [בדר אל־וין מוחמד אל־קארפי(1601-1533), בעל החיבור ההלכתי דורר אל־נפאיס]. בספר אל־דורר אל־נפאיס, משמו של אבו־עוּביד:[ אבו־עוביד אל־קאסם אבן סלאם (נם׳ 838), חכם שקבע מושבו בעיראק]. ייסודן של ערי האסלאם שונה בהתאם לתנאי המקום. כך, למשל, במדינה, טאיף ותימן הושגו חוזי־שלום במשא־ומתן; שטח לא־נושב שהותוו תחומיו ונושב על־ידי מוסלמים, כדוגמת קאהיר, כּופָה, בצרה, בגדאד, ואסט; כל כפר שנכבש בכוח הזרוע ולא ראה הח׳ליף לנכון להחזירו לאנשים שמהם נכבש. אלו ערי מטרופולין מוסלמיות שאין בהם בני־החסות רשאים להציג בהן לראוה אף לא אחד מסמליהם הדתיים, למשל, להקים כנסיות, להביא יין או בשר־חזיר, או להשמיע במקוש. שום כנסיה, בית־כנסת, תא של נזיר או מקום עצרת־תפילה חדשים משלהם אינם מותרים בערים האלו, על־פי הסכמתם הכללית של חכמי־הדת. נאמר למעלה כי עירנו קאהיר היא עיר מוסלמית, שראשיתה לאחר כיבוש מצרים, בימי שלטונם של הפאטמים. לכן אין להקים בה כנסיה, בית־כנסת וכיוצא באלה. עם המצהירים כן נמנה המופתי של האסלאם, החנפי המלומד, השיח׳ קאסם בן קוטלובע׳א, [קאסם בן קוטלובע׳א(1474-1399), מחשובי האסכולה החנפית במצרים]תלמידו של אבןאל־המַאם.[ כמאל אל־דין מוחמר אבן אל־המאם (נפ^׳ 1457), חכם־הלכה מצרי]  ספרי האסכולה (החנפית, מ.ש.) אוסרים פה־אחד להקים כנסיות וכיוצא בהן בבעלותם של ד׳ימים בשום שטח מוסלמי. איך ייתכן אפוא להרשות זאת ביישוב המוסלמי הזה, בעיר שמעולם לא היתה בה שליטה לכפירה, מאז ראשית העיר? אמר הנביא, עליו השלום והברכה: ״אין סירוּס ואין כנסיה באסלאם״. המלה ״סירוס״, חִ׳צא, היא מגזרת פ׳עאל, כשם־הפעולה של ח׳צא, ״לסרס״. הקשר בין ״סירוס״ ל״כנסיה״ הוא בכך שהקמתה של כנסיה על אדמה מוסלמית משמעותה ביטול הגבריות אצל יושבי החבל, ממש כמו שבחיי־המעשה הסירוס הוא ביטול הגבריות בבעל־חיים, הגם שהוראת המלה בהקשר שלנו היא פרישות מנשים על־ידי הצטרפות לכנסיות. הזיקה ברורה. באמרו ״אין כנסיה״ התכוון הנביא לכך שלא תיבנה כנסיה, כלומר איסור על בניית כנסיה כלשהי על אדמה מוסלמית, לפי שהקמתה של כנסיה חדשה על אדמה מוסלמית משמעה ביטול הגבריות אצל יושבי החבל ההוא. דבר שאין להרשותו, ממש כמו שאין להרשות את ביטול גבריותו של גבר על־ידי סירוס. (עמ^׳ 21-20)

אף־על־פי שאפשר להבין אי־אלה נתונים מן האמור למעלה, דע כי ממש כמו שאסור לד׳ימים לבנות כנסיות גם דברים אחרים אסורים עליהם. אסור להם לסייע לכופר כנגד מוסלמי, בין שהוא ערבי בין שאינו ערבי; ולא להורות לאויב על נקודות־התורפה של המוסלמים, כגון חוסר־כוננותם של המוסלמים לקרב. [המחבר משתמש בשביל האויב במונח חו־בי, כלומר תושב דאראל־הרב—משכןהמלחמה—בו יושבים הכופרים ]אסור לד׳ימים לחקות את המוסלמים בלבוש, ללבוש מדי צבא, לעלוב במוסלמי או להכותו, להרים את הצלב בעצרת מוסלמית; להוציא חזירים מבתיהם לחצרותיהם של מוסלמים; להניף דגלים בחגיהם שלהם; לשאת נשק בחגיהם, או לשאתו בכלל, או להחזיקו בבתיהם. אם יעשו איזה מן הדברים האלה, ייענשו וכלי הנשק יוחרמו. לא יהודי, לא נוצרי ירכבו על סוס, עם אוכף או בלעדיו. מותר להם לרכוב על חמורים חבושי־מרדעת. לא ילבשו.קַבַאא: (אדרת עליונה), בגדי משי, צניפים, אך מותר להם לחבוש קלנסווה(מצנפת חרוטית), תפורה בתפר־כסתות גס לראשם. אם יעברו על־פני עצרת של מוסלמים עליהם לרדת מרכובם, ומותר להם לרכוב רק בשעת־חירום כגון מחלה או יציאה אל מחוץ־לעיר, ויש להצר את שבילם. לא יחקו את לבושם של אנשי חכמה וכבוד, גם לא ילבשו בגד־מחלצות, משי, או, דרך־משל, אריג עדין. עליהם להיבדל מאתנו בלבוש, כמנהג הנוהג בכל איזור, אך בלי הידור, למען יעיד הלבוש על השפלתם, הכנעתם וקלונם. לא יהיו שרוכי־נעליהם כשלנו. במקום שנועלים נעליים סגורות ולא שרוכות תהיינה נעליהם גסות, דוחות בצבען (ללא קישוט). החברים (לנביא) הסכימו ביניהם על הדברים האלה כדי להוכיח את בזיונו של הכופר ולהגן על אמונתו של המאמין החלוש. שהרי אם יראה אותם בקלונם לא יהיה נוטה לאמונתם, ולא כך אם יראה אותם בשררה, בגאוה, או בלבוש־מחלצות, שהרי כל הדברים האלה מניעים אותו לכבדם ולנטות אליהם, בשים לב למצוקתו ודלותו שלו. וכיבוד הכופר הוא כפירה.

בספר אל־אשבאה ואל־נט׳איר נאמר:

[שורה של כרכים על ״המבנה השיטתי של החוק המפורש״. כאן הכוונה אולי לחיבורו של אבן־נוג׳ים (נפ^׳ 1562), חנפי שחיבר ספרים מסוג זה.]

כיבוד הכופר הוא כפירה. מי שדורש בשלומו של ד׳ימי מתוך כבוד, חוטא בכפירה. מי שאומר לאמגושי ״הוי רבּי״ מתוך כבוד, חוטא בכפירה. וזאת משום שהם אויבי אהובנו, אדון־השליחים; והנוהג כבוד באויבו של אהובו, משפיל את אהובו. לכן אין אתה רשאי למנות כופרים למשרות ממשלתיות. המניח להם להשתרר על מוסלמי על־ידי שהוא מייפה את כוחם להכותו, לכלאו או לדכאו כדי להוציא ממנו כסף, הופך את הכופר למי שגובה מסים ממוסלמי וכל זאת מטעמו של ראש או נכבד אשר, בשל עניינים של העולם־הזה ובהתעלם מעונש בעולם־הבא, אינו מתיירא ממה שיבוא עקב מתן שררה לכופרים על מאמינים. אם כך נהג הכופר הרי הפר את הברית עם המוסלמים כאמור למעלה, והעונש הצפוי לו מיתה.

כמאל אל־דין אבן אל־המאם (נפטר 1457) אומר: ״הכופר הד׳ימי המתנשא על המוסלמים עד כדי רברבנות, רשאי הח׳ליף להרגו״.

אסור לתת להם מקום של כבוד במושב של מוסלמים, לנהוג בהם ידידות, לברכם בשלום.

אם בירך (מוסלם) בשלום אדם שנראה לו מוסלמי ונמצא למד כי הוא ד׳ימי, טוב שיאמר ״שלומי ישוּב אלי״. אם אחד מהם מברך לשלום, משיבים לו ״עליכם״ או ״ועליכם״. אם מתכתבים עם אחד מהם, אומרים ״שלום להולך בדרך־הישר״. אבל צריך להימנע מלאחל להם איחולים, לנחמם באבלם או לבקר את חוליהם, אלא אם כן מצפים לכך שהאדם שמבקרים אצלו יתאסלם. אם אמנם לכך מצפים צריך לבקר אצלו ולהציע לו את האסלאם.

[לפי המסורת המוסלמית נקבע המנהג לענות לברכת שלום של ד׳ימי במלה ״עליכם״ או ״ועליכם״ (עם ו) לפי שהיהודים נהגו לומר למוסלמים במקום ״אל־סלאם עליכם״(השלום עליכם) ״אל־סָאַאם עליכם״(מיאוס עליכם)].

אסור לכופרים להקים בנין גבוה מזה של שכן מוסלמי, אפילו ביתו של המוסלמי שפל מאד והמוסלמי משלים עם בניינו הגבוה של הכופר. אסור להם לקנות ספר קוראן, או ספר בדיני האסלאם או של מסורת הנביא, או לקחת ספר כזה כמשכון. לא זה אף לא זה יסכון. אין לקום לכבודם ולא להתחיל לברכם בשלום, כאמור למעלה. אם מוסלמי מתלווה אל הכופר שאותו ברכו בשלום, יכוון את הברכה אליו, ואל יפליג בלשון ״כיצד השכמת וכיצד הערבת, ואיך אתה, ומה מצב־בריאותך?״ רשאי אתה לומר, ״יכבדך אלוהים וידריכך בדרך הישר״, שפירושו לעבר האסלאם. רשאי אתה לומר, ״יתן לך אלוהים אריכות־ימים, רוב עושר וצאצאים״, שמשמעו התשלום של הרבה מסי־גולגולת.

כמו שחייבים מוסלמים להיבדל תכלית־הבידול מן הכופרים בחיים, כך גם קבריהם חייבים להיבדל בבירור מקברי הכופרים, ועליהם להיות רחוקים מהם. (עמ^׳ 57-55)

אל־דמַנהוּרי (נם׳ 1778), אִקאמת…

פיטורי פקידים נוצרים במצרים (1419)-הד'ימה-בת יאור 1986 – דרך גביית הג׳זיה

עמ' 173