המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-מותו של אברהם מויאל
עניין ״סגירת״ חשבונותיו של מויאל, שכה הדאיג את ויסוצקי, בא אל פתרונו הכמעט מלא לאחר זמן קצר להפליא. בתנאי הימים ההם, שלהי המאה ה־19, פרסום דו״ח מקיף על ההוצאות וההכנסות שהיו בטיפולו של מויאל חודשיים לאחר מותו, יכול בהחלט להיחשב להישג נכבד.
בעיתון המגיד הובא בתחילת מרס 1886, פחות משלושה חודשים לאחר פטירת מויאל, הדו״ח הבא של חובבי ציון, המובא כאן בשלמותו:
לנגד עינינו חשבון ההכנסה וההוצאה לתמיכת אחינו עובדי האדמה בא״י, במשך הזמן שהיה המנוח מויאל ז״ל לסוכן חו״צ ולאב לאחינו האברים, והננו נותנים תמצית החשבון הזה.
המנהיג המזרחי הראשון – אברהם מויאל | 151
הכנסה:
ע״י הגביר מ. ארלנגר, בהיות ה׳ ויסוצקי בא״י 30,000 פרנק
ע״י הרב ליב פרומקין מהר ד״ר הילדסהיימר 500
עוד על ידי הגביר ארלנגר 12,000
עוד ע״י הגביר הנ״ל 30,000
מחשבון ה׳ ויסוצקי שניתן לקולוניסטים 9,949.50
ע״י ה׳ וורמסר שהונח אצלו עבור יסוד המעלה 2,600
ס״ה 85,049.50 פרנק
הערה: מהרב ר׳ ישעיה מאיר כהנא מגליציה נתקבלו 23 פלורין במזומנים ולא נכנסו בחשבון, כי עודם נמצאים במזומנים. הוצאה:
39,340.54 פרנק |
לתמיכת בני פתח תקוה ובנין בתים בעדם |
12,458.44 |
להנ״ל על בהמות, זריעה ושאר צרכים לחשבון בנין התעלה והמקוה(מלבד החוב המגיע |
4,203.85 |
עוד על זה) ע״י הגביר מ. ארלנגר, בהיות ה׳ ויסוצקי בא״י 30,000 פרנק ע״י הרב ליב פרומקין מהר ד״ר הילדסהיימר 500 עוד על ידי הגביר ארלנגר 12,000 עוד ע״י הגביר הנ״ל 30,000 מחשבון ה׳ ויסוצקי שניתן לקולוניסטים 9,949.50 ע״י ה׳ וורמסר שהונח אצלו עבור יסוד המעלה 2,600 ס״ה 85,049.50 פרנק הערה: מהרב ר׳ ישעיה מאיר כהנא מגליציה נתקבלו 23 פלורין במזומנים ולא נכנסו בחשבון, כי עודם נמצאים במזומנים. הוצאה: 39,340.54 פרנק לתמיכת בני פתח תקוה ובנין בתים בעדם 12,458.44 להנ״ל על בהמות, זריעה ושאר צרכים לחשבון בנין התעלה והמקוה(מלבד החוב המגיע 4,203.85 עוד על זה) 808.70 ע״י ה׳ מאירוביץ׳ לצרכים שונים בעד פ״ת 56,811.53 פרנק ס״ה בעד בני פתח תקוה לביל״ויים ושאר בני גדרה לצרכי אוכל נפש, 11,313.50 פרנק לבהמות, לזריעה, עצים למעון ועוד ליסוד המעלה לצרכי אוכל נפש, זריעה בהמות 4,622.70 וענינים שונים 2,909.70 הלואות לעובדי אדמה ולבעלי אומנות הוצאות הפורט(נמל), דפעשן(מכתבים), שכר 1,152.45 למזכיר וכר 681 לחשבון ה׳ ויסוצקי 360 קומיסיון בעד 72,000 פרנק 77,850.88 פרנק ס״ה 7,198.62 פרנק נשאר אצל יורשי המנוח ז״ל מן החוב הזה כבר קיבל הדירקטור הירש שני אלפים פרנק ויתר הכסף המגיע יקבל בעוד שלשה חדשים. הכסף שכבר גבה הירש מן היורשים הנ״ל התחלק להקולוניסטים על צרכים נחוצים שונים, על פי החלטות הועד הפועל ביפו, שהחליט להוציאם עוד בטרם נגבה הכסף הנ״ל.
|
808.70 |
ע״י ה׳ מאירוביך לצרכים שונים בעד פ״ת |
56,811.53 פרנק |
ס״ה בעד בני פתח תקוה לביל״ויים ושאר בני גדרה לצרכי אוכל נפש, |
11,313.50 פרנק |
לבהמות, לזריעה, עצים למעון ועוד ליסוד המעלה לצרכי אוכל נפש, זריעה בהמות |
4,622.70 |
וענינים שונים |
2,909.70 |
הלואות לעובדי אדמה ולבעלי אומנות הוצאות הפורט(נמל), דפעשן(מכתבים), שכר |
1,152.45 |
למזכיר וכר |
681 |
לחשבון ה׳ ויסוצקי |
360 |
קומיסיון בעד 72,000 פרנק |
77,850.88 פרנק |
ס״ה |
7,198.62 פרנק |
נשאר אצל יורשי המנוח ז״ל |
מן החוב הזה כבר קיבל הדירקטור הירש שני אלפים פרנק ויתר הכסף המגיע יקבל בעוד |
שלשה חדשים. הכסף שכבר גבה הירש מן היורשים הנ״ל התחלק להקולוניסטים על צרכים נחוצים שונים, על פי החלטות הועד הפועל ביפו, שהחליט להוציאם עוד בטרם נגבה הכסף הנ״ל.
אחרי מות המנוח ז״ל, קבל ה׳ הירש על עצמו להיות לאב לקולוניסטים, אך לא היה לאל ידו להשתמש בכסף שנשאר אצל יורשי המנוח, בטרם נתבררו החשבונות. באותה שעה נאות הגביר ה׳ ארלנגר, להלוות לה׳ הירש סך 16 אלפים פרנק. מן הכסף ההוא הוציא ה׳ הירש עד היום יותר מ-15 אלף פרנק ונשאר בידו כאלף פרנק. גם החוב המגיע לארלנגר לא הושב לו בשלמות.
מן החשבון הזה נראה, כי לעת עתה אך מעט כסף נמצא בידי ה׳ הירש לתמיכה בהקולוניסטים, אשר תמיכתם דרושה להם בנחיצות יתרה, לפחות עד התבואה החדשה [הקציר הבא], לכלכלת הקולוניסטים עד העת ההיא ולמספוא בעד בהמותיהם. לתשלומי חובות, לבנין בתים בגדרה וביסוד המעלה ועוד הוצאות כאלה דרושים לפחות עוד איזה עשרות אלפים פרנק.
תקוותנו חזקה כי חובבי ציון, אשר כבר השקיעו בקולוניות כ-100 אלף פרנק ויהפכו אדמות שוממות לעדן, ובמלאכים מושיעים הופיעו לעזרת אחב״י [אחינו בני ישראל], עובדי אדמת הקודש, יגמרו את המצוה שבה התחילו, ולא יעזבו את אחינו האברים לחרפה, ולא יניחו את עתידותיהם על קרן הצבי. ראוי ונכון לכל חובבי ציון למהר ולשלוח את הסכומים שאספו למקום תעודתם, למען יבואו במהירות לידי הדירקטור הירש נ״י לטובת אחינו הנכבדים ולתועלת כלל הענין.
כמה הסברים; א. ראוי לשים לב לפדנטיות בהבאת הנתונים, עד כדי מאיות פרנק; ב. כל החשבונות והתשלומים התנהלו במטבע צרפתי. בשימוש יום יומי היו גם המרק הגרמני והלירה שטרלינג הבריטית. הדולר האמריקני לא היה בשימוש. הלירה הטורקית, כסף המדינה, הייתה בעדיפות משנית; ג. בלשון הימים ההם הוצג מויאל, וכן הירש אחריו, כ״אבות אחינו האברים״; ד. מן הנתונים מתברר תפקידו המרכזי של מיכאל ארלנגר, יד ימינו של הברון רוטשילד, גם במושבות חובבי ציון; ה. פתח-תקווה קיבלה את מרב הכספים, גדרה השתרכה הרחק מאחוריה, ויסוד המעלה קיבלה בתקופה האמורה סכום זניח; ו. נמוך במיוחד הסכום שהוצא ל״הוצאות כלליות״ – 1,152 פרנק מתוך מחזור של 85 אלף – 1.3%; ז. מויאל קיבל דמי טיפול סמליים ממש – 360 פרנק(חצי אחוז).
בקיץ 1886, כחצי שנה לאחר מותו של אברהם מויאל, הופיעה סקירה ארוכה ומרגשת על פועלו בכתב עת(למעשה שנתון) שנשא את השם כנסת ישראל וראה אור בוורשה, בעריכתו של שאול פנחס רבינוביץ׳(שפ״ר), מפעיליה המרכזיים של תנועת חובבי ציון. ״בצאת ה׳ ויסוצקי מארץ הקדש״, כך נפתח התיאור, ״בחודש מנחם אב תרמ״ה, נגש מר אברהם מויאל לעבודת הקדש בכל לב ובחריצות ידיים״. בהמשך תוארו מאמציו של מויאל בכל אחת משלוש מושבות חובבי ציון, תוך הבאת פרטים מדוקדקים ואזכור הישגיו של מויאל בקשריו עם השלטונות, שהסירו אבני נגף רבים.
אלא שמעשיו, ועוד יותר תכניותיו הרבות של מויאל, נקטעו באחת כי ״האיש הרם הזה מת פתאם לפתע בדמי ימיו, ובמותו אבדו חובבי ציון גבור משכיל אשר היה בכוחו לישר הדורים ולשים מעקשים רבים למישור, איש רב פעלים, איש מכובד בעיני כל יודעין ומכיריו, אשר ידע לעשות דבר וה׳ חננהו בלשון למודים לדבר ולהתיצב בפני מלכים, איש בעל רצון אדיר ומתמיד, ועל כל אלה בעל לב נלבב ואוהב עמו אהבה עזה בלי מצרים, איש אשר כאוצר יקר היה לחו״צ ובו היו שמורות תקוות רבות לאלפי פעולות ותוצאות טובות בעניני הישוב, עד כי נוכל להגיד ולהעיד בפני כס תולדות ישראל, כי לו ארכו ימי חיי המנוח, הוא היה הולך וצועד לקראת מתן צורה אמיתית לישוב אה״ק… אבל אבי ישראל לקח את המתנה הטובה שהייתה בגנזי כנסת ישראל״.
מחבר הסקירה, או ההספד, הביא בסופו פרטים מכמירי-לב על יומו האחרון של אבר מויאל. לפיהם, בשעות חייו האחרונות, כשהצליח לומר רק דברים קטועים, הייתה כל דעתו נתונה למושבות ולמתיישבים: ״לתת תמיכה לקולוניסטים… לקנות סוסים לביל״ויים… לקנות שדות עבור מושבות חדשות… לדבר עם הפחה אודות רשיון לבנין הבתים… לעשות גנים וכרמים… מה יאמרו חובבי ציון עכשיו?… עוד ירחם ה׳ את עמו… נר ישראל לא ידעך". ובמילים אלה סיים הכותב את תיאור שעותיו האחרונות של המנוח, ״השיב רוחו לה׳ ונש! הטהורה עלתה אל אלהיה. תנצב״ה״.
באחרית דבר סיכם הכותב בשורות ספורות את מקומו המרכזי של מויאל בתול ההתיישבות שזה עתה החלה: ״את שם המנוח מ ו י א ל ז״ל יזכירו הקולוניסטים עד היום ביראת כבוד וברגש תודה עמוקה, כי הוא שעמד להם בכל עת צרה וצוקה וינשאם למחוז חפצם״.
המנהיג המזרחי הראשון…
עמוד 154
יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930- פרק י"א: חברה חדשה ואגודת “המגן
בזמן המלחמה הוכרחנו להתרות בבעלי הכפרים על מלוי התנאים לפי החוזה, כי גם עלינו היתה החובה להתאמץ ולמלאותם מצדנו. כי התפרצות המלחמה דרשה מאתנו להבטיח את עצמנו וכמובן שגם בעלי הכפרים ענו לנו בהתראה על דבר מלוי התנאים מצדנו. אולם האמת ניתנת להאמר, שאנו וגם הם לא מלאנו את התנאים מסבת המלחמה העולמית. כתום המלחמה העולמית בשובנו מן הגרוש עברה כשנה שלמה ותנועת העסקים טרם שבה למהלכה הרגיל ולא היה ביכולתנו לחשוב גם על עתידותיה של “חברה חדשה”. חלק מחברי המתנחלים לא היה בארץ וחלק ממנו עודנו מפוזר וטרם שב העירה ואלה הנמצאים בעיר אין ידם משגת לשלם את חובותיהם ונוסף לזה כשנה אחרי הכבוש יצאה פקודה מהממשלה ששום חברה אין לה הרשות לעלות בלי אשור הממשלה. כך עברה שנה אחרי שנה בחבוק ידים ובאפס מעשה. כי המצב בחברתנו לא השתנה וגם בעלי הכפרים עוברים בשתיקה שסבתה לא היתה ידועה לנו. וצר היה מאד על כל המרץ שהושקע בקניה זאת שילך לאבוד וביחוד שחברתנו והמתנחלים השקיעו כששים אלף פרנק דמי קדימה, סדרי תעול, חלק ההוצאות מהסרסורות וכו'. משום שבחוזה היה כתוב בפירוש שכל צד אשר לא ימלא אחרי התנאים ישלם פצויים ששים אלף פרנק והיוצא מזה שכל הכסף הזה יצטרך ללכת לאבוד.
מסבה זו הוכרחתי לנסוע למתווך, למקורבי הבעלים ולבסוף גם אל הבעלים עצמם בכדי למשש את הדופק ולדעת את מחשבותיהם. נתברר לי שהמה מסרבים למסור באותו המחיר מהתנאים ומוכנים לשלם פצויים אם נזכה בדין. ידיעה זאת הניחה במקצת את דעתנו ונתיעץ עם עורך דין. הוא ראה את כל הדוקומנטים, מצב החוזה שבידינו והאשמה מצדנו שמסבת המלחמה לא מלאנו אחרי תנאיו ומצד שני מצא שהתראותינו ששלחנו לבעלי הכפרים בזמן המלחמה תעזור לנו בדין אם נשלח כיום שוב התראה. אחרי התיעצות מרובה עם עוד עורכי דין עשינו זאת, בכדי לחזק את עמדתנו ולא נפסיד את כספנו. בינתים מחירי הקרקעות עלו פי שתים-שלש, ואין חברים ואין כסף. בכל זאת שבנו לדבר עם בעלי הכפרים ודרשנו נמרצות למסור לנו את האדמה לפי תנאי החוזה, אולם המוכרים באחת, שבתנאי החוזה לא ימכרו את האדמה. ולבסוף הבינונו שנוכל לגמור את הקניה לא באותו המחיר לפי ארבעים וחמשה פרנק אלא בשלש וחצי לי“מ הדונם. וכדי שנציל את כספנו וגם להציל את האדמה מידיהם בפחדנו שהם יכולים למכרה אפילו בחמש לי”מ, פנינו ל“הכשרת הישוב” ובקשנו מאתה לקנות את האדמה לפי תנאי החוזה, בתנאי שתחזיר לנו את הכספים שהשקענו והרוחים. אחרי הפצרות רבות הסכימה “הכשרת הישוב” להוציא לפועל את הקניה בעצמה. מסרנו לה את כל הדוקומנטים שבידינו וקבלנו ממנה מבתב [מכתב] שבו היא מתחייבת לשלם לנו לפי התנאים שבינינו אחרי שתגמר הקניה בשלמותה. זמן רב נמשך הדבר ולבסוף קנתה “הכשרת הישוב” את שני הכפרים האלה וקבלנו ממנה חלק המגיע ל“חברה חדשה” וחלק המגיע ל“אגודת המתנחלים”.
זוהי פרשת “תל-שמם” ו“ג’דה”, שעל חלק מאדמה זו נמצא המושב “כפר יהושע”.
שלש שנים עברו מהכבוש והחברה לא יכלה לגשת לפעולות ממשיות. התחבטנו בשאלת המצב הקשה של החברה. רוב החברים בעלי המניות אינם, גם אלה שקנו מגרשים אצלנו וחיבים לנו כסף נעדרים מהעיר. חובת החברה לבנקים ולפרטים מרובים ואשור ממשלתי לזכות הפעולה אין לנו. בינתים אחדים ממנהלי “חברה חדשה” הלכו לעולמם והשאירו אותנו בתסבוכת גדולה ובמצוקה. בעלי החובות החלו להציק וביחוד לי ומצב החברה הלך והחמיר. עבר זמן ובעלי המניות החלו לשוב לארץ וסדרנו אספה כללית שבה השתתפו כל החברים זולת שלשה, מה שגרם לנו שמחה שסוף סוף אנו מקובצים שוב בארץ. אחרי כמה אספות וברור המצב, החלטנו לעשות ליקוידציה. כל חבר קיבל אלף פרנק במזומנים והשאר בשטרותיהם כי את השטרות החזיקו כמעט כולם, כי עבר זמן פרעונם ולא יכלו להשתמש בהם. נמכרו כל הקרקעות שברשות האגודה וסולקו חובות החברה. למרות זאת נשארה החברה חייבה לאפ“ק סכום הגון. התחלנו לטכס עצה כיצד להשתחרר מחוב זה. הוברר שקוני המגרשים במחוז תל-אביב נמצאים בחו”ל ואת דמיהם טרם סלקו. לכן פנינו לועד תל-אביב בהצעה, היות ולחברתנו יש שבעים ושנים מגרשים בשטח תל-אביב וכדי למסור אותם המגרשים של הבעלים שאינם בארץ בידים אמונות, והיות ואלה חיבים עדין לאפ“ק ואנו משוללים רשות מהממשלה לפעול גם להבא, הננו מבקשים מועד תל-אביב לסלק לאפ”ק את כל החוב המגיע ולמשכן אצלה את כל המגרשים. ועד תל-אביב קבל בשמחה וברצון את ההצעה, סדרנו את החוזה שבו הותנה שאם בעלי המגרשים לא יסלקו את המגיע מהן במשך שנה הרשות בידי ועד תל-אביב למכור את המגרשים ולסלק את החובות. ואחרי עריכת החוזה ביננו ובין ועד תל-אביב, בין ת“א והאפ”ק, נגמרו ימי פעולותיה של “חברה חדשה”.
מפעולה כלכלית זו שהתחלה היתה כשנה לפני פרוץ המלחמה העולמית אעבור לפעולה פוליטית בשנה זו שעכשיו בזמן יחסי-השכנים המסובכים והמחודדים מאד, כדאי מאד לעמוד ולספר על זה, כי מלבד ערכם הפוליטי היה גם מאורע חשוב בחיים הצבוריים שלי.
בשנת 1913 התגברו דברי השטנה של העתונות הערבית ובפרט הנוצרית נגד היהודים בארץ בכלל ונגד תל-אביב בפרט, כפי שעמדנו כבר על זה.
אנו, אחדים מילידי הארץ יודעי ערבית שקראנו יום יום דברי השטנה האלה והרגשנו זה ביותר התאספנו אז כעשרה אנשים בביתו של הד"ר שמעון מויאל שהיה גם עתונאי מובהק בשפה הערבית. המשתתפים באספה זו היו האדונים אברהם אלמליח, נסים מלול, דוד מויאל, משה מטלון, אחי יעקב, אנכי ועוד כמה שלא נשתמרו בזכרוני. מטרת מסיבתנו היתה ליצור אגודה חשאית בשם “המגן”. הכנסנו תיכף סכום ידוע שאספנו מאתנו על המקום והטלנו על עצמנו שכל אחד יכניס סכום תשלום חדשי וגם חובה קדושה לעבוד במרץ ולעמוד על המשמר עתונות זו. ואנו היינו מתאספים בחדשים הראשונים לקיום אגודתנו כמעט בכל ערב במשרדו של העורך דין מויאל.
מתפקידה וממטרתה של אגודתנו “המגן” היה להסביר בפני העולם הערבי בהעתונות הערבית את האינטרסים של יהודי ארץ-ישראל שהם לא רק שלא מתנגדים לאינטרסי הערבים אלא להיפך הם מביאים גם לערבים תועלת רבה כלכלית וגם תרבותית.
לשם זה כתבנו מאמרים בעתונים הערבים על נושאים שונים בעתונות המקומית כמו כן בעתונות הערבית אשר בסוריה ובמצרים, והעיקר עמדנו בפרץ על המשמר לערוך תשובות בעתונות זו נגד כל מאמרי השטנה והעלילה על הציונות בכלל ועל הישוב היהודי בא"י בפרט.
בפעולתנו זו רכשנו גם כמה ערבים חשובים שגם הם כתבו תשובותיהם בחתימת שמותיהם נגד מאמרי השטנה נגדנו בעתונות הערבית.
בפעולת אגודתנו היה גם לקרב למטרתנו כמה וכמה מחשובי ונכבדי הערבים בארץ בכלל וביפו בפרט. ועלי ועל חברי באגודה זו, על משה מטלון, הוטל פעם ללכת לאחד מחשובי זקני הערבים ביפו, שאנו שנינו היותר קרובים ומכירים לו, לחפיז-ביק-סעיד, לאיש בעל השפעה גדולה על ערבי יפו, אחד מחסידי אומות העולם דודו של עצאם ביק, ראש עירית יפו עד היום.
בבואנו לחפיז-ביק-סעיד ואחרי שספרתי לו והסברתי לו יחד עם חברי משה מטלון על מטרת בקורנו אצלו, קבל אותנו בכל הכבוד, ומטרתנו יחסי שלום עם שכנינו שהיתה קרובה ויקרה ללבו, הבטיח לנו שיעשה בכל השפעתו לטובת הענין הזה בכדי להשקיט את הרוחות המוסתים והנרגזים בחוגי הערבים בארץ ובארצות הקרובות, שהוא היה קשור גם שם עם נכבדי הערבים קשר רוחני ופוליטי. והוא כתב מאמר חשוב בנידון זה שהיתה לו השפעה רבה.
בתקופה זו התעוררו חוגים מצעירי הערבים בתנועה לאומית ממש ויסדו אז את אגודתם הפוליטית בכמה ארצות ערב בשם “אילה-מרכזיה” שעיקר הפרוגרמה של אגודתם זו היתה דרישה שלטון-עצמי מקומי מין אוטונומיה מאת הממשלה התורכית מקושטא.
רק כעבור זמן-מה נודע לנו שגם האיש החשוב חפיז-ביק-סעיד, הוא חבר לאגודה חשאית זו “אילה-מרכזיה”. אחרי בקורנו אצלו, ברצונו לקרב את ראשי אגודה זו, שגרו בסוריה, לחשובי יהודי ארץ-ישראל שגם הם יכירו מטרת אגודתם ויעזרו להשיג מטרתם, כתב הוא להם על מטרת בקורנו אצלו ובקשתנו ממנו, והוא בקשם שישתדלו בכל האמצעים והשפעתם להשקיט את הרוחות הסוערים נגד היהודים בעתונות הסורית.
וכעבור זמן קצר באה משלחת מראשי האגודה “אילה מרכזיה” ליפו ובקשה ראיון ופגישת חברים עם אגודת “המגן”.
הפגישה לשם שיחה בינינו נקבעה בבית אחי יעקב, והסבה לזה היתה כי אחד השליחים היה משורר ערבי ושהיתה לו הכרה עם אחי יעקב שגם הוא כתב שירים בערבית ונוסף לזה גם היה חבר פעיל מאד באגודתנו. הם באו בדיוק בשעה הקבועה מראש. נהלנו אתם שיחה פוליטית בכל השאלות היותר קרובות לנו שנגעו בעיקר ביחסי שכנים שצריכים להיות טובים ובשלום.
בקורם זה הביא תועלת מרובה למטרתנו, כי זמן קצר אחרי בקורם נשתנה דעת העתונות בסוריה על היהודים בארץ-ישראל מרעה לטובתנו.
יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930- פרק י"א: חברה חדשה ואגודת “המגן
39%
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון- נאום המוסר של המחבר.
לא אכנס כאן למסקנות התיאולוגיות של המונותיאיזם, שזה פרק בפני עצמו ואני מתייחס בכך לדברי השטנה שנכתבו על העולים מצפון- אפריקה על ידי כתבים חסרי מצפון וחסרי אהבת עם ישראל. כתיבה כוללת על עולים, גיבוב של דברי הבל, זלזול, רכילות ועלבונות, כדי לחבל בעלייה זו ולסגור את שערי הארץ בפניהם, שכן לא התייחסו אליהם כבני אדם, לא לדבר עליהם כיהודים. מדובר ביהודים שלפי חוק השבות מגיע להם לבוא לארץ בלי לספוג עלילות, רמיסת כבודם ברגל גסה וקבלת פנים חסרת בושה. עולים אלה באים מתוך אהבת ארץ ישראל ואהבת עם ישראל וקיוו להגיע אל המנוחה ואל הנחלה. הם האמינו בגאולה שתבוא בקיבוץ גלויות, והתפללו יום יום. על דבקותם באמונה זו נשחטו, נבזזו, נאנסו ונשרפו חיים, ולמרות זאת לא נפלו ברוחם ולא ערקו מעמם. סוף סוף חשבו שיש לנו מדינה יהודית, הגיע הקץ לתלאותיהם בארץ אויב ובאים בין אחים לחיות באהבה ובשלווה ולא בשנאה ובמשטמה. סבלם פה לבושתנו, גרוע ממה שסבלו בארץ גלותם. טוענים שהם לא מפותחים? נעזור להם, אם כן, להתפתח, נחנך את ילדיהם, לטובת העם ולטובת המדינה. משפחות מרובות ילדים הם עתיד האומה, זוהי ברכה גדולה. בנפשנו הוא, להקים מהם ומבניהם דור חדש חזק ברוחו ובנפשו. בטובתם, יהיה טוב לעם; בחוסנם, יהיה חוזק העם; בחינוכם, יתקדם העם. יש להתייחס אליהם בכבוד ובאהבה כבני אדם וכיהודים. נאמר ״הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה״. בתנא דבי אליהו ט״ו אנו קוראים: ״אמר אליהו(הנביא) פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום. בא לפני אדם אחד והיה שואלני בדברי תורה. אמר לי: רבי, שני דברים יש לי בלבבי. ואני אוהבם אהבה גדולה: תורה וישראל. אבל איני יודע איזה מהם קודם. אמרתי לו: דרכם של בני אדם שאומרים: תורה קודמת לכל: אבל [אני] הייתי אומר: ישראל קדושים קודמים״ כי בלי ישראל אין תורה. רשב״י בקה״ר א׳ אומר: כתוב: ״כי כימי העץ ימי עמי״ ואין עץ אלא תורה. שנאמר ״עץ חיים היא״ וכי מי נברא בשביל מי: התורה בשביל ישראל, או ישראל בשביל התורה? לא תורה בשביל ישראל? התורה שנבראת בשביל ישראל הרי היא קיימת לעולמי עולמים. ישראל שנבראו בזכותם על אחת כמה וכמה״. נמשיך בחשיבות האדם בישראל. המדרשים טיפלו בזה כי הנושא חשוב מאד. רבי מאיר נהוראי במחצית המאה השנייה, אומר: ״כי מלאכיו יצוה לך לשמורך״.מי גדול? השומר או הנשמר? ממה שנאמר ״כי מלאכיו יצוה לך לשמורך״, הוי אומר הנשמר גדול מן השומר. ״על כפיים יישאונך״. ר׳ יהודה אומר: מי גדול? הנושא או הנישא? ממה שנאמר ״על כפיים יישאונך״ הוי, הנישא גדול מן הנושא. ברור אם כן שהאדם חשוב מאוד וקודם לכול, גדולתו של האדם מחייבת אותו לאחריות גדולה, בידי המלך או המושל – סמכותו תגרום לצדק או לשחיתות. ״צדק צדק תרדוף״, ״חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף״. חברה בלי צדק לא תחזיק מעמד לטווח ארוך. חברה שיש בה עשירים מופלגים מחד גיסא ועניים מרודים מאידך גיסא לא תחיה בשלום לטווח ארוך. משטרים שבהם אין התחשבות בציבור הרחב יוצרים התמרמרות, פשע, ירידה בבריאות, מרידות ואנרכיה. המוסר, דרך הארץ והחינוך הם העתיד של החברה וזה נתון בידי כל אחד בחברה, לטפח ערכים מוסריים של יושר וצדק. ״ר׳ שמעון [בן יוחאי] אומר: שלושה כתרים הם: כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות. וכתר שם טוב עולה על גביהם״. למה שם טוב חשוב מכולם? כי זה הדבר היחיד שהאדם זוכה בו בזכות עצמו כבן אדם, בזכות אישיותו והתנהגותו בחברה – אישיות המקרינה טוב לב, כבוד והתחשבות בזולת. כנות, יושר, הגינות – הן מידות נעלות שמקנות לבעליהן אהבה וכבוד בחברה.
״שנו רבותנו: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים: ״נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא. והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשו שנברא, יפשפש במעשיו ויש אומרים ימשמש במעשיו״. כי במעשיו הוא גוזר את גורלו ומשפיע על סביבתו. ״בן זומא אומר: איזהו מכובד? המכבד את הבריות״, וכן אומר ״ר אליעזר: יהיה כבוד חברך חביב עליך כשלך״ ״וזאת תורת האדם״. יחסים של כבוד בין אדם לחברו יוצרים חברה מתוקנת ומשגשגת, בריאה, אשר חיה בשלום. הלל, שבא ממעמד חברתי נמוך, הגיע בזכות אישיותו הטובה לרמה הגבוהה ביותר כנשיא הסנהדרין, והקים דור של חכמים ומלומדים שהשפיעו על דורות רבים. הלל היה ידוע כאיש עניו, מלא חכמה ונוח לבריות. הוא הנחיל לנו את הממרה ״דעלך סני לחברך לא תעבד״ או – ״מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך״, זאת כל התורה. ר׳ יהודה הנשיא שהיה מצאצאיו של הלל, אמר: ״איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם״. חברה בריאה ברוחה ובנפשה, היא חברה חזקה, יש בה חוסן שאף אחד לא יכול להרוס. בניה של חברה זו יהיו חומת מגן בלתי חדירה לאויביה. בנים של חברה כזו ייתנו את נפשם על הגנתה ללא היסוס וללא ערעור ויילחמו עליה בחירוף נפש בכל כוחם. במדרש תנחומא פרשת פקודי כתוב: ״קודם יצירת הולד במעי אמו, הקב״ה גוזר עליו מה יהא בסופו״ – אם זכר, אם נקבה, אם חלש או גיבור, אם עני אם עשיר, אבל אם צדיק או רשע – לא! אלא הדבר ההוא, נותנו בידו של אדם בלבד: זה מבטא אחד מעיקרי היהדות החשובים ביותר להבנת החיים: הבחירה החופשית שניתנת בידי כל אחד מאתנו. להיות טוב או רע, נדיב או קמצן, רכלן או מבין את הזולת. רבי חנינא בן דוסא אומר: ״כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה המנו״. אפילו הקב״ה יתייחס לאדם באותה מידה כפי שאחרים מעריכים אותו ואוהבים אותו. כי ״דרך ארץ קדמה לתורה״, זהו מצרך חשוב מאוד שחסר בחברתנו, בו תלוי עתיד החברה שלנו, ולא רק שלנו, אלא של כל חברה. היהדות מתייחסת באותה מידה לכל אדם באשר הוא אדם. ר׳ מאיר אומר: ״מנין שאפילו גוי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול״. תלמוד לומר: ״אשר יעשה אותם האדם וחי בהם״. כהנים לויים וישראלים – לא נאמר, אלא האדם. הא למדת שאפילו נוכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. ״פתחו שערים ויבוא גוי צדיק״ וכן הוא אומר: ״זה השער לה׳ צדיקים יבואו בו״. כהנים לויים וישראל יבואו בו? לא נאמר אלא ״צדיקים יבואו בו״ וכן הוא אומר ״רננו צדיקים בה״. רננו כהנים לויים וישראל, לא נאמר אלא צדיקים. וכן הוא אומר ״הטיבה ה׳ לטובים ולישרים בלבותם״, בכל נאמר אדם, לא כהנים לויים או ישראל.
כדי לסכם את יחס הקב״ה לאדם באשר הוא אדם, נאמר: ״באותה שעה שעברו ישראל את הים, ביקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב״ה.
הקב״ה גער בהם ואמר: מעשה ידי טובעים בים [הכוונה למצרים שרדפו אחר בני ישראל] ואתם אומרים שירה לפני?״ כשנודע לעשיו שאחיו יעקב גנב לו את הברכה מאביו במרמה, כתוב: ״ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאד״. המדרש אומר שצעקה זו הגיעה עד כיסא הכבוד, אפילו שעשיו מתואר בתורה כפרא אדם – בכל זאת בכיו וצעקתו הגיעו לכיסא הכבוד. ״רבן גמליאל הזקן שהיה מטייל בהר הבית וראה אישה אחת גויה וברך עליה: ברוך שברא בריות נאות בעולמו״. איזו חברה נעצב בארץ עם בני עמנו המגיעים אלינו מכל מיני ארצות, מפותחות או מפגרות? בידינו לעשות הכל כדי להתייחס אליהם כבני אדם, כיהודים אחים, ולעזור להם ביחס חיובי ואוהב. אנחנו חייבים לקבל אותם יפה כפי שנאמר: ״המקבל פני חברו כאלו מקבל פני שכינה״. לא ביחס של ביטול, מתנשא ומזלזל. האדם נולד עם שכל והוא מסוגל מטבעו להבחין בין טוב לרע, בין צדק לעוול, בין אמת לשקר כמו שכתב סעדיה גאון בספרו ״אמונות ודעות״. נאמר על האדם: ״ותחסרהו מעט מאלוהים וכבוד והדר תעטרהו״ ״הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים״. בידינו הדבר וביכולתנו לעשותו. תודה רבה!״ בכך תם נאומי.
זכיתי לתשבחות מכל הנוכחים על דבריי, והודיתי להם ובפרט לידידי ישראל ישעיהו שעודד אותי תמיד ונהנה מהמבטא שלי. נכנסנו לשנה שנייה במכון. גם בקיץ נשארתי בחדרי בבית-ברל. המנהל שלח אותי למצוא מועמדים טובים לשנה הראשונה. סיירתי בסמינר לפעילי ההסתדרות ומצאתי שם מועמדת טובה, עורכת דין ממרוקו, ובסוף הקיץ היא באה ללמוד.
קבוצות שונות באו לימי עיון מצרפת ומארצות הברית ואני הייתי שם כדי לעזור ולהדריך אותן.
בסופי שבוע באו קבוצות של צעירים מהקיבוצים לימי עיון. זה היה מספיק זמן בשבילם להשאיר חורבן אחריהם כשעזבו. הם השאירו את המקום כאילו הייתה שם רעידת אדמה: חיבלו בכל דבר וגרמו נזקים גדולים למבנים ולרכוש; היו פושטים בפרדסי הסביבה ועושים בהם שמות; היו מביאים ארגזים שלמים של פירות ששמו תחת המיטה ורק כשנרקבו נודע לנו על קיומם. בעלי הפרדסים ירו באש חיה באוויר כדי להבריח אותם מהפרדסים. נשארתי פעור פה נוכח יצר ההרס שהיה בצעירים אלה. דבר לא נשאר במקומו או תקין. אפילו בתריסי החלונות חיבלו ואחרי שהלכו, ההנהלה הייתה צריכה להחליף אותם. כך עבר הקיץ. השתמשתי בספרייה ללימוד ולעיון, להרחיב את ידיעותיי בחומר שלמדתי והמשכתי בנגינה על הפסנתר. השתתפתי מעל דפי העיתונות בדיון על יהדות הגולה, שבה זלזלו הצברים ״הנחמדים שלנו״, שחשבו שהם יוצרים תרבות ישראלית יש מאין ובלא צורך לבסס את היצירה הזו על יסודות העבר העשיר שלנו. הם חשבו שאפשר ליצור תרבות חדשה בלי זיקה לתרבות יהודי הגולה – גישה תמימה ומזיקה. בעקבות כך כתבתי מאמר שפורסם ב״הפועל הצעיר״ 19.3.57 בשם ״רוחות מנשבות״, שבו אני מלמד זכות על היצירה התרבותית של יהודי הגולה.
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון- נאום המוסר של המחבר.
עמוד 311
אֵל אֱלֹהִים ה'/ צוּר יְשׁוּעָתֵנו-לשבע ברכות-אפרים חזן ואנדרה אלבאז
37 – קיד. אֵל אֱלֹהִים ה' / צוּר יְשׁוּעָתֵנוּ
לשבע ברכות. לנשמת. שיר מעין אזור בן שש מחרוזות. בכל מחרוזת ארבעה טורי ענף וטור מעין אזור. כל טור מתחלק לשתי צלעיות.
חריזה: א/בא/בא/בא/ ג/ד ה/וה/וה/וה/וג/ד.
משקל: שבע תנועות בצלעית א ושש תנועות בצלעית ב.
כתובת: פיוט על שבע ברכות לחתן. נועם ׳אדון רעיה צביה׳. סימן: אני דוד. מקור: א־ לא ע׳׳א; ק-לג ע״א.
אֵל אֱלֹהִים ה' / צוּר יְשׁוּעָתֵנוּ
מִזִּמְרַת שִׁיר רְנָנָי / יוֹם זֶה אוֹדֶנּוּ
יִשְׁמַע קוֹל תַּחֲנוּנָי / אֶשְׁאֲלָה מִמֶּנּוּ
יְמַלֵּא שֶׁחֹק פִּנּוּ / רִנָּה לְשׁוֹנֵנוּ
5-יִשָּׁמַע בְּאַרְצֵנוּ / קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה
נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ / אַתָּה נוֹרָא אַתָּה
לִכְבוֹד שִׁמְךָ וְהוֹדֶךָ / הַכֹּל יָפֶה בָּרָאתָ
וּבְיוֹם שִׁשִּׁי בִּדְמוּתְךָ / הָאָדָם יָצַרְתָּ
עֶזְרוֹ נֶגְדּוֹ עָשִׂיתָ / מִצַּלְעוֹ לוֹ בָּנִיתָ
10-וְאוֹתָהּ לוֹ קִשַׁטְתָּ / כְּכַלָּה כְלוּלָה
יָה מָתַי תִּישַׁן, עוּרָה / אֶל צִיּוֹן וְשָׁבֶיהָ
אוֹתָהּ תָּשִׂים עֲטָרָה / בְּבִנְיַן חָרְבוֹתֶיהָ
תָּגִיל תָּשִׂישׂ עֲקָרָה / בְּקִבּוּץ בָּנֶיהָ
אֱסֹף אֶת פְּזוּרֶיהָ / נִדָּחֶיה אֵלֶיהָ
15-כָּל יוֹשְׁבֶיהָ עָלֶיהָ / תָּשִׁיב כְּבַתְּחִלָּה
דּוֹדִי צַח מִי כָּמֹכָה / צוּרִי כִּי מַלְכֵי מִקֶּדֶם
אֲהוּבִים אֶת פָּנֶיךָ / בְּשִׂמְחָה תְּחַדֵּם
כְּשַׂמֶּחֲךָ יְצִירְךָ / בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם
וּמִכָּל צָרָה תִּפְדֵּם / כִּפְדוֹתְךָ צָעִיר רוֹדֵם
20-וּבִגְדֵי יֶשַׁע תַּעְדֵּם / מַעֲטֵה תְּהִלָּה
וּלְאֵל נַעֲרָץ בִּקְדֻשָּׁה / אָנֹכִי אֲזַמֵּרָה
כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא / וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא
חֲתַן וְכַלָּה עָשָׂה / שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה בָרָא
אַהֲבָה אַחְוָה קָרָא / שָׁלוֹם וְקוֹל בְּשׂוֹרָה
25-וְגַם רֵעוּת בְּחֶבְרָה / דִּיצָה רִנָּה וְגִילָה
דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ / הָרוֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים
סוֹף וְקֵץ אֵין לְגָדְלוֹ / נִשְׂגָּב, דָּר מְעוֹנִים
יָשׁוּב יִבְנֶה הֵיכָלוֹ / זָהָב וְרַב פְּנִינִים
לִגְבוּלָם יָשִׁיב בָּנִים / דְּשָׁנִים ורַעֲנַנִּים
30-נִשְׁמַת כָּל חַי בִּרְנָנִים / תְּבָרֵךְ שְׁמוֹ סֶלָה
[1] אל אלקים ה׳: על-פי תה׳ נ, א, ועוד. צור ישועתנו: על-פי תה׳ פט, כז. 3. ישמע קול תחגוגי: על-פי תה׳ כח, ב. 4. ימלא… לשוננו: על-פי תה׳ קכו, ב. 5. ישמע… כלה: על-פי יר׳ לג, י-יא, והיא לשון הברכה השביעית מברכות הנישואין. 6. נפלאים מעשיך: על-פי תה׳ קלט, יד. אתה נורא אתה: על-פי תה׳ עו, ח. 7. לכבוד… בראת: על דרך הברכה ׳שהכל ברא לכבודו׳. 9-8. וביום… בנית: כמסופר בבר׳ א, כו; ב, יח. 10. ואותה… כלולה: על-פי בר״ר יה, ב. 11. יה… עורה: על-פי תה׳ מד, כד. ציון ושביה: על-פי יש׳ א, כז. 12. אותה: את ציון. 13. תשיש… בניה: על-פי נוסח הברכה השביעית מברכות הנישואין. 15. כל יושביה עליה: שכל ישראל ישבו אל אדמתם, על־פי ערכין לב ע״ב. תשיב כבתחילה: על-פי יש׳ א, כו. 16. דודי צח: כינוי לקב״ה, על-פי שה״ש ה, י. מלכי מקדם: על־פי תה׳ עד, יב. 17. אהובים: הם החתן והכלה. את… תחדם: על־פי תה׳ כא, ז. 18. כשמחך… מקדם: על-פי הברכה השישית מברכות הנישואין. 19. צעיר רודם: כאן כינוי לעם ישראל, על-פי תה׳ סח, כח. 20. ובגדי תהילה: על-פי יש׳ סא, י. 21. ולאל נערץ בקדושה: על-פי תה׳ פט, ח. 22. כוס… אקרא: תה׳ קטז, יג. 25-23. חתן… וגילה: על־פי הברכה השביעית מברכות הנישואין, וראה כתובות ח ע״א. 25. רועות בחברה: השווה קה״ר ט, א. 26. דודי… בשושנים: על-פי שה״ש ב׳ טז. 27. נשגב דר מעונים: כינויים לקב״ה, על־פי יש׳ לג, ה. 28. זהב ורב פנינים: בזהב ובפנינים רבות, על-פי מש׳ כ, טו. 29. לגבולם ישיב בנים: על-פי יר׳ לא, טז. דשנים ורעננים: תה׳ צב, טו.
דבורה גינזבורג הורקנוס-שיר ומאמר על אודות המעברה
דבורה גינזבורג הורקנוס
פורסם בעתון דבר 20/11/1953
בְּקֶרֶב לִבִּי
בְּקֶרֶב לִבִּי
תְּנַסֵּר
זוֹ אָהַבְתִּי
אָהַבְתָּ פִּתְאוֹם
אֶל מֵאוֹת יְלָדִים
אֶל מֵאוֹת יְלָדוֹת
יַלְדֵי מַעְבָּרָה
נִשְׁמָתִי צוֹלֶלֶת סֹעֲרָה
צוֹלֶלֶת עֲמֻקָּה
לְתוֹךְ אֲגַמֵּי תֹּם עֵינֵיכֶם
אִמָּהוּתִי זוֹעֶקֶת זְעָקָה
עַל מֵרִי עָנְיְכֶם
יְלָדַי מִבַּגְדָּד מִטֶּהֶרָן
מִמָּרוֹקוֹ מִכּוּרְדִּיסְטָן
בְּאָזְנַי, בְּאָזְנַי
מְהַדְהֶדֶת מַקְהֵלַת
קוֹלוֹת וּבְנֵי קוֹלוֹת
קוֹלוֹת נְעָרִים
קוֹלוֹת נְעָרוֹת
קוֹלוֹת יְלָדִים
קוֹלוֹת יְלָדוֹת
מִבַּגְדָּד, מִשִּׁירָז מִתֵּימָן
בְּאָזְנַי, בְּאָזְנַי
מְהַדְהֶדֶת מַקְהֵלַת
קוֹלוֹת אַבּוּב, עוּגָב
קוֹלוֹת וּבְנֵי קוֹלוֹת
הָמוֹן רַב
שֶׁל נְעָרִים
שֶׁל נְעָרוֹת
מִבַּגְדָּד, מִשִּׁירָז מִתֵּימָן
דֶּרֶךְ יָמַי
דֶּרֶךְ לֵילוֹתַי
נִשֵּׁאת הַשְּׁאֵלָה
הַתְּלוּנָה
תְּלוּנַת אָבוֹת וּבָנִים
שֶׁל מַעְבָּרָה
עַל פֶּתַח לִשְׁכַּת עֲבוֹדָה בְּמוֹשָׁבָה יְוָנִית
הֵם צוֹבְאִים
עֲצוּבִים כַּצֹּאן
שׁוּב מוֹכְרִים אֶת מְנוֹת יַלְדֵיהֶם
בַּעֲבוּר פַּת לֶחֶם
נַעֲלֵיהֶם קְרוּעוֹת וּבָלוֹת
מִשַּׁעַר הָעֲלִיָּה
עַד הֵנָּה
אַל נָא תָּשִׂים בִּי עֵינֶיךָ
אִישׁ יְגוֹנוֹת
אַל נָא תָּשִׂים בִּי עֵינֶיךָ
אַתָּה הַנּוֹשֵׂא בְּקִרְבּוֹ אֲנָחָה
אֲנִי בּוֹשָׁה מִפָּנֶיךָ…בְּנֵי הָאָבֵל מִנְהֲרוֹת בָּבֶל
אֶל מוּל עֵינַי
אֶל מוּל עֵינַי
תְּפַרְפֵּר
בְּתוֹךְ לִבִּי
בְּתוֹךְ לִבִּי
תְּנַסֵּר
אָהַבְתִּי רְווּיַת טַל
אֶל מֵאוֹת נְעָרִים
אֶל מֵאוֹת נְעָרוֹת
שֶׁל מַעְבָּרָה מְקוֹר חַיִּים
בִּדְרוֹמָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם
ז.ע
במשך שתי השנים שאני עושה כאן, בצריף הצהוב שלי, על האדמה שלי, בעיבורה של אותה המעברה – לא חשבתי על כך אף פעם : מה, בעצם אני עושה כאן?
מה בעצם דוחף אותי לטפל באנשים אלה ולטרוח למענם? כל כך רווי כאן כל יום בנושא אחר : "מעברה" – על שפע גווניו וטעמין, כה טעונים הם הימים בבעיותיהם של שמונה מאות בדונים הרוחשים בלב עמק הרפאים, משונה כשהם נשענים
אל פסי הרכבת עד כי לא נמצא פשוט פנאי לשאול את השאלה :
מה דחף אותי אל כל אלה?
היה זה בתחילה, רגש הסולידריות. הרגש של "כל ישראל אחים", שגאה בי פתע: הן אחים הם כל אלה. באי פרס, מבגדאד שבסיפורי אלף לילה ולילה; מאותה בבל של התלמוד הבבלי שלנו; אותה
באגדאד, ששדדה אותם והציגתם ככלי ריק תוך לילה אחד.
כולם חיפשו עבודה, עד כדי לומר נואש. פנסיהם העמומים בידיהם, צעדו כושלים, בערב היורד, מתחנת האוטובוס האחרונה, על פני אבנים גדולות של הואדי, אל העמק הזה, לעבר האורות המהבהבים של בתי מגוריהם.- סללו להם כביש. עזרו להם- סייעו להם בכל אשר יכלו : אך בכל אלה לא היה די.
טורחם ועמלם הוא שקירב אותי וריתק אותי אליהם——
עדיין לא היו מים במשכני. אך בעמדי לגרור את דלי המים הראשון מברז המעברה אל צריפי- כבר באו וחטפוהו מידי: סבוני כנופית ילדים יפים, מוכי רזון ולבושי סחבות, והם צווחו בקול: הדודה מצריף הזהב ! הדודה מצריף הזהב!
מאז לא הייתה המים שלי בגדר בעיה, אך בעיה אחרת נמצאה לי תחתיה: עלי לדאוג לשלמי תודה. וכך נעשיתי לאותה אישיות מיסתורית בלשכה ההומה של הקרן הקיימת, המושבת ותובעת העתקי תמונות ומבליעה אותם בארנק שבידה, שוב ושוב. נעשיתי אותה דודה מוזרה המחזרת על פני סדנותיהם של סנדרלי ירושלים ופושטת ידה לנעליים שאין להם עוד תקנה- ומביאה להם תקנה, בדרך נס ובדרך פלא,בעזרת מטליא נעלים, סוליימן איש המעברה…..
אלף פנים היו לה לידידותי עם זקן ועם נער כאן- אך נושא אחד מאפיל על הכול וממלא בי את הכול: שוה , זה שוע גבאי
שוע בת הארבע עשרה היא בתםשל הואוי ושל מרסל, והיא הבכירה בין חמשת צאצאיהם. היא הראשונה שבאה אל שער גינתי, באה וקראה לי בקול חלילים מהסס" דודה!
"הכנסי ילדה"
עיני אילה קרועות לרווחה, כחושה עד עצם, בלויה סחבות ומרעידה, נשלה את סנדלי העץ, הכפכפים שלה על סף דלתי:
דודה ! אין עבודה לאבינו ! נשנקה בדמעות בכי, שזלגו בטיפות גדולות על חיוורון פניה.
בדונם נגלה לי כמאורה מעוררת ורועה. כאן מוטל היה האב – לפנים מעשירי היצואנים של בגדאד- מוטל כצלם בלהות על היצוע הצר, עם שמיכת צמר של הסוכנת. האם, דמוית שלד, עמדה טכיבסה. הצאצאים – דגלים : מקלות עמדו סביב נבוכים, – כל ביצה, כל חבילת מארגארינה מאז חודש מאי, מאז בואם לכאן, מצאו דרכם לשוק – ומצאה ידם את הפרוטות לקניית חובז הוא לחם ותה.
שוע נעשתה לי לבת, ומשפחתה נעשתה לי למשפחה שלי, הואוי, שבבחרותו היה חייט, קיבל לבסוף מכונת תפירה מאת "מלבן". עכשיו באלה הימיםזה לחנות, לחניונת רה, ברחוב גריזים שבמחנה יהודה. ואני מבקשת למענו לקוחות…וחלומי האחרון הוא – שיכון, חלב ושיכון לשבע הנפשות. אשר באו אלינו מבגדאד
עברית: דרורה ברנאי
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano.Cohen
- SHELOMO: Rabbin dans l'antique
capitale du Tafilalet, Sijilmassa, une des plus importantes villes sur la route des caravanes entre le Sahara et la Méditerranée. Cette florissante communauté fut détruite lors de la grande vague des persécutions des Almohades. Une de ses lettres, adressée en 1148 à son père réfugié en Egypte, est une des sources d'informations sur la vie des Juifs au Maroc au cours de cette époque tragique.
- AHARON: Rabbin de la communauté des Tochabim de Fès, un des signataires de la Haskama des Tochabim de ne pas consommer la viande abattue par les Mégourachim selon la règle de l'insuflation du poumon, la ״Néfiha״, décision qui provoqua la grande controverse bien connue entre les deux communautés.
- ABRAHAM: dit Harofé, le médecin. Rabbin né à Fès en 1543. Il fut membre du tribunal rabbinique et signa sur un certain nombre de Takanot dont celle de l'an 1600 faisant obligation aux habitants de Fès de venir en aide à leurs frères de Jérusalem. Il décida à l'âge de 110 ans de monter terminer ses jours à Jérusalem où il mourut quelques mois après son arrivée en 1653.
PINHAS: Fils de Néhémia. Notable de la communauté de Fès, un des signataires de la Takana de 1599 autorisant de prendre une seconde épouse en cas de stérilité de la première après plus de dix ans de mariage. Il centralisa en 1603 les dons des habitants de Fès en faveur de la communauté de Jérusalem.
BINYAMIN: Riche négociant marrane originaire du Portugal qui s'installa à Salé où il revint ouvertement au judaïsme au début du XVIlème siècle. Avec l'aide de son frère Yossef, installé en Hollande, il se mit au service du caïd d'Azemour, Mohamed El Ayachi qui contrôlait tout le Nord du pays à qui il fournissait des armes achetées en Hollande, malgré l'opposition du sultan Moulay Zidan et des conseillersde la famille Pallache alors très influents à la Haye. Il suivit le caïd El Ayachi quand il décida en 1640 de transférer son centre d'Azemour à Tétouan.
YEHOUDA: Grand négociant international d'origine livoumaise, à Alger à la fin du XVIlème siècle. En 1699, le Bey de tunis lui confia la mission de renouveler l’accord de paix et de commerce avec les Pays-Bas. A la suite de la réussite de sa mission, le Parlement des Pays-Bas le chargea de négocier des traités semblables avec l'Algérie et la Tripolitaine qui lurent conclus en 1708.
- YAACOB RAPHAËL: Rabbin né à Mogador et éduqué en Angleterre. Il fut rabbin de la communauté hispano- portugaise de Montréal entre 1778 et 1782, et ensuite rabbin à New York, puis à Philadelphie où il mourut en 1811.
- ABRAHAM: Célébré rabbin de Tunis, affectueusement surnommé Baba rbi. Il est considéré comme l'introducteur des hautes études talmudiques en Tunisie avec rabbi Sémah Sarfati à la fin du XVIlème siècle. Mort en 1715. Il était comme lui originaire du Maroc. La yéchiva qu'il avait fondé était connue jusqu'à nos jours comme la yéchiva des Mékoubalim, les Kabbalistes.
- AHARON YONATAN: Un des grands rabbins d'Alger du XVIlème siècle. Il fut l’auteur de différentes prières entrées dans le rituel de la communauté pour la célébration du second Pourim d'Alger commémorant l'échec des Espagnols devant Alger en 1775.
- HANANIA: Surnommé "mou! sjra elkhdra״, le rabbin à l'arbre vert. Considéré comme le saint patron de la ville de Marrakech. Son tombeau auprès duquel pousse un arbre toujours vert malgré le feu entretenu à ses pieds par les fidèles, était un centre de pèlerinage connu dans tout le Maroc. Avant le Protectorat, les Musulmans s'adressaient à lui pour retrouver lesescalves noires enfuies. On ignore tout de sa biographie et selon la tradition, il serait originaire de Terre Sainte.
- YOSSEF: Sumomé Hadayan car il fut promu juge à un âge très précoce, Fils de rabbi Shémouel. Selon la tradition il occupa son poste de dayan au tribunal de Tunis pendant près de quatre-vingt dix ans, accédant à sa présidence en 1765, succédant à rabbi Messod Elfassi. Il finit ses jours à Jérusalem.
- SHAUL (1772-1849): Disciple de rabbi Sémah Cohen, contemporain du célèbre grand rabbin de Tunis, rabbi Yéhoshoua Bessis. Rabbin miraculeux, grand kabbaliste, grammairien, il fut Président du tribunal rabbinique de Djerba à titre bénévole. Auteur de plusieurs ouvrages de commentaires dont "Lehem Habikourim" et "Bina leetim". "Kamé Réem" et "Bigdé Kéhouna". Il compsa des prières et des chants publiés dans son livre "Sifté rénanot". On raconte qu'en entendant un jour au marché le crieur public annoncer l'abolition de l'esclavage en Tunisie, sous la pression des puissances européennes, il éclata en sanglots, passant toute la journée à pleurer. Quand on lui demanda la raison de son étrange conduite, il répondit avec amertume: "Ne voilà-t-il pas que les plus méprisés des hommes, voués par la malédiction divine à cette humiliante condition de génération en génération, Dieu les a pris maintenant en misérocorde, alors que nous, son peuple, continuons à être en exil ? Il pleura tant qu'il s'endormit et pendant son sommeil on le vit sourire. A son réveil, il raconta que du Ciel on lui avait que la Rédemption était maintenant proche: son arrière peti- fils la verra. Effectivement en 1948 ce fut la proclamation de l'Etat d'Israël !
- ABRAHAM ITSHAK1: Fils de rabbi Hay. Une des grandes figures rabbiniques de Tunis au XIXème siècle, contemporain de rabbi Yéshoua Bessis. La yéchiba qu'il dirigeait bénéficia du généreux soutien de son proche parent, le caïd Nissim Samama. Fervent kabbaliste dans la tradition du grand maître du Yemen, rabbi Shalom Sharabi. Ses livres "Michméret Kéhouna" et "Shoulhano shel Abraham", qu'il fit imprimer de son vivant à Livourne, en 1865, sont devenus les livres de chevet des rabbins tunisiens.
- MESSOD: Rabbin à Tanger, mort en 1887 à l'âge de 102 ans. Fondateur de la synagogue "Tiferet Israël" qui portait également son nom jusqu'à nos jours. Lors du bombardement de la ville par la flotte française en 1844, il échappa miraculeusement à la mort. Alors qu'il fermait les volets de la fenêtre de sa chambre, un débris d’obus lui emporta deux doigts de la main droite.
LEVY ABRAHAM (1844-1888): Juriste et homme d'affaires. Un des pionniers de la presse au Maroc. Né à Mogador, éduqué en Angleterre, il s'installa à Tanger après ses études en France et en Angleterre où il fut le correspondant de l'agence Havas et des journaux juifs anglais "The Jewish World " et "The Jewish Chronicle". Après la conférence de Madrid sur la protection étrangère, tenue en 1880, il fut chargé par le judaïsme américain de veiller à l'application des clauses sur les droits des juifs du Maroc et d'informer les consuls étrangers toutes les violations. En 1883, il fonda le premier journal de langue française du pays, "Le Réveil du Maroc". Sa nationalité anglaise lui permit une liberté de ton inattendue pour l'époque, n'hésitant pas à critiquer très vivemant les agissemesnts de la "soi-disant administration marocaine, primitive et corrompue", tout en prenant soin de ne jamais attaquer frontalement le sultan lui-même. Il mit généreusement son journal au service de la lutte pour les droit communauté juive, soulignant sa capacité de contribuer au progrès du Maroc et préconisant pour cela une plus grande intervention de l'Europe. "Il est bien temps que l'Europe civilisée abandonne les hypocrites considérations de respect du droit international en vertu desquelles elle tolère les méfaits inhérents à l'administration marocaine. Si la cause de la civilisation prévaut sur toutes les autres, si la solidarité humaine n'est pas un vain mot, il y a longtemps que les cabinets européens devraient imposer au Maroc des réformes administratives et économiques plus humaines, en harmonie avec la justice et la prospérité des indigènes et des étrangers ("Le Réveil du Maroc", 7 Janvier 1885). Il se fit également le défenseur des intérêts de la France, préconisant de lui confier le protectorat sur le pays. Après sa mort prématurée, alors qu'il n'avait pas encore 50 ans, son journal fut racheté par le banquier Haïm Benchimol.
- SHELOMO: Fils du riche commerçant Abraham. Rabbin à Debdou, mort en 1881. Vénéré par la communauté qui lui donna le surnom de rbi elkbir, le grand rabbin.
- ABRAHAM COHEN-SABAN: Fils du rabbin-juge Aharon, rabbin à Debdou, disciple de rabbi Shélomo Cohen, son oncle. Il quitta Debdou en 1903 à la suite de la prise de son village par le célèbre chef rebelle Bou Hmara qui devait tenir tête pendant sept ans aux troupes royales et s'acharner particulièrement sur les communautés juives de Debdou et Taza. Il trouva refuge dans le présidés espagnol de Mélilia où il fut juge au tribunal rabbinique et où il continua son enseignement. Fondateur d'une synagogue qui existe jusqu'à nos jours.
- SASSI: Disciple de rabbi Itshak Houri, dont il épousa la fille. Enseignant puis juge et président du tribunal de Djerba pendant 37 ans jusqu'à sa mort en 1905. Auteur d'un ouvrage de commentaire talmudique "Birkat Hachera״.
- YOSSEF HAEM: Fils de Yéhouda. Rabbin né à Mogador en 1851, il monta avec ses parents à Jérusalem en 1866 où il dirigea la Yéchiva de la communauté nord- africaine. Son livre "Minhat Cohen" ( Jérusalem 1902) connut un grand succès car il mêlait à l'érudition sépharade une excellente connaissance de la tradition achkénaze. Il fut élu en 1915 président du Tribunal de la Communauté Maghrébine, poste qu'il occupa jusqu'à sa mort en 1921. R. HAYEM: Un des plus grands rabbins des dernières générations au Maroc. Né à Fès en 1836, il fut considéré de son vivant comme un saint miraculeux. Ses obsèques en 1925 en présence des autorités musulmanes et françaises furent grandioses. Les discours en sa mémoire se poursuivirent plusieurs heures du matin jusqu'à son enterrement vers trois heures de l'après-midi. Sa tombe était devenue un lieu de pèlerinage populaire.
- YOSSEF: Fils de rabbi Nissim qui fut président du tribunal rabbinique de Djerba. Nommé président du tribunal pour succéder à son oncle monté en Terre Sainte, il refusa d'émarger à la caisse de la communauté et continua à exercer sa profession de bijoutier où il excellait. Il fonda une caisse de bienfaisance qui accordait des prêts aux Talmidé Hakhamim qui acceptaient de vivre uniquement de leur labeur. En plus de ses fonctions au tribunal, il enseignait bénévolement. Considéré de son vivant comme miraculeux, de nombreuses légendes sont attachées à son nom. Mort en 1858.
YAACOB: Une des figures dominantes de la presse et de la littérature judéo-arabe en Tunisie. Né à Tunis en 1872, il commença sa carrière en 1892 comme instituteur à l'école de l'Alliance. Il fut aussi interprète auprès des autorités françaises à Mateur. Paralldelemnt, il se lança dans le journalisme collaborant aux journaux juifs de Tunis. En 1891, il fonda son propre journal "Al Nosra", La Victoire, qui parut 2 ans. Il fut avec Tsemah Levi le rédacteur de "Nasser El Mouhayerin", le soutien aux déshérités. L'institution de la caution et de la censure le contraignirent à mettre fin à la parution de ses journaux. Après la levée de ces entraves, il fonda en 1904 le quotidien "Al Sabah", le Matin qui devait connaître une longévité exceptionnelle, réussissant à paraître sans interruption pendant plus de onze ans avec comme sous-titre justifié, "seul quotidien judéo-arabe d'Afrique du Nord". Ses éditoriaux quotidiens étaient très attendus. Parrallèlemt il collabora au journal de Yossef Cohen Ganouna, "Le Judaïsme Tunisien", en français. Sioniste fervent, il collabira au premier périodique sioniste, le mensuel "Kol Sion" qui parut à Tunis entre 1912 à 1913. Auteur de plusieurs romans en judéo-arabe, parus d'abord en feuilletons dans son journal, puis en volumes, "L'Aigle rouge"; "La jeune fille pudique"; "Les montagnes des ténèbres"; "Les flammes du désir"; Il traduisit du français les articles de la presse française sur l'Affaire Dreyfus, ainsi que les romans les plus populaires de l'époque comme "Les Trois Mousquetaires"; ’Ivanohé". Il publia également des recueils de poésie.
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano.Cohen
Page 325
חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– הרה״ג רבי שמואל עזראן זצ״ל
הרה״ג רבי שמואל עזראן זצ״ל
ראב״ד לעדת המערבים בירושלים (תרפ״ח — תשט״ז) 1928-1956
רבי שמואל עזראן נולד בשנת תרל״ב בעיר הגדולה לאלקים ״מראקש״ שבדרום מערב מרוקו. לאביו הגאון החסיד רבי מרדכי ולאמו הצדקת מרת אסתר.
עיר מולדתו־ובית אביו
אביו של רבי שמואל, רבי מרדכי עזראן, היה אישיות תורנית מפורסמת צדיק גדול, ובעל אכסניה של תורה בעירו ׳׳מראקש״, הידועה והמפורסמת בהיסטוריה היהודית כמטרפולין של תורה.
לאו מלתא זוטרתא, לבלוט בתוך עיר, המלאה ישיבות ובתי מדרשות, אשר רבניה וחכמיה היו בעלי שיעור קומה, חריפים ובעלי פלפול, הגוזרים ים החכמה לגזרים, ודורשים תילי תלים על כל קוץ וקוץ, ואם אכן בלט מאן דהו, הרי שללא ספק, היה צריך להיות תלמיד חכם מופלג בחכמה, בקי בעיון ובסברה ישרה, נושא ונותן ברוב המקומות בש״ס ופוסקים. וכזה היה רבי מרדכי עזראן, ת״ח מופלג, חריף ובקי בכל חדרי תורה, מעמיק, ובעל עיון זך וישר, שהיה קשה להזיזו ממקומו, בהיות דבריו בנויים על אדני ההגיון הבריא.
רבי מרדכי עזראן, נולד בשנת תר״ח בעיר מולדתו מארקש. בשנות נערותו, חייו ופעלו בעיר זו, גאוני עולם, אדירי התורה פוסקים בהלכה ובפרשנות התלמודית, ענקים ובעלי שאר רוח. נזכיר רק אחדים מהם:
רבי דוד צבאח, גאון אדיר ומקובל אלהי, נודע בשערים בשם ׳׳דוד מלך ישראל״. מתוך ספרו ״משכיל לדוד״, ניכרת חכמתו הגדולה חסידותו וקדושתו, ובחזיון לילה היו מתגלים לו רזין עילאין, וכמה מהם העלה על הכתב בספרו הנז׳. כן נדפס ספר ממנו, מעט הכמות ורב האיכות ״מורה צדק״ נימוקים על הש״ע חחו״מ וליקוטי דינים. נתבש״מ ליל יוה״כ שנת תרי״ט. והניח אחריו שני צנתרות הזהב, הגאון החסיד רבי ימין צבאח, והגאון הדיין המצויין רבי אברהם צבאח זצ״ל.
רבי משה רוזיליו, גאון אדיר ומפורסם. בהיותו בן י׳יח שנים חיבר שיטה על כמה ממסכתות הש״ס ונקרא ״קול מבשר״, נדפס בירושלים ש׳ יגדיל תורה, והוא ספר גדול ודבריו כאחד הראשונים.
רבי רפאל מסעוד בן מוחא. גאון גדול ומפורסם, הרביץ תורה והעמיד תלמידים הרבה, והיה עניש וקטיל. לגדולתו וקדושתו אין די באר. והוא מפורסם בכל המערב, חיבר כמה ספרים. מהם נדפסו ״פרדס רימונים״ (ירושלים תשל״ט) ו״פרפראות לחכמה״ (ירושלים תדש״מ) ראה שם בהקדמות לספרים הנז' אפס קצהו, והיה שקיל וטרי עם גדולי הדור, וביניהם עם מופת הדור נר המערב רבי יצחק בן וואליד. ראה שו״ת ״ויאמר יצחק״ ח״א (אה״ע סימן קמ״ט). ועם הגאון האדיר, רבי יעקב בירדוגו, ראה שו״ת ״שופריה דיעקב״ (סי׳ לז). ועוד. נתבש״מ ח״י תמוז תרל״ג.
רבי דוד שלוש, ידוע ומפורסם בגדלותו ובקדושתו וכינוהו חכמי עירו ״המלך דוד״. העמיד תלמידים הרבה. והרבה נסים נעשו על ידו, ואף כי אחרי מותו. נתבש״מ י״ג כסליו תרנ״ג. והניח אחריו בן יחיד הוא הרה״ג המפר רבי יוסף שלוש זצ״ל רב העדה המערבית בירושלים. (ראה אודותיו בפרק מיוחד בספרנו, ועל מהרד״ש הנר ראה בספר ״חמדה גנוזה״, לנכדו הרה״ג ר׳ דוד שלוש שליט״א, רבה הראשי של העיר נתניה ומשם באריה).
רבי יעקב אבטאן, איש אלקים קדוש, (בנו של הגאון המקובל האלהי רבי מרדכי זצוק״ל), אודותיו כתב הרב מלכי רבנן: הוא חי במאה הו' ומו"ץ במראק״ש, ובס' קול מבשר במסכת שבועות יש שם חידושים ממנו, ולא ידעתי אם הניח אחריו כתבי יד, ונתבש״מ ער״ח אייר תרל״ג. ולשמע אוזן כשעבר השד״ר מו"ה ברוך פינטו זצ״ל במערב שהוא היה מפורסם בחכמתו, אמר שראה ב' מעיינים גדולים במערב, א׳ מו"ה יעקב אבטאן במראקס, וא' מו”ה שאול אבן דנאן זצ״ל בפאס, הרב הנז' היה תלמיד מו״ה משה רוזיליו מחבר ״קול מבשר״, ובפטירתו דרש עליו מוהר״ר מרדכי צרפתי זצ״ל, ושמעתי שהרב הנז' כל ימי השבוע לא הניח גבו על כר וכסת כלל, והיה כל הלילה יושב ולומד, ואם חטפתו שינה היה ישן והוא יושב בלימודו בספר, ובליל שבת היה שוכב על מטתו בכר וכסת, וביחס הכתובה תארוהו בזה״ל: הרב הכולל חסידא קדישא ופרישא המקובל האלהי סבא דמשפטים כמו״ה יעקב אבטאן זצ׳יל, וראיתיו חותם עם רבני מראקס בפס״ד א' ש׳ תר״ט פ״ק, עכ״ל.
וראיתי בספר ״תהלתו בפי״ למהר״י פרץ זצ׳׳ל(ירושלים תש׳ימ שכתב בהקדמתו כי כאשר הרב הגדול החסיד רבי ימין צבאח בנו של מוהר״ר דוד הנ״ל, נסע מחוץ לעירו לכפר ״איגינישנאי״ כדי לסדר שם חליצה לאשה אחת, וביום השישי הודיע לקהל שבאותו הכפר, כי הגיע שעתו להפטר מן העולם. וציוה אותם על הקבורה התכריכין וההספד, ושלא ידאגו אף כי היום קצר, כי בטיפולם בו ובקבורתו יתארך הזמן ויספיקו לעשות הכל קודם כניסת שבת, וכן היה.
ובאותו היום כאשר במארקש עדיין לא הגיעה הידיעה על הסתלקותו של צדיק, אמר רבי יעקב אבטאן זצ״ל לסובבים אותו, דעו כי אני רואה את מטת הצדיק ר׳ ימין צבאח בשמים. והתברר כאשר באו שליחים מהתם להודיע על פטירת הצדיק, כי רבי יעקב דיבר ברוח קודשו ודייק ממש בשעת הפטירה, והיה לפלא.
עוד גאונים ומקובלים התהלכו בעיר מארקש באותה תקופה, אשר שמם הטוב הולך לפניהם ונודעו בכל ערי המערב בחכמתם הגדולה כ־רבי אלעזר חזאן, רבי מימון ומשה פינטו, רבי יוסף אביטבול, רבי שלום הכהן. רבי אלעזר הלוי, רב תלמודי וגאון מופלא, בעל המחבר ״עבודת הלוי״ (ירושלים תרפ״ד), פי׳ על כמה מסכתות הש"ס, והוא ביאור ופירוש נפלא כדרך המהרש״א. רבי שאול נחמיאס חסיד בעל מעשים ומקובל אלהי, ידועים כמה מעשה נסים שנעשו על ידו ועל ידי אחיו הרבנים זלה״ה. רבי רפאל יוסף חרוש. ועוד.
על ברכיהם של רבנים אלו ואחרים גדל וצמח רבי מרדכי עזראן. מהם ינק תורה, יראה ודרך חיים, עד כי למרות גילו הצעיר התפרסם כתלמיד חכם רשום וכדרשן מבוקש. עיקר לימודו היה עם הגאון הגדול רבי מרדכי צרפתי זצוק״ל. אודותיו כתב הרב ״מלכי רבנן״ וז״ל: ״מו״ה מרדכי הצרפתי זצ״ל, מו״ץ במראקס ונתמנה לדיין בפרשת מטות ש׳ תרל״ב ודרש ברבים… הרב הנז׳ היה קנאי לבלי חת והיה עניש וקטיל, והוא למד אצל הרה״ג מו״ה משה רוזיליו מחבר ס׳ קול מבשר, ובסוף ימיו עיניו כהו מלראות. ולשמע אוזן, שאחד לא ציית לדינו ואירע שלא השלים יומו, והניח אחריו כמה פסקי דינים שעדיין המה בכ״י, ונתבש״מ בשי תרמ״ה״. ע״כ.
התעסקותו במסחר לא הפריעה לר׳ מרדכי בהתמדתו ובשקדנותו בלימוד התורה, אדרבה הוא זכה לשתי שולחנות, תורה וגדולה, ביתו היה בית ועד לחכמים, אצלו התאכסן לפרקים הרב הקדוש האדמו״ר רבי יעקב אביחצירא, כאשר היה בא למארקש. כן התאכסנו בביתו שדר״י א״י שבאו לקבץ תרומות עבור הישיבות והכוללים השונים. הרי״ח ילוז בספרו ״תולדות אליהו״ כותב, שכאשר הוא ואביו ר׳ אליהו ילוז זצוקי׳ל בקרו במארקש בשנת תר״ס יצאו לקראתם רבני העיר הרה״ג ראב״ד ר׳ יעקב בן חיים. ושאר בית דין הצדק, ר׳ אברהם זריהן, ר׳ ימין כהן, ר׳ שלמה אסבאג, ר׳ אברהם בן מוחא ורבי מרדכי עזראן.
הרב מרדכי עזראן ומשפחתו עלו לא״י בשנת תרס״ז והתישבו ביפו.
כאן מצא כר נרחב ומקום להתגדר בו, ויחד עם ידידו ובן גילו, רבי יוסף ארוואץ ור׳ שבתי בוחבוט, פתחו את בית הדין הספרדי הראשון בעיר זו. על עובדה זו מציין הראשון לציון, הגאון רבי אליהו פאניזי׳ל בפסק דין בענין עגונה אשר נדפסה בס׳ ״עם מרדכי״ וכך הוא כותב: ״ראיתי את השאלה הנ׳׳ל ע״ע היתר עיגונא אשר נטפלו והשתדלו מע' הב״ד צדק דעיה״ק יפו ת״ו הרבנים הגדולים יצ״ו דחתימי עלה, ויגעו ומצאו לה ארוכה למכתה האנושה, כי זה בערך ג׳ שנים אשר העלובה הנ״ל אסורה בכבלי עיגון ולא היה מי שירחם עליה להקריב משפטה לפני דייני דפום דרתא רבנן תקיפי ארעא קדישא הע״י, עד אשר העיר ה׳ את רוח מע׳ ידידנו הרה״ג רב הוד יוסף ארוואץ יצ״ו וסיעת מרחמוהי הע״י אשר קבעו ישיבה בארעא קדישא יפו ת״ו, אשר מימי עולם לא זכתה העיה״ק הנ״ל לקבוע ישיבה שמה לתורה ולתעודה, והרבנים הנ״ל היו הראשונים במצוה הזאת ואליהם יבואו העם לדרוש את ה׳ על הדין ועל המשפט״. למותר לציין, כי שלשת חברי בית דין זה עשו מלאכתם לשם שמים שלא ע״מ לקבל פרס, הם לא נהנו מכספי הצבור ולא רצו להפוך את תורתם קרדום לחפור בו.
בימי המלחמה העולמית בשנת תרע״ד. נאלץ ר׳ מרדכי יחד עם משפחתו וחבריו הרבנים לגלות ולנדוד לאלכסנדריה שבמצרים, מפאת היותם נתינים צרפתיים. בתום המלחמה חזר ר׳ מרדכי לא״י שאותה כה אהב, ונתיישב בעיה״ק ירושלים.
בישיבת ״פורת יוסף״ בעיר העתיקה, קבע ר׳ מרדכי את מקום משכנו.
לא עבר זמן רב, ושמו התפרסם בקרב תלמידי החכמים שבירושלים כחריף גדול בעל פלפול וסברה השוחה בים התלמוד ובמפרשיו. בין הרבנים שיחד אתם קבע את לימודו, היה הגאון הצדיק רבי בן ציון אטון זצוק״ל.
ר׳ מרדכי הכיר טובה לישיבה ולמייסדיה, ובהקדמה לספרו ״עם מרדכי״ (ירושלים תרצ״ג) הוא קובע ברכה ״לרבנים הגדולים הגבאים הנכבדים העומדים על הפקודים פקודי ה׳ בכאן ״ישיבת פורת יוסף׳׳, אשר ע״י הנהגתם והשגחתם השלימה, תורה יוצאת בהינומא, קולה נשמע ברמה״. גם בדרושים אשר דרש הזכיר לטובה את מייסדי הישיבה ר׳ יוסף אברהם שלום זצ׳׳ל ובתו הצדקת רבקה, וכך הוא מציין בדרוש יו״ד מספרו הנז׳: ״היום הזה יום מנוחתו של המנוח והאיש הנכבד המקים דגל התורה הוא יוסף אברהם שלום מאריה דאתרא הדין ז״ל, ולהיות כי אנחנו מלחמו אנו אוכלים ומימיו אנחנו שותים, ובביתו ובחומותיו אנו דרים, לכן אנחנו חייבים לכבדו ולעשות לו יקר וגדולה בכל יכלתינו, ובכן אנא בריה קלה זעירא דמחבריא אמרתי בלבי לומר עליו מעט דברי תורה, ובזה יהיו שפתותיו דובבות בקבר, כי תורתנו היא תורתו, ומדידיה קא זכינא…״.
כ־ט״ו שנים תמימות ישב ר׳ מרדכי בין כתלי ישיבת פורת יוסף, ושם לילות כימים על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. כל מכריו היו מתפלאים לראות כי למרות גילו, מעל הגבורות, לא נס ליחו ולא פג רעננות נעורים ממנו, בחריצותו, בעיונו המעמיק ובסברותיו הקולעות אל השערה.
עוד בשבוע האחרון לימי חייו, והוא בן תשעים שנה, ישב ולמד כאילו היה עוד בימי עלומיו. ביום פורים ט״ו באדר של שנת תרח״ץ (1938), התרופפה בריאותו וכוחותיו עזבוהו, בני ביתו הביאו לו חזן שיקרא לו את המגילה, ואחר המגילה התאזר בכל כוחותיו והצליח והתיישב ללמוד במסכת שבת, למחרת ט״ז באדר עלתה נשמתו השמימה, בנשיקה ממש.
הניח אחריו את הספר ״עם מרדכי״ דרושים לשבת תשובה, שבת הגדול, שבת כלה, לתפילין ולהספד, לל״ג בעומר, למע' הבטחון ולחג הסוכות, למעלת הענוה ולגאולה, ובסופו פס״ד בענין עגונה. (נדפס שנת תרצ״ג בירושלים).
מלבד בנו יחידו רבי שמואל, הניח אחריו שתי בנות, מרת חנינה שנישאת לר׳ אברהם מלכא, ומרת פריחה שנישאת לר׳ שלמה שריקי.
בנו רבי שמואל שנולד כאמור בעיר מארקש בשנת תרל״ב (ולא תרכ״ז כפי שכתוב ביהודי המזרח בא״י למ.ד. גאון). אף הוא יצק מים מגדולי ומאורי עיר מארקש, ולמד בחברותא עם הגאון המפו׳ רבי אברהם זריהן זצ״ל. כבר בצעירותו הצטיין בענוותנותו, בצניעותו, בשכלו הבהיר ובהרבה מעלות טובות. הוא ירש מאביו תכונות נעלות ושקדנות ללא ליאות. ובהגיעו לפרקו, השיא לו אביו את אחת מבנות מראקש, המהוללה בצניעותה ובמעשיה הטובים, מרת ריקה בת רבי יאיר עזרא ז״ל.
בשנת תרס״ז עלה עם אביו לא״י והתיישב ביפו. בשנת תרע׳יד הוכרח לנדוד לאלכסנדריה עם אביו וב״ב. ובתום המלחמה העולמית. חזר עם משפחתו והתיישב בירושלים.
בירושלם נתמנה לר״מ בישיבת ״טובי ישבעו׳׳ שע׳׳ש הנדיב שלום טובי מאלכסנדריה, והעמיד תלמידים הרבה, שרובם הוסמכו להוראה.
רבי שמואל היה מיחידי סגולה במעשיו, ביחסיו לזולת ובנמוסיו. מפני מדותיו התרומיות התחבב על כל יודעיו ומכיריו. ביתו היה בית ועד לחכמים. עניים, יתומים, ואלמנות היו מוצאים אצלו תמיד אוזן קשבת. והיה מאושר תמיד להושיט להם את עזרתו.
בשנת תרפ״ד הוזמן לשמש כחבר בבית הדין של העדה המערבית יחד עם חבריו הרבנים : רבי עמרם אבורביע ורבי שלום מרדכי אזולאי.
בשנת תרפ״ח עקב פרישתו של האב״ד רבי שמעון אשריקי, נתמנה רבי שמואל לאב״ד במקומו, ובמשרה זו שימש רבות בשנים עד שנתבקש לישיבה של מעלה בו׳ לחודש שבט תשט׳׳ז, והוא בן פ״ד שנים.
רבי שמואל זצ״ל הניח אחריו בן מופלג בתורה ובמידות, הגאון המפורסם רבי נסים עזראן זצ״ל.
רבי נסים, נולד בכ״ח כסליו שנת תרע״א בעיר יפו, ובבית אביו וזקנו הגאונים, ספג תורה ויראה עד כי גדל מאוד לתפארת הוריו ומשפחתו. בשנת תרצ״ג נשא לאשה את הרבנית אביגיל, בתו של הרה״ג ר׳ יוסף שלוש.
ר׳ נסים התחנך בישיבת ״פורת יוסף״ וכבר בצעירותו ניכר במדותיו התרומיות ובענוותנותו הגדולה ובכשרונותיו הכבירים, תכונותיו הנאצלות הביאוהו לבחירתו כר״מ בישיבה בה למד.
תקופת מה שימש ברבנות בחיפה ובראשון לציון, והיה חבר לשכת הרבנות הראשית בירושלים. אך המטרה שהציב לעצמו, להרים קרן התורה בקרב יהדות ספרד בכלל, ויהדות מרוקו בפרט, לא נתנה לו מנוח, עד כי בעמל רב הקים ישיבה בשם ״בית שמואל״ לזכר אביו, וריכז בה בחורים מצוינים אשר הכשירם במסירות נפש, לרבנים, דיינים, שוחטים, ומוהלים, רבים מתלמידו מכהנים ברבנות בארץ ובתפוצות.
שמו הטוב של רבי נסים עזראן זצ״ל, נודע לשם טוב ולתפארת כגאון בתורה וגדול ביראה ובחסידות, עניו מאוד ובעל מידות תרומות ואציליות, מקבל כל אדם בסבר פנים יפות ובעל מתק שפתים. כמו כן שנים רבות היה מעמודי התווך של העדה המערבית בירושלים, ופעל רבות למענה, נלב״ע ג׳ אדר תש׳׳מ.
אחריו הניח בנים ובנות זרע ברוכי ה,, הממשיכים את שושלת המשפחה הנאורה. חתנו הוא הגאון המפורסם הראשון לציון והרב הראשי לישראל, הרה״ג מרדכי אליהו שליט״א.
חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– הרה״ג רבי שמואל עזראן זצ״ל
עמוד 352
Il était une fois le Maroc…David Bensoussan- Quelle était la situation au Maroc peu avant le Protectorat?
AL-WAZZANI
La confrérie des Wazzaniya était l'une des plus prestigieuses.
L'illustre confrérie de la Wazzaniya fut fondée à la même époque de l'instauration de la dynastie alaouite. On prétend que des millier de personnes visitaient chaque jour le fondateur de la confrérie 'Abdallah Ben Ibrahim (décédé en 1679). Cette confrérie se rattachait à la descendance des Idrissides qui constituèrent la première dynastie chérifienne au Maroc. Elle a toujours entretenu de bons rapports avec les souverains alaouites. Lors de la cérémonie d'allégeance, la Bay'a, la signature du chérif de Ouezzane était apposée en premier. Les chérifs d'Ouezzane jouèrent parfois un rôle d'arbitre ou d'intermédiaire avec la Cour. La renommée de Moulay Al-Tuhami (mort en 1721) dépassa les frontières du royaume. On dit même que le sultan Moulay Ismaïl craignit qu'il n'ambitionnât la royauté et la tension fut latente entre la Cour et la Confrérie. Al-'Arbi Al־Wazzani fut très proche des sultans Slimane et Abderrahmane et des jaloux tentèrent de l'assassiner.
Son fils Abdeslam fut un européanisant
Son fils 'Abdeslam Ben Al-'Arbi Al-Wazzani obtint du sultan Abderrahmane en 1859 le droit d'administrer des provinces du Nord et la région du Touat. Sa popularité fut immense. Il était reçu dans ces régions en grande pompe, recevait des cadeaux somptueux et ses ouailles en larmes mendiaient un morceau d'étoffe de son vêtement. Il s'y comporta comme un vice-roi. Il fut réputé pour son goût immodéré pour la gent féminine et pour le champagne. 'Abdeslam était l'une des plus grandes fortunes du royaume et sa largesse était légendaire. Il fut le plus grand incitateur à la guerre désastreuse contre l'Espagne en 1860, mais fut relevé de son commandement durant le siège de Tétouan car six mois de siège n'avaient pas abouti. En 1876, il fut sollicité pour établir la paix avec le chef algérien Sidi Slimane Ben Kaddour de la tribu des Oulad Sidi Sheik qui reconnaissait l'autorité spirituelle de 'Abdeslam. Un arrangement fut négocié avec Slimane Ben Kadour, lui offrant des terres au Maroc et une rente de 15 pesetas par jour, mais Sidi Slimane quitta le Maroc après cinq ans d'exil volontaire et les incursions frontalières n'en continuèrent pas moins. Il fut capturé par les troupes marocaines et sa tête – mise à prix – et celle de ses douze proches fut rapportée au sultan Hassan Ie Depuis, les relations d'Abdeslam avec la Cour furent tendues, d'autant plus que son désir de moderniser le Maroc le rendait suspect de capitulation aux Européens. Il fut soupçonné d'avoir fomenté des révoltes. Craignant pour sa vie, 'Abdeslam chercha et obtint la protection française en 1884. Il vendit ses propriétés à un syndicat parisien en échange d'une rente de cinq mille livres. Par ailleurs, les adeptes de la confrérie d'Algérie ne s'opposèrent pas à la présence française.
Il eut une épouse anglaise
'Abdeslam avait épousé la gouvernante anglaise Emily Keene. Les mémoires de cette dernière, My life story, Emily Shareefa of Wazan, sont édifiantes en regard des mœurs de l'époque, et on y trouve en annexe une compilation de superstitions qui ne le sont pas moins. Leur fils aîné Ali eut une gouvernante française et fut éduqué au lycée d'Alger. Il suivit un stage de cavalerie à Saumur et s'engagea dans le deuxième bataillon d'Afrique. Leur second fils Ahmed servit d'intermédiaire pour libérer Harris, le correspondant du Times prisonnier de Raïssouli, puis de deux marins britanniques otages de Mohamed El-Boulais alias le Valiente qui faisait la loi dans la région de Ceuta. Ali et Ahmed intervinrent tous deux en faveur de Perdicaris et son gendre M. Varley, pris en otage par Raïssouli. Ce fut le fils d'un premier mariage d'Abdeslam, Al'Arbi, qui succéda à son père.
Il existe également une confrérie des Taïebiya, du nom du premier successeur au fondateur de la confrérie des Wazzaniya, présente tant au Maroc que dans la région d'Oran et du Touat en Algérie et une autre des Touhamiyine du nom d'un autre membre de cette dynastie chérifienne, présente essentiellement dans la région de Ouezzane au Maroc. Mais la popularité et le prestige de la confrérie n'étaient plus ce qu'ils avaient été autrefois.
DES REGNES D'ABDELAZIZ ET D'ABDELHAFID AU PROTECTORAT
La transition au Protectorat fit suite à de nombreuses initiatives des puissances coloniales qui intervenaient au Maroc, entre autres raisons, pour défendre leurs protégés consulaires. Obéré par la dette contractée envers l'Espagne après la guerre de 1860 – remboursée en 1885 – et rendu vulnérable par son armée relativement désuète, le Maroc ne put conserver son indépendance face aux ambitions coloniales.
Quelle était la situation au Maroc peu avant le Protectorat?
Cela faisait des années que l'anarchie durait. En 1895, à l’âge de 14 ans, le sultan Moulay Abdel'aziz fut désigné par son père Moulay Hassan pour lui succéder. C'était le fils cadet de Moulay Hassan et de Lala Reqia, une esclave circassienne ramenée de Constantinople. Ce fut l'époque de la régence du très habile et populaire Ba Hmad, fils d'une esclave noire du palais. Grand vizir, ce dernier avait arrêté le prince Mohamed, fils aîné du sultan Hassan Ie ainsi que tous ses partisans potentiels et s'était déclaré Régent. Dans la région du sud de Mogador, des années d'anarchie allaient semer la confusion des années durant. Non seulement les années suivantes verront-elles les partisans de deux frères Abdel'aziz et Abdelhafid prétendants à la couronne chérifienne s'affronter, mais en plus, les tribus Haha au sud de Mogador se soulevèrent contre l'autorité centrale, n'en faisant qu'à leur guise. On pourrait penser qu'il s'agit d'un simple récit en abyme, l'un de haute politique des prétendants à la couronne et l'autre local des rebelles Haha. Mais cela n'est pas aussi simple que cela peut en avoir l'air car, en des époques de troubles, les alliances ont souvent changé et on peut encore aujourd'hui y perdre son latin.
Comment le souverain Abdel'aziz a-t-il régné?
Après les six années de régence de Ba Hmad (Ba Ahmed), la perception qui prévalait au Maroc était que le jeune souverain Abdel'aziz, porté au pouvoir au printemps de l'an 1902, avait lancé des projets de réforme dits tertib, fort mal reçus car contraires à la tradition. Il avait proposé l'impôt universel mesuré à l'étendue des terres arables et à l'importance des arbres fruitiers et du cheptel. Il reviendrait à des personnes spécialement désignées d'évaluer et de prélever les impôts. Les caïds seraient dorénavant des salariés du gouvernement et ne seraient pas en droit de prélever fut-ce une "rognure" d'ongle de leurs administrés. De plus, l'impôt coranique était aboli et les chérifs (qui se réclamaient de la descendance du prophète par sa fille Fatima) eux- mêmes seraient désormais soumis à l'impôt. La baraka ou bénédiction était considérée être innée chez les chérifs et il y avait une quantité considérable de personnes qui s'intitulaient chérifs au Maroc et qui bénéficiaient des dons du petit peuple. En réaction à ce projet de réforme, toute une classe de privilégiés mit de la mauvaise volonté pour collaborer et le mécontentement alla croissant.
Abdelaziz souhaitait donc des réformes auxquelles son pays n'était pas prêt. À en croire sa déclaration faite beaucoup plus tard, en 1924, Abdelaziz manifesta son admiration pour Mustafa Kemal qu'il qualifia de « vrai croyant, que son but était d'alléger la religion de toutes les pratiques illogiques dont les successeurs du prophète l'avaient chargée et de ramener l'islam à son état de pureté primitif.» Il ne s'offusqua pas non plus de l'abolition de l'institution du califat par les Turcs qui « ont vraisemblablement agi ainsi parce qu'ils estimaient que le califat était devenu une institution arriérée qui faisait obstacle au développement de la communauté musulmane… il est légalement et religieusement possible que la société des fidèles vive sans cette institution.»
Le goût immodéré du souverain pour les feux d'artifice, le polo à bicyclette, les automobiles, les jeux de billard et les appareils photographiques, l'importation des robes de soie et de chapeaux à plumes pour les femmes du harem, de même que des heures de détente quotidiennes en compagnie d'Européens, cela en faisait trop pour l'opinion publique ! Car Abdelaziz fut un passionné de la «petite reine» de l'époque, la bicyclette, et des courses à obstacles en bicyclette. Il posséda également des tricycles à moteur et des automobiles. Son palais subissait des transformations en permanence. Il y fit installer, une écurie, un trapèze, une salle de billard, un atelier de photographie, un chemin de fer privé et une ménagerie. Il manifesta une grande curiosité envers tout ce qui fut technologies nouvelles tout comme l'éclairage électrique, la téléphonie, la télégraphie, les montgolfières et les feux d'artifice. Il s'essaya aussi en peinture. Il possédait une collection de montres que l'on a évaluée à près de 3 000 montres. Par ailleurs, ses ministres menaient un grand train de vie versant dans l'opulence. Le photographe Gabriel Veyre qui fit partie de l'entourage du sultan Abdelaziz le décrivit comme n'étant pas préparé à assumer les responsabilités de sa fonction dans son ouvrage Au Maroc – Dans l'intimité du sultan.
Quant aux oulémas, aux marabouts dévots ainsi qu'aux privilégiés de naissance qu'étaient les chérifs, ils percevaient un trop grand écart de conduite par rapport à une certaine rigidité islamique de rigueur. Il s'ensuivit que l'autorité chérifienne s'affaiblit, ce qui laissa les mains libres aux caïds, notamment en régions éloignées.
La rébellion était dans l'air et les Français n'attendaient que l'occasion pour s'imposer. La révolte du prétendant au trône Bou Hmara et le brigandage déclaré de Raïssouli accaparaient l'attention du pouvoir, certes, mais d'autres foyers de mécontentement se déclaraient. Cela donnait aux Français le prétexte de s'immiscer plus dans les affaires internes marocaines et d'y faire la pluie et le beau temps sous le couvert pudique de la pacification. En 1903, le chef de la délégation française à Tanger Saint-René Taillandier convainquit le Makhzen d'interdire aux résidents étrangers de demeurer à Fès, tout en y laissant l'homme à tout faire de la France, le vice-consul musulman Kaddour Benghabrit. En 1905, le sujet algérien Bouzian Al-Meliani fut arrêté et brutalisé. La France exigea sa libération accompagnée d'une indemnisation ainsi que des excuses officielles. Le caïd en charge fut révoqué et de la sorte, la France affirma que ses sujets, furent-ils Musulmans, échappaient à l'autorité du Makhzen. En 1905, lorsque Saint-René Taillandier rencontra le sultan Abdelaziz pour lui proposer des réformes sur le plan militaire, ce dernier exigea que des notables soient présents durant la formulation de sa proposition. C'est probablement suite à cette réunion qu'il opta pour une garantie internationale qui se concrétisera par le traité d'Algésiras.
Il était une fois le Maroc…David Bensoussan– Quelle était la situation au Maroc peu avant le Protectorat?
Page 189
בני משפחת מויאל בהמשך הדרך- הקמת השעון ביפו על ידי יוסף מויאל-מרדכי נאור
בני משפחת מויאל בהמשך הדרך– הקמת השעון ביפו על ידי יוסף מויאל
אברהם מויאל נפטר בגיל צעיר מאוד – פחות מ-36 שנים. הוא הותיר אחריו אישה, שש בנות ובן. מעניין ללכת בעקבותיהם ולראות מה עשו אחיו, בנו, הבנות ובעליהן וכן קרובי משפחה אחרים, בהם אחייניו של אברהם מויאל(בניו של האח יוסף). מפאת אורכה של הרשימה יוזכרו רק כמה מבני המשפחה.
בנותיו ובנו של אברהם מויאל
אברהם מויאל הותיר אחריו שבעה ילדים – שש בנות ובן. מנישואיו הראשונים לזינבול בן-נון נולדה בתם הבכורה; מנישואיו לאסתר נולדו חמש בנות ובן. רחל נישאה ליצחק אמזלג; שמחה-פרחה נישאה ליוסף אליהו שלוש(ראו עליהם בהמשך); ציונה נישאה ליהודה לוי, נכד הרב יהודה הלוי מראגוזה, רבה של קהילת יפו במשך עשרות שנים; שרה (שרינה) נישאה ליוסף טריקו; רבקה נישאה לדוד תיון(ראו עליהם בהמשך); הבן היחיד שמואל נישא לבתו של יצחק רוקח. היו אלה הנישואים הבין־עדתיים הראשונים בקהילת יהודי יפו.
יוסף ביי מויאל
אחיו הבכור של אברהם, יוסף, מילא תפקיד רב משמעות ביפו: הוא כיהן במשך שנים כסגן קונסול ספרד. באותם ימים סיפרו בני המשפחה בפרט ויהודי יפו בכלל, שהייתה זו הפעם הראשונה מאז גירוש ספרד, שיהודי נתמנה לתפקיד קונסולרי מטעם ממשלת ספרד. מאוחר יותר שלחה ספרד פקיד מקצועי למלא את התפקיד ביפו ויוסף מויאל נתמנה לסגן קונסול פרס בעיר. בהיותו סגן קונסול ספרד סייע לראשוני העלייה הראשונה. ישנה עדות על כך של זלמן דוד לבונטין, שהגיע לראשונה לארץ במרץ 1882. במצרים הוא צויד במכתבי המלצה לאישים בעלי השפעה בארץ, ואחד מהם היה ״הקונסול ההישפאני [הספרדי]״, שהיה כידוע יוסף ביי מויאל, שאכן סייע לו.
יוסף מויאל נחשב במשך שנים ל״גביר״ של יפו: אדם בעל אמצעים רבים שלבו וכיסו פתוחים לענייני ציבור וסיוע לזולת. הוא זכור במיוחד בשל תרומתו הבלתי רגילה לנוף היפואי: הקמת מגדל השעון באחת מכיכרותיה המרכזיות של העיר. מויאל היה אחד ההוגים של המיזם הזה, ותרם סכום כסף גדול להנצחת פועלו של הסולטאן עבדול חמיד השני, במלאות 25 שנה לשלטונו. הדבר היה בשנת 1900, והקמת השעון נמשכה שלוש שנים. בעקבות מפעלו זה קיבל יוסף מויאל מממשלת טורקיה תואר כבוד ביי(או בק) ובהתאם לכך נקרא בפי כל יוסף ביי מויאל.
את תרומתו להקמת השעון ובניין ה״סראיה״(בית השלטון) הסמוך אליו אפשר להסביר בנימוקי תועלת: יוסף מויאל היה אדם עשיר, שהיו לו קשרים רבים עם השלטון והוא ידע כי תרומה נכבדה להאדרת שם הסולטאן תישא עמה רווחים פוליטיים וכלכליים. אלא שביפו התהלכה סביב העניין אגדה באשר לתרומתו הנדיבה להקמת השעון. לפיה, הסיבה שהניעה את מויאל הייתה שונה לחלוטין.
וכך כתב יעקב ינון בספר הסיורים שלו המוקדש ליפו: ״את הקמת מגדל השעון וקביעת השעון יזם יוסף ביי מויאל על מנת לחסוך מעצמו את הטרדות שהיו מטרידים אותו הבריות. וכל כך למה? בשנת 1892 הושלמה הנחת מסילת הברזל בקו יפו-ירושלים והרכבת החלה מהלכת בין שתי הערים פעמיים ביום. יוסף ביי מויאל היה מחזיק ברשותו שעון, כדרכם של עשירים מופלגים באותה עת, והמבקשים לנסוע ברכבת היו נכנסים לחנותו ומבקשים לברר מה השעה.
״על מנת שלא יטרידו אותו יזם יוסף ביי מויאל את הקמת מגדל השעון והיה ראשון תורמי הכסף לבנייתו, וגם דאג לקביעת השעונים בראשו״.
וכך – לפי האגדה – נפטר יוסף ביי מויאל מ״טרדני השעון״ ויפו זכתה לשכיית-חמדה ארכיטקטונית, שאפשר לראותה עד היום.
באתר האינטרנט של החברה לפיתוח יפו העתיקה מובא הסיפור בנוסח דומה: ״מגדל השעון ביפו הוא אחד משבעה מגדלי שעון שנבנו בארץ ישראל ומ-100 מגדלי שעון שנבנו ברחבי האימפריה העות׳מאנית במלאות 25 שנה לשלטון הסולטאן עבדול חמיד השני… הסיפור המקומי מספר כי המגדל נבנה ביוזמת יוסף מויאל, מעשירי היהודים ביפו, אשר הקים את השעון על מנת לחסוך הטרדות שהיו מטרידים אותו עוברים ושבים שהיו נכנסים לחנותו כדי לברר את השעה, בדרכם לתחנת הרכבת״.ב-1968, 65 שנים לאחר חנוכת מגדל השעון ביפו, הציע חבר הכנסת שלמה כהן צידון לראש עיריית תל-אביב-יפו דאז, מרדכי נמיר, לקרוא למגדל היפואי ״מגדל מויאל״. כהן צידון הדגיש כי מגדל השעון ביפו הוא מסמליה הנודעים של העיר תל-אביב-יפו, ומן הראוי שיונצח עליו שם הוגה רעיון הקמתו. ליוזמה זו לא הייתה כל תוצאה.
45 שנה מאוחר יותר, בשנת 2013, חידש אחד מצאצאי משפחת מויאל היפואית, עורך דין שמואל מויאל, את הפנייה לעירייה. הפעם הוא פנה לעו״ד חביבה אבי-גיא, יו״ר ועדת שמות והנצחה בעיריית תל-אביב-יפו, והביא שורה של נימוקים ומובאות מספרים ומסמכים, הקושרים את יוסף מויאל להקמת השעון. בסיום מכתבו כתב: ״המסקנה העולה מהדברים שיוסף ביי מויאל היה היזם, המקים והמממן של בניית מגדל השעון ביפו ויהיה זה אך ראוי, צודק ונכון לקרוא את כיכר השעון ביפו על שם מקימו ולכבודו: כיכר יוסף מויאל״.
גם הפעם לא נענתה הפנייה. אולי הפרסום בספר זה יתקן את המעוות. יוסף מויאל היה גם היה סוחר קרקעות מצליח, ויחד עם שני ״מערביים״ אחרים, אהרון שלוש וחיים אמזלג, סגן קונסול בריטניה ביפו, רכש קרקעות רבות, שעליהן נבנו עם השנים השכונות נווה צדק, מחנה יהודה, שכונת אהרון (שנקראה על שם אביו אהרון מויאל), מחנה ישראל, כרם התימנים ועוד.
יוסף מויאל נודע גם בנדבנותו. תדהר כתב עליו כי ״הרבה לפזר צדקה, וגם רעייתו נתנה צדקה ביד רחבה. בייחוד היה מחלק כסף לנצרכים בפורים ולפני הפסח. היה מחלק ליהודי יפו הנצרכים כסף, מצות ותפוחי אדמה. תמך בצורכי ציבור והיה ראש ומנהיג בעדת המערביים״.
בנו של יוסף מויאל – ד״ר שמעון מויאל: נולד ביפו ב-1866. רופא במקצועו שהרבה לעסוק גם בענייני ציבור. תרגם את התלמוד לערבית ופרסם מאמרים בעיתונים ובכתבי עת ברחבי המזרח. ביקש להוכיח לערבים, שתקפו את היהודים והציונות, ששיבת היהודים לארצם תביא ברכה לארץ, לתושביה כולם ולאזור. ב-1913 הוציא ביפו את העיתון בשפה הערבית צאות אל עותומניה, שבו באה לידי ביטוי עמדת הצד היהודי. היה ממייסדי אגודת ״המגן״, שעמדה בקשר עם מנהיגי הערבים והטיף לפעולה משותפת לסילוקה של טורקיה מארץ ישראל. נפטר בקיץ.1915
עמוד 159
אֶל הַר הַטּוֹב הַזֶּה בָּאתִי-רבי דוד בן אהרן חסין
קפג. אל הר הטיוב הזה באתי
שיר מעין אזור בין שמונה מחרוזות ומחרוזת פתיחה. בכל מחרוזת ארבעה טורים דו־צלעיים: שלושה טורי ענף וטור מעין אזור. צלע א בטור ג ובטור מעין האזור חורזות בחריזה הסופית של טורי הענף. צלעות א של שני טורי הענף הראשונים חורזות ביניהן. במחרוזת הפתיחה החריזה שונה.
חריזה: א/ב א/ב ג/ד ג/(ד) ה/ו ה/ו ו/ו ו(ד) ז/ח ז/ח ח/ח ח/(ד).
משקל: שמונה הברות בצלע.
כתובת: פיוט יסדתי כאשר עמדתי על מצבת קבורת הצדיק הקבור באגינה תנצב״ה. והוא נועם ׳סגולתי ואור עיני׳. מרובע. סימן: אני דוד חזק. ב״צ: פיוט בשנת ישא ברכה עת בו הלוך הלכתי אל קבר איש האלהים הצדיק הקבור באגינא וחברתי לכבודו שיר זה ואמרתי אותו על מצבת קבורתו והוא לנועם פודה ומציל. [נ״י: שיר כוננתי על מצבת… זלה״ה נועם ׳מצוק זמני אבחנה׳ מרובע…].
מתוך ויקיפדיה: אגינה )ביוונית Αίγινα; ביוונית עתיקה אייגינה( הוא אחד מהאיים הסרוניים שבמפרץ הסרוני, השוכן במרחק 25 קילומטרים מאתונה. האי קרוי על שמה של אייגינה, אמו של אייאקוס מן המיתולוגיה היוונית, שנולד באי ואחר כך היה שליטו. בעת העתיקה הייתה הפוליס אגינה אויבתה ויריבתה המסחרית של אתונה.
מקור: א- מא ע״א; ק- מח ע״ב; בן צבי 2144 ־ 42 ע״ב (ב״צ); נ״י 3097 – 7 ע״ב (נ״י).
אֶל הַר הַטּוֹב הַזֶּה בָּאתִי / אֶל אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא
לְשֵׁמַע אֹזֶן שָׁמַעְתִּי / וְעַתָּה עֵינִי רָאַתְהוּ
מַחֲזֶה שַׁדַי יֶחֱזֶה / שׁוֹכֵן גְּבוֹהִים
מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה / אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים.
5- נִצָּב אֲנִי כְּדַל עַל דָּל / דּוֹפֵק שַׁעֲרֵי חֶמְלָתָה
עֲמֹד בַּפֶּרֶץ אֶל תֶּחְדַּל / לְךָ אֵלַי לִיְּשׁוּעָתָה
אֶל ה' בַּצָרָתָה / הֱיֵה נָא לִי לְעֶזְרָתָה
עוּרָה, וְהֵבֵאתָה אַתָּה / הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִים.
מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה / אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים.
יְסַפְּרוּ וְיַגִּידוּ / פְּלָאֶךָ בָּאֵי עוֹלָם
10 -מִגֶּשֶׁת לְךָ יִפְחָדוּ / מִקְּטַנָם עַד גְּדוֹלִים
וְאִם שִׁמְךָ מֵהֶם נֶעֱלַם / צִדְקָתֶךָ צֶדֶק לְעוֹלָם
אַל יָשׁוֹב דַּךְ מֵהֶם נִכְלָם / יָשִׂימוּ כִסְלָם בֵּאלֹהִים.
מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה / אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים..
דַּר שְׁחָקִים, אֵין בִּלְעָדָיו / לְכָל לְרֹאשׁ הוּא מִתְנַשֵּׂא
כִּי הַכֹּל מַעֲשֵׂי יָדָיו / מִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה
-אַךְ צַדִּיקִים בָּהֶם יִרְצֶה / מִכָּל צָרָה אוֹתָם יִפְצֶה15
רְצוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה / צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים
מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה / אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים.
וְלִי אָנֹכִי עַבְדֶּךָ / הַיּוֹם הַזֶּה הֵן עֶמְדָּתִי
עַל מַצֶּבֶת קְבוּרָתְךָ / שְׁמַע נָא אֶת תְּפִלָּתִי
רְפָא שִׁבְרֵי וּמַכָּתִי / וְהַמְצֵא אֶת פַּרְנָסָתִי
-עַל כֵּן פָּנֶיךָ רָאִיתִי / כִּרְאוּת פְּנֵי אֱלֹהִים20
מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה / אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים.
דַּבֵּר אֵלַי אֶל הַמֶּלֶךְ / מֶלֶךְ יָחִיד חַי עוֹלָמִים
יִשְׁמַע וְיִרְצֶה קוֹלָךְ / יִמָּלֵא עָלַי רַחֲמִים
יִשְׁמֹר בָּנַי הַנְּעִימִים / יַאֲרִיכוּ בַּטּוֹב יָמִים
יִהְיוּ שׁוֹמְרִים וּמְקַיְּמִים / מִצְוֹת ה' אֱלֹהִים.
מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה / אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים.
-חָרְדוּ נִבְהֲלוּ עֳצָמַי / מִמַּצֶּבֶת קְבוּרָתְךָ25
כִּי רַבּוּ גָּדְלוּ אֲשָׁמִי / לֹא יָגוּר רַע בִּמְגוּרֵךְ
אַךְ נִשְׁעַנְתִּי עַל חַסְדֶּךָ / כִּי הַסְּלִיחָה עִמְּךָ
מִמִּדַּת קוֹנָךְ יֵשׁ בְּךָ / מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים.
מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה / אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים.
זְכוּתְךָ תִּהְיֶה עוֹמֶדֶת / בְּכָל עֵת צוּקָה וְצָרָה
- 30 -סוֹעֶדֶת וְגַם עוֹדָדֶת / זוֹ תּוֹרָה וְזוֹ שְׂכָרָהּ
וְנִשְׁמָתְךָ הַטְּהוֹרָה / בִּצְרוֹר הַחַיִּים צְרוּרָה
עִם אָבוֹת שׁוֹכְנֵי מְעָרָה / בְּתוֹךְ גַּן עֵדֶן אֱלֹהִים.
מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה / אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים.
קָרְבָּן שְׁלֵמִים וְעוֹלָה / יֵרָצֶה יְחָשֵּׁב שִׁירִי
לִפְנֵי אֵל נוֹרָא עֲלִילָה / בָּרוּךְ ה' צוּרִי
35 -כִּי מִמֶּנּוּ יָבוֹא עֶזְרִי / בַּחֹשֶׁךְ יָאִיר אֶת נֵרִי
וְיֹאמַר אָדָם אַךְ פְּרִי / לַצַּדִּיק אַךְ יֵשׁ אֱלֹהִים
וְיֹאמַר אָדָם אַךְ פְּרִי / לַצַּדִּיק אַךְ יֵשׁ אֱלֹהִים
- הר הטוב הזה: על־פי דב׳ ג, כה, וכינה בזה את קבר הצדיק. איש… הוא: על-פי מל״ב ד, ט. 2. לשמע… שמעתי: על־פי איוב מב, ה. לשמע… ראתהו: עד עתה רק שמעתי את שמעו. 3. מחזה שדי יחזה: הצדיק הנפטר שהוא קרוב לה׳, על-פי במי כד, ד. 4. מה… אלהים: בר׳ כו, יז, וכיוון אל קבורת הצדיק. 5. כדל על דל: כעני הדופק על דלת. דל: דלת, על-פי תה׳ קמא, ג. חמלתה: צורה מוארכת למילה ׳חמלה׳ ואינה במקרא. 6. עמוד… לישועתה: אל תחדל לך מעמוד בפרץ כדי שאזכה לישועה. 7. אל ה׳ כצרתה: על־פי תה׳ קכ, א. היה… לעזרתה: היה לי לעזר בתפילתי לה, ב״צ מחליף סדר הצלעות בטור. 8. והבאתה… האלהים: על-פי שמי יח, יט, ועניינו שהצדיק יביא תפילתו של הדובר לפני האלהים. 10. יפחדו: מ תוך יראת הכבוד אליך. 11. ואם…נעלם: אף שאין יודעים שמו של הצדיק הקבור במקום זה, ובב״צ הגרסה ׳נסתר ונעלם׳. צדקתך צדק לעולם: מעשי צדקתך ידועים ומוכרים, על-פי תה׳ קיט, קמב. 12. אל… נכלם: על-פי תה׳ עד, כא. ישימו כסלם באלהים: שמתוך שתפילתם נענית באמצעות הצדיק גוברת אמונתם באלהים. 13. דר שחקים: כינוי לקב״ה שוכן שמים. אין בלעדיו: והוא העונה לתפילות ומיטיב עם האנשים. לכל לראש הוא מתנשא: על-פי דה״ב כט, יא. 14. כי… תעשה: על־פי קה׳ ח, ד, הוא הקובע והעונה למתפלל. 15. אך… ירצה: כיוון שהקב״ה רוצה בצדיקים ממילא הוא שומע לתפילתם. 16. רצון יראיו יעשה: על־פי תה׳ קמ״ה, יט. צדיק אלהים: על-פי מ״ק, טז, ע״ב: ׳אני מושל באדם. ומי מושל בי? צדיק׳. 19. רפא… פרנסתי: הדובר מבקש מן הצדיק על רפואתו ופרנסתו. 20. על… אלהים: בר׳ לג, י. 21. דבר… המלך: על-פי מל״ב ד, יג. 22-21. מלך… קולך: חריזה חריגה ולא מצויה. 24–23. ישמור… אלהים: מבקש על בניו שיחיו ויהיו שומרי מצוות. 26-25. חרדו… במגוריך: ירא אני מפני חטאי, ואין ראוי לחוטא להתקרב אליך ואל קברך. 27. כי הסליחה עמך: ובודאי תמחל לי על העזתי, על-פי תה׳ קל, ד. 28. ממדת… בך: שאתה סולח ומוחל כמו הקב״ה. 30. סועדת: סומכת ותומכת. ועודדת: ומעודדת, וצורה חריגה לפנינו. זו… שכרה: על-פי ברכות סא ע״ב, וכאן משפט חיווי, לאמור זו שכרה של תורה, שהקב״ה נענה לצדיק. 31. בצרור החיים צרורה: על-פי שמ״א כה, כט. 32. אבות שוכבי מערה: הם האבות הקבורים במערת המכפלה. 35. ממנו: מן הקב״ה. 36. אך… אלהים: על-פי תה׳ נח, יב.
חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין- רבי לום מרדכי אזולאי זצ"ל
הרה״ג רבי שלום מרדכי אזולאי זצ״ל
רבי שלום מ. אזולאי, נולד בעי׳ית צפרו שבמרוקו לאביו הצדיק והישר ר׳ שמעון ולאמו מרת שמחה, ממשפחת הכהנים המיוחסים בכתובה דור אחר דור עד צדוק הכהן.
את חינוכו קיבל מהרה׳׳ג רבי חיים אליהו אברהם בן שטרית זצ״ל (בעהמ׳׳ח סי מלל לאברהם, הוצאת ר״ד עובדיה, פאס תשכ׳׳ג). גם למד אצל חמיו ר׳ חיים ממאן, (אודותיו ראה בשו״ת עמק יהושע ח״ג למהר׳׳י ממאן שליט׳׳א, בקונטרס ״תפארת בנים אבותם׳ דף 56־57). בעודו צעיר לימים, נודע בעירו לשם טוב ולתהלה והרביץ תורה ברבים. אח״כ עבר לעיר פאס הסמוכה לצפרו, ושם העמיד תלמידים רבים בתי׳ת אם הבנים.
בשנת תרפ״א עלה עם המנוח ר׳ מרדכי צבע ז״ל לירושלים, והצטרף לחברת הלומדים בתורת הנסתר, בראשותו של ר׳ אליהו אלגי׳מי זצ׳׳ל. אך פרנסתו לא היתה מצויה. וסבל בשקט מעוני ומחסור, ובלבד שלא יהנה מכתרה של תורה. במשך שנתיים ישב בחברת הלומדים הנ״ל ללא מקור פרנסה והכנסה, עד כי התערב לטובתו רבה של העיר צפרו הגאון רבי ישמ״ח עובדיה זצ״ל, ושלח מכתב לראש׳׳ל הגאון רבי יעקב מאיר, בו מבקשו לדאוג לר׳ שלום ולר׳ אלישע אפריאט' אף הוא מחכמי צפרו הנודעים בחסידות, שעלה לירושלים. לחשיבות תוכנו של המכתב הריני מעתיקו כלשונו. (נדפס בס׳ קהלת צפרו ח״ב עמי 95).
צפרו יע״א ר״ח אלול ש׳ התרפ״ג
שפעת שלומים וברכות (שדי) ממרומים, יחולו על ראש עטרת החכמים מבחר עצמים, נזר תפארתינו, נשיא אלקים בתוכנו, ראש הרבנים אב לבנים,
גאון ירושלים כמוהר״ר יעקב מאיר הי״ו אלקים יענה שלומו, ולפני שמש ינון שמו ויתענג על רוב שלום אמן.
רב מהולל,
מודעת זאת כי בימים החולפים התעוררו רבת מבני עמנו ברגש רב ותשוקה עזה ללכת לשכון כבוד בעיה״ק ירושלים תוב״ב, התשוקה הנמרצת הזאת להטה אותם מסביב עד כי כספם וזהבם לא נחשב בעיניהם למאומה, כל הון ביתם ומקנה קניינם מכרו במחיר לא טוב, ויקוו כי בהגיעם למחוז חפצם ימצאו את ידם במסחר או בחרושת המעשה, כאשר הסכינו פה בערי מארוקו, אך לדאבון לבב תקותם זאת היתה להם מפח נפש, כי מעת בואם בשערי ירושלים התעתדו לרגלם חתחתים ומכשולים רבים אשר חכו להם על יד השער, המסחר וחרושת המעשה פנו אליהם עורף, מחיר הפראנקים (הנמוך) מצורף אל צוק העתים רדפו אותם בלי חשך ויכלו את שארית כחם, רבים הטו שכמם לסבול כובד אבן ונטל החול ובכל זאת לא מצאו מנוח, ויאמרו נואש, עד כי לאחרונה המה ראו כי אין דרך מוציאם מן המבוכה הזאת, כי אם בשובם אל ארצם איש איש על מקומו, וכלעומת שהלכו כן הם שבים יום יום בנפש מרה, ויתמלטו בעור שניהם באפס דמים, כי הכסף אזל מכליהם, בתגרת יד מסלות הברזל, וכל נושאי אדם בים וביבשה, ונתקיים בהם מאמר אני מלאה הלכתי וכד, ואלה הצאן הנשארים בירושלים תוב״ב, נבוכים הם בארץ וגם אנייתם הנהלאה חשבה להשבר ואנו מצטערים על שתי פרידות טובות שבה, הלא המה כמוהר״ר אלישע אפריאט וכמוה״ר שלום מרדכי אזולאי הי״ו, אשר גם המה באו בצער״י ירושלים בתוך הבאים, והם מתפרנסים בצער עם עדת המערביים הדלה והעניה, אי לזאת באו לחלות את פני רו״מ הדר״ג למען יטה אליהם חסד כטבע הטוב להטיב, וכאשר גם אנחנו משתדלים תמיד לטובת ק״ק הספרדים יכב״ץ, בכל היכולת האפשרי, כאשר צדק יבחן מפי השדרי״ם הבאים למחז״ק, והנה שמענו באומרים כי בימים האלה נוסדה בירושלים תוב״ב ישיבה גדולה תחת יד פקודת הדר״ג, הנקובה בשם ״פורת יוסף״ תכב״ץ אשר בה התנוססו כאבני נזר רבנים חכמים ואברכים, ללמוד תורה והמחזיקים מספיקים להם די מחסורם, אשרי עין ראתה כל אלה, בכן תוחלתנו היא מאת פני הדר״ג לעמוד לימין האברך כמוהר״ש אזולאי הי״ו, להטעימו מפרי נדבת הישיבה המהוללה הזאת עם האברכים כמוהו הבאים אליה לעתות ידועות, (כי עם החכמים ידענו כי אין תקוה שכבר הפיסו וזכה מי שזכה), כי החכם היקר הזה ראוי והגון הוא לכל דבר שבקדושה, והאל החונן חננו בשכל יקר ודעת נכונה, וישקוד על דלתי התורה בישיבות היותר גדולות אצלנו, ואח״כ הרביץ תורה בעי״ת פאס יע״א, בתתו לקח סוב לתלמידים חשובים והיה מתפרנס בריוח, ועד הנה לא מצאו אנשי פאס מלמד ומנהל יקר כמוהו, תקותינו חזקה כי דברינו אלה יעלו לרצון ולריח ניחוח לפני הדר״ג, ולא ישיב את פנינו ריקם, וגם אנחנו לא נחדל מהתפלל בעד האדון ובעד כל ב״ב והסריס למשמעתו, למען יאריכו ימים ושנים, דשנים ורעננים, וזכות התורה הק׳ תהיה בעדם מגן וסתרה צנח וסוחרה אכי״ר.
אני הוא המהבר בריה קלה, במלוא מובן המלה, החותם ברוב עוז ושלום והוא איש צעיר.
ע״ה שמעון חיים עובדיה הי״ו כי״ר.
במשך שלש שנים שימש ר׳ שלום כאב״ד בעדה החרדית בירושלים, ובשנת תרפ״ו כיהן כחבר ביה״ד של העדה המערבית, עם ר״ש עזראן ור, עמרם אבורביע. כן יצא בשליחות העדה למרוקו, ובשובו המשיך את עבודתו בקודש. שבחיו של רבי שלום, רבו מלמנות כי רבים ועצומים הם, אך צוהר מגדולתו בתורה וביראה, אנו מוצאים בדבריו של תלמידו הרה״ג ר׳ יעקב כהן זצ״ל מרבני העדה המערבית ומחכמי פורת יוסף. וכך הוא כותב במלאות שנה להסתלקותו של ר׳ שלום אזולאי זצ״ל.
״חז״ל אמרו אין עושין נפשות לצדיקים, מעשיהם הן זכרונם, אמנם שורות אלו נכתבות רק כדי שנוכל לקבל מושג מגדולתו של רבנו, וכדי ללמוד ממדותיו התרומיות והאצילות. כל ימי חייו של רבנו היו שלשלת ארוכה של תורה ויראה של מסירות לאהבת ה׳ וקיום מצותיו. בהתמסרות נאמנה ונפלאה עד דכדוכה של נפש ממש, ומשום כך היה אהוב וחביב מכובד ונערץ בעיני כל תלמידיו הקרובים והרחוקים שיצקו מים על ידיו וקבלו תורה מפיו. אציין בקצרה חלק מתולדותיו וממעלותיו.
חז״ל אמרו על הפסוק אספרם מחול ירבון, שזה מכוון אל מעשי הצדיקים, זאת אומרת אם אבוא לספור פעולותיהם ומעשיהם של צדיקים מחול ירבון, אבל אשתדל למסור חלק קטן ממדותיו כפי שהכרתיו במשך למעלה משתי עשרות שנים.
הרב ז״ל נולד לאביו שהיה איש ישר ירא שמים ותמים בדרכי ה׳, את בנו חנך כנהוג בימים ההם על התורה ועל העבודה עבודת הקודש, והבן היה פלאי, ומגיל הילדות הרגישו בו אהבה עזה לכל עניני קדושה ואהבה בלי מצרים ללימוד תורה, התמדתו היתה יוצאת מן הכלל ונתפרסם כעילוי. בגיל עשרים התחיל להרביץ תורה בעירו צפרו שבמרוקו, עיר מלאה תורה חכמה ויראה. לאחר כמה שנים שמעו יצא בכל ערי המערב, ונלקח לשמש בעיר המהוללה פיס, בחברת ״אם הבנים״, חברה שנוסדה על ידי נשים צדקניות, ועשתה גדולות למען הרבצת תורה. למעלה משבע עשרה שנה, הרביץ תורה ותלמידים רבים העמיד. שהיום משמשים כרבנים וכרועים רוחניים במרוקו. בשנת תרפ״א היתה התעוררות כללית בין יהודי המערב לעלות לא״י, וביניהם היה הרב המנוח שלום אזולאי ז״ל.
בגיל צעיר עלה לציון, מיד בעלותו ארצה הכירו בו שהוא בן תורה למרות שהיה צנוע מאד. הרב הצדיק והעסקן הצבורי הנאמן רבנו יוסף שלוש ז״ל גילה אותו, וקרב אותו ״אל רבני ירושלים, אשר הכירו בו אדם ורב שהתמזגו בו תורה חכמה יראה ענוה ואצילות הרוח, ובשנת תרפי׳ו מינו אותו כחבר בית הדין של העדה המערבית, כן נתקבל בישיבה הגדולה ״פורת יוסף״, ומיד בהכנסו לישיבה רכז סביבו חבורה גדולה וקדושה של רבנים ת״ח ואברכים ללימוד פוסקים, וביחוד טור ושו׳׳ע אבן העזר עם נושאי כליו, שלמדו בהתמדה ובאופן יסודי ועמוק, כשנה לאחר מכן הצטרף גם לחבורה הקדושה של למוד הקבלה, למד בשקידה עצומה ונעשה לארי שבחבורה, גם בחכמת הקבלה תפס את מקומו הראוי וליכד סביבו יחד עם הרב החסיד ר׳ אפרים כהן זצ״ל וזיע״א. חבורה גדולה של ת״ח צדיקים וחסידים.
הרב שלום אזולאי ז״ל היה הרב המגיד הנושא והנותן בראש החבורה, כמה נעים לראות את המחזה הנהדר של לימוד תורה לשמה בקדושה ובטהרה, פניו היו מאירים ממש כמלאך ה׳ צבאות. הסדר הזה נמשך שנים רבות, התמדתו היתה מפליאה, אפילו צעירים היו מתפלאים לראותו ימים ושנים לומד בלי הפסק. הרב המנוח נתפרסם כדרשן עצום וכמוכיח בשער, דרשתו נמשכה למעלה משעתיים בפלפול וסברה, כולו היה קורן מנחת כאשר היו באים צעירי הרבנים והאברכים לשמוע את דרשתו בבית הכנסת של הרב ״צוף דב׳׳ש״ בעיר העתיקה, וכמה קורת רוח מרובה היה מרגיש כאשר פלפל בחכמה עם האברכים הצעירים, וביחוד כאשר התוכחו עמו בהלכה.
אחת מהמדות הנעלות של הרב ז״ל הוא מדת האמת, מודה על האמת היה ומקבל האמת ממי שאמרו. שומר פיו ולשונו, וכשהיה מתחיל סדר לימודו לא היה מפסיק כלל, וכמובן שנזהר שלא לדבר בגנות כל נברא. הרב ז״ל היה זהיר מאוד בעניני מאכל וכל דבר הבא לפיו היה עובר שבע בדיקות לפני שאכלו, וביחוד היה זהיר מאד בעניני מעשרות ושביעית שהיה מן המחמירין.
תפילתו תפילת ותיקין, שומר על השיעורין, יכולים לאמר כי שמר מאמר חז״ל אין קידוש אלא במקום סעודה, שפירשו בו כי האיש אינו יכול להיות קדוש אלא אם כן שומר פיו בשני דברים, האחת שפיו ישתמש בו רק ללמוד תורה ולהמנע מדברים בטלים, רכילות, שקר וכדומה, והשניה שלא להכניס לפיו דבר שאינו מתוקן, וזהו אין קידוש אלא במקום סעודה.
הרב ז״ל התעלה בחכמתו ועלה במעלות הקודש, לראב״ד מקודש וחבר הרבנות הראשית ובית הדין העליון לערעורין. וכיהן בהם בהצלחה מרובה והצטיין בתור איש המעלה להיות דיינא דנחית לעומקא דדינא, עד סוף ימיו ממש. ועליו יאמר: ״וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות״ וכדרשת חז״ל עירובין כ״ד ״אם אדם משים עצמו כמדבר שהכל דשין בו, תורה נתנה לו במתנה, וכיון שנתנה לו במתנה נחלו אל, וכיון שנחלו אל עולה לגדולה״. ובלשון אחרת נאמר דרוש זה בש״ס נדרים נ״ה, ״שממדבר מתנה, אם אדם עושה את עצמו מופקר לכל, ורש׳׳י ז״ל מפרש שהכוונה שהוא מלמד תורה לכל״, תורה נתנה לו וכוי. שתי תכונות אלה ענוה והרבצת תורה היו צמודים ברב ז״ל, הרבצת תורה גם להמוני עם בבית מדרשו שבעיר העתיקה, בשבת נמשך שיעורו כארבע שעות, פרשת השבוע דרשה ומוסר, כזה היה הרב ז״ל שלצערנו נסתלק מעמנו. האבדה היא גדולה, נחמתנו היחידה היא, כי ב״ה זכה והניח ברכה את בנו הרה״ג עמרם אזולאי שליט״א, אשר זכה להיות ממלא מקום אבותיו כחבר בית הדין הרבני בצפת והמחוז. וכמתמיד עצום. ואת חתנו הנכבד הרה״ג ר׳ אברהם מונסה שליט״א, אשר ממשיכים את המסורת הנפלאה של חינוך הבנים על התורה ועל עבודת ה׳ הטהורה, תפלתנו כי נשמתו הטהורה של הרב ז״ל תעמוד בתפלה על משפחתו הכבודה ועל כל ישראל, כי שלום יהיה בחילם שלוה בארמנותם.״
ר׳ שלום מ. אזולאי זצ״ל נתבקש בישיבה של מעלה ב־כ״ו שבט תשכ״א, ומנוחתו כבוד בחלקת הרבנים שבהר המנוחות בירושלים.
על מצבת קבורתו נחרת: אבד חסיד מן הארץ, פ״נ הרה״ג איש האשכלות, השקדן בתורה, משים לילות כימים, המקובל האלהי, ראב״ד מקודש כמה״ר שלום מ. אזולאי נ״ע כ״ו שבט תשכ״א ת.נ.צ.ב.ה.
הערות
- 71. אודות רבי אלישע אפריאט, כתב ידידי הרה׳׳ג רבי דוד עובדיה שליט״א, בספרו קהילת צפרו ח״ד ב״תולדות רבני עיר צפרו״, וזה לשונו:
״רחמים אלישע אפריאט בן ר׳ יהושע אהרן, והיה נקרא בפי הכל רק בשם רבי אלישע, נולד בערך שנת תר״ה, רבני הדור תארוהו ״קדיש דרבנן״, כי יראתו שהיתה קודמת לחכמתו, היתה יראת ה׳ טהורה. ובטחונו בשם היה בטחון שלם. כל ימיו היו בקדושה וטהרה, אבא היה מספר כי בחלותו את חוליו הגיע לשערי מות, וכמה שבועות איבד הכרה והיה במצב של אפיסת הכוחות, בני המשפחה עשו את התיקון של שינוי השם והוסיפו השם ישועה על שמו מהעריסה שמעון חיים, התיקון היה על ידי רבי רחמים אלישע ופמלייתו, אבא ז״ל שמע לראשונה את השם ישועה יוצא מפי רבי אלישע בדחילו ורחימו פקח את עיניו ונתעורר שוב לתחיה.
עוד שמעתי מפי אבא ז״ל, אשר פעם הופיע בעיר צפרו איזה משולח שהיתה לו ידיעה בחכמת השרטוט, וביקש מהרבנים שהיו לומדים בצוותא בבית המדרש לחזות בכף ידיהם, וכשראה את כף ידו של רבי רפאל מאמאן ז״ל נשך את שפמו, והלה הרגיש שהחכם הזה ראה משהו לא בסדר, והגם שרצה החוזה להסתיר ממנו, עמד עליו רבי רפאל להגיד לו את האמת, וכאשר שמע ממנו שאין לו אריכות ימים מופלגת, רץ אל רבי אלישע לעשות לו פדיון נפש באשמורת הבוקר של אותה לילה וכך היה, ורבי אלישע האריך בתפילתו עד אור הבוקר, רבי רפאל פנה שוב באור היום לאותו המשולח להסתכל שוב בכף ידו והנה הוא השתומם למראה עיניו וצעק ואמר ראו פלאים, אתמול קו החיים היה חתוך, והיום החתכים התקרבו והתחברו אחד אל השני, רבי רפאל ספר לו על תפילתו של רבי אלישע וגדולת צדקתו, המשולח רץ לקראתו להתברך ממנו.
ושמעתי עוד מפי ר׳ משה אהרן בן רבי יצחק אחיו, כי פעם אחת כשעמד לצאת מהבית אל בית המדרש כדרכו בקודש, אשתו בקשה ממנו שקודם כל יביא לבית קצת קמח לאפות לחם לילדים, ובכיסו אין כל, הלך והסתובב מפה לשם, ולבסוף רגליו הוליכוהו לבית המדרש, ובקשת אשתו נשכחה ממנו, כשגמר ויצא מחוץ לכותלי בית המדרש נזכר מזה והיה מצטער הרבה ומתבייש מפני אשתו, וכשנכנס הביתה ישב במקומו הרגיל כאילו לא קרה שום דבר, בתו הגישה לו נטילת ידים לאכול, כשראה לחם שאל את אשתו מאין הלחם הזה, והשיבה לו בהשתוממות, האם אתה חולם? אני שלחתי את הבת לבית המדרש להזכירך שוב על הקמח, ואתה מסרת לה הכסף, רבי אלישע שתק וענה בלחש ״זה מעשה נסים״.
רבי אלישע שימש ברבנות ובדיינות עם רבני הדור, וחתם על כמה תקנות, ונכנס לכולל שהוחזק ע״י הגביר המנוח ר׳ פנחס שקרון ז״ל, בשנת תרנ״ה. בחודש סיון תרפ״ב עלה לארץ משאת נפשו, עם חמישה ושלשים משפחות, המנוח מרדכי צבע שהיה בתוך העולים, ובעל אמצעים, הלווה לו כל ההוצאות הנחוצות לו.
וביום ט׳׳ז לחודש שבט תרפ״ח נלב״ע בן פ׳׳ד שנה, ונקבר בהר הזיתים סמוך לקברו של מרדכי צבע הנ״ל.
מה שנמצא חרות על מצבת קבורתו:
יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם, הרב הישיש והכולל מ״ק, ענוותן כהלל, לא ימיש מתוך האוהל, אהלה של תורה, כחשיכה כאורה, עד צאת נשמתו לטהרה, מיראי ה׳ החרדים, תהילתו בקהל חסידים, מתהלך בתומו, דן ידין עמו, משכים ומעריב לב״כ, נח לשמים ולבריות, כש״ת מו״ה אלישע אפריאט, נתבש״מ ט״ז שבט ש׳ חרפ״ת עמו יסיר לפ״ג, תנצב״ה.״ ע״כ.
אף אני הכותב, שמעתי מידידי המנוח רבי יצחק צבע ז״ל, אודות גדולתו צדקתו וחסידותו הגדולה, של הרה״ג רבי אלישע אפריאט זצ״ל, ועל צניעותו וענותנותו היתרה, בכלל הדברים סיפר לי הנז,, כי בסוף ימיו סבל רבי אלישע יסורים שקיבלם בשתיקה ובאהבה, וכאשר נאלץ לשכב והיה על ערש דווי, המשיך ללמוד בע״פ את שיעוריו הקבועים, וכאשר הגיעה שעתו האחרונה, ובא זמנו להפטר מן העולם, באו אל ביתו רבני ונכבדי העדה, וישבו סביב למטתו, כשראו סימני הגסיסה החלו ללמוד את האדרא קדישא, והרב אלישע ז״ל בעינים עצומות היה לוחש בשפתיו אחריהם, אחד הרבנים, רצה לבדוק אם אכן ר׳ אלישע עדיין הוא בהכרה, דילג בכוונה על עמוד שלם מהאידרא, וראו זה פלא, ר׳ אלישע התחזק בכוחותיו האחרונים, וביקש להחזיר את הקורא למקום שדילג, גם הניסיונות הבאים בדילוג שורות וכדומה לא עלה בידם, והוא ז״ל העמידו על טעותו, בסיום האידרא, כשהגיעו ל־״ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין״, יצאה נשמתו בטהרה.
עוד סיפר לי ר׳ יצחק הנ״ל, שבדידו הוה עובדא, שכמה שנים היה חשוך בנים, ופעם בליל פורים, נאלץ לגעור בילדים רבים שהיו בביהכנ״ס, והפריעו לשמוע את קריאת המגילה, אביו של אחד הילדים, קם לנגדו וסטר לו על פניו, ואמר לו בלעג, ״לעקר בלתי פורה כמוך, אין רשות להשתיק את הילדים״. ר׳ יצחק זי׳ל, נפגע עד עמקי נפשו, ודבריו של האיש בפני קהל ועדה, היו למדקרות חרב בלבו, אך הוא לא השיב למחרפו, ובלם את פיו, בבכי מר ובדמעות שליש עלה ר׳ יצחק על יצועו, והנה רבי אלישע אפריאט זצ״ל, נגלה לו בחלומו, לשאלת הרב, מה לך ולצער הגדול הזה, סיפר לו ר׳ יצחק, את כל הקורות אותו בבית הכנסת, ר׳ אלישע החל לנחמו ואמר לו: אל דאגה בני, מנע קולך מבכי ועיניך מדמעה, כעת אעלה לשמים ואעתיר בעדך כי תפקד בבן זכר, כעת חיה והנה בן לאשתך, ויקץ והנה חלום, וכך היה שלתקופת השנה נולד לר׳ יצחק בנו יחידו, גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם, זיע״א.
עמוד 364
לשון לימודים לרבי רפאל בירדוגו חלק א-ב – פרופ' משה בר-אשר
לשון לימודים לרבי רפאל בירדוגו חלק א-ב – פרופ' משה בר-אשר
מוסד ביאליק- תשס"ב
לשון לימודים הוא פירוש קצר לרוב ספרי המקרא בערבית יהודית מגרביית שכתב רבי רפאל בירדוגו במכנאס שבמרוקו לפגי למעלה ממאתיים שנה. פירושו בא להחליף את השרח (התרגום) בעל־פה שהילך במרוקו מאות בשנים. הספר הנוכחי מציע בשלושה כרכים: פרקי מבוא לפירוש, מהדורה מבוארת לספר בראשית (ובה שישה מדורים) ומהדורה מוערת לחיבור כולו. כן מוצעים מבואות ומהדורה מוערת לשרח ההפטרות המיוחס לר״ר בירדוגו.
*
פרופסור משה בר־אשר הוא בעל הקתדרה לחקר הלשון העברית על שם חיים נחמן ביאליק, משמש ראש המרכז לחקר תולדות הלשון העברית על שם אליעזר בן־יהודה ומנהלו של המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם באוניברסיטה העברית, ובה שימש בעבר ראש החוג ללשון העברית (תשמ״ב-תשמ״ג, תשמ״ט-תשנ״א) וראש המכון למדעי היהדות (תשמ״ד-תשמ״ו). מתשנ״ג הוא מכהן כנשיא האקדמיה ללשון העברית. כן שימש פרופסור אורח באוניברסיטאות בחוץ לארץ, באירופה ובאמריקה. בתשנ״ג הוענק לו פרס ישראל בחקר הלשון העברית ובחקר לשונות היהודים, ובתשנ״ה הוכתר
בתואר דוקטור לשם כבוד של המכון הלאומי לחקר לשונות המזרח(INALCO) באוניברסיטת פרים.
הקדמה
זה שבע עשרה שנה ויותר עסוק אני במחקרן של מסורות השרח במגרב. תחילה התמקדתי בשרח שבעל־פה כמסירותיו בתאפילאלת שבמרוקו. הקלטתי אותן ועיינתי בהן עיון ראשון; אף עיבדתי עיבוד שלם חטיבות מתוכן וביררתי סוגיות נרחבות בנוסח ובלשון.
כן נתתי את דעתי לכל מסורת אחרת ממרוקו שמצאתי ממנה חומר מוקלט; בעיקר במה שכינס המרכז לחקר המסורות של קהילות ישראל מיסודו של מורי פרופסור שלמה מורג המנוח. לאחר מכן פניתי אל טקסטים כתובים, ויותר מכולם אל לשון לימודים של רבי רפאל בירדוגו ולשרח ההפטרות שאף הוא יצא, כנראה, מתחת ידיו.
וכך מצאתי בצומת המפגיש את הישיבה בספרייה ובשולחן העבודה לשם העיון בכתבי היד עם המגע עם עדים המוסרים חומר חי ועם דוברים של להגי הערבית היהודית במגרב. אנשים אלו היו לי מקור לא אכזב לאיסוף ולריכוז של נתונים ולבירורם. לפי שאיני איש הנזקק לעבודתם של " קבלני משנה " מעבר לסיוע בהגהות ובמפתוח, נתארכה לי הדרך ( גם בשל מחקריי בתחומים אחרים )
העבודה על תרגומי המקרא במגרב נתרכזה אפוא במסורות השרח שבעל פה ובחקר לשון לימודים הכולל ביאור לרוב ספרי המקרא ועמו שרח ההפטרות. לאחר פרסום של כמה מחקרים קודמים הגיעה השעה לההדיר את הטקסטים עצמם.
כשלב ראשון החלטתי להוציא לאור את לשון לימודים לכלל ספרי המקרא ואת שרח ההפטרות שנספח לו ; פרסום הטקסטים של השרח שבעל פה ידָחה למועד אחר, לאחר שאשלים בעז"ה את עבודותיי הגדולות בחקר לשון חכמים ובתחומים סמוכים.
יודגש כאן שלשון לימודים הוא אחד החיבורים שהועתקו פעמים הרבה במגרב, יש רגליים לסברה שבסוף המאה התשע עשרה הילכו במכנאס וחוצה לה עשרות רבות ( ואולי למעלה מזה ) של טפסים שלו. לבד מקובצי דינים כגון קבצים של " הלכות שחיטה " ומקובצי פיוטים, נראה כי אך חיבורים מגרביים מעטים ממרוקו זכו להעתקות רבות כלשון לימודים. .
הדבר מלמד על העניין שמצאו בו לומדי מקרא ומלמדיו. לעומת זאת שני פירושי המקרא שכתב רר״ב בעברית, ״ מי מנוחות ״ ו ״משמחי לב ״, הועתקו אך מעט; ועל כן אין פלא שנשרדו מכל אחד מהם כתב־יד אחד או שניים בלבד.
העבודה על לשון לימודים הייתה כרוכה בקשיים רבים. כמעט כל כתבי־היד של החיבור ניזוקו, אחד מעט ואחד הרבה. ברבים מהם נשרף הדיו ונתבקעו אותיות או מילים רבות. קריאתם במקור וכל שכן מתוך צילומים או מתוך מיקרופילם הייתה מלאכה קשה ומייגעת, ודרשה מאמץ רב ובעיקר זמן מרוב
הפענוח דרש את זיהויין של מאות רבות של מילים ( בעצם אלפי מילים ) מסופקות לשם קביעה מדויקת של הנוסח הנמסר בכ״י א' שהפְּנִים במהדורות לבראשית ולחיבור הכולל למקרא הושתת עליו ושל הנוסח הנמסר בכל יתר כתבי־היד. עתה משהושלמה המלאכה במתכונת שקבעתי לעצמי, מוגשים בזה לציבור החוקרים והלומדים פֵרות המחקר
לשון לימודים לרבי רפאל בירדוגו-משה בר-אשר-הקדמת המחבר