ארכיון יומי: 7 באוגוסט 2018


שרשים-יהדות –מסורת ופולקלור יהודי מרוקו משה גבאי-הצייר והעורך

משה גבאי נולד במרוקו למשפחת רבנים ומקובלים (אביו זצ״ל טמון בחלקת המקובלים בטבריה) ועלה ארצה בשנת 1945 עם הגרעין החלוצי הראשון ממרוקו. היה חבר קיבוץ במשך 16 שנה ואיש צבא קבע.

משה גבאי עוסק בציור ובפיסול מילדותו. בתקופת שליחותו מטעם המדינה בחו״ל השתלם בפריס והוסמך בתור מורה לציור.

בשנים האחרונות החל להקדיש את כל זמנו לציור. ציוריו מתמקדים בנושאי יהדות ומסורת ישראל. כמו כן החליט להנציח בסדרה של ציורים את ההווי היומיומי של הקהילה היהודית במרוקו, כפי שזכור לו מילדותי התוכן הקבליסתי אותו ספג משה גבאי בסביבתו הקרובה מקבל ביטוי מוחשי בציורי־השמן שלו. זהו ציור נאיבי־ראליסטי, בעל מסר מוגדר. הדיוקנות    והאינטריורים שלך לקוחים מעולם אסוציאטיבי אותנטי.

משה גבאי משתמש בטכניקת ציור של שמן על בד, תוך שימוש בצבעוניות עזה, המתאימה להנצחת המסורת העממית והבלטת הדעות והאמונות העממיות תוך חישוב אימרות גמטרייאות. כל תמונה שלו היא סיפור שלם על נושא מסורתי עם אמונות ודעות, וכפי שהוא מעיד על עצמו: ״אני משתדל לצרף תרומה צנועה, אבן קטנה בפסיפס הכללי של האמנות היהודית על כל גווניה. כל אמן משתדל ליצור משהו מיוחד משלו, ולכן החלטתי להתמסר לתיעוד ולשימור המסורת היהודית במרוקו. גלעד לדור ההולך ונעלם״.

מן העיתונות:

״משה גבאי מצייר בסגנון נאיבי־ריאליסטי. הוא מחונן בחוש לצבע, המותאם לאווירה ולרקע הטיפוסים והאירועים שהוא מצייר, וכן בעין בוחנת התופסת את המיוחד שבהם. ציוריו משקפים את ההווי הדתי, הקהילתי, הפולקלור ובעלי מלאכה, כפי שזכורים לו מילדותו״.

(נחום סנה — ידיעות אחרונות)

״אוסף הציורים של משה גבאי מהווה מדריך(ראשון מסוגו) חזותי ואמנותי לפולקלור האותנטי והנכון של יהודי מרוקו; במכחולו חדר משה גבאי לאוצר עשיר זה בדייקנות ובידע מקצועי של הטקסים והאירועים המשפחתיים והקהילתיים באותנטיות מושלמת לגבי הדמויות המופיעות בכל ציור.

(חנניה דהן — ברית אבות)

״משה גבאי — הפולקלוריסט והאמן״

עולם מלא דמויות, עולם שמעורר התרגשות, עולם שהולך ונעלם עם הליבוש הצבעוניות והיופי המיוחד שליוו אותו דורות.

זה העולם שפגשתי בתערוכה של משה גבאי, בגלריה העירונית באשקלון. הסתובבתי בעולם של הדמויות שהוא ייצור של האמן, נפגשתי עם המבקרים בגיל העמידה שעיניהם היו מלאים דמעות, מלאים התרגשות, כולם דיברו על ״בית־אבא״ כולם סיפרו על סבא וסבתא, על המסורת שלמרות שממשיכה עד ימינו אנו, למרות הכל המסורת קיבלה ממד אחר, צורה שונה.

משה גבאי החלוץ ממרוקו, חבר קיבוץ במשך 16 שנה ואיש צבא קבע בעבר, למד ציור ופיסול בנעוריו, יותר מאוחר השתלם בפריס.

זה בודאי עזר לו לשפר את הטכניקות לקבל אופקים רחבים יותר.

בתוך תוכו שמר גבאי על האוסף הנדיר: זכרונות, מסורת היפה של ״בית־ אבא״, של הקהילה היהודית במרוקו.

כשזמנו התפנה, משה גבאי לקח את המכחול, הצבעים והתחיל לצייר במרץ, עם כישרון, עם הרבה רגשות, פתאום כל הדמויות צצו החוצה: רחוב היהודי השולחן של שבת, ליל הסדר, בית־הספר כולם התחילו לצאת מהמכחול.

כן, משה גבאי יודע לחבר את הסיפורים שלו, יודע לתת להם חיים חדשים, הצבעים העזים שבהם הוא משתמש עוזרים לנו להתרשם ולהבין את משמעות המסורת וההווי של העדה. הסגנון נאיבי־ריאליסטי מתאים לטיפוסים שהוא מציג ומבטא את הפולקלור העשיר של יהדות מרוקו.

הערך האמנותי בציוריו של משה גבאי הוא באותה מידה חשוב כמו הערך המסורתי והאוטנטיות של האירועים.

בודאי שביקור אחד בתערוכה לא יספיק למסתכל כדי להתרשם במידה מספקת גם על הצד הפולקלוריסטי־הוויתי וגם על הצד האמנותי.

ד״ר פאול ליבוביץ מנהל המוזיאון ״בית עלי״ — אשקלון

להתהלך באור החיים. פרשת "ראה" וראש חודש אלול, מאת: הרב משה אסולין שמיר.

להתהלך באור החיים.

פרשת "ראה" וראש חודש אלול,                                                                     

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

להאיר באור החיים – לערב ש"ק.

"ראה אנוכי נותן לפניכם היום – ברכה וקללה.

את הברכה אשר תשמעו אל מצות יהוה…

והקללה אם לא תשמעו" (דברים יא כו).

"ראה" = ר– אה אלול ה– גיע {פרשת ראה תחול לפני, או  בר"ח אלול}.

"ראה" =  מראה {דרכה נוכל לראות ולבקר את חטאינו לקראת ר"ה}.

"היום" = "היום הרת עולם" {רומז ליום הדין בראש השנה}.

א-ל-ו-ל = "אני לדודי – ודודי לי" (שיר השירים ו ג).

הפס' הנ"ל, מבטא את ההדדיות בין הקב"ה המכונה "דודי", לאדם המכונה "אני".

כאשר "אני" בוחר בדרכו של "דודי" – "אני לדודי", גם "דודי" יבחר בי – "ודודי לי".

"ברכה וקללה".

הברכה או הקללה אותה גוזר הקב"ה בר"ה על כל אחד,

תלויה בהכנתנו ותשובתנו לקב"ה – במשך חודש אלול.

מבוא לפרשה.

"ראה" – שני הפסוקים הראשונים של הפרשה, מקפלים בתוכם את סוד הבחירה החופשית בה ניצב כל אחד מאתנו מידי יום ביומו, דבר הרמוז בביטוי: "ראה אנוכי נותן לפניכם היום – ברכה וקללה".

השימוש בביטוי "נותן היום" בזמן הווה, רומז לבחירה היום יומית בין קבלת ברכה או חלילה קללה – שהן תוצאה של בחירת האדם בין עשיית הטוב, לעשיית הרע כדברי הגאון מווילנא רבנו הגר"א.

במדרש (דברים רבה ד, ג) לפרשה נאמר: "אמר רבי אלעזר: משעה שאמר הקב"ה הדבר הזה בסיני {ראה אנוכי…"}, אותה שעה {נאמר} – 'מפי עליון לא תצא הרעות והטוב' (איכה ג, לח). אלא מאליה הרעה באה על עושה הרעה, והטובה באה על עושה הטובה".

מהאמור לעיל יוצא: הטוב והרע הם תוצאה של מעשה האדם באשר הוא.

"ראה" – הפרשה נקראת בבתי הכנסת בשבת מברכים שלפני ראש חודש אלול, או בשבת עצמה, דבר אותו רמז לנו משה רבנו, וכך התורה פונה לכל אחד מאתנו: ר-א-ה = ראה אלול הגיע. תדע לך שהתנהגותך בחודש אלול, תקבע מה יגזר עליך בראש השנה הנקרא "היום", בבחינת "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט א), האם ברכה או קללה.

הקב"ה נותן לנו חודש הכנה בו נוכל לתקן את מעשינו, חודש בו הקב"ה קרוב אלינו יותר. "חודש בו הקב"ה נמצא בשדה" כדברי בעל התניא על פי הפס': "דרשו ה' בהימצאו" – קראוהו בהיותו קרוב" (ישעיה נה, ו).

על הפסוק הנ"ל אומר רבי שמואל בר נחמני:  "משל למה הדבר דומה, למלך שהיה גר בעיר, והיו אנשי העיר מכעיסים אותו. כעס המלך ויצא מהעיר והתרחק כעשרה מיילים, ונשאר שם. היה שם פיקח אחד שאמר לבני העיר: שוטים אתם, כל זמן שהמלך היה בעירכם לא ביקשתם סליחה ממנו, עכשיו לפני שהוא מתרחק מהעיר, לכו ועשו עמו שלום. לכן כתוב "דרשו ה' בהימצאו – קראוהו בהיותו קרוב".

פרשת "ראה" וראש חודש אלול

הרמב"ם עמוד ההלכה, הולך אף הוא בעקבות מדרשי חז"ל, ואומר כך: "אעפ"י שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים היא יפה ביותר, ומתקבלת היא מיד, שנאמר: 'דרשו ה' בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב" (הלכות תשובה פ"ב, ה"ו).

הרוצה להיחתם לברכה בראש השנה? ישתדל לקיים מצוות ה' כל השנה, ובפרט בחודש אלול, כהכנה ליום הדין בראש השנה. ועוד יותר, בעשרת ימי תשובה ויום הכיפורים – יום הסליחה והכפרה, לשבים בתשובה מיראה ואהבה.

"ראה אנוכי נותן לפניכם היום".

 רבינו "אור החיים" הק' שואל מספר שאלות:

א. מדוע השתמשה התורה בביטוי "ראה" = ראיה, על דברים שלא רואים אותם? היה ראוי יותר להשתמש בביטוי        במשמעות  שמיעה כמו "שמע".

ב. מדוע השתמשה התורה בלשון יחיד: "אנוכי", כאשר בהמשך השתמשה בלשון רבים "לפניכם"?                                  ג.   מדוע התורה השתמשה במילת הקישור "את"  בהקשר לברכה – "את הברכה אשר תשמעו", ואילו לגבי הקללה בביטוי "אם" – לא תשמעו"?

 רבנו אוה"ח הק' מיישב את הקושיות הנ"ל כך: "שבא להבחירם {שיבחרו} בעולם העליון ולהמעיט כל טובות העולם הזה, וכדי שיתאמתו אצלם הדברים, צריך שהמוכיח יהיו בו שני עניינים:

א. שיכיר הכרה חושית בטוב העליון. {עולם הבא}.

ב. שהשיג {בעצמו} השגת טוב העולם הזה וקנייניו. כי אם המוכיח יהיה משולל מקנייני העולם הזה, לא יאמנו דבריו למשיגי טובת העולם הזה. כי יאמרו, אין אומרים למי שלא ראה, יבוא ויגיד שאם היה טועם…".

פירוש דבריו הקדושים: משה רבינו אומר לכל אחד מאתנו:

"ראה אנוכי" – תסתכל עלי ותלמד ממני. אני שזכיתי לגדולה בשני העולמות: מצד אחד, בעולם הזה הייתי מלך, עשיר וחכם: כידוע, "אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גיבור, עשיר, חכם, ועניו, וכולם אצל משה רבינו כדברי הגמרא (נדרים לח' עמ' א' וגם שבת צב' עמ' א'). בנוסף להיותו מנהיג עם ישראל, הוא גם התעשר מפסולת לוחות הברית שהיו עשויות מסנפירינון כדברי ה': "פסול לך… את פסולת הלוחות תיקח לך".

כמו כן, משה טעם מחיי העולם הבא כאשר הוא עלה השמימה כדי לקבל את התורה, כדברי הזוהר לפסוק: "ויפה דודי – אף נעים" (שיר השירים א' טז'). זהו משה שטעם מנועם ה'" (זהר חלק ב' רנ"ד).

פירוש אחר: אומר לנו משה רבינו: תלמדו ממני איך כל אחד מכם יוכל להתעלות בעבודת ה' כמוני – כמשה רבינו, בכך שידמה אלי בעבודת ה', היות ונשמתו של משה רבינו מתנוססת אצל לומדי התורה בכל הדורות ככתוב: והתפשטותי דמשה בכל דרא ודרא" (זוהר ר"ע רע"ג).

"היום – ברכה או קללה".

רבנו אוה"ח הק' אומר שהביטוי "היום – ברכה וקללה", נראה כביכול כמיותר, היות ובהמשך ישנה הרחבה של הבחירה בין ברכה לקללה.

בכל ברכה יש גם קללה. לרשעים בעולם הזה יש מעט ברכה בעולם הזה, וקללה בעולם הבא. לצדיקים, מעט קללה בעולם הזה, ועולם שכולו טוב לעולם הבא.

משל לאדם שהגיע לפרשת דרכים ולפניו שני שבילים: שביל אחד שתחילתו מישור, וסופו קוצים = סמל לרשעים הנהנים הנאות רגעיות בעולם הזה הדומות למישור, כאשר בעולם הבא, יפתחו בפניהם שערי גהינום הלוהטים.

השביל השני שתחילתו קוצים וסופו מישור, סמל לצדיקים המוכנים לעמול בעולם הזה הדומה לקוצים, כדי לזכות בעולם הבא שכל כולו מישור.

להתענג  באור החיים  – ליום ש"ק.

"בנים אתם ליהוה אלוהיכם" (דברים יד' א').

או"כי לי בני ישראל עבדים"? (ויקרא כה, נה).

חשיבות מידת הפרגון כלפי כל יהודי,

 מידתו של רבי מאיר בעל הנס.

התורה בפרשתנו מכנה את עם ישראל בתואר "בנים", ואילו בספר ויקרא מכונים בתואר "עבדים" ככתוב: "כי לי בני ישראל עבדים…" (ויקרא כה, נה).

הגמרא במסכת (קידושין לו' עמ' א') מביאה את המחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה. האם עם ישראל נקראים בנים או עבדים של הקב"ה?

רבי יהודה אומר: בשעה שבני ישראל הולכים בדרך התורה והמצוות, הם נקראים בנים, ואילו כאשר נוהגים אחרת – קרואים עבדים. פתרון הנראה הגיוני לאור הסתירה בפסוקים.

ה"משך חכמה": דיוקו של רבי יהודה נובע מהסמיכות לפסוק הקודם: "כי תשמע בקול ה' אלוקיך, לשמור את כל מצוותיו אשר אנוכי מצוך היום לעשות הישר בעיני ה' אלוקיך". כלומר, ניקרא "בנים" במידה ונשמור מצוות ה'.

רבי מאיר בעל הנס סובר: "בין כך ובין כך, בנים אתם לה' אלוקיכם" והוא מוכיח את דבריו מפסוקים שונים כמו: "בנים סכלים המה" (ירמיה ד' כב' ) כמו כן מהכתוב: "זרע מרעים בנים משחיתים" (ישעיה א' ד') כלומר, גם כאשר עם ישראל לא נוהג בדרך התורה, הוא מכונה בתואר בנים. רבי מאיר אומר שהתואר בנים ניתן לעם ישראל ללא קשר למעשיהם, היות ונבחרו כעם ה' כדברי רבי עקיבא רבו האומר: "חביבים ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתירה נודעת להם,, שנקראו בנים למקום, שנאמר: "בנים אתם לה' אלוקיכם…". (פרקי אבות פרק ד' ב').

הרשב"א פוסק להלכה כדעת רבי מאיר, גם בגלל "העין הטובה" בה הצטיין רבי מאיר במידה הזו, כמו במקרים רבים אחרים המופיעים בתלמוד. {ראה "אעשה נפלאות" בנידון, בסוף המאמר}.

ה"נועם אלימלך" רבי אלימלך מליז'נסק חורז בשיר, את חשיבות מסר הפרגון כלפי כל יהודי:

"אדרבה, תן בליבנו שנראה מעלת חברינו ולא חסרונם /

 ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך /

ואל תעלה בליבנו שום שנאה מאחד על חברו, חלילה…".

מוסר השכל: מידת הפרגון בין אדם לחברו.

"בנים אתם ליהוה אלוהיכם:

לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עינכם למת.

    כי עם קדוש אתה ליהוה אלוהיך,

ובך בחר יהוה להיות לו לעם סגולה…" ( דברים יד' א-ב)

בפסוק הנ"ל ניתנו לעם ישראל שלושה תארים:

 בנים, עם קדוש, ועם סגולה. הפרשנים דנים בקשר שבין "בנים אתם לה' אלוקיכם – לאיסור גדידה למת, תופעה שהייתה קיימת בקרב עדות מסוימות בגולה.

 רש"י: בגלל שאנו בניו של הקב"ה, חייבים להיות נאים ולא גדודים, ולכן אין לשרוט פנים באבלות, היות "ועם קדוש אתה לאלוקיך – קדושת עצמך מאבותיך. ועוד, ובך בחר ה'".

 רבנו אברהם אבן עזרא אומר: בגלל שאנו בניו של הקב"ה, חייבים להאמין שכל מה שהוא עושה זה רק לטובתנו, גם אם אנו לא מבינים, ולכן אין להצטער יותר מדי על המת.

האלשיך הק' משתמש במשל להבנת הכתוב: אימא אחת ובנה, גרים במרתף בתנאי עוני. בעלה לעומת זאת, גר בארץ אחרת בתנאים טובים.

יום אחד, התאפשר לבן להגיע לאביו, ולחיות חיי רווחה אצלו. האימא, למרות מצבה הקשה, שמחה על שבנה זכה לצאת מחיי עוני, ולחיות חיי רווחה. וכדברי קדשו: "יתענג בדשן בכל טוב אביו ונחת משלחנו. וגם שבצד מה תדאג על פרידתו ממנה – הלא תשמח על אודות בנה מצד עצמו, כי אז טוב לו עם אביו. כן הדבר הזה. הוא יתברך אומר: 'בנים אתם לה' אלוקיכם'. ואם כן, אשר ימות לו מת, לא ידאג על מתו מצד עצמו, כי הלא הלך שם עם אביו שבשמים".

 הספורנו והחיזקוני מסבירים שגם בשעת מצוקה כאשר אדם הקרוב אלינו הלך לעולמו, גם אז יש לנו קירבה להקב"ה בכך שאנו "בנים לה'" .

הרמב"ן לומד מכאן שיש השארות הנפש אחרי המוות, בגלל שאנו עם קדוש. ובלשון קדשו: "כי טעם עם קדוש – הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך".

רבנו אוה"ח הק' "שאין להצטער הרבה על המת היות והמת חוזר לאביו שבשמים אל מקור החיים, ככתוב בתהילים: "כי עמך – מקור חיים" (לו, י). רבי אברהם אבן עזרא מפרש את הפסוק: "כי עמך – מקור חיים: חיי הנשמה העליונה שלא תמות". לא כן אומות העולם, שהם מתים מיתה שאינם עוד בנמצא בין החיים.

רבנו אוה"ח הק' משתמש בדימוי לאדם ששלח את בנו לעיר אחרת כדי לעסוק במסחר. לאחר זמן, האב שלח  לקרוא לבנו לחזור אליו. כך הקב"ה: שלח אותנו לעולם הזה, ובשעת המיתה קורא לנו לחזור אליו. אשרי מי שחוזר לבוראו עם תלמודו בידו, ומצוות בצקלונו, וזכה לתקן את סיבת בואו לעולם הזה.

רבנו אוה"ח הק' חי 47 שנים בקדושה וטהרה בבחינת הכתוב: "וחי ב – ה – ם" = 47. אשריו ואשרי חלקו.

המסר האמוני: כבניו של הקב"ה, מן הראוי שנלך לאורו יתברך, ולזכור שהעולם הזה, הוא זמני ובר חלוף.  

חשיבות מצוות הצדקה.

"כי יהיה בך אביון… לא תאמץ את לבבך,

       ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון… נתון תיתן לו,

 כי בגלל הדבר הזה,

 יברכך יהוה אלוהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך" (דברים טו, ז' – יא)

התורה מקדישה ארבעה פסוקים בהם אנו מצווים לא לקפוץ את ידינו מאחינו האביון, אלא "פתוח תפתח את ידך לו". השכר אותו מבטיח הקב"ה: "כי בגלל הדבר הזה – יברכך ה' אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך".

 רבנו אוה"ח הק' אומר שהחלק המגיע לעני נמצא אצלנו כפיקדון. את זה הוא לומד מהייתור המילה: "בך".

כאשר תינוק בא לעולם, ידו תהיה קפוצה – "ולא תקפוץ את ידך", דבר המסמל את רצונו לכבוש את כל העולם. ואילו כאשר האדם פושט את מדיו וחוזר לאביו שבשמים – ידו תהיה פתוחה: "כי פתוח תפתח את ידך".

 האדם לא יכול לקחת דבר, בדרכו האחרונה. הקב"ה בכבודו ובעצמו מבטיח פרנסה בשפע לעוזר לעניים ולדלים: "כי בגלל הדבר הזה – יברכך ה' אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך". וכל זאת: "בגלל הדבר הזה" – שנתת צדקה לעני, מכסף שהופקד אצלך כפיקדון על יד הקב"ה.

תארו לכם שאליהו הנביא היה מתגלה אליכם ואומר לכם שבמידה ותעשו כך וכך, תזכו במיליון $, בטח שתבצעו כל פרט ופרט. בפרשתנו מבטיח לנו ולכם, לא אחר מאשר הקב"ה בכבודו ובעצמו – אדון הכל, שנזכה להתברך במעשי ידינו, ובכל משלח עסקינו, איך לא נרוץ לעזור לכל נצרך.

אומרים אנשי הח"ן שמצוות הצדקה מלווה את האדם במשך שבוע, שלא כשאר המצוות המלוות רק לאותו יום.

רבי יצחק אברבנאל שהיה בנוסף להיותו גדול בתורה, גם שר האוצר בספרד בתקופת הגירוש, מדמה את נושא הצדקה לאדם המפקיד את כספו בבנק, באחד מאפיקי ההשקעות, אותם הוא בוחר.

במידה והבנק יעביר את כספי ההשקעה לאפיק השקעה אחר ללא רשות, המשקיע יוציא את כספו ויעבור לבנק אחר.

כנ"ל בענייני צדקה: הקב"ה מפקיד אצלנו את כספו, ומבקש מאתנו לעזור לעניים. במידה ונתעלם מדבריו, יהיה לקב"ה למי להעביר את הכסף, ואנחנו נישאר חלילה ללא כלום.

    "והיית אך שמח" (דברים טז, טו).

 עבודת ה' מתוך שמחה, ובפרט לקראת הימים הנוראים.

 בכל התורה מופיעה המילה "שמחה" 16  פעמים, כאשר בפרשתנו "ראה", היא מופיעה 7 פעמים.

 הציווי "והיית אך שמח", מופיע בפרשתנו בהקשר למקדש אותו כינו הנביאים "משוש כל הארץ", היות ובית המקדש מעורר כל יהודי לתשובה, לאחר שהקריב קרבן, וחזה במו עיניו בנסים גלויים "במקום אשר יבחר ה'" (דברים טז יא).

 רבנו ה"בן איש חי" כותב בעניין עבודת ה' בשמחה, בהקשר לפסוק "והיית אך שמח":

"והנה מן המצוה הזאת שהוצרך הכתוב לצוות אותנו בשמחה בפרטות, מזה נדע כמה חביבה השמחה לפני הקב"ה, וכמה חייב האדם להיזהר בה. ואל יאמר האדם: מאחר שקיימתי מצות ה' כתיקונה, מה מגיע למצוה יתרון מן השמחה, וגרעון מן המעשה – הנה דע שבאמת השמחה היא מצוה בפני עצמה, ובהעדר השמחה – יש חסרון למצוה, וכל שכן שיגיע לה נזק גדול מן העיצבון, דלכך נחית קרא {בא הכתוב} לצוות בפרטות על השמחה, לעשות אותה מצוה בפני עצמה, כדי שיהיה האדם מקבל עליה שכר שלם בפני עצמו. ועל כן תקנו אנשי כנסת הגדולה ברכות פרטיות על השמחה…" כמו ברכת שהחיינו על בגד או בית חדש. ("בן איש חי" הלכות, פרשת "ראה" שנה ראשונה).

רבנו חיים ויטאל כותב בספרו 'שערי קדושה':

"העצבות גורמת מניעת העבודה וקיום המצוות, וביטול עסק התורה, וכוונת התפילה, ומבטל מחשבה טובה לעבוד את ה'". על הפס' : "כי בשמחה תצאו" (ישעיה נה, יב) דרשו גדולי החסידות: מכל הצרות, ניתן לצאת ע"י שמחה.

מדברי קדשו עולה: כאשר אדם שרוי בשמחה, יוכל לעבוד את ה' בשלמות וכדבעי.

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

"אעשה נפלאות"

לרבי מאיר בעל הנס = הבעלים של מפתח תעשיית הנסים,

ורבי יעקב שאלתיאל ניניו – איש טבריה, עירו של רבי מאיר.

הרה"ג רבי יעקב שאלתיאל ניניו איש טבריה כותב בספרו "זרע יעקב" שרבי מאיר בעל הנס זכה לפרסום רב בקרב עם ישראל ואף זכה  להיות "בעל הנס" – "בעל המפתח לעשיית ניסים".

רבנו עובדיה עזריה מפאנו – הרמ"ע ואחרים אומרים, שכאשר אדם נמצא בצרה, ידור צדקה {לפחות ח"י מטבעות} לזכותו של רבי מאיר ויאמר "אלהא דמאיר ענני" {ג' פעמים} – ויתפלל לקב"ה שיענה לבקשתו כשם שנענה לרבי מאיר כאשר הציל את אחות אשתו ברוריה בת רבי חנינא בן תרדיון, מבית הסוהר הרומאי.

משמעות הביטוי "אלהא דרבי מאיר ענני" = בזכות אלוקי רבי מאיר ענני. כלומר, התפילה היא לקב"ה.

זכיתי ללמד בישיבת "מאיר בת עין" הצמודה לציון רבי מאיר.

מידי יום, נהגתי לעלות לציון הקדוש בתום מתן השיעורים, כדי להיפרד בתפילה מרבי מאיר, ומאוד התפעלתי מרבבות יהודים שפקדו את הציון מידי יום ביומו. החוויה הזו ממשיכה ללוות אותי עד היום, וכאשר אני מבקר בטבריה, משתדל אני לעלות לציון, ובפרט בהילולה בי"ד אייר. ביום הזה, תלמידי בתי הספר בטבריה השתתפו בתהלוכה המלווה בתזמורת המשטרה ממרכז העיר ועד לציון הקדוש, מרחק כמה קילומטרים לאורך חופה של הכנרת דמוית כינור, "המלווה" את התהלוכה בנגינתה עלי כינור.

כאשר הגענו לארץ ישראל כעולים חדשים בשנות השישים, זה היה ערב ההילולה, כך שהגענו היישר להילולת רבי מאיר. עוד בהיותנו באנייה, נציגי הסוכנות היהודית ששיבצו את העולים לישובים השונים בארץ, שאלו את הורי: מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף ע"ה, ואת אמו"ר הצדקת אשת חבר הרבנית זוהרה ע"ה, באיזו עיר הם מעדיפים לגור? תשובתם המיידית הייתה: בטבריה =  עירו של רבי מאיר בעל הנס, עליה נאמר: "טובה ראייתה" כדברי השיר.

המשורר הרה"ג דוד חסין ממקנס שבמרוקו {1727-1792}, כתב מאות שירי קודש ובכללם השיר המצוין:

"אוחיל יום יום אשתאה / תמיד עיני צופיה. אעברנה נא ואראה / אדמת קודש טבריה",

על צדיקי טבריה: רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו, רבי עקיבא וכ"ד אלף תלמידיו, ובראשם רבי מאיר בעל הנס, רבי חייא ובניו יהודה וחזקיה, רב כהנא ורבי ירמיה, רבי יוחנן ורב הונא, רב אמי ורב אסי, הרמב"ם ומו"ר אביו רבנו מימון – הדיין הספרדי תלמידו של רבי יוסף אבן מיגאש, שהיה תלמידו של הרי"ף, השל"ה הק', רבי חיים אבולעפיה חברו של רבנו אוה"ח הק', שבע האימהות, רחל אשתו של רבי עקיבא וכו'.

כמו כן, השיר "אפתח פי ברינה / לכבוד זה התנא / הוא רבי מאיר", המדבר על גדולת רבי מאיר בעל הנס.

שבת שלום ומבורך משה אסולין שמיר.

 0523-240-298    –   Shamir240298@gmail.com

לעילוי נשמת הצדיקים:

 אבא מארי רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל רבי אברהם בן אסתר ע"ה. זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין זיע"א. הרב דניאל אשכנזי בן דוד ע"ה. רבי יוסף אבינעים ע"ה. רבי ישראל בן חניני ע"ה.

הרב הכולל רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, ונכדו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה מחבר "זבח לאלוקים". רבי חיים אסולין בר מרים ע"ה. רבי שלמה שושן ע"ה, רבי משה שושן ע"ה. רבי חיים מלכה בר רחל ע"ה.

 

אמו"ר זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע ה. בתיה בת שרה ע"ה.

 

לזיווג הגון:

אשר בר זוהרה. אסף בר אלישבע. מיכאל מאיר בר זוהרה. מרים בת זוהרה. הדר וזהר בנות שרה. יעקב בר מרים. אלעד בר מיכל. דניאל, ירדן ושרה ילדי מרליין. דניאל בר אסתר.


 

Les debuts de la presse au Maroc : La presse emancipee de Tanger-David Bensoussan

LES DEBUTS DE LA PRESSE AU MAROC : LA PRESSE ÉMANCIPÉE DE TANGER

Quel fut le rôle de la presse tangéroise?

Les premiers journaux au Maroc apparurent au XIXe siècle. Ils furent publiés en langue espagnole, anglaise ou française et eurent un grand impact sur Tanger essentiellement, mais aussi dans le monde. La liberté de presse fut totale et les premiers journaux en profitèrent pour demander une solution aux problèmes de l'eau et à ceux de la voirie dans la ville. Ces mêmes journaux dénoncèrent l'esclavage et les ventes publiques d'esclaves. Ils exigèrent l'amélioration des conditions des prisonniers dans les geôles marocaines. Ils lancèrent des campagnes de levées de fonds pour venir en aide aux victimes du choléra au Maroc ou d'un tremblement de terre en Espagne. Ils n'hésitèrent pas à condamner le despotisme du Makhzen ou même l'inaction des légations consulaires devant les injustices. De façon générale, les légations étrangères importantes avaient leur journal. Nombreux furent les Israélites naturalisés britanniques qui œuvrèrent dans le journalisme tangérois. Ils se firent les ardents défenseurs de la modernisation du Maroc et de sa communauté israélite.

Le Liberal Africano parut à Ceuta en 1820, mais cessa d'être édité après six numéros. El Eco de Tetuan parut en 1860, puis fut remplacé la même année par El Noticerio qui tint pendant un an et compta quatre-vingt-neuf numéros. Ces journaux hispanophones se préoccupèrent essentiellement des nouvelles militaires ou défendirent les politiques de l'Espagne. D'autres feuillets parurent, mais eurent une existence brève : El Berberisco en 1881, Eco de Ceuta et La Africana en 1885. Il y eut également les revues El Eco Mauritano, La Duda del Progresso, La Lintema, El Dario de Tanger, El Emperio de Marruecos et La Cronica de Tanger. En 1870, il fut fait mention d'un journal tangérois publié sous l'égide de l'Alliance Israélite Universelle, critiquant le gouvernement local et les consuls d'Espagne et de France. Toutefois, sa parution semble avoir été éphémère.

Y eut-il une presse engagée?

Fondé en 1883, l'hebdomadaire espagnol Al Moghreb al Aksa fusionna en 1893 avec the Times of Morocco et fut publié en anglais. Le Réveil du Maroc parut en français en 1883. Son propriétaire en fut Lévy Cohen, originaire de Mogador, représentant de l'Anglo Jewish Association à Tanger, membre du Comité régional de Y Alliance Israélite Universelle et agent accrédité du Board of Delegates des Israélites de New York. Ce journal francophile adopta comme politique éditoriale la mission visant à contribuer au développement de la civilisation au Maroc et fit sienne la devise de Liberté, égalité, fraternité. A. Pamienta, ancien diplômé de l'Alliance Israélite Universelle en fut le rédacteur principal. En 1888, le journal passa aux mains du banquier Haïm Benchimol et Vial de Kerdec Cheny en devint le rédacteur en chef. Ce dernier fut également l'auteur du Guide du voyageur au Maroc et du Guide du Touriste.

Tant Le Réveil du Maroc qu'Al Moghreb al Aksa critiquèrent l'inaction du Makhzen en ce qui concerne les conditions urbaines et demandèrent à ce que des Européens prennent en charge les réformes qui s'imposent de façon à régénérer le Maroc. En 1885, le Réveil du Maroc écrivait : « Il est bien temps que l'Europe civilisée abandonne ces hypocrites considérations de respect international en vertu desquelles elle tolère les méfaits inhérents à l'administration marocaine… Les cabinets européens devraient imposer au Maroc des réformes administratives et économiques plus en harmonie avec la justice et la prospérité des indigènes et des étrangers.» Ce n'était ni plus ni moins qu'un appel au Protectorat…

Comment réagirent les autorités marocaines?

Lorsque le représentant du sultan Si Hadj Mohamed Torrès demanda la suppression de la presse tangéroise en 1885, les directeurs et les rédacteurs alertèrent l'opinion internationale. Les légations consulaires demandèrent aux journaux de s'exprimer avec modération. Mais de fait, la presse se montra encore plus enragée par la suite. Le Réveil du Maroc exigea que l'on s'en prenne aux exactions des caïds, ces enfants gâtés de la société philanthro-politique protectrice des aborigènes. Le Times of Morocco s'en prit quant à lui aux abus des Européens au point que la presse britannique s'en émut. À la longue, les attaques de la presse se firent plus nuancées. Tout en conservant un grand respect pour le souverain Moulay Hassan, le Moghreb al Aksa parla de « the so called Sherifian govemment » et Le Réveil du Maroc évoqua « le paternalisme du gouvernement. » À nouveau le gouvernement demanda la suppression de la Presse en 1887, mais il dut se résigner à vivre avec une presse libre. Même le sultan Abdelaziz, pourtant ouvert aux idées européennes, refusa de créer une presse arabe. En 1901, il offrit 2 500 pesetas à un Turc pour qu'il renonçât au projet de fonder un journal en langue arabe à Marrakech.

Qu'en fut-il de la presse en langue arabe?

Il faudra attendre 1907 pour voir paraître un premier journal en langue arabe Lisan Al-Maghrib qui fit la promotion de réformes sociales et politiques. Ses promoteurs étaient deux frères, Faraj Allah et Arthur Nemour originaires de Syrie. Ils proposèrent des réformes et même un projet de constitution et de création d'une Chambre des Représentants, tout en préservant « les libertés d'action et de pensée indispensables à la réalisation des réformes.» Peu avant l'entrée d'Abdelhafid à Fès, le journal demanda à « Sa Majesté de ne pas refuser plus longtemps à son peuple les bienfaits d'une Constitution et d'un Parlement. Elle doit lui garantir la liberté de penser et d'agir qui le rend apte à réformer sa patrie à l'instar de tous les pays civilisés qu'ils soient islamiques ou chrétiens.» Ils se firent également les avocats de l'instauration d'un enseignement primaire obligatoire et gratuit et préconisèrent également « le renvoi des mouchards et des espions ainsi que la nomination d'hommes compétents, méritoires et dignes assumant des postes à haute responsabilité.» Ce journal cessa de paraître en 1908 suite à un différend avec le Makhzen. Le journal Al-Saada parut à Tanger de 1903 à 1913 puis à Rabat de 1913 à 1956 et fut remplacé à Tanger par Al-Tarakki (Le Progrès). Ce dernier journal fit compétition au journal El-Hakk (Le Droit) subventionné par le Gouvernement espagnol. Suite au Protectorat espagnol, ces deux journaux disparurent pour être remplacés par Al-Islah (La Réforme) puis par Al-Ittihad (L'Union). Il y eut également un journal Al Moustaquil distribué par les Italiens, mais son audience fut très limitée.

Revenons à Al Saada. Le rédacteur d'Al Saada Moulay-Idris Ben- Mohamed Al-Khabzaoui Al-Jazairi était Algérien. La mission de ce journal de propagande était résolument pro-coloniale, vantant l'action civilisatrice de la France et la fraternité franco-marocaine. Tout comme le fit Lisan Al-Maghrib, Al-Saada mit ses lecteurs au courant des tendances idéologiques prévalant en Orient. Le bimensuel Al Sabah (Le Matin) fut une revue scientifique, économique, politique et littéraire, publiée à Tanger en 1908. Il y eut aussi un journal tangérois Fedjer (l'aube) dirigé par le Syrien Ni'met Allah Daddah, qui fut suspendu par le Makhzen mais qui reparut à Fès avec l'avènement du sultan Abdelhafid. Bien que ce journal fût progouvememental, des pressions furent exercées par les oulémas de la ville qui craignaient que ce précédent n'autorisât les Chrétiens à publier des journaux. Aussi, ce journal cessa de paraître en 1908.

להלן שמות החכמים שאותם דליתי מבין המצבות שנותרו לפליטה-חביב אבגי

להלן שמות החכמים שאותם דליתי מבין המצבות שנותרו לפליטה. השמות ערוכים לפי סדר האלף בית, בצורה כרונולוגית.

רבי יעקב אבטאן הראשון. 1075

מחכמי מראקש : נוסח המצבה : כמוה"ר החכם החשוב והכולל חסידא קדישא ופרישה. המקובל האלקי הרב הגאון רבי יעקב אבטאן. נתבש"מ ערב ראש חודש אייר תרל"ג – 1873. בנו של המקובל והסחדי החכם החשוב כמוה"ר מרדכי אבטאן זצ"ל.

רבי יעקב היה מורה צדק במראקש. במאה השישית, חי ברחוב הנושא את שמו " רחוב רבי יעקב אבטאן. שם היה מקו מגוריו, בית כנסת ובית המדרש שלו.

בפטירתו הספידו אותו הרב הדאון רבי מרדכי צרפתי, והרב הגאון ברוך פינטו המפורסם בחכמתו, העיד : שראה שני מעיינים גדולים במערב והם " אחד מו"ה יעקב אבטאן במראקש, ואחר מו"ה שאול דנאן  בפאס.

מסופר עליו, שלא היה עולה על המטה לישון כל ימי השבוע, אלא היה מנמנם בישיבה תוך כדי לימוד, ורק בליל שבת היה ישן במיטתו (מלכי רבנן דך ע' טור ג' . רבי יוסף בנן נאיים ז"ל, כותב שהיה תלמידו של הרב הגאון משה רוזיליו, מחבר הספר " קול מבשר.

ויתכן שהיה בבחינת תלמיד חבר, כי שניהם חיו באותו דור, ושינהם חתומים בפסק דין בשנת תרי"ט, שנת הרא"ת. מיום לידתו של רבי משה רוזיליו עד ליום פטירתו של כבוד הרב רבי יעקב אבטאן חלפו 79 שנים ויש לשער שכמעט שניהם היו באותו גיל, עוד יש לציין שרבי משה ז"ל הוא יוצאי חלצי אבותיו הגדולים רבי שלמה ורבי יצחק רוזיליו זצ"ל ואולי הוא יוצא מבית המדרש של כהר"א סמאנא וצ"ע.

בשנת תשנ"ה יצאו כמה חידושיו לאור " ספר בשם חידושי רבי יעקב אבטאן. ועדיין יש לו בכתובים איזה דרושים וחידושים, העתק מהם בידי רבי משה עמאר נ"י.

 רבי יעקב אבטאן השני 1075

מחכמי מראקש : נוסח המצבה : מצבת קבורת החכם החשוב כבוד הרב יעקב אבטאן ח' בחשוון שנת ת"ר – 1910

והוא היה בנו של הב הגאון רבי יצחק אבטאן שכיהן כנגיד ונלב"ע בשנת התרצ"ט – 1939. והא נזכר במצבת כבוד הרב נסים אבטאן ז"ל, שהעידו עליו שהוא ממשפחת הנגיד כמוה"ר יצחק אבטאן.

ידועים לרבי יעקב עוד בנים נוספים והם " מורינו הרב חיים הנ"ל נזכר במלכי רבנן וכבוד הרב יוסף הנזכר בגנזך מראקש, במכירת נכסים בשנת תרפ"ה – 1925, בחוברת אחרת של גנזך מראקש, שמנה 1927 / 9 יש רישום מכירת נכס שמכר כבוד הרב מאיר אבטאן בן כבוד הרב יעקב אבטאן.

רבי שלמה אבטאן 2062

חכם מחכמי ורבני מרוקו מעיר מראקש

נוסח המצבה : קראנה למקוננות ותבואנה, וכל העם יישא נהי וקינה. זאת קבורת הרב הצדיק שלמה אבטאן. צדיק כתמר יפרח. קיים את התורה בגופו ובממונו. למד ולימד וכל העם באים לשמוע תורתו. דורש טוב לעמו שיר השירים אשר לשמה, תורת אמת הייתה בפיהו. ממשפחת רוזנים ומלכים לרבנן, נצר לנשר הגדול כמהו"ר יעקב אבטאן. עלתה נשמתו למרומים ביר המעלות : ד' בשבת אייר שנת תרצ"ו

רבי ידידיהה אבטאן

נוסח המצבה " כהר"ה ידידיה אבטאן. בר אבהן ובר אוריין, שייף עייל שייף נפיק / טיהותא לנפשיה לא מחזיק / שוחט ובודק. זה שמו הטוב ידידיה אבטאן ויגוע וימות ידידיה א' לחודש אב רחמן, תרצ"ג לפ"ק – 1923.

רבי דוד אבטאן

חי במאה העשרים יש ממנו כמה שירים שהתפרסמו בספר שירי דודים השלם לרבי מאי עטייא נ"י. אחד מהם " פדה בניה מיד אויביה " עמוד 334

רבי יצחק אבטאן

נוסח המצבה ף החכם החשוב והכולל איש נסים, ממשפחת נגידים : כמה"ר כהר"י אבטאן הנודע זיע"א נלב"ע ו' בשבת י"ג חשון תשל"ג – 1973

רבי שלמה אביטבול הראשון

משושלת רבנים בעלת יחוס מפואר של דיינים, משוררים ומורה הוראה. על רבי שלמה הראשון, ידוע שישב על כס הרבנות במראקש בשנת תכ"ז – 1667. הוא נמנה על חסידי שבתי צבי, והשתתף בפולמוס בסיב זה. בראש המתנגדים היה רבע יעקב ששפורטאש זלה"ה בזעקתו המפורסמת כתב :

"אם אמרתי אשכחה שיחי, וידי כבדה על אנחתי המשברת כל גופי". שם הוא שאל ותמה על הנהירה הגדולה אחרי נביא השקר. "אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר", "מי יחוש לדברי הקבלה יותר מהם, אשר מימי קדם מסרו נפשם עליה.

ובפרט אבותינו ורבותינו המגורשים מארגון וקשטילה אשר היו לנס, ואליהם כל גוי בארץ ידרשו. והייתה מנוחתם כבוד, נאמנים בברית התורה שבכתב, וקיימים בברית התורה שבעל פה. ואלו הנלווים אליהם החליפו חוקם אשר חקקו להם מחוקקי צדק, ולקחו להם חוקים אחרים אשר לא שערום אבותיכם.

מי יגלה עפר מעינם לראות בניהם שלא סבלו עול הגלות, ולפשוט צווארם להרג אערקא דמסאנא, כאשר הם עשו, ומכל שכן שבעד דברי הבלים דחקו את הקץ, והסיגו גבול אשר גבלו ראשונים בעלי הוראה.

אם הפרוץ מרובה על העומד, וגברה יד ההמון לשום תלמיד חכם מדרס רגל להם, לא אלמן ישראל. מהם חכמים רבנים, מחזיקי תורת אלוהינו. האם מעיר מארויקוס – מראקש – עיר גדולה של חכמים וסופרים יחסרו מורי צדק ?

אם מעיר פאס המהוללה המלאה לה חכמה ודעת, אפסה ונתרוקנה לחלוטין ? אם עיר תיטואן מעון אריות שבחבורה, נעשתה מרעה לזאבי יערים לנטות אחריהם ? ואחרי שמנה את כל מרכזי התורה בקהילות השונות ברחבי מרוקו, " אלה ואלה, המתנגדים והנגררים.

קהילות אשכנז ופולין, אף על פי שנתקלו באבן הטועים, לא עשו מעשה, על פי מאמרו של המומר להוסיף או לגרוע. האם קהילת קודש אמסטרדם שהטו אוזן לשמועות הישועות והתשובות, הסכימו לבטל קוץ אחד מהתורה שבעל פה ?

או כאן קהילת קודש המבורג שהיו אדוקים באמונה הזאת, נמנו וגמרו להסכים על אותה הגזירה חס ושלום " ומדוע לא יצאו מכלל זה כי אם קהילות המערב, אשר להם היה ראוי ליטול מקל ורצועה לרדות את הזולת.

העיר מרקאש התאוששה חיש מהר מהלם השבתאות. כי פרט למחלוקת סביב קיום צום ט' באב שעליו סופר שם, " אלה אכלו – ואלה בכו ". לא ידוע לנו על מחלוקת נוספת. גם על היגררות זו, אחרי השבתאות שילמה הקהילה די והותר מנחת זרוע בשלטונות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

אוגוסט 2018
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר