ארכיון יומי: 11 באוגוסט 2018


דפים מיומן-ג'ו גולן

אלכסנדריה, 1914

הבריזה של הים התיכון, נושאת החלומות, האשליות, העדנה והחושניות. אלכסנדריה, עיר בירה של מערב יגע נושק למזרח ערבי מתעורר, מלא תקווה.

יאשה, אבי

גורלו של יאשה היה עתיד להשתנות עם כניסתה של טורקיה למלחמה, לצד גרמניה. שליח של ההסתדרות הציונית שהגיע מלונדון סייר ברחבי ארץ ישראל. בין היתר הגיע לתל עדשים, ועידכן את חברי ה״גדוד״ בתוכנית להקמת יחידה צבאית ציונית, שתהיה חלק מצבאות בעלות־הברית, וכך תוכל לקחת חלק בשחרור פלסטינה־ארץ־ישראל. השליח בא לגייס מתנדבים.

יאשה, לשעבר תלמיד באקדמיה הצבאית הרוסית, היה מועמד אידיאלי. מעטים היו אלה שבעברם היה אימון צבאי, ולו בסיסי. יאשה התנדב, אפוא, ובתוך זמן קצר יצא לאלכסנדריה. הוא לא נראה בלתי מרוצה מן העזיבה המכובדת הזאת של גדוד העבודה. מנה גדושה של אידיאליזם, ובמיוחד של דבקות במטרה, נדרשה לו כדי להחזיק מעמד כל זמן שהותו בגדוד.

בדצמבר 1914 כבר היו באלכסנדריה קרוב ל־10,000 פליטים מפלסטינה. כשיאשה ירד מן האונייה, קידם את פניו, כמו את פני האחרים, נציג מטעם ועד הסיוע של הקהילה היהודית באלכסנדריה. מיד עם בואו הפנו אותו אל יוסף טרומפלדור, לשעבר סרן בצבא הרוסי, שעליו הוטל להקים את ״הבריגדה הציונית״. לימים סיפר יאשה שלפגישתו הראשונה עם טרומפלדור היה איזה נופך הזוי, כמעט מטורף. הקצין בדימוס היה במצב של בלבול מוחלט, טרוד באלף ואחת בעיות שלא היה מסוגל לפתור.

ליוסף טרומפלדור, ציוני חדור להט ואיש־צבא בעל העיטור הגבוה ביותר על מעשי גבורה בשדה הקרב, היו ככל הנראה הכישורים הדרושים להקים את הבריגדה הציונית. הבעיה שלו הייתה שלא היה מסוגל לתקשר עם המתנדבים שהתייצבו לגיוס. הוא היה חסר סבלנות בכל מה שקשור לעניינים מינהליים או לוגיסטיים, והיה נדמה שאינו מצליח להתמודד עם שלל הבעיות הנוגעות לפרטי פרטים. זאת ועוד, הוא דיבר רק רוסית – באלכסנדריה, שבה התנהל הכול בערבית, בצרפתית ובאנגלית.

למתנדבים לא היה שמץ של מושג בענייני משמעת ולא הייתה להם גם שום מוטיבציה. המניע היחיד להתנדבותם היה המשכורת הצבאית. טרומפלדור העדיף אידיאליסטים שמסוגלים להבין את הממדים והמעוף של התוכנית, אבל כאלה היו מתי־מעט.

יאשה וטרומפלדור הבינו זה את זה כבר מן הרגעים הראשונים של פגישתם. לאמיתו של דבר, הם השלימו זה את זה: יאשה דיבר צרפתית ואנגלית, הוא ידע להקשיב, והוא הצליח לתרגם את המחשבות וההוראות של טרומפלדור לשפה שאינה מרגיזה. מן המפורסמות היא שגברים פעילים שהפכו לפליטים, וכפועל יוצא – להולכי בטל, עלולים להיעשות מרירים. צריך לדעת להשתלט עליהם למרות העצבנות ופרצי הקולות הנרגנים.

הרעיון להקים את הבריגדה הציונית נבט במהלך ויכוחים בחוגים הציוניים של לונדון. קשה להאמין, אבל רשויות הצבא הבריטיות לא נתנו שום אור ירוק לעניין זה.

זאב (ולדימיר) ז'בוטינסקי הגיע לאלכסנדריה בינואר 1915. הוא הצהיר שבא כדי להקים את הבריגדה. יחד עם יוסף טרומפלדור החליט ליצור קשר עם הפיקוד העליון של בעלות־הברית בקהיר, כדי לבדוק אם התוכנית תתקבל שם בברכה.

ז׳בוטינסקי היה שייך לסוג האנשים ש״רואים בגדול״ ואינם מנסים לברר אם הפרויקט אכן בר־ביצוע. הוא גרס שהבריגדה, אחרי שתוקם, תצטרך להיות חלק מכוחות בעלות־הברית המיועדים לחזית פלסטינה. טרומפלדור, לעומתו, גרס שהשירות תחת דגלי הציונות במסגרת הכוחות של בעלות־הברית הוא הוא השיקול הראשון במעלה. השניים החליטו לשתף פעולה, למרות הבדלי התפיסות ביניהם.

במרס 1915 נענו לקריאה למעלה מ־500 מתנדבים. יאשה התמנה אחראי לתחום האימון וההכשרה הצבאית שלהם. המשימה העיקרית הייתה להביא אותם לקבלה של משמעת צבאית כזאת או אחרת ולשם כך הייתה דרושה סבלנות רבה. טווח הגילים של המתנדבים נע בין 20ל־43, ולא הייתה ביניהם שפה משותפת. קרוב למחציתם היו יהודים מזרחיים, מהרובע היהודי של אלכסנדריה וטריפולי, והמחצית האחרת-פליטים מארץ־ישראל: יהודים רוסים, רומנים ופולנים.

הפיקוד הבריטי במזרח התיכון סירב בתוקף לקלוט נטע זר (קרי: יהודי) בשורות הצבא של בעלות־הברית. סביר להניח שהרמטכ״ל מקסוול קיבל בעניין זה הוראות מפורשות מלונדון.

רק אחרי החלטת הממשלה הבריטית להקים חיל־משלוח שינחת בחצי האי הדרדנלי, הודיע מקסוול שיהיה מוכן לשלב בחילות האספקה של הצבא יחידת תובלה באמצעות פרדות, שתסופח ליחידות הלוחמות.

ז'בוטינסקי גרס שההצעה מעליבה. בטריקת דלת עזב את אלכסנדריה, וחזר ללונדון. אבל טרומפלדור, איש־צבא מנוסה, ידע היטב שהיחידות הלוגיסטיות חשובות לא פחות מאלה הלוחמות. הוא ביקש להיפגש עם הגנרל מקסוול. הפגישה התקיימה בקהיר, במטה הכללי של צבאות בעלות־הברית. לרגל המעמד ענד טרומפלדור את אותות הכבוד שקיבל בשעתו על פעולותיו בשדה הקרב. יאשה התלווה אליו, לשמש מתורגמן. מקסוול התרשם מאישיותו של טרומפלדור ומן ההיגיון המקצועי של טיעוניו. הוא הפקיד בידיו את הקמתה של היחידה, שמצבת כוח האדם שלה הייתה עתידה לעמוד על 600 או 700 איש, ואשר עמדה להיות חלק מחיל־המשלוח.

טרומפלדור התגייס בהתלהבות להקמת ״Zion Mule Corps״ – גדוד נהגי הפרדות. פטרסון, קולונל בריטי בשירות קבע, נתמנה לתפקיד איש הקשר בין היחידה החדשה לבין מפקדת חיל־המשלוח. טרומפלדור עצמו התמנה ל-״Second in Command״, בדרגת סרן, ויאשה קיבל דרגת סגן. היחידה, על 650 חייליה, שולבה בכוחות בעלות־הברית.

האנשים של גדוד נהגי הפרדות זכו לאימון כפול: הכשירו אותם להיות חיילי רגלים מיומנים, ולימדו אותם לתפעל את הפרדות לצורכי תעבורה.

בפקודת היום של המטה הכללי בקהיר צוין כי גדוד נהגי הפרדות הוקם כדי לפעול באזור הקרבות, במשימות של העברת אספקה, ציוד ותחמושת ליחידות המוצבות בעמדות הקדמיות ביותר.

ההיסטוריה מלמדת אותנו שקרב הדרדנלים היה בעצם אלתור חסר אחריות. בעלות־הברית לא ציפו למצוא מולן תותחנים מובחרים של הצבא הגרמני. התחנה של שירות המודיעין הבריטי בטורקיה הייתה כישלון חרוץ. חיל־המשלוח הצליח לכבוש רק ראש־גשר ברוחב של כשנים־עשר קילומטרים, אף על פי שהנחיתה התבצעה תחת חיפוי צמוד של תותחי כל הספינות של בעלות־הברית.

הצטיינותו של גדוד נהגי הפרדות באה לידי ביטוי ברגעים היותר גורליים של הקרב, כשניתנה הפקודה לעזוב את הדרדנלים. הפינוי של כלי הנשק, הציוד והתחמושת, התבצע בסדר מופתי. גדוד נהגי הפרדות היה היחידה האחרונה שהתפנתה, בחסות רתק ארטילרי שירו ספינות בעלות־הברית.

בפקודת־יום לחיל־המשלוח חלק יאן המילטון, המפקד העליון של כוחות בעלות־הברית, כבוד ותהילה לקצינים ולחיילים של גדוד נהגי הפרדות, על מסירותם ואומץ לבם. ״בשלווה ובמשמעת מופתיות״, זו לשון הפקודה, ״השלימו אנשי גדוד נהגי הפרדות את משימתם, תחת אש בלתי פוסקת של תותחי האויב״. בפברואר 1916 פורק גדוד נהגי הפרדות.

שמואל שגב- הקשר המרוקני-המגעים החשאיים בין ישראל למרוקו

ב־18 באוגוסט 1999 קיבל המלך משלחת יהודית נוספת מטעם ״הוועד היהודי האמריקני״, ובשיחה עלו אותם הנושאים.

בתחום היחסים הישירים עם ישראל המשיך המלך בשיתוף הפעולה הביטחוני במסגרת המאמץ הבינלאומי למלחמה בטרור. התיירות הישראלית למרוקו נמשכת, אף כי בקצב אטי יותר מבעבר. יש אפילו ניצנים של שיתוף פעולה כלכלי בין שתי המדינות.

למרות דעת הקהל העוינת נמשכו גם ביקורי אישים ושרים ישראלים ברבאט. ניגוד זה בין העוינות ברחוב לבין עמדת בית המלוכה התבטא לאחרונה בביקורו של עמיר פרץ במרוקו. בעקבות הנסיגה הישראלית המלאה מרצועת עזה, בקיץ 2005, מחלתו של אריאל שרון, הפילוג בליכוד והקמת ״קדימה״ וההתמודדות בין שמעון פרס לעמיר פרץ על ראשות מפלגת העבודה, עודדו כמה מנהיגים יהודים במרוקו ובצרפת את הזמנת מנהיג ה״הסתדרות״ לביקור בארץ מולדתו. המלך דחה בתחילה את הפנייה. ״שמעון פרס היה ידידו של אבי. על כן אינני רוצה לפגוע בו על ידי הזמנת מתחרהו,״ אמר המלך לפונים אליו. אולם לאחר שפרץ גבר על פרס בהתמודדות על ראשות מפלגת העבודה ועם מעברו של פרס ל״קדימה״, נסללה

הדרך לביקורו של פרץ ברבאט. עמדותיו המתונות של פרץ בנושא הפלשתיני תאמו את השקפות המלך ועלו בקנה אחד גם עם מעמדו, שאותו ירש מאביו, כיו״ר הוועדה לענייני ירושלים מטעם ארגון 56 המדינות המוסלמיות בעולם.

פגישתו של המלך מוחמר ה־VI עם יו״ר מפלגת העבודה התקיימה ביום שישי ה־17 בפברואר 2006 בארמון המלכותי בפאס. בפגישה נכחו גם אנדרה אזולאי וטייב פאסי פיח׳רי, שר המדינה לענייני חוץ, שהיה גם בין יוזמי הביקור ומארגניו. למרות שפרץ עלה ארצה בגיל צעיר, התחנך בארץ ושירת כקצין בצה״ל, הוא ניהל את השיחה עם המלך בערבית־מרוקנית. פרץ העלה על נס את מעורבותה של מרוקו בתהליך השלום במזרח התיכון וראה בה ״שחקן חיוני״ גם בהמשך התהליך. הוא פירט באוזני המלך את ״משנתו הפלשתינית״, והתחייב שאם ייבחר לראשות הממשלה הוא יעשה כל שביכולתו כדי לקדם הסדר עם הפלשתינים על בסיס העיקרון של ״שתי מדינות לשני עמים״. פרץ ציין כי ניצחון חמאם בבחירות הפרלמנטריות בינואר 2006 סיבך את המצב, ״אך אנו לא במצב מלחמה עם העם הפלשתיני.״ הוא הביע תקווה כי ישראל תוכל לשתף פעולה עם אש״ף ועם המועצה הלאומית הפלשתינית, אך לא עם ממשלת חמאם. פרץ הסביר למלך שאם הסיוע הבינלאומי יוגש לפלשתינים באמצעות ארגונים הומניטריים, עלולים היוצרות להתהפך והכוחות הפלשתיניים המתונים בראשותו של מחמוד עבאס עשויים לשוב לשלטון. על כן, כך אמר פרץ למלך, בכוונתו להשקיע מאמצים לחידוש ההידברות עם ״אבו מאזן״.

מלך מרוקו הגדיר את עמדותיו של פרץ כ״אמיצות״ ועודד את ישראל לקיים דו־שיח עם מחמוד עבאס. הוא אמר ש״הממד האנושי״ שפרץ הביא עמו הוא בעיניו ״משמעותי ביותר״. עם זאת, המלך הזהיר מפני ״קטסטרופה אנושית״ אם הסיוע לפלשתינים ייפסק.

לאחר שיחתו עם המלך יצא פרץ בלווית אנדרה אזולאי לקזבלנקה, שם ביקר בחלקת הקברים של המלכים מוחמר ה־V וחסן ה־II. ביקורו של פרץ במרוקו הסתיים בסעודת ערב שערך לכבודו במוצאי שבת, ה־18 בפברואר, מנהיג הקהילה היהודית במרוקו, השגריר־הנודד סרז׳ ברדוגו. בארוחה השתתפו בין היתר שגריר ישראל לשעבר בפריז ובאו״ם, ד״ר יהודה לנקרי ורעייתו היפהפייה יולנדה, וכן גם יאסין מאנסורי ראש שירותי הביון והביטחון של מרוקו, שהוא יליד העיירה בוז׳אד שבה נולדו גם עמיר פרץ ולנקרי.

במאמץ לקדם את הרעיונות שעלו בשיחתו של עמיר פרץ עם מלך מרוקו, נעשה מאמץ ליזום מפגש ברבאט בין פעילי שלום ישראלים ופלשתינים שהיו מעורבים בעבר בשיחות כאלה. במפגש עמדו להשתתף מן הצד הישראלי ח״כ עמי איילון, השגריר לשעבר לנקרי והשגריר לשעבר בפריז פרופ׳ אלי בר־נביא. ואילו מן הצד הפלשתיני עמדו לקחת חלק במפגש יאסר עבד רבו, סופיאן אבו־זיידה

וזיאד אבו־זיאד. אולם יוזמה זו נקטלה באיבה. בעת ביקור במרוקו באפריל 2006, ולאחר פגישות עם המלך מוחמר ה־VI ועם אנדרה אזולאי, התנגד מחמוד עבאס לפגישת נציגים מטעמו עם נציגים ישראלים ברבאט כל עוד הוא עצמו טרם נפגש עם ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט.

ההתפתחויות בחודשים הבאים הקשו מאוד את חימום קשריה הפומביים של מרוקו עם ישראל. חטיפתו של החייל הישראלי גלעד שליט בדרום רצועת עזה ב־26 במאי 2006, ובעיקר מלחמת לבנון השנייה ב־12 ביולי 2006, הלהיטו שוב את היצרים בכל רחבי העולם הערבי. ב־26 ביולי נועד יו״ר סיעת הרוב בפרלמנט הלבנוני, סעד חרירי, בנו של ראש ממשלת לבנון לשעבר, עם המלך מוחמר ה־VI וביקש ממנו להפעיל את השפעתו על ישראל כי תפסיק את מבצע ״שינוי כיוון״. הפגנות נערכו ברבאט ובקזבלנקה. בנאום פומבי גינה המלך את ישראל ותבע להפסיק את פעולות מה שהוא כינה ״מכונת המלחמה הישראלית״. פנייה ישירה לישראל נעשתה גם באמצעות הצינורות החשאיים. פעיל השמאל המרוקני, היהודי אברהם צרפתי, הגיש לבית המשפט בקזבלנקה תביעה להעמיד לדין את שר הביטחון, עמיר פרץ, באשמת ״פשעי מלחמה״. על פי החוק המרוקני גם מי שעזב את מרוקו בגיל צעיר, נתינותו המרוקנית אינה מתבטלת. לכן תביעתו של צרפתי נגד פרץ נתקבלה בבית המשפט, ושר הביטחון הישראלי לשעבר עלול להיאסר אם וכאשר תדרוך רגלו שוב על אדמת מרוקו.

עם זאת, תוצאות מלחמת לבנון השנייה הנחילו אכזבה עמוקה למלך המרוקני. בדומה לסעודיה, מצרים, ירדן ונסיכויות המפרץ הפרסי, כך גם מרוקו ציפתה למכה ישראלית מוחצת נגד ארגון חיזבאללה הפרו־איראני. במקום זאת יוקרתו של חיזבאללה במרוקו עלתה והביאה להקצנה נוספת בעמדותיהם של הקיצונים המוסלמים בממלכה.

על רקע מורכבות זו של היחסים הפנימיים במרוקו, יש להעריך מאוד את המשך ביקוריהם – המצומצמים אמנם – של שרים ישראלים בממלכה. הראשון ביניהם היה דוד לוי, שר החוץ בממשלת אהוד ברק.

לוי נולד ברבאט בשנת 1937, עלה לישראל בשנת 1957 ושב לראשונה לארץ הולדתו ביולי 1999 כדי להשתתף בהלוויית המלך חסן ה־11.

בעקבות הדיווח החיובי על שיחות המלך מוחמר ה־VI עם משלחת ״מועדון הנשיאים״ ברבאט, נועדו סמנכ״ל משרד החוץ יואב בירן ומנהל מחלקת צפון אפריקה השגריר דוד רדון עם שר החוץ המרוקני מוחמר בנעאיסה. השלושה בחנו אפשרות לפגישה עם דוד לוי בניו יורק, במסגרת העצרת הכללית של האו״ם בספטמבר 1999.

ב־30 באוגוסט נפגש ראש הנציגות המרוקנית בתל אביב עם לוי ומסר לו איגרת מאת המלך מוחמר ה־VI תוכן האיגרת לא פורסם. בנובמבר 1999 נועד ראש הממשלה, אהוד ברק, עם עמיתו המרוקני עבד אל־רחמן יוסופי, במסגרת כינוס האינטרנציונל הסוציאליסטי בפריז. ברק קיווה לקבל הזמנה לביקור רשמי במרוקו. היה לו יסוד לתקווה זו. זמן קצר לפני מותו אמר המלך חסן לז׳אן דניאל, עורך שבועון צרפתי־שמאלני בפריז, כי לאחר בחירתו של ברק לראשות הממשלה הוא לא יחסוך שום מאמץ כדי לשקם את האמון בין ישראל לפלשתינים. לדעתו, אמון כזה היה רעוע בתקופתו של יצחק רבין. אם לא כן, לאחר הירצחו של רבין  לא היה שמעון פרס מפסיד בבחירות מול מנהיג הליכוד בנימין נתניהו. המלך חסן הוסיף: ״כל קשרי היו תמיד עם ראשי מפלגת העבודה. על כן אני מקווה להיפגש בקרוב מאוד עם ברק.״

ואכן, המלך חסן ה־11 הסתייג מהליכוד וסירב בהתמדה להיפגש עם מנהיגיו. גדי גולן, הנציג הדיפלומטי הישראלי ברבאט, דיווח בזמנו כי בארמון המלך עקבו מקרוב אחר מערכת הבחירות בישראל, והם נשמו לרווחה כאשר ברק הביס את נתניהו. המלך ראה בניצחונו של ברק שעת רצון לחידוש תהליך שלום ישראלי־פלשתיני. הוא ייחל לכך שלמרות עברו הצבאי, יחתור ברק לשלום כולל ולא ידבר כל הזמן על עליונותה הצבאית של ישראל. המלך האמין שברק יתרום גם לשיתוף פעולה אזורי.

ביקורו של ברק היה מתוכנן לחודש אוקטובר 1999.

ה״חדר”—״סלא”-L'enseignement religieux -Sla-The Cheder-Sla-משה גבאי

 

ה״חדר”—״סלא”

התמונה מורכבת מל״ו דמויות. במרכזה המלמד, שנקרא בשם ״רבי״, משנן א'־ב׳ לדרדק, ומסביבו יושבים תלמידים וכל אחד חוזר על הפרק הנלמד. משמאל רואים את עוזר־המלמד מעניש את אחד התלמידים שברח מהחדר ב״פלקה״ על רגלו. ילד עומד בפינה כעונש, ובימין — בפתח־החדר —אשה המביאה קערת ״קוסקוס״ לתלמידי החדר.

L'ENSEIGNEMENT RELIGIEUX – SLA

Le tableau comporte 36 personnages. Au centre, le mélamed, le rabbin-maître, en train de faire apprendre par coeur les lettres de l’alphabet, les élèves, assis autour de lui, répètent les lettres chacun à son tour. A gauche on voit l’assistant du rabbi punir au moyen de la “falaka” un des enfants pour avoir manqué aux cours. Dans un coin on voit, debout, un autre élève également puni, et à droite à l’entrée du Héder, une femme qui apporte en cadeau un plat de couscous.

THE CHEDER – SLA

The painting is composed of 36 figures, in the center, the Melamed, or 'rabi', is reciting the "aleph bet״

, with pupils around him, each reciting scripture. On the left, the melamed's assistant, holding a felaka, is punishing a pupil.. Another child is standing in the corner. On the right, a women is bringing in a bowl of couscous for the pupils.

ה״חדר״. עד לכניסת הצרפתים למרוקו בשנת 1912, זכו לחינוך רק הבנים – אשר התחילו ללמוד ב״חדר״— ״סלא״ — מגיל 4-3. ב״חדר״ רכש הילד קריאה וכתיבה, וקיבל הכשרה המכינה אותו להשתתף בחיי בית־הכנסת: תפילות, קריאה בתורה, הפטרה. הקניית הקריאה נעשתה בשלבים. תחילה למד אותיות א׳-ב׳ ותנועותיהן, אחר־כך למד פסוקים מן התורה על־פי טעמי המקרא ובתרגום. הלימודים התקיימו בששת ימי השבוע מן הבוקר עד הערב, עם הפסקה קצרה לארוחת צהריים. גם בשבת אחרי הצהרים התקיימו לימודים.

ה״חדר״ פעל בכל עיר ובכל כפר. בערים הגדולות התפתחו ישיבות בהן למדו בעיקר תלמוד והלכות. הלימוד היה בקבוצות, כשהרבי עובר מקבוצה לקבוצה ועל ידו פועל ה״עוזר״, אשר עזר בשינון החומר הנלמד. התלמיד ישב ולמד ב״חדר״ מגיל שלוש עד גיל בר־מצוה. אז עזב הנער את ה״חדר״ ועבר ללמוד מלאכה.

הרב המלמד. הרבי היה דמות מקובלת בקהילה, והוא הטיל אימה ופחד על תלמידיו באמצעות עונשים. הוא קיבל את משכורתו מההורים, ובערים מסודרות קיבל את משכורתו מהקהילה. עוזרו דאג בעיקר לנוכחות התלמידים, לעזרה בלימודים ולהענשת השובבים.

ה״פלקה״ — עונש קשה שהיה נהוג ב״חדר״. הפלקה עשויה ממוט עץ ובו שני חורים משני קצותיו, בהם מושחל חבל. התלמיד הושכב על הרצפה ורגליו הוכנסו לתוך החבל. שני ילדים מתחילים לסובב את המוט ולאט לאט רגליו של התלמיד נכרכות. רגליו של הנענש היו תלויות באויר, והמלמד או עוזרו הלקו את התלמיד בשוט 39 מלקות (3 פעמים 13, כמספר המלים בפסוק ״והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו״). (תהילים ע״ח ל״ח)

קוסקוס לילדי ה״חדר״. אמונה עממית נפוצה בין נשות מרוקו שכל אשה אשר חלמה חלום רע היתה מביאה קוסקוס לתלמידי ה״חדר״, ובזכות זה החלום הרע בטל.

הרבי היה אוכל ראשון, הוא מברך וכל התלמידים עונים אחריו אמן. מנהג זה היה נהוג גם לקראת הכנסת תלמיד חדש ל״חדר״.

LE HEDER. Jusqu'à l'arrivée des Français en 1912, seuls les garçons recevaient une éducation, l'enseignement religieux dans le Heder — sla à partir de l'âge de 3-4 ans. A cette école l'enfant apprenait à lire et à écrire et à participer aux offices à la synagogue: prières quotidiennes, lecture de la paracha et de la Haftara  hebdomadaires. L'apprentissage de la lecture se faisait par étapes: d'abord apprentissage des lettres de l'alphabet et des voyelles, puis lecture des versets de la Torah avec la cantilation selon les notes et leur traduction en arabe dialectal. Les cours avaient lieu six jours par semaine du matin au soir, avec une courte interruption à heure du repas, Le samedi après-midi était également consacré à l'étude.

Il y avait un heder dans chaque ville et village. Dans les grandes villes il y avait ces écoles talmudiques, les Yéchivot où étalent enseignés le Talmud et la Halakha. Létude se fait par groupes, le rabbin passant d'un groupe à l'autre aidé par un assistant qui fait répéter par coeur les leçons apprises. De trois ans à la Bar-Mitsva le garçon fréquentait l'école puis II était placé en apprentissage.

LE RABBIN-MAITRE. Le rabbin-enseignant jouissait de prestige dans la communauté et terrorisait ses élèves au moyen de punitions corporelles. Il recevait son salaire des parents et dans les grandes villes, de la communauté. Son assistant s'occupait surtout de discipline et de faire répéter les cours aux élèves.

LA FALAKA C'était une des punitions les plus sévères. La falaka se compose d'une tige de bois trouée à ses deux bouts de deux trous où on enfilait la corde, L'enfant puni était couché par terre les pieds levés. Deux autres enfants, chacun d'un côté, enfilent la corde autour des pieds et la tournent de manière à paralyser les pieds, le rabbi ou son assistant appliquaient alors sur la plante des pieds 39 coups, chiffre symbolique qui représente la multiplication par trois des mots qui forment en hébreu le verset des Psaumes sur le pardon: "Mais lui plein de miséricorde, pardonne les fautes pour ne pas consommer des ruines; bien souvent il laisse sa colere s'apaiser  et n'a garde de déchaîner tout son courroux."

COUSCOUS-CADEAU. La croyance populaire attribuait à l'offrande de couscous aux eleves du heder, le  pouvoir d'annuler le mauvais présage contenu dans les cauchemars et les mauvais reves.

Le rabbin mangeait le premier, apres avoir prononce la benediction a laquelle les enfants repondent en chœur.La meme coutume était connue pour l'entree d'un nouvel eleve dans cette ecole religieuse.

THE  HEDER — Before the French occupied Morocco in 1912, only boys, who would  enter cheder ('Sla') from age 3-4 on, were given an education. The child would learn to read and write, and was trained to participate in the life of the synagogue: prayers, reading the Torah and Haftorah (prophets). The studies were conducted  6 days a week from morning to evening, with a short break for lunch, and on Shabbat afternoon.

Heders functioned in every town and village. In the larger cities, Talmud and Halacha (legalistics) were taught In Yeshivot (academies). The study was in groups, with the Rabbi going from group to group with an assistant, who helped to review and memorize the material. The student remained in the Heder from the age of 3 until his bar-mitzva, and then went on to learn a trade, or to a Yeshlva.

THE  FELAKA — A severe punishment customary in the heder. The felaka was made out of a wooden pole in which there were two holes at either end, through which a rope was threaded. The pupil was lain on the floor and his legs inserted in between the rope. Two children would begin to twist the pole and slowly the legs of the pupil would be entwined. The legs of the child who was being punished were hanging in the air, and the melamed or his assistant would whip the child 39 times (3 times 13, as in the number of words In the verse," But He was full of compassion, forgiving iniquity, and He did not destroy them; often He turned away His anger, not stirring up all His wrath." (Psalms, 78, 38).

COUSCOUS   FOR  THE  CHILD  IN  HEDER — There was a folk belief common among the women of Morocco that every woman who had a bad dream was to bring a pot of "couscous" to the heder pupils, and by virtue of this act the bad dream would be void.

The Rabbi would eat first, after making the blessing and having each of the students repeat "amen" after him. This custom was common also prior to entrance of a new student to the heder.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אוגוסט 2018
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר