Une histoire de familles
La nature aussi a ete mise a contribution donnant des noms d'arbre comme Caravahlo, de fleurs
comme Shoshana' d'animaux Elofer, Ghozlan, Ezerzer pou rappeler par exemple la grace de la gazelle ou Elbaz et Falcon pour le faucon.
L'obsevation de la cruaute et de la precarite de la vie a entraine l'adoption d'un grand nombre de noms votifs souhaitant chance, bonheur et longevite a son porteur : Mazaltarim; Benhaim; Vidal; Ayache; Bibas; Benider.
Plus rarement le patronyme est un rappel d'un evenement, d'une histoire particuliere. Comme nous le verrons : Zafrani, Bellicha, Bendaro. En ce domaine de la formation des patronymes, l'imagination, on le verra, n'a jamais ete prise au depourvu. La proliferation exuberante du nombre de noms en est la meilleure illustration
Le casse de tete des nombres.
Se basant sur les ecrits de l'epoque, le premier historien du judaisme marocain, rabbi Moche Toledano dressait son clasique " Ner hamaarav " la liste de 480 noms courants dans le pays au debut du XVIeme siecle.
Dans la premiere etude scientifique consacree a ce sujet, basee sur les recensements effectues par les autorites francaises autour de 1936 au Maroc, en Algerie et en Tunisie, le Grans Rabbin d'Algerie, Maurice Eisenbeth relevait dans son livre |. Les juifs d'Afrique du Nord "; demographie et onomastique " pour l'ensemble des trios pays.
1146 noms souches et 4063 noms avec leurs varietes graphiques. Pour le seul Maroc, Abraham Laredo, dans son monumental ouvrage " Les noms des juifs du Maroc, essai d'onomastique judeo-marocaine ", recensait un quart de siecle plus tard, 1145 noms et plus de 2000 aves leurs variants.
Nous meme dans cet ouvrage nous etudions quelques 1250 noms
Une histoire de familles
De tells chiffres pourraient donner le vertige et faire croire a un morcellement, si les statistiques de richesse et d'exuberance.
Aucun des checheurs avant nous n'a cherche en effet a aller plus loin dans l'analyse et a examiner pour chaque nom sa frequence effective.
Il en effet essentielde savour su ce nom est porte a un seul exemplaire, par une seule famille d'un village isole de l'Atlas par exemple, si on a affaire a un patronyme porte a des centaines d'exemplaires dans les trios pays du Maghreb – et meme en dehors.
En le laissant, pour la premiere fois, l'image change totalement. Le vertige donne par l'extreme diversite fait place au contraire a la monotonie de la repetition.
Quell casse tete, ils ont tous les memes noms !
Ce fut le crit du Coeur pousse par les agents de l'Agence Juive, fortement genes dans leur travail par au contraire ce qui leur est apparu comme l'extreme concentration deroutante des noms patronymiques, en organisant entre 1961 et 1964 le dernier grand exode du Maroc.
Qu'on en juge : sur quelques 500 noms souches recenses, les 38 les plus repandus englobaient plus que la moitie de la population, exactement 58.3 %, les 462 autres noms reunis ne representant que 41.7% de la population.
L'image s'eclaircit encore plus en contestant que les 15 noms les plus repandus representaient a eux seuls plus 35% de la population globale.
Ce qui est valable pour le Maroc ne l'est sans doute pas moins pour les deux autres pays du Maghreb. Faure de statistiques aussi fouillees porla Tunisieet l'Algerie, nous avons tente d'etablir des approximations a partir de sources fiables.
Sana grande surprise, l'image qui s'en degage, sans avoir la meme nettete qu'au Maroc, est analogue : concentration se conjuge aussi bien avec dispersion.
Le hasard et la nessecite.
Notre professeur de philosophie nus recomendait de toujours nous arbiter derriere l'unanimite des gens competents. En prenant le parti d'ajouter a l'analyse linguistique er vistorique des patronymes, l'evocation des personnages qui se sont illustres dans chaque famille, nous sommes conscients de nous en eloigner dangereusement.
Comment en effet etablir des criteres objectifs d'entree et peuvent-ils etre les memes pour toutes les familles les plus illustres comme pour les plus anonymes ?. Il est certain qu'il est plus difficile pour tote personnalite de forcer le passage dans une famille qui a donne des celebrates a toutes les generations que dans une famille sans histoire, qui a peu souvent quitte l'anonymat.
Comment de plus surmonter l'inegalite devant les archives et les sources, entre les pays d'abord et entre les familles ensuite, compte rendu en gros qu'elles sont plus accessiblee pour le Maroc que pourla Tunisieet l'Algerie ?
Le plus prudent et le plus scientifique n'aurait-il pas ete de s'abstenir ? Et une fois ce risque pris, pourquoi l'accroitre encore en poursuivant l'etude jusqu'a nos jours, sans atendre la decantation de l'Histoire
Une histoire de familles-Aaron-Abbate
Aaron
Nom patronymique d'origine hebraique, francisation du prenom biblique Aharon, qui a pour sens, je chanterai, je louerai sous entendu le Seigneur, porte par le frere aine du prophete Moise' fils de Anram et de Yokhebed, de la tribu des Levy, ne en Egypte avant la proclamation de l'edit de Pharaon de jeter au Nil tout nouveau ne de sexe masculin.
Il servit a son frere begue de porte parole pour reclamer du Pharaon de laisser partir les enfants d'Israël : " Eh bien ! C'est Aaron, ton frere, que je designe ! oui, c'est lui qui parlera.
Comme lui, ne connut pas, pour la meme raison, le privilege d'entrer dans la terre promise après les 40 ans d'errance dans le desert a la tete des Hebreux. Au moment de l'octroi dela Torahsue le Mont Sinai, Dieu le designa comme Grand Pretre, Cohen Gadol' et ce sacerdoce est passé en heritage a ses descendants jusqu'a nos jours.
" De ton cote fais venire a toi Aaron, avec ses fils au milieu des enfants d'Israel, poue exercer le sacerdoce en mon honneur " ( L'Exode 28-1 ). Dans la tradition talmudique, Aaron est devenu le symbole de l'amour et de la recherché de la paix, toujours cite en exemple comme " aimant la paix et la poursuivant ".
D'ou le grand amour pour se prenom, porte jusqu'a nos jours dans toutes les communautes juives a travers le monde, et son adoption dans certaines d'entre elles comme nom patronymique.
Precede souvent comme dans les communautes du basin oriental dela Mediterraneede l'undice de filiation hebraico-arabe : Ben Aharon, Benharoun.
Au XXeme siecle, npm peu repandu, porte essentiellement en Algerie ( Alger,Oran, Constantine, Biskra, Bone ) ainsi que, moins frequemment, au sud du Maroc, et en Tunisie (Tunis
Abbate
Nom patronymique d'origine arabe, textellement celui qui recoit, indicatif d'une profession : celui qui receptionne les marchandises dans les ports au nom des importateurs de l'interieur, correspondent au transitaire moderne, métier juif par excellence dans tout le Maghreb avant la modernisation et l'occupation europeenne.
Autre formes : Abbat, Abato. Au XXeme siecle, nom tres peu repandu, porte, semble-t-il, uniquement en Tunisie, aTunis
Une histoire de familles-Abbou
Abbou
Nom patronymique d'origine arabe, porte aussi bien par les Juifs que par les Musulmans, diminutive berbere du prenom theophore Abdallah, l'esclave de Dieu, equivalent du prenom hebraique Obadiah. Le prenom de Abdallah, aujord'hui porte uniquement auMaghrebpar les Musulmans. Etait autrefois egalement porte par les Juifs et il existait meme au Maroc' une famille qui l'avait meme adopte comme nom patronymique.
Autre explication connue : trait de crarctere, l'homme presomptueux, vaniteux. Par contre la recherché d'une origine hebraique, si elle est seduisante est peu convainconte.
Adoptee par la branche de Safed de cette illustre famille d'origine algerienne, elle vient souligner le merite de sa grande piete : Abou serait constitue par les premieres letters en hebreu du celebre passage des Psalmes : " marque au coin de la verite et se la droiture " Psalmes, 111, 8.
ABBOU ou ABOU ou BENABOU : c’est soit un nom de tribu marocaine (‘abbû) soit un diminutif berbère formé sur Abdallah qui signifie en arabe serviteur de Dieu (‘abd’Allah). Le préfixe ben veut dire fils en arabe
Ismael Hamet penche egalement pour une origine hebraique mais qui rejoint en fait la premiere
explication : Abbou, Abbo, Abboun. Ce dernier, qui porte la masque de l'augmentatif espagnol et arabo africain parait venire de Habdu dela Bible( Esdras X, 26 ) ou de Habdon qui justifierait sa parente avec Abdallah qui a pour equivalents hebraiques Habdiel et Obadia.
Autres orthographes : Abou, Abu, Benabou, About, Benabout. Au XXeme siecle , nom moyennement repandu, porte surtout au Maroc ( Csablanca, Meknes, Rabat, Ksar es souk, Beni Mellal, Erfoud ) mais egalement en Algerie ( Alger, Oran, Bone , Guelam, Medea, Relizane, Sidi Bel Abes ) et tres peu en Tunisie ( Tunis, Sfax, Beja )
Rabbi Shlomo Ben Abbou.
Rabbin don’t la tombe au cimetiere d'Oufran, dans le Sous, considere comme le plus antique du Maroc, etait un lieu de pelerinage. Parmi les miracles qu'on lui attribue' on raconte qu'un musulman qui avait oser profaner sa tombe, tomba immediatement paralyse et ne put se relever qu'apres l'intercession de ses parents aupres du saint et des offrandes
Akan Ben Abbou
Grand commercant caravinier dans le village de Tgost, dans la vallee de l'oued Noun, dans le Sous au XVieme siecle, specialise dans la traffic avec l'Afrique noire. Repute pour sa droiture et sa richesse, un chroniqueur portugais contemporain le cite comme exemple du bon traitement reserve aux Juifs puisqu'il etait considere de son temps comme l'homme le plus riche de la region.
Yehouda Ben Abbou.
Commecant representant a Alger du grand negociant international Shkomo cohen charge par le bey de Tunis de negocier en 1669 un traite de paix et de commerce avec les Pays-Bas.
Shemouel Ben abbou.
1789 – 1879. Fils de rabbi Abraham. Celebre commercant ne a Alger, il monta en Terre Sainte en 1817 avec sa famille et s'installa a Safed. Avec son pere Abraham. Qui avait de vastes relations commerciales, et ses freres, ils fonderent une enterprise de negoce intrenational en relations avec l'Afrique et l'Asie.
C'est aunsi qu'il se rendit en Inde ou il obtint du grand negociant Obadia David Shlush, le monopole de l'importation dans la region du colorant tres recherché, l'indigo pour la tincture en bleu des textiles.
Parallelement a sea affaires, il deploya une remarquable activite publique.Revolte par les conditions de misere et d'humilation de la communaute juive locale, il tenta , en vain, d'en organizer l'auto defense.
Sur la recommendation du philanthrope anglais Sir Moses Montefiori qui deploya de grands efforts pour ameliorer la situation du vieux Yichouv de Terre Sainte, il obtint le titre de consul de France en Galilee
Il se rendit en Algerie, conquise entre temps parlaFrance, pour tenter de mobiliser ses anciens compatriotes en faveur du Yichouv juif d'EretzIsrael. Il encouragea les olims venus du Maroc' ainsi que les pelerins musulmans du Maghreb, a se mettre sous la protection delaFranceet il montra le meme zele a les defender au cours de ses 40 ans de service.
C'est ainsi qu'il n'hesita pas a se render a Constantinopole poue demander la tete d'un terrible brigand qui semait la terreur dans toutelaGalileeet a obliger ensuite les autorites locales a mettre en execution la peine de mort prononcee contre lui dans la capitale de l’empire ottoman.
Apres le tremblement de terre de 1837 qui detruisit totalement la ville, faisant des milliers de victims parmi la population juive et musukmane. Ul s'efforca d'y attirer de npuveaux habitants juifs en rachetant le terrain entourant la tombe du plus venere des saints, rabbi Shim'on Bar Yohai/ a Meron/ qu'il restaura a ses faits.
En signe de reconnaissance il est depuis coutume, et jusqu'a nos jours, pour ses descendants d'ouvrir chaque annee la celebration dela Hiloulade Lag Baomer – qui attire des dizaines de milliers de pelerins – par la procession des Rouleaux dela Loide la maison des Abbou a Safed des Tanaim.
Avant de quitter l'Algerie, il avait noue des liens d'amitie avec l’emir Abdel Kader. Apres sa defaite et son exil a Damas a partir de 1844, le chef de la revolte algerienne reprit ses liens d'amitie avec Shemouel, le recontrant a plusieurs reprises de la frontiere entrela Syrieet Eretz Israel sur le Pont des filles de Jacob
Rabbi Yaacob Abbou 1830 – 1900
Fils de de rabbi Shemouel, il lui succeda dans le commerce, la representation consulaire delaFranceet la direction de la communaute de Safed. Sioniste fervent, il intervint dans le rachat des terres sur lesquelles furent edifies les deux premieres mochavim Michmar Hayarden et de Yessod hamaala.
A sa mort, c'est son proper frère, rabbi Itshak Mordekhay, qui grace a ses relations, lui succeda comme consul de France en Galilee et comme grand rabbin de Safed.
Son neveu, rabbi Meir, fils de rabbi Yaacob, lui succeda et pour suivit la tradition familiale de la Hiloula de Meron jusqu'a la creation de l'Etat d'Israel. Apres sa mort, son fils rabbi Raphael obtint la reconnaissance officiele de la procession, organisee desormais sous l'egide du ministere des Cultes et avec la participation du consul de France en Galilee
גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי-ביקור בצפון אפריקה, 1955.
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה
ביקור בצפון אפריקה, 1955.
הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.
הערת המחבר.
בשנת 1965 ראה אור ספרי " עם חותר אל החוף " שנושאו הוא ההעפלה לארץ – עלייה ב' -. בדפי אותו ספר סירתי גם על ההתנגדות של ההנהלה הציונית למפעל זה. לאחר השואה נתרככה התנגדות זו, אולם בשלהי 1947 ובתחילת 1948 החליטה ההנהלה הציונית, בלחצה של ממשלת ארצות הברית לעכב שתי אוניות שהפליגו עם חמישה עשר אלף מעפילים.
סיבת ההתנגדות, כפי שבוטאה אז : אם נפעל נגד אנגליה, לא תגן עלינו מעצמה זו מפני התקפות הערבים. אל לנו לקום לקומם את המעצמות הגדולות המעוניינות בידידותן של מדינות ערב…..ונימוק נוסף שנאמר באותם הימים :
אנו נאבקים על הקמת מדינה שהובטחה לנו. מדוע נטלטל יהודים בדרכים לא דרכים, נסכן חיי אנשים, ונוציא ממון רב……ויכוחים אלו התנהלו בחדרי חדרים ולא היה להם פומבי.
עם הקמת המדינה נפתחו שערי הארץ לעלייה שהתפרצה אליה. אולם לא חלפו אלא חמש שנים וכבר הועלו בעיות העלייה הן בממשלה והן בהנהלה הציונית. הנהגת העם חיפשה דרכים לקיצוץ העלייה עד למינימום בלתי נסבל – פחות מריבוי הטבעי של יהדות צפון אפריקה ! היכן היה חוק השבות שקבע זכות לכל יהודי העולם לעלות לארץ אבותיו !
נטלתי על עצמי, בדפי ספר זה, להביא בפני הקוראים, את האמת בכל מערומיה ובכל אכזריותה.
תודתי נתונה לחברי ביגור על העזרה שהגישו לי בכתיבת הספר ובמיוחד לצבי סלע שעשה שעות ברישום דברי. אני מודה לאלה שסייעו במימון ספרי : א. ל. דולצ'ין; ישעיהו אברך מן הוועד הפועל של ההסתדרות ; אחד נדבן עלום שם וקיבוצי שלי – יגור.
המחבר.
עם הקמת מדינת שיראל ותיחת שעריה לעלייה יהודית החלה עלייה המונית שלא ידעונה עד אז. בתקופה שמן החמישה עשר במאי 1948 ועד סוף יוני 1951 – במשך שלוש שנים וחצי עלו לישראל שש מאות ושנים אלף עולים, ובממוצע, מאתיים אלף עולים בשנה.
והנה בשל נסיבות שנוצרו הן בשטח העלייה ואפשרויות היציאה מארצות שונות, הן בשל תנאי הקליטה – ירדו אחר כך ממדי העלייה באופן מפתיע. במשך השנים 1952, 1953 ו-1954 הגיעו לישראל בסך הכול חמישים אלף עולים, כלומר – כשבעה עשר אלף עולים בשנה. ממדי העלייה התקופה זו מתאזנים בערך עם ממדי הירידה מן הארץ, ירידה שהחלה להסתמן באותן השנים.
מארצות האסלאם מן האוקיאנוס האטלנטי ועד לגבול הודו, עלתה בשלוש וחצי השנים הראשונות של קום המדינה, מרבית האוכלוסייה היהודית שבהן או חלק נכבד ממנה לפי הפירוט הבא :
עיראק – 121.000 , טורקיה – 31.000 , פרס – 25.000 , תימן 45.000, לוב – 31.000, מצרים – 16.000.
אך בשלוש ארצו המגרב – מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה, על חצי מיליון היהודים, הייתה תמונה אחרת לעלייה ;
מרוקו – 30.000, תוניסיה 13.000, אלג'יריה 1.500.
ובסך הכול 44.5000, כ10% מן האוכלוסייה היהודית, חלק זעיר לעומת אחוז העלייה מארצות המוסלמיות האחרות.
אני מנסה הים להעלות בזיכרוני את מצב הדברים מלפני 22 שנה ולשחזר את חוויות חברי בעבודת הקליטה, את הפגישות הרבות, הישיבות והביקורים המחנות ובמעברות. ימים קשים היו הימים, רבבות העולים שבאו בגל הגדול היו עייפים כולם, מן המלחמה, מן השואה, מן המתח הנפשי.
החוג הצר שלנו, חוג אנשי הקליטה, היה המום. אוכלוסיית ריכוזי העולים הייתה מתחלפת לעתים בתוך יממה אחת. מספר העובדים במחלקת הקליטה הגיע ל-300 איש. אך למעט עובדי המטבחים, הניקיון ושאר העיסוקים הטכניים, היו מאות אחדות של אחראים על ניהול העניינים ממש.
מנהלי המחנות, המזכירים הטכניים, המטפלים שהוצרכו להסתגל אל נוהגי העולים ושפתם, עולים שבאו מ-72 ארצות. אנחנו, אנשי הקבוצה המצומצמת שניהלה את כל הקליטה, היינו עייפים ומתוחים מקצב המאורעות שהתרחשו לנגד עינינו, מן האנדרלמוסיה.
עדיין לא נמצא אז המימון הדרוש לסידור הצרכים המינימאליים, העולים החדשים לא נפגשו עדיין עם בני עדותיהם תושבי הארץ. הכול זעק אז – רמים ! מנוחה !
והנה באה המנוחה המיוחלת. בשנת 1952 יבשו נחלי העלייה. היישוב היהודי בארץ תפש ברובו את כל עניין העלייה כקטסטרופה, כמטרד שהפריע למהלך החיים התקין במדינה. נתעורר כעין ויכוח האם העלייה אוכלת ומכלה את מסי האזרחים הוותיקים, או להיפך, הוותיקים דווקא נהנים מכמה יתרונות שבאו על העלייה : ביקוש רב לעבודה ומטבע זר שהזרימו יהודים מחוץ לארץ.
לפי חלוקת התפקידים במדינה החדשה, קיבלה הסוכנות היהודית על עצמה את הדאגה והמימון לפעולות העלייה, הקליטה וההתיישבות. המדינה נטלה על עצמה את השיכון, אבל לא היו אמצעים לכך. עד מהרה התברר שהקמת שיכונים בממדים מינימאליים, בתנאים הנתונים בארץ ובנוהגים המקובלים, תארך לא פחות משנתיים או שלוש. ואז נולד הרעיון על בניית שיכון ארעי : צריפין, פחון, בדון, ולפני כל אלה האוהל.
צריך היה להיות מאמין גדול בחזון העלייה, נוכח המצוקה שנוצרה, שעה שצרכים אלמנטאריים בשביל העולים שכבר הגיעו לארץ, לא סופקו – לקום ולחפש מקורות עלייה חדשים. ונמצאו מאמינים, אם כי לא במספר כה רב.
כחבר קיבוץ המאוחד, וכתלמידו של המורה הדגול יצחק טבנקין, ראיתי את תפקידי במחלקת הקליטה של הנהלת הסוכנות, כמי שהוטל עליו למצוא דרכים לאי הפסקת זרם העלייה לארץ ולעודד כל עלייה בכל מקום – היום, מחר, מחרתיים, מבלי להתייאש מן התנאים הלא מספקים של הקליטה.
עניין העלייה מצפון אפריקה הועמד בהנהלת הסוכנות באופן בלתי צפוי לגמרי. כאמור, שרר בארץ מצב קשה : התקפות פדאיון, אי ביטחון בדרכים ; מצב כלכלי קשה ומשטר של צנע. בתחילת 1954, בהגיעו לארץ, מסר ד"ר גולדמן בישיבת הנהלת הסוכנות על הנעשה בקרב יהדות ארצות הברית.
הוא התאונן על שאין לנו סיסמה להלהיב בה את המוני בית ישראל לעניין הציונות והעלייה לארץ. ומכאן שמלאכת ההסברה אינה מתגייסת לעזרה כספית. הגבתי ואמרתי שאם דרושה לנו דרמטיזציה, כלום אי אשפר להציג את הנחיצות של ביסוס היישוב בארץ והרחבתו ?.
הווי ומוסרת במחזור החיים-המנהג ומקומו בספרות ההלכה – משה עמאר-1/2
בשערי ספר – המנהג ומקומו בספרות ההלכה – משה עמאר
החברה האנושית מטבעה מפתחת בסביבתה מנהג 
ים והסכמות לסיבה כל שהיא שהזמן גרמא. והם מקובלים ומקוימים על ידיה, ובמרוצת הדורות מנהגים אלו מקורן לוט בערפל, הוד של קדושה חופף עליהם והאוכלוסייה מקיימת אותם בדחילו ורחימו.
גם בקרב עם ישראל עתיק היומין, התפתחו מנהגים והנהגות הן בעודו בארצו וביתר שאת עם חרבו הבית ופיזורו לארבע כנפות תבל. באלפי שנות גלותו, שעה שכל פזורה פיתחה מנהגים משלה, שנוצרו כתוצאה מהשפעת הסביבה ומתנאי המקום: חברתיים, מדיניים וכלכליים
חכמי ישראל ראו בעין יפה, בקיומם של המנהגים שהתפתחו, ודרשו לשומרם ולבלתי שנותם, את דרישתם זו הסמיכו על פסוקים בתורה ובכתובים.
על הפסוק : " לא תסיג גבול רעל אשר גבלו הראשונים ( דברים יט, יד ) פירש פילון האלכסנדרוני שחי בסוף ימי הבית השני :
איסור זה מכוון גם לשמירת מנהגים העתיקים. כי המנהגים הם חוקים שלא נכתבו, תקנות אנשים מימי קדם…ילדים מן הדין שינחלו מאבותיהם מלבד נכסיהם, גם מנהגי אבות שגדלו וחיו מעריסת ילדותם ולא יבוזו להם משום משנמסרו בלא תעודה שבכתב.
כלומר רואה פילון במנהגים, תקנות והנהגות שהונהגו בתקופה קדומה לסיבה מסויימת שהשתכחה במשך הדורות. פרשנות זו שבפי פילון לפסוק, מקורה בריתא קרדומה המצוטטת בשם רבי שרירא גאון " חייב כל אדם לבלתי שנות מנהגותיהם דאמירן מנא לן גמנהגא מילתא היא דכתיב לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים.
במדרש משלי דרשו עניין זה מהפסוק " אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך ( משלי כב, כח ) אמר רבי שמעון בר יוחאי, אם ראית מנהג שעשו אבותינו אל תשנה אותו.
במסכת ברכות ( נד, ע"א ) למדו מאת זה מהפסוק : "וְאַל-תָּבוּז, כִּי-זָקְנָה אִמֶּךָ ( משלי כג, כב ) רש"י מפרש : למוד מדברי זקני אומתך לעשות מה שראית שעשו הם.
במסכת פסחים ( נו ע"א ) למדו את החובה לשמור על המנהגים מהפסוק " שמע בני מוסר אביך ואל תתטוש תורת אמך " ( משלי א, ח ) וכן מובא בשאילתות דרב אחאי, ומלנן דמנהגא מילתא היא, אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן דכתיב שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך, וכן הלכתא.
גם רבנו נסים בן רבי יעקב מקירואן מביא יסוד וקיום למנהגים מהפסוק " אל תטוש תורת אמך ", וראיתי לצטט לשונו שהובאה בתוך דברי רבינו מימון אבי הרמב"ם, כפי שכתב רבי דו הסבעוני ז"ל, מאחר ומוזכרים מנהגים רבי שנהגו אז במרוקו ועודם נוהגים עד היום.
אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל. וכך כתב רבינו מימון בר יוסף אביו של הרמב"ם ז"ל, בעניין חנוכה והעתקותיו מלשון הגר"י, ויתחייב אל נכון לו לעשות משתה ושמחה ומאכל לפרסם הנס שעשה ה' ב"ה עמנו בהם באותם הימים. ופשט המנהג לעשות ספגנין, בערבי אלספאנז. והם הצפחיות בתרגום האסקריטין,מנה הקדמונים משום שהם קלויים בשמן זכר לברכתו.
וכתב הרב רבינו נסים במגילת סתרים, כי כל מנהגי האומה באלו המנהגות כמו זה, טהראש בראש השנה, וחלב בפורים, ובליל מוצאי פסח, והפולין ביום הושענא רבה, ואותן המנהגות אין ראוי לבזותם, ומי שהנהיגם זריז ונשכר הוא.
כי הם מעיקרים נעשים, ולא יבוזו במנהג האומה. וכבר אמר הנביא עליו השלום, ואל תטוש תורת אמך, דת אומתך אל תעזוב. ובקבלת הגאונים ראשי הישיבות, מנהגות כמו אולי יזכרו בהנהגותיהם ובסיפוריהן, ולא יתבזה דבר ממה שעשו הקדמונים עליהם השלום. וסיימן הרב הנזכר, וכן הביא יונתן בן עוזיאל בתרגום ישנו עם אחד ( אסתר ג, ח ) שהלשין המן לאחשורוש. ומכלל התפוחים שמשליכין בשבועות מגג בית הכנסת לוקטין אותן התינוקות. וכן מנהגינו בדר"א להשליך החתן על הכלה בשבועות התפוחים.
וגם נוהגים לזלף מימם קצתם על קצתם. וכן נוהגים לאכול מאכל עשוי מבצק החטים שקורין אלפדאווש בערבי. וכן מניחין עוגות מפסח עד עצרת ואוכלים אותם בסעודת הבוקר בשבועות. וכן מנהגינו לאכול הראש ומאכל מעשה קדירה הנעשה מקמח, כגון גרעיני האפונים שקורין אותו ברכוכס בערבי, עם חמאה וחלב בסעודת הבוקר ביום פורים.
ועושים לשבת הגדול הריפות מחטים, וכלים חדשים לפסח, וקדירה חדשה לראש השנה, וראש כבש ודלעת הנקרא קרעא ודבש. ומסדרים בטבלא רימונים ותמרים, ורוביא והוא תלתן ובלשון ערבי חלבא. ופולין בזולתן. ומתקנים עופות ותרנגולים מלויים לסעודת יום הכיפורים לפניו מאחוריו.
ותבשיל עדשים ערב תשעה באב. והרבה מנהגים נהגו בכל קהל ישראל בכל תםוצות גלותם, ונהרא נהרא ופשטיה מקום ומקום כמנהגו, וכל משפחה ומשפחה ומנהגה. וקורא אני על כולם, הליכות אלי מלכי בקדש ( תהלים סח, כה ).
כן יש שאוכלים בסעודה שלישית של שבת או במוצאי שבת, בצלים המשמחים נפש העגומה. וכן יש שאין אוכלים ביצים במוצאי שבת ולא רוצים אפילו לראותם ארו לשמוע זכרם וכל שכן לזוכרם הם בעצמם. וכל המנהגים לא לחינם הוקבעו, על כן לומר בציטוט דלעיל מוזכרים מנהגים רבים שנקבעו לפי מחזורי החיים, וקשורים לענייני, לידה, מילה, בר מצוה, חתונה ופטירה. וכו מגוון מנהגים, שמשמשים כסגולות ורפואות השונות.
מנהגים הללו לא אחת הם מתנגשים על ההלכה הכתובה אוש יש בהם משום סרך דרכי האמורי. כגון מנהג הנזכר " בשבועות לזלף מים קצתם על קצתם, שגכובל באיסור כביסה וסחיטה ביום טוב, מה גם כשחל שבועות בשבת.
חכמי מרוקו במאות האחרונים השתדלו לבטל מנהג זה ולא עלה בידם ( רבי יוסף משאש, מים חיים סימן רטז ) או מנהג שאין אוכלים ביצים במוצאי שבת ולא רוצים לראותם או לשמוע זכרם וכל שכן לזוכרם הם בעצמם " שיש בזה סרך דרכי האמורי.
הרהורים וערעורים נשמעו מפי חכמי הדורות מקדמת דנא, לא רק מנהגי יהדות מרוקו, אלא על מנהגי קהילות רבות ספרדיות ואשכנזיות. פוסקים רבים נדרשו לסוגיא זו, לגבי מנהגים הנוגדים את ההלכה. הללו טורחים ליישבם עם ההלכה, ואחרים טוענים שיש לבטלם מפני ההלכה, ואומרים מנהגים כאלו הם אותיות גיהינום.
והיו פוסקים שאמרו, מנהג מבטל הלכה, לדוגמא, מנהג שהיה קיים בפרובאנס במאה ה"ג והתפשט לאשכנז, שלא להתאבל על הבן הבכור, בנימוק שהבכורים שייכים לה' ולא להורים. מנהג זה התפתח גם לבן הגדול בבית, במקום שאין בכור. הוא מנוגד להלכה, פוסקים רבים ראשונים ואחרונים, טרחו למצוא מקור ואסמכתא למנהג ולא עלתה בידם.
או המנהג שכהן אבל אינו נושא כפיו גם לאחר השבעה, שהוא בניגוד להלכה. וכן מנהגים שיש בהם משום דרכי האמורי. כגון מנהג הכפרות בעשרת ימי תשובה, אשר לבש צורה ופשט צורה, הצד השוה הפוסקים טענו כלפיו שיש בו משום דרכי האמורי, ועל אף כל הערעורים, המנהג איתן כצוק מושבו בכל קהילות ישראל באשכנז, במזרח ובמגרב.
או המנהג ששוחטים נזהרים החודשים טבת ושבט שלא לשחוט אווז, אם לא שאוכלים מלבה, שקבלה בידם שיש שעה אחת באותם חודשים שהשוחט בה אווז ימות אם לא יאכל ממנו.
כאמור הרבה טרחו הפוסקים ליישב את המנהגים המנוגדים להלכה, וגם כשלא עלה בידם, הם הזהירו שלא לזלזל בהם על אף התהיות והתמיהות שבהם, להלן מדברי הרה"ג הכהן סקאלי :
ומכאן תוכחה מגולה שלא יקל אדם במנהג בית ישראל, הגם שיראה לו שאין באותו מנהג שום טעם, יאחוז במעשה אבותיו ולא יהיה חכם כעיניו, שאם הוא נראה רק הוא חכם, ובוודאי כי לא לחינם הוקבעו, כי הראשונים היו בקיאים בכל דבר, צופים אמרים ויסודם ביסוד מוסד.
Juifs du Maroc R.Assaraf
Introduction
La célébration du soixantième anniversaire de la création de l'État d'Israël m'a paru être 
l'occasion propice pour revenir sur l'histoire récente du judaïsme marocain, une histoire multiséculaire dans laquelle la seconde moitié du xxe siècle constitue un tournant décisif.
Les historiens des générations futures verront dans cette période une époque aussi importante que ne le fut, en son temps, l'expulsion des Juifs d'Espagne et du Portugal, en 1492 et 1497, expulsion qui conduisit bon nombre de ses victimes à venir chercher refuge au Maroc, où ils constituèrent, aux côtés des Toshavim, les Juifs locaux, de proospères communautés de Mégourashim, dont plusieurs conservèrent l'usage, dans la vie quotidienne, du judéo-espagnol.
Toshavim et Mégourashim constituèrent le noyau humain de base qui donna naissance à la communauté juive marocaine moderne dont j'ai retracé l'histoire dans un autre ouvrage
L'instauration, à partir de 1912, des protectorats français et espagnol marqua l'écrou- lonent du « Vieux Maroc » et ouvrit pour les Juifs une nouvelle page de leur histoire, pour le meilleur comme pour le pire. Contrairement à leurs compatriotes musulmans, les acceptèrent le processus de modernisation, quittes, pour une minorité d'entre eux, .vouloir l'accélérer en réclamant l'octroi, à titre individuel ou collectif, de la nationalité française ou espagnole.
Cette volonté d'assimilation et d'identification à la civilisation colonisatrice connut coup d'arrêt brutal avec l'instauration, après la défaite française de juin 1940, d'un " Statut des Juifs », dont les deux versions rédigées parla Résidencegénérale, fidèle à Vichy, imposèrent, contre la volonté clairement exprimée du sultan Mohammed V ( Sidi Mohammed ben Yousse f), une politique de .discrimination raciale
Cette épreuve douloureuse ne fut pas sans favoriser la propagation des idées sionistes d du désir d'émigration en Israël au sein de la communauté. Cela explique la ferveur religieusee et idéologique avec laquelle fut saluée la création, en 1948, de l'État d'Israël, une joie endeuillée par le déclenchement d'émeutes antijuives dans l'est du Maroc.
C' est vers l'antique terre d'Israël que se dirigèrent par dizaines de milliers les Juifs marocains. Ceux-ci étaient désireux, avant tout, de prendre part à la reconstruction de l'independance nationale juive, et se montrèrent particulièrement sensibles à la dimension religieuse du phénomène.
Alors qu'elle comptait près de 300 000 membres au lendemain dela Seconde Guerre mondiale la communauté juive du Maroc est réduite aujourd'hui à 2 500 ou 3 000 individus. Ce qui ne signifie pas pour autant la disparition du judaïsme marocain, dont se reclament environ un million de personnesdans le monde, installées pour 80 % d'entre elles en Israël, et qui continuent à maintenir intactes leurs traditions culturelles et cultuelles dans tous leurs pays de résidence.
C'est à la formidable saga de ces originaires du Maroc que ce livre est consacré. Une première partie traite des circonstances dans lesquelles se déroula le grand exode des Juifs du Maroc, et
s'efforce de couper court à certains clichés navrants
עליית הנוער ותנועת שרל נטר
הנוער בעלייה.
תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.
סיפורה של תנועת " שרל נטר " אינו רק סיפור של תנועת נוער. הוא סיפור של מסד יסודי שעליו כוננה פעילות חינוכית חברתית ופעילות ציונית כללית ודתית – ארוכת טווח ורבת השלכות.
זוהי תנועה שעמדה אל מול שלטון חסות צרפתי – פרוטקטורט – במידה רבה אנטי ציוני, ואל מול לאומיות מרוקאית עוינת – שהיוו אקלים בלתי נוח לפעילותה, שהתבצעה לכן במקרים רבים בחשאיות, ובחסות מעטה רשמי.
במסגרתה נפגשו בני נוער משכבות סוציו אקונומיות שונות, המטרה העקרית הייתה להעלות את רמתו המוסרית, האינטלקטואלית והפיסית של הנוער המקומי, תוך מהלך אינטגרטיבי, באמצעות פעילות רוחנית, תרבותית וספורטיבית.
זוהי תנועה שחשפה את כוחותיהם הבלתי נדלים של בני נוער שהתאכזר גורלם, שחיי עוני ודלות פגעו בביטחונם העצמי. התנועה החזירה להם את ביטחונם העצמי ובד בבד גילתה את החום העצום הצפון בקהילה היהודית במרוקו, את העוצמה הרבה הטמונה בנוער הנכון להירתם לכל מבצע ולעצב את זהותו
ממציאות מכונסת בתוך עצמה, בדמות המעמד המשפטי של ה " דימי " – בני החסות, גילו בני הנוער את חיוניותם ויכולתם לתרום ממרצם לקהילה ולעם היהודי. עד מהרה הם הפכו למסד הפעילות הקהילתית, התנועה הציונית והעלייה הלגלית והבלתי לגלית.
פעילותה של שרל נטר התמקדה בקזבלנקה. בעוד הקהילות האחרות במרוקו היו ערוכות יותר לפעילות חינוכית פורמלית ובלתי פורמלית, הרי קזבלנקה, בשל אופייה הסוציולוגי הייחודי, סבלה מרִיק מסוים במסגרות חינוכיות המסוגלות לגשר בין ישן לחדש. שרל נטר, במשך כשבע עשרה שנות פעילותה, מילאה ריק זה.
למרות הממסד, למרות חוסר הביטחון העצמי – למדו בני התנועה להיות גאים ביהדותם. כיצד פילסה תנועת שרל נטר את נתיבה החינוכי והאידיאולוגי ? כיצד הפכה מקבוצה קטנה לקורת גג של תנועה גדולה והמונית ? על כך יסופר להלן.
אין זה מקרה כי תנועת הנוער שרל נטר בחרה בשם זה, שכן דמותו של שרל נטר – 1826 – 1882, קשורה בעבותות ביהדות צרפת ובארץ ישראל. בהקימו את בית הספר " מקוה ישראל " בשנת 1870, סמוך ליפו, כרך שרל נטר את פעלו ואת חזונו בתקוה המקננת בארץ ישראל.
תנועת שרל נטר ביקשה ליצור תשתית חינוכית הזורעת תקווה, כשהאוריינטציה היא ללא ספק ארץ ישראל בזיקה ליהדות צרפת. שם זה הקנה לתנועה כסות לגלית, שכן באופן רשמי פעילות פוליטית וציונית הייתה אסורה, ובחסות השם הניטרלי עסקו בזה ובזה.
עליית הנוער ותנועת שרל נטר
הקהילה היהודית במרוקו בעידן של תמורות – הפרוטקטורט הצרפתי 1912 – 1956.
הנציב העליון הצרפתי, המרשל ליוטי, שפתח את עידן הפרוטקטורט הצרפתי במרוקו בשנת 1912, נחלץ מיד עם מלחמת העולם הראשונה לטפל במעמדה של הקהילה היהודית. הוא שאף לשלב את הקהילה היהודית ככל שאפשר בתוך המערכת החוקית והמנהלית של הפרוטקטורט.
הוא סבר שכך תמנע התפתחות בלתי רצויה מבחינת הצרפתים, של " מדינה בתוך מדינה ". בשנת 1918 פורסמו ברוח זו שני צווים שבאו להסדיר את כינוסם של יעדי הקהילות ובתי המשפט הרבניים. ראשית, סמכויות הוועדים הוגבלו למאוויים הדתיים בקהילה ולנושאי סעד בלבד, והשלטונות נזהרו מלהקים ועד כלל ארצי.
לכל עיר ולכל מרכז יהודי גדול היה ועד משלהם, אשר פעלן באופן עצמאי. להבדיל מבעלי נתינות זרה, רק בני יהדות מרוקו יכלו להימנות על הוועדים הקהילתיים. התיאום היחיד התבצע בין הקהילות השונות מעשה מטעם השלטונות.
בתחום המשפטי הגבילו הצרפתים את בתי הדין הרבניים לענייני אישות ולבעיות ירושה בלבד, ובמקביל הקימו מערכת משפטית שיפוטית יהודית כלל ארצית שמקומה היה ברבאט, עיר הבירה. בית הדין הגבוה ברבאט היה למעשה האישיות הדתית הבכירה ביותר של הקהילה.
מבחינה דמוגרפית התאייפנה הקהילה היהודית בריבוי טבעי משמעותי בשנים 1911 – 1956 גדלה הקהילה פי שניים וחצי – מכמאה אלף יהודים לכמאתיים וששים אלף יהודים, והתרכזה במרכזים העירוניים של מרוקו – קזבלנקה, מראכש, פאס, מכנאס טרבאט.
הפעילות הכלכלית והמקצועית בקרב היהודים במרוקו אף היא עברה תמורה : חלה ירידה בשיעור היהודים שעסקו במסחר, שהיווה בעבר אחד מבין האפיקים המסורתיים העיקריים, שיעור המועסקים במלאכה נשאר פחות אות יותר יציב, אולם יותר ויותר יהודים נמשכו אל המקצועות הטכניים והמקצועות החופשיים. כמו כן חל גידול משמעותי במספר היהודים שפנו לפקידות הציבורית.
הנוכחות הצרפתית יצרה ללא ספק מוקדי משיכה חדשים – מבחינות חברתית, כלכלית ואף תרבותית. מוקדים אלה עמדו לעתים בסתירה ואף בתחרות עם אפיקי המסורת בקרב יהודי מרוקו.
עליית הנוער ותנועת שרל נטר
החינוך היהודי במרוקו.
אחת התמורות הבולטות שחלו ביהדות מרוקו בתקופה הצרפתית נעוצה בחינוך היהודי. אין ספק שהחינוך היהודי המודרני במרוקו מזוהה עם רשת החינוך הנודעת " כל ישראל חברים " שכבר בשנת 1862 ייסדה בתיטואן, בצפון מרוקו, את אחד מבתי הספר הראשונים שלה.
בכ"יח האמינו שעל ידי שיפור המצב החברתי כלכלי של היהודים ניתן יהיה לקדמם הן מבחינת מעמדם המשפטי והן מבחינת שילובם בתוך החברה הכללית. אוריינטציה צרפתית מובהקת, גישה פרודוקטיבית, היו מסממניה של כי"ח שלא תמיד התקבלו בעין יפה על ידי פרנסי הקהל,עד לכינון הפרוטקטורט הצרפתי. אנו עדים לתחרות גופים ספרדיים ואנגליים העוסקים בחינוך דוגמת ה – ANGLO JEWISH ASSOCIATION
מכל מקום, ערב כינון הפרוטקטורט הצרפתי ב-1912 אנו מונים קרוב לחמשת אלפים ילדים בבתי ספר שהקימה כי"ח בכעשר ערים במרוקו.
עם הגעת הצרפתים נהנתה כי"ח מתמיכת השלטונות, עד כדי מונופול כמעט מוחלט על החינוך המודרני. עד סוף מלחמת העולם השנייה היווה הארגון " אם הבנים " חלופה יחידה לחינוך של כי"ח. קרוב לחמשים אחוז מבין גילאי 5 – 14 לא הכירו החינוך זולת החינוך המסורתי.
כמו כן בהתחשב בגודלה של הקהילה היהודית ובפיזורה הגיאגרפי הנרחב, הקיפה כי"ח בפעולותיה שיעור נמוך יחסית מבין הילדים היהודים במרוקו, והתרכזה בעיקר בקהילות הערים הגדולות והבינוניות.
לאחר מלחמת העולם השנייה קיבלה פעילות כי"ח תנופה משמעותית. בסיוע הג'וינט היא הרחיבה את רשת מוסדותיה לכל נקודת יישוב יהודית שמנתה יותר מ-300 נפש – מהחוף הצפוני עד למדבר. בערים הגדולות היא גם הקימה חטיבות על יסודיות ובתי ספר מקצועיים בשיתוף פעולה עם אורט.
לתנועת שרל נטר, היה חלק נכבד במימון לימודיהם המקצועיים של עשרות מבני התנועה. כמו כן דאגה כי"ח לשפר את רמת ההוראה של המקצועות העבריים. לשם כך הקימה בשנת 1949 בקזבלנקה בשיתוף חברת " מגן דוד " המקומית, בית ספר למורים מבני המקום, שרכשו חינוך יהודי בשילוב השכלה תיכונית צרפתית מלאה.
בד ובד עם פעילות כי"ח הקימה אורט בקזבלנקה בית ספר תיכון מקצועי. כמו כן פעלו הארגונים הדתיים " אוצר התורה " ו " אוהלי יוסף יצחק " ( לובאביץ ) להקמת מספר מוסדות חינוכיים, שבהם שולבו מקצועות כלליים אחדים בצד לימוד התורה.
החינוך המסורתי נותר על כנו אם כי גם בו חלו שינויים וחידושים. תלמודהתורה ( סלא ) והישיבות הגבוהות ( ישיבות " חשק שלמה " בתיטואן, " וזאת ליהודה " בצפרו, " בית אל ", " עץ חיים " ו " כתר תורה " במכנאס ) עברן תהליכים שונים של ארגון מחדש.
הג'וינט והקונגרס היהודי העולמי.
עם ראשית מלחמת העולם הראשונה התגייסה יהדות אמריקה לעזרת היהודים באזורי הקרבות באירופה המזרחית. לצורך זה התאחדו שלושת ארגוני העזרה היהודיים העיקריים לארגון תמיכה יהודי אמריקאי משותף, הלא הוא הג'וינט, העתיד למלא תפקיד חשוב מאוד גם לאחר מלחמת העולם השנייה, בין היתר במרוקו.
הג'וינט נכנס לתמונה במרוקו בראש וראשונה בסיוע הומניטרי ופילנתרופי – תזונת הילדים ורפואה ציבורית. הג'וינט פעל באמצעות ארגוני צדקה מקומיים ובאמצעות ארגונים כגון כי"ח ורשתות חינוך אחרות כגון אורט, חב"ד ואוצר התורה.
כמו כן, הג'וינט היה הדוחף והמממן העיקרי של חדירת אוז"א – ארגון הבריאות היהודי שפעל עד סוף שנות הארבעים בעיקר באירופה – לריכוזים היהודיים במרוקו.
יתר על כן, משנת 1949 נסתמנה בג'וינט במרוקו מחויבות לאוריינטציה ציונית. הג'וינט ראה חובה לעצמו להכשיר את הדור הצעיר במרוקו לעלייה לארץ ישראל – והזין ולהבריא אותו ולהכשירו מבחינה מקצועית ותרבותית להיקלט במדינה היהודית.
השותף הבכיר במרוקו שהג'וינט קשר עמו קשרים הדוקים היה כי"ח. כמו כן תמך הג'וינט ברשת אורט במרוקו. הוא עודד את התפתחות תנועת הנוער " המחלקה החינוכית של הנוער היהודי " ו " שרל נטר " – תנועת הנוער היהודית המרכזית במרוקו.
למעשה סיוע הג'וינט לנוער היהודי במרוקו נתבצע בעיקרו באמצעות שרל נטר. פעילי הג'וינט – עורכת הדין הלן בן עטר, אלקס בליין, מר קרסקי, סם הבר, הגברת סליה בֶנג'יו והגברת פוקס, בלטו בפעילותם בזיקה לשרל נטר. סטנלי אברמוביץ, מנהל מחלקת החינוך בג'וינט, סייע רבות לשרל נטר בעיצוב התכניות החינוכיות ביהדות.