ארכיון יומי: 30 באוגוסט 2018


 להתהלך באור החיים – פרשת "כי תבוא". מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 להתהלך באור החיים – פרשת "כי תבוא".

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

"ושמחת בכל הטוב" – השמחה האמתית – רק בלימוד תורה.

"אין טוב אלא תורה. שאילו היו בני אדם מרגישים

 במתיקות וערבות טוב התורה,

 היו משתגעים ומתלהטים אחריה,

 ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב מאומה,

כי התורה כוללת את כל הטובות שבעולם" (דב' כו, יא).

המלים הקדושות הנ"ל של רבנו-אור-החיים-הק',

 זכו לביצוע מרגש ומרומם, ע"י פייטנים רבים.

להתענג באור החיים – לערב שבת קודש.

"והיה כי תבוא אל הארץ אשר יהוה אלוהיך נותן לך נחלה,

 וירשתה וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה…

            ושמחת בכל הטוב – אשר נתן לך יהוה אלוהיך" (דב', כו, א-טו)

"בכל הטוב" – דבר הכולל כל הטוב, ואין זה אלא הקב"ה שהוא מקור הטוב.

גם ירמוז במאמר 'בכל הטוב – אל התורה" (רבנו-אור-החיים-הק').

הבאת הביכורים.

מידת הכרת הטוב, ותורת הריסון העצמי.

פרשתנו פותחת במצות הבאת ביכורים לבית המקדש בין פסח לשבועות (כו, א – יא), בה מביא החקלאי מפירות שבעת המינים שביכרו ראשונים בשדהו. הבאת הביכורים נעשתה בטקס מרשים בו השתתפו חקלאי המחוז שעלו בתהלוכה המלווה בכלי נגינה כדברי המשנה במסכת ביכורים: "יורד אדם לתוך שדהו, ורואה תאנה שבכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר – קושרו בגמי ואומר "הרי אלו ביכורים…".

מידת האיפוק: מצוות הביכורים, מסמלת את מידת האיפוק, היות ובעל השדה רואה את ראשית ביכורי שדהו עליהם טרח ועמל בעבודה קשה במשך השנה, והתורה מצווה אותו: תתאפק, ותעלה אותם לבית המקדש.

בעיית מידת האיפוק מלווה אותנו מאז אדם הראשון שחי עם אשתו לפני כניסת השבת, ולא חיכה לשבת כדברי רבנו האר"י הק'. כנ"ל לגבי האכילה מעץ הדעת ביום שישי במקום לחכות לשבת המלכה.

"החיפזון מן השטן". שלמה המלך היה ער למידת "החיפזון מן השטן", וכתב לנו מוסר השכל: "לכל, זמן. ועת לכל חפץ תחת השמים" (קהלת ג, א). יוצא מדבריו, שמידת האיפוק מהווה את הבסיס להצלחה בעבודת ה', ובחיי המעשה בכל אשר נפנה.

בפרשת הביכורים נזכרים י"ג פעמים שם הוי-ה כנגד י"ג מידות של רחמים: "א-ל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת…". אם זכית בהכרת הטוב כלפי מטיבך – הקב"ה, וגם עזרת לעניים – הרי אתה "רחום וחנון" כמו הקב"ה, לכן מובטחת לך ברכה גם לשנה הבאה. (רש"י).

את ה-י"ג מידות אנו קוראים כל יום, ועוד יותר בימים הנוראים, כדי שגם אנו נפנים ונתנהג לאור מידותיו של הקב"ה: "מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'", ובכך נזכה למחילה, סליחה וכפרה מצד אחד, ומצד שני, לשנה טובה ומבורכת – "מטל השמים ומשמני הארץ…".

רש"י הק' אומר על הפסוק: "ושמרת ועשית" (דברים כו, טז): "בת קול מברכתו: הבאת ביכורים היום – תשנה לשנה הבאה". כאשר האדם מקיים מצווה, הקב"ה מזכה אותו בברכה.

"מקרא ביכורים". במהלך טקס הבאת הביכורים, המביא נואם נאום מרשים המכונה בפי חז"ל: "מקרא ביכורים" שעל חלקו אנו חוזרים בליל פסח: "ארמי אובד אבי, וירד מצרימה… וירעו אותנו המצרים… ויוציאנו ה' ממצרים…".

הקטע הנ"ל מקפל בתוכו את ההיסטוריה הנצחית של עם ישראל, בו אנו מודים לקב"ה על  הצלתנו מידי אויבינו החל מלבן הארמי שרדף אחרי יעקב וניסה לאבדו, דרך השעבוד במצרים, ועד ימינו. וכן על כך שהקב"ה זיכה אותנו להכיר לו תודה על ידי הבאת ביכורים מראשית שבעת המינים בהם השתבחה א"י "אשר עיני יהוה אלוהיך בה מראשית השנה, ועד אחרית שנה" (דב'. יא, יג).

רבנו-אור-החיים-הק' פותח כדרכו בקודש בפירוש הביטוי "והיה" – לשון שמחה. להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ. על דרך אומרו (תהלים קכו ב), 'אז ימלא שחוק פינו…". כלומר, השמחה האמתית רק בארץ ישראל בה ניתן לקיים את המצוות בשלמות, כולל המצוות התלויות בארץ דוגמת מצות ביכורים הפותחת את פרשתנו..

רבנו כולל בפסוק הראשון ארבע מצוות, וכך דברי קדשו: "ונראה שכוונת הכתוב היא שיצוו ה' ארבע מצוות":

א."אשר יהוה אלוהיך – נותן לך" – ירושת ארץ ישראל באה מרצונו וכוחו של הקב"ה ה'נותן' – לנו את הארץ, ולא מכוחנו אנו. הפעל 'נותן' בזמן הווה, רומז שבכל דור ודור לרבות בימינו, הקב"ה 'נותן' לנו את  ארץ ישראל, במידה ונקבל את אלקותו עלינו, ולכן נאמר 'אלוהיך'. וכדברי קודשו: "שעל מנת שיקבל אלקותו עליו, הוא נותן".

רואים אנו שבעזהי"ת, עם ישראל ממשיך לשגשג בא"י, למרות שהוא מוקף במיליוני אויבים צמאי דם, המנסים השכם והערב להפילו. אין זאת אלא מפאת גדלותו כי רבה של הקב"ה, הנותן לנו בכל רגע ורגע את ארץ ישראל.

ב. "וירשתה" – "להוריש הארץ מיושביה… לגרש אויבי ה' מארצו" (כדברי קודשו).

ג. "וישבת בה" – מצות ישוב א"י כמצוה בפני עצמה כדברי הרמב"ן: "על דעתי זו מצות עשה" (במדבר לג נד).

ד. "ולקחת מראשית כל פרי האדמה"– מצוות ביכורים שתפורט להלן על דיניה וסמליה.

"ולקחת מראשית כל פרי האדמה" (דב'. כו ב).

    הבאת הביכורים – תיקון חטא המרגלים (רבנו האר"י הק')

רש"י: "מראשית – ולא כל ראשית. שאין כל הפירות חייבין בביכורים אלא שבעת המינים בלבד. ובהמשך הוא מביא את המשנה בביכורים: "אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, ענבים שביכרו, רימונים שביכרו, כורך גמי עליהם לסימן ואומר: הרי זה ביכורים.

רבי מנחם זעמבא שואל: מדוע מזכירה המשנה רק את שלושת הפירות הנ"ל מתוך שבעת המינים?

בתשובתו הוא מביא את דברי רבנו האריז"ל האומר: בכדי לתקן את חטא המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ רעה, בכך שהדגישו את המוזרות בפירות הנ"ל, אותם נאלצו לשאת כמה אנשים, ככתוב בפרשת שלח: "ויבואו עד נחל אשכול ויכרתו משם זמורה אחת ואשכול ענבים אחד וישאוהו במוט בשנים, ומן הרימונים ומן התאנים" כפי שנאמר במשנתנו לגבי הביכורים. לכן, מדגישים אנו את יופיים ועסיסיותם של הפירות הנ"ל, ומביאים אותם לבית המקדש.

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש: "מראשית – שאם ביכרו הרבה כאחת, אינו חייב להביא כל ראשית, אלא אשר יחפוץ מהם". לגבי הבאת הביכורים רק משבעת המינים. רבנו לומד זאת ע"פ גזירה שווה: "נאמר כאן 'ארץ' וגו', ואומרו 'כל פרי'. פירוש, כל הפירות ששיבחתי לך בהם הארץ" (ע"פ ספרי כי תבוא כו ב, פסקה רצו).

"ואמרת לפני יהוה אלוהיך,

 ביערתי הקודש מן הבית…".

רש"י: "התוודה שנתת מעשרותיך" (דב' כו יג – טו).

וידוי מעשר – מידת הדאגה לחלשים.

מצות וידוי מעשר, מהווה המשך למצוות מתן מעשרות המופיעה בפרשת ראה: "מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך… ובא הלוי… והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך – ואכלו ושבעו, למען יברכך יהוה אלוהיך בכל מעשה ידיך אשר תעשה" (דב', יד, כח – כט).

בפרשתנו, מצווה האדם לספר לקב"ה בפני הכהן, שאכן הוא נתן את המעשרות כנדרש:

"ואמרת לפני יהוה אלוהיך ביערתי הקודש מן הביתוגם נתתיו ללוי ולגר, ליתום ולאלמנה…"

הביטוי "וידוי" קשור יותר לעבירות עליהן אנו מתוודים. כלומר, מתוודים בוודאות על כל אשר פגמנו.

החידוש הוא, גם על המצוות שעשינו כמו מתן מעשרות, עלינו לוודא שאכן עשינו אותן בשלמות, ולא עיגלנו פינות, כדברי הכתוב: "עשיתי ככל אשר ציותני". רש"י אומר על כך: "שמחתי ושמחתי בו".
מוסר השכל:
עלינו לנסות לקיים כל מצווה בשלמות, היות ובעולם האמת נצטרך למסור דין וחשבון מדויק על הדרך בה קיימנו כל מצווה, ולהבדיל, כל עבירה.

קיום מצוה בשלמות – יוצרת מלאך שלם המצטוות אלינו בבחינת "כי מלאכיו יצווה לך", כדברי רבנו-אוה"ח-הק'

"והצצתי בפרשה הזו, שרומזת גם כן ביאת ארץ העליונה…

                  שאין ראוי לאדם לשמוח אלא שיבוא לארץ העליונה"  (רבנו-אוה"ח-הק'. כו, ה).

א. השמחה בישוב ארץ ישראל.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "והיה כי תבוא אל הארץ: "והיה" – לשון שמחה, להעיד שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ" דבר אותו יישם רבנו הלכה למעשה בשנת תק"א {1741} כאשר עלה לא"י בראש תלמידיו ובני ביתם, כשלושים נפשות, והקים את ישיבת 'מדרש כנסת ישראל בירושלים'.

כ"כ, אותיות המילה "והיה", רומזות לשם הוי-ה = י-ה-ו-ה.

רבנו כתב בהמשך: "ושמחת בכל הטוב" (כו, יא) שהשמחה האמתית היא בלימוד תורה וקיום מצוותיה אותן ניתן לקיים בשלמות רק בארץ ישראל, ובפרט המצוות התלויות בארץ כדברי רבנו משה קורדוברו: "וכן עניין התורה – עיקרה בארץ ישראל, ורוב מצוות, תלויות בה" ("אור נערב" לרמ"ק חלק ג, סוף פרק ה).

ב. השמחה בארץ העליונה – והמלחמה ביצר הרע.

"והיה כי תבוא אל הארץ". אין "והיה" אלא לשון שמחה. כלומר, רק כאשר האדם זוכה להגיע לגן עדן העליון, יוכל לזכות בשמחה אמתית ככתוב: "ותשחק ליום אחרון" (משלי לא' כה') על פי  (בר' רבא נט' ב').

להגיע לגן עדן העליון מהווה משימה קשה עד מאוד, ורק יחידי סגולה זוכים. כנ"ל לגן עדן התחתון. הזוהר הק' מסביר שבשעת יציאת נשמה, אם הוא זכאי עולה ומתעדן בעידון העליון. ואם איננו זכאי, עובר תהליכים לא קלים של חיבוט הקבר, ריקבון הגוף ומדורי גהינום וכו' (זוהר ויחי ריח ע"ב).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שפרשת הביכורים רומזת לדרך בה נוכל להגיע לגן עדן העליון.

"והצצתי בפרשה זו שרומזת גם כן, ביאת הארץ העליונה". ישנו גן עדן עליון וגן עדן תחתון, ואפילו דוד המלך זכה להגיע לגן עדן העליון, רק לאחר ששלמה בנו הקים את ביהמ"ק אותו ייסד ותכנן דוד אביו עם שמואל. מכאן חשיבות חינוך ולימוד הבנים תורה, היות ובשעה שהבן עוסק בתורה אחרי מות אביו, הוא מזכה אותו ומעלהו לגן עדן כדברי הזוהר "ברא מזכא אבא", כפי שעשה שלמה לאביו דוד המלך. לכן נאמר: "מזמור שיר חנוכת הבית – לדוד" למרות שדוד לא חנך את בית המקדש, אלא בגלל שלימד את בנו. כמו כן, הבית השלישי הנצחי, יקרא על שמו.

להלן הדרכים להגיע לגן עדן העליון בו "יושבים צדיקים ועטרותיהם בראשיהם, ונהנים מזיו השכינה".

א. "אשר יהוה אלוהיך נותן לך – וירשתה". הזכות להגיע לגן עדן כרוכה בעשיית מצוות ולימוד תורה בעולם הזה ככתוב: "והלך לפניך צדקך" (ישעיהו נח' ח'). מהביטוי "וירשתה" לומדים שיש להילחם נגד היצר הרע ולרשת אותו כמו בירושת הארץ שם צריכים להילחם נגד האויבים, ורק אז יכולים לקבל אותה במתנה הרמוזה במילה "נותן לך".

ב. "ולקחת מראשית כל פרי האדמה". כמו שבמצוות ביכורים יש להביא מן הראשית, כך יש לנהוג במצוות. להשתדל לקיימן בשלמות ומתוך שמחה.

ג. "ושמת בטנא" – המילה טנא עולה בגימטריא 60 ורומזת ל-60 מסכתות הגמרא. רבנו אומר: כמו שאת פירות הביכורים המובחרים אנו שמים בסל = טנא, כך עלינו להגיש לקב"ה את המצוות שעשינו כשהן מושלמות לאור דברי חכמים, המופיעים באותם 60 מסכתות כפי שלימדו אותנו חכמי התורה. לעומת זאת, אם אדם ילמד תורה ולא יקיים את המצוות על פי פסיקת חכמי הדורות ובראשם השולחן ערוך, אומר על כך רבנו-אוה"ח-הק' כך: "ירמוז שצריך כל מפעלות הטובות שעשה, יהיו ע"פ דבריהם. כאומרו, 'על פי התורה אשר יורוך'… והתורה והמשפטים, בארו אותם חכמים בששים מסכתות כמנין טנא. שזולת זה, הגם שיעשה כל מצוות שבעולם – ישרף הוא והם".

ד. "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם". הזוהר הק' (לך לך פא' ע"א), אומר שאכן הכוונה למיכאל שר ישראל או לכהן אחר בפניו הנשמה מתוודה ככתוב: "ואמרת אליו הגדתי היום ליהוה אלוהיך כי באתי אל הארץ…." ואלה הן המצוות שעשיתי בארץ = העולם הזה, ורק אז "ולקח הכהן הטנא מידיך והניחו לפני מזבח ה'".

ה. "וענית ואמרת – ארמי אובד אבי וכו'". עתידה הנשמה להתנצל בפני הקב"ה על היצר הרע הנקרא "ארמי", מלשון רמאי, שרימה את הנשמה הנקראת "אבי", לעשות עבירות, לרבות אדם הראשון בראש השנה.  

ו. "וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט…

היצר הרע "גר" באופן זמני בגוף האדם המכונה "מצרימה", ומיצר לנשמה בפיתויים לעשיית עבירות בשלבים: 1."וירעו אותנו" – מריע לנשמה הקדושה והטהורה.

  1. 2. "ויענונו" – היצר הרע מענה את הנשמה.

3."ויתנו עלינו עבודה קשה"– היצר הרע מתחדש עלינו בכל יום, בבחינת הכתוב: "יצר לב האדם רע מנעוריו" – משעה שננער ממעי אמו. מספרים על החפץ חיים שבהיותו זקן, היצר הרע ניסה להשפיע עליו שימשיך לישון היות והוא אדם זקן. החפץ חיים אמר לו: הרי אתה יותר זקן ממני, ומדוע התעוררת כה מוקדם. ומיד קם לתפילה.

להאיר באור החיים – ליום שבת קודש.

"והיה אם שמוע תשמע {לימוד תורה} בקול יהוה אלוהיך,

 לשמור {מצוות לא תעשה} לעשות {מצוות עשה} את כל מצותיו…

{השכר}: ונתנך יהוה אלהיך עליון על כל גויי הארץ.

ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך {היכן שלא תהיה},

כי תשמע {לימוד תורה} בקול יהוה אלהיך" (דב' כח א – ב).

המתכון לזכיה בברכות – ע"י לימוד תורה וקיום מצוותיה.

"על ידי עסק התורה, יעלה במעלות לזכות שה' ידבר בו…

עוד ימשך לך מהשמיעה, לשמור לעשות, שהתורה מצלת מן החטא…"

(רבנו-אור-החיים-הק'. דב' כח, א).

נמצאים אנו סמוך ונראה לראש השנה, מרחק של שבוע בלבד, מיום הדין לכל באי עולם, כולל אותנו

פרשת "כי תבוא"  המספרת על "מעמד הברכה בהר גריזים, והקללה בהר עיבל", מעמד בו עומדים שישה שבטים מעל הר גריזים, והשישה הנוספים מעל הר עיבל, כאשר בין שני ההרים למטה, עמדו הכהנים והלוים מסביב לארון הברית, רומזת לנו מה הולך לקרות בראש השנה. את "חץ" {98} הקללות המופיעות בפרשה, נוכל להפוך ל"צח" ברכות ע"י שובנו אל הקב"ה מתוך אהבה, בבחינת הכתוב בנביא הושע: "שובה ישראל עד יהוה אלוהיך – כי כשלת בעוניך, קחו עמכם דברים ושובו אל יהוה" (הושע יד ב – ג).

הקב"ה נותן לנו הזדמנות פז של עוד שבוע, החותם את חודש אלול, כדי שנוכל לתקן את כל מה שלא הספקנו לתקן, כך שנוכל לזכות גם בברכות הרבות המקשטות את פרשתנו, ונציין כמה מהן:

"והיה אם שמוע תשמע וכו'" (דב' כח, א).

השכר הרב – בגין לימוד תורה.

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הפס' כך: "אם שמוע תשמע" – מצות לימוד תורה. "לשמור" – מצוות לא תעשה. "לעשות" – מצוות עשה. "כי תשמע בקול יהוה אלהיך" – מצות לימוד תורה.

רבנו אוה"ח הק' אומר שהשכר המופיע בשני הפס' הנ"ל: "ונתנך יהוה אלהיך עליון… ובאו עליך כל הברכות האלה", מגיע לאדם בגין לימוד תורה, היות ושני הפס' הנ"ל פותחים וחותמים במצות לימוד תורה – "אם שמוע תשמע", וכן "כי תשמע בקול יהוה אלהיך".

וכדברי קודשו: "והנה תמצא, שכל הברכות האמורות בענין, הן מכוונות כנגד שכר לימוד תורה".

רבנו לומד זאת מהשימוש בביטוי "ונתנך" – במשמעות "שמוסיף על הקודם" כדברי קודשו, אחרת, היה משתמש בביטוי "יתנך ה', בזמן עתיד.

לגבי השאלה, אם כן מדוע נאמר "לשמור" הרומז למצוות לא תעשה, ו"לעשות" הרומז למצוות עשה, עונה רבנו: "עוד ימשך לך מהשמיעה [לימוד תורה], לשמור ולעשות, שהתורה מצלת מן החטא הרמוז בשמירה. גם תלמוד תורה גדול כוחו, שמביא לידי מעשה, והוא אומרו ולעשות", כדברי קודשו.

כלומר, ע"י לימוד תורה, זוכים לשמור על מצוות לא תעשה, ועל קיום מצוות עשה.

"ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך – כי תשמע בקול ה' אלוהיך" (דברים כח ב).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שלעיתים אנו דואגים שמא הברכה תתקע בדרך. הסר דאגה מלבך, אומר לנו הקב"ה. אני אדאג שהברכה תגיע אליך, והיא תשיג אותך בכל מקום בו תימצא. וכדברי קדשו: "לזה אמר 'והשיגוך' הברכות, שזה הוא עיקר ההבטחה, שלא יתעכבו בבתי דינים שלמטה".

בהמשך לשתי הברכות על שכר לימוד תורה: "ונתנך ה' אלוקיך עליון על גוי הארץ", וכן "ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך". הקב"ה מבטיח לנו שפע של ברכות על קיום מצוות: "ברוך אתה בבואך, וברוך אתה בצאתך וכו'". וכן "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך, ובכל משלח ידך…" (דב' כח ג – יד).

"ונתנך יהוה לראש ולא לזנב, והיית רק למעלה ולא תהיה למטה – כי תשמע אל מצוות יהוה אלהיך אשר אנוכי מצוך היום לשמור ולעשות" (דב' כח יג). זהו הפס' האחרון, החותם את הברכות.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהשימוש בביטוי 'ונתנך יהוה לראש ולא לזנב', רומז לכך שעם ישראל נמצא "תחת ממשלת ראש העולם שהוא אלוהי העולם.  'ולא לזנב' – שהם שרי מעלה".

כלומר, עם ישראל נמצא תחת השגחתו הישירה של הקב"ה. רבנו מביא דוגמא מיעקב אבינו "שראה בסולם מלאכים עולים ואח"כ יורדים. חשב שגם הוא כן, אחר שיעלה ירד. תלמוד לומר, 'אל תירא וגו'.

רבנו גם מסביר מדוע עם ישראל זכה לכך: "והוא אומרו 'ולא תהיה למטה'.  הטעם, 'כי תשמע וגו'. כנגד מצוות עשה, כמו שגמר אומר 'ולעשות".

רבנו מסביר גם, מדוע נאמר לגבי קיום מצוות עשה הביטוי "ולעשות', ולא נאמר בפירוש. כי תעשה מצוות".

התשובה לכך: ישנן מצוות שאינן בידי אדם, "לזה אמר 'כי תשמע וגו' לעשות. פירוש, תקבל עליך לעשות".

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: בסוף הפס' נאמר: "לשמור לעשות". מדוע התורה הקדימה את הביטוי "לשמור" הרומז למצוות לא תעשה, לפני הביטוי "לעשות", הרומז למצוות עשה.

בתשובתו הרמתה, רבנו-אוה"ח-הק' מעביר לנו מסר חשוב בתהליך קיום מצוות:

"וטעם אומרו 'לשמור ביעוד זה, בא הכתוב להודיע, כי אין יעוד למצוות עשה, אלא אחר  שתקדים להם שמירת מצוות לא תעשה. שאם לא כן, 'זבחי רשעים תועבה' (משלי כא כז). וכל מצוה שעושה בעל עבירות, שורה עליה סטרא אחרא, ואינה עושה פרי. לזה הקדים לומר 'לשמור' ואחר כך אמר 'ולעשות'. שהוא מעשה המצוות, שעליו באו היעודים הטובים, האמורים 'והותירך ה' לטובה עד סוף".

כלומר, כל השכר האמור בפרשתנו על קיום מצוות, יחול על אלה השומרים על מצוות לא תעשה ומצוות עשה. לעומת זאת, העובר על מצוות לא תעשה ומקיים מצוות עשה, לא יראה פרי במצוות עשה אותם הוא מקיים, היות "וכל מצוה שעושה בעל עבירות – שורה עליה סטרא אחרא, ואינה עושה פרי" כדברי קודשו.

לכן, נתפלל לבורא עולם, שנזכה לעלות ולהתעלות ביתר שאת וביתר עוז בקיום מצוות לא תעשה תעשה, ובראשן מצות לימוד תורה, לקראת יום הדין הבעל"ט.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע עלינו לשמוח במה שיש לנו כדברי בן זומא שצוינו בכותרת המשנה, ולראות בו את הטוב והמושלם, היות וזה מה שהקב"ה נתן לנו, והוא יתעלה שמו יודע מה חסר לנו, ומה מתאים לנו. וכך דברי קדשו: "על דרך אומרו "כי טוב ה' – לעולם חסדו, ועד דור ודור אמונתו" (תהלים ק, ה). ולהעירך על זה אמר:

"בכל הטוב" – פירוש, דבר הכולל כל הטוב. ואין זה אלא הקב"ה – שהוא מקור הטוב".

"אשר נתן לך" – פירוש, כי דבר זה אין ערך אליו, אלא מתנת חינם. ואמר "לך" – לשלול זולתו. לא מלאך ולא שרף יזכה לזה"

יוצא מדברי קדשו שהשמחה שלנו נובעת מכך שאת המתנה קבלנו מה' יתברך, וזה לא דבר של מה בכך. תארו לכם שקבלתם במתנה את גביע הקידוש של יוסף הצדיק שעבר מדור לדור, או אפילו את הגביע בו קידש רבנו חיים בן עטר – ה"אור החיים" הק', הגביע ישמר בכספת מיוחדת, והשימוש בו יהיה רק באירועים חגיגיים מיוחדים. כך, ואפילו יותר מכך, צריכים לשמוח במה שיש לנו, היות וזה ניתן לנו במתנה ע"י מלך מלכי המלכים, ככתוב "אשר נתן לך".

כל זה יכול להסביר את הקושי בציווי לשמוח, הרי זה דבר שנתון ברגש, וקשה סתם לשמוח. אלא ברגע שנפנים שזה מאתו יתברך, השמחה תפרוץ מאליה.

כלומר, עלינו לשמוח בטוב האלוקי שהוא נותן לנו ע"י חסדים, היות וזה הטוב המושלם ביותר.

לאור דברי קודשו, ניתן להבין את הברכה בברכת המזון: "הרחמן הוא, יברך כל אחד ואחד ממנו בשמו הגדול – כמו שנתברכו אבותינו אברהם יצחק ויעקב –  בכל, מכל כל".  על אברהם נאמר: "וה' ברך את אברהם בכל". על יצחק נאמר: "ואוכל מכל". ביעקב נאמר: "וכי יש לי כל". בכך אנחנו מבקשים מהקב"ה להתברך בברכת האבות, כאשר משמעות הברכה היא, שכל מה שיש לנו מאת ה' – זה הכל והמושלם, ואסור לנו להתלונן, היות ורק הקב"ה יתעלה שמו, יודע מהו הדבר הטוב עבורנו.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת דברים (א, א) על הכתוב "ודי זהב" –  "וצריך האדם להסתפק בהכרחי, והוא מה שרמז באומרו ודי זהב". רבנו מביא עוד פירוש: שכל מה שיהיה לו, יהיה בעיניו דבר מספיק, כאילו יש לו כל זהב, והוא על דרך אומרם 'איזהו עשיר השמח בחלקו" (פרקי אבות ד, א). כלומר, אדם יראה בביתו כאילו הוא ארמון, באשתו כאילו מלכה, וכן בכל מה שיש לו, יראה בכך "כאילו יש לו כל זהב" כדברי רבנו אוה"ח הק'.

ידועה האמרה: "יש לו מנה, רוצה מאתיים". אמרה המסמלת את אי ההסתפקות במה שיש לנו, דבר הגורם לנו עצבות, היות ואיננו שמחים בברכת ה' לה זכינו. לכן נאמר "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה'". על כך כבר נאמר בפרקי אבות: "איזהו עשיר? השמח בחלקו". ועל כך ישנו את השיר היפה:

"שמח בני בחלקך… השמחה תחייך… הבט ושא עיניך, מי נתן כל אלה אליך,

גם בנים לשולחנך – אם תודה רק לבוראך. כן תמיד יהיה לך".

 

"ושמחת בכל הטוב –

              אשר נתן לך ה' אלוקיך" (כי תבוא, כו, יא).

                     "בכל הטוב" –  פירוש, דבר הכולל – כל הטוב" (רבנו-אוה"ח-הק').

"בכל הטוב" – התורה כוללת את כל הטובות שבעולם" (רבנו-אוה"ח-הק').

"ושמחת בכל הטוב" – השמחה האמתית – רק בלימוד תורה.

"אין טוב אלא תורה. שאילו היו בני אדם מרגישים

 במתיקות וערבות טוב התורה,

 היו משתגעים ומתלהטים אחריה,

 ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב מאומה,

כי התורה כוללת את כל הטובות שבעולם" (דב' כו, יא).

המלים הקדושות הנ"ל של רבנו-אור-החיים-הק',

 זכו לביצוע מרגש ומרומם, ע"י פייטנים רבים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא פירוש אחר לפסוק הנ"ל ואומר שהשמחה האמתית היא בלימוד תורה, וכדברי קודשו:

"אין טוב אלא תורה. שאילו היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה – היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב מאומה, כי התורה כוללת את כל הטובות שבעולם" (רבנו אוה"ח הק' כו, יא). כמו שמשוגע מנותק מהמציאות, כך לומד התורה הספון באוהלה של תורה – "אדם כי ימות באהל".

רבנו-אור-החיים-הק' מסתמך על דברי הזוהר (בהר ס"א ע"א) המסביר שהמזון הרוחני של עולם הבא, אינו נמצא בעולם הזה אלא בצמצום גדול, והוא מתומצת במתיקות התורה אותה אנו לומדים, ובזכות לימודה, נירש חיי עולם הבא.  על כך אמר רבי אלעזר: "אור שברא הקב"ה ביום ראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיוון שהסתכל הקב"ה בדור המבול והפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים – עמד וגנזו מהם, שנאמר: "וימנע מרשעים אורם (איוב לח, טו). ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא שנאמר "וירא אלוהים את האור כי טוב" – ואין טוב אלא צדיק, שנאמר: "אמרו צדיק כי טוב – כי פרי מעלליהם יאכלו" (ישעיה ג, י). כיון שראה אור שגנזו לצדיקים – שמח". (חגיגה יב, ע"א).

"כי לקח טוב נתתי לכם – תורתי אל תעזבו": המרשם הבדוק לחתימה טובה בראש השנה – לימוד תורה בשמחה.

קיום מצוות מתוך שמחה –

                בתורת רבנו יוסף חיים – רבנו ה"בן איש חי" (יום ההילולה – יג באלול).

רבנו "בן איש חי" כותב בהרחבה בפרשת "ראה" ("בן איש חי הלכות, שנה ראשונה) על חשיבות עבודת ה' מתוך שמחה. על הפסוק "שבעת ימים תחוג ליהוה אלוהיך… והיית אך שמח" (דברים טז, טו). כותב רבנו:

"והנה מן המצווה הזאת שהוצרך הכתוב לצוות אותנו בשמחה בפרטות, מזה נדע – כמה חביבה השמחה לפני הקב"ה. וכמה חייב האדם להיזהר בה. ואל יאמר האדם: מאחר שקיימתי מצוות השם כתיקונה, מה מגיע למצוה יתרון מן השמחה וגרעון מן המעצבה – הנה דע שבאמת השמחה היא מצוה בפני עצמה, ובהעדר השמחה – יש חסרון למצוה… דלכך נחת קרא כאן לצוות בפרטות על השמחה, לעשות אותה מצוה בפני עצמה, כדי שהאדם יקבל עליה שכר שלם בפני עצמו; ועל כן תקנו אנשי כנסת הגדולה ברכות פרטיות על השמחה". בהמשך, מביא רבנו הלכות "ברכת שהחיינו" על שזיכנו הקב"ה בבית חדש, או בפרי חדש וכו'.

להתבשם בנפלאות אור החיים – למוצש"ק.

לרבנו ה'בן איש חי' והנדבן אברהם יוסף שלום ע"ה –

סיפור הקמת ישיבת הדגל הספרדית "פורת יוסף".

מרן הראשל"צ חכם מרדכי אליהו זצ"ל סיפר שרבנו יוסף חיים זצ"ל בעל ה"בן איש חי", השפיע על הנדיב אברהם יוסף שלום ע"ה מכלכותה שבהודו, להקים בית כנסת ובית מדרש בירושלים. כמו כן, הוא ציווה שמהחלונות יהיה ניתן לראות את קרקע בית המקדש כפי שכתב רבנו בפרשת בשלח: "ולכן בוודאי בית הכנסת ובית המדרש שהיא בנויה עתה סמוך וקרוב להר הבית – היא מעולה ומקודשת יותר, כיוון שהיא סמוכה וקרובה לשער השמים. וכל שכן אם העומדים שם, יוכלו לראות את קרקע בית המקדש, הרי זה מעולה ביותר. ואשרי הזוכה להתפלל שם ולעסוק בתורה במדרש {בית המדרש} הבנוי שם".

העשיר אברהם יוסף שלום ע"ה, אכן הסכים והשקיע  הון תועפות להקמת ישיבת "פורת יוסף" הנקראת על שמו בעיר העתיקה, אל מול הכותל המערבי, שריד בית קדשנו.

את תפקיד הקמת הישיבה הוא הטיל על חכם בן ציון חזן זצ"ל ששימש החזן של ה"בן איש חי".

רבנו יוסף חיים זצ"ל שלח את גדולי חכמי בבל לארץ ישראל ובראשם החכמים הגדולים והמקובלים: אליהו מני – רבה של חברון, הרב יהודה פתייה – מחבר מנחת יהודה, הרב יעקב חיים סופר בעל "כף החיים", המקובל הרב יהושע שהרבני זצ"ל וכו'.

ישיבת "פורת יוסף" אכן זכתה לגדל את גדולי ומאורי החכמים הספרדים שהאירו את כותל המזרח, ובראשם הרבנים הגאונים: רפאל שלמה לניאדו, עזרא עטיה, יהודה צדקה ובן ציון אבא שאול ע"ה ששימשו כראשי הישיבה. מרן מרדכי אליהו ומרן עובדיה יוסף – הרבנים הראשיים לישראל. הרב דוד חיים הלוי – רב ראשי לתל – אביב, הרב דוד שלוש – רב ראשי לנתניה, הרב יחיאל אבוחצירא – רב ראשי רמלה לוד. זקני המקובלים יעקב עדס, ששון מזרחי, יצחק כדורי, אפרים הכהן והאדמו"ר חכם אלעזר אביחצירא ע"ה, וכו'. אלה ורבים אחרים, האירו באור יקרות את תורת הזהב של חכמי המזרח, אשר מימיהם אנו שותים, ולאורם אנחנו הולכים.

זוכר אני שכאשר זכיתי ללגום מן המעיין של ישיבת "פורת יוסף" בירושלים במשך שנים רבות, לאחר לימודי בישיבת "נוה – שלום" שבמרוקו, הופיע מידי פעם בישיבה הנדיב יצחק שלום ע"ה – צאצא של הנדיב יוסף אברהם שלום שזכה לכבוד גדול מצד רבני ותלמידי הישיבה.

המשותף לשמות שתי הישיבות הוא, שהישיבות "פורת יוסף" ו"נווה שלום" נקראו על שמם. אשרי חלקם.

אליהו הנביא לומד תורה

עם רבנו הבן איש חי בכל מוצש"ק.

העליה במעלות ה' – כמו בחיים, מדרגה אחרי מדרגה

הרה"ג יהודה מועלם ע"ה מראשי ישיבת "פורת יוסף", סיפר על סבו הרה"ג המקובל רבי יהושע שרבאני ע"ה תלמיד ה'בן איש חי'. רבנו יוסף חיים ע"ה, למד תורה בעליית גג שבביתו, כאשר הגישה אליה הייתה דרך גרם מדרגות מעץ, כדי שלא יופרע בלימודו שנמשך שעות על גבי שעות. בקרב תלמידי הישיבה, נפוצה השמועה שבכל מוצש"ק, אליהו הנביא יושב ולומד תורה עם ה'בן איש חי'.

חבריו בישיבה של הרב שרבאני, בקשו ממנו לטפס במהירות בגרם המדרגות, ולהתפרץ לעלית הגג, כך שיוכל לראות את אליהו הנביא. הוא אכן טיפס כאילה שלוחה במדרגות העץ, אבל מה רבה הייתה הפתעתו ואכזבתו, כאשר ה'בן איש חי' יוצא לקראתו בשער הכניסה לחדר הלימוד, ושואל אותו: חכם יהושע – מה מעשיך כאן? תשובתו הייתה: באתי לראות את אליהו הנביא זכור לטוב.

רבנו ה'בן איש חי' ענה לו כהאי לישנא: "את אליהו לא פוגשים בזכות ריצה מהירה, אלא בזכות הליכה עקבית ועבודה קשה". מול גרם המדרגות החומריות המובילות לעליית הגג, קיים גרם מדרגות רוחניות המובילות אל הר ה' בבחינת הכתוב בתהלים: "מי יעלה בהר ה' – ומי יקום במקום קדשו? נקי כפיים ובר לבב". את זאת ניתן להשיג ע"י עמל רב, תוך טיפוס מדרגה/מידה מדרגה/מידה, ללא קפיצת הדרך. הקב"ה יודע תעלומות, ידע להבחין – במי האיש. רק אז אליהו הנביא ימצא את דרכו אל האיש, ללא עזרת ג'. פי. אס.

מוסר השכל: בעבודת ה' יש לעלות מדרגה מדרגה בשביל להתעלות. כדוגמה, ניתן להשתמש בספר 'מסילת ישרים' לרחמ"ל הבנוי מ- 26 פרקים, כאשר כל פרק הוא פועל יוצא של הפרק הקודם.

באחת מדרשותיו, ה'בן אי חי' ראה בקריאת ה' לאברהם "לֶך לְֹֹך"- תואר לֶךְ  יש לְךָ האדם, ולא תואר עומד. עליך האדם, ללכת ולעלות במעלות ה' צעד אחר צעד, אצבע בעקבות אגודל.

ה'בן איש חי' המשיל זאת לאדם שחלם חלום בו הוא ראה את המלך ניצב באמצע סולם של אלף מדרגות. אשתו של האיש הציעה לבעלה שהיה מקורב למלך, לספר לו על החלום, דבר שישמח אותו, וגם שכרו בצדו.

היות ונאמר לאברהם: "… שמע בקולה", החליט גם האיש שלנו להתייצב בפני המלך ולספר לו את הסיפור. המלך שמח, ונתן לו במתנה כפרס, 1000 זהובים – זהוב על כל שלב.

אשתו של השכן ששמעה את הסיפור, הריצה את בעלה למלך, אבל עם חלום משודרג. שהוא ראה את המלך ניצב בראש הסולם. האיש התייצב בשמחה לפני המלך, ושטח בפניו את החלום ש"הומצא" ע"י אשתו. המלך נתן פקודה לתלות את האיש על ראש הסולם, וקוימו בו דברי רב בגמרא (בבא מציעא נט ע"א): ההולך בעצת אשתו – נופל בגהינם", כפי שקרה לאחאב ששמע בעצת אשתו אי-זבל הרשעה (מלכים א כא).

המסר בסיפור: בעבודת ה', אנו תמיד נמצאים במחצית הדרך, בבחינת דברי חז"ל: "לעולם, יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי…". (קידושין מ ע"א – ע"ב).

שבת שלום ומבורך משה אסולין שמיר.

 0523-240-298    –   Shamir240298@gmail.com

לעילוי נשמת הצדיקים:

 אבא מארי רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל רבי אברהם בן אסתר ע"ה. זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין זיע"א. הרב דניאל אשכנזי בן דוד ע"ה. רבי יוסף אבינעים ע"ה. רבי ישראל בן חניני ע"ה.

הרב הכולל רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, ונכדו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה מחבר "זבח לאלוקים". רבי חיים אסולין בר מרים ע"ה. רבי שלמה שושן ע"ה, רבי משה שושן ע"ה. רבי חיים מלכה בר רחל ע"ה.

אמו"ר זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע ה. בתיה בת שרה ע"ה.

לזיווג הגון:

אשר בר זוהרה. אסף בר אלישבע. מיכאל מאיר בר זוהרה. מרים בת זוהרה. הדר וזהר בנות שרה. יעקב בר מרים. אלעד בר מיכל. דניאל, ירדן ושרה ילדי מרליין. דניאל בר אסתר

הסכם בין צרפת לבריטניה לחסות על מרוקו-ועידת Algeciras-אליעזר בשן

הסכם בין צרפת לבריטניה לחסות על מרוקו

ב-8 באפריל 1904 נערך הסכם בן תשעה סעיפים בין צרפת לבריטניה, ובו הוסכם על הכרה בחסותה של צרפת על מרוקו, ובזו של בריטניה על מצרים. וכן בתוספת סודית, ובה הוסכם על הכרה בשליטתה של ספרד על אזורים בצפונה של מרוקו, ובהן הערים מלילה וסאוטה. ההסכם הנ״ל הרגיז את שלטונות גרמניה, והקיסר וילהלם השני הפסיק את ביקורו באי קורפו, ועגן בטנג׳יר בשנת 1905, כדי להפגין את האינטרס הכלכלי של גרמניה במרוקו. הגרמנים שסחרו במרוקו תמכו בו. הוא דיבר על שאיפתה של גרמניה לראות את מרוקו עצמאית, הדבר גרם למשבר בקבינט בצרפת. כמו כן הוסכם בשנה זו בין צרפת לאיטליה, כי לזו האחרונה יד חופשית להשתלט על לוב.

אחרי ביקורו של הקיסר הגרמני בטנג׳יר בשנת 1905, הוא שלח ברכותיו לסולטאן עבד אלעזיז הרביעי, והזהיר אותו מפני ההצעות של צרפת לרפורמות. באותו הזמן הקונסול של גרמניה בקזבלנקה אמר לחבריו כי ׳שני הסולטאנים חברים. בספר הדן ביחסי גרמניה עם מרוקו נכתב, כי ב-1905 היו רופאים גרמנים בקזבלנקה, וכן בערים טנג׳יר ומוגדור. ואלו היו מועילים לחולים ולפצועים, בני כל הדתות. היה זה אחד האמצעים לחדירתה של גרמניה למרוקו, מול אויבתה צרפת.

ועידת Algeciras

ב-30 במאי 1905 הזמין הסולטאן עבד אלעזיז הרביעי, את מדינות אירופה דלהלן: גרמניה, אוסטריה, בלגיה, ספרד, צרפת, בריטניה, איטליה, הולנד, רוסיה, שוודיה וארה״ב, לועידה שנפגשה בעיר Algeciras בספרד. ב-7 באפריל 1906 נערכה ועידת אלג׳סיראס, בהשתתפות מדינות אירופה הנ״ל וארה״ב. בה אושרה עצמאותה של מרוקו, תחת מרותו של הסולטאן, ועל כלכלה פתוחה. והאינטרסים הכלכליים המשותפים למעצמת החסות של צרפת על מרוקו, וכן זו של ספרד, על כמה ערים בצפונה של מרוקו. הובטחה עצמאות למרוקו, וצרפת תעניק לה רק חסות. צרפת וספרד הסכימו ביניהן בספטמבר 1905, כי ברבאט ובקזבלנקה תוקם משטרה צרפתית, ובטנג׳יר משטרה מעורבת ספרדים וצרפתים.

האוכלוסיה בקזבלנקה בשנת 1904 ועיסוקיה

לפי דו״ח שנכתב על מצב היהודים בקזבלנקה בשנת 1904, האוכלוסיה מונה בין 25 ל-30 אלף תושבים, כולל אלה שהגיעו מאירופה לעיר. הערבים הם הרוב, ומספר היהודים מוערך ב-5500, מהם שהגיעו ממקומות שונים במרוקו, ואחרים שהגיעו מאירופה. הרוב עוסק במסחר, מהם סיטונאים. הם מייצגים חברות שונות של אנגלים, צרפתים, גרמנים, איטלקים, בלגים, ספרדים ואמריקאים. מייצאים עורות, גרעיני כותנה ותבואה. מייבאים קמח, סוכר, תה, נרות, בדים. אצל רוב התושבים היחס ליהודים אינו חיובי. התושבים מחולקים באזורים של העיר לפי המוצא ומעמדם הכלכלי. אחרי הספרדים, שהם הרוב, חיים בה אנגלים. היהודים: הפליטים חיים בעוני העלוב ביותר. גרים בתוך גטו, המכונה כאן מלאח.

קונסול בריטניה בקזבלנקה החל בשנת 1894 Madden Archibald Maclean, דיווח ב-9 באפריל 1907 לשגריר הבריטי בטנג׳יר את הפרטים הבאים על המתרחש בקזבלנקה:

יש לי הכבוד להודיעך ששבטים אמנם לא חדרו לקזבלנקה, אבל שלושה שבטים נראו אתמול, ומאז הם התפזרו. מצוקתם כפולה: ראשית, בכמה מקרים יהודים תקפו מאורים. ושנית: בנייתם של בנינים על ידי אירופאים מחוץ לחומות. הנושא הראשון נפתר באמצעות תשלום על ידי יהודי. אבל התגובה של המוסלמים באשר לנושא השני אינה ידועה (413/45 FO).

עילה לכיבוש הצרפתי, רציחת פועלים אירופאים שעסקו בבניית הנמל

הסולטאן עבד אלעזיז הרביעי, בשנת 1906 העניק זכיון למהנדסים צרפתים לבנות נמל בעיר. מיד אחר כך התנפלו הילידים המקומיים ושללו מכל הבא לידם, הופצה שמועה כי אשה מוסלמית נאנסה, והדבר גרם למהומות בקזבלנקה. הרגו מספר פועלים. ביולי 1906 נרצחו יהודים בקזבלנקה על ידי שבטים מאורים. אחרי שרצחו צרפתים שעבדו בנמל. פרצו לרובע האירופאי של העיר, אחר כך פרצו והרסו את הרובע היהודי, הרגו נשים וילדים באכזריות ולקחו נשים יהודיות בשבי. נפצעו 250 נשים ובנות, פליטים יהודים הגיעו לג׳יברלטר. ההתקוממות של המוסלמים בעיר היתה אנטי נוצרית, וגם היהודים נפגעו כתוצאה מכך. מבחינתה של צרפת מתחילה ההיסטוריה של המקום ב-1907, לאחר שהגנרל הצרפתי דריר כבש את אוג׳דה ואת קזבלנקה בסוף 1907, בזמן שלטונו של הנער עבד אלעזיז הרביעי. צריפו – צריף עץ בו שכנה המפקדה שלו היה מוצג לראוה באחת מהככרות המרכזיות של העיר בקרבת התיאטרון, וארמון בית המשפט.

ביולי 1907 מרדו שבטים בסביבת קזבלנקה נגד הסולטאן עבד אלעזיז הרביעי. פרצו לקזבלנקה ורצחו עובדים צרפתים ואיטלקים. לפי דו״ח של ׳אגודת אחים׳ לשנת 1907-1906 תקפו גם את הרובע היהודי והרסו אותו. הפראים הרגו גברים וטף בצורה ברברית. ששים אנשים נפצעו ומאתיים וחמישים נשים ונערות נאנסו. מאות מהם ברחו לג׳יברלטר. בשנים אלה מספרם של היהודים בקזבלנקה לא עלה על חמשת אלפים, ואולי פחות. כתגובה-אוניה של צרפת בשם ׳גליל׳ הרעישה את קזבלנקה, וחיילים צרפתים עלו באוגוסט 1907 לחוף העיר, כדי להגן על הקונסוליה של צרפת והצוות שלה, שהיו נצורים על ידי השבטים המתמרדים.

אונית מלחמה של צרפת הגיעה, כדי להגן על התושבים האירופאיים בעיר. הרובעים של הילידים הופצצו. שבטים מהאזורים הפנימיים ניצלו את המצב, ופלשו כדי לשדוד את המקום. העיר קזבלנקה הפכה טרף לשוד ולכל סוגי אלימות. הכוח של האירופאים היה מספיק כדי להגן על הקונסוליות, אבל החלק הארי של התושבים הנוצרים ברח, מחשש שיירצחו. כאשר הסדר חזר לכנו, המראה של העיר היה עלוב ומזעזע.

המחבר כותב כי ראה את המקום מספר ימים אחרי ההפגזה, והמראה היה נורא. אנשים וסוסים מתים והתכולות המקולקלות של הבתים מושלכות ברחוב. השלל כלל ערימות של בגדי כותנה, מזון, וכל מיני מצרכים מושלכים ברחובות. בתים רבים שרופים.

מאורים ויהודים שהתחבאו מאז ההפגזה הראשונה, רבים מהם פצועים, חוורים ומיוסרים. כמה מהם התגלו לאחר חפירה בהריסות. על כל ההריסות האלה לחמו בני אדם. בכל מקום היה דם. בעבר היה זה הרובע העני של העיר, בו רוב הבתים מכוסים בגגות של קש. כולם נשרפו. פגשתי רק אדם אחד חי, אשה מטורפת מלוכלכת, אבל מחייכת כשקראה: ׳אעישה בתי הקטנה, בני הקטן אחמד היכן אתם? האם ראיתם את בתי הקטנה ובני הקטן כמעט תינוק׳. היא לא חיכתה לתשובה, והמשיכה בדרכה כשהיא קוראת: ׳אעישה הואחמד׳!

היו שם כמה בני אדם מטורפים מפחד. היהודים והיהודיות סבלו ביותר. יהודיה אחת שניצלה בהתחבאה במרתף, הובאה כשהיא מפוחדת, לטנג׳יר על אניית הצלה. רק לאחר שהאנייה עגנה, נזכרה שהיא החביאה את התינוק שלה בפנת מרתף לפני שלושה ימים, כדי להצילו ממות.

הפגזת קזבלנקה וימי הפחד חייבו לנקות את הסביבה מהשבטים הפראים, שמצפים להזדמנות נוספת לרצוח, לאנוס ולשדוד. היתה זו התחלת הכיבוש הצרפתי של מרוקו, וסיום דורות של אכזריות, שחיתות וסחטנות.

במאי 1907 נרצחו בקזבלנקה תשעה עובדים אירופאים על ידי שבטים מהסביבה. לאחר מספר ימים ספינת מלחמה של צרפת הפגיזה במשך שלוש שעות, לאחר שהמוני מוסלמים קנאים תקפו בפראות כל מי שנקרה בדרכם. מוסלמים ונוצרים סבלו מהשוד והאנרכיה, הפרסומים על כך גרמו למדינות אירופה להכיר בצדקת המעורבות של צרפת. הרובע של מגורי היהודים נהרס כליל והשנאה לזרים הגיעה לשיאה.

לפי מידע ב-25 באפריל 1907, יהודי בעל חסותה של פורטוגל ישב שלשום בחנותו הפונה לרחוב. אבן הושלכה על ראשו, ונפטר. איש מהשכנים ומהסובבים לא ראה שום דבר חריג. מאורי נאסר, בעקבות עדותו של נער יהודי. האדם הכחיש בתחילה מעורבותו באירוע, אבל הודה לאחר שהולקה בפקודת הקאיד. האסיר סיפר כי מאורי אמיד שילם לו, כדי לרגום יהודי. אבל עדות זו מפוקפקת, הוא האשים לאחר מכן מאורים אחרים במעשה, שלא נאסרו, כי הם תחת חסות זרה. ראוי לבדוק מה המניע למעשה, האם הדבר נעשה מתוך נקמה, לשם שוד. או פשוט מעשה אנטי יהודי, כאשר בוצעו מעשים נוספים נגד יהודים במקום ההוא. סגן הקונסול של פורטוגל פנה לכותב, האם יצטרף לבקשה מהקאיד לפקח באופן יסודי על הבטחון בעיר. עניתי, כי ברצון אשלח לו הודעה בעל פה. אבל הוספתי, כי אפילו בעיר בה קיים פיקוח של משטרה מקומית, אי אפשר למנוע מעשי אלימות כאלה .

מקזבלנקה דווח על ידי הנציג הבריטי במקום לשגריר הבריטי בטנג׳יר, בשני מכתבים בתאריכים 10 במאי ו-15 ביוני 1907 על פגיעות ביהודי במראכש .

לתולדות השירה הערבית־יהודית בצפון־אפריקה-יוסף שטרית

לתולדות השירה הערבית־יהודית בצפון־אפריקה

השירה הערבית־יהודית בזגפון־אפריקה לפני המאה הט״ז

שלא כמו סוגי יצירה יהודית רבים שבתחום הפרוזה (כגון ספרות ההלכה או ספרות ההגות), לא עמדה מעולם השירה הערבית־יהודית בתחרות שקולה – ואף פחות משקולה – עם השירה העברית בכל הקהילות היהודיות דוברות הערבית. בכל הקהילות במרחב האסלאמי־ערבי היתה העברית לשון השירה היוקרתית והלגיטימית. בדומה למשקלן ולמעמדן התרבותי־אידיאולוגי הרם של השירה ושל לשון השירה במרחב הערבי־אסלאמי הלשון העברית מוסדה בימי הבינים בקהילות הללו כשפת השירה הלגיטימית היחידה כמעט, וזאת לא רק כדי להאדיר את שמה של העברית ולקבוע את עליונותה על כל השפות או לפחות את שוויונה עם הערבית של השירה המוסלמית היוקרתית,” אלא גם כדי להמשיך מסורת חיה של יצירה בת מאות בשנים בשירה העברית, מסורת שירת הפיוט שקדמה לשירת תור הזהב.” לכן אין תמה שחלקה – על פי מה שידוע לנו כיום לפחות – של השירה הערבית־יהודית במכלול היצירה השירית היהודית של ימי הבינים בטל בשישים ואף פחות מכך.

הדברים אמורים במיוחד ביצירה של שירה יהודית בלשון הערבית הקלאסית,” אך אין להסיק מכאן שלא חוברה ולא בוצעה שירה ערבית־יהודית בימי הביניים בדיאלקטים הערביים־יהודיים המדוברים או הכתובים בקהילות השונות. בנוגע לשירה זאת, על אף שאין בידינו מסמכים או תעודות מפורשים המעידים על כן, הרי לא נסתכן הרבה אם נאמר שהיתה קיימת שירה ערבית־יהודית עממית במרחב הערבי־אסלאמי, כולל צפון־אפריקה, שירה שהיתה אולי אף מגוונת הן בנושאיה האוניברסליים והיהודיים הספיציפיים והן במבצעיה, גברים מחד ונשים מאידך- השווה ירמיה ט, טז: ״וקראו למקוננות ותבואינה״. על שירת המקוננות היהודיות בחג׳אז ראה: הירשברג, שם, שם., ולו רק בגלל תפקיד המקוננות שהתקיים בעולם היהודי מאז תקופת המקרא.” עדות – קלושה אולי, אך אין היא מובאת כאן כהוכחה מוצקה לטענתנו אלא כסברה בלבד – לקיומה של שירה בערבית־יהודית בימי הביניים, הוא שיר גלות וגאולה להבדלה, הרווח עד היום בקרב יוצאי צפון־אפריקה והמספר את סיפורי אליהו הנביא ״הוא פינחס בן אלעזר״. טורו הראשון של השיר (מחוץ לטור הרפרין) הוא בגרסאות רבות שבבתבי־יד: ״אלף ומיא מן סנין ואנא נסתרזאהו/נשתרג׳אהו/נרזאהו״ [=זה אלף ומאה שנה שאני מצפה לו]. על פי תאריך זה המתחיל עם חרבן בית שני, השיר קיים מאז המאה הי״ב לפחות. סימן זה מופיע ברוב גרסאותיו של השיר, אן בגרסאות אחרות התקופה מתעדכנת ל״אלף וכמס מיא מן סנין [=אלף וחמש מאות שנה],“ ל״אלף וסת מיא מן סנין [=ושש מאות שנה],“ או לרוב ל״אלף וש/סבע מיא מן סנין [=ושבע מאות שנה]“ ופעמים גם ל״אלף ותמן מיא מן סני [=ושמונה מאות שנה],“ וזאת על פי המאה שבה הועתק השיר בכתבי־היד השונים. שיר זה מופיע בבתבי־יד רבים ובדפוסים שמקורם בקהילות שונות שברחבי צפון־אפריקה, מלוב עד למרוקו. בקהילות מרוקו

הערת המחבר: בספרד כתבו משוררים יהודיים מעטים, כגון אבן סהל שהתאסלם, שירה בערבית קלאסית, אך תבניה של שירתם היו זהים לאלה שביצירה המוסלמית בת התקופה ולא כללו סממנים יהודיים מיוחדים. אשר לשירה הערבית של יהודי חג׳אז בתקופה הקדם־איסלאמית ובראשית התקופה האיסלאמית ראה: הירשברג, ישראל, עמ׳ 264-242.

השיר מופיע בגרסאות רבות משולב בתוך פיוט עברי להבדלה שטורו הראשון הוא: ״המבדיל בין קודש לחול, חטאתינו ימחול״. המדריך הערבי של השיר קיים בנוסחים מגוונים. אחד מהם הוא: ״כמלי שאייק נשתרזאהו, חאביב אלה׳ אליהו״ [=כמו המתגעגע אצפה לו, אהוב האל הוא אליהו](כ״י שיטרית ט, דף קיז, א).

התאריך לא עודכן תמיד על פי המאה שכתב־היד נכתב בה. כתבי־יד שונים שמופיע בהם התאריך ״אלף וכמס מיא מן סנא״ הועתקו אחרי סוף המאה הי״ז. דבר זה מעיד שהתקופה הנקובה אינה שרירותית אלא היא שמירה מצדו של המעתיק על נוסח המקור של השיר שהעתיק אותו מתוך כ״י קודם בזמן. השווה כתב־היד של אוניברסיטת חיפה, המוזכר בהערה 36 לעיל, שהועתק במאה הי״ט או בתחילת הב׳. בגרסאות אחרות התקופה נשארת בלתי מוגדרת עם שימוש בכמת בלתי מוגדר ״כמן״ במקום מספר מונה, כגון בכ״י ביסל״א 5962 8° .Heb, דף 119א: ״אלף וכמן מיאת מן האד שנין״ [=אלף וכמה מאות שנים],

בקהילות מרוקו במיוחד עודכן השיר בכתבי־יד רבים לפי תאריך ההתייחסות לחרבן בית שני. אם נכונה סברתנו, שיר הבדלה זה נכתב אם כך בסוף המאה הי״ב, אולי אפילו לרגל גזרות השמד והפרעות של המווחידין שפגעו כמעט בכל הקהילות היהודיות בצפון־אפריקה ובספרד המוסלמית ועוררו בהן ציפיות משיחיות.

גם מצד לשונו שמר שיר זה במיוחד בקהילות שמחוץ למרוקו על שרידי מבנים ומאפיינים של שכבות לשון קדומות יותר, כגון השימוש במבנים לקסיקליים קרובים ללשון השרח וללשון ימי הביניים, אלא שהשימוש המוגבר בשיר זה בהבדלה גרם למעתקים מורפו־פונטיים ומורפו־לקסיקליים שהקהו את רישומה של שכבת לשון זו. גם בשירים אחרים להבדלה – שידובר בהם בהמשך והרווחים גם הם בקהילות רבות ברחבי צפון־אפריקה – ניכרים עדיין שרידים של אותן שכבות ערביות־יהודיות קדומות יותר, המשייכים את כתיבתם למאה הט״ו או למאה הט״ז לכל המאוחר.

לשון קדומה זו נשתמרה במרוקו גם בשירים לפסח הכלולים בקובץ טקסטים מסורתי שמקורו כנראה בפאס והנקרא שם ״שבחי פסח״ ובקהילות אחרות ״צ׳היר/טהיר של פסח״ [=חוקת הפסח]. על פי המקורות העומדים לרשותנו כיום אין אפשרות לתארכו במדויק, אך על פי לשון השירים הערביים־יהודיים יש להקדימו למאה הט״ו לפחות. הקובץ כולל שירי פסח עבריים וערביים־יהודיים, שידובר בהם להלן, וכן פרקים מקראיים והפטרות הנוגעים לפסח והמופיעים הן במקורם העברי והן בתרגום אונקלוס או בתרגום יונתן בן עוזיאל לארמית ולעתים רבות – אך לא תמיד – גם בתרגום הטקסטים הארמיים לערבית־יהודית של לשון השרה המסורתית. השירים העבריים והערביים־יהודיים מעלים את מנהגיו, משמעויותיו וסמליו של חג הפסח והיו מבוצעים בטקסים ליטורגיים שהתקיימו בבית הכנסת בסמוך לקריאת פרשת החג.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אוגוסט 2018
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר