מורשת יהדות מרוקו

יוסף מויאל נודע גם בנדבנותו. תדהר כתב עליו כי ״הרבה לפזר צדקה, וגם רעייתו נתנה צדקה ביד רחבה. בייחוד היה מחלק כסף לנצרכים בפורים ולפני הפסח. היה מחלק ליהודי יפו הנצרכים כסף, מצות ותפוחי אדמה. תמך בצורכי ציבור והיה ראש ומנהיג בעדת המערביים״.

בנו של יוסף מויאל – ד״ר שמעון מויאל: נולד ביפו ב-1866. רופא במקצועו שהרבה לעסוק גם בענייני ציבור. תרגם את התלמוד לערבית ופרסם מאמרים בעיתונים ובכתבי עת ברחבי המזרח. ביקש להוכיח לערבים, שתקפו את היהודים והציונות, ששיבת היהודים לארצם תביא ברכה לארץ, לתושביה כולם ולאזור. ב-1913 הוציא ביפו את העיתון בשפה הערבית צאות אל עותומניה, שבו באה לידי ביטוי עמדת הצד היהודי. היה ממייסדי אגודת ״המגן״, שעמדה בקשר עם מנהיגי הערבים והטיף לפעולה משותפת לסילוקה של טורקיה מארץ ישראל. נפטר בקיץ.1915

בנו של יוסף מויאל – דוד מויאל: נולד ב-1880 ביפו ולמד בבתי ספר בעיר, ולאחר מכן בקולג׳ ובאוניברסיטה האמריקנית בבירות. הוסמך לעורך דין בגיל 24 ובשובו לארץ היה עורך הדין היהודי הראשון שהופיע בפני בתי הדין העות׳מאניים. היה בידידות עם השלטונות האזרחיים והצבאיים הטורקיים (בזמן מלחמת העולם הראשונה), ומשום כך הורשה להישאר ביפו לאחר הגירוש ב־1917.

דוד מויאל היה אחד מראשי גואלי הקרקע בארץ. רכש חלקות גדולות בתל-אביב וסביבתה, שאפשרו את הרחבת השטח הבנוי. התמחה גם בחקלאות והייתה לו חווה חקלאית בנס ציונה, שבה ערך ניסיונות לטיפוח זנים. נמנה עם צירי אסיפת הנבחרים הראשונה מטעם הספרדים. כל חייו פעל לקירוב בין שני העמים, היהודי והערבי, בארץ.

שלום מויאל

אחיו של אברהם מויאל, שסייע לו בשליחותו הציבורית. עסק בנטיעת פרדסים ביפו ואף הרחק ממנה. כן היה ממניחי היסוד לבית העלמין של תל-אביב (לימים ברחוב טרומפלדור) ולבית הכנסת הספרדי ״אוהל מועד״.

שמואל מויאל

בנו היחיד של אברהם מויאל, לצד שש בנות. הוא היה איש עסקים ביפו ומחוצה לה ובין מפעליו הנודעים, יחד עם אחרים כמו שמעון רוקח ופרץ פסקל (שניהם קרובי משפחתו), מאיר אפלבוים, יחזקאל בלום ולייב לוי, היה נטיעת ״פרדס בהריה״, הפרדס הגדול ביותר בארץ בזמנו – בשטח שבין פתח־תקווה להוד השרון בימינו. הפרדס בעל 600 הדונמים עובד בשיטות המתקדמות ביותר, ורבים מחלוצי היישוב הודרכו בו בעבודה חקלאית.

בנו של שמואל מויאל – אהרון מויאל: נולד ב־1914. בוגר גימנסיה הרצליה ואוניברסיטת לונדון (משפטים). שימש בתור קצין בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. במלחמת העצמאות היה תובע כללי בחיל האוויר, ומאוחר יותר ־ הפרקליט הצבאי הראשי בצה״ל. השתחרר מצה״ל ב-1952. לאחר מכן היה מנכ״ל משרד הפנים.

יוסף אליהו שלוש

בן למשפחת שלוש הנודעת, שהייתה מחלוצות היישוב היהודי ביפו, עוד במחצית הראשונה של המאה ה-19. לפי המסורת המשפחתית הוא נקרא בשני שמות לזכרם של שניים מאחיו שלא הכיר, שטבעו בעת שהוריו הגיעו לחוף הארץ בסירה שנטרפה. הוא נשא לאישה בשנת 1887 את פרחה-שמחה מויאל, בתם של אברהם מויאל ורעייתו אסתר.

שלוש נולד ביפו ב-1870 והיה מנעוריו איש עסקים ואיש ציבור. עמד בראש המפעל המשפחתי לייצור מוצרי אבן ומלט ונחשב לבונה הראשון והחשוב ביותר של תל-אביב. הוא ורעייתו אסתר נמנו עם 60 המשפחות המייסדות של אחוזת בית. כקבלן גדול בתקופתו בנה שלוש את רוב בתיה הראשונים של השכונה.

יוסף אליהו שלוש שנשא לאישה את פרחה, בתו של אברהם מויאל היה איש רב פעלים ביפו ובתל אביב. בין השאר הוא היה הקבלן שהקים את רוב בתיה של שכונת אחוזת בית, כפי שיכולה להעיד המודעה. ראוי לשים לב שעבודת ילדים הייתה בעת ההיא מקובלת.

כשנה לאחר מותו של אברהם מויאל, שודכה לו בתו, פרחה, לאישה. סיפור ההיכרות שלהם, השידוך והאירוסין, ראוי לפירוט מלא, כפי שעשה יוסף אליהו שלוש בספרו סיפור חיי. שלוש נשלח ללמוד בבית הספר היהודי"תפארת ישראל״ בבירות. את דרכו לשם עשה באונייה, יחד עם יוסף מויאל(אחי אברהם) ושני בניו, שאף הם התעתדו ללמוד באותו בית ספר. כמה חודשים לאחר מכן, בשובו לבית משפחתו ביפו לחופשה, הוצע לו שידוך. וכך מתחיל סיפור התקשרותו למשפחת מויאל: ״באחד מימי חול המועד פסח, כשהתארח בביתנו הרב המערבי מירושלים, הרב משה מלכה, בסועדנו את ארוחת הצהריים, היללני אבי בפני הרב והראה לו את הספרים שנתכבדתי בהם על ידי הנהלת בית הספר. הרב, בשמעו את דברי התהילה, חייך ואמר: ׳הגיעה השעה לחפש לבנכם כלה בת טובים^,. הורי נתנו את הסכמתם והתחילו לשוחח ביניהם בקטעי מילים שלא יכולתי לתפוס את משמעותם. אחר הצהריים, בשעה חמש לפנות ערב, בא הרב מלכה אל הורי ונכנס אתם בשיחה סודית. הרגשתי כי מדברים אודותי ושכולם מביעים אותות הסכמה ושמחה לדברי הרב.

״כשנכנסתי לחדרי ועיינתי בספר ניגשה אלי מרת אמי המנוחה והחלה לנשקני באומרה לי: 'החלטנו לשדך אותך עם כלה נעימה בת נכבדים, העלמה פרחה, בת המנוח סיניור אברהם מויאל, הידועה לך^,. הקשבתי לדבריה ולא ידעתי מה להשיב על דבריה, כי נאלמתי דומיה והדיבר לא היה בפי. הורדתי עיני לארץ, מחריש ומתעמק במחשבותי. כשעזבתני אמי נשארתי בודד לעצמי, תוהה ומתפלא. רק בן שבע עשרה אנוכי, התחלתי זה עתה ללמוד, וכבר מדברים הורי ברצינות על שידוך בשבילי. אולם הבינותי יפה כי אסור לי בהחלט להרהיב עוז בנפשי ולהתערב בענייני הורי ולחוות דעה בדבר הזה. בזמן ההוא נערים גדולים ממני לא העזו לדבר עם הוריהם בדבר נישואין, אלא סמכו עליהם… ״עלי להתוודות על האמת שמצד אחד שמחתי להתחתן עם בת טובים ממשפחה מיוחסת ולצעירה נאה, ששמעתי שמעה הטוב והכרתיה עצמי מרחוק, על כן נקשרה בה מיד נפשי. מצד שני הייתה תשוקתי גדולה לגמור את לימודי והתחילה לענותני מלחמה נפשית פנימה. ״בליל שבת, כשהיינו מסובים כולם ליד השולחן ואחרי שקידשנו את היין, פנה אלי הרב מלכה שסעד אתנו בדברים האלה: 'הנה בחרתי לך כלה חרוצה, יפהפיה והגונה. בת גדולים וטובים, פרחה אל-עזיזה [היקרה], שהנך בוודאי מכיר אותה'. האדמתי מבושה והרגשתי בסמרמורת שעברה בגופי וזיעה קרה כיסתה את מצחי. ישבתי על מקומי ושתקתי. משיחת המשפחה הבינותי כי על פי דרישת הורי בא הרב מלכה בדברים עם משפחת הכלה, שהביעה את שביעות רצונה לשידוך וקבעו אל ליל האירוסין למוצאי שבת… ״בליל האירוסין, אחרי גומרי בסידור תלבושתי ותסרוקתי כיאות לכבוד היום, הלכתי בלוויית כל משפחתי לבית המחותנים. כשנכנסתי לבית רעד וחלחלה היו בכל גופי וסמרמורת באיברי. התאמצתי להתחזק אבל לא יכולתי להבליג על רגשותי העזים. גופי רעד וידי היו רטובות וקרות.

״האולם היה מלא אנשים ובחדר השני ישבו הנשים. את הכלה הושיבו על ידי ונשארה לשבת עד תום התנאים. עלי ציוו לנשק את ידי הוריה והורי, אולם לנו לא הורשה לא רק מגע, אלא גם דיבורים. כל היחסים שביני לבין כלתי הסתכמו רק בראייה חטופה מרגע לרגע, שתוצאותיה היו שפני סמקו מבושה ומרגש…"

יוסף אליהו חזר להמשך לימודיו בבירות, ולאחר חצי שנה הועמדה החופה. במשך כל אותה תקופה לא זכה לשוחח עם כלתו אפילו פעם אחת. בהיותו ביפו ארב לה ברחוב כדי להביט בה בלי שתרגיש.

החתונה נערכה ברוב עם בחג הסוכות, והייתה סיבה נוספת לשמוח: משפחת שלוש עברה לביתה החדש ״מחוץ לעיר״, בשכונה החדשה נווה צדק. אליה הביא החתן בן ה־17 את כלתו בת ה-15, והם היו נשואים באושר ובעושר כמעט 50 שנה, עד פטירתם של בני הזוג – תחילה האישה, ולאחר מכן הבעל, בשנת 1934.

שלוש היה מראשי הציבור בתל-אביב הנבנית, אך שמר על קשריו עם יפו שבה התנהלו עסקיו המסועפים ובמשך שנים היה חבר מועצת העיר. פעמים לא מעטות חילץ את עיריית יפו מתסבוכות שונות. כך היה גם ב-1923, עת הקים פנחס רוטנברג את תחנת הכוח הראשונה שלו בארץ, בתל-אביב. יפו הייתה בזמן ההוא העיר הגדולה ותל-אביב רק שכונה צפונית שלה, שהייתה לה עצמאות עירונית חלקית.

בעוד שהתל-אביבים נהנו מיתרונות החשמל, סירבה עיריית יפו להתחבר ל״חשמל היהודי״. על הסירוב הזה הצליח שלוש להתגבר בדרך מקורית: הוא העביר תזכיר לראש העירייה, עאצם ביי, שבו הוכיח בעזרת נתונים מפורטים כמה מפסידה העיר יפו בגלל אי שימוש בחשמל. ״הסברתי את יתרון האור על החושך ועמדתי על הגניבות הנעשות בחשכת הלילה״. הוקמה ועדה של שלושה – עלי מוסתקים המוסלמי, מסעוד סייג הנוצרי ויוסף אליהו שלוש היהודי, והיא החליטה לקבל את הצעתו של רוטנברג ״להאיר את יפר׳ מטעמים כלכליים בלבד. ראש העירייה יצא לחופשה, וסגנו חתם על ההסכם עם חברת החשמל. לאחר מכן טען עאצם ביי שלא ידע שסגנו חתם…

יוסף אליהו שלוש פעל כל חייו לקירוב בין ערבים ליהודים. הוא עשה מאמצים להוכיח לערבים כי אין סתירה בין התפתחות וגידול של היישוב היהודי לבין השאיפות של הערבים.

שלוש נפטר בתל־אביב באב תרצ״ד (יולי 1934), שלושה חודשים לאחר פטירת רעייתו פרחה-שמחה. הם הותירו אחריהם שישה בנים ובת אחת: משה, מאיר, אבנר, צדוק, הלל, יהודית ויורם.

משה שלוש התפרסם מאוד בשלהי 1936, כשנבחר לראש עיריית תל-אביב לאחר מות מאיר דיזנגוף. בעקבות מאבק ממושך בין השמאל לימין במועצת העירייה (שלוש היה מועמד השמאל והמרכז), התערב הנציב העליון הבריטי וקבע כי סגן ראש העירייה הקודם, ישראל רוקח, הוא שיהיה ראש העירייה. משה שלוש זכה להיות ראש עיריית תל-אביב במשך עשרה ימים…

המנהיג המזרחי הראשון-מרדכי נאור- בני משפחת מויאל בהמשך הדרך

אברהם ביג׳אג׳ו

נולד בשנת תרי״ח בקושטא, ובעודו ילד העלהו אביו ירושלימה. אביו אהרן היה בעל מלאכה פשוט, איש תם וישר, ולו שני בנים. את הבכוד למד את מקצועו הוא, ואת השני מסר ללמודים. בילדותו למד בבית המדרש ״דורש ציון״, ורכש לו ידיעות בשפה הערבית, צרפתית ותורכית. נודע לאחד מחשובי החכמים בעדת הספרדים בירושלים. דין, מו״צ, חזן ודרשן, שו״ב מומחה, מוהל ראשי וכמעט יחידי בעדה הזו במשך שנים רבות, עסקן צבורי חרוץ, גבאי פעיל בבית החולים הכללי ״משגב לדך״ וכו'. ע״י מסעיו הרבים לכמה ארצות בשליחויות שונות, רכש לו נסיונות בהליכות עולם. הוא סובב את כל ארצות המזרח, חצי אי ערב ופרם, ערי בבל ומדי. שנים רבות שמש במשרת רב ושו״ב בעיר פ׳ארו אשד בסודסוגל. היה גם בהודו ובסביבות סין, ובכל מקום בואו הנית שם טוב ורשם מצוין על ידי אמרותיו המתוכמות, ובקיאותו בספרים רבים ודינים. השתתף בפרי עמו ב״המאםף״ שנה א. סי׳ ו. היה בבית דינו של מהר״מ תגייד בשנת תדם״ט ועמו הרב יצתק לבטון וחתום על פם״ד עמהס בם, ע״ם מרדכי לד״מ עזראן בסופו. בספרו ״ושחטתם בזה״ שהוציא לאור אחד מקרוביו הדב יהודה אלעזד בשנת תרצ״ב, באה הסכמת הדאב״ד ב״צ קואינקה, והיא מכילה תאור קצד מאישיות המחבר ז״ל.וזו עדותו:

 

״מכיר הייתי היטב את הרב המנוח כי היה גדול בוצרה ובחכמה׳ בצרוף יראת ה׳ טהורה הקודמת לחכמתו, שקדן ואיש חמודות הדיין המצוין וכו' כמה שנים שמש עמדי בביה״ד ומצאתיו מלא רוח חכמה ובינה בחריפות ובקיאות. ועתה בעברי על כ״י, מצאתי עונג רב בחבורו על התורה וה׳ מגילות חבור גדול מלא וגדוש מפגינים יקרות אשר אסף וקבץ מגדולי המפרשים שקדמוהו והוא הוסיף עוד דברים משלו כהנה וכהנה. גם בספר דרושיו ראיתי כמה דברים נחמדים בדרוש, בהגדה,

בהלכות שו״ב, מסודר לתועלת התלמידים והשוחטים וכו'! נלב״ע בירושלים ביום ל. מנ״א תרפ״ג.[1923]

 

חיים בכור בן משה ביג׳אראנו

נולד באסקי זאגורה בשנת התרט״ז ( 1846 ). בן להודים אמידיo ומשכילים. למד בjדר, ואח"כ עבר לישיבה, כנהוג בעת ההיא בקהלות ישראל. בצעירותו נתגלו בו כשרונות נעלים לשפות, ובלימודים קנה ידיעות רחבות בצרפתית, אנגלית, אשכנזית, תורכית, רומנית ועוד. בהיותו בן יז מלא כבר את מקום מורו בעיר מגוריו, וכעבור שלש שנים הוזמן לרוסג׳וק. שהותו בעיר זו היתה לברכה לכמה מיחידי ונכבדי הקהלה, ביניהם ר׳ אברהם ב"ר ישראל רוזאניס, שבביתו התארח המורה הצעיר שנתים ויותר. תוך כדי כך למד עברית וערבית, יונית ורומית, ואחר מלתמת רוסיה ותורכיה בשנת 1878 עבד לבוקרשט, כמנהל ביה"ס של עדת היהודים הספרדים שם. שנות עבודתו ברומיניה נתשבות לתור הזהב שלו בחייו. פרסומו הרב כבקי בכל שפות אירופא קרבהו אל הצד המלכות, ויהיו לו מהלכים בארמון המלך קרל הראשון והמלכה הנבונה המשוררת הנודעת בשמה הספרותי ״קרמן סילווה׳, מאז כל שנות המצאו בבירת רומניה, היה המתורגמן היחידי לשפות השמיות בחצר ובכל המוסדות הרשמיים, כי הוכר מטעם הרשות כאיש מומחה לכך. מכאן עבר לכהן במשרת רב בקהלת אדדינופלה. חמש השנים שישב בעיר זו היו לו תקופה של עבודה רוחנית מטרדת ומאומצת. בהפנות כסא הרבנות בקושטא בראשית תרפ"ב, הוזמן למלא משרה זו, ואת עולה הכבד והמעיק ביותר, נשא על שכמו עד יום מותו. היה חבר נכבד של האקדמיה הספרדית, הצרפתית, ונשא תואר ״קוליגום ווריטאיס׳ שנתן לו ע"י מכללת ״דנטי אליגידי׳ ברומא. געגועיו לא"י לא הרפו ממנו אף לרגע, ותמיד הצטער כי מסבות משפחה הניאוהו ממחשבתו הטובה, לעלות אליה ולהתישב בה. באחד משיריו הליריים המובא בזה נכלל ודויו הקצר, שהוא בבחינת מועט המחזיק את המרובה:

ח׳מקו עברו שנות חרותי בהיותי תמיד שקט ושלאנן, י׳ום עמדי תחת גפני ותאנתי שלו בביתי ובהיכלי רענן י׳געתי באנחתי ברוב צוקתי יום ולילה אצעק ואתאונן מי יובילני לעיר חמדתי וכימי קדם בצלה אתלונן. נלב״ע כ ׳ מנ״א תרצ״א. כתב ספרים שונים, וכלם נשארו אחרי מותו בכ״י.

 

מתוך ויקיפדיה

הרב אנריקה בכור חיים משה בז'רנו (Enrique Bekhor Haim Moshe Bedjerano, בטורקית Haim Moşe Beceran ,‏ 1846 או 1850 – 1 באוגוסט 1931), שכונה "נסיך השירה והחוכמה", היה רב ספרדי מבולגריה שחי ופעל שנים רבות ברומניה ובטורקיה, תלמיד חכם, פייטן עברי וחוקר של השפה לדינו. עמד 32 שנה בראש הקהילה הספרדית בבוקרשט ואחר כך בין השנים 1920–1931 היה ממלא מקום (קיימקאם)‏ של הרב הראשי של טורקיה. היה בעל השקפות ציוניות ונמנה עם מקימי תנועת חובבי ציון.

 

  רקע המשפחתי, לימודיו ופעילותו כרב בבולגריה

חיים משה אנריקה בז'רנו נולד בעיר סטארה זאגורה, (בטוקרית- אסקי-זגורה) בבולגריה, בתקופה העות'מאנית כבן למשה בז'רנו, ממשפחה יהודית שמקור שמה בשם העיר Bejar בחר או בכר בקסטיליה, במחוז סלמנקה. אמו הייתה קאלו קלדרון, בתו של הרב יצחק ברוך מפלבן. בילדותו נשלח חיים ללמוד תורה אצל סבו ובגיל 12 חזר אל הוריו. בתום לימודיו במספר ישיבות, כולל אצל מקובל בשם הרב נסים אלקלעי‏ היה חיים בז'רנו, בגיל 17, לרב. הוא החל את פעילותו בעיר רוסה בבולגריה, שם לימד במלדארי ואחד מתלמידיו היה הנער שלמה אברהם רוזאניס.‏ למד באותה תקופה אנגלית, צרפתית וגרמנית ולימד עברית בבית הספר "אליאנס" (של כל ישראל חברים). פריצת המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877-1878) על אדמת בולגריה הביאה אסון על משפחתו. כשהעיר הוקפה ונכבשה על ידי צבא האימפריה הרוסית, נהרגה אימו מפגיעת פגז. חיים בז'רנו בחר אז לברוח עם המשפחה לרומניה.

קישור למאמר המלא:

https://dictionary.sensagent.com/%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D%20%D7%91%D7%96'%D7%A8%D7%A0%D7%95/he-h

אברהם בירב

בנו של הרב המוסמך מהר״י בירב ז״ל. חברו של הרב המבי״ט שיחד עמו למדו תורה אצל הרב מהרי״ב ז״ל. נודע לשם בין רבני זמנו. הסכים עם הרב המבי״ט בכמה פסקים. לפי מקורות שונים, נפטר ר'  אברהם עוד בחיי אביו. נזכר בשו״ת המבי״ט ח״א סי׳ רמ״ז, בשנת השי״ט, לאמר י״ג שנה לאחד פטירת אביו, בשם החכם השלם כה״ר אברהם ז״ל. באחת מתשובות המבי״ט ח״א סי , ל״ב חותם שם: המר והנאנח אברהם בן לאדוני הרב כמהר״ר יעקב בירב.

אהרן בירב

חי במצרים בשנת ת׳ לערך. בנו של מהר״י בירב השני. וכתב עליו ר״ד קונפורסי בע״ס קורא הדודות שהיה חכם חסיד וגביר מחזיק ידי התורה ולומדיה, ואגב מזכיר את שלשלת יחוסו, כדלקמן: הרב אהרון בירב בן הרב יעקב בירב ברבי אברהם בירב, בנו של הרב המוסמך מהר״י בידב ז״ל. קורא הדורות עמ׳ מא. ע״ב.

 

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני– חיים בכור בן משה ביג׳אראנו

עמוד 144

חכמי המערב

הרה״ג יוסף יצחק שלוש זצ״ל.

[מבחר מאמרים מתוך הספר ״הוד יוסף״ שי״ל לזכרו של רבי יוסף שלוש זצ״ל בשנת תשכ׳׳ו, בעריכתו של הסופר ר׳ אברהם אלמאליח ז״ל נשיא ועד העדה המערבית בירושלים]

מאת: אברהם אלמאליח

 

את שמעו הטוב של הרב יוסף שלוש שמעתי עוד בהיותי נער והוא אז תלמיד עילוי בישיבת הרה״ג יוסף הכהן בעל הספר ״מנחת כהן״, אחד הפוסקים המצויינים שבדור, שממנו למד תורה ויראת שמים טהורה והשפעתו על מהלך חיי תלמידו היתה כבירה.

אולם, את מדותיו התרומיות של הרב יוסף שלוש ז״ל, פקחותו, רעננותו, דינמיותו הלוהטת, עוז רוחו, אומץ לבו, מרצו הכביר, עקביותו ומסירותו לא לעניי עדתו בלבד אלא לכלל ישראל— יכולתי להעריך רק משניתנה לי ההזדמנות לכך בעשרות שנות עבודתנו הצבורית המשותפת, וביחוד משנבחר המנוח לחבר ועד עדת המערבים בירושלים בר״ח אדר א^, תרפ״ט. מאז, לא זזה ידי מתוך ידו בעניני צבור בהם גיליתי בו אישיות בלתי שכיחה המקפלת במסכת חייה שלשלת פעולות ארוכה שמהן צומחות ברכה ותועלת לצבור היהודי.

לפני היבחרו לחבר ועד העדה, יצק המנוח מים על ידי רבניה, חכמיה ומנהיגיה, וזמן ידוע שימש גם מזכיר ועד שחתם את מכתביו בשם: המזכיר אי״ש צעיר ס״ט.

במשך שנות כהונתי הרבות כנשיאה של עדה ותיקה וחשובה זו בירושלים, ניתנה לי ההזדמנות להכיר מקרוב הרבה רבנים, תלמידי חכמים ועסקני צבור שהקדישו אף הם את זמנם וכשרונותיהם לצבור שלא על מנת לקבל פרס. אולם, עסקן דינמי מסור ושופע חיים ומרץ כהרב יוסף שלוש לא ראיתי הרבה.

כנצר משלשלת אדירי תורה, הוא עשה תמיד רושם כביר על רואיו, בכח זכרונו, פקחותו, גדולתו בתורה, חריפותו, שאיפתו העזה לפעולות ומעשים ברוח ישראל סבא, ובעיקר באהבתו את האמת שנחל מרבותיו.

כי איש אמת היה הרב שלוש מעודו, ועמד תמיד בעקשנות על דעתו.

 

וכשהיה משוכנע שהאמת והצדק דורשים ממנו מידה תקיפה על דעותיו, לא היה אצלו מקום לפקפוקים, לויתורים ולפשרות, וכך נודע לצבור כאדם תקיף דעה המצליח להטיל מרותו על שומעיו ומשכנעם בדברי נועם, לבטל את רצונם הם מפני רצונו הוא.

 

גדולתו בתורה

לא כותב הטורים האלה, הוא האיש המוסמך לדבר על הרב שלוש ז״ל כגדול בתורה, אולם, על סמך חוות דעת ששמעתי הרבה פעמים מפי רבנים גדולים שהמנוח עבד במחיצתם ויצק מים על ידם, ומקריאת אחדים מפסקי דינו כחבר בית־הדין, שוכנעתי כי עלוי מצטיין היה המנוח, צנא מלא ספרא, אשר תודות לכשרונותיו המזהירים, ושקידתו המופלאה עלה שלב אחרי שלב בלימודו, וזכה להתפרסם כלמדן חכם ואיש המעשה היורד לעומקה של הלכה ועורך תשובות לשואליו.

משנות שחרותו עד שנות העמידה ועד הגיעו לזקנה, לימד הרב שלוש, ועד יומו האחרון הוסיף להתעמק בעיוניו, וללכת בעניני הלכה ואגדה, בדרך רבני הספרדים בדורות שונים שדנו על כל הלכה והלכה מתוך סברה ישרה. בסדר למודו ופלפוליו תפסו מקום רחב בקיאותו והגיונו הבריא, ובעולם הדינים וההלכות בו היה שקוע, היה— לפי דברי רבנים גדולים שהכירוהו— אחד המצויינים בהוראה בימינו ששח בים התלמוד ונושאי כליו, מלא חכמת חיים ומגלה את תפארת היהדדת המקורית.

 

הטוב והמטיב

תכונה מיוחדת היתה להרב יוסף שלוש ז׳׳ל והיא: אהבת האדם בכלל ואהבת ישראל בפרט. כל אלה שהכירוהו, ומספרם רב, יכולים לספר הרבה עובדות על תכונתו, נועם מדברותיו, חכמתו וחריפותו, רעיון האהבה והשלום שקינן עמוק בלבו, כשרון פעולה, טוב לב ועדינות נפש. ענוותנותו בפרט הפליאה את הקרובים אליו, והיתה לשיחה בפי כל. כל מעיניו היו נתונים לגמול חסד עם כל מי שנזקק לעזרתו. את עבודות הצבור עבד המנוח בהתנדבות שלא על מנת לקבל פרס, ואת המשכורת שהיה מקבל ממוסד ידוע היה מקדיש לדברים שבצדקה ולגמילות חסד, וגם נתן מלחמו לדל.

 

בהרב יוסף שלוש נתמזגו המעלות הטובות שמנו חכמים בפרנס צבור ובמנהיג. במבטו, במרצו, ובסגולותיו הנפשיות המצויינות היה משפיע על אנשי שיחו להתיחס אליו ביראת הכבוד, וע״י כך תפס, בין ראשי הצבור היהודי בירושלים, מקום ראשון כפרנס אציל רוח רווי אהבה לעמו ולוחם את מלחמתו בראש מורם ובגאוות אצילים.

הרב יוסף שלוש הקדיש את כל חייו, כמעט, לשאלות המרובות שעמדו על הפרק בחיי היהודים בירושלים, ביחסים שביניהם לבין עצמם וביחסים שביניהם לבין שאר הקהלות, כי לא קנינה של העדה המערבית בלבד, היה המנוח, אלא נכס הכלל כלו שידע לסגל לעצמו ולמזג בקרבו את הטוב והיפה האצור בכל שבטי ישראל בלי הבדל מוצא וארץ.

המנוח היה חביב הצבור היהודי הירושלמי לעדותיו ולמפלגותיו: הם ראו בו הרוח החיה והמקיפה, בהסתכלותו בעינים בהירות בצרכי הזמן ושכל מעשיו טבועים בחותם ההבנה העמוקה בהכרח שבדברים.

 

ספרא וסייפא

הרב שלוש לא עשה מעודו את תורתו קרדום לחפור בו; הוא לא פרש, כרבנים אחרים בזמנו, לקרן זוית הרחק מן החיים התוססים שבסביבתו, אלא דעתו היתה מעורבת עם הבריות ועינו פקוחה על כל המתרחש בעולם המעשה, הוא היה בן־העם, חי למענו ומקריב את כחותיו לרוחתו ולהצלחתו.

לפי אופיו ומזגו התוסס לא היה יכול המנוח להצטמצם בארבע אמות של הלכה בלבד, משום שמימי נעוריו קלט וספג את הד־קולם של החיים הצבוריים שרחשו סביבו, ולפי נטיותיו הפנימיות הוא נדחף לפעול ולטפל בצרכי צבור; הטיל על עצמו תפקידים ידועים ומילא אותם באמונה, בכשרון, באהבה, במסירות, ובכח התמדה בלתי־מנוצח בו חונן. בכחות הרוחניים הכבירים שהיו צפונים בו לא עברה עליו כמעט יממה אחת שלא הקדיש אותה לטובת הצבור ולכן הצמיח ברכה ותועלת בכל אשר הניח ידו.

ומשום שכל ימיו שאף להתפרנס מיגיע כפיו ולא ליפול למעמסה על קופת הצבור, יצא המנוח מחוג הלמדנים שתורתם אומנותם ועסק במסחר סת׳ים וסוגי פרקמטיא אחרים, ושמו התפרסם לשבח כסוחר ישר ונאמן, בין הבאים בקשר מסחרי אתו.

אולם, יחד עם עסקיו לא ויתר המנוח מעולם על תלמודו וקבע עתים ללימוד מדי יום ביומו, ובשעות אלה לא מש מאהלה של תורה שהיוותה חלק מנשמתו וממנה שאב השראת קודש.

 

אהבתו העזה לירושלים

הרב יוסף שלוש אהב אהבה עזה את ארץ ישראל בכלל, אך נשמתו חוצבה כנראה מאוירה של ירושלים וביחוד מהעיר העתיקה בה גר כל ימיו ולא רצה לותר אף רגע עליה, עד שהכריחוהו המסיבות לצאתה, ואפילו בימים הקודרים והמסוכנים ביותר, ימי מאורעות הדמים והפרעות, היה יורד העירה ומכתת את רגליו לילה לילה לבית הכנסת של ר׳ אלעזר הלוי בן טובו ז״ל החביב עליו בעיר העתיקה, כדי לערוך בו תיקון חצות, מבלי שים לב לסכנה הנשקפת לחייו, מנדידה בסמטאות אפלות אלה ששרצו בימים ההם שודדים פורעים ורוצחי נפשות, בהיותו בטוח ביוצרו, אשר כשליח מצוה, לא תאונה אליו רעה.

חבל על תורה ופקחות כאלה שהלכו אתו לבלי שוב עוד; חבל על ארז זה שנגדע בשעה שאיש לא ציפה לכך, כי רק שבועות אחדים לפני פטירתו היה עדיין במלא כחותיו, רץ לכל דבר מצוה ולכל גמילות חסד, כאדם שלא נס ליחו וטעמו עמד בו, ופתאם נתגלתה המחלה הממארת שהורידתהו אלי קבר.

זכר פעולותיו ומעשיו הטובים יישאר חי לאורך ימים בקרב מוקיריו ומעריציו הרבים.

יהי זכרו ברוך!

חכמי המערב-שלמה דיין–הרה״ג יוסף יצחק שלוש זצ״ל.

עמוד372

תקנה מח

תקנה משנת התט״ו

קובעת שרק הסופרים רשאים לחתום על כל השטרות

טופס הסכמה שלא יחתמו בשטרות כי אם סופרי בית ריף.

אנו ב״ד חתומי מטה, הסכמנו וגזרנו שמהיום והלאה לא יהיו חותמים בכל השטרות שיכתבו במדינה זו הן שטר חובות או משכונות או כתובות, כלל העולה כל השטרות שהם צריכים שיקנו מיד הזולת בהם, כי אם סופרי בית דיננו הצדק, וכל שטר שיבא לידינו ולא יהיה חתום בשני סופרים אין נזקקים לבעליו ואין דנין בו לא לזכות ולא לחובה, ולראיה שכך הסכמנו להיות מהיום והלאה חתמנו פה בעשרה ימים לאייר שנת ברוך תהיה ליצירה בכאן בפאס יע״א, והכל שריר וקיים. ע״כ נוסח ההסכמה הנז'

וחתומים עליה

החכם השלם הה״ר שמואל סירירו ז״ל

והחכם השלם הה״ר סעריה בר כה״ר שמואל אבן דנאן ז״ל

והחכם השלם הה״ר יצחק הצרפתי ברכ״ה ר׳ וידאל ז״ל

והחכם השלם הה״ר עמנואל סירירו ז״ל

נספח

בדין חתימת חשטר על ידי סופד ועד אחד.

אמנם בהיותי מתבונן לחשוב מחשבות אם הענין נכון כאשר נראה בתחלת ההשקפה או לאו, ראיתי שאף שיתברר מדברי הפוסקים שיש לו דין שטר מן הדין, מ״מ מטעם המנהג אין לו דין שטר אלא דין מלוה על פה, שכך קבלתי מרבותי הרבנים המובהקים כמוהר״ר וידאל הצרפתי זלה״ה וכמוהר״ר מנחם סירירו ולה״ה, וכן ג״כ קבלתי מהחכם השלם ספרא רבא דישראל כהה״ר דוד עוזיאל זלה״ה שהיו תמיר רבותי הנז' זלה״ה סומכים על דברי קבלתו שקבל מחכמים הראשונים בענייני התקנות והמנהגים, וקבלתי משלשתם שהיה מנהג קבוע בפאס יע״א מדורות ראשונים מחכמי קשטילייא זלה״ה חלקם בחיים, שכל שטר שאינו חתום בסופר ועד אין לו דין שטר, ר״ל דבעינן שיהא לפחות אחד מעידי השטר החתומים בו סופר מסופרי ב״ד הקבועים לכתוב שטרות, וכ״ש אם יהיה חכם רשום או דיין קבוע ואז יש לו דין שטר, ואף אם העד השני הוא הדיוט מהמון העם לית קפידא, אבל אם שני העדים החתומים בו הם הדיוטות מהמון העם ולא אחד בהם סופר קבוע לא אלים כחייהו למישוייה שטרא , ואינו נידון אלא כמלוה ע״פ, וזה בין בשטרי חובות בין בשטרי משכונות או מכירות או שכירות קרקע אדם וכלים או שטרי כתובות וכדומה.

וטעמא דמלתא כי המון העם לאו הלכתא גמירי, ואינם יודעים איזה דבר מועיל בו קנין סודר ואיזה דבר אין מועיל קנין וצריך שבועה, גם אינם יודעים דיני אסמכתא ושאר דינים הצריכים לעניני שטרות, גם כשמקנין בסודר אינם יודעים סודר זה מה טיבו והיאך ע״י הסודר יתחייב זה ויזכה זה, וחושבין שתפיסת הסודר הויא כעין שבועה ואין יודעין שתפיסת הסודר ענינה הקנאת חליפין כדכתיב (רות ד, ז) שלף איש נעלו ונתן לרעהו, גם אין יודעין שהנותן הסודר נעשה שליח לזוכה ונותן סודרו במקומו לקנות בחליפין בחריקיה דזכין לאדם שלא בפניו, ואם אינו יודע זה היאך יועילו מעשיו בסודרו על חבירו וכ״ש כשאינו יודע ענין הסודר מעיקרו מה טיבו כנז״ל, גם אין יודעין איזהו האופן המועיל בכל פרט ופרט, ולא עוד אלא שלפעמים קונץ בסודר או משביעין בתקיעת כף ומתנין תנאים כפי דעתם והולכים אל הסופר ומספרים לו הענין והוא כותב והם חותמין, והרי הסופר כותב אופנים המועילים כפי ידיעתו אשר לא צוו ולא עלתה על לבם והם חותמין על מה שלא היה ולא נברא ולא ידעוהו ולא נתכוונו לו כלל ואשתכח דחתמי אשיקרא, והסופר עובר על ולפני עור לא תתן מכשול.

יחס פאס כרך ב'- הצב״י מורי מרדכי עמאר ס״ט-תקנה מח משנת התט״ו [1655]קובעת שרק הסופרים רשאים לחתום על כל השטרות.

שליחותו של הרב אברהם פינטו למרוקו. אברהם חיים.

 

ועד עדת הספרדים בירושלים קיים קשרים מסורתיים עם קהילות רבות בעולם. היחסים עם קהילות במזרח (משרק) ובמערב (מגרב) היו הדוקים במיוחד. אנשי ארץ זו העריכו וכיבדו את יושבי הארץ מתוך זיקה חזקה דתית ורגשית לארץ ישראל.

שד"רי ארץ ישראל שפקדום, נתקבלו בחמימו רבה וקיבלו תרומות, נדבות, עיזבונות והקדשות, שהיו המקורות העיקריים להכנסות העדה בארץ השליחויות למערב החיצון (טריפוליטניה, תוניסיה ואלג'יריה) ולמערב הפנימי (מרוקו) היו בחזקת מונופולין בידי ועד עדת הספרדים עד מחצית המאה ה-19.

מאז היפרדות עדת המערבים בהנהגת הרב דוד בן שמעון (הרדב"ש) מעדת הספרדים, נשלחו שד"רים למגרב ולמקומות אחרים גם מעדת המערבים. הרשות לשלוח שד"רים נכללה בתנאי ההסכמים (פשרים) שנחתמו בין שתי העדות מידי כמה שנים.

ההסכמים חודשו בדרך כלל כשלא קוּים ההסכם הקודם, ואז פתחו ראשי העדות במשא ומתן מייגע להשגת הסכם חדש. הפשר האחרון בין שתי העדות נחתם באדר א' תרע"ב – 1913 לתקופה של עשר שנים. על פיו קיבלו המערבים תשעה אחוזים מהנטו מהכנסות הספרדים, לרבות הכספים שנאספו על ידי השד"רים, ואילו הספרדים קיבלו עשרים וחמישה אחוזים מהכנסות המערבים.

כמו כן הותר לכוללות המערבים לשלוח שד"רים בהתייעצות עם ראשי עדת הספרדים ובהסכמתם בלבד. אף על פי כן, כמה שליחים מן העדה המערבית הניחו מכשולים על דרכם של שליחי עדת הספרדים, הפיצו שמועות שווא על יחסי הוועד האחרון לעדת המערבים, הריקו את הקופות של עדת הספרדים והזהירו את הנדבנים לבלי תת אף פרוטה לשד"ר ספרדי.

 

מאז פרוץ מלחמת העולם הראשונה חלה הפסקה בשליחת השד"רים בכלל, ובשנים הראשונות לאחריה ניגש ועד עדת הספרדים לארגן מחדש את מוסד השליחות. ההכנסות ממקור זה הידלדלו מאוד בשנות העשרים והשלושים, בהשוואה לדורות הקודמים, ברם, השליחויות למגרב המשיכו לתפוס יחסית מקום חשוב.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, שיגר ועדת עדת הספרדים שלושה עשר שליחים לארצות המגרב, שהם כמחצית מספר השליחים שנשלחו ליתר חלקי העולם. שליח אחד יצא לשתי שליחויות (רפאל עזריאל) ושני שליחים (סעדיה אוחנה ואהרן בן שמעון), שנועדו לצאת לטריפולי ולתוניס, ביטלו את מסעם בגלל אי קבלת אשרות הכניסה הקונסולריות.

להלן רשימת השד"רים, יעדי שליחותם ושנות מסעם :

רפאל עזריאלי – טריפולטניה, תוניסיה ואלג'יריה – תר"פ – תרפ"ג 1920 – 1923

רפאל עזריאלי – אלג'יריה – תרצ"ב – 1932

אברהם פינטו – מרוקו – תרפ"א – תרפ"ד – 1921 – 1924

אליהו דנאן – מרוקו – תרפ"ה – תרפ"ו – 1925 – 1926

מאיר רופא – טריפוליטניה ותוניסיה – תרפ"ו – תרפ"ז – 1926 – 1927

רחמים שלמה מיוחס – אלג'יריה – תרפ"ו – 1926

מסעוד בן שמעון – מרוקו – תרפ"ה – תר"ץ – 1925 – 1930

שלמה עמאר – תוניסיה ואלג'יריה – תרפ"ט – תרצ"א – 1929 – 1931

שלמה אוחנה – מרוקו – תר"ץ – תרצ"ד – 1930 – 1934

חזקיה שבתי – טריפוליטניה ותוניסיה – תרצ"ג – 1933

דוד שטרית – אלג'יריה – 1934

אקיבא אביטבול – תוניסיה – תרצ"ד – תרצ"ה – 1934 – 1935

יעקב חי אביכזיר – מרוקו – תרצ"ז – תרצ"ח – 1937 – 1938

מרדכי אמוזג – אלג'יריה – תרצ"ח – תרצ"ט – 1938 – 1939.

הרבנים רפאל עזריאל ואברהם פינטו היו הראשונים שיצאו למגרב בשליחות ועד עדת הספרדים בירושלים לאחר מלחמת העולם הראשונה. אברהם פינטו היה הראשון שנשלח למערב הפנימי – מרוקו.

אין לנו בכתובים רבות על הרב אברהם בן ברוף פינטו. הבן, הרב אברהם פינטו, התגורר בעיר העתיקה בירושלים ברחוב חמידאן שברובע היהודי, בחצר (קורטיז"ו) שהייתה בחזקתו ובחזקת אחיו הבכור יוסף. היה מתלמידי הרב יצחק אשכנזי ונחשב לחריף ולשקדן גדול. פרסם חידושי תורה בקובץ התורני "המאסף" בעריכת הרב בן ציון קואינקה, ונחשב לאחד ממורי התלמוד המצטיינים בישיבת "תפארת ירושלים"  בית היוצר לחכמי הספרדים.

שנים מספר כיהן כרב בבוח'ארה והרביץ שם תורה, ובשנותיו האחרונות שימש חבר בבית הדין של הרב אברהם פילוסוף. מעת לעת יצא כשד"ר בשם עוללות עדת הספרדים שירושלים לקהילות שונות. נפר בכ"ג חשוון תרפ"ז – 1926.

שליחותו האחרונה הייתה למרוקו בשנים תרפ"א – תרפ"ד. ועד עדת הספרדים, שדן בנושא השליחות בכלל במשך ישיבות מספר בראשית שנת תרפ"א, אישר ביום ה' אדר א' את שליחותו למרוקו וגם קבע את חלקו של הרב פינטו – ארבעים אחוזים – עוד לפני עריכת שטר התנאים. כמו כן הוסכם בי"ז אדר ב', שהרב פינטו לא ייקח עמו פנקס שליחות. ההסבר הוא, שנדיבים אשר בדעתם לתרום סכום נכבד יחזרו בהם בראותם נדבות פעוטות של אחרים. חלף זאת נקבע, שהשד"ר ינהל יומן אישי, שבו ירשום את כל הנדבות שקיבל.

בכ"ד אדר ב' קיבל עליו הרב פינטו לטפל בהעברת הכספים שנאספו בידי השד"ר הקודם, הרב יקותיאל בן שמעון. המחלוקת בוועד עדת הספרדים בין הרבנים חמ"א ומאיר, בשאלת החתימות של מכתבי הוועד ובענייני כספים לטובת העדה, עיכבה את יציאתו.

עם יישוב המחלוקת ובחירת ועד פועל חדש בא' סיוון תרפ"א, נתאפשרו החתימות של שטר התנאים ומכתבי הבקשה וההמלצה לראשי הקהילות במרוקו. הבסיס לשליחות היה, כמקובל, שטר התנאים. מובאים הו עשרה תנאים, המפרטים את המשימות והתפקידים המוטלים עליו :

איסוף תרומות, איסוף הכספים מהקופות ומההקדשות ומינוי גבאים שירכזו את הכספים בין שליחות לשליחות. כן קבעו את החלוקה היחסית של הכספים בינו ובין ועד עדת הספרדים ( בדרך כלל, שני שלישים לוועד ושליש לשד"ר ).

הוא צויד במכתבי המלצה ובקשה לקול קורא בעברית ובצרפתית בחתימת ראשי העדה אל הרבנים הגבירים וראשי הקהילות שבמרוקו, שקיבלוהו בספר פנים יפות ושיושיטו לו את עזרתם למילוי שליחותו. חלקם נשלחו לפני יציאתו וחלקם במהלך השליחות.

לא ידוע לנו התאריך המדויק של יציאתו מן הארץ, אולם נראה שיצא כעבור שבועות אחדים למן החתימה של שטר התנאים. הוא הפליג מפורט סעיד והגיע לליסבון במחצית תמוז תרפ"א, שם שהה כארבעה שבועות. לאחר מכן ביקר בשתי עירם נוספות " בפארו שבדרום פורטוגל (במפרץ קאדיס) ובג'יברלטאר.בליסבון קיבל נדבות וקיבץ את כספי הקופות.

בפארו קיבץ את כסף הקופה וקיבל מטבעות כסף מפדיון נפש ונדבות לעילוי נשמה. בג'יברלטאר קיבץ את כספי הקופות בלבד בארבעה בתי כנסת ובשני בתים פרטיים ולא התרים, משום שבו בזמן ביקר שם שליח מטעם ישיבת המקובלים "בית אל" .

תחנתו הראשונה במרוקו הייתה טנג'יר, שאליה הגיע בכ"ד אב תרפ"א – 1921. הוא חזר אליה בי"ט חשוון תרפ"ב, וממנה יצא לביקור שני בג'יברלטאר, ובערב חנוכה שב למרוקו וביקר בזטאט. תחנתו האחרונה הייתה בסאוטה, שם קיבל כספים בי"ב אב תרפ"ד.

במהלך השנים האלה ביקר הרב פינטו בריכוזים היהודיים בערים וגם בכפרים, מהם נידחים שלא ביקרו בהם לפניו או שביקרו בהם שנים רבות קודם לכן. במהלך שני ביקוריו בעיר צפרו, אסף את הסכום הגבוה ביותר – למעלה מעשרים אלף פרנקים צרפתיים, בחמישים אחוזים יותר מאשר בפאס.

גם במקומות אחרים קיבל סכומים שלא היו להם תקדים.

אברהם חיים-שליחותו של הרב אברהם פינטו למארוקו-ממזרח וממערב כרך ב'

עמוד 174

              "זה השער ל-י-ה-ו-ה – צדיקים יבואו בו" (תהלים קיח, יט)

שיר פתיחה לכבוד שבת בראשית,

 

"לייחד שמו הנורא".

מאת: משה שמיר

 

בדחילו ורחימו, נפתח בסיעתא דשמיא ובסימנא טבא,

בפרשת 'בראשית' הפותחת את ג"ן פרשיות התורה,

לאור פירושו של רבנו-אור-החיים-הק' רבנא.

 

 

במעלה הר ה', ננסה לאחוז בשיפולי גלימת תורתו

של מאור עינינו – אור החיים קודשנו,

רבנו-חיים-בן-עט"ר – עטרת ראשנו.

 

במבוא לספר, הרחבנו קמעא

בניתוח שני שירים קצרים, מאת רבנו-אור-החיים-הק' לתורה.

בראשון, הוא פותח את פירושו, ובשני, חותם ביאורו לתעודה.

 

 

השירים מאירים ומזהירים כזהר הרקיע מתורתו המאירה,

ומשקפים מעט מן המעט, מהנהגותיו במעלות הקדושה והטהרה,

"אחד מעשרה מחכמתו ורוחב ליבו", כדברי תלמידו החיד"א.

 

ביריעות הספר, ננסה ברצ"ה להאיר בתורת רבותינו הקדושים,

מתוך התבטלות גמורה ואהבה רבה, לתורת חכמינו הצדיקים,

עליהם נאמר מפי בת קול: "אלו ואלו – דברי אלוקים חיים".

 

בכתרם של חכמינו, מנסים אנו להציץ בכנפי אור תורתו המאירה,

של רבנו-חיים-בן-עט"ר –  בעל הפירוש "אור החיים" לתורה,

כדי לקרב אור תורתו בפני עם ה' – הבוחר בתורה שהיא אורה.

האור הגנוז בתורה – ואורו של משיח.

 

          "בראשית ברא אלהים, את השמים ואת הארץ…

ויאמר אלהים יהי אור, ויהי אור.

            וירא אלהים את האור כי טוב" (בר' א, א – ד).

 

"אמר רבי אלעזר:  אור שברא הקב"ה ביום הראשון,

אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו.

כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול…

עמד וגנזו… לצדיקים לעתיד לבוא" (חגיגה יב ע"א).

 

סוד הגאולה –  ע"י לימוד תורה.

"ורוח אלוהים" –  אמרו במדרש, זה רוחו של משיח.

"מרחפת על פני המים" – אין מים אלא תורה, על דרך אומרם בזוהר,

שלא יגאלו ישראל – אלא בזכות התורה שנמשלה למים"

 

"וחושך על פני תהום – ירמוז על גלות המר, אשר בו אנו שקועים… והיצר הרע…

"ויאמר אלהים יהי אור – הוא אור הגאולה העתידה המופלא.

'ויהי אור' – על דרך אומרם… 'ויהי רז', ש'אור' בגימ' 'רז' – 207.

הכוונה שגזר ה' יתעלה שמו, שאור זה של מלך המשיח,

לא יתגלה בעולם, ויהיה סוד טמון אצלו" (רבנו-אוה"ח-הק'. בר' א, ב. פירוש כ"ב).

 

"ב – ר – א – ש – י – ת".

"שבת בראשית" – להתחיל מבראשית.

לב – התורה מסתיימת באות ל {ישראל}, ומתחילה באות ב' {בראשית} – לב

הקשר בין פרשת "וזאת הברכה" בה חתמנו את התורה ב"שמחת תורה", לבין "שבת בראשית" בה פותחים אנו את התורה. ועוד, למה כלה אחת שהיא התורה, צריכה שני חתנים: חתן תורה וחתן בראשית?

הקב"ה מברך כל אחד ואחד מאתנו שיהיה בבחינת "חתן בראשית" היכול ללמוד תורה מתוך שמחה, כמו "חתן תורה" שזכה ללמוד תורה במשך השנה מתוך שמחה, ואף זכה להיות "חתן תורה" בסופה ב"שמחת תורה". כלומר, כל אחד אחד מאתנו יכול לחדש ולהתחדש בתורה – ולהתחיל מבראשית.

 

 

האדמו"ר הזקן אומר על שבת בראשית:

כמו בכל חג ומועד – חג מעלינו היעד והיעוד של אותו מועד, ומאיר לנו מאורותיו וסגולותיו, בבחינת דברי רבנו האריז"ל לכתוב: "והימים האלה נזכרים ונעשים" (אסתר ט, כח) – שלתקופת השנה, מתחדשים כל עניני הקדושה וסגולה של אותם ימים, אם רק נזכרים ונעשים כדבעי". 

כך ב'שבת בראשית' שהיא ראשית הבריאה. יכולים אנו לנצל את אותה הארה של בריאת העולם, ולנסות לשוב אל הבריאה הראשונה והמושלמת, בדמותם של "ויהי אור" – אור התורה, ואל השיבה ל"גן עדן" שלפני החטא.

אם אדם וחוה היו מתאפקים במשך שעתיים עד כניסת השבת, העולם היה נראה כיום – 'גן עדן מקדם'.

בעצם, זהו תפקידנו עלי אדמות בעבודת ה', להתאפק ולא להיכנע ליצר הרע, בדמותו של הנחש הקדמוני, כפי שהשתלט על ליבה ושכלה של חוה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתאר בהרחבה את דרכו הנחשית והערמומית של היצר הרע, כפי שהם באים לידי ביטוי בדברי הפיתוי של הנחש: "והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה יהוה אלהים. ויאמר אל האישה, אף כי אמר אלוקים לא תכלו מכל עץ הגן… {תוצאת הפיתוי היתה}: ותרא האישה כי טוב העץ למאכל, וכי תאוה הוא לעיניים, ונחמד העץ להשכיל, ותיקח מפריו ותאכל, ותיתן גם לאישה עמה ויאכל".

הקב"ה התיר להם לאכול "מכל עץ הגן" פרט ל"עץ הדעת", והנה הנחש הערום המסמל את היצר הרע, הופך את היוצרות וטוען: "אף כי אמר אלהים, לא תאכלו מכל עץ הגן". ההיפך הגמור מדבר ה'.

רק לפני כשעה אלוקים אוסר לאכול מעץ הדעת, והנה האישה רואה בעץ האסור את כל היופי שבעולם: "תאוה הוא לעינים, ונחמד העץ להשכיל".

 

רבנו מתאר את דרכו של היצר הרע כך: "וזו מידתו לשקר, והוליד בלבב אנוש אמונות ודעות כוזבות רחמנא ליצלן. ולפעמים להפליג ולהגדיל עבירות בלב אדם, וישוב ויאמר לו כי הוא מהנמנע במושג – ואין לך ערום בעולם כזה" (בר' ג, א).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר למה הקב"ה שם לנו את היצר הרע במינון כזה היכול "לסמא" את עיני האדם: "וטעם שעשה ה' ככה, להיות שכל מחשבת ה' היא לצד השגת טוב המופלא, והוא תלוי בבחינת עבודה זו. לזה הגדיל בחינת עורמתו ויכלתו – ולפי הצער שיסבול אדם ויתחכם להינצל ממנו, יעלה במעלות" (רבנו-אוה"ח-הק'. בר'  ג א). כלומר, הקב"ה רוצה שנתגבר יותר על היצר הרע, כך שהשכר שלנו בעולם הבא, יהיה טוב יותר.

 

איך ניתן לנסות להתמודד עם היצר הרע?

בימינו, רבות הן התופעות הנלוזות המקבלות "היתר" בניגוד לתורה, כתוצאה מחוקי יסוד שונים המנוצלים לרעה, ע"י קבוצות שוליים סהרוריות, המתהדרות בתהלוכות ססגוניות בשם "כבוד האדם וחירותו".

דוגמא אחרת הנוגעת לכל אחד מאתנו, לשון הרע המתנהל בראש חוצות, "בזכות" התקשורת הסלולרית הזמינה והזולה, וגם "הכשרה" לשיחות בלבד.

כאשר התורה או חכמים קובעים שהדבר אסור, אז זה אסור, ואסור להתחיל להתגלגל במדרון הפתלתל של היצר.

בכל בעיה הניצבת לפתחנו, נבדוק תחילה מה אומרת התורה על כך. ברגע שזה אסור, יש להתנתק ומיד, מכל דיון ומחשבה בנושא, ובו יש לראות תמרור אדום, אותו אין לעבור.

 

"כלי יקר" אומר על הפס' המתאר את חטאי דור המבול: "וירא יהוה כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום" (בר' ו ה): ברגע שהאדם מתחיל לחטוא – החטא ירדוף אותו וימשיך לחטוא באותו חטא.

 הוא מביא כדוגמא את חטאי הזנות והגזל בו חטא דור המבול: "לפי שחטאו בזנות, ואותה תאוה רבה והולכת תמיד – ולא ישבע לעולם כאומרו ז"ל (סוכה נב ע"ב): "אבר קטן באדם – משביעו רעב, מרעיבו שבע. וכן, חטאו בגזל – ואוהב חמס וכסף לא ישבע כסף". אלא תאוותו רבה והולכת תמיד, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. רוצה לומר: כל היום לא ישבע מתאוותו. אין שעה ביום שיהיה שבע בה – אלא כל שעה מוסיף על תאוותו" (בר' ו, ה).  

הפתרון הנ"ל יכול להצליח, רק ע"י לימוד תורה מתוך שמחה, דרכה נוכל לדעת מה אסור ומה מותר.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר: על האדם ללמוד תורה מתוך שמחה: "והיה עקב תשמעון – אין והיה אלא שמחה, דהנה אדון הנביאים בא בנועם דבריו להעיר במוסר נעים, כי אין לאדם לשמוח – אלא כשישמור לעשות את כל אשר ציוה ה' לעשות – אז ישמח ליבו ויגל כבודו" (דב' ז, יב).

כשהאדם שמח בעבודת ה' –  ליצר הרע יהיה קשה להטותו מדרך המלך.

 

"שבת בראשית" פותחת תקופת 'זמן חורף' בישיבות – זמן ללא 'חופשת בין הזמנים', כך שניתן ללמוד את 'תורת יהוה תמימה – משיבת נפש' ברצף, דבר המשפיע על טיב לימוד 'תורת אלוקים חיים אמת'.

דוגמאות לחשיבות הלימוד ברצף:

רבי עקיבא שלמד תורה ברצף במשך כ"ד שנים, הפך להיות אבי התושב"ע.

רשב"י שלמד תורה עם בנו רבי אלעזר במשך י"ג שנים, הפך להיות שר בית הזוהר.

 

זוכר אני כד הוינא טליא בישיבת 'נווה שלום' בקזבלנקה שבמרוקו, אחי חכם אברהם שליט"א ואני, למדנו ברצף במשך שישה חודשים, מפסח לסוכות, היות והמרחק בין הבית לישיבה, התפרס על פני יום וחצי נסיעה באוטובוסים. כל התקופה הנ"ל, היינו מנותקים מהעולם החיצון, והיינו שקועים רק בלימוד תורה.

 

הראשל"צ והרב הראשי לירושלים מרן הרה"ג שלמה משה עמאר שליט"א

 שגם למד בצעירותו בישיבת 'נווה שלום' בה למדנו, נהג לצטט את הרה"ג חיים שמואלביץ ע"ה, שהיה מדמה את לימוד התורה ברצף, לאדם המרתיח מים. המים ירתחו רק אם יהיו על האש ברצף. לעומת זאת, אם המים יחוממו לסירוגין – לעולם לא ירתחו.

כנ"ל בלימוד תורה, בכדי שנוכל לספוג את חום ואמיתות התרה – עלינו ללמוד ברצף.

 

רבנו-אור-החיים-הק' כתב כב' פירושים לפסוק הראשון,

כנגד כב' אותיות בהן נכתבה התורה.

נביא את חמשת הפירושים הראשונים.

 

פירוש א': השמים והארץ וכל צבאם,

 נבראו בבת אחת ובמילה אחת – 'בראשית'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על צפונות אותיות התורה:

"אותיות התורה ספורות, וכל אות מגדת הלכות נפלאות… כאשר יסד בה האדון בחכמה רבה, בשבעים פנים וארבעה אופנים, ולב נתיבות" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמות לא, ג.).

רבנו פותח את פירושו לפס' הראשון במראות אלוקיים אותה זכה לראות, כדברי הנביא יחזקאל: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים" (א, א), וכדברי הנביא ישעיהו: "בורא קצות הארץ, לא יעף ולא יגע – אין חקר לתבונתו" (מ, כח). וכלשון קדשו: "נפתחו השמים ואראה מראות אלהים בורא קצות הארץ, ואתבונן במה שהורשתי להתבונן בפתח דברי קודש"

 

למילה 'בראשית' הפותחת את התורה, חסרה התיבה האמורה להיות סמוכה אליה, בבחינת סומך ונסמך, כמו 'ראשית דבר', 'ראשית חכמה' וכו'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע התורה החסירה את הנסמך למילה 'בראשית'?

הסמיכות מהווה צירוף של שני שמות עצם, שיש ביניהם קשר הדוק.

מבחינה תחבירית, הראשון מתפקד כ"גרעין", והשני כלוואי. דוגמא: "בית הרב", פירות ט"ו בשבט.

 

רבנו-אור-החיים-הק' פותח את תשובתו בביטוי: "ומי כאלוהינו יודע דבר, הלא ממנו מוצא דבר".

כלומר, רק אלוקים יודע את המילה החסרה. מניין אנחנו נוכל לדעת, בראשית של איזה דבר, נבראו שמים וארץ, דבר שיכול חלילה, לגרום לנו לטעות בנושא בריאת העולם (ע"פ 'אור הגנוז').

 

בביטוי הנ"ל, "ומי כאלוהינו יודע דבר, הלא ממנו מוצא דבר",  רומז רבנו כבר בראשית פירושו, שרק הקב"ה יודע תעלומות, יודע מדוע כל דבר נכתב במקומו, ועלינו להיזהר כאשר אנחנו מבארים את התורה, היות ולא כל רז ורז גלוי לפנינו, כמו במקרה של מה קדם לבריאת העולם.

 

רבנו מביא את דברי רש"י ע"פ חז"ל המסביר את הפס' הראשון 'בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ' כך: "ואם באת לפרשו כפשוטו, כך פרשהו: בראשית בריאת שמים וארץ, והארץ הייתה תוהו ובוהו, וחושך וכו'".

כל זאת, כדי שלא לתת פתחון פה לכופרים לטעון: אם השמים מורכבים מאש ומים כדברי הגמרא (חגיגה יב ע"א): "מאי שמים? אמר רבי יוסי בר חנינא: אש ומים. מלמד שהביאן הקב"ה וטרפן זה בזה, ועשה מהם רקיע".

 

אם ככה, מדוע התורה לא מציינת את בריאת אש ומים? וכדברי קודשו: "אומרו בתחילת סדר הבריאה 'השמים'. ורבותינו ז"ל פירשו התיבה 'שמים' שהיא מורכבת מב' דברים אש ומים. ומעתה הרי ח"ו נותן יד לפושעים לומר כי זו היא התחלת הבריאה, אבל המים והאש לא בראם ח"ו הבורא. אחר שהשמיענו הכתוב עצמו שתחילת הבריאה היא 'שמים', ואם המים נבראו, היה לו להקדים בריאתם. וחז"ל נשמרו מב' הערות, ופירשו ששיעור הכתוב הוא על זה הדרך: בראשית בריאת  שמים וארץ – היתה הארץ תוהו וכו'".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מעיר על התשובה הנ"ל:

"דבריהם ז"ל לא הספיקו להסיר הטעות. כי לדבריהם, למה לא הודיע הכתוב אח"כ בריאת מים ואש ועפר ורוח…". כלומר, אם התורה רצתה לשלול עניין הטעות אודות בריאת השמים והארץ, הייתה צריכה לציין את ד' היסודות: אש, רוח, מים ואש, שקדמו לבריאת שמים וארץ.

 

לאור השאלה הנ"ל, רבנו מפרש את הפס' כך.

הקב"ה ברא את עולמו בדיבור אחד ביום הראשון, ובכל יום מששת הימים, רק העמיד במקומה את הבריאה המתאימה לאותו יום, כפי שמפורט בכל יום ויום בהמשך.

את זאת לומד רבנו דרך הריבוי משתי ה-אתין בפסוק. "את השמים – וכל מה שיש בשמים. "ואת הארץ – וכל מה שיש בארץ. וכדברי קדשו: "ובזה נבוא אל הביאור: והוא כי האדון יתעלה שמו – כל מה שברא בעולם שהם המקורות, וכל אשר ישנו במציאות… בראו ה' ביום אחד. וזה הוא אומרו 'בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ'. דקדק לומר שני אתין, לרבות כל הנמצא בעולם שהם המקורות וכל אשר ישנו במציאות… דקדק לומר שני אתין… אשר לזה כללם הבורא בב' פרטים גדולים ועצומים בשמים ובארץ, והם הב' ריבויים שריבה באומרו 'את השמים ואת הארץ. ובמאמר אחד ברא יתעלה שמו".

 

כדוגמא, מציין רבנו את האש אותה הקב"ה לא הזכיר בבריאה, למרות כוחה הרב, והניחה "הקב"ה במקומו שנברא במאמר ראשון מובלע ברעפים, והוציא מהם {אדם הראשון} אש, שיעור המספיק לו כאומרם ז"ל (פסחים נד ע"א): שעל כן אנו מברכים במוצ"ש בורא מאורי האש", כדברי קדשו.

רבנו מסכם את פירושו הראשון כך: "ודקדק לומר 'בראשית' ולא אמר בראשונה, [כדי לקיים את המאמר בתהלים] (קיא ו), 'כח מעשיו הגיד לעמו', [דרך מעשה הבריאה, יכיר עמ"י את מציאות ה' בעולם], והוא לפי מה שהקדמנו כי הכל ברא בדיבור אחד, דרך שם נשכיל כי מי שידבר כמה דברים בדיבור אחד, גם בדיבור לא יצטרך להקדים אות לחברתה. ומעתה כשאמר ה' תיבת 'שמים' – לא קדמו שי"ן למ"ם, ולא מ"ם ראשונה למ"ם אחרונה וכו'".

 

לכן, אין צורך בתיבה סמוכה למילה 'בראשית'. כלומר, אין פה ענין של סומך ונסמך, אלא המילה 'בראשית' מהווה יחידה עצמאית בפני עצמה. וכך ניתן להסביר את הפס':

"בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ": השמים והארץ וכל צבאם – נבראו בבת אחת ובמילה אחת – בראשית'. וכדברי קודשו: "ואחרי הודיע אלוהים אותנו את כל זאת, אלה הם הדברים אשר הודיענו ה' בתיבת 'בראשית'. פירוש – הכל הוא ראשית, כי לא הייתה בבריאה חלק מאוחר, אלא הכל הוא ראשית, והבן".

 

בנושא האש ניתן להוסיף: ידוע שהאור שנברא ביום הראשון, האיר ל"ו שעות עד מוצ"ש, וזהו האור אותו גנז הקב"ה לצדיקים לעתיד לבוא, וכן האור הגנוז בתורה (ע"פ ספר הבהיר).

במוצ"ש כאשר החל להחשיך, אדם הראשון החל לפחד, שמא בשל חטאו בא אליו החושך, והקב"ה זימן לו רעפים, מהם יצר את האש שהייתה קיימת בפוטנציאל כבר בבריאה של היום הראשון, כדברי קדשו.

 

בעצם, האש היא ההמצאה הראשונה בהיסטוריה, בבחינת הכתוב "אשר ברא אלוהים – לעשות" (בר' ב ג). האלוקים נטע באדם את החכמה לעשות ולתקן את החסר כדברי רש"י למדרש:

"אשר ברא אלוהים ועשה" אין כתיב, אלא "לעשות". לומר לך: שהכל צריך תיקון (בר' רבה פי"א).

 בעקבות אותה אש שהמציא אדם הראשון, האדם מחדש חידושים מדהימים, ובפרט בדורות האחרונים.

כדוגמא, ניתן לציין את התפתחות התעשיה המודרנית שהחלה עם המצאת מנוע הקיטור ע"י ג'יימס ואט הסקוטי לפני 150 שנה, את החשמל על כל פיתוחיו, האלקטרוניקה על חידושיה וכו'. כל זאת, בעקבות אותם שני רעפים מהם הדליק אדם הראשון את האש הראשונה מלפני תשע"ח שנים. והכל, בהכוונה אלוקית ממעל, שנתן באדם חכמה ותבונה, בבחינת "אשר ברא אלוהים – לעשות = "לעשות ולתקן את החסר" כדברי רש"י שהוזכרו לעיל.

 

בידי האדם קיימת יכולת הבחירה במה לחדש לטובת האנושות, דוגמת המצאת הקיטור והחשמל, או לרעתה, דוגמת הנשק המתוחכם והמשחית.

הרה"ג יוסף דב הלוי סולוביצ'יק (חמש דרשות עמ' 39) אומר על הפסוק : "ויגרש את האדם, וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים" (בר' ג, כד).

הכרובים מסמלים את התורה, ואילו להט החרב המתהפכת, מסמלת כוחניות ומלחמות.  כל זאת, בבחינת דברי חכמים: "הספר והסייף ירדו כרוכים מן השמים" (ספרי, עקב).

 

לאדם יש בחירה בין שניהם. ע"י הליכה בדרך התורה המסומלת ע"י הכרובים, האדם יכול לשוב לגן עדן ממנו גורש.

לצערנו, האדם בחר ובוחר בדרך של 'להט החרב המתהפכת' – הנשק המשחית הגורר מלחמות עקובות מדם, לכן ההשקעה בפיתוח נשק מתוחכם, היא הגדולה ביותר במדינות רבות בעולם כולל ישראל, ופתרון של שלום – אין, בבחינת "רוממות א-ל בגרונם – וחרב פיפיות בידם" (תהלים קמט, ו).

 

הרב סולובייצ'יק לומד זאת מהכתוב:

"כי יודע ה' כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם, והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע" (בר' ג, ה).

תרגום אונקלוס: "ותהון כרברבין" – תהיו אנשים חזקים, מושלים, כובשי עולמות. סמל ל"להט החרב המתהפכת".

רש"י: "יוצרי עולמות" = יצירת עולמות רוחניים ע"פ התורה. סמל לכרובים. [בכרובים, רש"י מפרש מלאכי חבלה!].

"וישלחהו יהוה אלהים מגן עדן (בר' ג כג). ה"שפת אמת": "וישלחהו" – מלשון שליחות לו ולדורות הבאים לתקן את החטא.

השאלה העולה בכל דור: במה בוחרים – באש התותחים, או באש התורה?

 על תקופת המשיח לה אנו מצפים נאמר: "לא ישא גוי אל גוי חרב – ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיה ב, ד).

 

 

 

פירוש ב': מתי נבראו המלאכים.

לפני, או אחרי השמים והארץ?

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את המילה 'בראשית' ע"פ הדרש. בתחילת דבריו, רבנו מביא את הפס': "בדבר יהוה שמים נעשו – וברוח פיו כל צבאם" (תהלים לג, ו). מהפס' משתמע שהשמים נבראו תחילה – 'בדבר ה' שמים נעשו', ורק אח"כ נבראו המלאכים – 'ברוח פיו כל צבאם'.

רבנו מביא את הסיבה לכך ע"פ המדרש (בר' רבה א, ג): "אימתי נבראו המלאכים? רבי יוחנן אמר בב' {יום שני} נבראו המלאכים… רבי לולינא בר טברין אמר בשם רבי יצחק, בין על דעתיה דרבי חנינא, ובין על דעתיה דרבי יוחנן, הכל מודים שלא נברא ביום ראשון כלום, שלא יאמרו מיכאל היה מותח בדרומו, וגבריאל בצפונו, והקב"ה ממדד באמצעו…".  כלומר, לא לתת פתחון פה לכך שהמלאכים היו שותפים בבריאה.

 

רבנו שואל: "איך יתכן לומר שהמלאכים נבראו מאוחרים, הלא לפי מה שאמר הכתוב 'וברוח פיו כל צבאם', כי צבא השמים נבראו מרוח שיצא מפי עליון כביכול. אם כן, בהכרח לפי המורגש, המלאכים יבראו  קודם שמים וארץ. כי הרוח יקדים לצאת קודם שיבוא הדיבור, וכיון שהשמים והארץ נבראו מהדיבור, הרי כבר קדם הרוח שממנו יצאו המלאכים". על פי הטבע, הרוח היוצאת מהפה, היא זו המניעה את מיתרי הקול, ולכן יש להבין שהמלאכים נבראו לפני שמים וארץ, וזה בניגוד לדעת רבי חנינא ורבי יוחנן שהוזכרו לעיל.

לאור הנאמר לעיל, רבנו  מסביר שהקב"ה שינה את הטבע, והקדים את הדיבור לרוח. וכדברי קודשו: "לזה אמר הכתוב: 'בראשית ברא וכו'. פירוש, כי ה' הקדים המאוחר שהוו הדיבור לרוח – הפך הידוע אצלנו בטבע הדיבור, וברא שמים תחילה. והפך הסדר, עשה ראשית דיבור לרוח", כדי  שלא יאמרו שהמלאכים עזרו לו בבריאה.

לכן, רבנו מסביר את הפס' הנ"ל כך: "ולזה תמצא שדייק הכתוב באומרו 'בדבר ה' שמים נעשו' – שהקדים בריאת שמים שנבראו מהדיבור, ואחר כך אמר 'וברוח פיו כל צבאם".

 

לאור האמור לעיל, רבנו מסביר את המילה 'בראשית' כך:

בכל דיבור קיימים ב' דברים: הרוח המניעה את מיתרי הקול היוצאת מהפה, והדיבור היוצא בעקבותיה. "לזה אמר כי ראשית היה מעשה שמים וארץ, וממוצא דבר {מסקנת הדברים} – היה שמים וארץ…".

כלומר, 'בראשית' – הקב"ה שינה את הטבע, וברא תחילה את השמים ואת הארץ.

פירוש ג': מדוע בפס' הראשון מופיע השם "אלוהים",

ואילו בהמשך, "יהוה אלוהים"?

 

 

רבנו שואל: מדוע בפס' הראשון מוזכר השם אלהים בלבד – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", ואילו בפס' אחר בהמשך, נאמרו שני שמותיו של הקב"ה:  יהוה, וכן אלהים: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות יהוה אלהים ארץ ושמים" (בר' ב, ד).

שאלה שניה: מדוע בפסוק הראשון, מקדימה התורה את השמים לארץ – "בראשית ברא… את השמים ואת הארץ", ואילו בפס' השני, התורה מקדימה את הארץ לשמים –  "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ביום עשות יהוה אלוהים ארץ ושמים".

רבנו אומר בתשובתו: "ונראה כי ב' קושיות אלו, כל אחת מתרצת חברתה, והוא על דרך מה שפירשו ז"ל  (סוטה לא, ע"א), בב' מקראות הכתובים [דנים] בתשלום שכר הצדיקים. כתוב אחד אומר: 'ועושה חסד לאלפים – לאוהבי ולשומרי מצוותי' (שמות כ ה), וכתוב אחד אומר: 'וידעת כי יהוה אלוהיך הוא האלוהים האל הנאמן, שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור' (דב' ז, ט).

יוצא שבפס' הראשון מדובר באלפי דורות – "לאלפים", ואילו בפסוק השני מדובר ב"אלף דור" בלבד.

 

ההסבר לכך בדברי הגמרא: מה שכתוב "ועושה חסד לאלפים" חוזר על השכר לעובדי ה' מתוך אהבה – "ועושה חסד לאלפים לאוהבי…", ואילו לעובדי ה' מתוך יראה, השכר יהיה מוגבל יותר, רק ל"אלף דור – לשומרי מצותיו".

 

לאור פירוש הגמרא, רבנו-אור-החיים-הק' מיישב את שתי הקושיות: פעם אחת נאמר השם אלוהים בלבד – "בראשית ברא אלוהים…", ובפעם השניה נאמרו שני שמות ה': יהוה אלוהים – "ביום עשות יהוה אלוהים ארץ ושמים" (בר' ב, ד). וכן את השאלה השניה: פעם אחת התורה מקדימה את השמים לארץ, ובפעם השניה – הארץ לשמים.

רבנו מיישב כך: "גם אנחנו נפרש ב' מקראות הללו עז"ה [על זה הדרך]:

 

'בראשית ברא אלוהים את השמים' – שם זה של אלוהים, פירוש – מידה של הדין בלא שיתוף שם הרחמים. זה הוא דווקא למה שנוגע ל'השמים' {השמים = מלאכים, כדברי רבי יצחק אברבנאל}, ואינו חוזר לאומרו 'ואת הארץ', כי הארץ בראה בשיתוף שם הרחמים, ועל כתוב אחר סומך, והוא אומרו: 'ביום עשות יהוה אלוהים ארץ', כי אין עולם בני אדם יכול להתקיים בדין גמור בלא שיתוף רחמים, לצד שהם מחומר כידוע. {חומר = עפר – 'וייצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה}. (בר' ב, ז).

 

אומרו 'ושמים', אינה נמשכת עם 'הארץ' בבחינה זו של השיתוף, ואופן מעשיה הלא הם כתובים בפ' בראשית, ובזה נתיישבו ב' הדקדוקים כמין חומר. וענין ידיעת מי קדם, הנה כתבנו למעלה, שכל הבריאה יחד נבראת בגבורתו יתברך" .

 

רבנו-אור-החיים-הק' מחלק בתשובתו, בין בריאת השמים לארץ.

השמים נבראו במידת הדין, ואילו הארץ נבראה בשילוב מידת הדין ומידת הרחמים, היות והעולם לא יוכל להתקיים במידת הדין, לא כן המלאכים בשמים.

לגבי השאלה, הרי למלאכים אין יצר הרע, אם כך מה שייך אצלם מידת הדין? רבנו מביא דוגמאות בהן רואים, שגם מלאכים יכולים לטעות בשוגג, כמו הסיפור של אליהו הנביא שגילה לרבנו הקדוש את גדולת תפילת רבי חייא ובניו יהודה וחזקיה, היכולים להביא יחד את הגאולה ע"י תפילה. והוא נענש בששים פולסי דנורא (בבא מציעא פה ע"ב).

 

הסבר הפס' מבחינה תחבירית, לאור ההסבר הנ"ל:

בפס' 'בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ', המילה 'אלוהים' מתייחסת רק ל'השמים' – מידת הדין למלאכים בשמים. בפס' השני, "ביום עשות יהוה אלוהים ארץ ושמים". ה' אלוהים' מתייחס לארץ – לבני אדם בארץ, הנידונים ע"פ שילוב מידת הדין עם מידת הרחמים, המילה 'ושמים', אינה נמשכת עם החלק הקודם.

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב בהמשך, שניתנה רשות לחכמים להסביר את הכתובים בהתאם להבנתם, למרות פירושי הראשונים. כל זאת, בתנאי שלא תשתנה ההלכה. וכדברי קודשו:  "עוד יש לנו להבין… דע כי רשות לנו נתונה לפרש משמעות הכתובים בנתיבות העיון ויישוב הדעת, הגם שקדמונו ראשונים, ויישבו באופן אחר, כי ע' פנים לתורה, ואין אנו מוזהרים שלא לנטות מדברי הראשונים, אלא בפירושים שישתנה הדין לפיהן, ולזה תמצא שהאמוראים אין כוח בהם לחלוק על תנאים במשפטי ה', אבל ביישוב הכתובים ובמשמעות, מצינו להם בכמה מקומות שיפרשו באופן אחר".

 

דברים דומים מביא רבנו בהקדמה לפירושו לתורה: "וכבר גיליתי דעתי שאין אני חולק חס וחלילה על הראשונים, אפילו כמלוא נימא, אלא שהרשות נתונה לדורשי התורה לעובדה ולזרעה אור זרוע לצדיק. וארץ החיים מעלת פירות לכל זרע זרוע, אשר יזרע בה בעלה בן תורה. רק לדבר הלכה… לא ישנו".

 

בהמשך רבנו מסביר: לעולם הכל מתנהל לפי הדין, אלא שלגבי בני אדם, "יהי הפירעון בדרך רחמנות", לא כן המלאכים הנידונים רק לפי מידת הדין, כמו הסיפור על המלאך מיטטרון ששגג, בכך שישב ליד קודשא בריך הוא וכתב זכויות עם ישראל, ולא עמד בפני אלישע בן אבויה, דבר שגרם לאלישע לחשוב שישנן חלילא שתי רשויות, ועל כך נענש, למרות שהיה שוגג, ולא התכוון להחטיאו (חגיגה טו ע"א).

 

 

 

פירוש ד': "השמים תלויים ועומדים – במאמרו יתברך".

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע המילה 'שמים' מופיעה בפס' הראשון, לפני המילה 'הארץ'.

וכלשון קודשו: "עוד רמז בהקדמת 'שמים' ל'ארץ' [בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ'], להראות כי לא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם. מידת בשר ודם, בונה הבית ואח"כ העליה על גביה. אבל הקב"ה הקדים העליה {השמים}, ואח"כ הבית {הארץ} – להראות כי השמים תלויים ועומדים הם, במאמרו יתב

פירוש ה': 'ב – ראשית' – העולם נברא בשביל עם ישראל שנקרו 'ראשית',

ובזכות אברהם אבינו, ויעקב אבינו.

 

 

רבנו מסביר את המילה 'בראשית' = ב-ראשית. בשביל התורה שנקראת ראשית.  

ובלשון קודשו: שיכוון ברוך הוא לומר, בשביל תורה שנקרת ראשית. ופירוש בי"ת של ב-ראשית, היא בי"ת הסיבה. ומעתה מי שזכה בתורה, זכה בכל העולם, ומי שלא זכה בתורה, אין לו ליהנות מהעולם עד מדרך כף רגל, זולת אם ישמש הכשר עמליה.

וגם אמרו: בשביל ישראל שנקראו 'ראשית', דכתיב: 'ראשית תבואתה' (ירמיה ב, ג). ואין מאמרם זה מכחיש הראשון, כי טעם עצמו שנקראו ישראל 'ראשית', הוא לצד קבלתם התורה, ובזה נבדלו לשם ולתהילה מהעמים".

בהמשך, אומר רבנו: "וגם אמרו בשביל אברהם, ובשביל יעקב, והכל הולך לטעם הראשון – עקב אשר שמע אברהם וכו". ע"פ (בר' רבה פרק יב), שם נאמר: "בהבראם" = ב-אברהם. בזכות אברהם.

כנ"ל לגבי יעקב אבינו, כדברי רבי יהושע:

'שמים וארץ לא נבראו אלא בזכות יעקב, דכתיב: 'ויקם עדות ביעקב' (תהלים עח, ה), ואין עדות האמור כאן, אלא שמים וארץ".

 

 

 

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"

כתיב 'והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע וגו' (דניאל יב, ג),

 אלו הם – רבי שמעון בר יוחאי וחבריו…

 שזוהרים למעלה כזהר הרקיע" (הקדמה אחרת לתיקוני הזהר).

 

שבעים תיקוני הזהר.

מאת רבי שמעון בר יוחאי

ג' דוגמאות ב'קציר האומר' (ע"פ 'מתוק מדבש').

 

 

 

המילה "בראשית" פותחת באות ב', בבחינת ב-ראשית, כדי להראות שלכל מילה בתורה יש:

ב' ראשית = ב' התחלות, ב' פירושים ויותר, כאשר הדרך הראשונה היא הפשט עם כל ההסתעפויות ממנה להלכה וכו', והדרכים האחרות הן: הרמז, הדרש והסוד, והמשמעויות הרבות להלכה.

 

המילה "בראשית" מהווה בעצם דוגמית לכל מילה בתורה, אותה ניתן לפרש בשני מיליון וארבע מאות אלף פירושים,

 לפי החלוקה הבאה: שש מאות אלף כנגד הפשט. שש… כנגד הרמז. שש… כנגד הדרש, ושש… כנגד הפרדס.

לאור זאת, חובה נעימה לנו להגות בתורתנו מתוך קדושה וטהרה, תוך פתיחת צהר לכל תיבה – לפתוח כל תיבה ולהאיר אותה כצהרים, וכך נוכל לזכות בדברי דוד מלכנו: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קיט, יח).

 

בוצינא קדישא – רבי שמעון בר יוחאי, כתב 70 תיקונים [פירושים] למילה "בראשית". וכדברי קודשו:

"פתח רבי שמעון ואמר: 'בראשית ברא אלוהים', 'סוד יהוה ליראיו, ובריתו להודיעם (תהלים כה, יד). סו"ד {70} אלין אינון שבעין זמנין, דאתפרש מילת 'בראשית' בהאי פרשתא" (הפתיחה ל- 70 תיקוני הזהר).

 בפירושים השתתפו: רעיא מהימנא [נשמת משה רבנו], אליהו הנביא שהופיע פעמים ביום, ונשמות מעולם האמת, ככתוב בהקדמה לתיקוני הזוהר: "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע". והמשכילים – איליין רבי שמעון וחברייא. יזהירו – כד אתכנסו [התאספו]… אליהו הנביא, וכל נשמתין דמתיבתאן ולכל מלאכיא".

{נשמות מישיבה של מעלה של הקב"ה, וכן נשמות מישיבה של מטה של המלאך מט"ט}.

 

תיקון א': בראשית = ב' ראשית. הקשר בין השכינה הקדושה לעם ישראל.

 

לשון התיקון: 'בראשית' – "זה השער ליהוה, צדיקים יבואו בו' (תהלים קיח כ). דא איהו תרעא דצדיקייא, דאית לון רשו לאעלא תמן, ודלאו אינון צדיקיא, אתדחיין מתמן…".

התיקון מבאר את האופנים השונים דרכם מקבלת המלכות את חיותה והארתה מז"א בעלה.

כל זאת, ע"י ריבוי כיסופיה לבורא, ע"י קיום מצוות מתוך מסירות נפש, ואפילו בגלות. בזכות זאת, עתיד הקב"ה לנקום מאויבי עמ"י בזמן הגאולה.

 

המילה 'בראשית' מורכבת מהאותיות ב' ראשית'. האות ב' פתוחה מצד אחד המשמש כשער כניסה לצדיקים, בבחינת "זה השער ליהוה – צדיקים יבואו בו". השער מורה על יסוד המלכות, המהווה ראשית הכניסה לנשמות הצדיקים העולות מעולם הבריאה לעולם האצילות.

 

 האות ב' סתומה משלושת צדדיה, דבר המסמל שיש אנשים הנדחים מלהיכנס דרך אותו שער, בגלל רוע מעלליהם, לכן שומרי החומות של יסוד המלכות, דוחים אותם משם, ואינם מניחים אותם להיכנס.

דיוקני נשמות העליונים והתחתונים – מלאכים עליונים, ושל בנ"י תחתונים, מצוירים וחקוקים שם.

 

לשון התיקון: "ואיהו דמות אדם, רשימא דאריה תמן לימינא, ורשימא דשור לשמאלא, ורשימא דנשרא באמצעיתא. ורזא דמילה: 'ודמות פניהם פני אדם, ופני אריה אל הימין לארבעתם וכו'" (יחזקאל א, י).

הזהר מזכיר את חזון המרכבה של הנביא יחזקאל:

ציור של אדם שהוא השם מ"ה דזעיר אנפין, רשום שם ביסוד המלכות. {אדם בגימטריה מ"ה = 45}. הנשמות הבאות מזעיר אנפין למלכות בסוד היחוד, משאירות שם רושם.

 

בנוסף לדמות אדם, קיימות גם דמויות האריה הפונה לימין, השור לשמאל, והנשר באמצע.

סוד הדבר – ודמות פניהם פני אדם. לכל חיה ארבע פנים – אלו הן ארבע אותיות השם הקדוש של יקו"ק, שמאיר בהם מלך כל החיות שזה אדם, שהוא י.ה.ו.ה שעולה בחשבון אחד. דמות אדם, זו השכינה הקדושה שהיא דיוקנו.

וזה מה שכתוב: 'שימני כחותם על לבך' (שיר השירים ח, ח) – שכך אומרת כנסת ישראל, {ישראל בגלות}: אף על פי שאתה תסתלק למעלה מהעולם, דיוקנך לא מוסר ממני לעולם, כאותו חותם שדבק בו רושם של בעל החותם.

"שימני כחותם" – כחותם ורושם של תפילין, כחותם של אות ברית קודש – ברי"ת א"ש {תיקון כג}, וכן של שבת – ירא שבת {תיקון כד}, וימים טובים.

 

לשון התיקון: "כי עזה כמוות אהבה (שיר השירים). תקיפא איהי אפרשותא דקב"ה ושכינתא מישראל, כפרישו דנשמתא ורוחא ונפשא מגופא…".

כנסת ישראל אומרת לקב"ה, שקשה לה הפרידה ממנו, כפרישת נשמה ורוח ונפש מהגוף, כאשר עמ"י מייחד את הקב"ה מידי יום בתפילה ואומר "הבוחר בעמו ישראל באהבה".

הקב"ה מקנא לישראל, בבחינת "קשה כשאול קנאה" (שיר השירים ח, ו). והוא יקנא וינקום בעמלק בזמן הגאולה, ע"י שתי האותיות י-ה, בבחינת הפס': 'כי יד על כס י-ה , מלחמה לה' בעמלק'.

 

התיקון חותם בדברי בני ישראל המתחננים בפני בורא עולם: 'שימני כחותם על לבך', גם כשאני בגלות, ולא יסור ממני דיוקנך, שהוא חותמך, השכינה שלך, שבגללה אתה זוכר אותנו בגלות, "וחותמא דקב"ה איהי שכינתא".

"ב-ראשית ברא: חוזר לראש התיקון. ב-ראשית – ב' בה נפתחה התורה. ב' היא השכינה. היא אוצר כל ההשפעות העליונות, עליה נאמר "יראת יהוה היא אוצרו" (ישעיה לג, ו).

 

תיקון ג': 'בראשית' = רא"ש בי"ת.  מיהו הנקרא: אדם, איש צדיק ותמים.

 

לשון התיקון: "בראשית, רא"ש בי"ת. ורזא דמילה (משלי כד, ג) 'בחכמה יבנה בית', ומאן דבעי למחזי למלכא, לית ליה רשו למחזייה אלא בביתיה, ורזא דמילה חכמה, לא אשתמודעא אלא בביתיה…"

בחתימת התיקון נאמר: "ומאן דנטיר ברית, אתקרי איש תמים, ותמן בראשית – ברי"ת א"ש דנטיר ליה מאשא דגיהנם, אבל מאן דאתעסק באורייתא ונטיר לה, אתקרי אדם, בדיוקנא דההוא דלעילא. הדא הוא דכתיב (ישעיהו מד יג) "כתפארת אדם לשבת בית". תא חזי: כל מאן דנטיר אות ברית – דיוקנה רשים בשכינתא וצדיק. ומאן דאשתדל באורייתא – דיוקניה רשים בעמודא דאמצעיתא".

 

פירוש: וסוד הדבר, 'בחכמה יבנה בית' (משלי כד, ג). מי שרוצה לראות את המלך, אין לו רשות לראותו אלא בביתו והיכלו, עליו נאמר: 'כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים'. תפילתו של אדם אינה נשמעת אלא בבית הכנסת. הוא גורם בתפילתו שז"א מתייחד במלכות הנקראת בית כנסת.

השומר ברית מלפוגמו בהוצאת זרע לבטלה – נקרא "אדם". הוא גם נקרא איש תמים וצדיק, לכן המילה "בראשית" = ברי"ת א"ש, ששומר אותו ומציל אותו מאש הגהינם. הוא נקרא אדם השלם בדיוקן של אדם שלמעלה שהוא ז"א.

הדרגה היותר גבוהה, זה שעוסק בתורה ומקיים מצוותיה ושומר הברית, "דיוקנו רשום ומושרש בעמוד האמצעי שהוא ז"א, והיינו שעולה אליו לקבל ממנו שפע" , כדברי ה"מתוק מדבש".

 

תיקון כ"ג: 'בראשית' = ברי"ת א"ש. שמירת הברית השקולה לשמירת השבת.

 

ברית, זה היסוד הנקרא צדיק. היסוד הוא הקשר המקשר את כל איברי הגוף בשעת הייחוד. אות ח' שביסוד, היא סוד שמונת ימי מילה, והיסוד נקרא ח', לפי שהוא הספירה השמינית. אות ברית מילה… לשמור את אות הברית שלא יעשה בהם חילול ופגם ע"י איסורי עריות.

כמו כן, לשמור את השבת הנקראת ברית, שלא לצאת מעבר לתחום שבת אלפיים אמה לכל אחד מארבע רוחות השמים. ביחד, זה שווה שמונה {2*4=8}  המסמל את הברית, כדברי רבי שמעון לבנו רבי אלעזר: "בוודאי, ברית איהו שקיל לשבת, ובגין דא {בראשית = ירא שבת}. התיקון הבא כ"ד, עוסק בכך. "בראשית = ירא שבת".

 

הגאון מוילנא כתב בפירושו לתיקוני הזוהר (ריש תיקון ל"ב) "ובכל התורה נכלל כל מה דהוי ויהוי = מה שהיה ומה שיהיה, והכל נכלל בז' ימים הראשונים. וכולו נכלל בפס' הראשון בז' תיבות. ונכלל גם כן בתיבה ראשונה בראשית.

את הדברים הוא אמר בסעודת פדיון הבן.

שאלו אותו: איך מצוות פדיון רמוזה במילה בראשית? תשובתו: בראשית: ב = בן. ר = ראשון. א = אחר. ש = שלושים. י = יום. ת = תפדה

 

 

רבנו יעקב אביחצירא – ה"אביר יעקב", כתב פירוש ב"רז {207} פנים {פירושים} למילה בראשית, כנגד המילה "אור" שבפסוק "ויהי אור" = רז.

 ה"אביר יעקב", הנחשב לגדול רבני משפחת אביחצירא, ע"ה הוא הסבא קדישא של האדמו"ר סידנא "בבא סאלי" ע"ה. הרב פרסם שנים עשר ספרים: "דורש טוב", "פיתוחי חותם" על התורה. שותי"ם: "יורו משפטיך ליעקב", "גנזי המלך", "מחשוף הלבן" על התורה לאור הקבלה, "אלף בינה" על מזמור קי"ט בתהלים. "מעגלי צדק" על תהלים, "לבונה זכה" על התלמוד, ועוד.

 

סבא דמשפטים רבי מכלוף אביחצירא ע"ה – יום ההילולה שלו ח' שבט.

כתב בספרו "מאין יבוא" על תרי"ג מצוות הרמוזות במילה 'בראשית'.

הרב שימש כאב בית דין מקודש במרקש שבמרוקו, ופרסם ספרים רבים: "יפה שעה" שזכה להסכמות גדולי הרבנים בדור הקודם. "קהלת יעקב" על התנ"ך. "מכלל יופי" על מאמרי חז"ל, ועוד.

 

את הרב זכיתי להכיר במרקש שמרוקו וגם בארץ, ואף זכיתי לשמוע מעט מתורתו.

 

סיפור קצר המבטא את קדושתו: באחת השבתות החורפיות בטבריה, הוא התארח אצל תלמידו ששימש כרב ביכנ"ס חמ"ד, הרב דוד בן מוחא ע"ה. הרב כדרכו, ביקש ממארחו שכלי המיטה יהיו מכובסים, ושאישה לא שכבה עליהם. לקראת הביקור, הרב בן מוחא ע"ה, קנה מיטה וכלי מיטה חדשים.

כשהרב פנה לחדר השינה, הוא לא הסכים לישון על המיטה. המארח הרב דוד הסביר לו שהכל חדש, הרב מכלוף בקדושתו כי רבה, ענה לו: על המיטה שכבה אישה, ולכן יעדיף לישון על המחצלת, למרות החורף הקר.

המארח בירר עם בני הבית, ואכן התברר לו שביתו בת ה-17 שכבה על המיטה לדקות ספורות.

 

בנוסף לבעיית המיטה, שכחו לכבות את האור בחדר השינה.

המארח הרב דוד הצטער, ועמד בפרוזדור ליד דלת חדר הרב, כך שיהיה זמין אם הרב יצטרך דבר מה.

הוא שמע איך שהרב אביחצירא מדבר אל עצמו נגד היצר הרע שמנסה לשכנעו לישון בכל זאת על המיטה, בגלל השבת. הרב גם הזכיר בדבריו, לא מספיק שהוא שוכב על מחצלת בחורף, אלא גם להירדם לא יכול, בגלל האור. הרב "ביקש" מהאור לא להפריע לו לישון, ואכן נשמע קול פיצוץ של המנורה, כך שהרב "זכה" להירדם מעט, עד שהוא קם בעוד לילה כדרכו לעסוק בתורה, בבחינת: "יומם יצוה ה' חסדו – ובלילה שירה עמי תפילה לאל חי" (תהלים מב ט). ריש לקיש אומר: "כל העוסק בתורה בלילה, הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום" (עבודה זרה ג ע"ב).

 

באותה השבת, גם אני הייתי בבית הכנסת, ושמעתי את הסיפור מהרב דוד ע"ה, שהיה תלמיד חכם גדול, ומצד שני ענוותן כהלל. התורה הייתה מונחת בכף ידו. הוא גם שימש כשוחט, מוהל, קורא בתורה, שידע את קריאתה ע"פ. נהגתי לשבת לידו כשהתבגר ולא קרא בתורה. הוא הקשיב לקריאה בע"פ, אבל "ידע" לתקן את הקורא על כל טעות קטנה כגדולה, דבר שאילץ את הקורא להתכונן רבות. אצל יהודי מרוקו של פעם, לא שייך לטעות בקריאה, וגם לא היה הנוהג שסומך יעמוד ליד הקורא ויסמן טעמים.

 זוכר אני שכאשר עליתי לקרוא בתורה בהיותי נער, בטעות הראשונה, "הורדנו" מהתיבה, דבר שגרם לנו להתכונן.

אני מספר על הרב דוד ע"ה, כדי להכיר לו טובה, על כך שבכל שבת בה ביקרתי אצל הורי בטבריה, הוא תמיד הזמין אותי לשאת דרשה בבית הכנסת, דבר שנמשך רבות בשנים, וגם אחרי שנשמתו עלתה לגנזי מרומים.  

 

 

ימי השבוע מתברכים – בזכות ברכת השבת.

 

 

"ויברך אלוקים את יום השביעי –

 ויקדש אותו" (בר' ב, ג)

 

 

התורה לא מספרת לנו במה בירך הקב"ה את יום השביעי, ובמה קידש אותו.

השאלה אכן מסקרנת, היות ואת קדושת השבת, אנו חווים וחשים מידי שבוע מחדש.

 

רש"י מפרש: בירכו במן שירד לישראל במשך ששת ימי השבוע,  וקידשו בכך שהמן לא ירד בשבת.

הוא מסתמך על המדרש (בר' רבה יא ב): "רבי ישמעאל אומר: "בירכו במן שכל ימות השבוע היה יורד עומר אחד לגולגולת, ובערב שבת שני עומרים. וקידשו במן, שלא היה יורד בשבת…".

רב סעדיה גאון: הברכה והקידוש לשומרי השבת – שיהיו מבורכים ומקודשים.

רבי אברהם אבן עזרא:  הברכה – "תוספת טובה. ביום הזה תתחדש בגופות דמות כוח בתולדות. ובנשמות {יורגשו} כוח ההיכר והשכל. "ויקדש" – "שלא נעשתה בו עבודה כמו חבריו".

הרמב"ן: "כי הברכה בשבת היא מעין הברכות, והוא יסוד העולם. ויקדש – כי ימשוך מן הקודש".

הספורנו: "בירכו בנפש יתירה – לאור באור החיים".

 

רבנו-אור-החיים-הק': השבת הוא היום המקיים את העולם, וממנו משתלשל השפע לששת ימי השבוע. לכן, "בירכו שלא יחסר טוב. ועוד שהוא יתר על שאר הימים ע"י… ג' סעודות" (רבנו-אוה"ח-הק'. בר' ב, ג).

רבנו טוען שעצם קיומו של העולם, תלוי בעבודה שאדם עושה, ולכן ברך וקידש את השבת, בכך שיהיה שונה משאר הימים, ותשרה בו ברכה למרות שאין עושים בו מלאכה.

 

בפירושו, הוא מסתמך על (הזוהר הק', יתרו פ"ח ע"א) לכתוב: "זכור את יום השבת לקדשו". רבי יצחק אמר : "ויברך אלוהים את יום השביעי…- כל הברכות של מעלה וכל הברכות של מטה, תלויות ביום השביעי… משום שמאותו יום השביעי, מתברכים ממנו כל שישה ימים עליונים. וכל אחד ואחד מאלו השישה ימים, נותן מזונו למטה בעולם הזה.

כלומר, כל אחד ביומו מקבל ברכה מאותה ברכה שהתברכנו בה ביום השביעי. ולכן, כל מי שהוא בדרגה של אמונה בקב"ה ומאמין בהשפעת השבת על כל ימי החול, צריך לסדר את סעודות השבת, שבזכותן יתברך הלחם כל שישה ימים" (תרגום לדברי הזוהר).

 

 

חשיבות קיום שלש סעודות בשבת:

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב על כך: "כל המענג שבת, נותנים לו נחלה בלי מצרים, שנאמר (ישעיה נח יד): "והאכלתיך נחלת יעקב" (שבת קיז ע"ב). "נראה שיכוון על דרך מה דאיתא בזהר (ח"ב פח ע"ב) כי שלש הסעודות הם רמזים כנגד שלושת אבות העולם, והשלישית כנגד יעקב, והעונג הוא שיקיים שלש סעודות. לזה לא יוכל לזכות, עד שיקיימם בשלושתם. ולזה נרמז דבר זה דנחלה בלי מצרים ביעקב, כי קודם ליעקב לא הוו כי אם שתי סעודות. וק"ל" (רבנו-אוה"ח-הק'. "חפץ ה" עמ' תשיז. שבת קיז ע"ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' גם טוען שהקב"ה ברא את העולם וייעד אותו לעמוד רק שישה ימים, ויוכל להמשיך לעמוד רק במידה ותשמר השבת. כלומר, בזכות השבת העולם מתקיים.

 

רבנו מסתמך על דברי הגמרא במסכת (שבת קי"ט ע"ב): "אמר רב המנונא: כל המתפלל בערב שבת ואומר "ויכולו…", מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שנאמר "ויכלו". אל תיקרא ויכלו בקובוץ, אלא "ויכלו" בפתח מתחת לכ'. כלומר "ויכלו" – הקב"ה וגם שומרי השבת המקדשים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל איך אני יכול להיות שותף במעשה בראשית בעשיה שנעשתה לפני אלפי שנים? מכך הוא לומד שבעצם, בכל שבוע אנו זוכים להעמיד את העולם מחדש עם הקב"ה, וע"י כך אנחנו נהיים שותפים עם הקב"ה בכך שאנו שומרים את השבת ומקדשים ואומרים: "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" 

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שלאורך הדורות שמרו את השבת החל מאדם הראשון, בנו שת, מתושלח , נח, שם, אברהם יצחק ויעקב וכו'. ברגע שהשבת לא תישמר חלילא, העולם לא יוכל להתקיים.

ישועות – בזכות התפילה.

 

"ויברך אותם אלהים לאמר:

           פרו ורבו ומילאו את המים בימים" (בר' א, כ"ב).

 

 

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהקב"ה מברך את שרץ המים כמו הדגים. רבנו שואל: מדוע דווקא את שרץ המים הוא מברך, ואילו את הבהמות, הקב"ה אינו מברך.

תשובת רבנו: הפריון במים הוא מנוגד לחוקי הטבע, היות והמים קרים. ואילו בשביל לרבות, צריך את חום הגוף.  וכדברי קודשו: "וכפי זה הדגים אין להם מציאות כפי טבע הקבוע בנבראים להוליד, אשר על כן חזר ה' במאמרו הנכבד ובירכם… שיוכלו להוליד, ולא תמנעם קרירות המים … אלא בתוך המים יעשו פרי".

 

המסר האמוני הוא:

כמו שהדגים מתרבים שלא על פי הטבע, אלא על פי צו אלוקי, כך גם העקר יכול להוליד בכוח התפילה.

דוגמא לכך, חנה אמו של שמואל הנביא, שאמרה לקב"ה: אתה בראת נשים שיוכלו ללדת, אם כך גם אני רוצה ללדת.

כנ"ל אצל האימהות הקדושות שהיו עקרות, וילדו בכוח התפילה.

פועל יוצא מכך. בכל מצב, יש לפנות רק לקב"ה – אין ייאוש בעולם כלל (רבי נחמן מברסלב).

 

"משיב הרוח – ומוריד הגשם"

השבת הרוחניות – ע"י הורדת הגשמיות

 (מיוחס לרבי אברהם אבן עזרא).

 

 

שבת בראשית מהווה תחנת מעבר מחגי תשרי.

חגים של התרוממות רוח שבשיאם, שמחת בית השואבה ושמחת תורה בה גילינו את דעתנו קבל עם ועדה בשירה ובריקודים, שאין שמחה כשמחת התורה.

איך יכולים אנו לשמר את אותה שמחה אמתית – שמחה של מצוה, גם במשך ימות השנה.

 

"משיב הרוח ומוריד הגשם" אותה מתחילים לומר בשמחת תורה הצמודה לפרשת "בראשית", והמלווה אותנו לאורך גשמי החורף שיבואו עלינו לטובה ולברכה, מסביר רבנו אברהם אבן עזרא כך:

כדי להשיב לעצמנו את הרוח = הרוחניות, יש להוריד מעצמנו את הגשמיות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב על כך בהקדמה לפירושו לתורה 'אור החיים': "רוח נכון לכוון דעתי – להרחיק דברי חול ותענוגי עולם הזה, כי הם הדברים הפוגמים מעיקרם, ופוגמים פגימת בשר את המתוק, ולא יאירו שבילי פירושי התורה ממקור האמת – ואם יאירו, יהיו כסף סיגים".

גם בספרו 'חפץ ה' (שבת פח ע"ב ד"ה למימונים) הוא כותב: "תוכחת מוסר לכת של תלמידי חכמים אשר לומדים מתענוג, וכאשר תרצה להתבונן עמו בעומק הש"ס מלאה לאה {יתייגע} ויתעצל ויתרשל…".

 

בפירושו לתורה, הוא מדגיש שכל אדם יוכל לעלות ולהתעלות בתורה, וכל זאת בתנאי "קטן" והוא, השקעה בלימוד, בבחינת "לפום צערא – אגרא". וכדברי קודשו: "כי האדם יכול להשיג מה, כפי התעצמותו בתורה… אפילו יהיה במדרגה שאין למטה ממנה. אם יטרח – ישיג הדרגות עליונות כפי שיעור היגיעה" (רבנו-אוה"ח-הק' ויקרא כב, יב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מספר לתומכים בישיבתו "מדרש כנסת ישראל" בירושלים, ובראשם "כמה"ר משה ברוך קראוואליו, על הרוחניות לה זכה בשמחת תורה בישיבה: "ויום שמחת תורה הייתי אני חתן תורה מסיים… וכל הרבנים והחסידים מרקדים לפני התורה בכל עוז ותעצומות – והייתה הארה גדולה אשר כמוה לא נהייתה".

באותה איגרת, הוא גם תיאר את חווייתו הרוחנית לה זכה בתפילת יום הכיפורים, וכך הוא כתב: "ותיכף הלכנו לבית הכנסת, וראיתי הארה גדולה בשעת כל נדרי…. ובשעה שפתחתי את ההיכל – ממש היה בעיני כפתיחת שערי גן עדן, בכל כך הארה שהייתה בבית הכנסת".

 

זהו בעצם המסר המרכזי של נ"ב = 52 ימים מראש חודש אלול ועד שמחת תורה בהם ניסינו לעבוד את ה' מתוך יראה – בחודש אלול, ראש השנה וכיפור, ומתוך שמחה בסוכות, כאשר הבסיס המרכזי הוא יציאה מדירת קבע לסוכת עראי תוך הסתפקות במועט, ורק כך זוכים לשמוח בחג שמחת תורה המהווה שיא החגים, החותם את המועדים.

השמח בשמחת תורה, זוכה לשמוח בימות השנה.

52 ימים * 7 = 364 ימים בשנה = השטן = 364. בימים הנ"ל שולט השטן = היצר הרע, פרט לכיפור שהוא היום ה- 365, בו אין שליטה לשטן.

 

לימוד תורה מתוך שמחה, ממיס את היצר הרע בבחינת:

 "בראתי יצר הרע – בראתי תורה תבלין".

 

"והארץ היית תהו ובהו – וחושך על פני תהום, וחושך על פני תהום, ורוח אלוקים מרחפת על פני המים" (בר' א, ב). כך נאמר בתחילת הבריאה:  בהמשך נאמר: "ויהי אור", שזו הבריאה הראשונה.

היעד של האדם בעולם הוא: להאיר את החושך בתוך עולם התוהו.

 

פועל יוצא מהדברים הנ"ל, כדי לעלות ולהתעלות ברוחניות, יש למעט בגשמיות, וזה הבסיס בעבודת ה'. זה גם בריא לגוף, היות ורוב המותרות בעולמנו התעשייתי כמו ממתקים, עוגות, גלידות, שתיה חריפה, שתיה מוגזת וממותקת – יודע כל בר בי רב לאילו נזקים גופניים הם גורמים.

כנ"ל לגבי ההתעסקות היתירה בתקשורת, דבר הגורם לנזקים רוחניים רבים כמו לשון הרע.

 הרי קדשנו את הערבה בארבעת המינים המסמלת את השפתיים. ואיפה השארנו את הכתוב "ולא תתורו אחרי לבבכם" – הלב החומד אותו מסמל ידידנו האתרוג.

 

מה עם המשך הפסוק "ואחרי עיניכם" – העיניים אותן מסמלים ההדסים.

כמו כן לגבי הלולב המסמל את עמוד השדרה ואת הצורך של כל אחד מאתנו לשמור על עצמאותו וזקיפת קומתו בעבודת ה'.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

לרבנו חיים בן עטר – מחבר הפירוש "אור החיים" לתורה.

"ושאבתם מים ב-ש-ש-ו-ן".

 

 נס המעיין –  בזכות רבנו-אור-החיים-הק'.

 

"ורוח אלוהים מרחפת על פני – המים".

בסאלי עיר הולדתו של רבנו-אור-החיים-הק', התגורר יהודי עשיר בשם ישועה ששפורטס. היהודי שלנו החליט להתעשר עוד יותר, וקנה פרדס גדול מאחד הישמעאלים. הפרדס היה מפורסם בטיב פירותיו כגן רווה אשר בירך ה', היות ושני מעיינות מים זכים היו צמודים אליו. לאחר כחודשיים, המעיינות התייבשו וכל השקעתו הכלכלית עמדה לרדת לטמיון.

כדרכם של יהודי מרוקו הפונים לחכם בעת צרה, גם ישועה בעל הפרדס החליט לפנות לצדיק שיעתיר עליו לפני בעל הרחמים. הוא ניגש בדחילו ורחימו לרבנו חיים בן עטר שהיה מפורסם בקדושתו וכפועל ישועות, שיוציא אותו מהמצר.

רבנו, כדרכו בקודש מזג לאורח מים מהכד שהיה על השולחן. בלגימה אחת, האורח ישועה, גמע את מלוא המים, כשאת הברכה הוא רק מלמל.

רבנו שם לב שהאורח, לא בירך כדבעי על המים "שהכל", וגם לא "בורא נפשות".

 

נענה הרב ואמר: כעת מבין אני מדוע המעיינות התייבשו. כל זמן שהמעיינות היו ברשות הישמעאלי, המים לא תבעו את עלבונם. כעת שעברו לרשות יהודי, המים חשקה נפשם שתזכה אותם בברכה לקב"ה, בבחינת "אנן בעינן למהווי קריבא למלכא". {תרגום: אני מבקש להתקרב למלך העולם}.

רבנו ברוח קודשו,  הביא לו מקרא מפורש מהנביא ישעיה: "ושאבתם מים ב-ש-ש-ו-ן ממעייני הי-ש-ו-ע-ה" (ישעיה יב, ג). ראשי התיבות של המילה ב-ש-ש-ו-ן = ב'רכות ש'תים: ש'הכל ו'בורא נ'פשות, ואז יקוים בך המשך הפסוק: "ממעייני ה-ישועה", כשמך.

 

ישועה אכן קיבל על עצמו להקפיד לברך, וגם להעמיד שומר ליד המעיין שיורה לאנשים לברך בכוונה ,לפני ואחרי ששותים מהמעיין. רואים אנו שבזכות רבנו, ובזכות הקבלות שקיבל על עצמו, המעיינות חזרו לנבוע.

 

המקור לסיפור: (אוצר המכתבים לגאון הרב יוסף משאש זצ"ל) – רב ראשי לתלמסן באלג'יר, אב בית הדין במקנס שבמרוקו. עם עלייתו ארצה, התמנה לרב ראשי לחיפה.

הרב פרסם 48 ספרים. את הסיפור הוא שמע מהגה"ק רבי רפאל אנקווא זצ"ל המלומד בנסים.

הסיפור הנ"ל מופיע  גם בשו"ת "עמק יהושע" מאת חבר בית הדין הגדול בירושלים, ולפנים ראב"ד מרקש במרוקו, הגאון הגדול הרב יהושע ממן ע"ה, מחברם של ספרים רבים וחשובים.

 

שבת שלום ומבורך – משה שמיר

 

 

 

רפואה שלמהו לכל משפחת אסולין. וברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאתי משה אסולין שמיר,  לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור בקרוב מאוד את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", כשכל מה שנכתב בו יהיה לכבודו וכרצונו יתברך, מטור בהסכמת טובות ומעוצב כדבעי, כמו בספרי הקודם "להתהלך באור בחיים"

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. יגאל בן חיים בר מיכל ע"ה. אלתר חצק בן מיכל ע"ה

 

לבריאות איתנה וברכה והצלחה בכל מילי דמיטב: למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין

 

 

דוד חיון

דוד חיון־מוגרבי, בעלה של רבקה, בתו של אברהם מויאל שלה נישא ב-1912, היה אחד מעמודי התווך של המושבה ולאחר מכן העיר פתח-תקווה כמעט בכל שנות המחצית הראשונה של המאה ה־.20

הוא נולד בדמשק בניסן תרמ״א (אפריל 1881) למשפחה אמידה, שעלתה לארץ ישראל מצפון אפריקה ב-1852, אך בשל קשיי פרנסה העתיקה מגוריה לסוריה. הילד דוד נשלח תחילה לתלמוד תורה ולאחר מכן – כפי שהיה נהוג ברבות מערי המזרח – לבית ספר עממי (יסודי) של חברת ״אליאנס״(כי״ח). כישרונותיו הרבים הביאו לכך שמוריו שלחהו לבית המדרש למורים של כי״ח בפריז ובמקביל נרשם גם למחלקה לפדגוגיה בסורבון ולבית המדרש לרבנים.

חיון לא הסתפק בכל אלה ורכש השכלה אירופית רחבה וכן ידע מקיף בתחומי היהדות. הוא שלט היטב בצרפתית ובעברית ומנעוריו דבק ברעיון הציוני. אחד מידידיו בפריז היה הצעיר הירושלמי איתמר בן־אב״י, בנו של אליעזר בן־יהודה. בלימודיו בבית המדרש לרבנים הושפע מאוד ממורו פרופ׳ נחום סלושץ, שעודד את תלמידיו לעלות לארץ ישראל ולחיות בה.

את הסטאז׳ שלו בהוראה עשה בבית ספר של כי״ח בטוניס. לאחר שנת הוראה אחת נקרא למשימת חייו – לנסוע לארץ ישראל כדי לקבל את ניהולו של בית ספר כושל בפתח-תקווה – בית ספר ״הברון. חיון הגיע ל״אם המושבות״ בתחילת שנת הלימודים תרס״ה (1904/05), וגילה כי המוסד החינוכי שקיבל – שבינתיים שונה שמו לבית ספר יק״א – עומד במרכזו של פולמוס גדול, שכן החוגים החרדיים שהייתה להם השפעה גדולה במושבה התנגדו לקיומו של בית ספר כללי. בעת ההיא היו בו רק כמה עשרות תלמידים.

חיון ניהל את בית הספר יק״א, שב-1924 קיבל את שמו המוכר עד היום, בית ספר פיק״א, במשך 43 שנה, עד סיום שנת הלימודים תש״ז(1947). הוא הפך אותו תוך תקופה קצרה למוסד חינוכי מוביל במושבה, בעל כיוון לאומי ברור, בהשוואה לכיוון הצרפתי שהיה נחלתם של רוב בתי הספר הראשונים במושבות. זאת, בהשפעת פקידי הברון ויק״א.

עדות לכך יכול לשמש מכתב למערכת העיתון החרות, ששלח חיון לאחר שהעיתון פרסם ״פייק-ניוז״ לדעתו. לפי הידיעה, שהופיעה בגיליון של 24 באוגוסט 1909, בית הספר בהנהלתו של חיון מעודד את ה״צרפתיות״ על חשבון העברית. חיון השיב במכתב נרגז במיוחד: ״לכבוד עורך החרות שלום! בגליון יום ד׳ שעבר נתפרסם מכתב מהאדון פנסקי בשם ׳פתח תקוה הצרפתית׳, שכולו מלא עובדות מזויפות ושקרים, בכונה להרע לבית הספר שאני עומד בראשו. על דבריו הסותרים זה את זה והלעז שאין לו כל יסוד, אין לי תשובה אחרת בלתי: בוז לכתבן ולשקריו! מתפלא אני איך יכול העורך הנכבד לתת מקום בעתונו להתנפלות מוזרה כזו. בכבוד, דוד חיון־מוגרבי״.

חיון החליט, כבר בעשור הראשון של המאה העשרים להכניס בנות לבית ספרו – לצד הבנים. בכל פרסום של המוסד בעשרות השנים הבאות הודגשו המילים: בית הספר העממי המעורב

חיון לא רק שם דגש על חינוך לאומי־ציוני ועל אהבת עבודת-האדמה שכללה טיפוח גן־ירק גדול על ידי התלמידים, אלא גם העז לשבור ״טאבו״: לאחר עשרות שנים שבהן היה בית הספר מיועד לבנים בלבד, הוא הכניס ב-1908 אל הכיתות את בנות המושבה, ולא עזרו כל מחאות החוגים הדתיים והחרדיים. מעמדו של חיון במושבה היה כזה שמילה שלו הייתה תמיד האחרונה. במשך שנים רבות התנוסס על שלט בית הספר וגם בכל הניירת הרשמית שלו הכותר: בית הספר המעורב.

בית הספר פיק״א בפתח־תקווה היה מוסד חינוכי מוביל במשך כל השנים. המנהל חיון ראה בו חלק בלתי נפרד מחיי הקהילה וההורים היו תמיד מעורבים בכל הנעשה בין כותלי המוסד. אף שהיה חניך התרבות הצרפתית, הוא דגל, מיד עם כניסתו לתפקידו, בשיטת ״עברית בעברית״, כלומר שכל השיעורים יילמדו בעברית, דבר שלא היה מקובל עד אז ברוב בתי הספר. בית הספר בהנהלתו שם את דגש על החינוך הלאומי ועל לימודי תנ״ך, ספרות עברית והיסטוריה של ארץ ישראל.

רעייתו רבקה, בתו של אברהם מויאל, הייתה עזר כנגד בעלה לא רק בביתם, שנבנה סמוך לבית הספר, אלא גם במוסד עצמו. היא נפגשה עם תלמידים, ובעיקר עם תלמידות, ועודדה אותם ללמוד ולפעול לטובת המושבה.

דוד חיון היה גם איש ציבור בפתח-תקווה, חבר במועצה המקומית ונשיא הכבוד של העדה הספרדית. הוא נפטר בסתיו 1958, ובהלווייתו השתתפו מאות ממוקיריו, בהם תלמידים שלמדו בבית הספר עוד לפני מלחמת העולם הראשונה.

בשנת 1985, כשציין בית הספר – שנקרא לאחר פטירת מנהלו הוותיק ״בית הספר פיק״א על שם דוד חיון״ – 100 שנה להקמתו, ראתה אור חוברת מיוחדת. רבים מתלמידיו של חיון סיפרו על מורם ומנהלם הנערץ והאהוב. להלן כמה מדברים אלה: דבורה קריל: ״דוד חיון ורעייתו רבקה ידעו לקרב לביתם קרובים ורחוקים. היינו באים אליהם ותמיד מצאנו אוזן קשבת, תשומת לב ויחם של ידידות״.

דורה גרינברג-דגן: ״מר חיון דרש מתלמידיו שיופיעו לבית הספר בתלבושת צנועה, כדי לא לעורר רגשות קנאה ונחיתות בין התלמידים מעוטי היכולת״.

משה נאמן: ״מר חיון היה עדין־הליכות וידע לדבר עם כל אחד בסגנונו המיוחד. לא אזכור אותו יוצא מכליו. ראיתיו בסיטואציות שונות והוא היה תמיד מאופק, שולט בעצמו ומשרה סביבו הרגשת ביטחון ותחושת יושר״.

המשוררת אסתר ראב: ״בית הספר הכניס קרן־אור בחיינו. רצתי לבית הספר בחשק ובהתלהבות. המנהל נראה בעיניי כמישהו מיוחד במינו״.

ראש העיר לימים, דב תבורי: ״בראייה לאחור, קשה לי להיזכר במנהל בית ספר שהגיע לרמתו של מר חיון. הוא עורר יראת כבוד בלב חניכיו והיה אישיות חינוכית יוצאת מגדר הרגיל״. חולדה ספיר: ״מר חיון השרה בבית הספר אווירה מיוחדת במינה. הוא עורר בלב כולנו רגשות הוקרה, הערכה ודרך ארץ״.

הסופר יוסף חנני: "דוד חיון היה מאצילי הנפש, המשרים על סביבתם מאורם שלא זכו בו מן ההפקר. רוחו זו, האציל גם על בית הספר פיק״א, שאותו ניהל במשך שנים רבות ברוח ליברלית״

המשורר נתן יונתן, בוגר מחזור כ״ב, כתב על דוד חיון, בעקבות עונש שקיבל: ״…שפטני נא אתה אדון חיון ברחמיך, בקולך העמוק והמוכיח, וכבר מבט עיניו העייפות והמצועפות נוגע עדינות בשתי עיניי, אצבעותיו הרועדות מגששות לחרוש עמוק בתלתליי, וקול האליקנט שלו בלחן צרפתי מציף אותי. כל תוכחותיו באות בעצמותיי כמו שיקוי של אהבה וכבר נגזר העונש הצפוי: עידור ועבודת גינון כל האביב. לעולם אהיה אסיר תודה למי שזיכני להמיר שולחן כתיבה שומם בריח אדמה מפולחה, בשיגיונות אביב. והשנים, אף שחפזו, הותירו פה ושם מהתלות קטנות על פני הדף, כמו למשל נזיפותיו של האדון חיון וזעם המורים שבזכותם, אולי, חזרתי באיחור כבד למחברות ולספרים״.

דוד ורבקה היון הותירו אחריהם שלושה בנים: יגאל, אברהם ושלמה. יגאל נישא לד״ר אידה דנון, ושתי בנותיו הן סמדר – שנישאה ליעקב פרוינד, ורבקה – שנישאה לפרופ׳ נעם למלשטריך־לטר (שאימו זיוה לבית חומסקי נולדה בעקרון); אברהם נישא לרות קובלינר, ובתו היא רבקה אשר נישאה לדני רוזנטל; שלמה נישא ליהודית ברקר, ושני ילדיו הם רבקה חיון – שנישאה לד״ר רן כהן, ודוד היון.

המנהיג המזרחי הראשון-מרדכי נאור- דוד חיון.

עמוד 169

"ותשחת הארץ – לפני האלוהים,

               ותמלא הארץ ח-מ-ס" (פרשת השבוע נח ו, יא).

 

תרגום : "ואיתחבלת ארעא קדם ה' – ואיתמליאת ארעא ח-ט-ו-פ-י-ן"

חטופין = גזל, היות והגזלנים חוטפים בכוח מכל הבא ליד,

תכונה האופיינית לישמעאלים, עליהם אמר המלאך להגר:

וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם – יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ (בר' טז, יב).

  

פרא – ע"ש תכונת הפראות אותה קיבל בגנים מאמו הגר הישמעאלית.

 אדם – להיות בן אדם – תכונה אותה קיבל בגנים מאביו אברהם.

 פיצול אישיות: הישמעאלי יארח אותך יפה, אבל בחוץ – סכין עם הקריאה: "אללה וכבר".

 

הברכה לישמעאל:

"וַיְהִי אֱלֹהִים אֶת הַנַּעַר  {ישמעאל} – וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר

  וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת" (בר' כא, כ).

 

רבנו יונתן בן עוזיאל:

רובה קשת – "רבי קשתא" = ראש הקשתים.

התחתן עם שתי נשים: עדישא {דע"ש} ופאטימה.

 

ויהי רובה קשת” – המקצוע הישמעאלי העתיק

 – ירי אבנים, חיצים, קסאמים וטילים על אזרחים תמימים.

 

שרה אימנו כבר זיהתה את

"מקצוע" ישמעאל:

 

"וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם  – מְצַחֵק"  (בר' כא, ט)

רש"י: מְצַחֵק – ישמעאל נוטל קשתו – ויורה חיצים ביצחק.

תרגום אונקלוס: מְצַחֵק = מחייך. יורה ביצחק חיצים ושמח

כאז – כן עתה, לצערנו.

 

החפץ חיים:

 "והוא יהיה" – בזמן עתיד,

 לעולם – לא ניתן לתרבת את הישמעאלים, גם אם ישכילו.

רבנו-אור-החיים-הק' מגדיר מהו חמס:

 

"חמס = הוא כללות הרשע:

בו גזל, בו גילוי עריות, בו שפיכות דמים, בו עבודה זרה (ע"פ בר' רבה פל"א)

 

העונש למחבלי החמס:

"ויאמר אלוקים לנח: קץ כל בשר בא לפני – כי מלאה הארץ חמס מפניהם,

 – והנני משחיתם את הארץ" (פס' יג)

תרגום אונקלוס: "איתמליאת ארעא – חטופין…

 והא אנא מחבלהון עם ארעא".

 

הזוהר הק': אירועי השבוע – רמוזים בכל פרשת שבוע.

נא לראות ברמזים הנ"ל – רק רמזים בלבד.

ישנם רמזים אחרים, אבל לא ניתן לכותבם – "לכל זמן…" (קהלת ג, א)

 

דברי הרמב"ם ורבנו בחיי,

  על אכזריות הישמעאלים בכלל, והחמס והחיזבאלה בפרט.

 

הרמב"ם באיגרת תימן: "מעולם לא עמדה אומה רשעה יותר לישראל – כישמעאל".

רבנו בחיי: "ונתן יהוה אלוקיך את כל האלות האלה – על אויביך ושונאיך" (דב' ל ז).

אויביך = ישמעאל.  שונאיך = עשיו" {האויב שהוא – ישמעאל, יותר קשה מהשונא-}.

 

מאת: משה אסולין שמיר.

 

 מאמר על הנושא: "גלת ישמעאל – באחרית הימים בארץ ישראל"

ע"פ התורה, ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, זכריה, דניאל, הזהר הק', רבנו-אור-החיים הק' וכו',

מתוך מאמר מקיף בספרי החדש "להתהלך באור הגאולה" שיצא בע"ה בקרוב,

כהמשך לספרי הקודם: "להתהלך באור החיים" בו דנתי גם על הגאולה.

 

רבי חיים ויטאל תלמיד האר"י הק' כותב בספרו "עץ הדעת טוב" על תהלים פרק קכ"ד:

פס' א: שִׁ֥יר הַֽמַּעֲל֗וֹת לְדָ֫וִ֥ד. לוּלֵ֣י יְ֭הוָה שֶׁהָ֣יָה לָ֑נוּ יֹֽאמַר-נָ֝א יִשְׂרָאֵֽל.

פס' ב: לוּלֵ֣י יְ֭הוָה שֶׁהָ֣יָה לָ֑נוּ – בְּק֖וּם עָלֵ֣ינוּ אָ-דָֽ-ם".

 

 פס' ג :אֲ֭זַי חַיִּ֣ים בְּלָע֑וּנוּ בַּחֲר֖וֹת אַפָּ֣ם בָּֽנוּ פס' ד: אֲ֭זַי הַמַּ֣יִם שְׁטָפ֑וּנוּ נַ֝֗חְלָה עָבַ֥ר עַל-נַפְשֵֽׁנוּ פס' ה. אֲ֭זַי עָבַ֣ר עַל-נַפְשֵׁ֑נוּ הַ֝מַּ֗יִם הַזֵּֽידוֹנִֽים. פס' ו.  בָּר֥וּךְ יְהוָ֑ה שֶׁלֹּ֥א נְתָנָ֥נוּ טֶ֝֗רֶף לְשִׁנֵּיהֶֽם פס' ז. נַפְשֵׁ֗נוּ כְּצִפּ֥וֹר נִמְלְטָה֮ מִפַּ֪ח י֫וֹקְשִׁ֥ים הַפַּ֥ח נִשְׁבָּ֗ר וַאֲנַ֥חְנוּ נִמְלָֽטְנוּ:

 

 פס' ח: עֶ֭זְרֵנוּ בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֑ה – עֹ֝שֵׂ֗ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ:

 

וכה דברי רבי חיים ויטאל:

"עתידים ישראל להיות באחרית הימים בגלות ישמעאל, כנזכר בפרקי דרבי אליעזר (פרק כח ופרק ל), ובספר הזהר (סוף פרשת לך לך). וכן (רעיא מהימנא פרשת נשא דף קכו ע"א). סוף מסכת סוטה. וכן (סנהדרין צז ע"א), שם מפורטים 15 דברים שיעשו לנו הישמעאלים באחרית הימים, כשאנחנו "שולטים" במדינת ישראל. {הרחבה במאמר בספר}.

 

פס' ב: לוּלֵ֣י יְ֭הוָה שֶׁהָ֣יָה לָ֑נוּ – בְּק֖וּם עָלֵ֣ינוּ אָ-דָֽ-ם".

א-ד-ם רומז לישמעאל שנקרא אדם, ככתוב: "והוא יהיה – פרא א-ד-ם".

המהות שלו תהיה פרא – פראות, לכן נאמר: "פרא אדם", ולא "אדם פרא" כמתחייב מבחינה תחבירית: נושא {אדם}, ואח"כ תואר {פרא}, כמו אדם פרא, אדם חכם.

 

"פרא אדם" –

ישמעאל הוא א-ד-ם – בזכות מידת החסד מאביו אברהם.

ישמעאל הוא פ-ר-א – בזכות מידת הפראות מאימו הגר המצרית.

 

יש לו פיצול אישיות. מסוגל לארח אותך כמו אביו אברהם, אבל בחוץ ידקור אותך ללא רחם, ויקדים לך את "ברכת" "אלה וכבר" = אלוקים גדול.

 

מרן החפץ חיים

לומד מהמילה י-ה-י-ה בזמן עתיד. לעולם הישמעאלי יהיה פרא אדם, ולא יהיה ניתן לתרבת אותו, גם אם יהיה פרופסור.

 

מהו התפקיד של ישמעאל לגבי ישראל?

להחזיר את עם ישראל בתשובה כדברי הזהר (רעיא מהימנא פרשת נשא דף קכו ע"א).:

"כד אינון מחללין אורייתא, קודש אבריך הוא ייעול לון בגלותא דבני עשיו וישמעאל תחות שעבודא דלהון וכו':

 

תרגום דברי הזהר:

 כאשר בני ישראל מחללים את התורה, הקב"ה מכניס אותם לגלות עשיו וישמעאל – ונידונים שם, ובהם יתבררו ויתלבנו ויצורפו כצרוף הכסף וכו'.

 

רבי ישמעאל כהן גדול בפרקי דרבי אליעזר,

שזכה לעלות לשמים, ולקבל תובנות מהמלאך מטטרון, אומר:

 

עתיד ישמעאל לעשות צרות לעם ישראל באחרית הימים,

 עד שנשוב בתשובה, ונצעק לאל, ואז ישמע {אותנו} – {ה-} אל.

 

רבי ישמעאל לומד זאת מדברי המלאך להגר כאשר ברחה מפני שרה, וכך אמר לה:

"ויאמר לה מלאך ה': הינך הרה ויולדת בן וקראת שמו ישמעאל – כי שמע ה' אל עניך. והוא יהיה פרא אדם. ידו בכל, ויד כל בו, ועל פני כל אחיו ישכון" (בראשית טז יא – יב).

 

לכאורה, היה צריך לקרוא לו שמע-אל, בזמן עבר, היות והמלאך שמע את תפילתה ועוניה.

ישמע – אל, בזמן עתיד – רומז לעתיד באחרית הימים.

 

וכך דברי פרקי דרבי אליעזר (פרק לב).

"ולמה נקרא שמו ישמעאל – שעתיד הקב"ה לשמוע בקול נאקת העם {ישראל}

 ממה שעתידים בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים.

לפיכך נקרא שמו ישמעאל. שנאמר: "ישמע אל ויענם (תהלים נה, כ)

 

דניאל רמז לגלות ישמעאל:

"חזה הוית באדין מן קל מליא רברתא די קרנא ממללה. חזה הוית עד די קטילת חיותא והובד גשמה, ויהיבת ליקדת אשא" (דניאל ז, יא).

 

באחרית הימים, קצפו של ה' יצא על אותה קרן המדברת גדולות – היא מלכות ישמעאל. {הרחבה בספר}.

 

רמזים מ"שירת האזינו" המכילה סודות ההיסטוריה היהודית,

 על גלות ישמעאל באחרית הימים

 

"הם קנאוני – בלא אל, כעסוני בהבליהם –  

פירוש: הם מכעיסים אותי 'בלא אל', כאילו אין תוקף למלכותי, ולא קיים חלילא,

 ומאמינים רק ב"כוחי ועוצם ידי – עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יז).

 

ואני אקניאם – בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (דב' לב, כא).

אני אנהג בהם 'מידה כנגד מידה', ואביא עליהם "בלא עם",

אביא עליהם כנופיות טרור שלא נחשבות לעם {כמו חמס, חיזבאלה},

אבל מאמינות באל – "אללה אכבר", "ביסמילהה ארחמן ורחים" וכו'

כדברי רבנו יהונתן בן עוזיאל, רמב"ן, דעת זקנים וכו' {עיין בהמשך}.

 

 

באחרית היום – הישמעאלים ינהלו איתנו שלוש מלחמות:

1 מלחמת תש"ח הקמת המדינה.

 2 מלחמת ששת הימים – הרחבת גבולות הארץ כמו בתנ"ך.

3 מלחמת כיפור – תחילת תהליך החזרה בתשובה לפני הגאולה.

השאר – מבצעים כמו מבצע סיני, צוק אותן, עופרת יצוקה, שלום הגליל וכו'.

 

המטרה:

הישמעאלים ימשיכו לעשות לנו צרות – עד שנלך בדרכי התורה, ונודה ל-אל שהוא מנהל את העולם.

רבי ישמעאל אומר: למה נקרא שמו ישמעאל

ולא שמע אל כמתחייב מבחינה תחבירית.

אלא -ישמע – אל' – בעתיד באחרית הימים. עד שנשמע ל-אל.

(פרקי דרבי אליעזר)

 

המדרשים, הרמב"ן וחכמי הסוד אומרים: בפרשת "האזינו" רמוזה ההיסטוריה של עמ"י, ושל כל אחד מאתנו.

דוגמא מחיי כלל עמ"י.

מדינת ישראל כיום, נמצאת בשלום קר עם ירדן ומצרים, אבל סובלת מתנועות טרור כמו 'חיזבאלה' ו'חמס' שאינן מוגדרות כעמים. זה רמוז בפסוק:

"הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם –

ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (דב' לב, כא).

 

רבנו יונתן בן עוזיאל, הרמב"ן, וכן דעת זקנים אומרים על הכתוב: "הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם – ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (האזינו לב, כא):

 עתיד ה' לגרות בעם ישראל כנופיות טרור שמעולם לא היו עם, כפי שרואים בחמאס מדרום, וחיזבאלה מצפון המטווחים בטילים את ערי אלוקינו. כל זאת בגלל חוסר אמונה בה', דבר המכעיס את הקב"ה בבחינת: "קנאוני" {הכעיסו} אותי כאילו חלילא לא קיים הא-ל – "בלא אל".

 

שם ה' "אל" – מבטא תוקף מלכות ה' בעולם

 

רבנו יונתן בן עוזיאל כותב: "ואנא אקנינון באומא דלא אומא".

 

רמב"ן: "ואני אקניאם בלא עם… העם  שלא היה נחשב לגוי".

 

דעת זקנים: "והם קרויים לא עם, שהרי הם בזויים". ולא הזכרנו את דע"ש שהגיעו משום מקום…

 

 

מתי יפול ישמעאל?

כשיפול ישמעאל באחרית הימים,

אזי יצמח משיח בן דוד, שהוא מתולדות יצחק".

תפילה לבורא עולם – בעגלא ובזמן קריב.

(בעל הטורים. בר' כה, יט).

 

דוד המלך רומז לנו על סוף ישמעאל

 ועל גאולתנו בעגלא ובזמן קריב.

לא לדאוג – הקב"ה מנהל ומנווט את העולם.

 

 פס' ו: בָּר֥וּךְ יְהוָ֑ה – שֶׁלֹּ֥א נְתָנָ֥נוּ טֶ֝֗רֶף לְשִׁנֵּיהֶֽם: 

פס' ז: נַפְשֵׁ֗נוּ כְּצִפּ֥וֹר נִמְלְטָה֮ מִפַּ֪ח י֫וֹקְשִׁ֥ים – הַפַּ֥ח נִשְׁבָּ֗ר וַאֲנַ֥חְנוּ נִמְלָֽטְנוּ:

 פס' ח: עֶ֭זְרֵנוּ בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֑ה – עֹ֝שֵׂ֗ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ:

 

 

 

תורת האסלאם בקוראן.

הג'יהאד האסלאמי

 

מן הראוי שנכיר את שורש הג'יהאד האסלאמי התופס מקום מרכזי ב"פרשה התשיעית בקוראן", והמכונה בחדית = תושב"ע של האיסלאם – "ה-פ-ס-ג-ה   ש-ל    ד-ת ה-א-ס-ל-א-ם".

 

הערבים מדברים אתנו בשפה דתית אסלאמית של ג'יהאד המקדש רצח יהודים וכל מי שאינו מוסלמי, ואנחנו מדברים איתם בשפה פרוגרסיבית מערבית חילונית מנותקת מכל זיק שורשי יהודי תורני.

 

רבי ישמעאל אומר בפרקי דרבי אליעזר לפני כ- 2000 שנה:

"למה נקרא שמו ישמע-אל? הרי היה צריך להיות שמע – אל. כלומר, המלאך שמע את בכיו של הנער ישמעאל.

 

 תשובה:

באחרית הימים, עתיד זרעו של ישמעאל המוסלמי, לעשות לנו צרות צרורות – עד שנצעק "שמע – אל". ישמעאל = שמע – אל.

 

 כלומר, כל עוד אנחנו מתרחקים מבורא עולם, ומסרבים לשמוע לחכמי התורה האמיתיים כמו משה רבנו, רשב"י, הרמב"ם, שולחן ערוך, רבנו אור החיים הק' וכו' – נמשיך חלילה לחטוף פיגועים מהישמעאלים.

 

להלן, 10 סעיפים  המציינים את תמצית דת האיסלאם,

דת השוללת מכל וכל – כל דת אחרת, ובפרט היהדות.

ושואפת להשליט את  האיסלאם על כל העולם:

 

 

האיראנים מאמינים שהעלום חייב להיחרב,

ובעקבותיו יגיע הגואל שלהם המכונה "המהדי",

לכן יש להם שלוחות של כנופיות טרור אצלינו – חמס וחיזבאללה,

וגם במקומות רבים בעולם. ולא שכחנו את האטוםםםם

 

א.  הג'יהד = מלחמת קודש, תופסת מקום נכבד בפרשה התשיעית בקוראן, ולכן הג'יהאד זוכה למעמד על, של "עמוד השישי",

 

אחרי 5 המצוות המרכזיות בקוראן:

 

1.שהאדה = העדות באמונה באל אחד.

2. התפילה.
3. הצדקה.
4. צום הרמאדן.
5. העליה לרגל למכה.

 

ב. מוחמד עצמו חיסל כל מי שהיה בדרכו, ובפרט יהודי תימן ואל מדינה.

 

ג. הקוראן מדבר על 4 סוגי ג'יהאד דרכן ניתן  "לשכנע" את הכופרים היהודים והנוצרים:

1. בלב – מלחמה עם השטן.
2. בלשון.
3. בידיים = מכות.
4. ג'יהאד בחרב – "דין מוחמד בסיף".

כלומר,

חובה לשכנע את מי שאינו מוסלמי להתאסלם בעיקר בחרב, כפי שעשה מוחמד וכל השליטים אחריו.

ד. 

1. ב"חדית" = תורה שבעל פה נאמר: "הג'יהאד הוא הפסגה של הדת".
2. הקוראן אוסר על כריתת ברית ידידות עם היהודים והנוצרים.

 

באיסלאם מדברים על הסכמי חודייבייהה  עליהם חתם מוחמד עם מכה הכופרת

כאשר מראש, ידע שיפר אותם, ברגע שיתחזק. כך גם אמר ערפאת שהפר הסכמים על ימין ועל שמאל:  הולך בדרכי רבו מוחמד. ככא גם עם הרשות הפליסטינית, החמס, החיזבאלה וכו'

 

לכן חבל על "הסכמי שלום" החתומים על קרח כדברי עראפאת בזמנו כאשר הפר כל הסכם.

 

3. 3. לפי חוקי "השריעה" – כל הארצות של עובדי אלילים ושל בעלי כתבי הקודש = יהודים ונוצרים – שייכות למוסלמים. לפיכך יש להחזירן לבעליהם {המוסלמים}

–  כאשר השעה יפה לכך".

 

4. 4. לכן הם טענו, טוענים ויטענו שכל ארץ ישראל שייכת להם, כפי שהיה לאורך 1300 שנה עד הקמת המדינה ב- 48.

עם הקמת המדינה לא השלימו ולא ישלימו לעולם.

הפתרון: לשוב בתשובה לאלוקי אבותינו, והוא זה שיחזיר אותם בתשובה

 

5. 5. ליום הקמת המדינה קוראים – "הנכבה" = האסון
6. 6. המטרה הסופית של האסלאם היא: *השתלטות על כל העולם, מכאן שהאסלאם המכונה "דאר אל אסלאם – נמצא מבחינה תיאורוטית במלחמה עם "דאר אל חרב" = יהודים ונוצרים.
7. לכן, לא ניתן לעשות שלום עם הערבים, *ומפלגת רע"ם של מנסור עבאס, עובדת עלינו כדבעי, ובינתיים שודדת מאתנו מיליארדים עד לסיבוב הבא, והוא קרוב.

 

ביקרא דאורייתא – משה אסולין שמיר

דברי התורה יהיו לשחרור החטופים שלמים ובריאים במהרה, לרפואת הפצועים, הצלחה לחיילים וכוחות הביטחון – "יצאו לשלום וישובו בשלום",

ברכה והצלחה לרה"מ בנימין נתניהו הי"ו וממשלתו שיזכו שהקב"ה יכוון את דרכם, להצלחת עם ישראל וצ.ה.ל. במערכה – עד לגאולה הקרובה בחסד וברחמים.

ברכה והצלחה לכל עם ישראל

 

אדיר ומהולל אברהם – מילים וביצועים

פרשות לך לך–וירא הן פרשותיו של אברהם אבינו, איתנו של עולם. "עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם", כך מוסרים לנו חכמינו במסכת אבות (ה, ג). השורש "נסה" (שממנו נגזר מאוחר יותר השם "ניסיון") נזכר במקרא רק לגבי העקדה. ואכן נושא העקידה עולה במשנה, באגדה, בתפילה ובמסגרות שונות בפיוט, ואף קבע ז'אנר פיוטי לעצמו. לעומת זאת, לגבי שאר תשעת הניסיונות לא נאמר כי מדובר בניסיונות, וממילא הועלו הצעות שונות במדרשים למיניהם לגבי אופן מנייתם של עשרת הניסיונות.

התיאור המפורט של ניסיונות אלו בא בפרקי דרבי אליעזר (פרקים כו–לא) שם נבנה תיאור הניסיונות כמערכת בת חמישה זוגות, וזאת על פי אבות דרבי נתן המפרט "שניים ב'לך', שניים בשני בניו, שניים בשתי נשיו, אחד עם המלכים ואחד בין הבתרים, אחד באור כשדים ואחד בברית מילה." כפי שניתן לראות לא כל הניסיונות הנמנים ברמזים מעוגנים במסופר בתורה ולא לגבי כולם ברור כי בניסיון מדובר. בין כך ובין עשרת הניסיונות, על פי המניינים השונים, יוצרים מבנה לסיפור חייו של אברהם, ומציגים אותו בגדולתו תוך התפעלות נלהבת מאישיותו.

הדבר משתקף בתיאורו הנלהב של הרמב"ם את דרכו של אברהם אבינו לאמונה באל אחד. לאחר שסקר את התהליך שהביא את בני האדם להתרחק בבורא עולם ולהתחיל להאמין בעבודה זרה עד שכל העולם שקע באלילות, נולד אברהם המחפש מקטנות את האמת עד שהוא מגיע להכרה בבורא עולם. דבריו של הרמב"ם הם המנון לאברהם אבי המאמינים:

כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו… ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו… (רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק א, הלכה ג )

מתוך כלל דברי הרמב"ם ניתן לזהות ארבעה מהניסיונות, ברם הם מובלעים בתוך סיפור הדברים, כמי שאינו רוצה להתחייב, אף על פי שבפירושו למשנה במסכת אבות הוא מזהה את עשרת הניסיונות על פי פרקי דרבי אליעזר. ניתן לומר עוד כי שלב החיפוש אחר הבורא וההכרה באל אחד הוא הניסיון הנמנה ראשון כמעט בכל המניינים.

בקפיצה של מעל שמונה מאות שנה אנו מבקשים להציג את פיוטו של רבי דוד קיים בן מוגדור אשר במרוקו, מעורכי ספר השירים "שיר ידידות", קובץ הפיוטים של שירת הבקשות של יהודי מרוקו. רבי דוד הוסיף פיוטים פרי עטו לכל פרשה ופרשה מן הפרשות שבהן נוהגת שירת הבקשות (משבת בראשית עד שבת "זכור"). בפרשת לך לך העלה בשיר מורכב במתכונת מיוחדת הקרויה קצידה (מרוקאית) את קורות אברהם בפרשתנו, תוך שהוא מייחד מקום לאותם עניינים שנחשבו לניסיונות מבלי לציין זאת, וזה סיפור הפרשה בסגנון יצירתו המורכב של רבי דוד קיים:

אַדִּיר וּמְהֻלָּל אַבְרָהָם בְּדוֹרוֹ / אֶרֶז לְבָנוֹן נֶהְדָּר / הִבִּיעַ לִקְחוֹ כְּסַמֵּי מָזוֹר:
קִבֵּל אֶת דִבְרֵי אֵ-ל חַי יוֹצְרוֹ / מֵאֶרֶץ קוֹץ וְדַרְדָּר / אַרְצָה כְּנַעַן, שָׂם רַגְלָיו יִבְזוֹר:
אַרְצָה מִצְרַיִם יָרַד בְּעָבְרוֹ / כִּי כָּבֵד הָרָעָב, דָּר – / בְּאָהֳלָם קִנֵּן, כֹּחוֹ אָזוּר:
הִבִּיט בְּאִשְׁתּוֹ, פְּקָדָהּ בִּדְבָרוֹ/כִּי יָפְיָהּ סוֹחֶרֶת דָּר/'אֲחוֹתִי אַתְּ, כִּי בָּךְ אֶמְצָא מַעְזוֹר'
שָׂרִים רַבִּים הִלְּלוּהָ אָמְרוּ: / 'מַרְאֵה זִיוָהּ כִּסְמָדָר / בֵּיתָה פַּרְעֹה תֻּקַּח, כִּי כֵן גָּזוּר':

אֱוִילִים שָׁבוּ שָׂרָה / בֵּית מֶלֶךְ נִבְעָר
מִבָּנוֹת מְאֻשָּׁרָה / עוֹד מְעַט מִזְעַר
יָפָה נָאוָה נֶהְדָּרָה / עַל כֻּלָן תִּנְעַר

נְכוֹתוֹ הִרְבָּה, כַּסְפּוֹ וּבִצְרוֹ / הִרְעִיף עָלָיו כַמָּטָר / עֶבֶד וְשִׁפְחָה, גַּם כֶּשֶׂב וָשׁוֹר:
צוּר קִנֵּא לַצַּדִּיק, גָּדַר גְּדֵרוֹ, / לְאֵשֶׁת חֵיקוֹ נָטַר / נֻגַּע פַּרְעֹה וְגַם כֹּתֶל וָשׁוּר:
קְרָאוֹ, הוֹכַח וְחֵמָה עָבְרוּ, / 'מַדּוּעַ פִּיךָ תֶּאְטַר? / מַה זֹאת עָשִׂיתָ לִי? – לֹא בְּמִישׁוֹר!
קַח אִשְׁתְּךָ לְכוּ אַל תְּאַחְרוּ, / כָּל מָקוֹם מֻגָּש מָקְטָר' / פְּקָדָם לְהַרְבּוֹת לוֹ בִּכְשׁוֹר:
מִקֶּדֶם לָעַי נָטָה שַׁפְרִירוֹ / שָׁחָה שָׁם, וְשָׁם מִשְׁטָר / בֵּינוֹ וּבֵין לוֹט וּבָנָה גִשּׁוּר:

בַּר לֵבָב עָלָיו שָׂרָה / דְּבַר אֵל הוּעַד
אֶרֶץ עֵדֶן מִדְבָּרָהּ / כַּרְמֶל וְיַעַר
אֱחוֹז בְּקַו מִשְׁטָרָהּ / הִתְהַלֵּךְ וּסְעַר

יָדַע כִּי הָאֱלֹהִים עֲזָרוֹ / עָלָה קִצְפּוֹ וְיֶעְתַּר / לְבֶן אָחִיו כִּי נִשְׁבָּה בַּמָּצוֹר:
הֵרִיק חֲנִיכָיו, חַיִל אֲזָרוֹ, / אַחַר מְלָכִים חָתַר / הֵשִׁיב רְכוּשׁ וּנְפָשׁוֹת וַיַּעְצוֹר:
מֶלֶךְ רָם עִם הוֹדוֹ וַהֲדָרוֹ / מִכֵּס מַלְכוּתוֹ נִתַּר / הֵבִיא אֶשְׁכָּר, וַיְבָרֶךְ לְאֵל צוּר:
רְכוּשׁ קַח, מִשּׁוֹרוֹ עַד חֲמוֹרוֹ / לְכָל-אִישׁ חֶלְקוֹ בָתַר / אַךְ הַנְּפָשׁוֹת בִּרְצוֹנִי אֶנְצוֹר:
קָפַץ נִשְׁבַּע, קִיֵּם מַאֲמָרוֹ / מִנַּעַל עַד חוּט נִסְתָּר, / לֹא אֶקַּח, מִן הַזָּהָב עַד הַצּוּר:

רַק שֶׁאָכְלוּ בִמְשׂוֹרָה / יְלִידֵי נֹעַר
וְחֵלֶק אַנְשֵׁי צוּרָה / לְבַד בְּמִשְׁעָר
אַל תִּתְהַלֵּל בְּיָהְרָה / פִּיךָ אַל תִּפְעַר

דָּאֲבָה רוּחוֹ כִּי רַב יְקָרוֹ / פֶּן מִזְּכוּתוֹ נֶחְסַר / 'אַל תִּירָא אַבְרָם' שָׁמְעָה וַתִּצוֹר:
'אֵלִי, עֵינַי לְךָ יְשַׂבֵּרוּ / הַעֶבֶד יְהִי טַפְסָר? / בֶּן מֶשֶׁק בֵּיתִי – קִנְיָנִי יֶאְצוֹר?
לִי הִבְטַחְתָּ, כִּי בָנַי יַזְהִירוּ / כִּצְבָא מָרוֹם אַל יוּסַר, / יוֹצֵא חֲלָצַי, לוֹ הוֹנִי נְצוֹר':
מִמָּרוֹם דִּבְרֵי אֵל לוֹ נָהֲרוּ / 'אַל תְּהִי זָעֵף וָסָר' / הַבֵּט וְהִתְיַצְּבָה עַל מָצוֹר:
כִּדְבָרַי, בָּנֶיךָ לֹא יִסָּפְרוּ' / הֶאֱמִין בּוֹ, עוֹד לוֹ סָר, / אַךְ בִּירֻשַּׁת אֶרֶץ חָקַר בַּצּוּר:

'מַה לָךְ תַּרְבֶּה חֲקִירָה?' / שַׁדַּי בּוֹ גָעַר
'שַׁלֵּשׁ עֶגְלָה בִּבְתִירָה / תּוֹר גּוֹזָל נַעַר –
קַח וְקַבֵּל בִּגְזֵרָה / וְאַל תְּעַרְעַר'

וְדַע כִּי זַרְעֲךָ יֵט צַוָּארוֹ / לְעֹל, אֲשֶׁר בּוֹ יֶעְשַׁר / אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנִים לְעַם מָצוֹר:
אַחַר יֵצֵא בְמַרְבִּית אוֹצָרוֹ / וּשְׁבָטָיו שְׁנֵים עָשָׂר / וּבְשֵׂיבָה טוֹבָה תַחֲרוֹשׁ תִּקְצוֹר:
שָׂרָה שָׁמְרָה דִבְרֵי אֵל, מוּסָרוֹ,/ אָמְרָה, דְבָרוֹ יָשָׁר/נָתְנָה לוֹ שִׁפְחָה, כִּי רַחְמָהּ עָצוּר
אִם אַבְרָהָם הִבְטִיחָהוּ יוֹצְרוֹ / גַּם זֶה בְעֵינֵי מֻכְשָׁר / אוּלַי אִבָּנֶה וְיָחֹן הַצּוּר:
הָגָר הָרְתָה, כְּאִישׁ יַיִן עֲבָרוֹ / עַל גְּבִרְתָּהּ וַתָּשַׁר / שִׁפְחָה עַל רַעְיָה גָאֲתָה כַצּוּר:

שִׁפְחָה רָעָה וּצְרוּרָה / לֹא הוֹן לֹא מֹהַר
רַבַּת אוֹן וּמְאֵרָה / מִבֵּיתִי נֵאַר
יָצְאָה, בָרְחָה מְצֵרָה / כִּי גִזְעָהּ מוּאָר

דַּרְכֵי אֵל גָּדְלוּ, וּמַה גָּבְרוּ, / אָב הָרַחֲמָן לּא נָטַר – / אֵיבָתוֹ לְזֶרַע יוֹשֶׁבֶת שׁוּר:
גִּלָּה מַלְאָכוֹ בַעֲנַן אוֹרוֹ / שַׁעַר דִּמְעָה כְעָתָר / כְּבוֹדוֹ עַל הַנֶּעְלָבִים יָשׁוּר:
שׁוּבִי, שִׁמְעִי כָל אֲשֶׁר יִגְזוֹרוּ / זַרְעֵךְ אַרְבֶּה כְעָתָר / יְשְׁמָעֵאל תִּקְרָא שְׁמוֹ בְעֵין שׁוּר:
קַיָּם בִּבְרִיתוֹ לָמוּל בְּשָׂרוֹ / וּבְנֵי בֵּיתוֹ לֹא נוֹתַר – / כָּל זָכַר אֲשֶׁר לֹא מָל וַיִבְצוֹר:
חָזָק נֶאְזָר בִּגְבוּרָה אֲזָרוֹ / חוֹתַם בְּרִיתוֹ נָטַר / יִתְגַּדַּל שְׁמוֹ בְּנֵבֶל עָשׂוֹר:

הפיוט פותח בהתפעלות רבה מאישיותו של אברהם, אשר כבש את לבם של בני דורו, שראו בו "נשיא אלוהים", כדבריהם של בני חת (בראשית כג ,ו). המילה "בדורו" באה להדגיש את מעורבותו של אברהם ואת המשימה שנטל על עצמו "לתקן עולם במלכות שדי", וכפי שתיאר זאת הרמב"ם: "התחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד." עוד יש במילה "בדורו" כדי להבדיל את אברהם מנח שעליו נאמר "בדורותיו", ויש בשינוי הזה כדי לציין שאברהם התפלל על בני הדור וביקש עליהם, ואילו נח לא ביקש על בני דורו. דימוי הארז הבא בטור זה רומז אל הפסוק "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגא", לאמור יש בצדיק מעצמת הארז ומיופיו ויש בו מתנובת התמר ומפריו.

תולדות חייו של אברהם מתחילים בשירנו, כמו במניינים רבים של עשרת הניסיונות, ברמז הכרה באל אחד "קבל את דברי אל חי יוצרו", אך הרמז מופנה באחת אל ניסיון ההליכה אל ארץ כנען, ומכאן לניסיון הבא "ארצה מצרים ירד" וכבר מגיע ניסיון נוסף "אוילים שבו שרה בית מלך נבער", הצלתו אינה מאחרת לבוא, ופרעה מצווהו "קח את אשתך לכו אל תאחרו", ואם נרצה יש כאן מעין רמז למעשה אבות סימן לבנים לעת יציאת מצרים. עם החזרה לארץ כנען נופל עליו ניסיון מלחמת המלכים ומניסיון זה לניסיון ברית בין הבתרים וגזרת גלות מצרים תוך ההבטחה "בניך לא יספרו", אך המציאות עדיין קשה ושרה כמהה לבן, "נתנה לו שפחה כי רחמה עצור", "הגר הרתה" והתוצאה "שפחה על רעיה גאתה כצור", מכאן לניסיון המסיים את פרשתנו, ניסיון המילה: "קיים בבריתו למול בשרו".

המבנה הצורני המיוחד של הקצידה המרוקאית ומתכונת החריזה יוצרים מצלול מיוחד הממקד את הקורא, כך הוא צליל הרי"ש במחרוזת הראשונה; צליל זה של הרי"ש נשאר כחלק מן החרז לאורך השיר כולו, והשינויים החלים בחריזה מבליטים את קביעות הרי"ש.

מתוך כך בולט החרז "דר" על משמעויותיו השונות: את הציווי "לך לך" שמע אברהם "מארץ קוץ ודרדר", ובכך המחיש הפייטן את הפגמים של ארם ואנשיה, בהמשך "כי כבד הרעב דר / באהלם קנן" מציין החרז "דר" את הזמניות והארעיות בירידה מצרימה. בפעם השלישית מתארת המילה "דר" את יופייה של שרה ואת "מראה זיוה כסמדר". בתוך כל עושר הצליל והמוסיקה המיוחדת מפתח המשורר דימויים ומטפורות, רמזי מקראות ומדרשי חז"ל, תוך שימוש מפתיע בלשונות נדירים מן המקרא והרבה חידושי לשון מקוריים ומעוררי עניין. הפיוט בונה דרמה מרתקת ומרבה בציטוטים מפי גיבורי הסיפור. דבר זה מצטרף לכך שמחרוזות השיר בנויות מחמישה טורים ארוכים ושלושה טורים קצרים, כאשר הטורים הארוכים מספרים ומפרטים את סיפור הדברים ואילו הטורים הקצרים הם מעין תמצית ותגובה שירית למסופר. כמין מקהלה הצופה מן הצד ואומרת דברה על המתרחש על הבמה. ובעת ביצוע הפיוט באשמורת הבוקר של השבת נבנית מעורבות הקהל והאהדה הגדולה לאבות לקראת קריאת הפרשה בעוד שעות אחדות.

פרופ' אפרים חזן הוא חוקר שירה ופיוט, היה ראש המחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן.

ליקוטים לפרשת לך לך מאת יצחק פריאנטה

לך לך [יב-א] מהרי"ץ בחלק הדקדוד הביא מדברי מהר"י בשירי, שכתב שבאותיות הכפולות הנקראות מנצפ"ך יש רמז לגאולה, ולא ביאר כיצד למדים זאת. והגאון רבי אברהם אלנדאף הביא בשם מהר"ש שבזי בספרו "חמדת ימים" פתרון לראשי תיבות אלו. ואלו הם: האות מ בה נגאל יצחק אבינו, שנאמר בו:" לך מעמנו, כי עצמת ממנו מאד", הרי שבפסוק זה רמוזה תיבת מ כפולה.האות נ בה נגאל יעקב אבינו, שנאמר בו: "הצילני נא מיד אחי מיד עשו". הרי שנאמרו בו שתי אותיות נ רצופות . האות פ בה נגאלו אבותינו שנאמר: "פקד פקדתי אתכם". האות כ בה נגאל אברהם אבינו, שנאמר: "לך לך". סופי תיבות שתי אותיות כ.האות צ בפסוק: "צמח צדיק" , הרומז  למלך המשיח, ויש בו גם כן שתי אותיות צ רצופות.

לך לך [יב-א] אומר הרב שמעון אדרי כיצד במילים לך-לך נרמזו שני הילדים שעתידים להיות לאברהם. הראשון לך דהיינו ישמעל- שאתה תשלח אותו מביתך, והשני לך- יצחק שיגרום לך נחת וילך בדרך ה" כפי שאתה רוצה.

ואעשך לגוי גדול [ יב/ב] אומר רבינו בחיי דרשו  חז"ל הדרך גורם שלושה דברים, ממעטת פריה וריביה, ממעטת הממון, וממעטת את השם, לכך הבטיחו בשלוש ברכות אלו, ואעשך לגוי גדול, הרי פריה וריביה, ואברכך, הרי ברכת ממון, ואגדלה שמך, כנגד ממעט את השם, אאשימך אין כתיב כאן, אלא ואעשך, הריני עושה לך בריה חדשה כעניין שנאמר [בראשית א] ויעש אלוהים את הרקיע, לגוי גדול אלו ישראל, שכתוב בהם [דברים ד] ומי גוי גדול , ואעשך לגוי גדול זהו שאומר אלוהי אברהם, ואברכך זהו שאומר אלוהי יצחק, ואגדלה שמך, זהו שאומר אלוהי יעקוב, והיה ברכה בך חותמים ולא בכולם אמר הקב"ה כשבראתי עולמי הייתי זקוק לברך בריותיי , ברכתי אדם וחווה  שנאמר [בראשית א] ויברך אותם אלוהים ברכתי נח ובניו שנאמר ויברך אלוהים את נח ואת בניו מכאן ואילך והיה ברכה, הרי הברכות מסורות לך לברך מי שתרצה מוסיף אור החמה בספרו 3 דברים אלו בתיבת [ש מ ך] שהיא נוטריקון שם ממון כוח שעל 3 הדברים אלו הבטיחו השם שיגדל בהם .

ויהי רעב בארץ וירד אברהם [יב/י] אומר רבינו בחיי דרשו חז"ל האבות סימנים לבנים, והוא הפרשה הזאת במקרה אברהם אבינו הכול סימן לזרעו בגלות מצרים, כי המצריים לקחו את אשתו והשם נקם את נקמתו בנגעים גדולים והוציאו משם במקנה בכסף ובזהב, וגם ציווה עליו פרעו אנשים לשלחם, וכל זה ארע לבנים, והוא מה שדרשו רבותינו בבראשית רבה, כל מה שתמצא באברהם תמצא בישראל, באברהם כתיב ויהי רעב בארץ ובישראל כתיב [בראשית מה/ו] כי זה שנתיים הרעב באברהם כתיב ותוקח האישה בית פרעו ובישראל לקחו בנותיהם שנאמר וכל הבת תחיון, באברהם כתיב [בראשית יב]ויינגע השם את פרעו ובישראל כתיב [שמות יא] עוד נגע אחד אביא על פרעו, באברהם כתיב [ בראשית יב] ויקרא פרעו לאברהם הנה אשתך קח ולך, ובישראל כתיב[שמות יב] ויקרא למושה ולאהרון לילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי באברהם כתב [בראשית יב] ויצו עליו פרעו אנשים וישלחו אותו, ובישראל כתיב [שמות יב] למהר לשלחם מן הארץ, באברהם כתיב [בראשית יג] ואברהם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב, ובישראל כתיב [שמות יב] וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב באברהם כתיב[בראשית יג] וילך למסעו, ובישראל כתיב [שמות יב] וייסעו בני ישראל מרע מסס סוכותה.

ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה [יב\ג] אומר הרב אליהו אדלר בספרו ליקוטי אליהו ביאר רבנו יוסף חיים ז"ל על הדרך הרמז: האר"י הקדוש ביאר בפסוק  והיה מעשה הצדקה שלום [ישעיה לב שעל ידי מצות הצדקה נעשה צירוף שם [הוי"ה]- אותיות [ והיה ],, כדלהלן : זרועו של הנותן [כאות ו] חמש אצבעותיו [ כאות ה] המטבע הקטן [ כאות י] , חמש אצבעות המקבל [ כאות ה]. אף כאן, התבשר אברהם אבינו " והיה ברכה ", שהבורא יתברך כביכול תהא ידו פשוטה להריק עליו ברכה ושפע עד בלי די. 

ואברכך מברכך ומקללך אאור ונברכו בך כל משפחות האדמה [בראשית יב /ג] אומר הזוהר הנגלה בוא וראה כאשר נמצאים צדיקים בעולם מתעוררות ברכות לכול העולמות , כיוון שבא אברהם נתעוררו ברכות לעולם, שכתוב אברכך והיה ברכה, מהו והיה ברכה? רמז שימצאו בגללו ברכות למעלה ולמטה, כמו שכתוב ונברכו בך וכתוב ואברכה מברכיך בא יצחק והודיע לכול שיש דין ויש דיין למעלה להיפרע מהרשעים, והוא היה מעורר דין בעולם, כדי שכול בני העולם יהיו יראים מהקב"ה בא יעקוב והיה מעורר רחמים בעולם, והשלים האמונה בעולם כראוי .

ויקח אברהם את שרה אשתו [בראשית יב/ ה] אומר הזוהר הנגלה מהו  [וייקח]  אלא שהמשיך אותה בדיבורים טובים לפי שאין לו רשות לאדם להוציא את אשתו ללכת לארץ אחרת בלי רצונה, וכן הו אומר קח את אהרון קח את הלויים ולפיכך וייקח אברהם הינו המשיך אותה בדיבורים , והודיע לה דרכי הדור כמה הם רעים וזהו וייקח אברהם את שרי אשתו.

ויהי רעב בארץ וירד אברהם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ [יב/י]אומר הזוהר הנגלה אמר רבי יהודה בוא וראה, בשביל שירד אברהם למצרים בלי רשות, נשתעבדו בניו במצרים 400 שנה שהרי כתוב [וירד] אברהם מצרימה , ולא כתוב [רד] מצרימה, ונצטער כל אותו הלילה בשביל שרה אמר רבי יצחק, שלכן לא ציווה הקב"ה לאברהם לרדת מצרימה, אלא הוא עצמו ברצונו ירד, כדי שלא יהיה פתחון פה לבני העולם , שצווה על כך ואחר כך נצטער על אשתו.

וינגע ה את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם [ יב-יז]  אומר הזוהר הקדוש בפרשת תזריע  : בוא וראה עשר פעמים ציותה שרה את המלאך להכות את פרעה, ובעשר מכות הוכה. כי סימן עשתה שרה אל בניה אחריה למצרים. דהיינו שיוכו המצרים בעשר מכות, עד שיגאלו מידיהם, רבי אבא פתח "כימי צאצך מארץ מצרים אראנו נפלאות". עתיד הקב"ה להראות גאולה לבניו, כאלו הימים ששלח הקב"ה להוציא ישראל ממצרים,והראה אלו מכות במצרים וחכה אותם בשביל ישראל. בוא וראה, מה בין גאולה זו שבסוף הימים, לבין גאולת מצרים. גאולת מצרים היתה במלך אחד, ובמלכות אחת, וכאן בכל המלכים שבעולם. ואז יתכבד הקב"ה בכל העולם, ויידעו הכל ממשלתו של הקב"ה, וכולם יוכו במכות עליונות, על אחת פעמים,משום שימאנו כולם לשחרר את ישראל. ואז תתגלה ממשלתו של הקב"ה, שכתוב, "והיה ה למלך על כל הארץ". ואז יתנדבו האומות בישראל להביאם להקב"ה זה שכתוב "והביאו את כל אחיכם". אז יעמדו האבות לתחיה בשמחה לראות גאולת בניהם כבתחילה. זה שכתוב "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".

ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני ובינך ובין רועי ובין רועיך כי אנשים אחים אנחנו [יג/ח]אומר אהבת חיים על הפסוק אברהם זה הנשמה ולוט זה היצר הרע , אומרת הנשמה אל נא תהי מריבה בין הנשמה ובין הגוף העכור, כי אנשים אחים אנחנו, נהיינו אחים ושנינו גרים ביחד, ואחד בלעדי השני אינו יכול להתקיים, ולכן אל תצער אותי יותר מדי, הלא כל הארץ לפניך רצה לומר הלוא כל הזמן לפניך לאכול, לשתות ,וכו….. ואני מבקשת הפרד [נא] מעלי שהנשמה מתחננת ליצר הרע שיעזבנה דווקא בשעת התפילה וכל שכן בשעת נפילת אפים[נא נוטריקון נפילת אפים] כי צריך האדם להשתדל בנפילת אפים לומר מילה במילה, לאט כי במזמור זה יש סודות נפלאים כמו שכתוב בזוהר הקדוש, וכל מי שמכון במזמור זה בפרוש המילים ולא יחשוב בשעת אמירת מזמור זה מחשבות אחרות, זהו רפואת גופו ונפשו, וניצול מדינה של גיהינום , ואמרו חכמינו על הפסוק לדוד אליך השם נפשי[ אשא] [אשא נוטריקון אכילה/שתיה/אישה רצה לומר שאין אדם חוטא אלא בשלושה דברים אלו ואנחנו באים לתקן עוונותינו ועוונות אבותינו באמירת מזמור זה והיצר הרע אינו מניח לנו  אדם הראשון פגם באכילה מעץ הדעת, נח פגם בשתייה שנאמר וישת מן היין ויישכר , ובני ישראל חטאו עם בנות מואב, וזה שאומרת הנשמה ליצר הרע הפרד [נא] מעלי בשעת נפילת אפים כי אני רוצה לתקן את שלוש העבירות שנעשו על ידי אכילה ושתייה ואישה הרמוזים במילת [א ש א ],

ויהי ריב בין רעי מקנה אברהם….ויאמר אברהם אל לוט אל נא תהי מריבה בני ובינך [יג-ז-ח] שאל הגאון רבי יוסף עדס צריך להבין, מדוע פתח הכתוב בלשון "ריב" וסיים בלשון "מריבה"? וביאר: כך הוא בענייננו. "ריב" הוא לשון זכר,שאינו מוליד ואינו מתפתח, ועל כן אפשר לעצור אותו מיד, אך כל זה בזמן שהוא עדיין בבחינת ריב: ואולם כשנעשה "מריבה" בלשון נקבה, שהיא יולדת ומתרבה, הרי שיקשה הדבר לעצור אותה וילאה אף מבקש השלום להשתיק המריבה על כן עומד אברהם ואומר ללוט:עכשיו,שיש בנינו רק ריב קטן שאינו הולך ומתרבה, בוא ניפרד לפני שיהפוך למריבה, שהיא מתרבה יותר.ואחר כך כבר יהיה קשה לסתום אותה. 

ואנשי סדום רעים וחטאים לה" מאד[יג\יג].אומר הרב אליהו אדלר בספרו ליקוטי אליהו מפרש המהר"י אסאד בפרקי אבות [פרק ד] כתוב: מאד הוי שפל רוח. מהו מאד פעמיים ? אלא שלאדם יש לעתים שתי אפשרויות להתגאות, שלמד תורה הרבה, או שנתן הרבה צדקה. וזהו [מאד מאד], מאד אחד– ראשי תיבות מימינו אש דת, רומז על התורה,  והמאד השני– ראשי תיבות משכיל אל דל, רומז לצדקה, וזה שאמרו מאד הוי שפל רוח, בשני המאד, גם אם יש לך אותם. וזהו ואנשי סדום רעים לה" מאד, היו רעים מאד שזה ממון, ובמה חטאו, בראשי תיבות משכיל אל דל, שלא נתנו צדקה.

ואתנה בריתי בני ובניך וארבה אותך במאוד מאוד [יז/ב]אומר מדרש תנחומה זה שאמר הכתוב: סוד השם לראיו ובריתו להודיעם [תהילים כה/יד] אי זה הוא סוד שגילה לראיו , זו המילה, שלא גילה השם מסתורין של מילה אלא לאברהם , סוד השם לראיו , זה אברהם, שנאמר לו: כי יראה אלוהים אתה. מהו סוד ס[60] ו [6] ד [4] הרי 70 אמר לו השם אני מעמיד ממך 70 שנאמר : בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה [דברים י/כב] ואני מעמיד מהם 70 זקנים שנאמר: אספה לי 70 איש מזקני ישראל [במדבר יב/טז] ואני מעמיד ממך משה שיהגה את התורה ב 70 לשון לפיכך כתיב סוד השם לראייו  ובריתו להודיעם. אמר לו השם לאברהם כשבראתי עולמי הייתי מגלגל בעשרים דור בשבילך עד שתבוא ותיטול את המילה . עכשיו אם אין אתה נוטל את המילה אני אל שדי, אני אומר לעולם די עד כאן ואני מחזירו לתוהו ובוהו . 

ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וירא השם אל אברם ויאמר אליו אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים [יז/א] אומר מדרש תנחומה זה שאמר הכתוב האל תמים דרכו [תהילים יח/לא] מהו תמים? שחיבב את המילה. אמר רבי ישמעאל , גדולה מצוות מילה ששלוש עשרה בריתות נכרתו עליה מן הפסוקים המפורשים, והיה יושב אברהם ותמה היאך ימול. כיון שאמר לו השם ואתנה בריתי בני ובינך , מה כתיב אחריו? וייפול אברהם על פניו. כיון שנפל על פניו, רמז השם לאותו מקום ועקצו עקרב, ונמצא מהול, מנין? מן מה שכתוב, וידבר אתו אלוהים לאמור אני הנה בריתי אתך, הרי אתה מהול, וכתיב: בעצם היום זה נמול אברהם , מל לא נאמר אלא נימול. כשאמר השם ואתנה בריתי בני ובניך, נתבייש ונפל על פניו, בנפילתו נמצא שהוא מהול אמר לו: הנה בריתי אתך, כתיב, אמרת השם צרופה, שצרף את זרעו בברית מילה, לפיכך מגן הוא לישראל  שהן חוסים בו, ולמה לא נימול אלא לבן תשעים ותשע שנה ללמד לגרים שאם ביקש אדם להתגייר, לא יהא אומר זקן אני והיאך אני מתגייר, ילמד מאברהם שמל   בן תשעים ותשע שנה, לכך לא מל אלא בן תשעים ותשע שנה.

 זאת בריתי אשר תשמרו בני ובניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר [יז/י] אומר הזוהר הנגלה אמר ריבי אבא: אשריהם ישראל שהשם בחר בהם מכך שאר העמים ונתן להם אות ברית הזה, שכל מי שיש בו האות הזה אינו יורד לגיהינום, אם הוא שומר הברית כראוי, שאין מכניסו ברשות אחר ואינו משקר בשמו של המלך. שכל מי שמשקר בזה , כאילו שמשקר בשמו של השם כמו שכתוב בה בגדו כי בנים זרים ילדו. עוד אמר רבי אבא בשעה שהאדם מעלה את בנו להכניסו בברית הזה קורא השם לפמליא  שלו ואומר ראו מה בריה עשיתי בעולם: באותה שעה מזדמן אליהו ופורח העולם ב4 פריחות ומזדמן שמה ועל כן למדנו שצריך האדם להכין כיסא לאליהו הנביא ויאמר זה הכיסא של אליהו ואם אינו אומר כן אינו שורה שם, והוא עולה ומעיד לפני השם בוא וראה בתחילה כתוב מה לך פה אליהו והשיב קנוא קנאתי לשם אלוהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל  אמר לו : חייך: בכל מקום שזה הרושם הקדוש ירשמו אותו בני בבשרם- אתה תזדמן שמה: והפה שהעיד שישראל עזבו, הוא יעיד שישראל מקימים הברית הזה  והרי למדנו , על מה נענש אליהו לפני השם? על שאמר רכילות על בניו.  ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם. אמר רבי שמעון זה האדם שהוליד בן נקשר בשכינה , וזה הילד הנימול נקשר בשכינה , ודם ההוא שיוצא מהילד שמור לפני השם ובזמן שדינים מתעוררים בעולם, צופה השם בדם ההוא ומציל העולם.

ויאמר אלקים אל אברהם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה[יז-טו]בראשית רבה מה עשה הקב"ה עם האות "י" שנלקחה משמה של שרי? הקב"ה חילק אותה לשנים, חציה [האות ה] קיבל אברהם ואת החצי השני [אות ה נוספת] קיבלה שרה.

מדוע השתנה שמו של אברם לאברהם, ושמו של יעקב לישראל, אך שמו של יצחק לא השתנה ירושלמי מסכת ברכות פרק א הלכה ו: כיוון שהשמות אברם ויעקב ניתנו להם על ידי אביהם, אך יצחק נקרא כך על ידי הקב"ה.

ויאמר אברהם אל האלוהים לו ישמעאל יחיה לפניך[יז/יח]  אומר הזוהר הנגלה  ובוא וראה, ארבע מאות שנים עמד השר ההוא של בני ישמעאל , ובקש לפני השם אמר לו: מי שנימול היש לו חלק בשמך ? אמר הן, אמר לו והרי ישמעאל שנימול מפני אין לו חלק בך כמו יצחק? אמר לו ימחק נמול כראוי וכתיקונו, וזה אינו כן: ולא עוד, אלא שאלו נדבקים בי כראוי לשמונה ימים, ואלה רחוקים ממני עד כמה ימים . אמר לו: עם כל זה כיון שנמול, האם לא יהיה לו שכר טוב בעבור זה? וי על אותו הזמן שנולד ישמעאל בעולם ונמול, מה עשה השם הרחיק את בני ישמעאל מהדבקות העליונה, ונתן להם חלק למטה בארץ הקדושה בגלל אותה המילה שבהם ועתידים בני ישמעאל לשלוט בארץ הקדושה כשהיא ריקנית מכול זמן רב, כמו שהמילה שלהם ריקנית בלי שלמות, והם יעכבו את בני ישראל מלשוב למקומם, עד שתכלה אותה הזכות של בני ישמעאל. ועתידים בני ישמעאל לעורר מלחמות חזקות בעולם, ויתאספו בני אדום עליהם ויעוררו מלחמה בהם- אחת על הים , ואחת על היבשה ואחת סמוך לירושלים, וישלטו אלו באלו, וארץ הקדושה לא תימסר לבני אדום בזמן ההוא יתעורר עם אחד מסוף העולם על רומי הרשעה וילחם בה שלושה חודשים , ויתאספו שמה עמים ויפלו בידיהם, עד שיתאספו כל בני אדום עליה מכל קצוי הארץ, ואז יתעורר השם עליהם, זהו שאמר הכתוב כי זבח לשם בבצרה ואחר כך מה כתוב- לאחוז בכנפות הארץ ויכרית לבני ישמעאל ממנה, וישבר כל השרים שלמעלה ולא יישאר כוח למעלה לשרי אומות  העולם, אלא כוחם של ישראל לבדו , ועל הזמו ההוא כתוב כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם השם לעובדו שכם אחד,, וכתוב ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד ברוך השם לעולם, אמן ואמן.

ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה [טו/טו] אומר אור החמה על הפסוק אמרו חז"ל מהו בשלום? אלא מלמד שעשה תרח תשובה ומקשים העולם אולי תרח מת ברשעו, ובשביל שהבן מזכה את אביו- היינו בזכות אברהם ניצל תרח מגיהינום , ונכנס בשלום לגן עדן ? ויש לומר שדרשת חז"ל היא, שאם רק בגלל אברהם ניצל תרח, אזי היה צריך לומר ואתה תבוא אל אביך בשלום, אלא ממה שאמר אבותיך לשון רבים משמע שגם תרח זיכה את אביו על ידי תשובתו, ולכן אמרו חז"ל מכאן שעשה תרח תשובה.

 והוא יהיה פרא אדם ידו כל בו ועל כל אחיו ישכון [טז/יג] אומר אור החמה תיבת [פרא] נוטריקון אתון רבי פנחס רמז למה שכתבו רבותינו המקובלים , שישמעאל נתגלגל באתון של רבי פנחס בן יאיר ע"ה ואפשר שמפני זה אמר אברהם לישמעאל שבו לכם פה עם החמור, ודרשו חז"ל בגמרא [יבמות סב]- עם החמור– כלומר, עם הדומה לחמור, כי הוא היה אחד מן הנערים שהלכו אתו לעקדה  אונקלוס אומר והוא יהיה מורד באנשים, הוא יהיה צריך לכולם, וידי האנשים יהיו צריכים לו, ועל פני כל אחיו ישכון, ונראה לומר שזה חוזר על תקופת זמנינו, שכל העולם זקוקים למדינות ערב לקנות נפט, כי כל מעינות הנפט נקבצו באו להם, ודבר זה הוא החיוני בכל העולם , על כן תמיד המדינות מכבדים את מדינות ערב ומתעלמים מהרשעות שהם עושים, ויש לרמוז לזה במה שכתוב, ויד כל בו, תיבת יד גימטרייה זהב לרמוז על העשירות הגדולות שיש למדינות ערב מצד מעיינות הנפט שיש להם, שנקרא גם זהב השחור כידוע.

המול לכם כל זכר [יז\י] אומר רבינו סעדיה בן אור בספרו ערוגות הבושם  מילה עולה בגימטרייה אלהים. פריעה עולה בגימטרייה  שס"ה , כנגד שס"ה מצוות לא תעשה. ועוד מילה עולה בגימטרייה פה , כי בזכותה שומע הקב"ה תפילת כל פה. ואין הקב"ה שומע תפילות אומות העולם מפני שהם ערלים, דכתיב [ירמיה ט] כל הגויים ערלים.

ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני ובניכם [יז\יא] אומר רבנו מימון בן עטר בספרו טעמה המקרא 15 אנשים נולדו מהולים 1] אדם הראשון נולד מהול שנאמר " ויברא אלוקים את האדם בצלמו ", מלמד שיצא מהול.2] שת גם נולד מהול שנאמר ויולד כדמותו בצלמו. 3] חנוך נולד מהול שנאמר " ויתהלך חנוך" התהלך לפני והיה תמים. 4] נח מהול ולא פרע כמו שכתוב בזוהר : נח נולד מהול דכתיב נח תמים היה איש צדיק תמים היה בדורותיו כי המילה נקרא תמים. 5] שם נולד מהול שנאמר אלה תולדות שם. וכל מי שנכפל שמו נברא מהול כתיב :שם\שם נח\נח תרח\תרח יעקב\יעקב 6] יעקב נולד מהול ופרע שנאמר " ויעקב איש תם יושב אוהלים" 7] יוסף נולד מהול שנאמר אלה תולדות יעקב יוסף, מלמד שנולד כמוהו8] משה נולד מהול שנאמר ותרא אותו כי טוב הוא בספר הזוהר [דיא\ע.ב] כתיב שמשה נולד מהול שנאמר בו : משה לכל שנכפל שמו נולד מהול. 9] בלעם נולד מהול אף בלעם הרשע יצא מהול שנאמר נאום שומע אמרי אל מלמד שיצא מהול דאם לא כן לא הייתה שכינה מדברת עמו . 10] איוב נולד מהול שנאמר איש תם וישר ירא אלוקים וסר מרע ועל שם המילה נקרא תם. 11] שמואל נולד מהול שנאמר והנער שמואל הולך וגדל וטוב וגם כתוב פעמים שמואל\שמואל.12] דוד נולד מהול שנאמר לדוד מכתם מלמד שיצא מהול וכל הביא בספר אבות. 13] ישעיהו נולד מהול שנאמר ה" מבטן קראני. 14] ירמיהו נולד מהול שנאמר בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם    ולשון הקדשתיך שקידש אותו במעי אמו. 15] זרובבל נולד מהול שנאמר ביום ההוא אקח את זרובבל בן שאלתיאל עבדי נאום ה" המילה שאלתיאל בן ששתלן אל ששתלו אל במעי אמו היינו שהיה מהול.

המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם [יז\יג] אומר רבינו מימון בן עטר יש פסוק כפל לשון: המול ימול, ונראה לי כי בא לרמוז כי אין ראוי להיות מוהל לאחרים אלא מי שהוא מהול כבר. ולזה כתוב המול ימול דהיינו ימול כי שכבר נמול. ושבח לאל כי האיר עיני בזה ומצאתי רמז והוכחה לדברי בזה שהמילה [המול] יש בה אותן האותיות של המילה [מוהל] והמילה [מהול] בשינוי אותיות. ובכן מיניה וביה יש לנו דיוק נחמד שהמילה המול שהיא מיותרת כאומרת לנו : מוהל, מהול ימול ילד ביתך.

ויאמר  אלוהים אבל שרה אשתך  ילדת לך בן וקראת  את שמו יצחק והקמותי  את בריתי אתו  לברית עולם לזרעו אחריו [יז/יט] אומר שמנה לחמו כי יצחק בגמ"  [הוי"ה ]ח פעמים , ובפרשה זו מתחיל וירא השם אל אברם ויאמר אליו אני אל שדי, ובכל הפרשה הוא מזכיר רק שם אלוהים, כי אלוהים אותיות [א מילה] , שעל ידי ברית מילה יהיה לנו לאלוהים אחד, ומסיים ויעל אלוהים מעל אברהם  ותמצא כאן [ח פעמים אלוהים] בפרשה זו, וכיוון שקיבל עליו הברית הזאת נסתלק מעליו מדת הדין, וזהו ליעל מעליו אלוהים, לכן ציווה לקרותו יצחק שהוא בגמ" ח פעמים הוי , שעל ידי ברית הזאת נהפך להם מדת הדין למדת הרחמים לברית עולם לזרעו אחריו בגמ" [זו לברית ישראל בלבד]. [אברהם יצחק מילה] בגמ" ישראל שאברהם היה הראשון שקיבל עליו הברית הזאת, ויצחק היה הראשון שנימול לשמונה ימים, וכן מקיימים הברית הזאת כל ישראל, גם מילה במלואה [ מם יוד למד הא ] בגמ" [ק"פ] ויצחק היה הראשון שנמול לשמונה ימים, לכן היה חי [ק"פ] שנים.

ואברכך מברכך ומקללך אאור ונברכו בך כול משפחות האדמה[בראשית יב/ג] אומר הזוהר הנגלה בוא וראה כאשר נמצאים צדיקים בעולם, מתעוררות ברכות לכל העולמות . כיון שבא אברהם נתעוררו ברכות לעולם, שכתוב ואברכך והיה ברכה מהו והיה ברכה רמז שימצאו בגללו ברכות למעלה ולמטה, כמו שכתוב ונברכו בך וכתוב ואברכה מברכיך  בא יצחק והודיע לכול שיש דין ויש דין למעלה להיפרע מהרשעים , והוא היה מעורר דין בעולם, כדי שכל בני העולם יהיו יראים מהקב"ה בא יעקוב והיה מעורר רחמים בעולם, והשלים האמונה בעולם כראוי .

ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה [בראשית יב/ב] אומר רבינו בחיי דרשו חז"ל הדרך גורם  שלושה דברים, ממעטת פריה וריביה, ממעטת הממון, וממעטת את השם, לכך הבטיחו בשלוש ברכות  אלו. [ואעשך לגוי גדול], הרי פריה וריביה ,[ואברכך] הרי ברכת ממון, [ואגדלה שמך] כנגד ממעט את השם, אשימך אין כתיב כאן, אלא ואעשך, הריני עושה לך בריה חדשה כעיניו שנאמר [בראשית א] ויעש אלוהים את הרקיע [לגוי גדול] אלו ישראל , שכתוב בהם [דברים ד] ומי גוי גדול [ואעשך לגוי גדול] זהו שאומר אלוהי אברהם [ואברכך] זהו שאמר אלוהי יצחק. [ואגדלה שמך זהו שאומר אלוהי יעקוב.

איזו סגולה יש לאדם שיצליח כאשר הוא עומד מול השלטון אומר החיד"א : כאשר האדם עומד מול השלטונות ורוצה להצליח, סגולה היא שיאמר שמה של אימי של אברהם "אמתלאי בת כרנבו" מניין  טוב 17 פעמים ויראה נפלאות.

 

                    י  צ  ח  ק    פ  ר  י  א  נ  ט  ה