ממזרח שמש עד מבואו – א. בשן-מגבלות כלכליות כגורם מונע קיום מצוות העלייה לארץ

מגבלות כלכליות כגורם מונע קיום מצוות העלייה לארץ

בהמשך טוענת שיש גם סכנת ליסטים בים בדרך לארץ. אולם המשיב מתייחס בעיקר לצד הכלכלי, ועל רקע זה שולל את זכותו של הבעל לכוף אותה לעלות עמו, והוא מצדיק את האישה : " כי אין לה דבר העומד בפני הפרנסה, כי קשים מזונותיו של אדם לפני הקב"ה ".

ודוגמות לנושא זה מספרות התשובות של חכמי מרוקו. רבי משה טולידאנו מהעיר מכנאס ( תפ"ד – תקל"ג 1724 – 1773 ), קובע כי אמנם מצווה לעלות ולהתיישב בארץ בזמן הזה, אבל אם הדרכים בחזקת סכנה, או שאין לו כדי הוצאות הדרך " כי איש עני הוא ", הרי באחד מתנאים אלה, ניתן להתיר נדרו של אדם שנדר לעלות.

אמנם האפשרויות הכלכליות בארץ, בכל הדורות, היו מצומצמות בהשוואה לארצות גדולות ומפותחות יותר, אולם יש עדויות שהיהודיות בארץ עסקו במלאכות, במסחר ובהלוואה בריבית ופרנסו עצמם בכבוד. אחרים השאירו קרנות בחו"ל בידי נאמנים, והפירות היו נשלחים לארץ.

החשש מפני חוסר יכולת להתקיים בארץ, נראה מופרז והוא סובייקטיבי, בהתאם לרמת החיים שאדם רגיל לה בחו"ל, ומידת הנכונות לשאת בעול החיים בארץ. דומה כי האמידים נרתעו בדרך כלל לעלות, מחשש שיבולע לרכושם, והפוטנציאל העיקרי של העולים היה משכבות בלתי פרודוקטיביות : זקנים, אלמנות ועניים חסרי מקצוע וחסרי יוזמה. מצב זה העיק על המנהיגות בארץ ישראל.

הצעה על רקע זה להקלת המצוקה, העלה רבי רפאל מלכי, חכם ורופא שעלה מאיטליה לירושלים בשנת תל"ב – 1672 ונפטר בה בתס"ד. הוא כותב :

לכן לתקן זה, צריך שיסכימו הקהלות שלא להניח עבור דרך ארצם עניים הבאים לירושלים, אלא אם כן יהיה להם פרנסה מועטת, לפחות ט"ו מאיידי לכל נפש מדי שבוע בשבוע, ואם לא יהיה להם פרנסה קבועה זו להם, או בידם קרן ראוי לזאת ההוצאות, מוטב שלא יבואו לירושלים. 

בהמשך הוא כותב, כי אם יוסיפו לבוא לירושלים אנשים ללא משענת כלכלית מינימאלית, סופם לבוא לידי עניות או ימותו ממחסור, כי אין ביכולת הקהל לפרנס כל כך הרבה עניים. עצה אחרת היא, שאדם הרוצה לעלות לארץ – יעלה רק לעת זקנתו.

כך כותב בתחילת המאה הי"ט רבי אליעזר פאפו, שכיהן בתור דיין בסרייבו ובסוליסט רה ( בבולגריה ) לארח שהוא מציין את מעלתה של ארץ ישראל " וצריך כל אדם שיהיו עיניו ולבו שם כל הימים…ובכל ישתדל בכל עוז לקבוע דירתו בארץ ישראל, רק יפקח עיניו תחלה…..

שלא לילך אלא לעת זקנה…..ולא יוליך עמו ילדים..כפי מה שעינינו הרואות קשים מזונותיו של אדם בארץ ישראל…לא כן היושבים בחו"ל, מוצאים כדי פרנסתם במקומם, וכשילכו זקן וזקנה כאשר יאותו, יוכלו לחיות שם בשיבה טובה ואפילו אם חיי צער יחיו.

החיים בארץ נתפשו אצלו כחיי צער, ואם המטרה העיקרית היא להקבר בארץ " וכפר אדמתו ", אז מספיק לעלות בגיל הקרוב ליום פקודה.

בניגוד לחכמים שהתחשבו בגורמים כלכליים ואחרים, הדוחים את העלייה לארץ, היו אחרים שתבעו לעלות למרות סכנות הדרכים שיש בהן פיקוח נפש " כי שומר מצוה לא ידע דבר רע " ושלוחי מצווה אינן ניזוקין.

כלומר, על האדם להאמין שההשגחה תנחה אותו ותצילנו מכף כל פגע. כיוצא בזה דרשו שהאדם יתגבר על " חמדת הממון ", והנאות חומריות מהם נהנים בגולה. היו מהם שכותבים ברוח ביקורתית על תופעה זו, ומבטיחים שכר " מידה כנגד מידה ", למי שמוכן לקבל על עצמו את קשיי החיים בארץ.

לדידם, התמורה הרוחנית שקולה כנגד החיים הגשמיים בחו"ל. אחד הנציגים של אסכולה זו הוא רבי נתן שפירא, שליח ירושלים – נפטר בשנת תכ"ו – 1666.

רבי נתן כותב : " אותם שהיו בחו"ל והשתדלו לבא לארץ ישראל כדי לזכות טהורה ולא חסו על ממונם ולא על גופם ובאו בים וביבשה, ולא חששו להיות נטבעים בים או להיותם שבויים ביד אדונים קשים, ובעבור שעשו עיקר מרוחם ומנפשם ולא מגופם וממונם.

לכן חזרו רוחניותם מדה כנגד מדה. אמנם, אתם שהייתם יכולין לבא לארץ ישראל כמותם ונתרשלתם לבא בעבור חמדת ממון וחששתם לממוניכם וגופכם ועשיתם מהן עיקר, ורוחכם ונפשיכם עשיתם טפל, לכן אתם גם כן נשארתם גשמיים, לחמדת ממון שחמדתם "

אולם ספק אם תפישה זו השפיעה על הגדלת מספר העולים לארץ. כפי שראינו במדגם התשובות שהבאנו מארצות שונות, הרי בכל הדורות אחד מגורמי המניעה לעלייה,  ואולי העיקרי שבהם, היה הפחד מפני חוסר יכולת להתפרנס בה בכבוד, נוסף לחששות מפני חוסר ביטחון ומצוקות שנובעות מהשלטון והאוכלוסייה הנוכרית בארץ.

העובדה ההיסטורית על המספר המצומצם של היישוב היהודי בארץ, עד גלי העליות במאה הי"ט, יאשר הנחה זו, כשם שגם ירידה מהארץ נבעה במידה רבה מאותה סיבה.

ההערכות על יכולת הקיום בארץ הן יחסיות, ותלויות בהשקפה אישית ובגורמים כלכליים ופוליטיים השוררים בארץ ישראל ובארץ המוצא של העולה. קיים פער בין האמונה התיאורטית והחיבה שחכמים רחשו לארץ, והכרת החובה ביישובה, ובין נקיטת יוזמה מעשית להגשמת חזון זה.

סוף הפרק " מגבלות כלכליות כגורם מונע קיום מצוות העלייה לארץ ".