מורשת יהדות מרוקו

הוכחת מציאותו של חומר יהודי ונוצרי בקוראן

כבר האיטלקי מ ר צ׳ י (Maracci), שכתב עוד במאה הי״ז את המבוא הראשון הגדול לקוראן, הרגיש, שמלבד המקורות התנ״כיים והנוצריים היו למוחמד לעזרה גם מורים ״עבריים״, כלומר רבניים. על כן הכריזה האוניברסיטה של בון על פרס למי שיחקור את השאלה מה קיבל מוחמד מן היהדות. ועל השאלה הזאת השיב אברהם ג י י ג ר, אחד מגדולי חכמי היהדות, אשר עבודתו, שהופיעה בשנת 1833, היינו לפני 133 שנה, ערכה קיים עד היום הזה. היא תורגמה לאנגלית והיא קבעה את דמות ההשקפה על השאלה הזאת — מי היו רבותיו של מוחמד — במשך מאה שנה. אף על פי שנכתבו עוד ספרים רבים אחרים בשאלה זו, אין בידינו עד היום הזה מחקר מבוסס המקיף את השאלה מכל צדדיה. רבים החוקרים, הרואים ביהדות את מקור תורתו ורבותיו של מוחמד, אך אחרים רואים זאת בנצרות, בכיתות יהודיות נוצריות, גנוסטיות ועוד.

יש בקוראן, ליד כל החומר היהודי הברור והרב (אידיאות, סיפורים, מונחים, הלכות וכיוצא בזה), גם עמדה דתית הקרובה לחסידות הנזירית של הכנסיות הסוריות והקופטיות, ויש בו גם עקבות ברורים מן הטרמינולוגיה הדתית הנוצרית ומן הצורות הספרותיות המצויות בכתבי הנוצרים. מצד אחר, נעדרים דווקא בחלקיו הקדומים של הקוראן דמותו של ישו, וכן כל עניין נוצרי מיוחד, בשעה שהאידיאה של הנביא (משה) בעל הספר — ולכאורה ספר תורה פרוש היה לעיניו של מוחמד עוד בתקופתו הראשונה — היא היא שעיצבה את תודעתו הנבואית של מוחמד. כל הסבר הזה מתורץ לדעתי על־ידי ההנחה הפשוטה, שרבותיו המובהקים של מוחמד (במכה) לא היו נוצרים, ואף לא נוצרים־יהודים; אך גם לא יהודים סתם! כפי שאנו מכירים אותם מן הספרות התלמודית, וכפי שמוחמד פגש ותיאר אותם באלמדינה, אלא קבוצה יהודית — יהודית ממש, לא ״כתתית״ — שהושפעה מן החסידות הנזירית הנוצרית, ואף קיבלה ממנה משהו מדרכי הבעתה ומשהו מסדרי פולחנה, כגון ריבוי הכריעות וההשתחוויות והעמידה בתפילה בלילות.

ואילו יהודי אלמדינה, עד כמה שאנו יכולים ללמוד עליהם מן הקוראן והמסורות הנאמנות העתיקות, היו יהודים רגילים לכל דבר, אמנם בעלי גוון מקומי מובהק, אך הם לא נבדלו ביסודם מן הטיפוס היהודי הידוע לנו מן הספרות התלמודית, כי המקורות הערביים מאפשרים לנו לשחזר שיחזור מדוייק למדי של התורה אשר היתה בידם. אולם נראים הדברים, שבתקופה הארוכה והמכרעת שלפני בואו של מוחמד אל אלמדינה היו לו קשרים עם יהודים בעלי אופי אחר. הם שהטביעו את חותמם על בשורתו המקורית, ודווקא משום כך היתה התנגדותם של יהודי אלמדינה כה חריפה כלפי הנביא החדש: היתה כאן, כביכול, התמודדות יהודית פנימית — המלחמה הישנה, מלחמה ללא פשרה, של היהדות הרשמית, נגד המינות. מכאן עמדתם האיתנה, החד־משמעית, של יהודי אלמדינה כלפי הנביא הערבי מראשית בואו אליהם. דבר זה מסביר לנו גם את קלות דעתם והקלת ראשם ביחסם אל מוחמד; בעיניהם הוא לא היה חידוש כלל. מינים ונביאים חדשים לא היו תופעה יוצאת דופן בארץ ההיא ובתקופה ההיא.