השער הראשון. רבי סעדיה אבן דנאן השני- דברי הימים של פאס-מאיר בניהו
השער הראשון.
רבי סעדיה אבן דנאן השני
קצ"ח – רצ"א (מלוקט)
שי:ג-שכ"ג
קצ"ח – 1438. מצאתי כתובים בקונטרס בכתב יד ישן
טלעו ליהוד ללמלאח שנת קצ"ח ליצירה מן אדרוב אלדי פאס לבאלי.
תרגום: יצאו היהודים מסמטאות פאס הישנה אל האלמלאח (שכונת היהודים) שנת קצ"ח ליצירה.
נגרשו קהל פאס בעוונותינו הרבים והרעים שנת קצ"ח לפ"ק והיה גלות מר ונמהר לשיראל. ונתגרשו מן האלמדינה הנקראת פאס אלבאלי (העתיקה) ועלו מקצת משפחות ובנו האלמללאח.
הגירוש הזה בא בסבת עלילת היין הידועה, עליה מרחיב הרב טולידאנו בספרו " נר המערב " וגם הירשברג.
רכ"ה – 1465 .
בשנת הרכ"ה בך והענוגה, כאנת אלגזירה פי למלאח. אל נקמות ה'. וכאנו פי למלאח ק"ק שכלא(היינו של מגורשי סיביליה) וקלתהום על ק"ה. ונג'מו מנהום קד עשרין מזוויזין ושי קליל מן לולאד ונסא. לתפ"ץ
הערת המחבר: היתה גזירה באלמללאח, אל נקמות ה', והיו בהאלמללאח של ק"ק שכלא והרגום על ק"ה, ונמלטו מהם כעשרים אנשים נשואים ומעט מן הילדים ונשים, לא תקום פעמים צרה
שכלא, רוצה לומר קהילת שבלא, היינו של מגורשי סביליה.
הגזירה שהיתה בפאס, שקוירן לה גזירת הרון כך היתה, כי היו שני אחים, הראשון מלך והשני מורד. פעם אחת מרדו גויי העיר, ושלחו לאחר והמליכוהו והכניסוהו. ונשבע האחר שאם יחזור למלכותו שלא ישים שר וטפסר כי אם יהודי.
ולעוונותינו שרבו חזר למלכותו וקיים שבועתו והחזיר על העיר סגן יהודי שמו הרון. ונתגאו היהודים ועברו תורות וחלפו חקים ועשו מעשים שלא יעשו. ומכלל לקחו גויה נשואה והכוה מכות אכזריות, והיא צועקת ומתחננת להם ולא שמעו לקולה.והם מוסיפים ומכים בגופה, עד שנתקבצו הגויים והרגו ביהודים מכת הרג (ו)כבד, עד שהרגו הזכרים שלא נשאר מהם כי אם מי שהמיר כבודו בלא יועיל. עד שמכלל ההרוגים אשה א' ומצאו שני ילדיה ולקחום בכלי והעלום למלך. וחמלו על הנשים והוציאו כרוז בעיר שלא יוסיפו עוד להכות את היהודים.
אחר עשרה ימים קבץ המלך כל המומרים, ואמר להם ידעתי ונתאמת אצלי שלא לרצון המרתם כבודכם, על כן כל מי שרוצה לחזור יהודי יחזור בגופו, שכך מי ששם נפשו בכפו השליך עצמו על קידוש ה' ב"ה ואמר אני יהודי. והירא לנפשו נשאר בגויתו הוא וזרעו וזרע זרעו. והמתחיל באומרו יהודי אנכי שהיה מבני אל לג'אם. וזאת הגזרה הייתה שנת הרכ"ה בך והענוגה.
וקודם זה בכ"ה שנים היתה שם בפאס גם כן הגזרה העצומה שקורין לה גזרת אל כ'אצ'ה – (המזרקה). והיא כי נתגאו היהודים ונתפקרו עד שהלכו לג'אמאע אלכביר–המסגד הגדול, וסתמו וחתמו מקור המים הנובעים שם באלג'אמאע, ומלאו הכלי של אבני שיש שממנו נובעים המים ביין ונשתכרו שם כל הלילה, וכאור הבקר הלכו להם ושכחו שם יהודי אחד שיכור נרדם, ובאו הגויים ומצאוהו שם והרגו כל היהודים הזכרים הנמצאים. ולא נצולו כי אם מי שהמיר, והרגו טף ונשים והביאו יהודים ממקום אחר ושבאום תחתם.
ובגזרה השנית גזרו שלא ילבשו היהודים כי אם מעיל שער.
רנ"ג – 1493
ויום אלחד כ"א לי סהר כסלו שנא כמס אלף ומאתיין ותלאתא וכמסין ללכליקא תופא החה"ש הדיין ה"ר שעדיה הרופא בר כבוד אלמרחום אלמקדש אלמנעם כהה"ר מימון הרופא ז"ל אבן דנאן, וכאן צ'אלך אוואל אלנהאר.
וביום הראשון עשרים ואחד בחודש כסלו שנת חמשת אלפים ומאתיים ושלשה וחמישים ליצירה, נפטר החכם השלם הדיין הרב סעדיה הרופא בר כבוד המנוח הקדוש הנדיב הרב מימון הרופא ז"ל אבן דנאן. והיה זה בראשית היום
רצ"א – 1531.
מ"ך –מצאתי כתוב-בכ"י ישן נושן הה"ר שמואל ן' דנאן ז"ל בכה"ר מימון ז"ל וז"ן-וזה נוסחו
אני החותם למטה הלכתי למלחמה בחברת הנגיד הרב שאול בן הרב שם טוב יצ"ו לפי רצונו, והאל ברוך הוא כפי רחמיו וחסדיו הצילני משלוש מיתות משונות : הראשונה בוואד אל עביד ( El abidלא רחוק מתָאדלא) נפלתי קמתי, והשנית בלכתנו לשבות יום ששי שמקום אחד ששמו אשבארו, לולי רחמי שמים כמעט בצמא מתנו כולנו חיים.והשלישית יצאנו מפלשתים (ברברים) ליל ט' באב רעבים וגם צמאים וכמעט מתנו בצמא. והאל ברחמיו יאמר די לצרותינו. נאם החותם שנת הרצ"א ליצירה.
צעיר התלמידים שמואל בכה"ר מימון אבן דנאן ז"ל.
הערת המחבר: במארוקו היה הנגיד מתמנה על ידי מושל העיר, לא תמיד בהסכמת הקהילה, ובכל עיר גדולה היה נגיד. בפאס היה לפעמים יותר מנגיד אחד. וכנראה היה נגיד־ראשי ונגיד־משנה. בשנת תס"ד, למשל, היו בפאס שני נגידים. הראשי ר׳ אברהם מאימארן והמשנה ר׳ אברהם ן׳ שמול(שער ה, הע׳ 144 ; שער ב׳ הע׳ 8). תפקידו היה בעיקר לייצג את הקהילה היהודית כלפי השלטון. מושלים עריצים מינו נגידים שלא היו לרוחן של קהילות. יש בידינו כמה ידיעות על ניצול לרעה שלתואר הזה. סמוך לפני שנת תפ״ז היה בפאס נגיד שהתעלל בקהילה ורק אחר שפיטרו המושל נתבע לדין. ואלה דברי המקור: ״הקהל קדוש בפאס יע״א הזמינו לדין את שלמה ב"ש על הרבה תביעות שיש לק״ק נגדו מזמן שהיה נגיד עליהם ועוד קצת תביעות של אנשים יחידים שהיה נוטל מכל אחד מהם סך ידוע, וראשון שבראשון טענו עליו שמתחלה לא נתקבל עליהם לנגיד ברצונם כי בחימה שפוכה נתמנה עליהם״(שו״ת משפט וצדקה ביעקב לר׳י ן׳ צור, נא־אמון תרס׳׳ג, ח״ב, סי׳ קפה, דף קיג ע״א). השווה שם(סי׳ סג דף מ ע״א). על נגיד של סאלי, ר׳ משה ן׳ עטר, ש'טען הלא אני ממונה מהמלכות על ק״ק סאלי יע״א, ורשאי אני לעשות כרצוני דאל׳׳כ [דאם לא כן] מעולם מנהיגי הק״ק יש״ץ לתקון העולם לא ייסרו ולא יענישו שום אדם ונמצא העולם חרב׳. על פי רוב היה המושל ממנה נגיד ממקורביו היהודים, שלקחו חלק במסחרו ובהנהגת העיר. על תפקידו של הנגיד וחובות הקהילה כלפיו עיין בנוסח התקנה, שער ד׳ הע' 40.
נתמנה לנגיד בראשית שנת רפ״ז(1526). ר׳ חיים גאגין, ממגורשי ספרד בפאס, מודיע בספרו ׳עץ חיים׳ (כ״י) כי, כשמלך מולאי מסעוד בערב סוכות רפ״ז ׳העבירו הנגיד עמי שם טוב ומינו תחתיו לנגיד לר׳ שאול ברכ״ה רבי שם טוב ברכ׳׳ה רבי שאול ן׳ רמוך׳(נר המערב, עמי 65). בימי מלחמת התורכים בפאס פוטר, על־ידי מולאי בוחסין, גם ר׳ שאול מן הנגידות. בשנת שי״ד ניסה לחזור למשרתו ולא עלה בידו והוטל עליו קנס גדול (להלן, עמי 53, 54). ועיין הירשברג, עמי 317.
שי"ג – 1553.
בשנת השי"ג ליצירה נתאחרו הגשמים מתחילת השנה ולא ירדו עד לראש חודש טבט, ארבעה ידשים רצופים, הויתה צרה גדולהעד שהגיעו החטים ששה אוקיות לסחפא ( מדת היבש בת ששים מוד ) ונבהלו אנשים הרבה, ולכן גזרו החכמים שלש תעניות על היחידים בחדש טבת. התענית הראשונה בעשרה בטבת ושתים האחרות ולא ירד גשם. אחר כך עוד גזרו על הציבור שלש תעניות אחרות, שני חמישי ושני, התענו הקהל תענית ראשונה וירד גשם, וקרינו הלל הגדול בהאלמללאח כולו ואחר כך פסק. שוב התענו יום חמישי וירד גשם הרבה וחרשו אנשים הרבה. משום שלט נשאר זמן, היו אנשים חורשים בחמורים ובפרדים ובמקום צמד חורשים חרשו בשני צמדים, ואני ראיתי בעיני עשרה צמדים בפעם אחת, במקום הנקרא דהאר אזאווייא – יען שלא נשאר זמן.
דהאר אזאווייא סמוך לתאדלא, הייתה בה קהילה יהודית עתיקה. היהודים עסקו בה בעיקר בעבודות האדמה. בשנת תכ"ח גירש מולאי א-רשיד את היהודים שמספרם היה אלף שלש מאות משפחות, רובם התיישבו בפאס ומיעוטם בצפרו.
ואחרי שחרשו אנשים ירד מחיר הקמח בשנים עשר אוקיות. האל ברוך הוא יגמור בטובו אמן, ואחרי כן באה שנה מבורכת הרבה. העדשים היו בשפע עד ששוו ארבע פרוטות לכל מוד ואפונים גם כן ארבע פרוטות בלבד למוד. וחטים גם כן שתי אוקיות לסחפא וזה בתחילת הקיץ האל ברוך הוא יגמור בטובו אמן.
בשנת השי״ג ליצירה, אתעטל אסתה מן אוול לעאם ולא נזיל חתא לר״ח שבט ארבע סהור מזדייא וכאנית סדה כתירא חתא אוצל אזרע סת אוואק לסחפא ודהשית אנאס כתיר, עליהא קטעו לחכמים יצ״ו תלת צייאמאת עלא ליחידים פי טבת אוול עשרה בטבת וגאווז אוכרין ולא נזל סתא, אורא דאליך עאויד קטעו עלא אצבור תלאתא אוכרין ב׳ וה׳ וב׳ צאמו לקהל אצייאם אלוולי ונזל אסתא וקרינא הלל גדול פי למלאח לכול ומנורא דאליך רפד, עאווד צומנא יום חמישי ונזיל אסתא כתיר וחרתו אנאס כתיר מקאד מא בקא ואקת כאנו אנאס יחרתו בלחמיר ובלבגאל ופי מודע גאות יחרתו בג׳וג׳תאיין. ואנא רית בעיני עשרה גוואז פרד כיט פי דהאר אזאוייה עלא קיד מא בקא ואקת ומן אורא מא חרתו אנאס רכים אטקיק תנאם לוקייא בנביר אללה ב״ה יכמל בכירו אמן. ומן אורא דאליך גא אלעאם צאלח כתיר גא לעדיס כתיר חתא סווא ארבע פלוס אלמוד ולחמץ כדאליך ארבע פלוס אלמוד וזראע אוקייתאיין ונוץ לסחפא האדא עלא אוול אסאייף אללה ב״ה יכמיל בכירו אמן ע״כ מ"כ-עד כאן מצאתי כתוב
אמר הכותב, חקרתי ודרשתי והכרתי חתימה, שהוא כתב יד החכם השלם הרב סעדיה, אביו של החכם השלם הרב שמואל אבן דנאן, והם דברי אמת, יען שבעת ההוא בזמניהם לא היו בני אדם במערב מרובים כל כך כמו היום הזה, ועוד שהיו אנשים תמימים וישרים וצדיקים וצדיק באמנותו יחיה. וכמו שפירשו המפרשים על פסוק לדור ודור אמונתך כוננת ארץ ותעמוד. נאום הכותב ביום ששי כ"ח לחשון שנת תפד"ה ( תפ"ד ) ליצירה, עבד רחמן ונאמן בצל שדי יתלונן
שמואל אבן דנאן, סופו יהיה לעד טוב.
נדב שרגאי – עלילת 'אל-אקצא בסכנה' דיוקנו של שקר
לדברי מוסטפא, המקדש היה מבנה בגודל של דירה מרווחת בלבד, ובפועל התקיימו בתי פולחן רבים אחרים שכונו בשם 'היכל'. הוא מסלף את דוח ועדת החקירה הבריטית בעניין הכותל המערבי, שהוקמה בעקבות מאורעות תרפ"ט, ומספר לקוראיו כי הוועדה מצאה שטענות היהודים שהכותל המערבי הוא אחד מקירות מקדש שלמה אינן נכונות )דוח הועדה דווקא מאשש את זיקתם הקדומה של היהודים לאתר(. מוסטפא מנסה להיתלות, בין היתר, במחקרה של הארכיאולוגית קתלין קניון, שלדבריו קבעה כי העיר יבוס היתה מחוץ לחומות אל-חרם אל-שריף לכיוון נחל קדרון, ולפיכך אם היה שם מקדש, הוא לא עמד במקום שבו ניצב כיום מסגד אל-אקצא. גם כאן צריך לציין שהארכיאולוגית הידועה, שחפרה את עיר דוד בתקופת שלטונו של המלך חוסיין, לא הטילה בדבריה ספק במיקומו של בית המקדש.
סילוף דומה מופיע באתר האינטרנט של התנועה האסלאמית הדרומית בישראל. מוחמד ח'לאיקה, איש התנועה, מסתמך לכאורה על ארכיאולוגים ישראלים כדי לקבוע שאין כל זכר למקדש היהודי. לדבריו, מאז 1967 ערכו היהודים 65 חפירות ארכיאולוגיות בהר הבית. לדברים אין יסוד, שכן לא היתה כל חפירה בהר הבית. הוואקף הוא שמנע זאת. ח'לאיקה מצטט את הארכיאולוגית ד"ר אילת מזר, כמי שאומרת: "לא הגענו למקדש ואין לנו מושג היכן היה." אלא שמזר דווקא קושרת בין ממצאים ארכיאולוגיים לבין מקורות מקראיים ואחרים המתארים את המקדש. גם היא מציינת שהסיבה שבגינה אין ממצאים ממבנה המקדש עצמו היא, שלא ניתן לעשות חפירות מתחת למתחם הר הבית, המקום שבו שכן בית המקדש.
הערת המחבר : אילת מזר, המדריך השלם לחפירות הר הבית, ירושלים, שהם, ירושלים, 2000 ,ראו למשל בדברי ההקדמה שלה, עמ' י"ד
אל מול ההכחשה הגורפת הזאת ניצבת העובדה כי במשך מאות שנים עד 1967 ,היה סיפור בית המקדש היהודי – ופרטים על אודותיו, ואפילו מידע על הריסתו של הבית הראשון בידי נבוכדנצאר – מוטיב מושרש ובלתי מוכחש בספרות המוסלמית על כל סוגיה. יתרה מזאת: מקורות ערביים קלאסיים מזהים את האתר שבו ניצב מסגד אל-אקצא עם המקום שבו עמד מקדש שלמה. כך למשל, הגיאוגרף וההיסטוריון הירושלמי אל-מקדסי, בן המאה ה-10 ,וחכם ההלכה האיראני אל-מסתופי, מהמאה ה-14 ,מזהים את מסגד אל-אקצא עם מקדש שלמה. בשירתו של ג'לאל אל-דין אל רומי מהמאה ה-13 נעשה זיהוי דומה. גם אבו בכר אל-ואסטי, שהיה דרשן מסגד אל-אקצא בתחילת המאה ה-11 ,מביא בספרו על שבחי ירושלים מסורות שונות, המציגות את העבר היהודי של בית המקדש. אחת מהן מספרת כי בני אהרון כינו את הסלע "ההיכל". גם במדריך המקוצר לאל-חרם אל-שריף משנת 1924 ,שהוציאה לאור המועצה המוסלמית העליונה, נאמר כי "אתר זה הוא מהעתיקים ביותר בעולם… זהותו כאתר מקדש שלמה הנה מעבר לכל ספק."
אפילו במאה ה- 20 (אך לפני 1967) כתב ההיסטוריון הפלסטיני עארף אל-עארף, כי מקום אל-חרם אל-שריף הוא על הר המורייה שנזכר בספר בראשית, שבו היה גורן ארוונה היבוסי, שדוד קנה כדי להקים עליו את המקדש, וכי שלמה בנה את בית המקדש בשנת 1007 לפני הספירה. עארף אל-עארף, לשעבר ראש עיריית ירושלים המזרחית, אף מוסר ששרידי המבנים שמתחת למסגד אל-אקצא הם מתקופת שלמה. הוא מציין עוד כי המחצבה התת-קרקעית הסמוכה לשער שכם (כוונתו למחצבה המכונה על ידי היהודים 'מערת צדקיהו'), נקראת 'מחצבת שלמה', מכיוון שדוד ושלמה נטלו ממנה אבנים לבניית בית המקדש. אלא שדברים אלה נכתבו בתקופה שהעיר העתיקה של ירושלים היתה חלק מממלכת ירדן, והם כמעט ואינם זוכים להד בספרי ההיסטוריה הערביים שנכתבו מאז 1967 ובשיח בן זמננו.
גם באשר לכותל המערבי – 'אל בוראק' בפי המוסלמים – כתבי המוסלמים מהמאות הקודמות סותרים את הטענות שעולות היום, טענות שמקדשות את הכותל למוסלמים. המוסלמים מעולם לא התפללו שם, למעט במסגד אל-בוראק בצד הדרומי של הכותל המערבי, ואף לא כוננו בו אתר תפילה משלהם. על פי בדיקה שערך ד"ר שמואל ברקוביץ, הכותל המערבי כלל אינו מוזכר כמקום קדוש מוסלמי בספרים ובמדריכים רשמיים של אל-חרם אל-שריף מטעם הוואקף המוסלמי שהופיעו בשנים 1914 , 1965 ו-1990 .גם באנציקלופדיה של האסלאם שיצאה לאור ב-1971 , בערכים 'אל-בוראק, ו'אל-חרם אל-שריף', לא נזכר הכותל המערבי כמקום קדוש, והוא אינו מזוהה כמקום קשירת אל-בוראק. בערך אל- חרם א-שריף אף מוזכר 'כותל הדמעות', שם המזוהה עם דמעותיהם ותפילותיהם של היהודים לידו, ואין מיוחסת לו שם כל קדושה מוסלמית. בספרו 'ההיסטוריה המפורטת של ירושלים' כולל עארף אל-עארף את הכותל המערבי ברשימת המקומות הקדושים ליהודים בירושלים, ומתארו במילים אלה: "…הכותל הנו החומה החיצונית של בית המקדש, אשר שוקם בידי הורדוס… והיהודים מבקרים בו לעתים קרובות ובייחוד בתשעה באב, וכאשר הם מבקרים בו הם זוכרים ההיסטוריה המפוארת והבלתי נשכחת ומתחילים לבכות…"
אל הסתירה הזאת בין הכחשת המקדש היהודי ואִסלום הכותל המערבי מחד גיסא, לבין כתבי המוסלמים עצמם בדורות קודמים מאידך גיסא, מצטרפת כמובן מסכת של עובדות, גילויים ומקורות שמאששים את הזיקה היהודית לירושלים ואת קיומו של המקדש. אלה אינם עניינו של מחקר זה, אבל פטור בלא כלום אי אפשר: התנ"ך, המשנה, הגמרא, המדרשים והמפרשים היהודיים הרבים, מעידים על עבודת המקדש וקיומו לאורך שנים רבות. לכך יש להוסיף את כתבי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו )יוספוס פלוויוס), שראה במו עיניו את המקדש וחורבנו. פלוויוס מתאר בהרחבה רבה את בית המקדש השני וגם את תהלוכת הניצחון הרומית שבה נישאו שלל כלי המקדש. תהלוכה זו מתוארת גם על הקשת שהקים טיטוס ברומא, שמנציחה את כיבוש ירושלים בשנת 70 לספירה. על קשת טיטוס חקוקים ציורים ותבליטים של כלי המקדש, הנישאים שלל בידי דמויות של חיילים רומים. גם הברית החדשה מתייחסת פעמים רבות למקדש ולהר הבית. שורה של ממצאים ארכיאולוגיים שנחשפו בדורות האחרונים, מאשרת אף היא את קיומם של שני המקדשים. בספרו 'המאבק על ירושלים' פורש ד"ר דורי גולד אחדות מן העדויות הללו, שעליהן ניתן ללמוד ביתר הרחבה ממחקריהם של ארכיאולוגים ישראלים בני זמננו כמו ד"ר גבריאל ברקאי, פרופ' דן בהט, ד"ר אילת מזר ואחרים.
בקטלוג שפרסם מוזיאון ישראל מוצג שבר של כתובת ביוונית מתקופת בית שני, שנמצאה ליד שער האריות סמוך להר הבית. כתובת דומה שנשתמרה בשלמותה שמורה היום במוזיאון הארכיאולוגי באיסטנבול, טורקיה. הכתובות אוסרות על כניסת לא יהודים מעבר לסורג המקיף את בית המקדש ומאיימות על העבריינים במוות בלשון זו: "איש נכרי לא ייכנס לפנים מן המחיצה המקיפה את המקדש ולחצר המקיפה, ומי שייתפס, יתחייב בנפשו וימות". הכתובות הללו נזכרות בתיאור בית המקדש בספרו של יוסף בן מתתיהו 'תולדות מלחמת היהודים ברומאים' )ה, ה, ב 193-194 .)בחפירות ליד הכותל הדרומי והכותל המערבי של הר הבית שנערכו לאחר מלחמת ששת הימים בניהולו של בנימין מזר, נמצאה אבן פינה שעמדה בפינה הדרומית-מערבית של הר הבית בימי הבית השני ועליה כתובת המצהירה: "לבית התקיעה להב[דיל בין קודש לחול]". ליד פינה זו עמד הכהן כאשר הכריז בתקיעת חצוצרה ביום שישי על כניסת השבת ובמוצאי שבת על צאתה. מעמד זה מתועד הן ב'תולדות מלחמת היהודים ברומאים' של בן מתתיהו והן במשנה.
אירופה ממרוקו: הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה) 1864-1860 אביעד מורנו
אירופה ויהודי מרוקו
היווצרות השכבה החדשה של נכבדים מקומיים במרוקו, שכבה שקיימה קשרי מסחר ודיפלומטיה עם גורמים אירופיים, השפיעה באופן חסר תקדים על שכבת הבורגנים היהודים, הן מבחינת מקומה בקהילה היהודית והן מבחינת מעמדה בחברה המוסלמית. יהודי מרוקו הוגדרו דורות רבים בני חסות )אהל אלד'מה(, כמתחייב מן החוק האסלאמי, ואילו עתה נחשף חלק מן המיעוט היהודי לסוג נוסף של חסות, זו שהעניקו מעצמות אירופה לשכבת המתווכים שעבדו בשירותם ( proteges).
בתפיסה המדינית של האסלאם יש מקום לאוכלוסייה הנוצרית והיהודית במעמד בני חסות, כל עוד היא מכירה בעליונות האסלאם, אינה פוגעת בה, ומקפידה לשלם לרשויות המדינה את הגִ'זיה, מס הגולגולת. לעיקרון זה התווספו חוקי עֻמַר, שהיו הבסיס להגבלות המשפילות שהוטלו על בני
החסות בשלטון האסלאם, ביניהן האיסור לרכוב על סוסים והחובה ללבוש ביגוד שיבדיל אותם משאר האוכלוסייה. 0 לאורך ההיסטוריה אכפו השליטים המוסלמים חוקים אלו בהתאם לראות עיניהם ולאינטרסים שלהם, ולא הייתה אחידות בעניין זה.
חוקרים טענו כי במהלך המאה התשע עשרה החריפה עוינותה של החברה המוסלמית כלפי החברה היהודית במרוקו, ותיארו את היחלצותם של יהודים אירופים לעזרת יהודי מרוקו, תהליך שגולת הכותרת שלו הייתה מסעו של מונטיפיורי למרוקו. גם פעילותה של חברת כי"ח בתחום החינוך, שהחלה
במרוקו, נכללה במסגרת זו, וכן הענקת החסות הקונסולרית. המצדדים בגישה זו ראו בנוכחות האירופית ובהתערבות האירופית במרוקו גורם מרכזי שסייע ליהודים להיחלץ ממצבם הבלתי נסבל בשלטון האסלאמי.
הערת המחבר: למשל סעדון פתח את הפרק בספרו משנת 1982 העוסק במצב היהודים במאה התשע עשרה במילים: 'יותר מבכל ארץ אחרת במע'רב במאה הי"ט הקפידו במרוקו על קיום תנאי ברית עומר'. הוא המשיך ותיאר שגרת חיים שבה נרמס כבודם של יהודים על ידי חוקי אפליה שונים, ומאות מהם נרצחו בידי שכניהם המוסלמים. ראו: סעדון, יהודי צפון אפריקה, עמ' 42 . מחקר זה פורסם אמנם כאשר גישה זו עדיין שלטה בכיפה, אך טענות דומות נכתבו במחקרים שפורסמו זה לא כבר. ראו
למשל: בשן, היהודים.
על פי מחקרים אחרים המציאות הייתה מורכבת יותר. למשל בתחום התרבות, נראה במקרים מסוימים כי התגובה היהודית על החדירה האירופית דמתה במידה לא מבוטלת לתגובה המוסלמית. ההלם הראשוני בעקבות תבוסותיה של מרוקו הניב יצירות עממיות מקבילות ודומות, שהיו בעלות
מאפיינים דתיים, ושיצרו דמוניזציה של הפולש הזר. דוגמה לכך היא מצד אחד שירי העם המרוקניים–המוסלמיים שנתחברו בתגובה על הפצצת העיר סאלֶה על ידי כוח צרפתי בשנת 1851 ומצד אחר היצירה הפולקלוריסטית של יהודי טנג'יר 'פורים של הפצצות' ( purim de las bombas ), שהציגה
את אירוע ההפצצה הצרפתית על העיר בשנת 1844 במתכונת סיפור מגילת אסתר.
הערת המחבר: גילסון־מילר, משבר, עמ' 589-587 . ביצירה העממית של יהודי ספרד נפוצו בעקבות משברים יצירות ששחזרו את האירועים במתכונת סיפור המגילה. ביצירה הנדונה הודו יהודי העיר
לאל על שהציל אותם מהשמד בעת הפצצת העיר על ידי 'המן', הלא הוא צרפת. זו אחת מן היצירות שנכתבו ל'פורים של קהילות', שרווח בקהילות שונות. ראו: דויטש.
עם זאת יש לעמוד על טיב השוני בין האוכלוסיות. למשל נסיבות כתיבתה של היצירה 'פורים של הפצצות' חושפות הבדלים ביניהן בעיקר במה שנוגע להשפעת ההתערבות האירופית על סדרי החברה בהן. לאחר הפצצתה של העיר טנג'יר בשנת 1844 נוצר קרע בין הקהילה היהודית לרשויות המוסלמיות
בעקבות פינוי יהודים רבים בספינות אירופיות. אמנם רבים מתושבי טנג'יר המוסלמים ברחו ממנה בגלל ההפצצה, אך דווקא יציאתם של כמחצית מיהודי העיר, יחד עם האוכלוסייה האירופית, בספינות אירופיות, לגיברלטר הסמוכה, נתפסה על ידי המח'זן כבגידה. חלק ניכר מן הפליטים נמנו עם המעמד הבורגני המתעשר שבא במגע עם אירופה, ועל כן מדיניות הרפורמות הכריעה את גורלם. הסלטאן הביע מורת רוח מהתנהגותם של היהודים ותכנן להעניש את היהודים הנמלטים כשיחזרו, אך נאלץ לוותר על כך מפני שלצורך שיקום העיר והמסחר בה היה זקוק לעילית סוחרים יהודית חזקה ונאמנה שתתווך בינו ובין סוחרי אירופה. נסיבות אלה הבליטו את כוחה הפוליטי של עילית זו וממילא ביססו את תפיסתה את עצמה כבעלת מעמד פוליטי חשוב.
מערכת היחסים החדשה בין הסלטאן ובין חלקים מקרב בני המיעוט היהודי הייתה תוצר ישיר של התמורה ביחסי הכוחות הבין–לאומיים ושל השלכותיה החברתיות והתרבותיות על מרוקו. את שורשי הזיקה הגוברת בין יהודים ובין דיפלומטים וסוחרים אירופים ניתן לייחס דווקא למקומם כמיעוט
בחברה המרוקנית. דורות רבים עסקו יהודים במקצועות שהמוסלמים דחו וראו כבזויים, כמו ניקוי בורות שפכים או תליינות, אך גם במקצועות שחייבו מגע עם 'כופרים' אירופים, כגון דיפלומטיה, מסחר ובנקאות.
במאה התשע עשרה, בשיאה של החדירה הכלכלית האירופית, טיפח הסלטאן את עילית הסוחרים הבורגנים, קבוצה שכונתה תֻג'אר אלסלטאן, סוחרי המלך, ואשר כללה סוחרים יהודים רבים. סלטאני מרוקו קיוו שקבוצה זו תתחרה בסוחרי אירופה ותחסום את גישתם אל המוצרים והשווקים המקומיים, זאת על ידי מסחר בין–לאומי חלופי שיתנהל מתוך מרוקו ולא מחוצה לה. הסלטאן המרוקני, מגן המאמינים )אַמִיר אלמֻאְמִניִן(, נמנע מלדבר בגנות הג'האד הצבאי שדרשו רבים מנתיניו, אך בה בעת הכיר בצורך הגובר לקיים מגע דיפלומטי עם מעצמות אירופה הגואות, וביקש לגייס לשם כך את נתיניו הלא–מוסלמים, אשר אפשרו מגע כזה עם אירופה. הגישה של ג'האד מצד אחד ומגעים דיפלומטיים ומסחריים מצד אחר, גישה שהועידה למיעוט היהודי תפקיד נכבד, קיבלה גיבוי מחכמי הדת המוסלמים; רבים מחכמי הדת סברו שהתועלת מן המסחר עם אירופה מוצדקת, שכן היא תורמת לחיזוק ארצם ולהכנתה לג'האד.
בחברה שהייתה מושתתת על יחסי פטרון-קליינט, הפכו סוחרים יהודים בני חסות אירופית לפטרונים מקומיים. בדומה למערכת היחסים עם אדוני כוח מקומיים שביססו את מעמדם סביב זאויה מקומית, מרכז של מסדר צופי, הפכו בתיהם של הבורגנים היהודים למוקד עלייה לרגל של המונים,
יהודים כמוסלמים, שבאו להגיש את בקשותיהם. באזורי הנוכחות האירופית המשמעותית הוחלפה אט אט מערכת החסות הישנה במערכת חדשה, שלסוכני החדירה האירופית היה בה תפקיד מרכזי.