ארכיון יומי: 15 בדצמבר 2017


פרחה חפותה מספרת סמידה רמידה- המעשייה כולה ברצף אחד ובשלמותה..

פרחה חפותה מספרת

סמידה רמידה

נולדה לפני ב־90 שנה בבז׳ו שבהרי האטלס לאביה שלמה מלול ולאמה זהדה, ונדדה עמם בערים דרע, מלל וקזאבלנקה שבמרוקו.

עלתה ארצה בשנת 1955 עם משפחתה בת ארבעה הילדים, וביום היא מתגוררת בשלומי בבית בתה, סולטנה.

היא לא עבדה מעולם מחוץ לביתה ולא למדה לימודים מסודרים. בילדותה שמעה סיפורים רבים במקום הולדתה, בעיקר מפי בני־המשפחה, ביום, אולי משום היותה עיוורת ורתוקה לבית, אין היא זוכה לשמוע עוד סיפורים, אך היא עצמה עדיין מספרת בבית. אולם, לפי עדותה, שוב אין הנאספים מעוניינים בסיפורים כפי שהיו מעוניינים בעבר.

קאל־לכּ כּאן־(אל)לּהּ פ־כּל מכּאן ג'יר, כּאן ב־ידּינא ובידּין(אל)שּאמעין כּאן דארנא חריר וּכּתּאן וּדאר(א)למשלמין תכלא וכּאמלין (א)למשלמין יפנאו פ־נהאר.

אומר לך, אלוהים היה בבל מקום אבל היה בידינו ובידי המאזינים. ביתנו משי וכותנה ובית המוסלמים יחרב וכל המוסלמים יאבדו ביום אחד.

 

כּאנת קאל־לכּ ואחד(א)לוחדה, אז'י ל(הא)דיכּ (א)לוחרא ענדהא ג'יר וּלייד ובניתה ת־תכּשבהום פ־(א)לעולם.

הייתה, אומר לך, אשה אחת. ובוא אל אותה אחת — היו לה רק בן ובת בכל העולם.

 

שיר (א)נהיא (הא)דיכּ (א)לבניתה כּאנת תמשי מעא סחאבאתהא, תמשי מעא סחאבאתהא(א)ליום וּג'דּא ימשיו לבית־הספר(י). (א)ליום וּג'דּא, כּאנת יתגלש מעאהום וּתמשט מעאהום וּתעלם מעאהום ותא־תד׳חכּ מעאהום.

הבת הייתה הולכת עם חברותיה מדי יום: הולכת אתן לבית־הספר, יושבת ומסתרקת אתן, משחקת אתן וצוחקת אתן.

 

ואחד (אל)נּהאר מן(א)יאמאת (אל)לּהּ קאלת־להא: ״אימּא — קאלת־להא האדיכּ ז׳ארתהּא: ״או עלאהּ״ ׳קאלת־להא׳ לסקתי פינא האד (אל)לּסקה כּאמלה, אנתי, מעא בנאתי? דאבא אומּכּ מא חאירה־ש פיכּ וּמא ת־תחבּכּ־ש וּמא ת־תהאדאכּ־ש, כסּכּ תקתליהא״. קאלת־להא: ״א־אללה יא בנתי! ב־אש חבּת (א)נקתל אימּא עלאהּ?״ קאלת־להא: ״שיר, אש תעמל? ז׳יב (א)לאפעא וּ(א)עמלהא (פ)־פמּ (א)לקלּה ד־(אל)שמן״.

יום אחד מימי אלוהים אמרה לה השכנה, אמן של הבנות: ״הוי, למה דבקת בנו בדבקות כזאת, את אל בנותיי אמך אינה שמה לב אליך, ואינה אוהבת אותך, ואינה עושה דבר בשבילך, את צריכה להרוג אותה.״

אמרה לה: ״כיצד את רוצה שאהרוג את אמא? למה?״

אמרה לה: ״מה תעשי? הביאי צפע ושימי אותו בכד החמאה.״

 

זיד א־(א)לעזיזה עלייא,

נמשיך חביבתי, ובכן

פניית המספרת למאזינה

 

 מא תקול אילא קאלת־להא: ״א־(אל)לּהּ א־בנתי, כּיף (א)נעמל ל(א)ימּא חתּא (א)נקתלהא?״ קאלת־להא: ״ז׳יב (א)לאפעא (א)עמלהא(פ)פמּ (א)לקלה ד־(אל)שּמן, ו(א)עמל ראשכּ באין אילא מריד׳ה ו(א)רקד וקול־להא: ׳יא־אימא! חבת תעמל־לי שואין די ברכּוכּש׳,

אמרה לה הבת: ״איך אהרוג את אמא?״

אמרה לה: ״הביאי את הצפע ושימי אותו בבד החמאה והתחלי ויישני, ואמרי לה: ׳אמא, הביני לי מעט ברקוקש׳."

 

וילא קאלת־לכּ יקום(א)כווינהא יז׳בד(אל)שּמן קול־לו: ׳אידּיהּ מא מזיאנינ־ש׳. — ׳קום אָ — (א)בוהאי. קאלת־לו: ׳אידּיהּ מזּג'בין׳ יקום אַ־(א)לכאדם.׳ קאלת־להא: ׳אידּיהא כּחלין; יקום (א)נתּינא א־אימא׳. וראהּ חית תקום אומּכּ תמשי תז׳בד(אל)שּמן, ראהא(ב) תמות. וּ(הא)דיכּ (אל)שּאעה יז'י (א)בוכּ יזווז׳ני וּ(א)נתינא הייא (א)לעזיזה די כּאינה פ־(א)לדּניא״.

ואם תאמר: יקום, הוי אחיה, הוצא חמאה׳, אמרי לה: ׳ידיו לא נקיות׳.

  • ׳קום, הוי אביה׳, אמרי לה: ידיו שעירות׳.
  • ׳קומי, הוי המשרתת׳,

אמרי לה: ׳ידיה שחורות. קומי את, אמא׳.

וכאשר תקום אמך ותלך להביא את החמאה היא תמות, ואז יבוא אביך, יישא אותי לאשה ואת תהיי לי היקרה בעולם.״

 

איוא שיר א־(א)לעזיזה עלייא, האכּדאכּ עמלת (הא)דיכּ (א)לבניתה (א)למג'בונה. משאת לענד אומהא קאלת־להא: ״(א)ליום מא(א)נמשיש ל־בית ספר״. ״עלאש א־בניתי?״ קאלת־להא: ״מריד׳ה. אנא חולי, אנא חולי אַ־אימּא״. קא(ל)ת־להא: ״או בניתי! אש(א)נעמל־לכּ?״ קאלת־להא: ״איוא חבּת(א)נרקד״.

טוב, כך עשתה הנערה המסכנה. הלכה לאמה ואמרה לה: ״היום איני הולכת לבית־הספר.״

  • ״מדוע, הוי בתי?״
  • ״חולה אני, חולה, אמא.״

אמרה לה: ״בתי, מה אעשה למענך?״ אמרה לה: ״אני רוצה לישון.״

הייא רק(ד)ת, פררשת־להא וּרקדתהא ״אַו(א)נכּון כּפרה״, קאלת־להא, ״אש(א)נעמל־לכּ א־בניתי?״ קאלת־להא: ״(א)עמל־לי ג'יר שואין די ברבובש״. ובעדה ראהא ז׳אבת (אל)לפעא עמלתהא (פ);פמּ (א)לקלה ד־(אל)שּמן (א)למג'בונה. ווז׳דתהא־להא, מא־תרא־באש

היא ישנה, והאמא המסכנה הציעה לה את המיטה באהבה והשכיבה אותה לישון.

  • ״הוי, אני כפרתך,״ אמרה לה. ״מה אעשה למענך, הוי בתי?״ אמרה לה: ״עשי לי רק מעט ברקוקש״.

והיא כבר הניחה את הצפע בפתח כד החמאה, שלא תדעו מצרות. הבת ישנה והאם רצתה להבין לה מעט ברקוקש.

 

א, מא תקול א־(א)לעזיזה עלייא, רק(ד)ת, קאמת, משאת, קאמת תעמל־להא שואין די ברכּובּש. ״קום א־כווינהא (א)זיבד (אל)שּמן״. קאלת־לו: ״אידּייה מא מזיאנינ־ש״. — ״קום א־(א)לכאדם״ — ״אידּיהא כחלין״. — ״קום אַ־(א)בוהא״ — ״לא, איבּא אידּיהּ מזג'ג'בין, קום-(א)נתינא א־(א)ימא (א)לּי ג'שלת אידּיכּ״.

  • ״קום, הוי אחיה, הוצא את החמאה.״ אמרה לו: ״ידיך מלוכלכות.״
  • ״קומי, הוי המשרתת.״
  • ״ידיה שחורות.״
  • ״קום, הוי אביה.״
  • ״לא, אבא ידיו שעירות. קומי את, הוי אמא׳ רחצי ידייך.״

 

איוא קאמת, ג'שלת אידיהא (א)למג'בונה, מא תרא באש, הייא כיף 'דככלת ידיהא ללמזג'ובה ד־(א)לברמה תז׳בד(אל)שמן, ו(א)לאפעא תצות פיהא. מא(ת)ת אומהא. מא תרא באש, כארז׳ין מן — (א)לבאש ומן(א)לקבאחה, משאת מא(ת)ת, משכּינה.

טוב, קמה, רחצה ידיה, המסכנה, שלא תראו צרות. רק נכנסה, המסכנה, למרתף הארור כדי להוציא את החמאה, והצפע התנפל עליה. מתה האם, שלא תראו אתם צרות ושלא תראו רע. מתה, המסכנה.

 

איוא דאזת שבע־(א)ייאם אַו־דאזת תמן — אייאם אַו־האכּדאכּ, יאללהּ מא תקול מן(א)ייאמאת (אל)לּהּ, (הא)דיכּ' (א)לבנת קאמת משאת ת־תמשי מעא בנאתהא פ־חאל מא דארי. ת־תמשי וּכּלּ… תג'של, ותעום, ותלבש. קאלת־להא: ״איוא האד (א)בוכּום דאבא (א)לּי בוחדו וג'יר (א)נתינא או־כוויינכּ, אז׳י קול־לו ל(א)בוכּ יזווז־ני ו(א)נתי הייא (א)לעזיזה פ־(אל)דניא״

טוב, חלפו שבעה ימים, חלפו שמונה ימים, חלף זמן.

אל תאמרי – ביטוי קישור אופייני – , באחד הימים קמה הנערה והלכה עם בנותיה של השכנה כמנהגה: הולכת אתן, מתרחצת, מתקלחת ומתלבשת.

אמרה לה: ״כעת, שאביך לבד אתך ועם אחיך, לכי אמרי לו, לאביך, שיתחתן אתי ואת תהיי לי היקרה בעולם.״

 

אַ, משאת לענד (א)בוהא קאלת־לו: ״א — איבּא, האד(א)לעישה דיאלנא מא מזיאנה־ש; ואש תבקא בלא מראה אַו־תבקא… ודאבא האדי ז'ארתנא חביבתנא ודיאלנא ותא־תעארפנא, ותשטּר עלינא. ודאבא א(א)יבּא זווז׳הא״. קאל־להא: ״א־בנתי! בלאתי עלא (אל)זואז'.״ בקאת פיהּ (א)למשכּינה, זווז׳הא, זווז׳(הא)דיכּ (אל)ז׳ארה זווזיהא.

טוב, הלכה לאביה, אמרה לו: ״הוי אבא, חיינו אלה אינם טובים. האם תישאר ללא אשה? הנה שכנתנו, חביבתנו, משלנו היא. התחתן אתה ותשגיח עלינו.״

אמר לה: ״הוי בתי, יש זמן לחתונה.״

הפצירה בו, המסכנה, והוא התחתן אתה. התחתן עם השכנה.

 

מא תקול (אל)לילא (אל)לּולא אש עמלת?(הא)דיכּ (אל)שּבעה די בנאתהא, ז׳או (ח)תא לפוק לחית (א)בוהום, (א)בוהא, חאשאב ועמלו בית־כבוד, (א)למזג'וב נתאע (א)לכרא חאשאכּ. עמרו־לו לחיתו וחואיז׳ו, בנאת (א)למראה.

אל תאמרי, בלילה הראשון מה עשו שבע בנותיה? באו מעל זקן אביהן, אביה, ועשו את צורכיהן, במטותא מכם. מילאו לו את זקנו את בגדיו.

 

מא תקול א־(א)לעזיזה עלייא קאם (א)למגבון. ״אללה אַ־בנתי! שכּון עמל־לי האד(א)לחאלה?״ קאל־לו: ״איוא(א)נבכּי עליכּ ועלא האד (א)לבנת דיאלכּ״ — מן ג'יר וז׳הכּום — ״ראהּ הייא (א)לּי קאמת, חתא עמלת (א)לּי עז׳בהא״. — אללה א־בנתי! בניתּי עמּרהא מא ת־תעמל חתא חאז׳ה (א)למג'בונה, לא הייא ולא כוויינהא, חראם עליכּום האד (אל)שי.״ קאלת־לו: ״איוא דאבא אש נעמלו־להא? נבייתוהא פ־(א)לפרינה, וּנרא שכּון די תא־יעמל״.

קם המסכן: ״הוי אלוהים, מי עשה לי את הדבר הזה?״

אמרה לו: ״אבכה עליך ועל בתך(במחילה מכבודכם״), הן היא שקמה ועשתה את אשר רצתה.״

  • ״באלוהים, בתי לעולם לא תעשה דבר כזה, לא היא ולא אחיה. אסור לכם לומר זאת.״

אמרה לו: ״ומה נעשה לה? נלין אותה בחדר האפייה ותראה מה היא עושה.״

 

חכּמו בייתוהא. לאג'דּה סבחו עאוד־תאני כּל (אל)שי, נהאר אַו־יזמאין כּל־נהאר ת־יעמלו ל(א)בוהא האכּדאכּ. גלשו, עמלו, רקּדוהא פ־(א)לפרינה.

איוא רקּדוהא־מא תרא באש־פ־(א)לפראין. ת־ימשיו(הא)דוכּ (א)לבניתאת דיאלהא (ח)תּא לפמּ ד־(א)לכּאנון — חאשאכּ — לפמּ (א)לפרינה ועמלו־להא האכּדאכּ.

תפסו והלינו אותה שם. למחרת התעורר האב בבוקר באותו מצב, וכך מדי יום ביומו עשו לאביה. הבנות היו הולכות אל פתח הגג, מעל לתנור, ועושות את זה

 

איוא רקּדוהא־מא תרא באש־פ־(א)לפראין. ת־ימשיו(הא)דוכּ (א)לבניתאת דיאלהא (ח)תּא לפמּ ד־(א)לכּאנון — חאשאכּ — לפמּ (א)לפרינה ועמלו־להא האכּדאכּ.

יקומו(אל)זייראן: ״אללהּ אַ־בנתי! תא־תעייבּו ענד(הא)דכּ (א)לבנת (א)לּי בנת (א)להאזל״ קאלת־להא: ״וּלא תא־תז׳באד מן(א)לפרינה (ח)תא תא־תברא וּתא־תדכל! והיא מקפולה עליהא

(א)למג'בונה!״

קמים השכנים: ״באלוהים, הוי בתי, אתם מוצאים דופי בבת הזו של הבעל? והלא היא יוצאת מחדר האפייה, עושה את צרכיה וחוזרת. וחדר האפייה נעול עליה, המסכנה

 

מא תקול א־(א)ל עזיזה עלייא, שיר א־חאל ואז׳י א־חאל ז׳א בן (אל)שלטאן בררח עלא (א)למדינה כּאמלה, חב יעמל (אל)ערש. מא בקא לא דקּאק ולא בוואק ולא מן(א)לּי יגזדר ב־(אל)שּקוף (א)לחאמיין.

אל תאמרי, יקירתי, זמן הולך וזמן בא, ובן־המלך הוציא כרוז בכל המדינה, שהוא רוצה לשאת אשה. לא נשאר בבית לא מתופף ולא מחצצר ולא מי ששורט פניו בחתיכות חמר לוהטות.

 

איוא מא תקול א־(א)לעזיזה עלייא האדאכּ (א)בוהא, (הא)דיכּ (א)למזג'ובה(א)לי מכבייה פ־(א)לפרינה, חבּ ימשי למרראכּש. האדוכּ בנאתהא, האדוכּ, קאלו־לו: ״ז׳יב־לי קדיב״ האדיכּ־שרביל, האדיכּ — כּשווה, האדיכּ באבא… באבא…״

אל תאמרי, יקירתי, אביה של הנערה חסרת־המזל, הסגורה בחדר האפייה, רצה לנסוע למאראקש.

הבנות אמרו לו: ״הבא לי מטפחת.״

וזאת ״נעלי־בית״

וזאת ״שמלה!״

 

קאם קאל־להא: ״אללּהּ יא בנתי! (א)נמשי ל(הא)דיכּ (א)ליתימה (א)נקול־להא (ח)תּא הייא אש חבּת״ — ״(א)גלש, (א)גלש״ — קא(ל)ת־לו־: ״פחאלכּ, ראהּ מעמרה כּאמלה ב(א)לחמום וב(א)לכרא, אש פיהא מא תמשי תקול־להא?״ קאל־להא: ״לא, מא אנא ג'יר (א)נמשי־להא (א)למג'בונה״. משא־להא ללפרינה. קאל־להא: ״א־בניתי! אנא, מאשי למרראכש, חבּת (א)נתפאיז, ודאבא בן (אל)שלטאן ראה(יי) בררח חב יעמל ערש ודאבא (א)למזג'ובין רי־בנאת מראתי ראה וסאווני עלא כּל־שי, ודאבה (א)נתי אש חבּתי (א)נז׳יב־לכּי״ קאלת־לו: ״מא ענדכּ מא תדיב־לי א(א)יבּא, ג'יר שבעה ד־(א)לגריגעאת״. שבעה ד־(א)לגריגעאת איוא״, קאל־להא: ״ואככה א־בניתי״.

קם ואמר לאשתו: ״הוי בתי, אלך ליתומה ואשאל גם אותה מה היא רוצה.״

  • ״שב, שב,״ אמרה לו. ״שב לך. היא מכוסה כולה פיח וצואה, אין לך סיבה ללכת ולשאול אותה.״ אמר לה: ״לא, כי אלך אליה, המסכנה.״
  • בא אליה לחדר האפייה, אמר לה.: ״הוי בתי, אני נוסע למאראקש לערוך קניות. בן־המלך הכריז כי הוא רוצה לשאת אשה, ובנות אשתי הורו לי מה להביא להן. וכעת, מה תרצי שאביא לך?״

אמרה לו: ״אל תביא לי, הוי אבי, אלא שבעה אגוזים.״

אמר לה: ״טוב, הוי בתי.״

 

איוא משא למרראבש. קד'א, יאללּהּ, יאללה תנשא (הא)דוכּ (אל)שבעה ד־(א)לגריגעאת (א)למג'בון נשאהום. והווא יעגב למרראכש. אש קד'א? קד׳א תליש כּאמלה ד־(א)לגרגאע.(2י) האדיכּ (אל)תליש (א)למזגובה מתקובה. ת־יז׳י ושרש־לו ישרש־לו חתּא בקאו גייר (הא)דוכּ (אל)שבעה ר־(א)לגריגעאת פ־(אל)־תליש.

טוב, נסע למאראקש, קנה וקנה, אך שכח את שבעת האגוזים האלה, המסכן. בדרך נזכר וחזר למאראקש. מה קנה? קנה שק מלא אגוזים. אך בשק הזה היה חור — הוא הולך והאגוזים נופלים, עד שנשארו בשק שבעה אגוזים בלבד.

 

איוא זיאבהום־להא, קאל־להא: איוא האבּ א־בניתי, הא שבעה ד־(א)לגריגעאת, מא־עטא־להא (אל)לּהּ ושערהא, ז׳יבת־לכּ א־בניתי תליש וּדאבא…״ קאלת־לו: ״ארא איבּא, באראכּה ג'יר (הא)דוכּ (אל)שבעה ד־(א)לגריגעאת (א)לי פ־אש־(א)נהווא (אל)ררזק (אל)לּהּ יז׳יבו״.

איוא חכּמת(הא)דוכּ (אל)שבעה ר־(א)לגריגעאת וּכבבאתהום.

חזר, הביא לה אותם. אמר לה: ״קחי, הוי בתי, הנה שבעת האגוזים שנתן לך אלוהים ומזלך. הבאתי לך, הוי בתי, שק, ובעת….״

אמרה לו: ״תן, הוי אבא. די בשבעת האגוזים האלה, אשר בהם ימצא המזל — אלוהים יביאו.״ טוב, לקחה את שבעת האגוזים והחביאה אותם.

 

איוא, משא, עמל בן(אל)שלטאן (א)לערש. וּחכּמת־מא תרא באש — כּל מא חרת (א)למחראת, כּל־שי; מן(אל)שּעיר; מן(א)לקמח-, מן (א)למזגור; מן(הא)ראכּ (א)לאבל כּל־שי וכלּטתהרם־להא( ח)תּא כלטתהום פ־ואחד(א)לבית וקפלתהא עליהא. קאלת־להא: ״אילא כּל חאז׳ה מא עמלתיהא־ש פ־ז׳יהא, אנא״ קאלת־להא: ׳׳(א)נקטע (אל)תראב די ז'דליהא״.

עשה בן־המלך חתונה. לקחה האם החורגת, שלא תראו צרות, כל מה שחרשה המחרשה — מן השעורה, מן החיטה, מן התירס — הכל, וערבבה אותם בחדר אחד ונעלה את החדר עליה.

אמרה לה: ״אם לא תמייני ותשימי כל דבר במקומו, אחתוך את עפר רגלייך.״

 

דכלת (א)למגבונה תא־תבכּי, עין תבכּי ועין תרשח. דכלת־להא ל(הא)דיכּ (א)לבית. יאללה יאללה, גאלשה תבכּי, הררסת(א)לגריגעה (א)לולא סאבתהא כאויה. תז׳בא(ד)ת־להא, הררסת (אל)תאניה — תזיבא(ד)ת — להא סמסם קמקם(- שם של שד )  עפרית ז׳א, מזּאלהא נז׳באד־להא; ״אש בגאת לאלה יכון יכּון?״ קאלת־לו: ״דאבא הא (א)נתי ת־תרא״.

הכניסה את המסכנה לחדר ההוא כשהיא בוכה. אך מנגבת עין אחת — נרטבת עינה השנייה.

שברה את האגוז הראשון — מצאה אותו ריק.

שברה את השני, יצא סמסם־קמקם. בא השד — הופיע מזלה.

— ״מה שתרצה גבירתי ייעשה!״

אמרה לו: ״הלא רואה אתה את מצבי.״

 

איוא חכם חתא (א)לי שתא־להא כּל חאז׳ה פ־(א)לכנשה פ־כנשה פ־כנשה וּג'ררז ויכבּי וגיררז האדא, (ח)תּא (א)לי רד־להא (א)לבית תא־תסדּרת כּאמלה. והווא ימשי ג'בר עליהא (א)למג'בונה.

טוב, עבד עד שמיין לה כל דבר, זה בשק וזה בשק וזה בשק. תפר את השקים עד שהיה החדר מזהיר כולו, והוא הלך ונעלם.

 

הררסת עאור (אל)תאלתה, תז׳באד — להא ואח(ד)(א)לעאוד אכד׳ר ורזּה כד׳רא ו(א)לכשווא כד׳רא ו(א)לבאניול אכד׳ר וּ(אל)דנּיא הווא האדאכּ. קאל־להא: ״אש בגיאת לאלה יכּון יכון?״ קאלת־לו: ״אש בג'את לאלתכּ יכון יכון? דאבא! תרפאד מן הנא ותעבא ללערש די בן(אל)שלטאן״.

שברה, המסכנה, את האגוז השלישי, הופיע אחד על סוס ירוק וכפייה ירוקה, ושמלה.ירוקה וחרב ירוקה, הכל תואם.

אמר לה: ״כל שתרצה גבירתי שייעשה — ייעשה!״

אמרה לו: ״מה שרוצה גבירתך שייעשה וייעשה? — רצונה שתילקח מכאן לחתונה של בן־המלך.״

 

רפדיהא רכּכבהא־לכ, אַ, רכּכּבהא־לב, עמל־להא האדאכּ (אל)שּי כּלּו, איוא (ח)תּא עמל־לכּ ואחד(א)לבנת (א)לעזיזה. האכּדאכּ ירד עליכּום (אל)לּהּ בלא חדית בלא מעאודה, יבייד׳־לכּום (אל)לּהּ (אל)שּעד ויעיש — לכּום זמאנאתכּום. עגבת בנת ת־תסדּע.

לקח אותה, הרכיב אותה והפך אותה לנערה מקסימה (כך יתן עליכם אלוהים בלי סיפור ובלי מעשייה. ילבין אלוהים את מזלכן ויחיו לכן בעליכן). הפכה נערה זוהרת, הרכיב אותה על כתפיו ולקח אותה לחתונה של בן־המלך.

 

 

איוא רככבהא ועבאהא ללערש די בן(אל)שלטאן. כל וחדה ת־תבאהר פ־זיהּ ת־תקול־להא: ״אימּא, אימּא, האדיכּ (א)בתנא ראהאז'״. קאלת־להא: ״(אל)שכּאת! האדיכּ״ — קאלת להא — ״בנת (אל)שלאטן האדיכּ״. ת־תקול־להא מגמייתהא מן גיר וּז׳הכּוּם. — ״האדיכּ״ — קאלת־להא־״בנת (אל)שּלטאן, מושי האדיכּ. האדיכּ (א)למג'בונה ראהא מכבּייה פ־(א)לבית מדילמה עליהא״.

הבנות מתווכחות בצד ואחת אומרת: ״אמא, אמא, אמא, זו אחותנו. הנה היא באה.״

אמרה לה האם: ״שקט, זוהי בת־המלך.״ כך אומרת האם החורגת, לא עליכם. ״זו״, היא אומרת, ״בת־מלך, והמסכנה ההיא סגורה בחדר חשוך.״

 

א, משאת מא תרא באש בקאו (אל)נאש תא־ילעבו ילעבו וּיאכּלו וּישרבו וּטרחו־להא (א)למידאת ד־(א)למלך די ואלא־בדּא מנּהא ל(הא)דוכּ (א)לבנאת.

טוב, האנשים צוחקים ואוכלים ושותים. ערכו שולחן מלכים לנערה והיא יושבת, אוכלת, שותה בבית המלך, בית החתונה.

 

איוא גאלשה ת־תאכּל ת־תשרב פ־דאד (אל)שלטאן פ־דאר(א)לעדש. איוא קאד׳או וּמשאו (אל)נאש פ־חאלהום ובקאת גיר הייא, והייא תהררס (א)לגריגעה (א)לוכרא. הררסת (א)לוּולא — סאבתא כאמז׳ה, ו(אל)תאניה — כאמז׳ה. התא ללככרה פ־(אל)שּאבע ד־(א)לגרגאע, והייא תהררסהא או־הווא ינז׳באד־להא עאוד (א)חמר וּ(אל)רזּא חמרא וּ(אל)דּניא. — ״אש בג'את לאלה יכּון יּFון?״ קאלת־לו: ״אש בגאת לאלתכּ! יכּון יכּון? דאבא תרפאד מן הנא ותטראח פ־(א)לפרינה״ פאין עמלת־הא מראת (א)בוהא. קאלת האדיכּ: ״או״ קאלת־להא ״עגּבתהא ל(א)לפרינה אש כּאין?״

טוב, נגמר המשתה והלכו להם האנשים ונשארה רק היא. שברה אגוז ראשון, מצאה אותו רקוב, השני

  • רקוב, עד שהגיעה לאגוז האחרון, השביעי. שברה אותו, הופיע אחד על סוס אדום וכפייה ארומה הכל תואם.
  • ״מה רוצה גבירתי שייעשה — וייעשה!״

״תילקח כעת מכאן ותושם בחדר האפייה, במקום ששמה אותה אשת אביה.״

האדיב (א)לבית בעדא, (א)לּי פ־אש כבאתהא, מסוובה או־מעדּלה, מא פיהא מא תהאדא.

  • והחדר מסודר ונקי ואין בו דבר.

יאללהּ, טאח,להא (א)לפרדי(ד)(א)לבלג'ה ד־(אל)שּבאט (אל)נעאלה דיאלהא מהא)דיכּ (אל)נּעאלה דיאלהא מא כּאנת התא ענד אוחדא, ואלו. מא תצאדף־ש ביהא גיר בן(אל)שּלטאן, (הא)דאכּ (א)לּי חבּ יעמל (א)לערש. קאל־להום: ״האד(א)לפרדה ד־(א)לבלג'ה חתּא ואח(ד) מא תז׳י עלא רז׳ליה״.

והנה נפלה לה בדרכה נעל אחת מרגלה. נעל כזו לא הייתה אף לאחת ולא מצא אותה אלא בן־המלך שרצה לשאת אשה.

אמר: ״נעל זו לא תתאים אף לאחת.״

ז'בו כּאמלין בנאת (א)למדינה כּלּהום ז'אבוהום. וחדה ת־תז׳יהא כּבירה, ואהדה תא־תו׳יהא צג'ירה. קאל־להא, הומא קאמו: ״א־ודּי״ — קאלו־לו — ״כּל־שי, 'ייר ואחד(א)לוחדה מכבּייה פ־(א)לפרינה, (א)לּי בקאת״. קאל־להא: ״תז׳בדוהא־לי דאבא״. קאלת־לו: ״לא ענדאכּ א־שידי! ראהא מעמרה ב(א)לבית־הכּבוד וּב(א)לחמום מא פיהא מא תז׳בד״. קאל־לו: ״(א)זיבדהא ואכבה תכּון כּיף מא כּאנת״

הביאו לו את כל בנות המדינה, כולן. לאחת הנעל גדולה, לאחת — קטנה. קמו ואמרו לו: ״ניסינו את כולן. נשארה רק אחת המוחבאת בחדר אפייה.״ אמר להם: ״הוציאו אותה.״

אמרה לו האם: ״לא ייעשה כן, הוי אדוני. היא מכוסה בצואה ובפיח, ואין לשם מה להוציא אותה.״ אמר להם: ״הוציאו אותה, תהיה כפי שתהיה.״

ז׳בדוהא־לו. רמא־להּא (הא)דאכּ (אל)שּרביל (א)לעזיז, רמאהו־להא עלא (הא)דאכּ (אל)ררז׳ל זיא מתמּקּ. קאל־להא: ״האדי ב־אש (א)נעמל (א)לערש״ — ״אללה א־שידי! ואש תלאק־לכּ? ואש…?״ קאל־לו: ״האדי (א)לּי חבּת״.

הוציאו לו אותה. נעל לה את הנעל המקסימה על הרגל, התאימה לה בדיוק. אמר לה: ״את זו אשא לאשה.״

  • ״הוי אדוני, לא תתאים לך….״ אמר לה: ״בזו אני רוצה.״

 

איוא עבאוהא (א)לּי קאל־האדאכּ (א)למתעלמאת ו(אל)דּניא וראפדינהא עלא כּפוף אידיהום ללחמּאם. איוא, לבּשו־להא (א)לכּשווה (א)לּי ואתאת (אל)שּיפה דיאלהא וּ(א)לכיאל. עבאוהא וּחמּמוהא לבּשוהא, דאבוהא, לבן(אל)שלאטן.

טוב, לקחו אותה המשרתות על כפות ידיהן לבית־המרחץ, הלבישו לה שמלה שתואמת את פניה. לקחו אותה, רחצו אותה, הלבישו אותה והביאו אותה אל בן־המלך.

עמל ביהא ואחד (א)לערש כּביר ולּא כּביר ג'יר (אל)לּה ־(א)לּי האכּדאכּ רבי ירד עליכּום ועלינא.

ערך חתונה גדולה, ולא גדול אלא אלוהים, שכך יתן אלוהים עליכם ועלינו.

איוא מא תקול אילא (א)לבנת, האדיכּ (א)למזגובה, תגארת. מראת (א)בוהא תגארת מנּהא. שיר(א)נהייא

אש ע מלו? אש עמלת? הייא,האדיכּ (א)לבנת תא־תולד מעא בן(אל)שלטאן בכרשהא לפמּהא, (א)ל מג'בונה.

אל תאמרי אלא, האשה הארורה, אשת אביה, קינאה בנערה. מה עשתה? הנערה הרתה לבן־המלך. כרסה בין שיניה, המסכנה.

 

איוא, מא תקול, והייא קאלו־להא, קאמת האדיכּ מראת איבּאהא קאלת־להא: ״קומו יאללה נמשיו נרגבו עלא כתכּום, אש עמל־להא (אל)לה ואש…״(א)לגירה (א)למזגובה ״אש עמל־להא (אל)לה ואש האדא…״

אל תאמרי, קמה אשת אביה ואמרה לבנותיה: ״קומו, בואו, נלך לבקר את אחותכם ונראה מה נתן לה אלוהים.״

 

מא תקול משאו־להא, בנדקו וּדכבלוהום וקאלת ללנאש( א)לוולין: ״מראת (א)בוהא, וכואתאתהא איוא דככלהום בון (אל)שלטאן. וגאלשין ת־יהדרו מעהא או־יא… ודאדא. ״ויאללה נעבּיוכּ ונפאייז׳ו־לכּ שואינא קלבכּ ונעמלו־לכּ ונהאדא…״ ועאבינהא יאללה יאללה, (ח)תּא ל־פמ ואהד(א)לביר והומא ילוחוהא.

אל תאמרי, הלכו אליה, בדקו אותן והכניסו אותן. אמרו האנשים: ״אשת אביה ואחיותיה?״״

טוב, הכניס אותן בן־המלך. יושבות ומדברות אלה: ״בואי ניקח אותך ונעודד קצת את לבך…״

לקחו אותה עד שהגיעו לפתח באר אחת והשליכו אותה.

 

לאהוהא ל(הא)דאכּ (א)לביר מא תז׳י ג'יר עלא ד׳הר (אל)לּבייא ו(אל)שבועא מא)לג'ואל פ־(הא)דאכּ (א)לביר.

ובבאר ההיא שוכנים אריות ושדים. השליכו אותה לבאר ההיא והיא נפלה על גב הלביאה.

 

אש עמלו הומא? אש עמלת הייא? הכּמת בנתהא אוחדא(א)לּי עינהא עורא־(א)נבכּי עלא עינייא— זיינתהא ולבשתהא ודככלתהא לבן (אל)שלטאן ז׳א בן(אל)שלטאן ידווי מעהא, מא חבּת־ש ת־תדווי־לו. קאל־להא: ״אש ענדכּ פ־עיניכּ, אש ענדכּ? ״ קאלת־לו: ״אש ענדי פיעיני? אַו־חכּמהא־לי כווייני וג'וורהא לי״. קאל־להא:״ ודאבא אש חבּתי לכאכּ? אש נעמלו־לו?״ קאלת לו: ״אש נעמלו־לה נדבחוה ונעמלוה פ־פרינא, ונעמלוה פרינא ד־(א)לכבז ונצאפדוה לדארנא״. קאל־להא: ״ואככה בנתי״. והווא ראה ת־ישמע, משכּין, והווא יז׳י לפמּ (הא)דאכּ (א)לביר ת־יבכּי מג'בון(הא)דאכּ כווינהא.

ת־יקול־להא: ״כוויתי! יא כוויתי!

יא בנת באבא וימא

ראה (א)לפרארין ת־יתחמאו

וּ(אל)שּכּאכּן ת־יתמדּ׳או״.

מה עשו האחיות? מה עשתה האם? לקחה את בתה, אחת שעינה עיוורת, ייפתה אותה, הלבישה אותה והכניסה אותה אל בן־המלך.

בא בךהמלך לדבר אתה, והיא לא רוצה לענות לו.

אמר לה: ״מה יש לך בעינייך?״

אמרה לו: ״מה יש לי בעיני? אחי לקח אותי וניקר לי אותה.״ אמר לה: ״ומה את רוצה שנעשה לאחיך?״

אמרה לו: ״מה נעשה לו? נשחט אותו, ונשימו בביבר לחם ונשלח אותו לביתנו.״ אמר לה: ״טוב, הוי בתי.״

והאח המסכן שמע הבל. בא אל פי הבאר ההיא, כשהוא בוכה, המסבן. אמר לה:

״אחותי, הוי אחותי, הוי בתם של אבא ואמא, התנורים מתחממים והסכינים מושחזים.״

 

ת־תקום הייא ת־תנד׳ק עליהּ (א)למג'בונה: ת־תקול־לו:״ כווייני! יא־כווייני!

 יא בן־באבא וימא

ראני באין(אל)שבע ו(א)לבייא

כּמּ (אל)שלטאן בין אידּיא

וּבנאת(אל)נשא וּמא לעבו בייא״.

קמה, המסכנה, ועונה לו:

״אחי, הוי אחי, הוי בנם של אבא ואמא, הריני בין הארי והלביאה ושרוול המלך בין ידי ובנות הנשים מה שיחקו בי.״

 

ז׳א־האד (א)לחדית ת־(א)נעוודהא(א)למזג'ובה ו(אל)שכווה ל(אל)כלא, ו(אל)דמוע ת־תזלגו־לי. ת-תקטע (א)לקלב (א)למג'בונה. יא אללהּ, מא ידוז׳ ג'יר בן(אל)שלטאן ת־יציב (הא)דאכּ (א)לולד גאלש פ־פמ (הא)דאכּ (א)לביר ות־יבכּי, ות־ידמּם, וּ(א)לוכרא ת־תהדר־לו מן(א)ל… קאל־לו: ״עאוד א־ולידי כּלאמכּ, עאוד כּלאמבּ, אש ת-תקול?(22) עאוד כּלאמכּ!״ גלש קאל־להא: ״א־כוויתי! יא־כווייתי! יא בנת באבא וימא

 ראה (אל)שּכּאכּן ת־(א)יתמדּאו

 ראה (א)לפרארן ת־יתחמאו״.

ת־תקום הייא תנד׳ק עליהּ

ת־תקול־לו: ״כווייני יא כוייני!

 יא בן־באבא וימא

ראני באין(אל)שבע ו(אל)לבייא

וּכּמּ (אל)שלטאן באין אידייא.

 ובנאת(אל)נשא לעבו בייא״.

(כשאני מספרת את הסיפור הזה, זולגות הדמעות מעצמן. קורע את הלב.)'

טוב, עבר שם בן־המלך ומצא את הנער יושב על פי הבאר ובוכה ומתחנן, והיא עונה לו.

אמר לו: ״חזור על דבריך, הוי ילדי. חזור על דבריך. מה בפיך, חזור על דבריך!״ ישב ואמר לה:

״אחותי, הוי אחותי, הוי בתם של אבא ואמא, הסכינים מושחזים והתנורים מתחממים״

והיא קמה ועונה לו:

״אחי, הוי אחי, הוי בנם של אבא ואמא, הריני בין הארי והלביאה ושרוול המלך בין ידי ובנות הנשים שיחקו בי.״

 

 

מה תקול א־(א)לעזיזה עלייא, קאל־לו: ״כיאר״ משא לעבד שיכ (א)למדברין, ואחד(א)לואח(ד) כּביר מן(א)לכּבאר. קאל־לו: ״א־שידי, ואח(ד), האדא ת־ידמּם חדא( א)לביר וּחדה ת־תנדק עליהּ, מא ערפת־ש שכּון הייא״. והייא(א)לעורא די כלּאת, ראהא מכבייה זעמה פ־(א)לקבּה, מא חּבת־ש תהדר־לו. קאל־לו: ״שיר(א)דבח שבעה ד־(אל)תּיראן(שוורים-פורש על ידי המספרת) ד־(א)לבגר וּ(א)דבחהום, ולוחהום פ־פמ האדאכּ (א)לביר. ראה יתז׳באדו(א)לגּואל(מילה נרדפת לשדים) י(אל)שבועא ו(אל)דניא ותשוף״.

אל תאמרי יקירתי, אמר לו: ״יפה.״

הלך אל החרטומים, אל גדול מן הגדולים ואמר לו: ״הוי אדוני, נער אחד מתחנן ליד הבאר ומישהי עונה לו מתוך הבאר, ואיני יודע מי היא.״

ואת שתומת־העין השאירה האם, מתחבאת בתוך הארמון ואינה רוצה לדבר אתו.

אמר לו גדול החרטומים: ״לך, שחט שבעה שוורים. שחט אותם והשליכם לפי הבאר ההיא.״ טוב, כך עשו.

איוא משא, דבח־לב(אל)תּיראן ולאחהום עלא (הא)דאכּ(א)לביר. איוא תז׳באדו: — ״הא מן עמל פינא האד(א)לכיר הא מן עמל פינא האד אל־ביר נכּפאוהו־לו״. תז׳בא(ד)ת האדיב(א)לבנת, תז׳בא(ד)ת פוק (א)לבייה ו(א)לולייד פ־ידּיהא. ול(ד)ת(א)למג'בונה, ול(ד)ת פ־(א)לביר תז׳בא(ד)ת ב(א)לולייד פידיהא. הווא יכטפהא. בן (אל)שלטאן כטפהא, עבאהא, — ״אללה א־בנתי! שכּון? שכּון?״ קאלת־לו: ״זיד, זיד, זיד, זיד, זיד יאללהּ וּ(א)שכּת. האדוכּ (אל)שכּאכּן (א)לי כּאנו יתמד׳או לכאי, מא נחדר־ש ל־שאעת כוואני.

ו(א)לפראין(א)לי ת־יתחמאו, יתחמאו להאדיב(א)לעורא ויתצאפדו ל־דארנא פ־(אל)תליש״. קאל־להא: ״ואכבה״.

 

  • ״הוי, מי עשה לנו את הטובה הזו? מי עשה לנו את הטובה הזו, ונגמול לו?״ הופיעה הנערה, ירדה מעל הלביאה והילד בידיה.

קיא ילדה, המסכנה. ילדה בבאר.

יצאה עם הילד בידיה, ובן־המלך חטף אותה.

  • ״הוי בתי, מי עשה זאת? ״

אמרה לו: ״בוא, בוא, בוא ושתוק. הסכינים שהושחזו לאחי(שלא אזכה לראות מחזה כזה אצל אחי)' ־התנורים המתחממים יתחממו בשביל העיוורת, והיא תישלח לביתנו בשק.״

 

איוא ז׳בדוהא עבאהא. האדיכּ(א)למג'בונה (הא)דיכּ (א)לּי קאל־לכּ (אל)נאש(א)לוולין: ״סמידה רמידה שוו(ד)ת שעדהא בידיהא״.

מא תקול אילא האכּדאכּ עמלו. ז׳בדוהא, עבאוהא (א)למכאזנייא, דבחוהא, וגררדוהא וחמאו(א)לפרינה ד־(א)לכבז וחמאו(א)לפרינה ד־(א)לקדּיד וחכּמו(הא)דיכּ ראש(א)לעורא כבּאוהא לתּחת. ועמלו־לכּ (הא)דאכּ (א)לקדּיד (א)למזג'ובין פ־עין (א)לכבזה פ־עין ועמלוהא עלא חמארה ערז׳א. קאל־להא: ״איוא שיר, (אל)טריק (א)לי ז׳אבתכּ, תעביכּ״.

טוב, לקח אותה, את המסכנה. עליה אמרו האנשים: ״סמידה רמידה, שהרסה את מזלה במו ידיה.״

אל תאמרי אלא, כך עשו: הוציאו את העיוורת, לקחו אותה השוטרים, שחטו אותה וחתכו אותה, ־חיממו את תנור הלחם ותנור הבשר, ולקחו את הראש העיוור והחביאו אותו למטה, ושמו רצועות ־־בשר בעין ואת הלחם בעין והעמיסו על אתון צולעת, ואמרו לה: ״לכי. בדרך שבאת בה תשובי.״

 

עבּאוהא לענד מג'מייתהא ז׳אתהא, איוא פארחה, אשעדהא! בנתהא צאפד׳ת־להא(אל)תּכּבירה. בנתהא צאפד׳ת־להא(אלּ)תכּבירה, לא

  • באש עליהא.

רפנחת(א)למזגובה ד־(אל)תליש ת־תפררק לכל ואח(ד) כבזה וקדידה. ״האכּ אבוכּ עבי האדיכּ״.

איוא מא תקול אַ־(א)לעזיזה עלייא, חתּא וסלת, וסלת ל(הא)דיכּ (א)למזג'וב די(הא)דיכּ (אל)רראש, צאבת בנתהא די עקלתהא.

  • ״א־וילהא! א־(א)שואדהא א־(א)לי(א)כל(א)לקימה יז׳י יבבי מעאיא דמיעה״.
  • ״הוי,״ שמחה האם, ״בתה שלחה לה מתנה, בתה שלחה לה מתנה. טוב לה.״ הוציאה את השק וחילקה לכל אחד לחם ורצועת בשר.
  • ״ הרי לך, קחי את זה.״

אל תאמרי, הוי יקירתי, עד שהגיעה לראש, והכירה את ראש בתה, וקוננה:

הוי, כל מי שאכל אתי לחם, שיבוא ויזיל אתי דמעה״

איוא, איבייד׳ — לכום (אל)להּ (אל)שעד מא)למזּאל, יעייש — לכּום (א)לולאד ועייש־לכום(אל)זמאנאת דיאלכום הייא אביאד׳ — להא שעדהא ועאוד ביהא כּביר, ערש כּביר, כּביר ג'יר(אל)להּ, ובקאת תא־תפרח. וּדאזת(א)לחדיתה מעא(א)לואד ובקינא הנא מעא (א)לז׳ואד. ברז׳ו שבעה ד־(אל)תּפאחאת (א)כּלתי(א)נתי ואחדה וּ(א)לוברא ואחדה וּ(א)לוכרא… איוא, וּ(א)לּי בקא, עבאה מן גיר (א)לבאש (א)בּרהם. איוא כלּית מ(נ)ג'יר (א)לבאש (א)ברהם לא יכּון אילא קדּשהא…

אלוהים ילבין לכן מזלכן ויחיו ילדיכן ויחיו בעליכן).

־הנערה הלבין מזלה וחזרו וערכו חתונה גדולה, אבל גדול הוא רק האלוהים.

״הסיפור זרם עם הנהר ואנחנו נשארנו עם המכובדים. יצאו שבעה תפוחים, את אכלת אחד והאחרת

  • אחד, והאחרת — אחד, ומה שנשאר לקח אברהם. טוב, השארתי את אברהם, אולי הוא קידש

אותה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

דצמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר