מורשת יהדות מרוקו

מעלותיהם, תפקידם ותחום סמכותם של ה״ראשונים לציון״

במשך הרבה דורות תפסו ״הראשונים לציון״ מקום נכבד וחשוב מאד בחיי קהלות היהודים הספרדים, לא רק בא״י אלא גם בכל תפוצות הגולה, והקהלות היו מתחשבות אתם כעם הסמכות התורנית העליונה בעם ישראל, שלידיה נמסרה ההדרכה בענינים הנוגעים לתורה, להלכה ולמוסר. רבנים גדולים, מורי הוראה, דיינים, פוסקים ויודעי־דין, בארץ ובחו״ל, היו ממציאים ל״ראשונים לציון״ את פסקי־דינם כדי לקבל מהם את חוות דעתם ואשורם. ואפילו מחברים שהיו מפורסמים כגאונים גדולים, היו פונים אליהם לקבל מהם הסכמה לחבוריהם התורניים וגם השגות או הערות עליהם. כי גם גאונים כאלה היו מביטים על ״הראשונים לציון״ כעל רבנים חריפים ומיושבים בדעתם, מסורים לעמם ובעלי זיקה מיוחדת לערכי הרוח.

על ״הראשון לציון״ היה הקהל מביט כעל אישיות נישאת מעם שאין לה כל זיקה פוליטית ולא כל שכן מפלגתית, ואפילו יהודים שלא היו מדקדקים במצוות היו רגילים לכבד את הראש״ל כאישיות מוסרית נעלה ובעלת קסם והשפעה, והיו לו הרבה חסידים גם מבין החפשים והחילוניים, כי מוסד ״הראש״ל״ היה מוסד ששום גושפנקא מפלגתית או פוליטית לא היתה טבועה עליו.

המוסד שנקרא ראש״ל לא היה נוגע רק לדתיים בלבד, ולא היה רק עניין פרטי שלהם, שיכולים לבשל בו מטעמים לפי טעמם ורוחם, אלא מנהיג רוחני לכל העם וסמכות דתית הגבוהה ביותר ליהדות כולה; אחרי בחירתו לא היה תלוי לגמרי בכל בוחריו ותומכי מועמדותו ודבר זה היה מגדיל ומאדיר את כבודו ושמו בארץ ובגולה.

ה״ראשונים לציון״, שהיו מגיעים למשרה רמה זו בזכות גדולתם בתורה, ביראה ובהנהגה, היו צריכים להיות גאונים בתורה, מורי הוראה באיסור והיתר, דנים דין תורה בין הצדדים נצים, מוכיחים תוכחות מוסר את בני הקהלה, מגלמים את ההנהגה הדתית המסורתית ומייצגים את סמכות התורה בחיי העם. אחדים מהם היו נחשבים כממשיכי המסורת של חכמי ספרד שרובם ככלם היתה תורתם תורת־חיים.

בשנת הת״ר ליצירה (1840), חזרו ארץ ישראל וסוריה לידי ממשלת תורכיה אחרי היותן, כשמונה שנים, תחת שלטון מצרים. אז העלתה ממשלת תורכיה את ירושלים לדרגת מחוז והושיבה בה פשה (פחה) בדרגת מושל־פלך אשר בתוקף משרתו משל עליה ועל הערים שבסביבותיה. על ידי התעלות ירושלים במצבה המדיני, ניתנה זכות ליהודיה שהראש״ל, ראש רבני א״י, יהיה מוכר ומאושר מטעם הממשלה המרכזית בקושטא בתואר ״חכם באשי״; בשנת התרכ״ב (1842) הוענק התואר ״חכם באשי״ להראש"ל אברהם חיים גאגין המכונה רב אג״ן. מהשנה ההיא ואילך התחילה הממשלה התורכית המרכזית בקושטא להכיר את ״הראשונים לציון״ גם כסמכות רשמית, ולהעניק להם את התואר ״חכם באשי״ ע״י מאמר מלך (פירמן), והיתה שולחת להם מדים רשמיים מקושטא. ראשי הרבנים האלה, היו מוכתרים, איפוא, בשני תוארי כבוד נעלים : ״ראשון לציון״ ו־״חכם באשי״. כנציגים רשמיים מוסמכים של קהלתם בפני השלטונות המרכזיים בירושלים, היו עומדים בפרץ לעמם, בשעות פורענות וגזרות רעות, ופונים לממשלה המרכזית בקושטא, בתלונות נגד השלטון המקומי, אם זה לא היה מטה אוזן קשבת לדרישותיהם. הם היו מפקחים על דרכי העדה כולה, על עניניה והליכותיה, מקבלים את האחריות על כל הענינים שבינה לבין השלטון המקומי והממשלה־המרכזית, ורק אותם היתה הממשלה מכירה בכל הנוגע ליהודים, חתימתם היתה נחוצה לשם קיום כל המסמכים הרשמיים ואשורם.

ולמען הגדיל את כבודם גם בעיניהם של לא־היהודים, היו ״הראשונים לציון״ זכאים להיות מלווים תמיד בשני קווסים נושאים מדים רשמיים מרוקמים זהב, כמו הקווסים של הקונסולים האירופיים, ובמוטות הכסף שבידם היו דופקים ברעש על האדמה, כשהיו מפנים ל״ראשונים לציון״ את הדרך בעברם בחוצות ירושלים, או בטיוליהם בשאר ערי א״י.

בימי גנוסיה היו ה״ראשונים לציון״ מתקבלים ע״י מושל מחוז ירושלים והפקידות הבכירה, בכל הכבוד הראוי להם ולמשרתם הנעלה, כנציגי ה ״ אומה היהודית ״, ממש כמו האפטרירכים היוני והארמני, הקאדי והמופתי, וכל ראשי הדתות האחרות, ולפעמים בכבוד הרבה יותר גדול מהם, משום שה״חכם־באשים״ האלה לא התערבו מעולם בפוליטיקה, לא גרמו צרות לממשלה ולא הסתבכו אף פעם בסכסוכים רציניים בעניני מקומות קדושים או בתביעות בעלות על ״קבר קדוש״ זה או אחר.

יום גנוסיא שמח (=יום הולדת שמח) 
מקור המילה גנוסיא ביוונית, 
(יום גנוסיא הוא יום הולדת אדם עפ"י חז"ל)

יחסי ה״ראשונים לציון״ עם ראשי הדת המוסלמית, הקאדי והמופתי ועם ראשי הדת הנוצרית בא״י, היו תמיד תקינים וידידותיים, ובימי חג ומועד היו מחליפים ביניהם בקורים הדדיים.

הממשלה המרכזית בקושטא היתה מעניקה ל״ראשונים לציון״ ה״חכם באשים״ עיטורי־כבוד שהיו מקשטים בהם את חזיהם בימי גנוסיה, ובשעות בקורים וחגיגות דתיות.

גם היחסים בין ה״ראשונים לציון״ ונציגי המעצמות האירופיות וקונסוליהן בירו­שלים, היו תמיד ידידותיים ולבביים, והללו היו מתייחסים באמון רב, להמלצותיהם ובקשותיהם, בכל ענין צבורי יהודי וממלאים אותן ברצון.

בחגי היהודים ובמועדיהם היו הקונסולים האירופיים באים לברך את ״נציגי האומה היהודית״ בביתם, והללו היו מחזירים להם בקור בימי מועדיהם הדתיים או הלאומיים.

ה״ראשונים לציון״ היו אחראיים לביצוע אספקת השירותים הדתיים, והיו מהווים את המסגרת הרשמית ואת המעמד הממלכתי של הרב במדינת תורכיה.

רבים מהם היו מחוננים בלשון־למודים והיו המטיפים ברבים, יוזמים הקמת מוסדות תורה, מדריכים ומשפיעים, ומעורבים בעסקי־צבור. לפעמים היו תקיפים בדעתם ובלתי־פשרנים, בענינים עקרוניים, ולפעמים היו נעימי־הליכות ומחוננים בכשרון של גמישות. והיו מרכזים בידם את הסמכות התורנית וההנהגה הדתית והרוחנית, ושימשו מרכז של השפעה רוחנית המכוונת את אורחות חייהם של המוני ישראל בדרכי התורה, ומעולם לא ויתרו על תפקידיהם המסורתיים.

ה״ראשונים לציון״ היו ממזגים בקרבם רמה דתית ומוסרית עם התמצאות בבעיות האדם והחברה שבימיהם, ומגיעים לידי ידיעות מקיפות ומעמיקות בהלכה, והיו, איפוא, המועמדים האידיאליים למשרתם, לא רק כמורי הלכה אלא גם כמורים לנבוכי־הדור בזמנם, וששים אלי־קרב במלחמתה של תורה.

בידי ה״ראשוגים לציון״ היה רסן הממשלה והמשפט, ההנהלה החברותית והמדינית של צאן מרעיתם, והם שימשו נקודה מרכזית שכל העינים היו פונות אליה. באמון גמור היו היהודים בארץ־ישראל, ובכל תפוצות הגולה הספרדית, נשמעים לפקודותיהם, מוסרים לידם את תורתם לפרשה, ולבארה, ולהנחילה לידים אמונות, מביטים עליהם כעל עמוד־ אורה ההולך לפניהם בחשכת גלותם, וכמצביאי צבאותיהם ומנהלי עניניהם בעצה, בדעת ובתבונה. העם היה מקבל מהם הדרכה במוסר, בהלכה, במנהגים ומבקש מהם להכריע במחלוקות, ולקבוע עמדה בכל מיני תסיסות רוחניות.

ה״ראשונים לציון״ היו השומרים הנאמנים על חומת היהדות והלאומיות היהודית, ולא היו נותנים לצאן מרעיתם לרעות בשדות זרים, לפרח פרץ בחומת התורה ולקצץ את פתיל החיים הלאומיים, וע״י כך קנו לעצמם שם עולם במעשיהם ובאורחותיהם.

במסירות גמורה ישבו ה״ראשונים לציון״ יומם ולילה בישיבותיהם ופקחו על כל המתרחש בזמנם, הביטו כצופים על העם, ומתוך פנתם הפיצו קרני־אורה בתקנותיהם, סייגיהם, וגדרותיהם. מבין כתלי ישיבותיהם, סיפקו מזון רוחני לתלמידיהם, חוקקו חוקים ומשפטים ישרים בחיי החברה והמשפחה, המוסר והכלכלה, והעמידו תלמידים נאמנים שאף הם, כמוהם, היו רועי העם, מוריו ויועציו ומפיצי תורת רבותיהם ברבים ע״י דרשותיהם, הלכותיהם, אגדותיהם; ״הראשונים לציון״ היו מתקדשים על צאן מרעיתם ומתחבבים עליהם׳ כי הטפותיהם לא היו לשם אינטרסים פרטיים מוגבלים, צרים וקטנונים, אלא לאושר הכלל והפרט, ודבוריהם היו בטויים לכוונה טהורה, מזוקקת. בסגולות אלו היו רוכשים את לב העם לכל שדרותיו וגיליו לאהבה אותם.

בין ״הראשונים לציון״ היו גם כאלה שיוצר הבריאה חנן אותם במתנת־הרוח ויפעת־הגוף, בהדרת־פנים, בשיחה נאה, ובקול נאה שהיו לוקחים שבי את לב רואיהם ושומעיהם, ומשאירים עליהם רושם בל יימחה. רובם היו חוטר מגזע רבנים, נינים ונכדים וצאצאים של רבנים ומורי־הוראה מפורסמים שגם הם ישבו על כסא ההוראה ושרתו את עמם באמונה.

הם היו אישים המרכזים בתוכם תכונות נפשיות נעלות וכשרונות גדולים, התמדה ללא ליאות בלמוד התורה, בעלי זכרון נפלא ושכל ישר ומעמיק, הממשיכים את המסורת הנאה של אבותיהם ונעים היה לראותם בשלוותם הרוחנית ובשאננותם הנפשית.

בשעת צרה לעמם היו ״הראשונים לציון״ עומדים בכל שעור קומתם, בכל האידיאליות העמוקה החופפת עליהם, בכל עוז רוחם ותום אמונתם ובטחונם ביוצר־העולם נגד צוררי היהודים ומבקשי־רעתם, ובעתות כאלה לא היו מן השבעים השקטים והש־ והשאננים המרוצים, אלא מיחידי־הסגולה שעינם צופיה מן העבר אל מול פני העתיד; היו ביניהם אחדים שלא היו מן השמרנים הקהים־הכהים המסתפקים בשמירה על הקיים ובהתבוננות בשויון־נפש על הבאות, אלא היו משתדלים לגדור פרצות ולתקן בדקים ולעורר את העם מתרדמתו הרוחנית והמוסרית.

וכשהיו נתקלים במצבים ובתנאים שלא היו נוחים לרחשי־נפשם, ולא היה בכחם להגיב כפי רצונם, היה לבם מתכווץ מצער ומכאב ושופכים את מרי שיחם בכתביהם ובספריהם שעד היום הם עדות לרוחם, למעשיהם ולטוהר שאיפותיהם. אולם היו ביניהם גם כאלה שבעמדם חסרי־אונים מול גזרות ופורעניות שבאו על עמם, היו מציעים להכנע לרצון האל, מפני ״שאנו בגלות״ ודינא דמלכותא דינא.

בין ״הראשונים לציון״ היו כאלה שלא היו מסתגרים רק בארבע אמות של הלכה בלבד, אלא היו מוצאים תמיד זמן להשתתף בעניני הצבור הרחב, פוסקים הלכה בעניני משפט מסובכים, ובין פסקי־הלכה מנוגדים של חכמים שונים, עונים על שאלות שהיו נשלחות להם מרבני הגולה, מתקינים תקנות, נותנים תוקף לתקנות קיימות או מבטלים אותן כשלא היו, לפי דעתם, מתאימות לרוח הזמן; מבטלים מנהגים נפסדים, מגבירים את כח סמכותם של מנהיגי קהלות בעניני הקהלות, מכריעים במחלוקות בין שתי קהלות, או בין שתי סיעות בקהלה אחת, וקובעים עמדה לתנועות חדשות.

הם היו מייסרים ומוכיחים, משמיעים חדושי תורה, נותנים הסכמות לספרים, מס­מיכים רבנים ושוחטים או מפטרים אותם מכהונתם כשלא היו ממלאים את תפקידם באמונה.

ואת כל המשימות האלה, היו ממלאים ״הראשונים לציון״ לא רק בכח תורתם וחכמתם ומתוקף אישיותם, אלא בעיקר מכח משרתם הרמה וסמכותה של א״י וקדושתה של ירושלים שבה היו נבחרים, ובה היו מקבלים מהרבנים בוחריהם את כל סמכויותיהם, ומהמקום המרכזי שא״י תופשת בלבבות יהודי הגולה וא״י.

״הראשונים לציון״, שבתוקף תפקידם היו משמשים נציגים של א״י החיה, היו צריכים לגלם בקרבם את מיטב התכונות של יהודיה. הם היו צריכים למלא שליחות רוחנית רבה, להנהיג ולהורות דרך במדות תרומיות ובמעשים טובים, להיות מגדולי חכמי ישראל בא״י, או מרבני חוץ לארץ שהשתקעו בא״י, להיות מוכתרים בכתר תורה, במדות מוסריות ובנימוסים טובים, כדי לשמש אות ומופת בהתנהגותם.

הם היו צריכים להיות ידועים היטב לצבור, כי רב ראשי היה נחשב בעיני העם בתפוצות הגולה כמרות דתית עליונה, כרועה־רוחני לכל בית ישראל, שגם בעיני הגויים ייחשב ככהן גדול, כאיש מורם מעם לפי גדולתו הרוחנית, נימוסיו וידיעותיו שרק תודות לסגולותיו אלה הגיע לכהונתו הרמה. הוא היה צריך להיות רב שלא רק מזגו הסוער ודינמיותו מכשירים אותו למשרה גבוהה זו ועוזרים לבחירתו אלא בעיקר גדולתו בתורה, מוסריותו ונקיון־כפיו. הוא היה צריך להתבלט בידיעותיו בין חבריו הרבנים, צעירים כקשישים, ירא שמים מרבים, מדקדק במצוה קלה ואישיות עצמאית שלא תכפוף מעולם קומתה בפני מי שתקיף ממנה.

״הראשונים לציון״ היו לפעמים גם מתווכים במחלוקות שהיו פורצות בין עדות האשכנזים בירושלים והללו היו בוחרות בהם כבוררים יחידים בסכסוכיהן, ופסק דינם היה מחייב את שני הצדדים.

ראה הראשונים לציון, אברהם אלמליח הוצ' ראובן מס, ירושלם, תש"ל– מעלותיהם, תפקידם ותחום סמכותם של ה״ראשונים לציון״-עמ' 6-2