מורשת יהדות מרוקו

חודש אלול מלא חוויות לילדים, ההורים קמים לסליחות, עם בוא השמש להעיר אותם. הילדים אף הם קמים והולכים עם הוריהם לבית הכנסת, ואף הם מסלסלים בקולם באמירת הסליחות. עצם הקימה והיציאה לחוץ באשמורת הבוקר השאירה רושם חזק על הילדים.

בהתרת נדרים שהייתה נעשית בהמולה רבה, בערב ראש השנה ויום הכפורים, נדחקים אף הם הילדים כדי לשמוע "מותרים לכם מותרים לכם". בליל ערב יום הכפורים היו לוקחים תרנגולים לכפרות. לכל בני הבית כבר שבוע לפני כן היו התרנגולים מוכנים בבית וכל ילד היה מכיר כבר התרנגול שלו ויוצאים אתם לחוץ, והיו מעמידים אותם להלחם זה עם זה, וילד שתרנגולו היה מנצח מרגיש את עצמו גבור. הרב השוחט עובר בלילה מבית לבית לשחוט את ה "כפרות". בני הבית מחכים לו. ומי שהיו לו שני שמות חייב לשחוט שני תרנגולים. ואשה הרה שלוש. אחת בשבילה ושניים בשביל העובר אם זכר הוא – תרנגול, ואם נקבה היא – תרנגולת. וכיוון שהמשפחות היו מרובות ילדים, אין בית שלא שוחטים בו 10 או 15 תרנגולים. דבר זה היה למעלה מיכולתם של עניים שהיו דוחקים עצמם כדי לקנות התרנגולים לכל אחד. בעקבות זה, תוקנה תקנה לשחוט רק תרנגול לכל בני הבית הזכרים ותרנגולת לכל הנקבות.

סוכות. בחג זה מרובות החוויות. הבן הולך עם אביו לקנות סכך. המראה של ילדים ומבוגרים המושכים את קני הסוף, השרה שמחה בלב העוברים המצפים אף הם לבוא החג. הבנים השתתפו עם האב בבניית הסוכה. הבנות תרמו את חלקם בקישוטי הסוכה ובדאגה לנקיונה ולסידורה. הסוכות היו בכל בית ובכל חצר. והשכנים צועקים מסוכה לסוכה לחיים, שמחתך. מברכים זה את זה. ויש שנכנסים אחד לסוכתו של השני.

ארבעת המינים. הוסיפו תפארת לחג. כל אחד מקשט את לולבו בחוטי משי בצבעים מרהיבי עין. יש שאף ילדים זכו בפרס מאביהם שקנה להם ארבעת המינים. מכירת האתרוגים היתה במכירה פומבית  וכל הרוצה להוסיף, מוסיף וזוכה באתרוג המוצע. ביום שמחת תורה כל ילד בא עם נר בידו לבית הכנסת. הנרות היו בצורות ובצבעים שונים. בתי הכנסת מקושטים בשטיחים. דקלים ואילנות אחרים. רוח של שמחה שורה בבית הכנסת. התפלות וההקפות נערכות בשירה ובזמירות, הילדים עולים לספר תורה אף הקטנים. וקוראים " ולאשר אמר ברוך מבנים אשר ". חתן תורה עושה סעודה גדולה לקהל בביתו. בתבשילים ומשקאות לרוב.

בצד מועדי שמחה ותוגה אלה היו השבתות של כל השנה. שגם בהם לא חסרו לילדים חוויות במסגרת המשפחה. הילדים רוחצים את עצמם ולובשים בגדי שבת. הם הולכים עם אבא לבית הכנסת, לשיר את שיר השירים ולכה דודי. בחזרתם מבית הכנסת מצאו את פתילות השמן זית דולקות על שולחן השבת הערוך. עוד בבית הכנסת, שרים הם "אשת חיל" ובבית האב עם בניו הגדולים, שרים בנעימה " שלום עליכם " ו "בר יוחאי". ריחם של תבשילי השבת המיוחדים, נודף למרחוק ומעורר תאבונם של המסובים. בתוך הסעודה מזמר האב ובניו, כשהאשה והבנות מלוות אותו בזמזומם, ועיני הבנים הקטנים נשואות אל האב ואחיהן בהערצה וערגה. בבוקר משכימים קום רבים מבני הקהלה עם עלות השחר וממהרים ללכת לבית הכנסת לומר "בקשות" ושמירות שבת. אחר התפלה מבקרים זה אצל זה. עם חזרתם הביתה מוצאים את החמין ומסבים לסעודה שנייה של שבת. הבנות היו צובאות על בתי התנורים כדי להביא את קדירת החמין משם. לאחר הסעודה הולכים לבית הכנסת לקריאת משלי, או איוב, ושמיעת דרשת החכם.

הערת המחבר:משלי היו קוראים ומתרגמים לערבית בנעימה, ובמקהלה אחת. בשבתות שבין פסח לעצרת, פרקי אבות נהגו בצפרו לאמרם, עם תרגום בערבית לאחר תפלת שחרית של שבת, אחרי שבועות קוראים את ספר איוב עם תרגומו הערבי. בשבועות את מגלת רות והאזהרות של רבי יצחק בר  ראובן.

בצד השבתות והמועדים היו גם סעודות של מצוה כגון סיום הזוהר, סיום מסכתא, בישיבה, שהיו נעשים בפרסום גדול. וכל נכבדי הקהל מוזמנים להשתתף. בסעודות אלו השמחה היתה רבה.

הפעילות החברתית בשכונה.

בצד הפעילות החברתית של המשפחה במסגרת הבית והקרובים, התפתחה פעילות ענפה של תושבי הקהלה מחוץ לבית. בית הכנסת. המקום החשוב ביותר אחרי הבית, הוא בית הכנסת שמילא תפקידים רבים. מלבד היותו מקום תורה ותפלה. בית הכנסת שימש כמקום מפגש חוברתי ממדרגה ראשונה. בו נדברו איש אל רעהו, וטופחו קשרי ידידות. בדרך כלל, המתפללים בבית כנסת אחד, היו ידידים זה לזה. בבית הכנסת שמעו מחדשות השעה ; שם הוקראו תקנות הקהל, שם התאספו להתפלל על עצירת גשמים וצרות אחרות, בבית הכנסת חמדו תינוקות של בית רבן, ושם נתקיימו ישיבות של תלמידי חכמים, בית הכנסת שימש כאכסנייה לבית דין. הוא המקום לכתיבת גיטין ונתינתם, לכתיבת שטרות למיניהם.  בית הכנסת הוא המקום להשבעת אנשים החייבים שבועה. שם מתפללים על חולים ועושים להם פדיון, שם הדלקת נרות למנוחת הנפטרים. שם תגלחת ראשונה לפעוטים, שם נערכות אספות הקהל, ןמשם יוצאות התקנות לחיזוק בקיעי העיר. שם מכתירים את הרב, בו נעשית הערכת המס ולשם מביאים את כסף המס. בבית הכנסת מודלקין הנרות לעילוי נשמת הצדיקים כגון של רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנס, ויחידים תורמים שמן למאור לעילוי נשמתם. בבית הכנסת היה תלוי לוח השנה, ומנהג היה לרשום בראשו את כל המאורעות החשובים שהתרחשו בעם ישראל ובמרוקו ובקהלת קדש של העיר צפרו. כך כל מי שקרא את הלוח ידע קצת מההיסטוריה של קהלת קדש ושל העם. ואין צריך לומר שממנו ידע כל אחד על ראשי חדשים, החגים, זמני התקופות ועונות השנה שידיעתם נחוצה לחקלאים. בבית הכנסת הופגן הריבוד החברתי והקירבה המשפחתית. יוצאי משפחה אחת, ישבו זה בצד זה. מקומם של האנשים בבית הכנסת העיד על מעמדם בקהלה. בבית הכנסת " צלא לכבירה " היה פרוזדור ארוך בפתח ובו ישבו רק מדלת העם. בערב ראש השנה ויום הכפורים בית נכנסת הגדול היה מקום להתרת נדרים ציבורי. כתות, כתות נכנסים לבית הכנסת, שם ישבו כל הבוקר עשרה חכמים ומתירים להם את נדריהם, והם נותנים צדקה לעניי קהלת קדש .

בתי הכנסת הם דופק הקהלה, ומרכז החיים הרוחניים והחברתיים. הנשים אף שלא ידעו לקרוא היו צובאות על פתחי בתי הכנסת וחלונותיהם. הן מתפללות בעל פה בערבית ושופכות את לבן בתחנונים ועונות אמן. בעת הוצאת ספר התורה, היו מבקשות את בקשותיהן המיודות על בני משפחתם וקרוביהם, על חוליים ועניותם.

הרחוב והשכנים. השכנים היו במדה רבה חברים, עזרו זה לזה. במסיבות שמחה, שיתפו השכנים את עצמם בטירדות חברם בעל השמחה. הגברים עזרו לו בהכנות בחוץ, והנשים בבישול ואפיה ובסידור הבית. אם חדר בעל השמחה צר היה מהכיל את כל מזומניו, מעמיד השכן את ביתו לרשותו. אם לקרובים שהוזמנו להיות אצלו בשבוע השמחה, לא נמצא מקום ללון, נכנסו ללון בבית השכן. כך הדבר בעתות צרה. בעל שאשתו חלתה, נכנסת השנה אצלה, מסדרת את ביתה ומכינה אוכל לבעל ולילדים. אחרת מסעדת את החולה, מכינה לה תרופות, מדברת על לבה, ומייעצת לה עצות מנסיונה, על ידי כך נתהדקו הקשרים בין השכנים, ונתקיים בהם המקרא " טוב שכן קרוב מאח רחוק ".

קירבה יתירה זו שבין השכנים שימשה במקרים רבים כמנגנון הגנה אצל אנשים ונשים שהיו מיודים לסטיות שונות, ומפחד שהשכנים ידעו בהם, נמנען מלבצע זממם. אך למטבע יש שני צדדים, בצד החיוב היתה גם השלילה. סכסוכי שכנים נגרמו בעקבות דברים של מה בכך. אם בעקבות ריב בין הילדים, או בגלל שימוש באמצע החדר ונקיונה, המוטל על דרי הבתים לפי תור. הקירבה היתירה בין השכנים גרמה לכך שכל שכן ידע הכל על שכנו. בשעת מריבה נתגלו כל הסודות הללו. משנתלקחה המריבה לא הפסיקו הקללות והטחת דברים ומיד עברו לחבלות גופניות. אשה משכה את שערות רעותה. הבעלים התערבו במהלך המריבה. משטרה שתשכך את הרוחות אין. רק אם אחד הצדדים פונה לקאייד, שולח הלה את משרתיו ואת הנגיד להביא את הצדדים לפניו. במשפטו היה מטיל קנס על הצדדים או מכניסם לבית הסוהר. יש שסכסוכי שכנים אלה מובאים לשיפוטו של הרב.

משנרגעו הרוחות נכנסים מתווכי שלום ומשלימים ביניהם. אז עושים "סולחה" ומסיבה לרגל השלום. הידידות אחר השלום יש ומתהדקת מאשר לפני המריבה.

בשעת הפנאי. לפנות ערב, לאחר שגמרו להכין צרכי הבית, יושבות נשות החצר בפתח חצרן, מתגודדות אגודות אגודות, וכשידן עודה במלאכה, הן מספרות זו לזו על דא ועל הא, ומתבוננות בעוברים ושבים.

גם גברים מתאספים היו ברחובה של העיר, לשמוע חדשות זה עם זה, בטרם ילכו לתפלה ולעבודה. בשבתות היו יושבים, שורות שורות במבואות אלה מזה ואלה מזה לשוח בשדה על המחיה והקלקלה אשר שם סיפורים יקננו. תוקנה תקנה נגד תופעה זו והמתקינים ראו בדבר כנוהג נפסד מבחינת הדת, אולי מהבחינה החברתית הדבר היה בו חיוב. שיחות וישיב בצוותא אלה, שימשו דבק טוב בין האנשים ששפכו את לבם אחד בפני רעהו בבחינת "דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים" זה עזר לרקום קשרי רעות וקירבה בין יחידי הקהל. יצר הסקרנות בא בכך על סיפוקו. כשראו מנהיגי הקהל שההמון הפריז יתר על המדה, ויצאו מזה פריצות, דאגו לרסנם ולכוון את פעילותם לאפיק חיובי מבחינה דתית. על ידי הטפה ודברי התעוררות. התעוררותם של יחידים הביאה לידי כך שבצד הפעילות הספונטנית של היחיד המשפחה והקבוצה, נוצר אפיק חדש לפעילות במסגרת חברות.

קהלת ספרו כרך ג'-ר' דוד עובדיה- סוף הפרק השמיני. המשפחה.