דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן-קווים לדמות החברה המסורתית בקהילות הרי האטלס ודרוס־תוניסיה

 

פרק שני

קווים לדמות החברה המסורתית בקהילות הרי האטלס ודרוס־תוניסיה

שלמה דשן ומשה שוקד

בפרק זה נעלה קווים לאופיין התרבותי והחברתי של קהילות המוצא שהאנשים שנכירם בפרקים הבאים. במדעי־החברה יש גישות, המייחסות חשיבות מכרעת לרקע העבר ומנסות להסביר על־פיו עיקרי דברים בהתנהגות אנשים בהווה. לעומתן יש גישות הנוקטות קיצוניות אחרת, שלפיה ניתן להבין התנהגותם של בני־ארם בעיקר על סמך הנסיבות הקיומיות של ההווה, ואין לימוד העבר מסייע הרבה להבנה זו.

אנו נוקטים כאן עמדה מאוזנת בוויכוח זה. נסקור את רקע עברן של הקהילות ונתייחס אליו, בהמשך דברינו, בתוך מכלול נסיבות ההווה. פרק זה עניינו העבר הקרוב של קהילות־המוצא הנדונות, כלומר, מסוף המאה התשע־עשרה עד תקופת פיזורן, עם עלייתן לישראל. אנו נשענים על מקורות ראשוניים שבכתב, ובהעדרם — על ראיון עם העולים בדבר עבר קהילותיהם.

יוצאי צפון אפריקה חיו עד לדורות האחרונים בתנאים המאפיינים חברה מסורתית, חברה שיותר משאופיינה בחוסר שינוי אופיינה בחוסר מודעות והערכה לשינוי. גם כאשר מתחוללים בחברה כזו השינויים הטבעיים, הכרוכים בחילופי דורות ונסיבות חיצוניות, אין מודעות מלאה לעובדות השינוי, כאילו לעולם ׳אין חדש תחת השמש׳.

ראה בהקשר זה דבריו הקולעים של יעקב כץ, תשי״ח, תש׳׳ך. עבודתו הגדולה של גויטיין (1971, ועוד) על יהודי מצרים והמזרח, המבוססת על תעודות הגניזה, זורעת אור גדול על החברה המסורתית בארצות האיסלאם, אך אין ללמוד מדבריו על פרטים במקום ובזמן שבהם אנו עוסקים כאן. מקורות הגניזה הם מתקופת הפריחה של תרבות האיסלאם, והפריחה של תרבות ישראל במזרח בכלל זה, בעוד אנו עוסקים כאן בתקופת־השפל העות׳מאנית והאימפריאליזם האירופי על השלכותיה החברתיות והתרבותיות.

 היהודים בצפון־אפריקה חיו בקהילות, אשר רבים מחבריהן קשורים היו בקשרי משפחה. לעתים קרובות היה משק הבית מורכב ממשפחה מורחבת, שכללה הורים קשישים פטריארכליים, ובנים בוגרים עם נשותיהם וילדיהם.

היהודים מילאו תפקידים מוגדרים בכלכלה ובחברה של המוסלמים שבקרבם ישבו. משלהי ימי־הביניים ושקיעתה האיטית של תרבות האיסלאם ככלל היתה זו חברה, שלא התחוללו בה מהפכות שהיה בהן כדי לזעזע את יסודות החברה.

 התפתחויות אינטלקטואליות וטכנולוגיות שאירעו באירופה הנוצרית, ואשר השפיעו עמוקות על יהודי אשכנז ועוררו תנועות חברתיות ורוחניות חשובות, הגיעו רק מעט ובאיחור רב לקהילות יהודי המזרח. בשל הפיצול הפוליטי וקשיי התעבורה לא קשרו הקהילות היהודיות הקטנות שבצפון־אפריקה קשרים הדוקים עם יהודי האזורים האחרים, וגם לא בינן לבין עצמן

החוקרים לא עמדו דיים על חשיבותו של גורם הדרכים שהיו משובשות ומסוכנות במזרח, לעומת המצב באירופה מאמצע המאה השבע־עשרה ואילך. במקורות אנו שומעים על כתבי־יד של ספרים שאבדו למחברים בדרך לבתי־הדפוס, כאשר שיירות הותקפו בידי שודדים. מצב זה גרם הרבה לבידוד ולעיכוב חיי התרבות בקהילות היהודיות. אך ראה גולדברג (1974) הטוען טיעון אחר בקשר לשאלת הבדידות בסביבה.

 במיוחד משובשים היו הקשרים עם המרכז היהודי הגדול שפרח במזרח־אירופה למן המאה השש־עשרה, ואשר במידה רבה נותק מקהילות המזרח בשל מתיחת הגבול הפוליטי שבין ארצות האיסלאם והנצרות עם ייצובה של האימפריה העות׳מאנית. לאחר חורבן יהדות ספרד, לא היה בארצות האיסלאם בתקופה העות׳מאנית מרכז יהודי דומה לזה של יהדות אשכנז.

המרכזים העתיקים בבבל ובמצרים חדלו להתקיים זה זמן רב, ואף השפעתן של קהילות חשובות חדשות כגון צפת, קושטא וסאלוניקי, לא התמידה בזמן ובעוצמה. התנועה השבתאית במאה השבע־עשרה היתה התנועה הכל־יהודית האחרונה, שהגיעה אל רוב קהילות יהודי המזרח. אך התנועות באירופה של הדורות האחרונים, הקשורות במאבק לשוויון אזרחי, להשכלה כללית, לתיקונים דתיים וחברתיים ולתחיה לאומית — הגיעו לקהילות המזרח באופן חלקי בלבד ולאחר זמן.

 מכל מקום, אל הקהילות בהרי האטלס לא הגיעו תנועות אלו בכלל; בדרום־תוניסיה התחילו מופיעים ניצנים של התנועה הציונית. הפעילות הדתית־המסורתית נשארה בקהילות שחקרנו, הביטוי העיקרי והמרכזי לחיי תרבות עד ערב העליה לארץ. השלטון הצרפתי התבסס בצפון־אפריקה במאה התשע־עשרה; תחילה באלג׳יריה ב־1830, לאחר־מכן בתוניסיה ב־1881, ולבסוף במרוקו ב־1912.

כתוצאה מכך השתנו מאוד המאפיינים של החברה המסורתית, ואולם הרוחות החדשות שנשבו מאירופה לא הורגשו בחלקיה השונים של צפון־אפריקה במידה שווה. ביהדות אלג׳יריה חל שינוי עמוק ביותר, בשל התקופה הארוכה שבה היתה נתונה להשפעה צרפתית. מדיניות השלטון הקולוניאלי במאה התשע־עשרה היתה מכוונת לקרב את היהודים אל השליטים החדשים תוך ניכורם לאוכלוסיית הרוב המוסלמי.

מעיד על כך במיוחד החוק הקשור בשמו של כרמיה (1870), אשר העניק אזרחות צרפתית ליהודי אלג׳יריה. מדיניות זו הביאה בעקיפין להתרופפות התרבות היהודית המקורית, שהיו בה אלמנטים מקומיים משותפים לכלל האוכלוסין, ולהעדפת תרבות השליטים הצרפתים. כבר בסוף המאה שעברה היתה התרבות היהודית באלג׳יריה עשירה וחיונית הרבה פחות מזו של יהדות מרוקו ותוניסיה, מקומות שבהם למדו תורה וטיפחו את הדת והמסורת.

כתוצאה מכך התקרבה יהדות אלג׳יריה, יותר מיהדות שאר ארצות המגרב, להתמערבות, ובסופו של דבר להתבוללות. לא היה זה אפוא מפתיע לראות את יהודי אלג׳יריה, בניגוד לשאר יהודי צפון אפריקה, בוחרים ברובם המכריע להתיישב בצרפת ולא בישראל. במרוקו ובתוניסיה, שאליהן הגיעו הצרפתים מאוחר יותר ובתקופה של אנטישמיות גוברת בצרפת, לא פיתחו השליטים מדיניות שהעדיפה את האוכלוסיה היהודית. כתוצאה מכך לא ניכרה גם השפעה עמוקה על התרבות היהודית בארצות אלו, וזו נשארה בעלת חיות ואף נשתמרה בה במידה מסוימת מסורת למדנית.

 אולם תרבות המערב חדרה אליה, ובקהילות היהודיות שבערי־החוף חלו שינויים חשובים בתרבותן, בכלכלתן ובאורח־חייהן היום־יומי. לעומת זאת, בדרום מרוקו ובתוניסיה נמשכו החיים במידה רבה כפי שהיו לפני בוא הצרפתים: רק לפרקים היו אנשים בהרי האטלס מודעים לעובדת התבססותם של שליטים חדשים בקזבלנקה הרחוקה.

 הצרפתים ביססו את שלטונם באזור מרוחק זה רק בשנות השלושים. בדרום־תוניסיה התבססו הצרפתים בעשור הראשון של המאה והקימו תחנות־ משמר על גבול המדבר, ואף־על־פי שהיתה בוודאי מודעות לתמורה הפוליטית שנתחוללה, הרי השפעת הצרפתים על התרבות ואורח־החיים היהודי היתה מועטת. הישראלים אותם נתאר בפרקים הבאים מוצאם מן המחוזות הדרומיים והנידחים ביותר של צפון־אפריקה.

התרבות הצרפתית נשארה זרה לרובם. רק אחד או שניים מבין יוצאי תוניסיה, ואף לא אחד מבין יוצאי מרוקו המתוארים כאן, נזקקו לשפה הצרפתית. בסיפורים על העבר, אותם הרבו ידידינו לספר לנו, אין הצרפתים נזכרים כמעט. הוא הדין לאוספי סיפורי־העם של יהודי צפון־אפריקה שפורסמו בשנים האחרונות; גם בהם אין כמעט זכר לצרפתים( ראה נוי, תשכ״ד, תש׳׳ל).

ככלל יהיה זה נכון להתייחס לרקע של בני הקהילות מצפון־אפריקה המופיעים כאן כמו אל העבר המאפיין חברה מסורתית. כדי להבין את פעולותיהם בהווה, מן הראוי לראותן על רקע כפול: על רקע המציאות הישראלית שבה הם נתונים, ועל רקע תרבות העבר שחלף ואיננו אך עיצב את אופיים החברתי. הרקע הישראלי יתואר בכל אחד מן הפרקים בהקשר לאירועים שבהם נדון, ואילו בפרק זה ננסה להאיר את רקע החיים היהודיים בהרי האטלס ובדרום־תוניסיה.

לדמותה של יהדות הרי האטלס

שלשלות הרי האטלס מתנשאות על פני שטחים רחבים באפריקה הצפונית (לאורך כ־2300 ק״מ), כשהן חוצצות בין מדבר סחרה לבין אזור היישוב של הים התיכון. שיאי ההרים מתקרבים ל־5000 מטר, רוחבם הממוצע כ־300 ק׳׳מ ושטחם כ־ 700,000 קמ״ר. בהרי האטלס שבמרוקו מצויים תכופות מקומות־ישוב בגובה של 2000 מ׳.

הקשר בין הכפרים המפוזרים הוא שבילי־עפר, המתפתלים על פני צלעות הגבעות כדי לעקוף את התהומות שבעמקים. קשיי התנועה באזורים אלה מנעו במשך דורות רבים אחיזה של שלטון מרכזי מאזורי החוף, והם שמרו על כוחה של מסורת החיים המקומיים. בהעדר שלטון מרכזי התנהלו באזור הררי ומבותר זה מאבקים בלתי־פוסקים בין שבטי הברברים במשך מאות שנים.

תושבי הרי האטלס, יהודים ומוסלמים כאחד, נתונים היו בתנאים של אי־בטחון מתמיד. יהודי הרי האטלס, שמרביתם ישבו במרוקו, מספרם ערב עלייתם לארץ הוערך כ־20,000 איש. הם התגוררו בקהילות קטנות רבות. המקורות מציינים יותר ממאה מקומות־יישוב שבהם חיו יהודים באזור זה. לעתים מנו קהילות אלו (ה׳מלאח׳, כפי שנקראה שכונת הגיטו היהודי) משפחות בודדות בלבד, ולעתים עשרות משפחות.

 אל ציבור יהודי זה אפשר לצרף את תושבי העיירות כגון דמנאת, שלמרגלות הרי האטלס. כלכלתם של יושבי הרי האטלס התבססה בעיקרה על מרעה צאן, משקי בעל, שלחין ומטעים, בהתאם לתנאים הטופוגרפיים והאקלימיים. היהודים השתלבו בשירותי־ מלאכה שונים, כגון נגרות, נפחות, סנדלרות וחייטות, וגם סחרו במצרכים בסיסיים, כגון סוכר, שמן ונרות. היהודים לא עסקו בדרך כלל בחקלאות, אך סחרו במוצריה בערי־השוק השכנות, ולעתים השתתפו במימון החקלאות והמקנה של שכניהם. בתמורה לכך קיבלו חלק מהיבול.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר