מורשת יהדות מרוקו

מקור מנהג ״תשליך׳

על מקור מנהג ״תשליך״ ביום ראשון של ראש השנה, לא באו החוקרים עד היום לכלל דעה אחת, כך כותב א.ר מלאכי במאמרו ״ראש השנה בתפוצות ישראל״. המנהג תשליך נזכר בפעם ראשונה בספר המנהגים למהרי״ל שחי במאה ה-14. בספרו זה כותב המהרי״ל:

״ומה שנוהגים לילך בראש השנה אחר הסעודה אצל ימים ונהרות להשליך במצולות־ים כל חטאותינו וכו', הן משום דאיטא במדרש זכר לעקידה שעבר אברהם אבינו בנהר עד צוארו ואמר: ״הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש״ (תהילים ס״ט, ב׳) והוא השטן שנעשה כמו נהר להעכיב אותו מן העקידה״. דעה דומה מביא הרב משה בן אבו בספרו אמרי משה וכך הוא כותב: (בערך) ״השטן קינא באברהם אבינו שלקח את יצחק בנו ע״מ לעקודו על גבי המזבח ואז נדמה להם בדמות ״נהר״ ע״מ להפריע להם ולהכשילם. מן הדין מותר היה להם לחזור על עקבותיהם כי היו אנוסים ואנוס רחמנא פטריה, אך אברהם אבינו לא עשה כן, אלא נכנס הוא ובנו במסירות נפש עילאית במים, כדי לעשות רצון קונו, תוך שהוא פונה בתפילה ואומר ״הושעיני אלהים כי באו מים עד נפש״ ואז המקום ברוך הוא גער בשטן והתייבש הנהר. זאת אם כן הסיבה שאנו הולכים ביום ראשון דראש השנה, ליד הנהר לאמירת ״ותשליך״. וכשמגיעים לפסוק ״ותשליך במצולות ים כל חטאתם״, מנערים את בגדינו. ברור שהעוונות אינם בבגדים, אלא כוונת הדברים הם: שבשעה שאנו הולכים ליד הנהר או באר מים, אנו חייבים לזכור במעשה של אברהם ויצחק שנכנסו במים עד צוארם, לעשות רצון בוראם ואז אנחנו מקבלים עלינו לאמץ את דרכם כדי לרכוש את המידה היקרה של מסירות נפש כמותם.

מנהגים ומסורות

כאמור בנוסף להימנעות ממאכלים חריפים ומאכלי החמוצים, נמנעו גם מלאכול גזר משום שהשם לבדו מזכיר גזרות, נמנעו גם מלאכול הצנון החריף כדי להינצל מחרון־אף. במקומם, הירבו במאכלים מתוקים כגון: פלחי תפוחי עץ מתוקים ומבושלים בסוכר להם הוסיפו נתחי בשר שמן. כן נוהגים יהודי מרוקו עד היום להכין ליפתנים מחבושים, עם הרבה סוכר לכבוד ראש השנה.

קיימת גם אמונה שאם היום הראשון של ראש־השנה יהיה חמים, כל השנה תהיה חמימה, אם להיפך, יהיה קריר, כל השנה קרירה. השמח בראש־ השנה, יהיה שמח כל השנה ולא יראה כל דאגה. המדיר שינה מעיניו בשני הימים של ראש־השנה ביום, מובטח לו שמזלו לא יירדם בכל השנה. בכך מסתיים השלב הראשון של הימים הנוראים ולמחרתו, צום גדליה.

יהודי תוניסיה קוראים את צום גדליה בשם ״סייאם הוכי כיפור״.

יהודי לוב נהגו לצום בשני ימי ראש־השנה. במשך דורות לא העיזו לעשות התרה למנהגם ורק לפני שנים מעטות עשו התרה לנדרם וחדלו מלצום.

עשית ימי משובה

הימים האלה בין ״כסה לעשור״ היינו שבין ראש־השנה ליום הכיפורים, גדול מוראם, כל אחד מוסיף בתיקון מידותיו ובהגברת הצדקה. בשבוע זה כל תושבי ה־מללאח קמים לילה לילה לאמירת הסליחות.

שבת שובה

בשבת שובה, איש לא נעדר מבית־הכנסת שכן בשבת זו הרבנים שבכל עיר משמיעים דרשה מיוחדת ״דרשת שבת שובה״, ובצדק ששבת זו נקראת גם ״שבת ואני בצדק״. ההפטרה של שבת זו נאמרת רק על־ידי אדם נשוי וירא שמים ולא ע״י נער, על־כן בחרו תמיד בתלמיד חכם.