שלום צבר-מעגל החיים-טקס ברית המילה — טקס הברית בצנעא על־פי הרב קאפח.

טקס הברית בצנעא על־פי הרב קאפח

האולם מתמלא אורחים תוך חצי שעה, ואם סבורים שכבר באו כל האורחים – לובש אבי הבן את בגדיו החמודות ומתעטף בטליתו, נכנס לאולם האורחים, מרים את כסא אליהו מן האיצטבה, שהוא מונח עליה, ואומר בקול־רם: ״זה הכסא לאליהו״; הקהל עונה: ״זה הכסא של אליהו זכור לטוב״. מניח הכסא באמצע האולם והולך ועומד בפתח חדר הנשים שם נמצאת היולדת כדי להביא משם את התינוק הנימול. אותה שעה מכניסים השמשים צלחת מלאה ״כֻרצַ׳ה״ והוא עפר חום שלתוכו נותנים את הערלה […] מעל לעפר – צלחת קטנה ובה ״נַשַאִיש״ – אספלניות – והן חתיכות צמר־גפן טבולות בשמן חרדל (״צַלִיט תרתר״). כן מביאים אגרטל (מַשגַב) ובו כמה ענפי"חַרמַל״ והוא עשב הגדל במדבריות תימן ואין לו ריח נעים אך מנהג קדמונים הוא להגישו באגרטל ביום המילה; ושמעתי מזקנים כי לפני שנים רבות, רבות מאד, שאין ידוע להם באיזו תקופה היה הדבר, גזרו השלטונות על היהודים שלא ימולו בניהם, והיו מלים בחשאי, ותולים ענפי ״חרמל״ בחורי הבית, מבחוץ כדי לרמוז לעוברים ושבים כי ״חור מַל״; כלומר, בראותך עשב זה בחורים דע שיש כאן מילה והנך מתבקש להיכנס ולהשתתף במצוה. אחת הנשים מלבישה לילד את בגדיו, מקשטת אותו לפי כללי המסורת לרבות סגולות לשמירה מעין הרע ומן המזיקין […]. המלבישה מוסרת את הילד לסבתו, ואם האב קודמת לאם האם; אם אין סבתא – מוסרתו לזקנה שבבית; בשעת מסירה לוחשת לה: ״גִעִל מִן קַסמַכֻם לַא מִן קַסְם אַלבַלֵא״(תרגומו: יהי רצון שיהא זה חלקכם ולא חלק מן הכליון): הסבתא מוליכתו עד פתח חדר הנשים, מוסרתו לאביו העומד בפתח ולוחשת לו את ברכתה בנוסח הנ״ל; אבי הבן מקבל את הילד, פורש עליו כנף טליתו וצועד לאטו; בהגיעו לחדר האורחים עומדים כל המסובים על רגליהם ופוצחים ברנה: […]

האב מוסר את הילד למוהל, היושב על הארץ כשרגליו מקופלות תחתיו, בעוד שהסנדק יושב לפני המוהל על גבי כר עבה; המוהל מרים את הילד בידו, מסדר את הכרים זה־על־יד־זה לאורך, מניח עליהם את הילד בתוך המגש; את המגש עצמו הוא מניח על ברכי הסנדק כשראשו של הילד כלפי חזה הסנדק ורגליו כלפי המוהל; מלמדו כיצד להחזיק את רגלי הילד פסוקות; הסנדק מחזיק רגלי הילד, כשקרסוליו כפופים וצמודים על ירכותיו, כדי שיהא נוח למוהל לעשות את מלאכתו. מכבדים אחד מן הרבנים הנמצאים במקום שישב על־יד המוהל כדי להחזיק הצלחת שבה ה״נשאיש״ ו״הכרצ׳ה״ ותפקיד זה נחשב לכבוד גדול.

המילה וברכותיה

אחרי שהכל מסודר מחזיק המוהל את הערלה בשמאלו והסכין בימינו ואומר בקול־רם: ״בַּרֵכוּ יַא אַסיַאדיִ״(רבותי ברכו); הקהל עונה: ״ברך״ והוא מברך וחותך: נותן את הערלה לתוך העפר, פורע ומוצץ בפה; כל פעם שהוא מוצץ לוגם בפיו ערק נקי ומוצץ ופולט לתוך החול, שבו הונחה הערלה, ושוב לוגם ומוצץ ופולט שלש פעמים; מפזר על המילה אבקה ונותן עליה ״נשישה״, לפי שאין חובשין את המילה בתימן. כשהמוהל מתחיל בפריעה מברך אבי הבן: ״בא״י אמ״ה אשר קב״ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו״ […] הקהל עונה: ״אמן, כשם שהכנסתו לברית כך תכניסהו לתורה ולמצוות ולחופה ולמעשים טובים״. אבי הבן קורא שם לילד ואומר: ״בוא בברית פלוני״, הקהל חוזר אחריו: ״בוא בברית פלוני״. וממשיכים כל הקהל יחד ״שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי״ וכו׳ עד סוף המזמור (תהלים קכא); שוב מכסים את הילד באותה מטפחת משי נאה, הסנדק מרים את התינוק ומוסרו לידי אביו. ואז מתחיל וכל הקהל ממשיכים עמו יחד: ״והללויה הילד הנימול הזה יברכהו אל רם, ויתברך כברכת משה בן עמרם, וכברכת מי שנגלה עליו בפדן־ארם, והללויה״.

האב פורש שוב כנפי טליתו על הנימול ומוציאו לחדר הנשים, ושם מיטפלות בו הנשים הבקיאות להחליף את ה״נשאיש״ מדי פעם בפעם. מוציאים את הצלחת, שבה הערלה והדם, ושולחים אותם בידי שליח לקברם. אחר שהוציאו את הנימול יושבים כל הקהל איש על מקומו; אחד השמשים מביא ״מג׳סל״ [כלי לרחיצת ידיים] כדי שהמוהל ירחץ ידיו ופיו אחר המילה והמציצה; אך יציקת המים על ידיו של המוהל היא זכותו הבלעדית של הסנדק, שלא יוותר עליה בשום אופן; בעל הבית מביא כוס של יין ומוסרו לידי המוהל, כן מביאים ״מַרַש אַלמַאוַרַד״ מזלף – ובו מי ורדים, שממנו מזלפים על קהל האורחים; המוהל פותח: ״: ״בַּרֵכוּ יַא אַסיַאדיִ ״; הקהל עונה ״ברך״. המוהל מברך בנעימה מיוחדת ליום הברית: ״בורא פרי הגפן״ ופושט ידו לקבל מעט מי ורדים; זה שבידו ״אַלמֵרַש״ מזלף מעט על ידיו ועל פניו והוא מברך ״בורא עצי בשמים״; המזלף ממשיך לזלף על כל הצבור בזה אחר זה, ואם האולם גדול והאורחים מרובים מביאים שנים או שלשה מזלפים כדי לזלף על כל הקהל […]. המוהל יוצק מעט יין מן הכוס לתוך כוסית ומשגרה ליולדת ביד אחד הילדים הקטנים; מן השאר הוא שותה כלשהו ומוסרו לזה שעל ידו שישתה ממנו מעט וימסרנו לסמוך לו עד שייגמר. כשיש סבתות בבית, אמו של אבי הבן או אמה של היולדת, או שתיהן נהגו בזמן האחרון לשגר לכל אחת כוסית מן הכוס של ברכה. […] תוך כדי סיום הברכות הללו מביאים השמשים במגשים גדולים ("אַפתַאר״ יחיד ״פִתִר״) את הגעלה ממה שהביאו האורחים וממה שהוסיף בעל הבית משלו, כשהיא ממויינת כל מין ומין לבדו. קאפח, ענו׳ 229-225.

שלום צבר-מעגל החיים-טקס ברית המילה — טקס הברית בצנעא על־פי הרב קאפח.

עמוד 59