מורשת יהדות מרוקו

היהודים בכלכלת הארץ

נתונים סטטיסטיים רבים שאספו הצרפתים מספקים מידע רב על חיי הכלכלה במרוקו בתקופת שלטונם. עם זאת, הנתונים חושפים רק טפח מן הפערים הכלכליים שהבדילו בין המתיישבים הזרים למקומיים, ובין המקומיים, המוסלמים והיהודים, לבין עצמם. לדוגמה, בסטטיסטיקות שבדקו את העיסוקים המקצועיים לא הבדילו הצרפתים בין תחומי העיסוק השונים. בתחום החקלאות, למשל, היה הבדל עצום בין חוואים צרפתים קפיטליסטיים, שהפעילו בשדותיהם מיכון משוכלל והעסיקו פועלים, לבין הפלאח או רועה הצאן המקומי; אך בנתונים הסטטיסטיים נכרכו כולם יחד.

שיעור עצום מבין המוסלמים עסק בחקלאות,  לפי נתוני מפקד 1947, ששימש סקר של אנשי הג׳וינט בשנת 1951, לא פחות מ-72 אחוז מן המפרנסים המוסלמים המקומיים היו חקלאים.

אצל המתיישבים הזרים, לעומת זאת, בלטו העיסוק במלאכה ובתעשייה (31 אחוז), וכן בפקידות (29 אחוז). אצל המוסלמים והיהודים המקומיים נע שיעור העוסקים בפקידות בין שני אחוזים לארבעה, נתון המלמד על משקל המתיישבים הזרים במנגנוני הממשל והעסקים המודרניים.

מן הטבלה מתברר כי אצל היהודים בלט שיעור המתפרנסים ממסחר (קרוב לחמישים אחוז) ואחריו שיעור המתפרנסים ממלאכה (כ־38 אחוז); אלה היו שני תחומי העיסוק העיקריים של המפרנסים היהודים. כשליש מן היהודים התגורר עדיין ביישובים כפריים, אך שיעור החקלאים ביניהם היה קטן, גס אם לא אפסי. הוא עלה על זה של הפקידים – קטגוריה שנכללו בה גם כל ״כלי הקודש״ של הקהילות.

לפי הנתונים ייצגו המפרנסים פחות משליש מן האוכלוסייה היהודית(לפי מפקד 1947 מנו היהודים כ־ססס,200 נפש), שיעור גבוה במעט מזה שאצל המוסלמים. שאלה שעניינה את עורכי הסקר של הג׳וינט הייתה אחוז הילדים בין המפרנסים. לפי האומדן היו כ־338 מכל 1,000 יהודים מתחת לגיל 15, ו־80 בלבד מעל לגיל 60. לפיכך העריכו כי שיעור המבוגרים בני 15- 60 הוא 582 ל־1,000, מתוכם כ־290 גברים. מהערכות אלה התברר כי ילדים רבים מתחת לגיל 15 עבדו. שיעור המפרנסים הגבוה וחלקם הגדול יחסית של הילדים בקרבם מעידים על מצבן הכלכלי של המשפחות היהודיות: כדי להתפרנס נדרשה המשפחה לאמץ את כל כוחותיה ולרתום לעתים קרובות גם את הילדים, וכך נפגעו

סיכוייהם להיחלץ ממעגל העוני.

בתנאי התחרות החדשים, רק חינוך והכשרה מקצועית לנוער עשויים היו להבטיח את העתיד. הג׳וינט פתח את סקירתו בהתייחסות לממדי החדירה של רשת כי״ח לאוכלוסייה היהודית. הוא העריך כי רק כחמישים אחוז מן הילדים מקבלים חינוך מודרני כזה. עורכי הסקר היו מודעים לכך שהחינוך מעניק ליהודים יתרון יחסי על פני המוסלמים במשק המתפתח, ואולם הם טענו שגם המוסלמים אינם קופאים על שמריהם, והיהודים עלולים לאבד את יתרונם תוך פרק זמן קצר. הם הצביעו על כך שצעירים מוסלמים במרוקו ובתוניסיה החלו מתחרים ביהודים במסחר בתוך המלאח עצמו, ומעת לעת נאלצו יהודים לעזוב את מלאכתם בעיר או בכפר ולמצוא פרנסה עונתית בתחום אחר.

המסחר

המסחר היה העיסוק העיקרי של היהודים. בכך דמו יהודי מרוקו לשאר יהודי העולם.

היה זה גם התחום שבו הריבוד החברתי היה הגדול ביותר. החברות המסחריות הגדולות של מרוקו היו כמובן חברות צרפתיות. תהליך ההשתלטות של האירופים על סחר החוץ של הארץ החל עוד במאה התשע־עשרה, ובין החברות האירופיות שתקעו אז יתד בתחום זה היו אחדות בבעלותם של יהודים זרים. כמה משפחות יהודיות מרוקאיות הצליחו לקבל במאה התשע־עשרה אזרחות או חסות זרה, ושלחו את בניהן להקים סניפי מסחר בארצות המערב, ובדרך זו תפסו גם הן מקום בסחר הבין־לאומי של מרוקו. דא עקא, אחרי הכיבוש הצרפתי החזירו הצרפתים את כל בעלי החסות הזרה, למעט האמריקאית, למעמד של ילידים נתיני הסולטאן. התוצאה הייתה שינוי במעמדם הכלכלי וביכולתם להתמודד עם בעלי המעמד האירופי בשוק המסחרי. היבואנים והיצואנים היהודים הגדולים נמנו אפוא עם היהודים בעלי המעמד האירופי מבחינה משפטית; אחדים מהם היו ממוצא מרוקאי.

מתברר, אם כן, כי לקיומו של שסע בתוך האוכלוסייה היהודית בין בעלי מעמד אירופי לבעלי מעמד ילידי מבחינה משפטית היו השלכות כלכליות ריבודיות ברורות. מחברי הדו״ח של הג׳וינט על יהודי מרוקו אחרי המלחמה ציינו כי בתעשייה ובייצור הרהיטים והשימורים שולטים היהודים הזרים, שאינם ממוצא מרוקאי. הם היו גם הרוב הגדול בשורות היהודים בעלי המקצועות החופשיים: רופאים, רוקחים, רופאי שיניים, עורכי דין, שופטים, אדריכלים, מהנדסים ועוד. מדובר בענפים ובמקצועות שדרשו הכשרה מדעית או טכנולוגית גבוהה.

יהודים מרוקאים שהיו ילידים מבחינה משפטית, נכנסו למדרג המסחרי החל בדרג הסיטונאים הגדולים. הם היו בעלי מחסנים גדולים שמכרו לסוחרים קטנים יותר ולרוכלים. עם התפתחות רשת התחבורה במרוקו פתחו סיטונאים אלה תחנות מכירה במרכזים המינהליים שהקימו הצרפתים בפנים הארץ. אגב כך הם, וכן סוחרים מוסלמים וצרפתים גדולים, דחקו את הסוחרים המקומיים מעמדותיהם, והאיצו את התרוששותם ואת ההגירה הפנימית.

המהגרים היתוספו להמון היהודים שניסה להתפרנס ממסחר בדרגות נמוכות יותר בעיר; החל בבעלי חנויות קמעונאיות, דרך בעלי דוכנים בשוקי העיר ובסמטאות המלאח וכלה בציבור הרוכלים המחזרים בערים ובכפרים ונושאים את סחורותיהם עמם. בעלי הדוכנים והרוכלים היו רוב המפרנסים היהודים בתחום המסחר, ומצבם בתקופה הקולוניאלית היה קשה. סוחרים דלים אלה, מן הסוג הישן, לא זו בלבד שהיה עליהם לנסות להוציא את פרנסתם מן השוק הילידי העני, אלא הם נאלצו גם להתגונן מפני הכלכלה האירופית, שהלכה וכבשה עוד ועוד נתחים מידיהם, ולהתמודד עם התחרות החדשה מצדם של מוסלמים דלים כמותם, שחדרו לעיסוקים יהודיים מסורתיים.

כאן התגלתה החשיבות העיקרית של החינוך של כי״ח: הוא פתח בפני צעירים יהודים, גם מן הבתים העניים ביותר, את השער לשוק האירופי העשיר יחסית, המשתלט והכובש. צעירים אלה לא עלו בבת אחת במעלות החברה, אלא הצטרפו לפרולטריון של צווארון לבן, לצד קומץ מוסלמים ומהגרים ממוצא אירופי שלא שיחק להם המזל.

ואולם בעלי יכולת ויזמה יכולים היו לצאת מחוג נמוך זה של הפקידות ולהתקדם מעלה, כפקידים בכירים וכמנהלים בבנקים ובחנויות גדולות. אחדים מהם פתחו עסקים מודרניים, ומעטים נקלטו אף בפקידות הממשלתית הגבוהה.

מרוקו" בעריכת חיים סעדון-ירון צור– היהודים בתקופה הקולוניאלית-היהודים בכלכלת הארץ

עמוד 65

אביזרי הברית: כיסא אליהו, מטה אליהו, כלי המוהל

בכל קהילות ישראל מקובל להציב בחדר ברית המילה כיסא הנקרא על שמו של אליהו הנביא, בין אם הטקס נערך בבית ובין אם בבית הכנסת. נוכחותו של כיסא לכבוד אליהו בחדר הברית אינה ידועה מן העת העתיקה, והיא מהכרת לראשונה בקובץ המדרשים פרקי דרבי אליעזר, המשקף את המנהגים בארץ ישראל בראשית תקופת הגאונים.

המדרש מספר, כי אליהו שיצא למדבר לאחר שהרג את נביאי הבעל התלונן לפני הקב" ה, ״קנא קנאתי לה' אלוהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל" (מלכים א' יט, יד). אליהו התכוון לומר בכך שבני ישראל זנחו את מצוות הברית, הלוא היא ברית המילה. על כך ענה לו הקב" ה: "חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך"; ועל מנת שהנביא ייווכח כי אכן עם ישראל מקיים את ברית המילה, "התקינו חכמים להיות עושים מושב כבוד למלאך הברית שנקרא אליהו זכור לטוב…״(פרקי דרבי אליעזר, פרק כח). הכינוי ״מלאך הברית" לאליהו מבוסס על קישור בין שני פסוקים(מלאכי ג, א; כג), ובהקשר המדרשי, גם כאן הכוונה היא לברית המילה. לא ייפלא, שנביא אשר עלה בסערה השמימה יכול לחזור ולהופיע בינינו. במהלך הדורות נעשה אליהו בראייה היהודית העממית לדמות חביבה ונערצת, המופיעה לא רק בברית המילה, אלא גם בליל הסדר, במוצאי שבת או כעשירי למניין, וכן נכונה לעזור בשעת צרה, למשל בהבאת צורכי החג למשפחות עניות.

קשה לדעת אם מלכתחילה היו שני כיסאות נפרדים: לאליהו הנביא ולסנדק עם התינוק. אחד ממוהלי אשכנז בימי הביניים, רבי יעקב הגוזר(המחצית הראשונה של המאה השלוש־עשרה), מזכיר במפורש בחיבורו כללי המילה (מהדורת גלאסבערג, ברלין תרנ״ב, עמי 59): ״ ומתקנים שני קתדראות ועליהם שני כרי פסים, ופורסים עליהם מעיל או כל דבר יקר ותפארת להדור מצוה. הא[חד] צריך לבעל ברית שישב, והב' לשם אליהו הנביא ז״ל הבא שמה ויושב ורואה בקיום המילה ומעיד עליה״. ואכן, ברבות מקהילות אשכנז בתקופה מאוחרת יותר נעשה הכיסא בצורת ספסל בעל שני מושבים, שעל אחד מהם ישב הסנדק והשני נותר פנוי.

פרקי דרבי אליעזר

ספר אגדה מן המאה השמינית לספירה. ככל הנראה, נכתב או נערך בארץ ישראל לאחר הכיבוש המוסלמי. הספר נקרא על שם הסיפור הראשון בקובץ, ובו ״מעשה ברבי אליעזר בן הורקנוס״. לאחר הסיפור הזה מובאות אגדות בסדר כרונולוגי, העוסקות בתולדות העולם ועם ישראל מבריאת העולם ועד הנדודים במדבר. הספר לא השתמר בשלמותו. יש בו 54 פרקים, והוא מצטט אמירות בשם התנאים. לספר חותם אישי מובהק. הסופר השתמש בהרבה מקורות יהודיים שנכתבו לפניו: התלמוד, מדרשי אגדה, תרגומי המקרא, והוא הושפע רבות מהספרות החיצונית והאפוקליפטית. כן יש בו אגדות ערביות וסיפורים על הכ׳ליפות האומיית, שהסופר מייחל לנפילתה.

אליהו הנביא

נביא בישראל בימי אחאב ובנו אחזיהו(המאה התשיעית לפני הספירה). ידוע במסירותו הדתית ובקנאותו לדת. על־פי הכתוב אליהו לא מת, אלא עלה בסערת אש השמימה (מלכים ב׳ ב). אליהו הנביא זכה למעמד־על במסורת ובפולקלור היהודיים. בספרות האגדה מוצאים אותו יורד מן השמים כדי לסייע לחכמים במציאת פתרון לשאלה כלשהי, או עומד ליד מיטתם של צדיקים בעת פטירתם. לפי המסורת העממית הוא מופיע במוצאי שבתות ובליל הסדר בבתיהם של מי עם ישראל. בסיפורי עם הוא מופיע כלוחם למען העניים והמדוכאים, והוא מתואר כמי שמגן על תינוקות בחודש הראשון להיוולדם. במסורת היהודית מושרשת האמונה שאליהו יופיע ויבשר על בואו של המשיח, וזאת על סמך הפסוק, ״הנה אנכי שלם לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה׳ הגדול והנורא״(מלאכי ג, כג).

למעלה: כיסא אליהו, עץ מעוטר לוחות כסף ועליהם הקדשות, קזבלנקה, מרוקו, 1954

מימין: לוח מעוטר לכיסא אליהו, טנג׳יר, מרוקו, 1891

משמאל: כיסא אליהו קטן מבית הכנסת הירושלמי של יוצאי דיארבכר שבכורדיסתאן התורכית, המחצית השנייה של המאה העשרים

בקהילות ספרד והמזרח בדורות האחרונים רווחו מנהגים שונים. בקהילות אחדות אכן הייתה הפרדה ברורה בין שני הכיסאות. בין הספרדים ומרבית יהודי איטליה, וכן גם בקרב אחדות מהקהילות במזרח, השתמשו בדרך כלל בשני כיסאות גדולים: האחד לאליהו והאחר לסנדק. באיטליה נוצרו לעתים שני הכיסאות כצמד מושבים, שלעתים היו זהים ולעתים בעלי הבדלים פונקציונליים. כיסא הסנדק היה בדרך כלל כיסא גבוה, שלעתים עוטר בכתובת הקשורה לברית מילה, והייתה עשויה לציין את התורם ושנת התרומה; ואילו בן זוגו היה כיסא פשוט יותר, אותו כיסו ביריעות מרוקמות מבית הכנסת.

באימפריה העותימאנית היה כיסא הסנדק גבוה ומעוטר (סִיָאה פָארָה סִירְקוּנסִיר), ואילו כיסא אליהו היה כיסא פשוט שהובא מבית הכנסת, ובין קישוטיו היה (באזמיר) נר שהודלק בידי אבי הנימול. באלגייריה כיסא אליהו היה גדול, ועליו הדליקו נשים נרות שמן, אשר אחד מהם דלק על הכיסא עד טקס ברית המילה. באפגניסתאן, שגם בה נהגו שני כיסאות גדולים, דווקא כיסא אליהו היה מפואר ומהודר יותר.

בקהילות אחרות, למשל במרוקו, אוחד כיסא אליהו עם כיסא הסנדק. בקרב יהודי רומא השתמשו רק בכיסא לאליהו הנביא, אותו הציבו באורח סמלי על במה מוגבהת (כמתואר בלוח משנת 1855 של חברת ״בעלי ברית״). שני הסנדקים המשמשים ברומא בברית אוחזים את הנימול ברגליו בזמן הטקס, נשענים או יושבים על שולחן, ולפיכך אינם זקוקים למושבים מיוחדים. באיטליה ובמקומות אחדים במרוקו הספרדית נהגו לתלות מעל לכיסא היחיד לוח מעוטר ועליו הכתובת, "זה כיסא אליהו הנביא ז״ל{= זכור לטוב]״, מלווה בהשבעות ובפסוקים נוספים.

בקהילות אחדות בארצות האסלאם הועידו לאליהו מעין כיסא צעצוע, קטן וסמלי, אשר ניצב לעתים ליד כיסא הסנדק. כיסאות אליהו קטנים מוכרים בקהילות הידועות כמשמרות מסורות קדומות, ובעיקר תימן, דרום תוניסיה(ובכלל זה האי גירבה) וכורדיסתאן. באחדים ממקומות אלה, כגון בכורדיסתאן ובדרום תוניסיה, היה לסנדק כיסא גדול יותר או שולחן מוגבה, ואילו בתימן לא היה כל כיסא נוסף, והסנדק פשוט ישב על כר המונח על הרצפה. בדרום תוניסיה נתלה כיסא אליהו קטן בחדר היולדת עוד בלילה שלפני הברית, וכמו בקהילות אחרות הניחו עליו ספרי קודש, ובעיקר את ספר הזוהר, ומתחתיו הבעירו קטורת. יהודי תוניסיה נהגו לתלות לשם ברכה כיסא אליהו קטן, שעליו פרושה טלית, גם בסוכה במשך כל ימי החג. כיסאות אליהו קטנים שמורים גם בשני בתי כנסת מהמאה השמונה־ עשרה בפרובאנס שבדרום צרפת, וככל הנראה גם שם הם משקפים מנהג קדום.

באפגניסתאן ובבוכרה נהגו להכין מקל מיוחד, הוא ״מטה אליהו", שלפי המסורת העממית נשען עליו הנביא במסעותיו מברית לברית. מטה זה היה בדרך כלל מוט עץ גלילי שבראשו גולה, ועליו מצוירים קישוטים, או שחלקו העליון היה מצופה בלוחיות כסף מעוטרות. בזמן הברית הוצב המטה שעון על כיסא אליהו, לצד כיסא הסנדק. כשלא היה בשימוש הונח המטה בנרתיק בד, שנשמר בתוך (או לצד) ההיכל בבית הכנסת. למטה ייחסו סגולות מרפא שונות, הקושרות אותו לתיאורי הנסים של אליהו ואלישע, שבהם נזכר לעתים מטהו (משענתו) של הנביא.

שלום צבר-מעגל החיים-טקס ברית המילה —כסא של אליהו הנביא

עמוד 63