יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף

זה מה שקרה למי שיהפוך לראש עיריית נתיבות, יחיא/יחיאל ביטון, שהיה פעיל באגודת שארל נטר. בזכרונותיו הוא מתעד את ניסיונותיו הכושלים לחצות את הגבול לאלג׳יריה:

״בפעם הראשונה, יצאתי לבדי ברכבת מקזבלאנקה. ההנחיה הייתה לנסוע לבד, משום שהמשטרה עצרה קבוצות של יהודים שנסעו לאוז׳דה והחזירה אותם כלעומת שבאו. למרבה אכזבתי, נעצרתי והושלכתי לכלא בחברת פושעים, שלקחו ממני את האוכל שאחי הביא לי. שוחררתי רק אחרי יומיים של חקירה, והוחזרתי לקזבלאנקה. מה שעניין אותם היה לדעת, מי היו המארגנים, אולם אני התעקשתי לענות שנסעתי לבד, מתוך יוזמה שלי.

בפעם השנייה הצטרפתי לקבוצת עולים שמנתה 15 צעירים וצעירות, במסווה של טיול בחיק הטבע. אחרי פס, יצאנו לדרך והלכנו במשך יומיים בדרכים עקלקלות, מתוך תקווה לחמוק מעינם הפקוחה של אנשי משטרת הגבולות. אולם התגלינו ונעצרנו. הפעם, החקירה נערכה בבית-הכלא של פס. שוחררנו והוחזרנו לקזבלאנקה."

בפעם השלישית הצליח להגיע לאלג׳יר, לאחר שמפקח מישטרה צרפתי צייד אותו ברישיון מעבר שקשה להגדיר כחוקי.

תושבי אוז׳דה, שהיו ידועים בלאומנותם הלוהטת, היו חשופים, עקב קרבתם לאזור המזרחי, לתעמולה של המופתי הגדול של ירושלים, ששודרה על ידי הלאומנים באזור הצפוני. הנציג הכללי, פראנסים לאקוסט, לא הכחיש את חומרת המצב:

לעת עתה, הלאומנים פתחו במסע החרמה של הסוחרים היהודים בערים: עליי להדגיש את חרדתה של הקהילה היהודית, אשר חוששת למתקפה אלימה כוללת.

באווירה מתוחה זו, די היה בניצוץ אחד כדי להבעיר אש. וזה מה שקרה ב­-7 ביוני 1948, כאשר קטטה רגילה הפכה להתפרעות אלימה. בשעה 9:30, המשטרה המקומית באה לעזרתו של ספר יהודי בעיר, אלבר בן שושן, שנחשד באירגון הנסיעות לארץ ישראל, ובאחזקת מלאי של רימוני-יד. דקות אחדות לאחר מכן, בשעת ויכוח ער, יהודי צעיר דקר בפגיון נכבד מוסלמי, בן קיראן, יהודי שהמיר את דתו למוסלמי. זה הספיק כדי להצית את חבית אבק-השריפה. בכל רחבי העיר התארגן מירדף אחר היהודים, והשלטונות הצרפתים, שנשיא הקהילה, מ׳ עובדיה שיגר להם התראה על כך, לא הזדרזו, כך נראה, לשוב ולהשליט סדר. מאזן הפרעות היה כבד: 5 מתים, 15 פצועים ונזק לרכוש בשווי של 200,000 פרנק.

עקב רשלנות פושעת או מתוך כוונה, לא הוטל סגר על העיר, והשמועה על התקרית התפשטה אל זֶראלדה, עיירה סמוכה בה היה מרכז מיכרות, אשר חודשיים קודם לכן היה זירה לשביתה שדוכאה ביד ברזל. תוך רגעים ספורים, תושביה היהודים של זראלדה הותקפו, ושילמו מחיר כבד: 37 מתים, שביניהם 10 נשים ו־10 ילדים, ו-27 פצועים.

הזוועה במעשי הטבח הללו, שלא היה להם אח ורע מאז 1912 וה״טריטל״ – למעשה פוגרום – הגדול בפס, עוררה פאניקה בקרב הקהילה היהודית.

אלף יהודים, שהתגוררו בעיירות הסמוכות – דֶבְּדוּ, טָאוּרִירטְ ובָּרְקאן, הגיעו בחופזה לאוז׳דה. מדרום־מרוקו הייתה נהירה לעבר קזבלאנקה.

אנשים יצאו לארץ ישראל בכמויות גדלות והולכות: 530 באוגוסט; 1,024 בספטמבר; 2,118 באוקטובר; 1,633 בנובמבר, וקרוב ל-3,000 בדצמבר. הרשויות הצרפתיות מודות ומתוודות שהן מוצפות בשטף שאין ביכולתן להכיל, כפי שמעיד הדוח הסודי המדאיג, שהוגש על ידי פקיד גבוה ברזידאנס, בספטמבר 1948 :

"הדאגה העיקרית בחוגים היהודיים, והדאגה היחידה כמעט בקרב הצעירים, היא לצאת לישראל. זוהי עובדה. האמצעים שנקטה המשטרה בסוף חודש אוגוסט ובתחילת ספטמבר לא הצליחו כלל לעצור את ההתלהבות הזו. הן מנוגדת השיגו תוצאה הפוכה, והוסיפו עוד לבלבול ולסערת הנפש. מכאן ועד להערכה ־ שביטאה בדבריה אישיות ציונית בקזבלאנקה – שהם נחשבים לבני-ערובה, מפריד רק צעד אחד, שהם עברו אותו בחופזה, לא בלי חשש מסוים. כל מיני טינופות שניצלו את יחסי הידידות שלהם במינהל האזרחי או במשטרה, משיגים ויזות עבור ידידיהם־כביכול, ואלו שזוכים בהן, משלמים ביוקר רב.

היציאות הבלתי-חוקיות לא תיפסקנה, אלא אם כן נקיף בגדר תייל את הגבול המזרחי, ונציב שרשרת של שוטרים לאורך החופים ונמלי התעופה.

האם עלינו להתעלם מן התנועה הזאת, בגלל הסכנה הפוליטית הכרוכה בכך שננסה להסדיר אותה?"

לא רק השלטונות הצרפתיים, כי אם גם השלטונות הישראלים הטריים הוצפו בשטף הזה, שלא ניתן לשלוט בו. ההתלהבות של הראשונים להגיע חזרה כהד למרוקו בצורת פזמונים – שאותם חרזו כהלכה – בעגה היהודית- ערבית, ואשר אותם זימרו בלהט בשכונות המלאח:

אמאזין חיפה , מה זין בואו לפלסטין אלמסלימין סירו פחאלקום פלסטין מאסי דיאלוקום

כמה יפה חיפה, איזה יופי בואו לישראל מוסלמים לכו מפה ישראל אינה שלכם!

נוכח גל הפליטים הגואה, שדבר לא הוכן עבורם, הוועד המנהל הציוני מצא לנכון, לפתוח במו״מ דיסקרטי עם הנציגות הכללית ״כדי להחליף את העזיבות ללא-פיקוח דרך אלג׳יריה, ביציאות ישירות ממרוקו לצרפת: באמצעות הסדר שכזה נוכל לקבוע מכסות, לבצע סלקציה של עולים ולערוך להם בדיקות רפואיות בטרם נסיעתם.״

בסודיות גמורה, הנציגות, שעדיין לא העזה לבוא במגע ישיר עם הסוכנות היהודית, גיששה לברר מה דעתם של המנהיגים הציוניים הצרפתים. בדצמבר 1948, הגנרל ז׳ואן קיבל ברבאט את פניו של אחד מן המנהיגים של הפדרציה הציונית הצרפתית, עו״ד מארק יארבלום (Jarblum). הלה, שהיה חבר ב SI0, היה מקורב לראש הממשלה-לשעבר, ליאון בלום. בעת פגישתו של מארק יארבלום עם הגנרל ז׳ואן, הסביר לו, שצריך להגיע ל״מודוס ויוונדי״ כלשהו.

הגנרל ז׳ואן נולד באלג׳יריה, והכיר היטב את המציאות הצפון־אפריקנית, והוא חשש מפני התוצאות העלולות לנבוע מהגירה מסיבית של היהודים המרוקנים. הגירה שלדעתו לא היה מנוס מפניה, כפי שאמר למארק יארבלום: ״לדעתי, לא יהיה זה מוגזם לומר, שאם לא יינקטו אמצעים לתעל את גל העזיבות, הוא יגיע בהיקפו ל-000,200. מתוך רבע מיליון היהודים במדינה. יש כאן מין דחף מיסטי, מעורב בפניקה, שדוחף את היהודים לצאת מן המלאח. ואני יכול להבין אותם. כאן, הם חיים כמו בני כת נחותה, מושפלים ומדי פעם נתונים לסחטנות. שם, הם רואים את המראה המשכר של החירות ושל הניצחון על האויבים.״

הנימוקים שהציג מארק יארבלום עשו את שלהם ככל הנראה, מפני שלאחר ביקורו של רפאל ספאניין (Spanien), מנהל היא״ס, ברבאט, הנציגות הסכימה לקבוע מיכסת אשרות חודשית של מאות אחדות לעוזבים.

יארבלום וספאניין לא היו המנהיגים היהודיים היחידים שהתערבו בנושא זה. האליאנס, שראתה את עצמה עדיין כדוברת הבלעדית של הקהילה היהודית המרוקנית, והסנדק המוצהר שלה, התערבה אצל הסולטן לטובת חופש הגירה ליהודים המרוקנים. במכתב הפונה לסידי מוחמר בן יוסף, בתאריך 29 במארס 1949, נשיא כי״ח, וחתן פרס נובל לשלום־לעתיד, רנה קאסן, כתב, אחרי דברי הנימוס המקובלים ואיזכור הנדיבות העקבית מצד השליטים העלאווים, את השורות הבאות:

״והנה אחינו לדת, אשר חיו מאות בשנים בשלווה, מבלי לשלוח ולו מבט אל מעבר לגבולות האימפריה שלך, בוחנים בעין תמהה את אחיהם, הבונים לעצמם קיום לאומי חדש, חופשי וגאה. מספר גדל והולך מקרבם חולמים להצטרף אליהם…

היות שמאז ומתמיד חיו בקרב בני-דודם המוסלמים, למדו להכירם ולהוקירם, ויהיו הסוכנים הטובים ביותר לכינון ידידות שתהיה רצויה הן לעולם המוסלמי והן לישראל…

אולם, כדי להיענות לתקווה הלוהטת הזאת, צריך לדאוג לכך שהללו שרצונם בכך, יוכלו לצאת לדרך ללא הסתייגויות, בחופשיות ובראש זקוף, כך שינצרו בלבם את האדמה אשר האכילה אותם, וירגישו כלפיה הכרת-תודה ללא-סייג…״

מהלך זה לא היה מוצלח במיוחד. יתר על כן, הוא חשף באופן פומבי בעיה, שבה דנו מזה מספר שבועות בדיסקרטיות יתירה. מהלך זה לא יכול אלא להביך את הרשויות הצרפתיות, שניצבו בפני גל מסיבי של עזיבות. בקה ד׳אורסיי נפעמו מכך, ודרשו מן הרזידאנס להפסיק את שטף ההגירות.

זו האחרונה העריכה, שהדבר בלתי-אפשרי. כפי שכתב, במכתב מהשלושה ביוני 1949, נציג הרזידאנס, פראנסיס לאקוסט: ״מאז הפסקת פעולות האיבה, ההגירה שינתה את אופיה. מדובר בהגירה בדרכי שלום. הפן העיקרי שלה הוא פוליטי, זה נכון, אולם כזה שאיננו יכולים להתנגד לו באמצעות נימוקים בעלי אופי החלטי, שעליהם התבססה הגישה שלנו בשנה שעברה.״

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

אוגוסט 2018
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר