יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל

בקהילות מצרים ולוב בתקופה זו באה כמעט כל הנהגתם הרוחנית מארץ ישראל. מאידך שי לציין, שמצרים שימשה פעמים אחדות, ובעיקר במאה ה – 18, כמקום מקלט לחכמים ואחרים שנמלטו מארץ ישראל בשל רדיפות השלטון או מסיבות אחרות.

ארץ ישראל נודעה במקומות אלה במיוחד בשם " ירושלים " וכל פעם שהוזכר שם זה, עבר גל של התרגשות בקרב השומעים. בקרב בני העם הילכו אגדות וסיפורים רבים בשבח ארץ ישראל אך ספק אם ידעו להבחין בין הדמות האפופה מסתורין שבה נצטיירה בעיניהם לבין המציאות.

כאמור, עלו יהודים מהמגרב להשתקע בארץ ישראל במשך כל התקופות. אך עד ראשית המאה ה – 19 עלו בעיקר יחידים בלבד, מהם רבנים ומקובלים מובהקים, ואף כמה מראשי הקהילות.

בשנת 1777 שנת העלייה הגדולה של החסידים לצפת, הגיעו לטבריה כמאה וחמישים עולים מתוניס ושלושים אחרים באו לצפת ממקומות שונים באפריקה הצפונית. בין הגורמים למיעוט העולים היו הסכנות בדרכים ובים התיכון. רבים מרבני המגרב קיבלו דעתם של כמה מגדולי הפוסקים בימי הביניים המוקדמים שאין חובה לעלות בימיהם לארץ ישראל בגלל סכנות אלה.

גורמים אחרים היון המצב הכלכלי הקשה של היישוב היהודי בארץ ישראל והקשיים האישיים שהיו כרוכים בעליה. היו רבנים שאיוו לעלות לארץ, אך היו נתונים ללחץ כבד של ראשי הקהל לא לנטוש את צאן מרעיתם.

רבי יהודה עייאש, מנהיג הקהילה באלג'יר במאה ה – 18, מתאר כיצד נמנע מלעלות לארץ ישראל בשל עתירותיהם של בני קהילתו. אמנם, כאמור, לבסוף עלה ארצה ובנו היה מחשובי הרבנים בראשית המאה ה – 19. במצב זה חל שינוי במאה ה – 19 ובעיקר בשל השיפור בנתיבי היבשה והים, עם הירידה בפעילות הקורסארים בים התיכון.

רוב הרבנים שנזקקו לעניין זה קובעים, שבתקופה זו אין שום מניע של ממש היכול למנוע עליה. אף היו שהגדילו בדרשותיהם בשבח העליה לארץ – כידוע מתירה ההלכה לעשות כן רק לצורך לימוד תורה, נשיאת אשה ופדיון שבויים . ואכן, החל בשליש השני של המאה ה – 19 עולים ארצה לא רק יחידים אלא גם קבוצות.

ביטוי ממשי להגברת העלייה לארץ ישראל מוצאים אנוט באדרות המורצות מהקהילות בצפון אפריקה לקהילות הספרדיות בארץ ישראל, שלא לקפח את חלקם של היהודים המערביים בחלוקת התרומות הנשלחות לארץ ישראל ושלא לקפח תלמידי ישיבות יוצאי המגרב.

בגליל מתחוללת בשלהי המאה ה- 18 וראשית המאה ה – 19 תמורה שניתן לכנותה מגריביזציה של הקהילות הספרדיות. העיקר בטבריה ובצפת. השינוי בולט במעבר הדרגתי מהשימוש בספניולית לערבית מוגרבית. ובחלקם הולך וגדל של יהודי המגרב בהנהגת הקהילות בטבריה ובצפת.

ציון אנקדוטי לתמורה זו הוא בכינוייה של טבריה בתעודות רבות בשם " מכנאס הקטנה ", על שם העיר הגדולה במרוקו שממנה באו חלק נכבד מהעולים ובמיוחד כאלה שהגיעו לרום ההנהגה, כגון משפחות טולידאנו, בהלול אוחנה ועוד.

אולם התמורה הדמוגרפית והפוליטית בארץ נותנות את אותותיהן גם ביעדים שאליהם פונים יהודי צפון אפריקה בתקופה זו. הם פונים יותר לירושלים ונוטלים חלק חשוב, ופעמים – מכריע, בחידוש היישוב היהודי כמו ביפו, בחיפה ועוד.

אין ספק שגידול מספר היהודים מצפון אפריקה במחצית הראשונה של המאה ה – 19 עד כדי עשרים וחמישה אחוז מבני העדה הספרדית בירושלים בשלהי המאה הזו היה הגורם המרכזי בהגשמת שאיפתה להקים ארגון נפרד לניהול ענייניה, ואכן בשנת 1860 הושג הסכם " פשר " שקבע את הפרדת העדות הספרדיות והמערביות, תוך קיום יחסי גומלין בין המערבים לספרדים בשטחים מסויימים.

פרק בפני עצמו הוא הפעילות באפריקה הצפונית, אך אין המכוון לעסוק כאן בכך ולו בקווים כלליים. די אם נציין שהגם שבקרב חוגים מסוימים בקרב יהודי אפריקה הצפונית הייתה פעילות ציונית נכבדה, הרי המוני בית ישראל שב " מערב " המשיכו לרקום את יחסיהם עם ה " יישוב " בעיקר על יסודות הזיקה המסורתית לארץ ישראל מדורי דורות.

פרק מופלא אחר במסכת יחסים אלה הוא עלייתם ההמונית של יהודי המגרב לארץ ישראל. די לציין כדוגמא שבשנים 1948 – 1956 יצאו כמעט כל יהודי לוב וכן כמאה אלף יהודים ממרוקו ( כארבעים אחוז מיהודי מרוקו באותה תקופה ) למדינת ישראל.

אמנם חודשיים בלבד לאחר הענקת העצמאות אסרו השלטונות על יהודי מרוקו עלות לישראל וסגרו את כל המוסדות הציוניים. אך הגבלות אלה לא הרתיעו אותם מלעלות ארצה. בשנת 1956 החלה העלייה הבלתי לגאלית של יהודי מרוקו לישראל, עלייה שלוותה בגילויים מופלאים של מסירות נפש ועוז לב.

את הפרק המסעיר הזה סימלה יותר מכל ספינה קטנה בשם " פיסס " אשר בחורף 1961 נלכדה בסערה מול חופי מרוקו וכל מ"ג מעפיליה מצאו מותם במצולות.

גם התנחלותם המחודשת של יהודי המגרב באץ ישראל היא חזיון אדיר בתולדות קוממיותו של עם ישראל. במיוחד בולט חלקם בהתיישבות הכפרית, בכיבוש שממות הגליל והנגב, בהיאחזות באזורי טרשים ושדות בור שבהרי ירושלים ובחבלי עדולם ולכיש ובעמק בית שאן, ובביצור ספר הארץ.

כללם של דברים, קשרים מגוונים והדוקים שררו בין יהודי ארץ ישראל לבין יהודי המגרב. סיוע כספי רב ליישוב הארץ, קשרים רוחניים ועליית יהודים יחידים וקבוצות. בכל אלה נתגלתה נאמנותם ומסירותם של קהילות המגרב לארץ ישראל, ואין ספק שזו הכשירה את לבותיהם לעלייה המונית עם קום מדינת ישראל.

אמנם עקירתו של מחנה ישראל שב " מערב " ממחוז גלותו ונטיעתו במדינת ישראל לוו בחבלי כאב לא מעטים. אלה מורגשים עדיין בחוזקה בתחומי החברה והתרבות אך יפה כתב רבי חיים בן עטר, בספרו " אור החיים ", מהדורות שונות, " ורבו חובותיהם למעלה ראש ואפס בהם כוח הסבל והיה ממכרו עד שנת היובל, שהוא זמן המוגבל לגאולה בעתה "