ארכיון יומי: 4 בספטמבר 2023


Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano.Cohen

une-histoire-fe-familles
  1. PINHAS COHEN-AZOG: Fils de Baba Doudou. Célébré rabbin originaire du Sous, surnommé également Baba Pinhas, descendant du célèbre saint rabbi David Ben Baroukh. Il s'installa à Marrakech où il fut président de la communauté entre 1938 et 1940. Il était lié d'une très grande amitié avec le tout- puissant pacha de la ville, El Glaoui Selon la tradition populaire, il lui sauva la vie à

plusieurs reprises en lui dévoilant des complots qui se tramaient contre lui et qui du ciel lui avaient été révélés. On raconte qu'au cours de l’une des quêtes à Fès, un respectable notable musulman l’invita et lui fit visiter la synagogue qu’il avait fait en secret aménager dans sa cave, étant le descendant d’une famille juive convertie de force à l’Islam et lui remit une grande somme en hommage à son illustre ancêtre qu’il vénérait, rabbi David Ben Baroukh. Après sa mort, en 1952, son tombeau est devenu un lieu de pèlerinage local très populaire.

AHARON:        Riche commerçant et généreux bienfaiteur de la communauté de Tanger au début du XXème siècle. Il a largement contribué aux oeuvres sociales et éducatives de la communauté et notam­ment au fonctionnement de l’asile de vieillards Sabah-Larédo. Fondateur de l’Association "Shir Hashirim" pour l’éducation religieuse des jeunes déshérités. Après sa mort en 1963, ses enfants installés au Vénézuéla ont édifié à Caracas une synagogue qui porte son nom.

MOSES COHEN-LAREDO: Président de la communauté de Tétouan première moitié du XXème siècle et vice-président du Conseil Municipal de la ville. II s'installa ensuite à Tanger où il mourut en 1966.

SAMUEL: Fils de Moïse. Journaliste et écrivain né à Tétouan. il fut entre les deux guerres correspondant à Tanger du quotidien madrilène ABC et vice-président de l'Association internationale de la Presse à Tanger.

  1. Y AMIN: Dernier grand rabbin de Tanger. Né en 1898, il resta à son poste jusqu'au début des années quatre-vingt , rejoignant ensuite son fils, rabbi Abraham, rabbin de la communauté marocaine de Car acas au Vénézuéla.

ABRAHAM: Pieux notable de la

communauté de Meknès. Il fut avec Baroukh Tolédano, le premier juif à quitter les murailles protectrices du vieux Mellah et à se construire en 1925 une belle villa dans le Nouveau Mellah. Possédé par l'amour d'Eretz Israël, il tenta à plusieurs reprises de s'y rendre, la dernière fois en 1929, sans succès. Mort à Meknès en 1944. Plus de trente ans plus tard ses fils décidèrent de transférer ses restes en Terre Sainte, mais là encore sa alya faillit échouer. La Hebra Kadicha de Meknès se trompa en effet et transféra le corps d’un autre Abraham Cohen, mais ses fils ne se découragèrent pas et son corps repose aujourd'hui auprès de celui de son épouse Jamila Ohana – et de l'autre Abraham Cohen – sur le Mont des Oliviers à Jérusalem.

  1. MORDEKHAY MEIR: Rabbin né à Djerba, il fut appelé en 1951 à siéger au tribunal rabbinique de Tunis. A la mort du grand Rabbin David Benbaron en 1956, il fut appelé à assurer son intérim mais ce n'est qu'en 1958 qu'il reçut le titre de Grand Rabbin et de Président du Haut Tribunal rabbinique.

PROSPER (1909-1983). Fils de Yéhouda. Né à Meknès, il fut le premier jeune de la ville à suivre les cours de l'Ecole Normale Israélite Orientale de Paris. Après une carrière d’instituteur à Safi, Meknès, Fès, Mogador, Azemour, il se convertit au droit et exerça comme avocat à Casablanca. Il représenta le judaïsme marocain avec S.D. Lévy et Ménahem Marciano à la Conférence Extra­ordinaire de guerre du Congrès Juif Mondial à Atlantic City en Novembre 1944 qui apporta son soutien aux revendications des juifs marocains. A son retour il publia une brochure qui rencontra un grand succès sur ce congrès historique qui marqua l'entrée du judaïsme marocain dans l'arène internationale. Il fut le premier Marocain à être élu Secrétaire général de la Fédération Sioniste du Maroc, en 1945. Monté en Israël dès la création de l'Etat, il ne réussit pas à s'intégrer à l'establishment alors accaparé par le Mapaï en raison de ses sympathies pour le Hérout. Fondateur et premier président de l'Union des Immigrants d’Afrique du Nord au début des années cinquante. Après avoir exercé quelques années comme avocat à Tel- Aviv, il revint à l’enseignement du français au lycée de l'Alliance de Tel-Aviv. Auteur d'un ouvrage sur les proverbes hébraïques et leurs équivalents en français. Dix ans après sa mort, survenue en 1983, sa fille a publié des extraits des ses mémoires sous le titre "La Grande Aventure".

JACK: Fils de Abraham. Homme d'affaires et militant communautaire né à Meknès. Il fut parmi les premiers dirigeants de l'O.C.V.I.M. Oeuvre de colonies de Vacances Israélite de Meknès. Après son installation à Paris, venant de Casablanca, il fut vice-président de l'Union pour la Promotion des Juifs du Maroc en France jusqu'à sa brutale disparition en 1977.

RACHEL: Fille de Pinhas Mréjen, veuve de Jack Cohen. Militante communautaire fervente née à Meknès. Engagée très jeune dans l'activité sioniste, elle fut dans sa ville natale trésorière de l’Union des Dames Israélites et de présidente de la Wizo. Depuis son installation à Paris, elle milite notamment au sein de Siona, de la Fédéaration Sépharade de France et du Congrès Juif Mondial. Secrétaire générale- adjointe du Centre culturel du Judaïsme marocain à Paris, le Centre Rambam.

 ALBERT: Fils de Jack. Homme d'affaires et militant communautaire à Paris, né à Meknès en 1946. Un des fondateurs du Centre culturel du Judaïsme marocain, le Centre Rambam dont il est vice-président. Fondateur avec les autres membres de sa famille de la Bibliothèque Jack Cohen au Centre Rambarn et à la Yéchiva Or Baroukh de Jérrusalem. Un des promoteurs de la construction de la Maison France- Israel à Paris.

PHILIPPE: Fils de Jack. Chirugien- dentiste et militant communautaire à Paris, né à Meknès en 1958. Un des responsables du projet Partenariat Israël 2000 et dans ce cadre le jumelage avec la ville de développement de Galilée Maalot. Collec­tionneur d'oeuvres d'art, il a fait don de sa collection de cartes postales sur le judaïsme marocain au Musée Juif de Paris. DAVID: Fils de Abraham. Homme d'affaires et militant communautaire. Après avoir été avec son frère aîné, Isaac, un des pionniers de la Alya de Meknès dès la création de l'Etat d'Israël, en 1948, il revint au Maroc où il fonda une prospère maison de commerce à Casablanca. Installé à Paris au début des années soixante-dix, il fut un des rares originaires du Maroc à poursuivre la même activité: l'alimentation. Après la mort de son frère Jack, il prit sa relève, entra dans l'U.J.P.M et en devint d’emblée président. Il continua l'idée de son frère de créer un centre culturel du judaïsme marocain, et fut l'infatigable promoteur et fondateur du magnifique Centre Rambarn dans le XVIIème arrondissment de Paris, avec sa salle de fêtes, sa synagogue en style hispano-mauresque et sa bibliothèque au nom de Jack Cohen. Il a publié en 1996 ses mémoires sous le titre" Passion marocaine" avec une préface du Grand Rabbin de France, Joseph Sitruk.

ALBERT: Fils de David. Administrateur de société et militant communautaire né à Meknès en 1947. Trésorier-adjoint et un des piliers du Centre Rambarn à Paris. YOLANDE: Fille de Aharon Cohen. Professeur agrégée d'histoire à l'Université de Montreal, née à Meknès. Co-auteur avec Marie Cohen-Berdugo et Joseph Lévy

d'un livre racontant l'histoire de l’intégration de sa famille au Canada: "Les Juifs marocains à Montréal; témoignage d'une émigration moderne" (Montréal, 1987). Elle dirige le projet du Conseil des ommunautés Israélites du Maroc de créeation dèun CD ROM et dàun site Internet sur le patrimoine culturel du judaisme marocain.

PINHAS COHEN-GAN: Fils de Moïse Un des plus grands peintres d'avant-garde israéliens contemporains. Né à Meknès en 1943, il monta enfant avec ses parents et reçut son éducation à Kiriat Bialik près de Haïfa. Professeur à l'Ecole des Beaux-arts Betsalel de Jérusalem, il représente Israël dans les grands salons internationaux.

  1. JEAN: Célèbre gynécologue- accoucheur, né à Paris en 1929 d'un père originaire de Mogador Albert Cohen, et d'une mère originaire de Bagdad, Suzanne Albala, venue au Maroc enseigner dans les écoles de l'Alliance Israélites Universelle. Après des études primaires et secondaires à Casablanca, il fit des études de médecine à Paris. Chargé de cours à l'Université de Paris de 1974 à 1994, ancien président de la Société Française de Gynécologie, il est depuis 1974 directeur du Centre Stérilité de l'hôpital de Sèvres. Il a publié un grand nombre de manuels de médecine dans le domaine de la stérilité et est l'auteur de deux ouvrages de vulgarisation pour le grand public: "Les mains de la vie" (Paris, 1981) et en collaboration avec Raymond Lepoutre, "Tous des mutants" (1987) sur les fascinantes perspectives de la géné­tique. Co-auteur de l’Encyclopédie de la Vie sexuelle. Rédacteur-en-chef du journal médical "Contraception-Fertilité -Sexua­lité", il a produit 13 films médicaux dont l'un reçut en 1970 le Prix de la Recherche Fondamentale. Appelé souvent en consultation au Maroc avec lequel il a gardé des liens étroits, il est officier de la Ouissam Alaouite, décoré de l'Ordre André Bello Perez du Vénézuéla et Médecin Lieutenant de Réserve de l'armée française.

BENNY :           Publicitaire et militant communautaire né à Tunis. Président du Consistoire de Paris jusqu'en 1993.

ELIE COHEN: Economiste français né à Fès. Président de la Faculté d'etudes économiques Dauphine à Paris.

MOÏSE MAURICE: Publicitaire né à Casablanca dans une famille originaire de Tanger, en 1938. Administrateur de société. Président du Consitoire de Paris depuis 1994, il axe son action sur la tolérance et l'opposition à l'intégrisme, préconisant le retour à un judaïsme plus ouvert et plus tolérant dans la tradition juive marocaine dont il est l’héritier. Vice- Président du CRIF . Après des études à HEC-Paris, il avait fondé une agence de publicité et une banque de données spécialisée dans la promotion des ventes. Auteur d'une douzaine d’ouvrages techniques sur les problèmes de la communication, des relations publiques et marketing dont "La politique de promotion des ventes"; (1969); "La dyamique commerciale :application aux produits industriels"; "La stimulation des hommes dans l'entreprise" (1971) et "La vente visuelle".

ELIE: Fils de Moïse. Célèbre économiste français né à Meknés, Maroc en 1950. Considéré comme le meilleur spécialiste de la politique industrielle en France. Lauréat de Science-Pô de Paris, il entra après un doctorat à Dauphine consacré aux transports en région parisienne, au Centre de Sociologie et de l'Innovation de l'Ecole des Mines. Il a publié en 1981 avec Michel Bauer son premier livre: "Qui gouverne les groupes industriels?" qui démontre contre l'opinion dominante que "que la propriété n'est pas le pouvoir" et rejettait de ce fait le programme de nationalisations des

Socialistes. Il publie ensuite "L'Etat- brancardier" (1989) qui contient une critique sévère de l'interventionisme de l'Etat. Son verdict est aussi sévère dans son troisième livre paru en 1992 "Le Colbertisme High tech" qui démontre que !'ère des "grands projets" industriels – qui procède de l'activité conjointe de !'Admi­nistration et de sociétés privées – à l'échelle de la France est dépassée. Pour autant estime-t-il, la puissance publique a encore un rôle à jouer, ne serait-ce que pour inciter les entreprises créatrices de valeur ajoutée à choisir de s'installer en France ou d'y rester. En 1996, il a publié "La tentation hexagonale. La souverainté à l'épreuve de la mondialisation".

ROGER: Fils de Reuben. Avocat né à Fès en 1929, descendant du vénéré rabbi rabbi Haim Cohen Scali. Après des études à l'Ecole Normale Hébraïque de Casablanca, il s'engagea dans l'enseignement dans les écoles de l'Alliance. Parallèlement, il termina sa licence de Droit et en 1957 rejoignit l'administration marocaine, puis il s'installa comme conseil de sociétés à Casablanca. Il exerce comme comme conseiler juridique et avocat à Paris depuis 1967. Sur le plan communautaire, secrétaire général de l'Union des Juifs du Maroc en France de 1970 à 1980. Il participa en 1985 à la fondation du Rassemblement Mondial des Juifs Maroc et à son retour il fut élu secrétaire du Rassemblemnt des Juifs du Maroc en France (R.J.M.F.)

YAACOV: Célèbre acteur de tiréâtre et de cinéma israélien né à Meknès en 1960. Il immigra avec ses parents en Israël à l’âge de 5 ans et s'installa dans la petite ville de développement de Migdal Haemeq. Dans ses premiers sketchs, il donna libre cours avec un humour corrosif et provocatif à ses sentiments de discrimination, mais son succès et les années ont amoindri son ressentiment ayant trouvé une place de choix dans le show buisness israélien.

  1. DAVID: Professeur d'histoire israélien, né à Casablanca. Il consacra son doctorat obtenu à l'université de Paris à la situation des "Juifs de France sous le Second empire" publié ensuite comme livre. Auteur d'un grand nombre d'études sur les Juifs du Maroc dont "Lyautey et le sionisme". Prépare une monographie sur l'histoire de la communauté juive de Casablanca.

DENIS MARTIAL: Fils de Georges Cohen, chef d'entreprise. Ingénieur, né à Guelma en Algérie en 1940. Diplômé de l'Ecole Nationale d'Electricité et de radio électricité de Bordeaux. Vice-président directeur général de Daisy Système Corporation.

JACQUES-LAURENT: Fils de Meir Cohen, négociant. Directeur de société, né à Mogador au Maroc en 1930. Diplômé de l'Ecole Supérieure de Commerce de Paris. Directeur général adjoint de la Compagnie Sucres et Denrées.

Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano.Cohen

Page 329

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפוןשיעור בתורה

את אחי אני מבקש

 

״אם הלכה כרבים״, שאל אחד התלמידים, ״איך זה שהמיעוט החרדי היום קובע את ההלכה? הרב העלה את הפסוק ׳כי עם קדוש אתה לה׳ אלוהיך בך בחר ה׳ אלוהים להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה׳ והמיעוט הזה הוא ששומר על קדושת העם״. ״אבל זה נאמר בזמן שהיו עובדי אלילים. היום כל העמים מכירים באלוהים אבל נפרדים בדרכם כיצד יש לעבוד את האל. בחברה דמוקרטית היום, אי אפשר להגיד שיש עם קדוש ועם טמא. זה פותח דרך למלחמות דת. ׳אשרי כל ירא ה׳ ההולך בדרכיו׳.כולם שווים בעיני החוק ואין אפליה על רקע דתי, לאומי או צבע עור. אנחנו יהודים כי אנחנו נאמנים למורשת שלנו ולא מפני שאנחנו טובים יותר. אנחנו לא יכולים להמשיך להגיד ב׳עלינו׳ אחרי כל תפילה, ׳שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה, שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם׳. ועוד מוסיפים ׳שהם משתחווים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע׳ או אנשים היושבים בירושלים ומברכים ברכת הנהניץ אחרי ארוחה קלה ואומרים ׳ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו והעלנו לתוכה ושמחנו בבנינה׳. אולי זה תקף כשישבנו בגולה, אבל לא כשיושבים בירושלים. לאיזו ירושלים הכוונה? ירושלים של ימות המשיח? המשיח מסמל עולם שכולו שלום, היום כל העמים תורמים לקדם את החזון הזה. קוראים לזה ׳תיקון עולם׳. זה חזון משיחי, שבו כל העמים יכירו בצדק ובשלום בעולם. הנביא מלאכי אמר: ׳הלא אב אחד לכולנו הלא אל אחד בראנו׳.160 כל אחד עובד את אותו האל לפי דרכו ומורשתו. הכי חשוב זה לחיות חיים מוסריים. יש שחיתות וגזענות גם בין החרדים. ברגע שהדת נכנסת לפוליטיקה כקרדום לחפור בו, כוחה הרוחני נחלש ומנהיגיה מנצלים את כוחם לכפייה ולהשפעה גם על דברים שאינם קשורים לדת. בכך גורמים נזק בל ישוער לקיום הדת. מנהיגים כאלה מרחיקים מהם את הציבור, גורמים נזק לרוח אפה של הדת ומחלישים אותה ככוח רוחני משפיע. כבודה יורד וערכיה הרוחניים מידלדלים עד כדי זלזול. הרוחניות נהפכת לכוחניות שממנה הדת ומנהיגיה יוצאים חבולים קשות. ישעיה מדבר נגד אלה שצמים ולא מקיימים את החיים היהודיים בחיי היומיום. הוא אומר: ׳הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית. כי תראה ערום וכיסיתו ומבשרך לא תתעלם. אז ייבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח והלך לפניך צדקך כבוד ה׳ יאספך. אז תקרא וה׳ יענה תשווע ויאמר הנני, אם תסיר מתוכך מוטה שלח אצבע ודבר און. ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחושך אורך ואפלתך בצהרים. ונחך ה׳ תמיד והשביע בצחצחות נפשך ועצמותיך יחליץ והיית כגן רוח וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו׳. לא זו היהדות האמתית?״

התלמידים מחאו כפיים לאות הסכמה עם דברי הנביא. הרב הנהן בראשו וחייך. הוא היה שמח לסיים ולצאת מגוב האריות הזה בשלום. הוא כבר לא חזר, וחבל. היה זה שיעור כזית באוקיינוס היהודי הגדול והעשיר ברעיונות.

הוויכוח נמשך גם אחרי לכתו של הרב. היהדות מעולם לא הייתה מאובנת כפי שטען ההיסטוריון האנגלי ארנולד טוינבי, או אנכרוניסטית כפי שטען הסופר ארתור קסלטר. היהדות הייתה תמיד דינמית. מלמדים אחרים הוכיחו שהיהדות הייתה תמיד משתנה ומושפעת מתרבויות אחרות. הלוא עולם־הבא ומשיח לא מוזכרים בתורה, אלה מושגים חדשים שנתחדשו בבבל. מי שמסתגר בארבע אמותיו ומתבדל מהעולם סביבו, סופו ניוון – אם דתי, פוליטי או חברתי, כמו שקרה להרבה תנועות שקרסו עם הזמן בגלל בדלנותן וקיצוניותן. כיום הדת בארץ היא נחלת חלק קטן מהעם וחלק מקיים אותה מתוך אדישות ומנהג, כמו שניבא ישעיה – כמו הנסיעה בשבת. כל עוד היהודים חיו בגטו, היו בטווח הליכה ברגל לבית הכנסת, אבל בתנאים של היום, של מרחקים גדולים בין פרברי העיר בחו״ל – אין אפשרות ללכת ברגל, מפני שאפילו במכונית לוקח לפעמים שעה נסיעה לבית הכנסת באותה עיר. לכן הקונסרבטיבים עמדו בפני השאלה: לסגור את בתי הכנסת או להתיר נסיעה במכונית? היום אפילו האורתודוקסים נוסעים במכונית לבית הכנסת מאותה סיבה. לא כל אחד יכול לגור ליד בית כנסת. אם נתעלם מהמציאות החדשה של חיינו ונסתגר ונתבדל כמו החרדים הקיצוניים, סוף היהדות לנבול ולהתנוון. הדת היא עניין של אמונה. זה לא עניין טכני. נסיעה בשבת או לא נסיעה בשבת, לא פוגע באמונה.

אפשר להיות ליברלי ויהודי טוב. מה שנעשה פה בבתי הכנסת בשבת זה קרקס. אנשים מתלבשים בצורה מבזה ולא מפסיקים לדבר בזמן התפילה, אפילו בקריאת התורה. היום גם בחינוך יש התנכלות לילדי העניים. בערי הספר או בפרברים של הערים החדשות, בתי ספר טובים מצאו דרך לא חוקית לדחות תלמידים להורים עניים, על ידי התשלום הגבוה שקבע בית הספר עם ועד ההורים. הלזה קוראים ״חינוך חינם״? ההורים נדחפים מכוח המציאות הכלכלית לבתי ספר עלובים ברמתם, שאינם מספקים תרומות אנושיות לתלמידיהם. קלקול המידות מתחיל ביישובי הספר הזנוחים בבתי ספר בעלי רמה נמוכה על רקע כלכלי קשה במשפחה. אחר כך מתפלאים על השחיתות בחברה. הצבא לא יכול לתקן את זה במטה פלא. לא הממשלה ולא המשטרה יכולים לעזור. מי שגדל על רקע עלוב כזה – קשה לצפות ולדרוש ממנו יושר, שיפוט, אחריות, התחשבות ודרך־ארץ. גדלים פרא ומעבירים ירושה עלובה זו הלאה. היום לא חסר מאום מבחינה חומרית בארץ, אולם מבחינה תרבותית הדרך עודנה ארוכה. חינוך ותרבות צריך להקנות לאדם בגיל הרך על ידי מורים טובים, וכאשר הרקע כלכלי במשפחה סביר. ממשלה שדואגת לחוסנו ולעתידו של העם צריכה להשקיע בחינוך כזה.

כך נמשך הדיון הער בכיתה עד שעת ארוחת ערב, אז כולנו הלכנו לחדר האוכל.

באחד הימים הקשבתי לפיוטים ששודרו ברדיו, בקול ישראל. עד עתה, לא אוו לשדר בקול ישראל את הפיוטים של עולי מרוקו, או לאפשר לזמרים ממרוקו להופיע בתכנית כלשהי. לאחר לחצים רבים הסכימו לאפשר שידור של שעה, פעם בשבוע. אני יושב, אם כן, ומקשיב בהנאה לפיוטים אלה. המילים הנשגבות והמנגינה הנעימה ריגשו אותי, כשלפתע אני שומע מאחורי קול שנוזף בי ואומר: ״מה אתה מקשיב למוזיקה הברברית הזו ?״ הסתובבתי וראיתי שזה אחד מחבריי, קיבוצניק מתלמידי המכון. ״סליחה!״ אמרתי, ״בוא בבקשה, שב ונדבר על מוזיקה ועל תרבות.

קודם כל, אין מוזיקה ברברית, שהרי כל תרבות – יש לה האמנות שלה, השירה, ההיסטוריה, הארכיטקטורה, הספרות הדת שלה, וכיוצא בזאת. מדובר בחלק אינטגראלי מהתרבות של אותו עם. כעת אני מקשיב לשיר של שלמה אבן־גבירול ׳שחר אבקשך. השיר עצמו, מלבד המנגינה, מרגש מאוד במילותיו הנשגבות. ברשותך, אדקלם לפניך את השיר: ׳שחר אבקשך צורי ומשגבי, אערוך לפניך שחרי וגם ערבי. לפני גדולתך אעמוד ואבהל, כי עינך תראה כל מחשבות לבי. מה זה אשר יוכל הלב והלשון לעשות, ומה כוחי רוחי בתוך קרבי? הנה לך תיטב זמרת אנוש, על כן אודך בעוד תהיה נשמת אלוה בי׳. ובכן, איך השיר בעיניך, יפה? המוזיקה היא מנגינה אנדלוסית. אז מה? תגיד לספרדים באנדלוסיה שיש להם מוזיקה ברברית? אנחנו פתחנו במרוקו בשיר זה את תפילת שחרית והמילים השרו עלינו כוונה רצינית ורגועה כהכנה לתפילה. אקרא לך עוד שיר שמושר בכל קהילות ישראל, גם הוא של אבן־ גבירול:

׳שפל רוח, שפל ברך וקומה, לפניך אני נחשב בעיני, מלוא עולם, אשר אין קץ לגודלו, הדרך לא יכילון מלאכי-רום, אשחר אל בראשית רעיוני,

אקדמך ברוב פחד ואימה. כתולעת קטנה באדמה. הכמוני יהללך, ובמה? ועל אחת אני כמה וכמה! אשר לשמו תהלל כל נשמה׳.

היו לאבן גבירול גם שירים שמביאים את האדם להרהר במצבו ובענווה שצריכה להכתיב את הווייתנו. היו לו אף שירי אהבה נחמדים שלעיתים מפורשים כשיחה על המשיח בין כנסת ישראל והאלוהים. הקשב! ׳שער אשר נסגר, קומה פתחהו, וצבי אשר ברח, אלי שלחהו! ליל בואך עדי ללין בבין שדי, שם ריחך הטוב עלי תניחהו. מה זה דמות דודך, כלה יפהפיה, כי תאמרי אלי, שלחה וקחהו, ההוא יפה עין אדום וטוב רואי, רעי ודודי זה, קומה משחהו… הנני לכמוך, ואת טוב לכמוני, הבא בארמוני ימצא במטמוני עסיס ורימוני, מורי וקנמוני…׳. אבן גבירול כתב שירים למכביר, אשר קוראים בתפילות בחגים ובימים נוראים. הוא היה גם פילוסוף גדול. יש בשיריו משחקי לשון יוצאים מן הכלל המעידים על שליטה מופלאה במכמני השפה העברית. שמעת בוודאי על אבן־גבירול, שנולד במלגה, ספרד? הממשלה הספרדית מתגאה שהוא נולד במלגה ואף הציבו פסל שלו בגן ציבורי במרכז העיר. ארגנו כנס בין־לאומי לזכרו, שהשתתפו בו מלומדים מכל העולם. המנגינה היא מנגינה אנדלוסית שיהודי מרוקו הביאו אתם מספרד לאחר הגירוש של 1492. אם תלך לקורדובה בספרד, תמצא גם פסל של הרמב׳׳ם ליד בית כנסת עתיק ברחוב על שם יהודה הלוי. תמצא שם גם את ספר שיריו של יצחק אבן־כלפון מתורגם לספרדית. מאיפה אתה חושב שירשנו את אהבתנו לארץ ישראל? לא רק מהתנ״ך אלא גם ממשוררי ספרד. הנה כמה פסוקים משירו המפורסם של יהודה הלוי: ׳ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך, דורשי שלומך והם יתר עדרייך… לבכות ענותך אני תנים ועת אחלום שיבת שבותך, אני כנור לשירייך. והוא ממשיך: ׳לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב, איך אטעמה את אשר אכל ואיך יערב? הלא את אבנייך אחונן ואשקם וטעם רגבייך לפי מדבש יערב׳. למדנו את השירה הזאת משום שהיא כתובה בעברית. משירה זו הפקנו גם בידור, בשבתנו יחד, חשנו חיזוק נפשי לרוחנו הנסערת והסובלת בגולה. משירה כזו שאבנו את אהבתנו לעם ישראל, לארץ ישראל, ולגאולה שתבוא. שיריו של יהודה הלוי רוויים באהבת ארץ ישראל. זו הייתה בשבילנו השראה רוחנית. למילים אלה הוספנו מנגינה ושרנו יחד. הייתה הנאה להיות ביחד, להיות בצוותא, וזה מה שחשוב. הרגשנו קרבה זה לזה, ולעם ישראל. זה ביטא עבורנו את שאיפותינו לראות את סוף הגלות ולהגיע בים מן הימים לארץ ישראל, שהיא משאת נפשנו. ללא זה היינו מתים מדיכאון. קיווינו שהגאולה תבוא בימינו וחיינו בתקווה זו. אף פעם לא התייאשנו… תגיד לי, אתה לא מקשיב למוזיקה שלכם כמו כלי-זמר?״ ״לא! בשבילי זוהי מוזיקה גלותית שאני לא אוהב״. ״איזו מוזיקה אתה אוהב?״ ״מוזיקה קלאסית״.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפוןשיעור בתורה

עמוד 327

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
ספטמבר 2023
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר