עיון בסיפור סמידה ורמידה-סיפורי עם משלומי-פרחה חפותה מספרת
עיון בסיפור סמידה ורמידה
לפנינו נוסח של סיפור סינדרלה (=לכלוכית, אארנה־תומפסון 510 יהודי־מרוקני, אשר לפי עדות המספרת, נהגה אמה לספרו לבני־המשפחה לפני לכתם לישון, כדי לחנך את הילדים לאהבת אם, לזהירות מפני נשים זרות, המנסות להתערב בחיי בני־הבית, ולהעדפת בני־המשפחה על פני חברים וחברות.
רוב הנוסחים היהודיים של הטיפוס הסיפורי ״סינדרלה״, בדומה לסיפורנו, משתלבים עם האויקוטיפ היהודי הריגת האם — אארנה־תומפסון 510 ד׳ (אסע״י) — המאופיין במוטיב רצח האם בעקבות הסתה מצד שכנה מרשעת.
כדרך המעשייה, עוסק סיפורנו ביצרים עזים המתנגשים זה בזה, והואיל ורגשות אינם מקבלים ביטוי בסיפור העממי אלא על דרך הפעולה, מתרחשים בסיפור מעשים נוראים, המעידים על עוצמת הרגשות, שגרמו ליצירת ז'אנר זה: הבת גורמת למות אמה, האחות המתחזה נשחטת ונחתכת אברים אברים, האם אוכלת את בשר בתה ועוד.
לדעתו של בטלהיים, פסיכולוג ו״מטהר״ המעשייה העממית לילדים, מתחת לתוכן הגלוי של סיפור ״סינדרלה״ מסתתרת ערבוביה של חומר סבוך ובמידה רבה גם בלתי־מודע. למשל, לילד הסבור כי יחסם של הוריו ואחיו כלפיו הוא נורא, וכי סבלו קשה מנשוא, מתברר כי הנה גורלה של גיבורת הסיפור נורא הרבה יותר. הסיפור מבהיר לו אפוא מה שפר חלקו, ועד כמה יכלו הדברים להיות גרועים יותר. אך הייסוף הטוב״ של המעשייה מפיג כל חררה בדבר האפשרות השנייה.
בטלהיים סובר כי מתחת למישור המודע המסביר את צרותיה של סינדרלה ברשעותן של האם והאחיות החורגות, מצוי מישור הבלתי־מודע, המוסווה בגירסות הנפוצות כיום של הסיפור. לפיו מצבה האומלל של הגיבורה נובע ממשאלתה האדיפאלית, וכי הדגשת תמימותה, שאין דומה לה, היא הסוואה של אשמתה האדיפאלית.(תסביך אדיפוס)
לדעתו, בסוף התקופה האדיפאלית מצטרפים רגשי האשם של הילד על רצונו להיות מלוכלך ובלתי־מסודר לרגשי האשם האדיפאליים על רצונו לרשת את מקומו של ההורה בן־מינו בלב ההורה האחר. המשאלה להיות אהובו, ואולי אף שותפו המיני, של ההורה בן המין השני נראית תחילה טבעית ו״תמימה״, אך בתום תקופה זו היא מורחקת כמשאלה רעה. אולם, אף כי הילד מדחיק את המשאלה עצמה, אין הוא מרחיק את רגשי האשם הקשורים בה, וכך הוא חש מלוכלך וחסר־ערך.
ואולם בעלילת סיפורנו זוכה המשאלה להגשמה ממשית ברורה: הבת הורגת את אמה׳, ולכן נתפש העונש כמוצדק: היא מושפלת, נדחית בשנאה ומבודדת בחדר האפייה, שבו היא מזוהמת כולה בפיח.
בנוסחים האירופיים של הסיפור נכלאת הנערה באח, שהיא, לדעת בטלהיים, סמל האם. הסמיכות הקרובה לאח, עד כדי ישיבה באפר(או בפיח), מסמלת אפוא ניסיון להיאחז באם, או לשוב אליה ולדברים שהיא מייצגת. כך מבכה הגיבורה לא רק את אבדן האם האמיתית כי אם גם את אבדן חלומותיה על יחסים עם האב־האהוב. כאשר הבת — לפי גירסת בטלהיים — מתגברת על אכזבותיה האדיפאליות הקשות, כאשר אין היא עוד ילדה כי אם עלמה צעירה בשלה לנישואין, יכולה היא לחזור בסוף הסיפור ולזכות בחיי הצלחה.
אולם ניתן לקשור את הישיבה באח, או בחדר האפייה (ומכאן גם שם הגיבורה בנוסחים האירופאיים) גם לאש ולסמליותה: האש אינה שורפת כלבד (כפי שהישיבה באח או בחדר האפייה אינה מתקשרת לזוהמה בלבד), אלא גם מצרפת, מזככת ומטהרת. הבתולות הווסטאליות במיתולוגיה היוונית, למשל, היו שומרות אש־התמיד והצטיינו בטהרה מושלמת. רק לאחר שמילאו היטב את תפקידן זכו להינשא בנישואי־יוקרה (כפי שנישאה סינדרלה) ומכאן שהחמימות, הטוהר ותפקיד השמירה על האש מתקשרים יחד במשמעות קדומה.