תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 ותרומתה להתעוררות הציונית.יוסף שיטרית. הרעיון הציוני.
תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 ותרומתה להתעוררות הציונית.
יוסף שיטרית.
הרעיון הציוני
הדיה של תורתו הציונית של הרצל בולטים עוד יותר ברשימה ששלח מאיר בר ששת, ראש הארגון הציוני ״אהבת ציון״ שקם בסאפי ב־1903, ובה הוא עושה ניסיון ראוי לציון לתרגם את ססמאות הציונות המדינית למצבה המיוחד של יהדות מרוקו. הוא מקשר קשר ישיר בין מעמדם המושפל והרעוע של יהודי מרוקו לבין התעוררות תודעתם הלאומית של חברי אגודתו והתגייסותם לרעיון הציוני בגרסתו המדינית, כדי להשיג את המטרות הבאות: תחייה לאומית, אי־ניתוק משורשי היהדות, אחדות האומה היהודית, קיבוץ גלויות בציון והאדרת כבודו של עם ישראל בקרב העמים. הוא מזכיר את התכתבותו עם הרצל ואת תרומת תשובתו של המנהיג הציוני הדגול לגיוס חברים חדשים לארגון הציוני, אולם הוא מצר על מיעוט המצטרפים ביחס לדרוש. אין בר ששת יודע כלל על היווסדותם המוקדמת של ארגונים ציוניים דומים לשלו בקהילות אחרות במרוקו, אך הוא רומז לכך שעשירי הקהילה לא הזדרזו להצטרף לשורות הארגון. גם הוא כורך את ההכרח הקיומי שיש לעם היהודי בתנועה הציונית עם הפוגרומים האנטישמיים שבהם נרצחים הן יהודי רוסיה והן יהודי מרוקו, ומזכיר לשם כך בנשימה אחת את פרעות קישינוב עם הפרעות שמהן סבלו זה לא כבר יהודי טאזא, סטאט ודמנאת. מול האנטישמיות הגואה, רק הציונות המעשית עשויה להתמודד ולהציל את עם ישראל.
37א. לאחר כתיבת מאמר זה נודע לי בסטראסבורג מפי נכדו, שמאיר בר ששת היה יליד צפת שהגיע למרוקו בסוף המאה ה־19 והתיישב בסאפי. פרט ביוגרפי זה מסביר את התייחסותו היהירה ליהדות מרוקו ואת חוסר התמצאותו במה שקרה בקהילות אחרות, אפילו הסמוכות לסאפי. לקראת סוף ימיו חזר לארץ־ישראל, ונפטר בה ב־1948.[המחבר]
(היהודי, כרך 7, גיליון 48, עם׳ 5: ״מכתבים ממרוקו״ — השולח: מאיר בר ששת ס״ט מסאפי. לונדון, יום ה, יז תמוז תרס״ד — 30 ביוני 1904).
נעים לי להשמיע ברחוב ״היהודי״ כי גם על אדמת מרוקו, ארץ אשר עוד בל תוכל להתפאר בהשכלתה והתקדמותה…ארץ אשר כל יחס לאומי לא נראה בה, מוסרים צבוריים לטובת הכלל בה לא נודעו, גם עליה הגיה נגה שביב הככב המאיר הזה, וללב אחדים מאחינו מצא מסלות, ויעורר בקרבם החפץ להתנער ולהתעורר מהתרדמה האיומה הנסוכה עליהם משנות מאות, ולצאת בעקבות אחיהם אנשי לב הדואגים !לאושר והצלחת עמם — לעורר את האהבה לציון! כי גם אחינו אלה יושבי הארץ הלזו הנרדפים על[!] צואר מחמת המציק העשוקים והרצוצים, הנאנחים והנאנקים מתגרת יד כל מעול וחומץ, הנתונים למשסה ובז, להרג ואבדן, וכל אוכליהם לא יאשמו משפט אדם לא נתן למו, וכרמשים זוחלי ארץ המה בעיני עם הארץ הפראים, וכן המה בעיניהם; אחינו אלה אשר חיי החופש לא ידעו, הכרת עצמם נדחה קראו לה, בטול אישיותם — לעומת זולת גזעם — בולט מאד בכל הליכותיהם… רגש הלאומיות בן בלי שם בעיניהם, כי לא ידעו מה הוא, ורק תלאות ומצוקה, הגבלות ורדיפות מנת חלקם וגורלם מדור דור. גם אחינו אלה הנואשים מכל תקוה טבעית, כי נשגבה היא מבינתם… ורק לקץ הפלאות עיניהם תצפינה; גם המה, כחד בל יוכלו כי ברכה בהרעיון הציוני, וכי גם נחוץ ומוכרח היא[!] מאד, למען תת לבית ישראל שארית; כי רק בכחו לעורר ולעודד את העם המט לנפול, ולחזק את לבו המלא יאוש נורא, לפחת באפו נשמת רוח חיים ולהשיבו לתחיה, לטעת בלבו ידיעת היהדות ואהבה נאמנה לצור ממנו חצב; לאחה את הקרעים ולגדור הפרץ הנבעה בחומת האומה, לאחד את הלבבות להשיב לב בנים אל אבות, ולקרב את הרחוקים בזרוע ולא יתפרדו! — גם המה ידעו והכירו היטב, כי רק בכח הציוניות[!] המדינית, יציב לו העם הישראלי יד בתבל; למצא לו מקום מנוחה ומקלט בטוח במשפט גלוי, ולא יהיה עוד נע ונד כצפור נודדת להשיג משפט אדם וצדקה בארץ, לרומם ערכו גם בעיני העמים, ולשות עליו הוד והדר כעם הארץ! ובהכירם רוממות הוד ערך הרעיון הנעלה הזה, ובחפצם לטעת אותו שורק על האדמה הזאת, לבל יהיו אחינו יושביה, נסוגים אחור מהמפעל האדיר והנשגב הזה אשר עליו תלוי כל כבוד בית ישראל, ורק ממנו לפתרון השאלה המרה ״שאלת היהודים״ המנסרת ברומו של עולם — תוצאות; נועצו לב יחדיו וייסדו פה אגודה ציונית אשר בשם ״אהבת ציון״ קראוה!
בראשית הוסד האגודה, אך מצער היה מספר חבריה המיסדים, לא יותר על ט״ו, אמנם אין לך דבר העומד בפני החפץ, כי בהיות המיסדים הנכבדים, נתונים להרעיון הזה בכל לבבם,וציון היא שאיפתם היותר עקרית, היותר חביבה והיותר יקרה, לא חשכו מכל יגיעה נפשם להפיצו ברבים, ומעט מרבים נתנו גם הם ידם למו בחפץ לבב; וכאשר השכילו לכתוב להד״ר הרצל הי״ו ולהודיעו את אשר עשו, ובמענהו הודה לפעולתם הרצויה, והביע תקותו כי ה׳ יופיע על עצתם ומעשיהם יכונן, ועוד ינוב הבלם בעבודת הכלל לברוא נפשות רבות לציון — אשר רק היא עזרה בצרות ושם ינוחו יגיעי כוח מנרדפים בלי חשק — הוסיפו לעשות חיל ונספחו עליהם עוד, עד כי כיום תמנה האגודה מספר חבריה, כארבעים איש! — כי״ר [=כן ירבו], מובן הדבר כי המספר הזה באחת הערים הקטנות כעירנו, וביותר בארץ מרוקו אשר -רעיון הנכבד הזה, עודנו זר ומוזר בתכלית, לכל המון אחינו היושבים בה, — לבד אחדים, ממש, היוצאים מהכלל — לא מצער הוא, ואולי גם למספר גדול יחשב! אמנם לדאבוננו, עלינו לבלי לכחד כי אחרי כל אלה, עוד הרעיון היקר הזה — במדינת מרוקו — מכוץ ומצומצם מאוד, כי עוד טרם נסה להרחיב צעדיו ולהופיע בהוד יפעתו — עפ״י מובנו האמיתי — בעיר אחרת… וגם בעירנו זאת, עוד לא התרכז ולא התאזרח ולמרות ההשתדלות הנמרצה של אחדים מהמיסדים, עוד לא הצליח בידם לראותו בתור קנין נפש העם, ועוד גם אנשים מצוינים אשר לא למותר יהיו להאגודה עומדים מנגד ומביטים עליה בקר רוח כעל דבר שאין חפץ בו… או כאופן החמשי לעגלה, אשר רק כסף מחירו ישקל, והועיל לא יועיל… אכן בכל זאת, בל יפול לבנו ולא נאמר לתקותנו נואש, עוד התקוה תשעשעתנו בשלל צבעיה הנחמדים, כי גם אחינו אלה, — פה וביתר ערי ארצנו — אשר טרם נגע דבר הציוניות[!] עד לבם, אם המה בל יאחרו עוד להבין ולהכיר חין ערכה, בל יוסיפו עוד לעמוד מרחוק אבל להביט עליה כעל שאיפתם היותר מתוקה, היותר ערבה והיותר נעימה! או יותר טוב, היותר מועילה, היותר נחוצה והיותר — מוכרחה! הלב העברי הנטוע בקרבם בל יוסיף עוד לתת להם מנוחה, ולקול קורא היוצא ממעמקי לב גדולי ומנהיגי הציוניות[!] אדירי העם בני ישראל יזדעזע יתרגש, ובחרדת קדש יאמר ״לציון אני״! גם בני ״ישראל״ אשר בו יכנו יזכירם כי אחים המה להעם הנבחר והאמלל… יציג לפניהם בשכר נאמן האסון הנורא אשר קרה לאחיהם נגועי הפרעות, בקישינוב, הומל לימריך, טאזא, זאטאט, דמנאת ועוד ועוד… יזכירם כי אחים לצרה הנמו לבית יעקב, נפש המה לעם ישראל, עברים המה, יהודים המה, ואיש אשר אלה לו — בל יואל לבטוח כי מצבו איתן, גם בהיותו בהערים הנאורות, וביותר בערי ארצנו… והטמון בחיק העתיד, נעלם מעיני כל חי;
ומי יודע?… הה! מי יודע! — ובכן אל נכון — כי בל יוסיפו עוד לסגת אחור מקחת חלק בהמפעל האדיר והנאור הזה בנוגע לכללות האומה הישראלית. בערי מרוקו יתעוררו אנשי לב ליסד אגודות ציוניות, ובלב אחד ובדעה אחת, שכם אחד לפתח ולשדד אדמת הציוניות בכל בית ישראל, כי רק מציון — ישועת ישראל! (היהודי, כרך 7, גיליון 48, עם׳ 5: ״מכתבים ממרוקו״ — השולח: מאיר בר ששת ס״ט מסאפי. לונדון, יום ה, יז תמוז תרס״ד — 30 ביוני 1904).
תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 ותרומתה להתעוררות הציונית.-יוסף שיטרית.
עמוד 325
כתיבת תגובה