עבודת שורשים לתלמיד-המשטר ומוסדות המדינה בימינו

המשטר ומוסדות המדינה בימינו

מרוקו היא ממלכה, ולמל סמכויות כמעט אבסולוטיות. הוא ממנה את ראש הממשלה ואת השרים ומפטרם, יושב בראש ישיבות הממשלה ורשאי לפזר את הפרלמנט ולהכריז מצב חירום. הוא המפקד העליון של הצבא, ממנה את נושאי המשרות הצבאיות והאזרחיות ובכלל זה שגרירים, יו"ר המועצה לתכנון לאומי והוועדה המשפטית העליונה, הממנה שופטים.

המלך נושא את התואר " מנהיג המאמינים ", תפקיד שהוא חלק אינטגראלי בלגיטימיזציה שלו כלפי העם. השילוב בין דת למדינה באישיותו של המלך תרם במידה רבה למניעת הפלתו.

הפרלמנט מורכב מבית אחד שבו 240 חברים הנבחרים לארבע שנים. בסמכותו לחוקק חוקים, אך גם המלך רשאי ליזום חקיקה. כן בסמכות הפרלמנט להכריז מלחמה ולאשר הארכה של מצב חירום מעבר לחודש ימים. הממשלה אחראית בפני הפרלמנט והמלך.

מערכת המשפט מורכבת משני סוגים: בתי המשפט ה ״ מודרניים ״ החילוניים, הדנים לפי החוק החילוני בכל העניינים של המשפט האזרחי והפלילי, ובתי המשפט המסורתיים- הדתיים, הדנים לפי הדין השרעי. לשתי המערכות יש ערכאה ראשונה ובית משפט לערעורים. סכסוכים בעניין המעמד האישי נתונים לשיפוטם הייחודי של בתי הדין הדתיים. בראש כל מערכת של בתי המשפט נמצא בית המשפט הגבוה לצדק.

הצבא מורכב מחילות היבשה, האוויר והים. ישנם גם גופים צבאיים למחצה ובהם גדודי שיטור ניידים ופלוגות משמר המלך. הציוד אינו אחיד והוא בא ממקורות שונים וביניהם אמריקניים, צרפתיים ורוסיים. המטבע הוא דרהם.

3. היסטוריה

העת העתיקה

בעבר נמצאה מרוקו בשולי ההתפתחות התרבותית העיקרית שחלה במזרח התיכון ובאירופה. בעת העתיקה היא הייתה מאוכלסת בעשרות שבטים, שאליהם נוספו יסודות ממרכז אפריקה שחדרו מהמדבר, ומתיישבים פיניקים שהתנחלו בה למן המאה ה-8 לפסה"נ בתחנות מסחר לאורך החוף. במאה השנייה לפסה"נ התאחדו כמה משבטי הארץ לממלכה. עשרות שנים לאחר מכן קיבל המלך אזרחות רומית. עם זאת, שטחי פנים הארץ נשארו מחוץ להשפעה הרומית.

הוונדלים השתלטו על הארץ עם פלישתם לצפון אפריקה ב-428/9 לפהס"נ, ואחרי כיבושה של הממלכה בימי יוסטיניאנוס קיסר כבשו הביזנטים מבצרים מעטים בלבד.

הכיבוש הערבי – שושלות מוסלמיות שונות

כיבוש מרוקו בידי הערבים וביצור שלטונם בה היו מן המשימות הקשות ביותר של מקימי האימפריה המוסלמית. ההתנגדות העיקשת של הברברים וקווי האספקה הארוכים הקשו מאוד על הערבים. היא נכבשה סופית בראשית המאה ה-8, אולם בעקבות התנגדות הברברים איבדה החליפות את שליטתה ב-742.

ב-771 נקבעה סג׳למאסה, העיר הראשית של תאפילאלת, הפרובינציה המזרח מרוקנית, למושב שושלת בנו מדראר הברברית-מוסלמית ששלטה בה עד 958.

ב-788 התבסס שלטונה של שושלת האידריסים בעיר פאס, שנוסדה על ידם, ונמשך עד 985. הם הרחיבו את תחום השלטון המוסלמי עד האטלס הגבוה והפיצו בכוח את האיסלאם. איסלום מרוקו נעשה במהירות רבה, כמוכח מהירידה המהירה במספר מושבי ראשי הכמורה הנוצרים, בכל צפון אפריקה. הנצרות בארצות אלה נעלמה כמעט כליל כבר בתקופה זו.

במאה ה־10 החלה התערבותם של שתי שושלות מוסלמיות בענייני מרוקו: האומיים הספרדים במערב, והפאטמים, ששלטו משנת 909 בתוניסיה ומשנת 969 גם במצרים ובסוריה. הפאטמים שלחו למרוקו צבאות גדולים כדי לכונן שלטון ישיר, ואילו האומיים שמרכזם היה בספרד, הסתייעו על פי רוב בנסיכים מקומיים, שנתמכו על ידם.

תקופה חדשה החלה עם התפשטות המוראבטון בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-11. הם יסדו את העיר מראכש (1062), שעל שמה נקראה אחרי כן המדינה כולה מראכש, ובלשונות אירופה — מרוקו. שושלת זו משלה כ-40 שנה עד שהודחה בידי המווחדון, שדגלו באיסלאם פוריטאני והכריחו את כל תושבי המדינה להתאסלם.

כך נעלמה הנצרות כליל במרוקו. בתקופת שלטונם שנמשכה כ-100 שנים התקדם תהליך השתלטות התרבות הערבית על הארץ וחיי התרבות שלה קיבלו צביון אנדלוסי. איחוד מרוקו וספרד המוסלמית הביא להגירת אנשי רוח ספרדים-ערבים אל המחוזות המרכזיים של הממשלה, ורבים באו או הובאו כדי לשרת את השליטים.

דחיקת רגלי המוסלמים באנדלוסיה גרמה גם היא להגירה לארץ מוסלמית זו. באמצע המאה ה-13 השתלטה על הארץ משפחת בנו מרין, שניסו להשתלט על דרוס ספרד, על ממלכת תלמסאן ( כעת אלג׳יריה ) ועל תוניסיה ( שנקראה אז אפריקיה ). ימי שלטונם היו תקופת שגשוג לתרבות המוסלמית-ערבית.

אחריהם שלטו הווטאסים ( מ- 1420), שהיו טרודים במאבקם נגד ספרד ופורטוגל שהשתלטו על חלקים בצפון מרוקו ובדרום מערבה. כתוצאה מכך קמה תנועת התנגדות שהכריזה על מלחמת קודש נגד הפולשים הספרדים והפורטוגלים.

בראש התנועה עמדו בנו סעד – משפחה שריפית שהתייחסה למוחמד, נביא האיסלאם. בתחילת המאה ה־16 הם שלטו בדרום מרוקו וב – 1553 השתלטו על הארץ כולה. הס גירשו את הפולשים מפורטוגל ולא אפשרו לעות'מאנים לחדור לארץ.

ימי שלטונו של אחמד אל מנצור – המנצח ( 1603-1578 ) נחשבים ל״תור הזהב״ בתולדות מרוקו: התפשטות טריטוריאלית עד מערב סודאן ונהר ניג׳ר ושגשוג כלכלי. הוא הנהיג במינהל את שיטת המח'זן, שהתקיימה עד למאה הנוכחית ולפיה חולקה הארץ לשני חלקים עיקריים: האחד בלאד אלמח׳זן ( ״ארץ השלטון או האוצר״ ) שהעלה מס למלך והיה כפוף באופן מלא למרותו; והאחר בלאד אלסיבה ( ״ארץ ההפקר״ ) שלמעשה לא היה נתון למרותו, אלא התבסס על תמיכת מספר שבטים, שהיו פטורים מתשלום מיסיס ובתמורה לכך העמידו צבא לשירות המלוכה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מאי 2012
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר