ארכיון יומי: 30 באוגוסט 2018


הסכם בין צרפת לבריטניה לחסות על מרוקו-ועידת Algeciras-אליעזר בשן

הסכם בין צרפת לבריטניה לחסות על מרוקו

ב-8 באפריל 1904 נערך הסכם בן תשעה סעיפים בין צרפת לבריטניה, ובו הוסכם על הכרה בחסותה של צרפת על מרוקו, ובזו של בריטניה על מצרים. וכן בתוספת סודית, ובה הוסכם על הכרה בשליטתה של ספרד על אזורים בצפונה של מרוקו, ובהן הערים מלילה וסאוטה. ההסכם הנ״ל הרגיז את שלטונות גרמניה, והקיסר וילהלם השני הפסיק את ביקורו באי קורפו, ועגן בטנג׳יר בשנת 1905, כדי להפגין את האינטרס הכלכלי של גרמניה במרוקו. הגרמנים שסחרו במרוקו תמכו בו. הוא דיבר על שאיפתה של גרמניה לראות את מרוקו עצמאית, הדבר גרם למשבר בקבינט בצרפת. כמו כן הוסכם בשנה זו בין צרפת לאיטליה, כי לזו האחרונה יד חופשית להשתלט על לוב.

אחרי ביקורו של הקיסר הגרמני בטנג׳יר בשנת 1905, הוא שלח ברכותיו לסולטאן עבד אלעזיז הרביעי, והזהיר אותו מפני ההצעות של צרפת לרפורמות. באותו הזמן הקונסול של גרמניה בקזבלנקה אמר לחבריו כי ׳שני הסולטאנים חברים. בספר הדן ביחסי גרמניה עם מרוקו נכתב, כי ב-1905 היו רופאים גרמנים בקזבלנקה, וכן בערים טנג׳יר ומוגדור. ואלו היו מועילים לחולים ולפצועים, בני כל הדתות. היה זה אחד האמצעים לחדירתה של גרמניה למרוקו, מול אויבתה צרפת.

ועידת Algeciras

ב-30 במאי 1905 הזמין הסולטאן עבד אלעזיז הרביעי, את מדינות אירופה דלהלן: גרמניה, אוסטריה, בלגיה, ספרד, צרפת, בריטניה, איטליה, הולנד, רוסיה, שוודיה וארה״ב, לועידה שנפגשה בעיר Algeciras בספרד. ב-7 באפריל 1906 נערכה ועידת אלג׳סיראס, בהשתתפות מדינות אירופה הנ״ל וארה״ב. בה אושרה עצמאותה של מרוקו, תחת מרותו של הסולטאן, ועל כלכלה פתוחה. והאינטרסים הכלכליים המשותפים למעצמת החסות של צרפת על מרוקו, וכן זו של ספרד, על כמה ערים בצפונה של מרוקו. הובטחה עצמאות למרוקו, וצרפת תעניק לה רק חסות. צרפת וספרד הסכימו ביניהן בספטמבר 1905, כי ברבאט ובקזבלנקה תוקם משטרה צרפתית, ובטנג׳יר משטרה מעורבת ספרדים וצרפתים.

האוכלוסיה בקזבלנקה בשנת 1904 ועיסוקיה

לפי דו״ח שנכתב על מצב היהודים בקזבלנקה בשנת 1904, האוכלוסיה מונה בין 25 ל-30 אלף תושבים, כולל אלה שהגיעו מאירופה לעיר. הערבים הם הרוב, ומספר היהודים מוערך ב-5500, מהם שהגיעו ממקומות שונים במרוקו, ואחרים שהגיעו מאירופה. הרוב עוסק במסחר, מהם סיטונאים. הם מייצגים חברות שונות של אנגלים, צרפתים, גרמנים, איטלקים, בלגים, ספרדים ואמריקאים. מייצאים עורות, גרעיני כותנה ותבואה. מייבאים קמח, סוכר, תה, נרות, בדים. אצל רוב התושבים היחס ליהודים אינו חיובי. התושבים מחולקים באזורים של העיר לפי המוצא ומעמדם הכלכלי. אחרי הספרדים, שהם הרוב, חיים בה אנגלים. היהודים: הפליטים חיים בעוני העלוב ביותר. גרים בתוך גטו, המכונה כאן מלאח.

קונסול בריטניה בקזבלנקה החל בשנת 1894 Madden Archibald Maclean, דיווח ב-9 באפריל 1907 לשגריר הבריטי בטנג׳יר את הפרטים הבאים על המתרחש בקזבלנקה:

יש לי הכבוד להודיעך ששבטים אמנם לא חדרו לקזבלנקה, אבל שלושה שבטים נראו אתמול, ומאז הם התפזרו. מצוקתם כפולה: ראשית, בכמה מקרים יהודים תקפו מאורים. ושנית: בנייתם של בנינים על ידי אירופאים מחוץ לחומות. הנושא הראשון נפתר באמצעות תשלום על ידי יהודי. אבל התגובה של המוסלמים באשר לנושא השני אינה ידועה (413/45 FO).

עילה לכיבוש הצרפתי, רציחת פועלים אירופאים שעסקו בבניית הנמל

הסולטאן עבד אלעזיז הרביעי, בשנת 1906 העניק זכיון למהנדסים צרפתים לבנות נמל בעיר. מיד אחר כך התנפלו הילידים המקומיים ושללו מכל הבא לידם, הופצה שמועה כי אשה מוסלמית נאנסה, והדבר גרם למהומות בקזבלנקה. הרגו מספר פועלים. ביולי 1906 נרצחו יהודים בקזבלנקה על ידי שבטים מאורים. אחרי שרצחו צרפתים שעבדו בנמל. פרצו לרובע האירופאי של העיר, אחר כך פרצו והרסו את הרובע היהודי, הרגו נשים וילדים באכזריות ולקחו נשים יהודיות בשבי. נפצעו 250 נשים ובנות, פליטים יהודים הגיעו לג׳יברלטר. ההתקוממות של המוסלמים בעיר היתה אנטי נוצרית, וגם היהודים נפגעו כתוצאה מכך. מבחינתה של צרפת מתחילה ההיסטוריה של המקום ב-1907, לאחר שהגנרל הצרפתי דריר כבש את אוג׳דה ואת קזבלנקה בסוף 1907, בזמן שלטונו של הנער עבד אלעזיז הרביעי. צריפו – צריף עץ בו שכנה המפקדה שלו היה מוצג לראוה באחת מהככרות המרכזיות של העיר בקרבת התיאטרון, וארמון בית המשפט.

ביולי 1907 מרדו שבטים בסביבת קזבלנקה נגד הסולטאן עבד אלעזיז הרביעי. פרצו לקזבלנקה ורצחו עובדים צרפתים ואיטלקים. לפי דו״ח של ׳אגודת אחים׳ לשנת 1907-1906 תקפו גם את הרובע היהודי והרסו אותו. הפראים הרגו גברים וטף בצורה ברברית. ששים אנשים נפצעו ומאתיים וחמישים נשים ונערות נאנסו. מאות מהם ברחו לג׳יברלטר. בשנים אלה מספרם של היהודים בקזבלנקה לא עלה על חמשת אלפים, ואולי פחות. כתגובה-אוניה של צרפת בשם ׳גליל׳ הרעישה את קזבלנקה, וחיילים צרפתים עלו באוגוסט 1907 לחוף העיר, כדי להגן על הקונסוליה של צרפת והצוות שלה, שהיו נצורים על ידי השבטים המתמרדים.

אונית מלחמה של צרפת הגיעה, כדי להגן על התושבים האירופאיים בעיר. הרובעים של הילידים הופצצו. שבטים מהאזורים הפנימיים ניצלו את המצב, ופלשו כדי לשדוד את המקום. העיר קזבלנקה הפכה טרף לשוד ולכל סוגי אלימות. הכוח של האירופאים היה מספיק כדי להגן על הקונסוליות, אבל החלק הארי של התושבים הנוצרים ברח, מחשש שיירצחו. כאשר הסדר חזר לכנו, המראה של העיר היה עלוב ומזעזע.

המחבר כותב כי ראה את המקום מספר ימים אחרי ההפגזה, והמראה היה נורא. אנשים וסוסים מתים והתכולות המקולקלות של הבתים מושלכות ברחוב. השלל כלל ערימות של בגדי כותנה, מזון, וכל מיני מצרכים מושלכים ברחובות. בתים רבים שרופים.

מאורים ויהודים שהתחבאו מאז ההפגזה הראשונה, רבים מהם פצועים, חוורים ומיוסרים. כמה מהם התגלו לאחר חפירה בהריסות. על כל ההריסות האלה לחמו בני אדם. בכל מקום היה דם. בעבר היה זה הרובע העני של העיר, בו רוב הבתים מכוסים בגגות של קש. כולם נשרפו. פגשתי רק אדם אחד חי, אשה מטורפת מלוכלכת, אבל מחייכת כשקראה: ׳אעישה בתי הקטנה, בני הקטן אחמד היכן אתם? האם ראיתם את בתי הקטנה ובני הקטן כמעט תינוק׳. היא לא חיכתה לתשובה, והמשיכה בדרכה כשהיא קוראת: ׳אעישה הואחמד׳!

היו שם כמה בני אדם מטורפים מפחד. היהודים והיהודיות סבלו ביותר. יהודיה אחת שניצלה בהתחבאה במרתף, הובאה כשהיא מפוחדת, לטנג׳יר על אניית הצלה. רק לאחר שהאנייה עגנה, נזכרה שהיא החביאה את התינוק שלה בפנת מרתף לפני שלושה ימים, כדי להצילו ממות.

הפגזת קזבלנקה וימי הפחד חייבו לנקות את הסביבה מהשבטים הפראים, שמצפים להזדמנות נוספת לרצוח, לאנוס ולשדוד. היתה זו התחלת הכיבוש הצרפתי של מרוקו, וסיום דורות של אכזריות, שחיתות וסחטנות.

במאי 1907 נרצחו בקזבלנקה תשעה עובדים אירופאים על ידי שבטים מהסביבה. לאחר מספר ימים ספינת מלחמה של צרפת הפגיזה במשך שלוש שעות, לאחר שהמוני מוסלמים קנאים תקפו בפראות כל מי שנקרה בדרכם. מוסלמים ונוצרים סבלו מהשוד והאנרכיה, הפרסומים על כך גרמו למדינות אירופה להכיר בצדקת המעורבות של צרפת. הרובע של מגורי היהודים נהרס כליל והשנאה לזרים הגיעה לשיאה.

לפי מידע ב-25 באפריל 1907, יהודי בעל חסותה של פורטוגל ישב שלשום בחנותו הפונה לרחוב. אבן הושלכה על ראשו, ונפטר. איש מהשכנים ומהסובבים לא ראה שום דבר חריג. מאורי נאסר, בעקבות עדותו של נער יהודי. האדם הכחיש בתחילה מעורבותו באירוע, אבל הודה לאחר שהולקה בפקודת הקאיד. האסיר סיפר כי מאורי אמיד שילם לו, כדי לרגום יהודי. אבל עדות זו מפוקפקת, הוא האשים לאחר מכן מאורים אחרים במעשה, שלא נאסרו, כי הם תחת חסות זרה. ראוי לבדוק מה המניע למעשה, האם הדבר נעשה מתוך נקמה, לשם שוד. או פשוט מעשה אנטי יהודי, כאשר בוצעו מעשים נוספים נגד יהודים במקום ההוא. סגן הקונסול של פורטוגל פנה לכותב, האם יצטרף לבקשה מהקאיד לפקח באופן יסודי על הבטחון בעיר. עניתי, כי ברצון אשלח לו הודעה בעל פה. אבל הוספתי, כי אפילו בעיר בה קיים פיקוח של משטרה מקומית, אי אפשר למנוע מעשי אלימות כאלה .

מקזבלנקה דווח על ידי הנציג הבריטי במקום לשגריר הבריטי בטנג׳יר, בשני מכתבים בתאריכים 10 במאי ו-15 ביוני 1907 על פגיעות ביהודי במראכש .

לתולדות השירה הערבית־יהודית בצפון־אפריקה-יוסף שטרית

לתולדות השירה הערבית־יהודית בצפון־אפריקה

השירה הערבית־יהודית בזגפון־אפריקה לפני המאה הט״ז

שלא כמו סוגי יצירה יהודית רבים שבתחום הפרוזה (כגון ספרות ההלכה או ספרות ההגות), לא עמדה מעולם השירה הערבית־יהודית בתחרות שקולה – ואף פחות משקולה – עם השירה העברית בכל הקהילות היהודיות דוברות הערבית. בכל הקהילות במרחב האסלאמי־ערבי היתה העברית לשון השירה היוקרתית והלגיטימית. בדומה למשקלן ולמעמדן התרבותי־אידיאולוגי הרם של השירה ושל לשון השירה במרחב הערבי־אסלאמי הלשון העברית מוסדה בימי הבינים בקהילות הללו כשפת השירה הלגיטימית היחידה כמעט, וזאת לא רק כדי להאדיר את שמה של העברית ולקבוע את עליונותה על כל השפות או לפחות את שוויונה עם הערבית של השירה המוסלמית היוקרתית,” אלא גם כדי להמשיך מסורת חיה של יצירה בת מאות בשנים בשירה העברית, מסורת שירת הפיוט שקדמה לשירת תור הזהב.” לכן אין תמה שחלקה – על פי מה שידוע לנו כיום לפחות – של השירה הערבית־יהודית במכלול היצירה השירית היהודית של ימי הבינים בטל בשישים ואף פחות מכך.

הדברים אמורים במיוחד ביצירה של שירה יהודית בלשון הערבית הקלאסית,” אך אין להסיק מכאן שלא חוברה ולא בוצעה שירה ערבית־יהודית בימי הביניים בדיאלקטים הערביים־יהודיים המדוברים או הכתובים בקהילות השונות. בנוגע לשירה זאת, על אף שאין בידינו מסמכים או תעודות מפורשים המעידים על כן, הרי לא נסתכן הרבה אם נאמר שהיתה קיימת שירה ערבית־יהודית עממית במרחב הערבי־אסלאמי, כולל צפון־אפריקה, שירה שהיתה אולי אף מגוונת הן בנושאיה האוניברסליים והיהודיים הספיציפיים והן במבצעיה, גברים מחד ונשים מאידך- השווה ירמיה ט, טז: ״וקראו למקוננות ותבואינה״. על שירת המקוננות היהודיות בחג׳אז ראה: הירשברג, שם, שם., ולו רק בגלל תפקיד המקוננות שהתקיים בעולם היהודי מאז תקופת המקרא.” עדות – קלושה אולי, אך אין היא מובאת כאן כהוכחה מוצקה לטענתנו אלא כסברה בלבד – לקיומה של שירה בערבית־יהודית בימי הביניים, הוא שיר גלות וגאולה להבדלה, הרווח עד היום בקרב יוצאי צפון־אפריקה והמספר את סיפורי אליהו הנביא ״הוא פינחס בן אלעזר״. טורו הראשון של השיר (מחוץ לטור הרפרין) הוא בגרסאות רבות שבבתבי־יד: ״אלף ומיא מן סנין ואנא נסתרזאהו/נשתרג׳אהו/נרזאהו״ [=זה אלף ומאה שנה שאני מצפה לו]. על פי תאריך זה המתחיל עם חרבן בית שני, השיר קיים מאז המאה הי״ב לפחות. סימן זה מופיע ברוב גרסאותיו של השיר, אן בגרסאות אחרות התקופה מתעדכנת ל״אלף וכמס מיא מן סנין [=אלף וחמש מאות שנה],“ ל״אלף וסת מיא מן סנין [=ושש מאות שנה],“ או לרוב ל״אלף וש/סבע מיא מן סנין [=ושבע מאות שנה]“ ופעמים גם ל״אלף ותמן מיא מן סני [=ושמונה מאות שנה],“ וזאת על פי המאה שבה הועתק השיר בכתבי־היד השונים. שיר זה מופיע בבתבי־יד רבים ובדפוסים שמקורם בקהילות שונות שברחבי צפון־אפריקה, מלוב עד למרוקו. בקהילות מרוקו

הערת המחבר: בספרד כתבו משוררים יהודיים מעטים, כגון אבן סהל שהתאסלם, שירה בערבית קלאסית, אך תבניה של שירתם היו זהים לאלה שביצירה המוסלמית בת התקופה ולא כללו סממנים יהודיים מיוחדים. אשר לשירה הערבית של יהודי חג׳אז בתקופה הקדם־איסלאמית ובראשית התקופה האיסלאמית ראה: הירשברג, ישראל, עמ׳ 264-242.

השיר מופיע בגרסאות רבות משולב בתוך פיוט עברי להבדלה שטורו הראשון הוא: ״המבדיל בין קודש לחול, חטאתינו ימחול״. המדריך הערבי של השיר קיים בנוסחים מגוונים. אחד מהם הוא: ״כמלי שאייק נשתרזאהו, חאביב אלה׳ אליהו״ [=כמו המתגעגע אצפה לו, אהוב האל הוא אליהו](כ״י שיטרית ט, דף קיז, א).

התאריך לא עודכן תמיד על פי המאה שכתב־היד נכתב בה. כתבי־יד שונים שמופיע בהם התאריך ״אלף וכמס מיא מן סנא״ הועתקו אחרי סוף המאה הי״ז. דבר זה מעיד שהתקופה הנקובה אינה שרירותית אלא היא שמירה מצדו של המעתיק על נוסח המקור של השיר שהעתיק אותו מתוך כ״י קודם בזמן. השווה כתב־היד של אוניברסיטת חיפה, המוזכר בהערה 36 לעיל, שהועתק במאה הי״ט או בתחילת הב׳. בגרסאות אחרות התקופה נשארת בלתי מוגדרת עם שימוש בכמת בלתי מוגדר ״כמן״ במקום מספר מונה, כגון בכ״י ביסל״א 5962 8° .Heb, דף 119א: ״אלף וכמן מיאת מן האד שנין״ [=אלף וכמה מאות שנים],

בקהילות מרוקו במיוחד עודכן השיר בכתבי־יד רבים לפי תאריך ההתייחסות לחרבן בית שני. אם נכונה סברתנו, שיר הבדלה זה נכתב אם כך בסוף המאה הי״ב, אולי אפילו לרגל גזרות השמד והפרעות של המווחידין שפגעו כמעט בכל הקהילות היהודיות בצפון־אפריקה ובספרד המוסלמית ועוררו בהן ציפיות משיחיות.

גם מצד לשונו שמר שיר זה במיוחד בקהילות שמחוץ למרוקו על שרידי מבנים ומאפיינים של שכבות לשון קדומות יותר, כגון השימוש במבנים לקסיקליים קרובים ללשון השרח וללשון ימי הביניים, אלא שהשימוש המוגבר בשיר זה בהבדלה גרם למעתקים מורפו־פונטיים ומורפו־לקסיקליים שהקהו את רישומה של שכבת לשון זו. גם בשירים אחרים להבדלה – שידובר בהם בהמשך והרווחים גם הם בקהילות רבות ברחבי צפון־אפריקה – ניכרים עדיין שרידים של אותן שכבות ערביות־יהודיות קדומות יותר, המשייכים את כתיבתם למאה הט״ו או למאה הט״ז לכל המאוחר.

לשון קדומה זו נשתמרה במרוקו גם בשירים לפסח הכלולים בקובץ טקסטים מסורתי שמקורו כנראה בפאס והנקרא שם ״שבחי פסח״ ובקהילות אחרות ״צ׳היר/טהיר של פסח״ [=חוקת הפסח]. על פי המקורות העומדים לרשותנו כיום אין אפשרות לתארכו במדויק, אך על פי לשון השירים הערביים־יהודיים יש להקדימו למאה הט״ו לפחות. הקובץ כולל שירי פסח עבריים וערביים־יהודיים, שידובר בהם להלן, וכן פרקים מקראיים והפטרות הנוגעים לפסח והמופיעים הן במקורם העברי והן בתרגום אונקלוס או בתרגום יונתן בן עוזיאל לארמית ולעתים רבות – אך לא תמיד – גם בתרגום הטקסטים הארמיים לערבית־יהודית של לשון השרה המסורתית. השירים העבריים והערביים־יהודיים מעלים את מנהגיו, משמעויותיו וסמליו של חג הפסח והיו מבוצעים בטקסים ליטורגיים שהתקיימו בבית הכנסת בסמוך לקריאת פרשת החג.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 189 מנויים נוספים
אוגוסט 2018
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר