מורשת יהדות מרוקו

ג'ואן פיטרס – החוקרת שחשפה את הבלוף של הפליטים הפלסטינים

אחד הספרים החשובים ביותר בהיסטוריה של מלחמת ישראל לקיומה הוא "מאז ומקדם", פרי עטה של ג'ואן פיטרס – FROM TIME IMMEMORIAL JOAN PETERS

הספר עורר רעש גדול בעולם, בעת שראה אור בארצות הברית ובבריטניה בשנת

״קוצר ימיה של הקיסרות הערבית הטהורה יותר משהיא פועל־יוצא מכוחם של יסודות לא־ערביים נבע מכך שהערבים עצמם לא היו מסוגלים לפתח מערכת מימשל קיסרי שתהיה הולמת יותר מן האבהנית [הפטריארכלית]״, פסק הוֹגארת.

״תקופת מֶכָּה… הקצרה היתה כולה כיבושים ופשיטות שלא נתלווה אליהם אירגון השטחים שנכבשו אלא במידה שיבטיח את תשלום המם״.

״התקופה הבגדאדית הארוכה״ היתה, לדברי הוגארת, ״לא…. שלטון של ערבים על־ידי ערבים״.

אם גם היו בית־עבאס בני־מֶכָּה, הרי וזיריהם, הגדולים ותכופות הקטנים, איראנים היו או טוראנים, והם שימו מבטחם בשכירי חרב, תחילה פרסים, אחריהם תורכים, צ׳רקסים, כורדים – כל גזע מלבד הערבי. הוֹגארת מצא שאותה ״נוסחה״ יפה גם למצרים וצפון־אפריקה, מקום שם היו גם הנשלטים וגם שליטיהם ״לא־ערבים״.

״זו שכיום אנו קוראים לה ׳הציביליזציה הערבית׳ לא היתה ערבית לא במוצאה ובמבנה היסוד שלה גם לא בסממניה האתניים העיקריים״, כדברי פיליפ חתי. משך כל תקופת הכליפות היו הסורים, המצרים ואחרים, בין כגֵרים לאסלאם ובין כנוצרים ויהודים, ראשונים־במעלה בין נושאיו של לפיד ההשכלה והחכמה, ממש כמו שהיו היוונים המשועבדים ביחסם לרומאים המנצחים. הציביליזציה המוסלמית־הערבית היתה ביסודה זו הארמית־המיוּונת והאיראנית כפי שהתפתחו בחסות הכליפות והתבטאו באמצעות הלשון הערבית^.

לאמיתו של דבר, ״הזהות הערבית״ היא במידה רבה קיבוץ לשוני. חִתי מגדיר ״ערבים״ ב״מונח אשר בפינו יקיף את כל העמים דוברי-הערבית, כולל הערבים, כלומר יושבי חצי האי ערב״.

 לדברי הוֹגארת היה אפילו השלטון הערבי ״הקצר להפליא״ מיכני ללא חדשני. דומה כי בית־אומיה המשיכו לפעול, בסוריה כבספרד, במנגנון שמצאו, ורק לאחר זמן עמדו על התבטאות בערבית.

מבחינה היסטורית, מי שמדבר על התושבים המקוריים של יהודה היא גם פלשתינה כעממים ״ערביים״ פשוט אינו יודע מה הוא סח. לא די שלא היתה ארץ־״פלשתינה״ ומעולם לא היה שלטון ערבי ״פלשתינאי״, אלא שרק ״תקופת־זמן קצרה להפליא״ – עשרות שנים בלבד – שלטו ערבים כלשהם על ערבים בארץ ההיא.

השימוש הערבי הראשון במלה ״ערבי״ מופיע בכתבות העתיקות מדרום־ערב… שזמנן המאות האחרונות שלפני הנצרות והמאות הראשונות לנצרות. בכתבות האלו ערבי פירושו בדווי, תכופות פושט בגדוד, והכינוי חל על נוודים להבדיל מיושבי קבע… לגבי מוחמר ובני זמנו היו הערבים הבדווים של המדבר, ובקוראן משמש המונה אך ורק בהוראה זו ולעולם אינו הל על יושבי מֶכָּה, מדינה ושאר הערים: האסלאם היה ״הדת וקריאת הקרב הלאומית״ והקיסרות החדשה היתה ״שלל המלחמה״ שלהם עם שפלשו הערבים המנצחים ל״מיגוון עצום של עמים שונים זה מזה בגזע, לשון ודת, שבתוכם היו הם [הערבים]…. מיעוט״, לדברי הפרופיסור ברנארד לואים.

רבים קמו לערער על השימוש בשם־התואר ערבי להגדרת הצדדים השונים של ציביליזציה זו בנימוק שהערבים במוצאם תרמו ל״רפואה הערבית״, ל״פילוסופיה הערבית״ וכו' תרומה קטנה ביחס. יש המותחים ביקורת אפילו על השימוש בתואר מוסלמי, שהרי רבים כל־כך מבּוניה של תרבות זו היו נוצרים ויהודים…

הנביא מוחמד, יוצרו הערבי של האסלאם, הגיע עד מהרה לידי החלטה שכדי לרכוש חסידים הכרח שתהיה הביזה מצויה בשפע.

במידה מעטה כל־כך היה הגל הראשון של הכיבוש הערבי פרי קנאות דתית בלבד, המציעה לנכבשים לבחור בין האסלאם ובין החרב, עד שמסתבר ביותר כי רבים מאנשי כנופיות הבדווים שהם שהיו גיסותיו של האסלאם עדיין עובדי כוכבים היו כאשר השתתפו בפריצה הגדולה הראשונה אל מחוץ לחצי־האי [הערבי].

 מאחר ש״המוסלמים הערבים״ נהרו בהמונם למלא אחר תביעתו של הקוראן להילחם ״…באלה שניתן להם הספר לפניכם,… עד שייכנעו וישלמו לכם מס־כניעה ויודו בשלטונכם״ (ט, 29), הגיע חִתי לכלל מסקנה כי:

לא הקנאות אלא הכורח הכלכלי המריץ את המוני הבדווים… לחרוג מגבולות מכורתם הצחיחה אל האדמות המוריקות שבצפון… דומה כי מסעי המלחמה לא די שלא היו אך־ורק פרי חישוב שקול וצונן אלא שתחילתם פשיטות שנועדו להמציא פורקנים חדשים לרוח־הקרב של השבטים שעכשיו נאסר עליהם לצאת למלחמות־אחים, וברוב המקרים לא היתה המטרה לרכוש אתיזה של קבע אלא לשלול שלל.

לא אלפי שנים אלא כמה עשרות שנים בלבד שלטו הערבים בערבים, ואף זאת רק בימי בית אומיה, שהיה השושלת היחידה ה״ערבית״ במוצאה. נצחונו של בית־עבאס לא ערבי היה אלא מוסלמי, ו״האסלאם ולא הדם הערבי הוא שהיה הבסיס לאחדות״. מקץ כמאה שנים לערך היו ״חומסי השלטון הבאים זה אחר זה״ כמעט כולם ״ממוצא תורכי״.