ארכיון יומי: 16 באוגוסט 2018


צורף יהודי ממרוקו ואומנותו – המשכיות ותמורה – ידידיה כ' סטילמן

צורף יהודי ממרוקו ואומנותו – המשכיות ותמורה – ידידיה כ' סטילמן

בתקופה שלפני הפרוטקטוראט היו הצורפים בפאס, וקרוב לודאי גם במרכזים עירוניים גדולים אחרים בצפון־אפריקה, מאוגדים באופן רופף בחנאטי (יחיד — חאנטה, מספרדית חונטה) — אגודות מקצועיות, שמבחינות מסוימות דמו לגילדות. מי שעמד בראש האגודה כונה אמין. בפאס היו בדרך־כלל שני אמינאת, אחד יהודי והשני מוסלמי.

הצורפים קיימו קשר הדוק עם החלפנים (צראפין), שקנו ומכרו את המטבעות, ששימשו לייצור תכשיטים. החלפים גם שימשו כבודקים ומעריכים של מתכות יקרות. בפאס בתקופה שלפני הפרוטקטוראט הובאו תכשיטי הזהב והכסף המשובחים למטבעה (דאר אל־סכה), כדי שתוטבע עליהם חותמת טיב. מקצוע אחר, שהיה קיים עוד בימי־הביניים, אך רק בעת האחרונה החלו קשריו ההדוקים עם התכשיטנות, הוא הדלאל, שעסק בניהול מכירות פומביות. הדלאל היה מעביר את התכשיטים המוגמרים מהאומן לחנויות מוכרי התכשיטים, ואלה הציעו מחירים בעבודתם. לפו שירותי הדלאל בעלי חשיבות מועטה בלבד לתעשיית התכשיטים, משום שרוב הצורפים ייצרו בעצמם אחוז ניכר של העדיים שמכרו, והתכשיטים נוצרו לרוב לפי הזמנה.

הצורף האומן, בדומה לאומנים במלאכות אחרות, היה מכונה מעלם, ולעיתים קרובות עזרו על ידו שוליות שכונו מתעלמין (יחיד — מתעלם). מעלם בעל מוניטין היה יכול לברור את השוליות שעבדו עימו, ואלה עשו רבות מהעבודות הנחותות או הקשות מבחינה פיסית, כגון מתיחת חוטי זהב וכסף. היתה זו תופעה רווחת, שבני המשפחה המורחבת עבדו עימו בחנותו או בבית־המלאכה שלו.

הערת המחבר: בשעה שראיינתי את אחד הסוחרים היהודים בסוק אל־דהב(שוק הזהב) בטאנג׳יר, באביב 1979 בא דלאל אחד ונתן לו צמיד זהב, שהצטיין בעיבודו העדין. הצורף בחן אותו ונק את מחירו. למשמע המחיר נטל הדלאל את הצמיד, הלך והראה אותו בשמונה או תשע חנויות נוספות. לאחר כ־20 דקות חזר והכריז על המחיר הגבוה ביותר שהוצע לו. הצורף הציע מחיר אחר, והדלאל עזב שנית את המקום וחזר אחרי דקות מעטות בלבד. הפעם נקב הדלאל מחיר עוד יותר גבוה, והצורף ויתר על התחרות. על דלאלא בכלל, ראה: לה טורנו, עמ׳309-314

עד כה דנו בעיסוקים של צורפים גברים, אולם היו גם נשים שייצרו תכשיטים, בדרך־כלל לא לצורכי מסחר. היו נשים שעסקו בכך כדי להוסיף על אוסף התכשיטים שקיבלו כנדוניה; אחרות ראו בעשיית תכשיטים דרך של בילוי זמן. כמו שאמרה אחת ממקורות המידע שלי (הגב׳ חיה שרביט, ירושלים, בראיון עמי, שהתקיים בפברואר 1983): ׳די כאן כיסווה כיעמלה׳ (מי שרצתה לעשות זאת עשתה זאת). נשי הדרום הכפרי יצרו מבחר רב של פריטי תכשיטים יותר מאחיותיהן מהצפון העירוני. האחרונות הגבילו את עצמן בעיקר לחריזת מחרוזות מחרוזים קטנים וזהים, בדרך־כלל מפנינים מלאכותיות. החרוזים נחרזו על גדילים, שנקשרו יחדיו. הנשים במארוקו הדרומית היו קונות סוגים שונים של חרוזים: ענבר, זכוכית, פאיאנס (חרסינה צבעונית בזוגג) בגדלים, בצורות ובצבעים שונים. מחרוזת אחת מסוג נפוץ הכילה חרוזי ענבר בלבד (ראה תצלום 1). מחרוזת פופולארית אחרת הורכבה מקבוצות של חרוזים, שביניהם הפרידו מתכות יחידות בצורות שונות (ראה תצלום 2). הנשים בדרום השתמשו בדרך־כלל במטבעות לעיצוב התכשיטים. מחרוזות וסרטי־ראש היו עשויים להכיל מטבעות בלבד, או צירוף של מטבעות וחרוזים, או מטבעות וחרוזים בצירוף טבלאות־מתכת בצורת שושנות, לוחיות, ידיים וקמיעות אחרים (ראה תצלום 3). המטבעות היו מנוקבים, או שהולחמו עליהם לולאות. רוב הפרטים הללו נקנו במשקל או לפי יחידות בשווקים, שהתקיימו אחת לשבוע באזורים הכפריים, ובחנויות שבשווקים בערים הקטנות. עבודתן של תכשיטניות חובבות לא הצריכה את הליטוש והמיומנות שנדרשו מצורף מקצועי. אומנותן היתה מיוסדת על מיזוג של צבעים, צורות וגדלים. המקוריות באה לידי ביטוי, לעיתים קרובות, בצירופים לא שגרתיים וא־סימטריים, ואלה ניכרים בפריטים בעלי יופי וייחוד אישי.

  • הערת המחבר: לתפיסה זו של מקוריות יש מקבילות באמנות המסורתית של השירה, הידועה בערבית הקלאסית בשם נאזם, ׳חריזת פנינים׳. במארוקו מוערכות נשים יהודיות, המחברות שירה בעל־פה, על־פי יכולתן לסדר אח הנוסחאות והמוטיבים המורכבים של השירה בדרכים מקוריות. ראה: סטילמן וסטילמן,

היו נשים, שהמשיכו ליצור תכשיטים מזמן לזמן, בשנים הראשונות שלאחר עלייתן ארצה. אשה כזאת היא גב׳ איטו סוויסה, שמוצאה מכפר אגויים שבדרום הרי האטלאס, וכעת היא מתגוררת במושב על־יד ירושלים. היא התקינה אספיפט, – זוהי צורת הנקבה בברברית למלה הערבית סאפיפא (סרט חדש) שהוא כיסוי ראש, העשוי מטבעות וחוליות שרשרת, ששימשו להידוק המטפחת המכסה את השיער אל מקומה (ראה תצלום 4). היא גם התקינה טאזרה, שהוא ענק המהודק אל הצוואר (ראה תצלום 5). אולם היא חדלה ליצור פריטים אלה, משום שבארץ הם לא נועדו לשימוש יומיומי אלא בהזדמנויות חגיגיות ובטקסים מסורתיים־מארוקאיים בלבד ( גב' איטו סוויסה, בראיון עמי, ביאנואר־פברואר 1983). כמה מהנשים שראיינתי הצהירו, שהן חדלו ליצור תכשיטים כאמצעי בילוי זמן, משום שהחיים בארץ החדשה לא מותירים בידן זמן פנוי. או כדברי אחת מהן: ׳הנה מה בקאס ראס להאד סי׳ ( כאן אין ראש פנוי לדברים כאלה). לעומת זאת, רוב הנשים שראיינתי הודו, שהן חדלו לייצר ולענוד תכשיטים מסוג זה, פשוט משום שאלה לא היו מקובלים בארץ. אחת מהן ׳הנה האד לחוואיז מסי מודה׳(דברים אלה אינם מתאימים לאופנת הלבוש כאן) גב' חביבה דיין וגב׳ אסתר בטיטו, בראיונות עמי, שלומי, 1979־1980). כמה נשים ממארוקו הדרומית אמרו, שהן השאירו במארוקו חלק נכבד מבגדיהן ומתכשיתיהן בעצת שליחי הסוכנות היהודית, שאמרו להן, שהן לא ירצו ׳להיראות כערביות  במולדתן החדשה.

הסגנון השונה שהיה מקובל בארץ, עם כל המשתמע מכך מבחינת ההתערות והמעמד בחברה, היה אחד הגורמים לירידה שחלה בביקוש לצורפים המארוקאים המארוקאים ולתוצרתם בישראל. הדבר חל במיוחד על צורפים שהצטמצמו בייצור כמה סוגים של כסף (סיכות־פריפה, אצעדות, סרטי־זרוע וקישוטי־ראש), שנענדו בדרום הכפרי בלבד. היה זה בעיקר הצורף המומחה מהכרך או מהעיר הגדולה יותר, שהצליח להמשיך באומנותו בישראל. כאן הוא נאלץ לעמוד בתחרות עם צורפים, שהביאו עימם סחורות אחרות, כמו הצורפים התימנים, שעבודתם זכתה להערכה רבה. כמה צורפים ובהם זה שסיפורו מובא בנספח להלן, לא זו בלבד שהצליחו להתאים את תוצרתם לדרישת הלקוחות בארץ, אלא אף שילבו בעבודתם סגנונות חדשים, שמקורם במסורות אמנותיות אחרות.

שרשים-יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו- בר מצוה-La Bar Mitsva-Bar Mitzvah

בר מצווה

התמונה מורכבת משני שלבים (ויש בה 26 דמויות): העלייה לתורה, וחתני בר־המצווה הולכים לבתיהם כשהם מלווים בקהל המתפללים ובתופים.

LA BAR MITSVA

Le tableau se compose de deux élémenls (et met en scène 26 personnages): la montée à la Torah et la procession en musique de la synagogue à la maison.

BAR MITZVAH

This painting is composed of two stages and 26 figures. The bar-mitzva boys are first called to the Torah and then proceed home accompanied by the congregants.

היה מנהג, שלחגיגת בר־מצווה של בן עשירים צורף בן עניים, כדי לקיים מצוות לשמח יתום ואלמנה: בשמחתך — זכור את העני.

בהגיע הנער לגיל 13, הוא נכנס לעול המצוות: הוא חייב בקיום המצוות ומצטרף למניין.

את יומו הראשון אחרי גיל המצוות הוא חונך בשתי מצוות: תפילין וטלית, והוא עורך את מסיבת בר־המצווה. מקורה של מסיבה זו הוא הפסוק ״ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתי גדול ביום היגמל את יצחק״(בראשית כ״א, ה׳). אברהם ערך משתה ביום גמילת בנו — מעבד בין ילדות לנערות.

חגיגת בר־המצווה נערכת, בדרך כלל, בליל יום שני, או בליל יום חמישי בשבוע, כך שהנער עולה למחרת לתורה. בבוקר, המורה אשר הכין את הנער לבר־מצווה, הלא הוא ה״מלמד״ ב״חדר״, מגיע לבית ה״חתן׳ עם חבריו של הנער, עוטף את ה״חתן״ בטלית ועוטרו בתפילין, ומלווים אותו לבית־הכנסת.

אחרי התפילה יוצאים כל הקהל, הנגנים והפייטנים בתהלוכה מבית־הכנסת לבית חתן בר־המצווה, כשהוא עטוף בטלית ומעוטר בתפילין ונישא על כתפי האנשים או על כסא. הסובבים אותו מפזרים סביבו סוכריות ומתיזים עליו מי בושם. בראש התהלוכה — שני נערים ובידיהם פמוטים עם נרות גדולים ומקושטים.

בבית החתן מתכבדים כל האנשים בארוחת בוקר חגיגית יחד עם חתן בר־המצווה.

Il était de coutume dans les familles riches de fêter en même temps que la Bar-Mitsva du fils, celle d'un enfant pauvre conformément au commandement: "dans ta joie souviens-toi du pauvre".

A l'âge de 13 ans le garçon entre dans la communauté des croyants et doit se soumettre aux prescriptions et en contre-partie II est admis à faire partie du minyan. Les deux premières mitsvot. le port du châle de prière, Talit, et des phylactères, les Téfilin. A l'origine de cette cérémonie le verset 21:8 de la Genèse: "L'enfant grandit il fut sevré. Abraham fit un grand festin le jour où l'on sevra Isaac״. Abraham a fait un grand festin pour marquer le passage de son fils de l'enfance à l'adolescence.

La cérémonie de Bar-Mitsva avait lieu en général le dimanche ou le mercredi de manière à ce que le communiant puisse monter le lendemain à la Torah. Le matin, le maître qui l'a préparé, met au communiant le talit et le téfilin et tous l'accompagnent à la synagogue,

Après l'office tous les participants s'ébranlent en procession de la synagogue à la maison accompagnés de musiciens. Le communiant est porté sur une chaise ou sur les épaules, revêtu de son châle de prière. On lui lance des bombons, on l'asperge de parfums. En tête du cortège deux enfants portant des chandeliers avec des cierges décorés.

A l'arrivée à la maison tout le monde est Invité à un copieux petit déjeûner.

The poor were by custom invited to accompany the sons of wealthy families at the bar-mitzvah, "bringing happiness to the orphan and widow״ (Scripture).

At 13, a Jewish boy is obligated to fulfil the commandments and may join a quorum (minyan) for prayer. The first day begins with the Talllt (prayer shawl) and Tefillln (phylacteries) and the ensuing celebration. This celebration originates in the verse "And Abraham made a great feast on the day Isaac was weaned״ (Genesis 21, 5), The teacher who prepared the boy for the bar-mitzva readings arrives at the boy's home with his scholmates, wraps him in the Tallit and helps him with the ritual placement and tying round of the Tefillln on his left arm and forehead, and they all proceed to synagogue.

After prayers, a procession of all the congregants, musicians and psalmodists emerges and wends its way to the boy's home for the festive breakfast. Still wrapped in his Tallit and Tefillin, he is carried aloft, showered with candles and sprayed with perfumed water. Two of his friends lead, holding candlesticks with large decorative candles.

           Baranes-Barchechet-Barchilon-Barkat

           BARANES

Nom patronymique d'origine berbère, ethnique de la tribu des Branes, une des plus puissantes confédérations au moment de la première invasion arabe au VlIIème siècle. Une grande partie de la tribu s'était convertie au christianisme, et c'est un de ses princes, Kocila, qui mit en échec les Arabes avec le concours de la Kahéna. Il semble qu'avant de se convertir au christianisme, puis à l'islam après le succès de la seconde invasion arabe, une grande partie des membres de cette tribu professait un judaïsme plus ou moins rigoureux, et la persistance de ce patronyme parmi les communautés du Maghreb en est avancée comme une des preuves. Le nom est également porté chez les Musulmans sous une forme proche: El Bemoussi. Le nom est attesté au Maroc au XVIème siècle, figurant sous la forme de Elbaranès sur la liste Tolédano des patronymes usuels dans le pays de l'époque. Autre orthographe: Baranez. Au XXèrne siècle, nom peu répandu, porté essentiellement en Tunisie (Tunis, Sousse, Kairouan) mais également en Algérie (Constantine, Bône,Philippeville, Alger).

 SAUVEUR: Célèbre avocat et militant communautaire né à Sousse en 1899. Membre actif de la section tunisienne du Congrès Juif  Mondial. Militant sioniste, il monta en Israël au début des annéees cinquante. Installé à Tel Aviv, il continua à oeuvrer en faveur de la Alya d'Afrique du Nord, en particulier des classes moyennes. Il représenta la Fédération Sioniste de Tunisie aux Congrès Sionistes de 1951 et 1956. Mort à Tel Aviv en 1990.

VICTOR: Riche homme d’affaires à Tunis. Nationaliste fervent, il milita en faveur du Néo-Destour, ce qui lui valut plusieurs arrestations par les autorités du Protectorat. Son épouse fut une des animatrices de l'Oeuvre de Secours à l'enfance, l'O.S.E. et des autres oeuvres de bienfaisance de la communauté.

JACQUES: Fils de Sauveur, né à Tunis. Banquier, chargé des opérations exté­rieures à la Discount Bank of Israël. Président d'honneur de l'Union des originaires de Tunisie en Israël. Ancien Président de la Chambre du Commerce Israel-France.

BARCHECHET

Nom patronymique d'origine hébraïque lié au chiffre six (shesh en hébreu), textuellement le fils des six, sans doute pour symboliser les 6 jours de la Création avant le repos du Septième Jour, ou plus probablement, les six livres de la Michna. Par extension, celui qui connaît les Six Livres, autrement dit l'érudit. Le nom est très ancien, déjà porté au temps du Talmud et en Espagne. Il s'est particulièrement illustré en Algérie à partir de la frn du XlVème siècle. Autres orthographes: Barchichat, Barcesat, Barsessat, Barsissat, Barcessat. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté au Maroc (Marrakech, Safi, Mogador, Casablanca, Fès, Tétouan, Larache, Ouezane) et en Algérie (Alger).

  1. ITSHAK : Le plus grand réformateuret le véritable fondateur du judaïsme algé­rien contemporain. Illustre rabbin, né en 1326 à Valence. Il avait ensuite servi de guide spirituel des communautés de Barce­lone, Saragosse et Tortosa, avant d'être élu grand rabbin de Majorque, dans les îles Baléares. Les persécutions de l'an 1391, commencées à Séville, s'étendirent avec la plus grande cruauté aux Baléares, l'Inqui­sition faisant brûler vif les deux fils de rabbi Itshak, Chechet et Chaltiel. Mais il réussit, lui, à fuir et à trouver refuge en Algérie, d'abord à Miliana, puis à Alger. Les nouveaux venus ne furent pas toujours bien accueillis par leurs coreligionnaires, comme le raconte rabbi Itshak lui-même: le gouverneur d’Alger avait autorisé les réfugiés à débarquer sans rien débourser, et avait chassé avec courroux les habitants musulmans venus se plaindre de la hausse des prix provoquée par l'afflux des réfugiés. C'est alors que le chef de la communauté juive autochtone lui suggéra, pour décourager de nouvelles arrivées, de prélever un droit d'entrée élevé. Ce qu'il fit.

La légende raconte qu'à son arrivée dans le port d'Alger, sans passeport, accompagné de rabbi Shimon Bar Sémah Duran, ils furent jetés en prison, et une grande tempête paralysa alors le port, qui ne se calma qu'après leur libération. La situation économique et spirituelle de la commu­nauté juive locale était au plus bas, comme il le rapporte dans son livre: "nous n'avons trouvé aucune jurisprudence basée sur la Halakha pour tous les litiges civils et commerciaux, les Juifs s'étant habitués à porter leurs affaires devant les tribunaux musulmans". Il fallut tout le poids de son autorité pour les convaincre de revenir aux lois de leurs ancêtres, et c'est ainsi qu'en 1394, il promulga la première Takana sur les règles de mariage. Il fut rapidement nommé chef de la communauté – Mokadem – par les autorités, grâce à l'ap­pui d'un grand notable, Astruc Cohen, sans consultation préalable de la communauté, avec autorité à la fois sur les expulsés d'Espagne (qu'on appelait les porteurs de béret) que sur les autochtones (les porteurs de turban). Les chefs de la communauté indigène se révoltèrent contre cette nomi­nation, critiquèrent et diffamèrent ses écoles et toute son action, allant jusqu'à soudoyer le gouverneur pour obtenir son expulsion de la ville. La tradition raconte qu'un samedi soir, les 7 dirigeants de la communauté s'étaient réunis avec leurs amis musulmans pour mettre leur plan à exécution. Rabbi Itshak l'apprit alors qu'il faisait la Habdala et pria Dieu de "faire pour la Torah". Aussitôt un mystérieux incendie ravagea le lieu de réunion et tous ses occupants périrent sans exception. Après cette intervention miraculeuse, son autorité fut définitivement admise de tous. Il s'attela alors à réformer les coutumes étrangères enracinées, à développer l'ensei­gnement et l'étude de la Torah et, au bout de quelques années, Alger devint un des grands pôles de la Torah, et son rayon­nement s'étendit à toute l'Afrique du Nord. De tout le Maghreb, les étudiants affluaient dans ses yéchibot. On raconte ainsi que la communauté de Tlemcen lui envoya quatre candidats aux études, et il n'en choisit que le plus doué, en expliquant: "vous m'avez envoyé un bouquet, j'ai pris la fleur et je vous renvoie les tiges". Les trois candidats malheureux se perfectionnèrent pendant trois années supplémentaires avant d'avoir le privilège de venir poursuivre leurs études à Alger. En fin pédagogue, il comprit qu'il ne fallait pas user de brus­querie pour réformer les moeurs des anciens habitants. Dans une Responsa, il reproche à un rabbin son manque de souplesse, ajoutant: "je vous ai déjà dit plusieurs fois de ne pas vous montrer trop rigide dans votre volonté de réforme, car vous les heurteriez inutilement, et comme Font dit nos Sages, il vaut mieux qu'ils restent dans l'ignorance plutôt que de les amener à enfreindre délibéremment une loi qu'ils ne sont pas en mesure de respecter". II ne limita pas ses préoccupations à la situation spirituelle de la communauté, et oeuvra également pour son développement économique. Avant son arrivée, l'artisanat était la seule profession des Juifs, il les encouragea à se lancer dans le commerce, demandant aux marchands venus d'Espa­gne de prendre chacun des apprentis dans sa maison de commerce. Ses efforts dans ce domaine également furent couronnés de succès et la situation économique des Juifs d'Algéri, on commença à se tourner vers lui dans les questions de Halakha, et le recueil de ses Responsa, publié à Constan­tinople en 1546, est resté longtemps le livre de référence de tous les rabbins maghrébins. Son tombeau, à Bab-el-Oued, était devenu un lieu de pèlerinage popu­laire et quand on voulut construire les remparts autour de la ville, la communauté obtint d'encastrer dans le mur, à l'ancien emplacement de son tombeau, une pierre à sa mémoire, sur laquelle était gravée la date supposée de son décès: 1442.

ABRAHAM: Un des grands commerçants juifs d'Alger au cours de la première moitié du XIXème siècle, connu pour son honnêteté – qualité assez rare en ce temps de dépravation des moeurs – et parfois récompensé, comme le montre cette anecdote rapportée par rabbi Yossef Messas. En ce temps, tout le commerce des grains était entre les mains de sept marchands juifs. Un jour qu'ils se trou­vaient tous réunis chez l'un d'eux pour la circoncision de son fils, le rabbin Yaacob Attias s'attira leurs sarcasmes quand il evoqua dans son serment le devoir l'honnêteté et de probité, autant dans la vie privée que dans la vie commerciale. Ils lui firent remarquer qu'il ferait mieux de ne parler que de ce qu'il connaît bien, car eux, étaient bien placés pour savoir ce que rapportait l'honnêteté, la meilleure preuve était que celui d'entre eux qui passait pour le plus honnête – Abraham – était aussi le moins riche ! La vie tranchera, conclut le rabbin. Quelque temps plus tard, le Dey les convoqua pour leur racheter le vieux stock de blé et le remplacer par la nouvelle récolte qui s'annonçait excellente. Heureux de l’aubaine, ils passèrent tous contrat avec les autorités, à l'exception d'Abraham qui avait un mauvais pressentiment, et prétexta un manque de liquidités pour se désister. Le lendemain, le Dey, déguisé en contrô­leur, vint ouvrir le hangar pour décompter le nombre de sacs à remplacer. Comme à l'accoutumée, les commerçants avaient déclaré un nombre inférieur à la réalité et il fit semblant de ne rien voir. Par contre, pour la fourniture de sacs de la nouvelle récolte, ils avaient naturellement gonflé les chiffres, et quand il le leur fit remarquer, ils lui proposèrent d'entrer dans la combine et il fit semblant d’accepter. Le lendemain, quand les commerçants vinrent présenter leurs comptes au Dey, il les surprit en les recevant dans son déguisement de contrôleur. Confondus, ils furent jetés en prison et leurs biens saisis. Le Dey comprit alors pourquoi Abraham n'avait pas voulu se joindre à leur marché, et lui attribua à lui seul toute l'adjudication…

MEIR: Notable de la ville de Safi, fonda­teur et premier président de l'association sioniste "Ahavat Sion", une des premières du Maroc, fondée en 1903 par le cercle des amis du mouvement de la Haskala, les lecteurs du journal hébraïque "Hamélitz" de Varsovie.

  1. MEIR: Saint figurant sur la liste des saints marocains établie par Issakhar Ben-Ami. Sa sainteté n'avait été découverte qu'au moment de sa mort – loin de sa ville natale, à Marrakech, La communauté de Marrakech avait alors refusé de transférer son corps réclamé par la Hébra de Mogador, et lui avait réservé une sépulture près du tombeau du saint patron de la ville, rabbi Hanania Hacohen-Azog.
  2. MORDEKHA Y : Rabbin, né à Marra­kech, il connut une grande célébrité à Fès, pour son érudition comme enseignant. Mort en 1901 à l'âge de 70 ans, sans laisser de descendant.

ISAAC: Président de la communauté de Safi dans les années soixante.

 MENAHEM: Sécrétaire du Conseil de la Communauté de Ouezane, Maroc, dans les années cinquante.

MARCEL: Président de la communauté de Sait dans les années soixante-dix. ITSHAK: Expert comptable à Jérusalem, originaire du Maroc. Un des fondateurs du mouvement d'intellectuels originaires d'Afrique Nord, Beyahad, dont il fut longtemps le trésorier.

BARCHILON

Nom patronymique d'origine espagnole, ethnique de l'ancienne capitale de l'Aragon, aujourd'hui capitale de la Catalogne, Barcelone, qui abrita, jusqu'à l'expulsion, l'une des plus florissantes communautés juives. Après l'expulsion de 1492, on trouvait des porteurs de ce patronyme dans l’empire ottoman et au Maghreb. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté dans le nord du Maroc (Tétouan, Tanger) et en Algérie, dans l'Oranais.

BARKAT

Nom patronymique votif d'origine hébraïque, altération de Birkat, la bénédiction, sous- entendu de Dieu. Autres orthographes: Barkate, Barkatte, Barkatz. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté en Algérie (Constantine, Batna, Tébessa).

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
אוגוסט 2018
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר