מורשת יהדות מרוקו

טקס הברית בצנעא על־פי הרב קאפח

האולם מתמלא אורחים תוך חצי שעה, ואם סבורים שכבר באו כל האורחים – לובש אבי הבן את בגדיו החמודות ומתעטף בטליתו, נכנס לאולם האורחים, מרים את כסא אליהו מן האיצטבה, שהוא מונח עליה, ואומר בקול־רם: ״זה הכסא לאליהו״; הקהל עונה: ״זה הכסא של אליהו זכור לטוב״. מניח הכסא באמצע האולם והולך ועומד בפתח חדר הנשים שם נמצאת היולדת כדי להביא משם את התינוק הנימול. אותה שעה מכניסים השמשים צלחת מלאה ״כֻרצַ׳ה״ והוא עפר חום שלתוכו נותנים את הערלה […] מעל לעפר – צלחת קטנה ובה ״נַשַאִיש״ – אספלניות – והן חתיכות צמר־גפן טבולות בשמן חרדל (״צַלִיט תרתר״). כן מביאים אגרטל (מַשגַב) ובו כמה ענפי"חַרמַל״ והוא עשב הגדל במדבריות תימן ואין לו ריח נעים אך מנהג קדמונים הוא להגישו באגרטל ביום המילה; ושמעתי מזקנים כי לפני שנים רבות, רבות מאד, שאין ידוע להם באיזו תקופה היה הדבר, גזרו השלטונות על היהודים שלא ימולו בניהם, והיו מלים בחשאי, ותולים ענפי ״חרמל״ בחורי הבית, מבחוץ כדי לרמוז לעוברים ושבים כי ״חור מַל״; כלומר, בראותך עשב זה בחורים דע שיש כאן מילה והנך מתבקש להיכנס ולהשתתף במצוה. אחת הנשים מלבישה לילד את בגדיו, מקשטת אותו לפי כללי המסורת לרבות סגולות לשמירה מעין הרע ומן המזיקין […]. המלבישה מוסרת את הילד לסבתו, ואם האב קודמת לאם האם; אם אין סבתא – מוסרתו לזקנה שבבית; בשעת מסירה לוחשת לה: ״גִעִל מִן קַסמַכֻם לַא מִן קַסְם אַלבַלֵא״(תרגומו: יהי רצון שיהא זה חלקכם ולא חלק מן הכליון): הסבתא מוליכתו עד פתח חדר הנשים, מוסרתו לאביו העומד בפתח ולוחשת לו את ברכתה בנוסח הנ״ל; אבי הבן מקבל את הילד, פורש עליו כנף טליתו וצועד לאטו; בהגיעו לחדר האורחים עומדים כל המסובים על רגליהם ופוצחים ברנה: […]

האב מוסר את הילד למוהל, היושב על הארץ כשרגליו מקופלות תחתיו, בעוד שהסנדק יושב לפני המוהל על גבי כר עבה; המוהל מרים את הילד בידו, מסדר את הכרים זה־על־יד־זה לאורך, מניח עליהם את הילד בתוך המגש; את המגש עצמו הוא מניח על ברכי הסנדק כשראשו של הילד כלפי חזה הסנדק ורגליו כלפי המוהל; מלמדו כיצד להחזיק את רגלי הילד פסוקות; הסנדק מחזיק רגלי הילד, כשקרסוליו כפופים וצמודים על ירכותיו, כדי שיהא נוח למוהל לעשות את מלאכתו. מכבדים אחד מן הרבנים הנמצאים במקום שישב על־יד המוהל כדי להחזיק הצלחת שבה ה״נשאיש״ ו״הכרצ׳ה״ ותפקיד זה נחשב לכבוד גדול.

המילה וברכותיה

אחרי שהכל מסודר מחזיק המוהל את הערלה בשמאלו והסכין בימינו ואומר בקול־רם: ״בַּרֵכוּ יַא אַסיַאדיִ״(רבותי ברכו); הקהל עונה: ״ברך״ והוא מברך וחותך: נותן את הערלה לתוך העפר, פורע ומוצץ בפה; כל פעם שהוא מוצץ לוגם בפיו ערק נקי ומוצץ ופולט לתוך החול, שבו הונחה הערלה, ושוב לוגם ומוצץ ופולט שלש פעמים; מפזר על המילה אבקה ונותן עליה ״נשישה״, לפי שאין חובשין את המילה בתימן. כשהמוהל מתחיל בפריעה מברך אבי הבן: ״בא״י אמ״ה אשר קב״ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו״ […] הקהל עונה: ״אמן, כשם שהכנסתו לברית כך תכניסהו לתורה ולמצוות ולחופה ולמעשים טובים״. אבי הבן קורא שם לילד ואומר: ״בוא בברית פלוני״, הקהל חוזר אחריו: ״בוא בברית פלוני״. וממשיכים כל הקהל יחד ״שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי״ וכו׳ עד סוף המזמור (תהלים קכא); שוב מכסים את הילד באותה מטפחת משי נאה, הסנדק מרים את התינוק ומוסרו לידי אביו. ואז מתחיל וכל הקהל ממשיכים עמו יחד: ״והללויה הילד הנימול הזה יברכהו אל רם, ויתברך כברכת משה בן עמרם, וכברכת מי שנגלה עליו בפדן־ארם, והללויה״.

האב פורש שוב כנפי טליתו על הנימול ומוציאו לחדר הנשים, ושם מיטפלות בו הנשים הבקיאות להחליף את ה״נשאיש״ מדי פעם בפעם. מוציאים את הצלחת, שבה הערלה והדם, ושולחים אותם בידי שליח לקברם. אחר שהוציאו את הנימול יושבים כל הקהל איש על מקומו; אחד השמשים מביא ״מג׳סל״ [כלי לרחיצת ידיים] כדי שהמוהל ירחץ ידיו ופיו אחר המילה והמציצה; אך יציקת המים על ידיו של המוהל היא זכותו הבלעדית של הסנדק, שלא יוותר עליה בשום אופן; בעל הבית מביא כוס של יין ומוסרו לידי המוהל, כן מביאים ״מַרַש אַלמַאוַרַד״ מזלף – ובו מי ורדים, שממנו מזלפים על קהל האורחים; המוהל פותח: ״: ״בַּרֵכוּ יַא אַסיַאדיִ ״; הקהל עונה ״ברך״. המוהל מברך בנעימה מיוחדת ליום הברית: ״בורא פרי הגפן״ ופושט ידו לקבל מעט מי ורדים; זה שבידו ״אַלמֵרַש״ מזלף מעט על ידיו ועל פניו והוא מברך ״בורא עצי בשמים״; המזלף ממשיך לזלף על כל הצבור בזה אחר זה, ואם האולם גדול והאורחים מרובים מביאים שנים או שלשה מזלפים כדי לזלף על כל הקהל […]. המוהל יוצק מעט יין מן הכוס לתוך כוסית ומשגרה ליולדת ביד אחד הילדים הקטנים; מן השאר הוא שותה כלשהו ומוסרו לזה שעל ידו שישתה ממנו מעט וימסרנו לסמוך לו עד שייגמר. כשיש סבתות בבית, אמו של אבי הבן או אמה של היולדת, או שתיהן נהגו בזמן האחרון לשגר לכל אחת כוסית מן הכוס של ברכה. […] תוך כדי סיום הברכות הללו מביאים השמשים במגשים גדולים ("אַפתַאר״ יחיד ״פִתִר״) את הגעלה ממה שהביאו האורחים וממה שהוסיף בעל הבית משלו, כשהיא ממויינת כל מין ומין לבדו. קאפח, ענו׳ 229-225.

שלום צבר-מעגל החיים-טקס ברית המילה — טקס הברית בצנעא על־פי הרב קאפח.

עמוד 59

ללא זה היינו מתים מדיכאון. קיווינו שהגאולה תבוא בימינו וחיינו בתקווה זו. אף פעם לא התייאשנו… תגיד לי, אתה לא מקשיב למוזיקה שלכם כמו כלי-זמר?״ ״לא! בשבילי זוהי מוזיקה גלותית שאני לא אוהב״. ״איזו מוזיקה אתה אוהב?״ ״מוזיקה קלאסית״. ״אחד לא מונע את השני. אני יכול להזיל דמעות התרגשות כשאני מקשיב לקונצ׳רטו החמישי לפסנתר ולתזמורת, הקיסר של בטהובן ובאותה מידה להזיל דמעות לשמע פיוט עם מילים של יהודה הלוי, למשל. אני יכול להתרגש עד מאוד לשמע הפתיחה של מנדלסון, מערת פינגל, פינלנדיה של סיבליוס או 1812 של צ׳ייקובסקי או הפתיחה לאופרה קבלרייה רוסטיקנה של מסקני. אתה מכיר? זה לא בא במקום פיוט. אפשר לאהוב ולהעריך כל דבר טוב ואני יוצא נשכר מזה ומזה. אם אתה לומד שפה זרה – זה מעשיר אותך. כנ״ל לגבי ספרות, אמנות או מוזיקה. אתה מבין? אתה יכול לחשוב על שם של יצירה מוזיקלית שאתה אוהב, כך שנוכל לדבר עליה ?״ ״רגע אחד, אני לא מבין! אתה מכיר מוזיקה קלאסית?״ ״נכון. תן לי אחת מהיצירות שאתה מכיר, כך שנוכל לדבר עליה״. ״אני לא נזכר עכשיו!״

״אגב, מוזיקה קלאסית היא מוזיקה אירופית שהפכה לכלל-אנושית, כמו כל מוזיקה טובה. למוזיקה אין גבולות או בעיות שפה. היא מדברת לכל אחד. היא פורצת מרחבים״.

״שמע! לא ידעתי שמרוקנים מבינים במוזיקה קלאסית!״ . ״אסור לדבר בהכללה. וכי כל האשכנזים מכירים מוזיקה קלאסית? אני יודע מהי מוזיקה קלאסית ומנגן בפסנתר, משום שאת זה למדתי כאן ביזמתי״. ״באמת?״

״לא״.

״מוסורגסקי כתב גם יצירה אחרת שאני אוהב – ׳לילה על הר קרח׳. היצירה השנייה היא הטוקטה ופוגה של באך, אותה הוא כתב לאורגן. ליאופולד סטוקובסקי כתב לה תזמור ובעצם כך הפך אותה ליצירה פנטסטית. ראית את הסרט ׳פנטסיה׳ של וולט דיסני?״ ״כן״.

״ובכן, ניגנו אותה שם. אני יכול להמשיך ולדבר על כל מיני סוגים של מוזיקה שאני אוהב, כולל מוזיקה קלאסית. מרשימה אותי מאוד הקומפוזיציה העצומה של שילוב כלים, שזה פשוט גאוני. אני מתכוון לסימפוניה הבלתי גמורה, השמינית, של שוברט. יש מוזיקה כבדה יותר, רומנטית יותר, מלנכולית או עצובה, צ׳ייקובסקי, ברהמס, סיביליוס, אחרון הרומנטיקנים, סיזר פרנק, הקטור ברליוז, ברוקנר, מהאלר ועוד ועוד. לא הזכרנו את המוזיקה הספרדית של דה פליה, אלבניז, רודריגו ועוד. מוזיקה בשבילי זה ריגוש נפשי עמוק הנוגע ומעורר בי אושר פנימי שמרטיט את לבי, מעדן אותי וממלא את הווייתי בסיפוק עילאי, מגרה בי עולמות חבויים בלב ובנשמה, מעורר בי הרהורים אודות החיים וההוויה בתוכי וסביבי. מי יכול, אפוא, להישאר אדיש למנגינות האופרות של פוצ׳יני? ורדי? גם בלא להבין את המילים, זה נוגע בנפשך ובלבך. הצלילים הנעימים (כמו הקונצ׳רטו לכינור ותזמורת של בטהובן או ברהמס) מעוררים את כל גופי הנהנה למשמע הצלילים המרהיבים, המתמזגים בין כל הכלים המנגנים, וכולם ביחד משמיעים את המנגינה בהרמוניה נפלאה הנוגעת בכל החושים האנושיים ומעוררת התפעלות לגאוניות היצירתית של האדם. הרומנטיקה והליריות במוזיקה של שופן ממיסה את הלב, חודרת לנבכי הנפש, מעדנת ומרככת את הרגש. התענוג הרוחני שעוטף אותך – מכריח אותך להתמסר להקשבה מרתקת ועדינה. אכן, הנאה מענגת ומשפיעה על החושים החבויים ביותר. וכל זאת לא ידעתי, וכל כך שמחתי לגלות עולם רוחני זה שפתח לפניי צוהר חדש ומפואר מלא רוך ועדנה. זה עולם שצריך להנחיל לכל תלמיד בבית הספר, ולעזור למבוגרים ולעולים לגלות אותו במקום להעליב ולהשפיל

בטענה שעם עליית יהודים 'מפגרים׳ ממרוקו יקיץ הקץ על ׳המוזיקה הקלאסית שלנו׳. כך כתבו כולם, כולל עיתון הפועלים ׳דבר׳. כמו שאני למדתי, כל אחד יכול, אבל צריך ליצור תנאים לחינוך. חינוך בגיל הרך קובע את עתידו של הילד, למעט יחידי סגולה שתמיד יפלסו את דרכם להישגים גדולים, למרות כל המכשולים והקשיים הנקרים בדרכם. אגיד לך עוד דבר מעניין שלמדתי מהמוזיקה. כשאני כותב משהו, אני מתקרב לנושא, ואחרי שנגעתי בו אני מרחיב את המעגל כמו ביצירה מוזיקלית. בסימפוניה יש ארבעה חלקים, ובכל חלק יש נושא. סביב הנושא יש וריאציות שכולן מחזוריות וסובבות סביב אותו הרעיון במטרה לפתח אותו, ולבדוק אותו מזוויות שונות. בדומה לכך אני עושה בתחום הכתיבה. זה מעניין! התפעלתי מכך כשגיליתי את זה, לפחות לעצמי״. ״אתה באמת מפתיע אותי. אם אתה מכיר לעומק מוזיקה קלאסית, למה אתה מקשיב לפיוטים?״

״חשבתי שכבר עניתי לך על זה. הבט, אני גדלתי על הפיוטים ולמעשה – זה כל מה שידעתי פעם. לא מומלץ להתנתק מהתרבות שלך. ואולם, כן מותר להוסיף ולהעשיר את עצמך ברעיונות מתרבות אחרת, אבל להתנתק משלך זה לא בריא. זה יזיק לך נפשית מבלי שתהיה מודע לכך. אתה צריך להרגיש שאתה שייך ולהרגיש חלק מהעם היהודי ומהקהילה שלך, לטוב ולרע. אסור להתכחש לעברך, כמו שאתם הצברים רוצים להתנתק מהתרבות היהודית בגולה. להתכחש לעברך משמעו שאתה מתבייש בעצמך, במה שאתה, כמו בורח מעצמך – מה שלא נכון. התרבות הישראלית החדשה תתפתח מכל התרבויות והמורשות של העליות השונות שכל עדה מביאה אתה. אלה שחושבים שאפשר לזרוק את העבר הגלותי טועים טעות מרה. אנחנו לא נבנה תרבות יש מאין. צריך יסודות לבנות מהם. יש חיוב רב במורשת של כל עדה, שצריך לפתח ולהכיר. זה יתרום תרומה עצומה לתרבות החדשה שלנו פה. אנחנו נבנה פה על יסודות המורשות השונות של העולים ומהם נצא חזקים רוחנית ובעלי תרבות חזקה ובריאה המדברת לכל אחד. אל תשכח שאנחנו במזרח התיכון ולא באירופה, ויהודי המזרח יכולים לתרום תרומה גדולה לעניין האמור – אם רק תינתן להם האפשרות. קודם כל, אין לגרום להם להתבייש בתרבותם. אדרבה, על יסודות אלה יש לפתח משהו חדש – זה המשך, שכלול. אני אוהב, למשל, את החזנות האשכנזית, אפילו שהיא בכיינית בהשוואה לחזנות הספרדית שהיא עליזה מאוד. אם אשיר לך מהסליחות שלנו ׳בן אדם מה לך נרדם׳ יתחשק לך לצאת בריקוד, זה כל כך חי ועליז. יהדות מרוקו יצרה תרבות עשירה בעברית, כולל מניחי היסודות לדקדוק העברי ופוסקים ידועים שוודאי לא שמעת עליהם: ר׳ יהודה אבן קורייש מהמאה התשיעית נחשב לאבי הדקדוק העברי, דונש בן לברט (אדונים הלוי) מחדש הפיוט העברי, ששירו ׳דרור יקרא לבן עם בת׳ מושר בכל קהילות ישראל, ר׳ יהודה חיוג׳ מהמאה העשירית בעל הדקדוק העברי, ר׳ דוד אברהם אלפאסי(הרי״ף) הפוסק הגדול מהמאה האחת עשרה, הרמב״ם, ר׳ יעקב בירב רבו של ר׳ יוסף קארו בעל ה׳שולחן ערוך׳, ר׳ דוד בן זמרא (הרדב״ז), ר׳ שמעון לביא בעל השיר ׳בר יוחאי׳, ר׳ אברהם אזולאי מהמאה השש עשרה, הוא סבו של החיד״א – ר׳ חיים דוד אזולאי, ר׳ חיים בן־עטר בעל ׳אור החיים׳. וזו אך רשימה קצרה. כולם מעיר אחת במרוקו, העיר פאס, שם גרתי.

יש עשרות ומאות מלומדים ממרוקו שתרמו רבות לתרבות העברית הכללית והרבנית. האם ידעת את כל זה ?״ ״לא, אני מתוודה, אתה באמת אדם מעניין. לא חשבתי שיש משהו כזה במרוקו״.

״חיכיתי להזדמנות ליצור אתכם קשר ולא עלה בידי״. ״אני שמח להיות אתך בקשר ואני מודה לך שפקחת את עיניי. האמת היא שאני מופתע מאוד לדבר אתך! לא האמנתי שכך ידבר עולה ממרוקו. אני מצטער שזלזלנו בך בערבי שבת ובהרצאה על שפינוזה. ממש סליחה!״

״זה בסדר, אני סולח ומודה לך על האומץ שלך. אתה בן אדם כלבבי.

עכשיו תשמע. אגיד לך עוד דבר. מה אתה חושב שהחזיק את יהודי מרוקו ביהדותם? הם כמובן האמינו בתנ״ך ובסיפורים הנפלאים במדרש-רבה על ראשי השבטים, והאמינו בגאולה, אבל צריך היה לרומם את הרוח, ואת זה הם עשו בשירה טובה, במוזיקה נעימה, בחגים, בשבתות, באירועים משפחתיים. זה היה הבידור שלהם. הם חיו בתוך עצמם. לא יכלו להתערב במוסלמים ששנאו אותם, רדפו אותם והתעללו בהם ללא סיבה. לכן הם היו צריכים לפתח תרבות משלהם ולתת טעם לחייהם. איך נאמר: ׳לא על הלחם לבדו יחיה האדם . כך הקימו תזמורות מצוינות עם כל הכלים. היו נגנים מוכשרים בעלי שם, זמרים מחוננים ועוד. זה הכניס שמחה לחייהם העגומים, עד שיבוא הזמן _שלך קיוו – לעלות לארץ ישראל. המללאח היה מוקף חומה ובתוכו חיו את חייהם והשתדלו גם להנעים את זמנם כדי שלא ייפלו למרה שחורה, לעצבות ולשעמום. הם יצרו מורשת נכבדה של הרבה דורות, שנבנתה נדבך על נדבך, כמו חומת לבנים, וכל דור תרם את שלו והעשיר אותה. לכן אנו צריכים לשמר אותה, להעשיר אותה ולתרום ממנה, כמו כל עדה אחרת, לתרבות הישראלית החדשה״.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון–הקליטה

עמוד 332