מורשת יהדות מרוקו

מס גדול הטילה המלכות על עזבונו של משה בן עטר. חיים ופאסוניה נאלצו למכור נכסים רבים על מנת לפרוע את החוב הזה. הם נותרו כמעט בחוסר־כל, וכשהעזה פאסוניה לפנות אל הוד מלכותו ולבקש ממנו רחמים, השיב לה בחיוך: ״אבל הכסף הזה שייך לנו. ממי קיבל אביך המנוח את כל כספו אם לא מאיתנו?״ איסמאעיל היה כבר זקן מאוד, ועיניו יוצאות מתוך חוריהן. הוא לא בוש לחמוד בעיננו את חמוקיה של היהודיה. ״פאסוניה בן עטר, בתו של שר ונכדתו של שר ושניהם שרים שלי, לכן אני יכול לטעון שגם את שלי, הן מצד אביך והן מצד סבך!״ והמלך הזקן פרץ בצחוק נוכח מבט האימה שנצטייר בעיניה. ״לכי לשלום, פאסוניה בן עטר. זקנים כמוני הם חסרי בושה, אבל גם חסרי־כוח!״ והוא צחק ביתר־שאת.

כעבור ימים מספר נפטר והלך לעולמו. רבים נשמו לרווחה. הבריות לא תיארו לעצמם, שכל הצרות והפורענויות שפקדו אותם בשנות חייו של השליט העריץ, כאין וכאפס הן לעומת אלו שיבואו לאחר מותו, כאשר כל אחד מבניו הרבים יטען לכתר המלכות. היהודים, אשר לא שבעו נחת מאכזריותו של איסמאעיל, נזכרו בגעגועים בימי שלטונו, כי עם מותו, לא היה מי שיגן עליהם מפני שונאיהם. כל טוען לכתר, שהיה זקוק לכסף עבור מלחמותיו, פנה אל אותה פרה חולבת, הקהילה היהודית. גם אל משפחת בן עטר הגיעה התביעה לפרוע לאלתר את דמי כופר־הנפש שהטיל בזמנו איסמאעיל על משה בן עטר המנוח בטרם שחרר אותו מן המעצר, כופר שלא נפרע מעולם. חיים לא היה מסוגל להאמין. הייתכן שכעת, בהיותו כמעט מרושש, ייאלץ לשלם כופר עבור איש מת? אילולי היה העניין עצוב ומצער, היה ללא ספק פורץ בצחוק. אולם בשולי התביעה נכתב בפירוש, שאם לא ישולם החוב יהיה צפוי יורשו של בעל החוב לקנס ולעונש מאסר. ״עשרים כיכר כסף, פאסוניה! עשרים כיכר כסף בתוך עשרים יום! לעולם לא נצליח להשיג סכום כזה…״ ״נותר לנו הבית.

אם נמכור אותו…״ ״למכור אותו? הבית? והישיבה?״ חיים הביט מסביבו. איך יוכל לאכזב את תלמידי החכמים העניים הלומדים בישיבה אשר באגפו של הבית? עם זאת היה ברור לו שפאסוניה צדקה. זה היה המוצא היחיד. ״נלך לגור אצל אבי,״ אמר חיים בן עטר, ולפתע צר היה לו על אביו. צר היה לו עליו, כי בשנים האחרונות היה הוא עסוק באשתו, בתלמידיו ובספריו, ולא הירבה לפקוד את אביו. אף־על־ פי־כן, ידע שבכל רגע יוכל לשוב אל האיש הצנוע ולחסות בצל קורתו. עצם קיומו נטע בליבו של חיים בן עטר תחושת ביטחון עמוקה.

״כן. נמכור את הבית!״ פסקה פאסוניה, ״אחרת יאסרו אותך.״

אולם כאשר ניסו למכור את הבית, ציפתה להם הפתעה. נציגי הממשלה ״גילו״ מסמך, על פיו הבית ניתן לשם־טוב בן עטר מידיו של המלך מולאי אר־רשיד, קודמו של איסמאעיל ״לו ולבניו אחריו״. פקיד רם מעלה טען, שמאחר שלמשה, בנו של שס־טוב בן עטר, לא היו בנים, הבית חוזר לבעלות הממלכה, שהרי כתוב בפירוש ״לו (כלומר — לשם־טוב בן עטר) ולבניו אחריו״. והמילה ״בניו״, כוונתה לבנים זכרים בלבד. כך יצאו חיים ופאסוניה קרחים מכאן ומכאן. לא זו בלבד שלא הצליחו לשלם את דמי הכופר, אלא שגם ביתם נגזל מהם. כתום עשרים יום באו חיילי המשמר וגררו את חיים בן עטר לבית האסורים.

בתוך אותם ימים אפלים בחייהם של פאסוניה וחיים בן עטר, שעה שבעלה נתון בכלא, ופקידי ההוצאה לפועל מפקחים על עיקול ביתה, נתגלו כמה נקודות אור. עם הישמע הידיעה על דבר מאסרו של חיים בן עטר, החלו מגיעים אל העיר נכבדים יהודים מכל קהילה כמעט ברחבי מרוקו, וכולם ניסו להפעיל את השפעתם על השלטונות למען שחרורו.

פאסוניה הופתעה עד מאוד, כי לא העלתה על דעתה ששמו של בעלה כבר הלך לפניו כעילוי גדול בתורה ובמעשים. כמה מן השתדלנים שמו את נפשם בכפם ולא חדלו מלפקוד את הנסיכים למיניהם, שהיו באותה עת עסוקים במלחמת־ירושה. הם לא חסכו הבטחות תמיכה במועמד זה או אחר, ובלבד שישוחרר חיים בן עטר. אך כל זה לא הועיל. רק כאשר הצליחו ראשי הקהילות לאסוף את עשרים כיכרות הכסף, ניתן להם לפדות את האסיר. אולם, על אף תשלום הכופר, דרשו השלטונות שהאסיר המשוחרר יעזוב את מכנאם לאלתר. חבריו ניסו למחות בפני הרשויות על גזירה שרירותית זו, אולם חיים התשוש, שמצא עם פאסוניה מקלט זמני בבית שמואל די־אבילה גיסו, ביקשם לבל יוסיפו להסתכן למענו. ממילא שואף הוא לשוב לסאלי. אולי שם, בבית אביו, עתיד הוא למצוא את השקט שנפשו זקוקה לו כל כך.