מורשת יהדות מרוקו

עניין ״סגירת״ חשבונותיו של מויאל, שכה הדאיג את ויסוצקי, בא אל פתרונו הכמעט מלא לאחר זמן קצר להפליא. בתנאי הימים ההם, שלהי המאה ה־19, פרסום דו״ח מקיף על ההוצאות וההכנסות שהיו בטיפולו של מויאל חודשיים לאחר מותו, יכול בהחלט להיחשב להישג נכבד.

בעיתון המגיד הובא בתחילת מרס 1886, פחות משלושה חודשים לאחר פטירת מויאל, הדו״ח הבא של חובבי ציון, המובא כאן בשלמותו:

לנגד עינינו חשבון ההכנסה וההוצאה לתמיכת אחינו עובדי האדמה בא״י, במשך הזמן שהיה המנוח מויאל ז״ל לסוכן חו״צ ולאב לאחינו האברים, והננו נותנים תמצית החשבון הזה.

המנהיג המזרחי הראשון – אברהם מויאל | 151

הכנסה:

ע״י הגביר מ. ארלנגר, בהיות ה׳ ויסוצקי בא״י         30,000 פרנק

ע״י הרב ליב פרומקין מהר ד״ר הילדסהיימר           500

עוד על ידי הגביר ארלנגר 12,000

עוד ע״י הגביר הנ״ל         30,000

מחשבון ה׳ ויסוצקי שניתן לקולוניסטים      9,949.50

ע״י ה׳ וורמסר שהונח אצלו עבור יסוד המעלה        2,600

ס״ה       85,049.50 פרנק

הערה: מהרב ר׳ ישעיה מאיר כהנא מגליציה נתקבלו 23 פלורין במזומנים ולא נכנסו בחשבון, כי עודם נמצאים במזומנים. הוצאה:

39,340.54 פרנק	לתמיכת בני פתח תקוה ובנין בתים בעדם
12,458.44	להנ״ל על בהמות, זריעה ושאר צרכים לחשבון בנין התעלה והמקוה(מלבד החוב המגיע
4,203.85	עוד על זה) ע״י הגביר מ. ארלנגר, בהיות ה׳     ויסוצקי בא״י      30,000 פרנק ע״י הרב ליב פרומקין מהר ד״ר      הילדסהיימר       500 עוד על ידי הגביר ארלנגר 12,000 עוד ע״י הגביר הנ״ל         30,000 מחשבון ה׳ ויסוצקי שניתן לקולוניסטים      9,949.50 ע״י ה׳ וורמסר שהונח אצלו עבור יסוד המעלה        2,600 ס״ה       85,049.50 פרנק הערה: מהרב ר׳ ישעיה מאיר כהנא מגליציה נתקבלו 23 פלורין במזומנים ולא נכנסו בחשבון, כי עודם נמצאים במזומנים. הוצאה: 39,340.54 פרנק לתמיכת בני פתח תקוה ובנין בתים בעדם 12,458.44 להנ״ל על בהמות, זריעה ושאר צרכים לחשבון בנין התעלה והמקוה(מלבד החוב המגיע 4,203.85 עוד על זה) 808.70 ע״י ה׳ מאירוביץ׳ לצרכים שונים בעד פ״ת 56,811.53 פרנק ס״ה בעד בני פתח תקוה לביל״ויים ושאר בני גדרה לצרכי אוכל נפש, 11,313.50 פרנק לבהמות, לזריעה, עצים למעון ועוד ליסוד המעלה לצרכי אוכל נפש, זריעה בהמות 4,622.70 וענינים שונים 2,909.70 הלואות לעובדי אדמה ולבעלי אומנות הוצאות הפורט(נמל), דפעשן(מכתבים), שכר 1,152.45 למזכיר וכר 681 לחשבון ה׳ ויסוצקי 360 קומיסיון בעד 72,000 פרנק 77,850.88 פרנק ס״ה 7,198.62 פרנק נשאר אצל יורשי המנוח ז״ל מן החוב הזה כבר קיבל הדירקטור הירש שני אלפים פרנק ויתר הכסף המגיע יקבל בעוד שלשה חדשים. הכסף שכבר גבה הירש מן היורשים הנ״ל התחלק להקולוניסטים על צרכים נחוצים שונים, על פי החלטות הועד הפועל ביפו, שהחליט להוציאם עוד בטרם נגבה הכסף הנ״ל.
808.70	ע״י ה׳ מאירוביך לצרכים שונים בעד פ״ת
56,811.53 פרנק	ס״ה בעד בני פתח תקוה לביל״ויים ושאר בני גדרה לצרכי אוכל נפש,
11,313.50 פרנק	לבהמות, לזריעה, עצים למעון ועוד ליסוד המעלה לצרכי אוכל נפש, זריעה בהמות
4,622.70	וענינים שונים
2,909.70	הלואות לעובדי אדמה ולבעלי אומנות הוצאות הפורט(נמל), דפעשן(מכתבים), שכר
1,152.45	למזכיר וכר
681	לחשבון ה׳ ויסוצקי
360	קומיסיון בעד 72,000 פרנק
77,850.88 פרנק	ס״ה
7,198.62 פרנק	נשאר אצל יורשי המנוח ז״ל
מן החוב הזה כבר קיבל הדירקטור הירש שני אלפים פרנק ויתר הכסף המגיע יקבל בעוד

שלשה חדשים. הכסף שכבר גבה הירש מן היורשים הנ״ל התחלק להקולוניסטים על צרכים נחוצים שונים, על פי החלטות הועד הפועל ביפו, שהחליט להוציאם עוד בטרם נגבה הכסף הנ״ל.

אחרי מות המנוח ז״ל, קבל ה׳ הירש על עצמו להיות לאב לקולוניסטים, אך לא היה לאל ידו להשתמש בכסף שנשאר אצל יורשי המנוח, בטרם נתבררו החשבונות. באותה שעה נאות הגביר ה׳ ארלנגר, להלוות לה׳ הירש סך 16 אלפים פרנק. מן הכסף ההוא הוציא ה׳ הירש עד היום יותר מ-15 אלף פרנק ונשאר בידו כאלף פרנק. גם החוב המגיע לארלנגר לא הושב לו בשלמות.

מן החשבון הזה נראה, כי לעת עתה אך מעט כסף נמצא בידי ה׳ הירש לתמיכה בהקולוניסטים, אשר תמיכתם דרושה להם בנחיצות יתרה, לפחות עד התבואה החדשה [הקציר הבא], לכלכלת הקולוניסטים עד העת ההיא ולמספוא בעד בהמותיהם. לתשלומי חובות, לבנין בתים בגדרה וביסוד המעלה ועוד הוצאות כאלה דרושים לפחות עוד איזה עשרות אלפים פרנק.

תקוותנו חזקה כי חובבי ציון, אשר כבר השקיעו בקולוניות כ-100 אלף פרנק ויהפכו אדמות שוממות לעדן, ובמלאכים מושיעים הופיעו לעזרת אחב״י [אחינו בני ישראל], עובדי אדמת הקודש, יגמרו את המצוה שבה התחילו, ולא יעזבו את אחינו האברים לחרפה, ולא יניחו את עתידותיהם על קרן הצבי. ראוי ונכון לכל חובבי ציון למהר ולשלוח את הסכומים שאספו למקום תעודתם, למען יבואו במהירות לידי הדירקטור הירש נ״י לטובת אחינו הנכבדים ולתועלת כלל הענין.

כמה הסברים; א. ראוי לשים לב לפדנטיות בהבאת הנתונים, עד כדי מאיות פרנק; ב. כל החשבונות והתשלומים התנהלו במטבע צרפתי. בשימוש יום יומי היו גם המרק הגרמני והלירה שטרלינג הבריטית. הדולר האמריקני לא היה בשימוש. הלירה הטורקית, כסף המדינה, הייתה בעדיפות משנית; ג. בלשון הימים ההם הוצג מויאל, וכן הירש אחריו, כ״אבות אחינו האברים״; ד. מן הנתונים מתברר תפקידו המרכזי של מיכאל ארלנגר, יד ימינו של הברון רוטשילד, גם במושבות חובבי ציון; ה. פתח-תקווה קיבלה את מרב הכספים, גדרה השתרכה הרחק מאחוריה, ויסוד המעלה קיבלה בתקופה האמורה סכום זניח; ו. נמוך במיוחד הסכום שהוצא ל״הוצאות כלליות״ – 1,152 פרנק מתוך מחזור של 85 אלף – 1.3%; ז. מויאל קיבל דמי טיפול סמליים ממש – 360 פרנק(חצי אחוז).

בקיץ 1886, כחצי שנה לאחר מותו של אברהם מויאל, הופיעה סקירה ארוכה ומרגשת על פועלו בכתב עת(למעשה שנתון) שנשא את השם כנסת ישראל וראה אור בוורשה, בעריכתו של שאול פנחס רבינוביץ׳(שפ״ר), מפעיליה המרכזיים של תנועת חובבי ציון. ״בצאת ה׳ ויסוצקי מארץ הקדש״, כך נפתח התיאור, ״בחודש מנחם אב תרמ״ה, נגש מר אברהם מויאל לעבודת הקדש בכל לב ובחריצות ידיים״. בהמשך תוארו מאמציו של מויאל בכל אחת משלוש מושבות חובבי ציון, תוך הבאת פרטים מדוקדקים ואזכור הישגיו של מויאל בקשריו עם השלטונות, שהסירו אבני נגף רבים.

אלא שמעשיו, ועוד יותר תכניותיו הרבות של מויאל, נקטעו באחת כי ״האיש הרם הזה מת פתאם לפתע בדמי ימיו, ובמותו אבדו חובבי ציון גבור משכיל אשר היה בכוחו לישר הדורים ולשים מעקשים רבים למישור, איש רב פעלים, איש מכובד בעיני כל יודעין ומכיריו, אשר ידע לעשות דבר וה׳ חננהו בלשון למודים לדבר ולהתיצב בפני מלכים, איש בעל רצון אדיר ומתמיד, ועל כל אלה בעל לב נלבב ואוהב עמו אהבה עזה בלי מצרים, איש אשר כאוצר יקר היה לחו״צ ובו היו שמורות תקוות רבות לאלפי פעולות ותוצאות טובות בעניני הישוב, עד כי נוכל להגיד ולהעיד בפני כס תולדות ישראל, כי לו ארכו ימי חיי המנוח, הוא היה הולך וצועד לקראת מתן צורה אמיתית לישוב אה״ק… אבל אבי ישראל לקח את המתנה הטובה שהייתה בגנזי כנסת ישראל״.

מחבר הסקירה, או ההספד, הביא בסופו פרטים מכמירי-לב על יומו האחרון של אבר מויאל. לפיהם, בשעות חייו האחרונות, כשהצליח לומר רק דברים קטועים, הייתה כל דעתו נתונה למושבות ולמתיישבים: ״לתת תמיכה לקולוניסטים… לקנות סוסים לביל״ויים… לקנות שדות עבור מושבות חדשות… לדבר עם הפחה אודות רשיון לבנין הבתים… לעשות גנים וכרמים… מה יאמרו חובבי ציון עכשיו?… עוד ירחם ה׳ את עמו… נר ישראל לא ידעך". ובמילים אלה סיים הכותב את תיאור שעותיו האחרונות של המנוח, ״השיב רוחו לה׳ ונש! הטהורה עלתה אל אלהיה. תנצב״ה״.

באחרית דבר סיכם הכותב בשורות ספורות את מקומו המרכזי של מויאל בתול ההתיישבות שזה עתה החלה: ״את שם המנוח מ ו י א ל ז״ל יזכירו הקולוניסטים עד היום ביראת כבוד וברגש תודה עמוקה, כי הוא שעמד להם בכל עת צרה וצוקה וינשאם למחוז חפצם״.

המנהיג המזרחי הראשון…

עמוד 154

בזמן המלחמה הוכרחנו להתרות בבעלי הכפרים על מלוי התנאים לפי החוזה, כי גם עלינו היתה החובה להתאמץ ולמלאותם מצדנו. כי התפרצות המלחמה דרשה מאתנו להבטיח את עצמנו וכמובן שגם בעלי הכפרים ענו לנו בהתראה על דבר מלוי התנאים מצדנו. אולם האמת ניתנת להאמר, שאנו וגם הם לא מלאנו את התנאים מסבת המלחמה העולמית. כתום המלחמה העולמית בשובנו מן הגרוש עברה כשנה שלמה ותנועת העסקים טרם שבה למהלכה הרגיל ולא היה ביכולתנו לחשוב גם על עתידותיה של “חברה חדשה”. חלק מחברי המתנחלים לא היה בארץ וחלק ממנו עודנו מפוזר וטרם שב העירה ואלה הנמצאים בעיר אין ידם משגת לשלם את חובותיהם ונוסף לזה כשנה אחרי הכבוש יצאה פקודה מהממשלה ששום חברה אין לה הרשות לעלות בלי אשור הממשלה. כך עברה שנה אחרי שנה בחבוק ידים ובאפס מעשה. כי המצב בחברתנו לא השתנה וגם בעלי הכפרים עוברים בשתיקה שסבתה לא היתה ידועה לנו. וצר היה מאד על כל המרץ שהושקע בקניה זאת שילך לאבוד וביחוד שחברתנו והמתנחלים השקיעו כששים אלף פרנק דמי קדימה, סדרי תעול, חלק ההוצאות מהסרסורות וכו'. משום שבחוזה היה כתוב בפירוש שכל צד אשר לא ימלא אחרי התנאים ישלם פצויים ששים אלף פרנק והיוצא מזה שכל הכסף הזה יצטרך ללכת לאבוד.

מסבה זו הוכרחתי לנסוע למתווך, למקורבי הבעלים ולבסוף גם אל הבעלים עצמם בכדי למשש את הדופק ולדעת את מחשבותיהם. נתברר לי שהמה מסרבים למסור באותו המחיר מהתנאים ומוכנים לשלם פצויים אם נזכה בדין. ידיעה זאת הניחה במקצת את דעתנו ונתיעץ עם עורך דין. הוא ראה את כל הדוקומנטים, מצב החוזה שבידינו והאשמה מצדנו שמסבת המלחמה לא מלאנו אחרי תנאיו ומצד שני מצא שהתראותינו ששלחנו לבעלי הכפרים בזמן המלחמה תעזור לנו בדין אם נשלח כיום שוב התראה. אחרי התיעצות מרובה עם עוד עורכי דין עשינו זאת, בכדי לחזק את עמדתנו ולא נפסיד את כספנו. בינתים מחירי הקרקעות עלו פי שתים-שלש, ואין חברים ואין כסף. בכל זאת שבנו לדבר עם בעלי הכפרים ודרשנו נמרצות למסור לנו את האדמה לפי תנאי החוזה, אולם המוכרים באחת, שבתנאי החוזה לא ימכרו את האדמה. ולבסוף הבינונו שנוכל לגמור את הקניה לא באותו המחיר לפי ארבעים וחמשה פרנק אלא בשלש וחצי לי“מ הדונם. וכדי שנציל את כספנו וגם להציל את האדמה מידיהם בפחדנו שהם יכולים למכרה אפילו בחמש לי”מ, פנינו ל“הכשרת הישוב” ובקשנו מאתה לקנות את האדמה לפי תנאי החוזה, בתנאי שתחזיר לנו את הכספים שהשקענו והרוחים. אחרי הפצרות רבות הסכימה “הכשרת הישוב” להוציא לפועל את הקניה בעצמה. מסרנו לה את כל הדוקומנטים שבידינו וקבלנו ממנה מבתב [מכתב] שבו היא מתחייבת לשלם לנו לפי התנאים שבינינו אחרי שתגמר הקניה בשלמותה. זמן רב נמשך הדבר ולבסוף קנתה “הכשרת הישוב” את שני הכפרים האלה וקבלנו ממנה חלק המגיע ל“חברה חדשה” וחלק המגיע ל“אגודת המתנחלים”.

זוהי פרשת “תל-שמם” ו“ג’דה”, שעל חלק מאדמה זו נמצא המושב “כפר יהושע”.

שלש שנים עברו מהכבוש והחברה לא יכלה לגשת לפעולות ממשיות. התחבטנו בשאלת המצב הקשה של החברה. רוב החברים בעלי המניות אינם, גם אלה שקנו מגרשים אצלנו וחיבים לנו כסף נעדרים מהעיר. חובת החברה לבנקים ולפרטים מרובים ואשור ממשלתי לזכות הפעולה אין לנו. בינתים אחדים ממנהלי “חברה חדשה” הלכו לעולמם והשאירו אותנו בתסבוכת גדולה ובמצוקה. בעלי החובות החלו להציק וביחוד לי ומצב החברה הלך והחמיר. עבר זמן ובעלי המניות החלו לשוב לארץ וסדרנו אספה כללית שבה השתתפו כל החברים זולת שלשה, מה שגרם לנו שמחה שסוף סוף אנו מקובצים שוב בארץ. אחרי כמה אספות וברור המצב, החלטנו לעשות ליקוידציה. כל חבר קיבל אלף פרנק במזומנים והשאר בשטרותיהם כי את השטרות החזיקו כמעט כולם, כי עבר זמן פרעונם ולא יכלו להשתמש בהם. נמכרו כל הקרקעות שברשות האגודה וסולקו חובות החברה. למרות זאת נשארה החברה חייבה לאפ“ק סכום הגון. התחלנו לטכס עצה כיצד להשתחרר מחוב זה. הוברר שקוני המגרשים במחוז תל-אביב נמצאים בחו”ל ואת דמיהם טרם סלקו. לכן פנינו לועד תל-אביב בהצעה, היות ולחברתנו יש שבעים ושנים מגרשים בשטח תל-אביב וכדי למסור אותם המגרשים של הבעלים שאינם בארץ בידים אמונות, והיות ואלה חיבים עדין לאפ“ק ואנו משוללים רשות מהממשלה לפעול גם להבא, הננו מבקשים מועד תל-אביב לסלק לאפ”ק את כל החוב המגיע ולמשכן אצלה את כל המגרשים. ועד תל-אביב קבל בשמחה וברצון את ההצעה, סדרנו את החוזה שבו הותנה שאם בעלי המגרשים לא יסלקו את המגיע מהן במשך שנה הרשות בידי ועד תל-אביב למכור את המגרשים ולסלק את החובות. ואחרי עריכת החוזה ביננו ובין ועד תל-אביב, בין ת“א והאפ”ק, נגמרו ימי פעולותיה של “חברה חדשה”.

מפעולה כלכלית זו שהתחלה היתה כשנה לפני פרוץ המלחמה העולמית אעבור לפעולה פוליטית בשנה זו שעכשיו בזמן יחסי-השכנים המסובכים והמחודדים מאד, כדאי מאד לעמוד ולספר על זה, כי מלבד ערכם הפוליטי היה גם מאורע חשוב בחיים הצבוריים שלי.

בשנת 1913 התגברו דברי השטנה של העתונות הערבית ובפרט הנוצרית נגד היהודים בארץ בכלל ונגד תל-אביב בפרט, כפי שעמדנו כבר על זה.

אנו, אחדים מילידי הארץ יודעי ערבית שקראנו יום יום דברי השטנה האלה והרגשנו זה ביותר התאספנו אז כעשרה אנשים בביתו של הד"ר שמעון מויאל שהיה גם עתונאי מובהק בשפה הערבית. המשתתפים באספה זו היו האדונים אברהם אלמליח, נסים מלול, דוד מויאל, משה מטלון, אחי יעקב, אנכי ועוד כמה שלא נשתמרו בזכרוני. מטרת מסיבתנו היתה ליצור אגודה חשאית בשם “המגן”. הכנסנו תיכף סכום ידוע שאספנו מאתנו על המקום והטלנו על עצמנו שכל אחד יכניס סכום תשלום חדשי וגם חובה קדושה לעבוד במרץ ולעמוד על המשמר עתונות זו. ואנו היינו מתאספים בחדשים הראשונים לקיום אגודתנו כמעט בכל ערב במשרדו של העורך דין מויאל.

מתפקידה וממטרתה של אגודתנו “המגן” היה להסביר בפני העולם הערבי בהעתונות הערבית את האינטרסים של יהודי ארץ-ישראל שהם לא רק שלא מתנגדים לאינטרסי הערבים אלא להיפך הם מביאים גם לערבים תועלת רבה כלכלית וגם תרבותית.

לשם זה כתבנו מאמרים בעתונים הערבים על נושאים שונים בעתונות המקומית כמו כן בעתונות הערבית אשר בסוריה ובמצרים, והעיקר עמדנו בפרץ על המשמר לערוך תשובות בעתונות זו נגד כל מאמרי השטנה והעלילה על הציונות בכלל ועל הישוב היהודי בא"י בפרט.

בפעולתנו זו רכשנו גם כמה ערבים חשובים שגם הם כתבו תשובותיהם בחתימת שמותיהם נגד מאמרי השטנה נגדנו בעתונות הערבית.

בפעולת אגודתנו היה גם לקרב למטרתנו כמה וכמה מחשובי ונכבדי הערבים בארץ בכלל וביפו בפרט. ועלי ועל חברי באגודה זו, על משה מטלון, הוטל פעם ללכת לאחד מחשובי זקני הערבים ביפו, שאנו שנינו היותר קרובים ומכירים לו, לחפיז-ביק-סעיד, לאיש בעל השפעה גדולה על ערבי יפו, אחד מחסידי אומות העולם דודו של עצאם ביק, ראש עירית יפו עד היום.

בבואנו לחפיז-ביק-סעיד ואחרי שספרתי לו והסברתי לו יחד עם חברי משה מטלון על מטרת בקורנו אצלו, קבל אותנו בכל הכבוד, ומטרתנו יחסי שלום עם שכנינו שהיתה קרובה ויקרה ללבו, הבטיח לנו שיעשה בכל השפעתו לטובת הענין הזה בכדי להשקיט את הרוחות המוסתים והנרגזים בחוגי הערבים בארץ ובארצות הקרובות, שהוא היה קשור גם שם עם נכבדי הערבים קשר רוחני ופוליטי. והוא כתב מאמר חשוב בנידון זה שהיתה לו השפעה רבה.

בתקופה זו התעוררו חוגים מצעירי הערבים בתנועה לאומית ממש ויסדו אז את אגודתם הפוליטית בכמה ארצות ערב בשם “אילה-מרכזיה” שעיקר הפרוגרמה של אגודתם זו היתה דרישה שלטון-עצמי מקומי מין אוטונומיה מאת הממשלה התורכית מקושטא.

רק כעבור זמן-מה נודע לנו שגם האיש החשוב חפיז-ביק-סעיד, הוא חבר לאגודה חשאית זו “אילה-מרכזיה”. אחרי בקורנו אצלו, ברצונו לקרב את ראשי אגודה זו, שגרו בסוריה, לחשובי יהודי ארץ-ישראל שגם הם יכירו מטרת אגודתם ויעזרו להשיג מטרתם, כתב הוא להם על מטרת בקורנו אצלו ובקשתנו ממנו, והוא בקשם שישתדלו בכל האמצעים והשפעתם להשקיט את הרוחות הסוערים נגד היהודים בעתונות הסורית.

וכעבור זמן קצר באה משלחת מראשי האגודה “אילה מרכזיה” ליפו ובקשה ראיון ופגישת חברים עם אגודת “המגן”.

הפגישה לשם שיחה בינינו נקבעה בבית אחי יעקב, והסבה לזה היתה כי אחד השליחים היה משורר ערבי ושהיתה לו הכרה עם אחי יעקב שגם הוא כתב שירים בערבית ונוסף לזה גם היה חבר פעיל מאד באגודתנו. הם באו בדיוק בשעה הקבועה מראש. נהלנו אתם שיחה פוליטית בכל השאלות היותר קרובות לנו שנגעו בעיקר ביחסי שכנים שצריכים להיות טובים ובשלום.

בקורם זה הביא תועלת מרובה למטרתנו, כי זמן קצר אחרי בקורם נשתנה דעת העתונות בסוריה על היהודים בארץ-ישראל מרעה לטובתנו.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930- פרק י"א: חברה חדשה ואגודת “המגן

39%

לא אכנס כאן למסקנות התיאולוגיות של המונותיאיזם, שזה פרק בפני עצמו ואני מתייחס בכך לדברי השטנה שנכתבו על העולים מצפון- אפריקה על ידי כתבים חסרי מצפון וחסרי אהבת עם ישראל. כתיבה כוללת על עולים, גיבוב של דברי הבל, זלזול, רכילות ועלבונות, כדי לחבל בעלייה זו ולסגור את שערי הארץ בפניהם, שכן לא התייחסו אליהם כבני אדם, לא לדבר עליהם כיהודים. מדובר ביהודים שלפי חוק השבות מגיע להם לבוא לארץ בלי לספוג עלילות, רמיסת כבודם ברגל גסה וקבלת פנים חסרת בושה. עולים אלה באים מתוך אהבת ארץ ישראל ואהבת עם ישראל וקיוו להגיע אל המנוחה ואל הנחלה. הם האמינו בגאולה שתבוא בקיבוץ גלויות, והתפללו יום יום. על דבקותם באמונה זו נשחטו, נבזזו, נאנסו ונשרפו חיים, ולמרות זאת לא נפלו ברוחם ולא ערקו מעמם. סוף סוף חשבו שיש לנו מדינה יהודית, הגיע הקץ לתלאותיהם בארץ אויב ובאים בין אחים לחיות באהבה ובשלווה ולא בשנאה ובמשטמה. סבלם פה לבושתנו, גרוע ממה שסבלו בארץ גלותם. טוענים שהם לא מפותחים? נעזור להם, אם כן, להתפתח, נחנך את ילדיהם, לטובת העם ולטובת המדינה. משפחות מרובות ילדים הם עתיד האומה, זוהי ברכה גדולה. בנפשנו הוא, להקים מהם ומבניהם דור חדש חזק ברוחו ובנפשו. בטובתם, יהיה טוב לעם; בחוסנם, יהיה חוזק העם; בחינוכם, יתקדם העם. יש להתייחס אליהם בכבוד ובאהבה כבני אדם וכיהודים. נאמר ״הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה״. בתנא דבי אליהו ט״ו אנו קוראים: ״אמר אליהו(הנביא) פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום. בא לפני אדם אחד והיה שואלני בדברי תורה. אמר לי: רבי, שני דברים יש לי בלבבי. ואני אוהבם אהבה גדולה: תורה וישראל. אבל איני יודע איזה מהם קודם. אמרתי לו: דרכם של בני אדם שאומרים: תורה קודמת לכל: אבל [אני] הייתי אומר: ישראל קדושים קודמים״ כי בלי ישראל אין תורה. רשב״י בקה״ר א׳ אומר: כתוב: ״כי כימי העץ ימי עמי״ ואין עץ אלא תורה. שנאמר ״עץ חיים היא״ וכי מי נברא בשביל מי: התורה בשביל ישראל, או ישראל בשביל התורה? לא תורה בשביל ישראל? התורה שנבראת בשביל ישראל הרי היא קיימת לעולמי עולמים. ישראל שנבראו בזכותם על אחת כמה וכמה״. נמשיך בחשיבות האדם בישראל. המדרשים טיפלו בזה כי הנושא חשוב מאד. רבי מאיר נהוראי במחצית המאה השנייה, אומר: ״כי מלאכיו יצוה לך לשמורך״.מי גדול? השומר או הנשמר? ממה שנאמר ״כי מלאכיו יצוה לך לשמורך״, הוי אומר הנשמר גדול מן השומר. ״על כפיים יישאונך״. ר׳ יהודה אומר: מי גדול? הנושא או הנישא? ממה שנאמר ״על כפיים יישאונך״ הוי, הנישא גדול מן הנושא. ברור אם כן שהאדם חשוב מאוד וקודם לכול, גדולתו של האדם מחייבת אותו לאחריות גדולה, בידי המלך או המושל – סמכותו תגרום לצדק או לשחיתות. ״צדק צדק תרדוף״, ״חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף״. חברה בלי צדק לא תחזיק מעמד לטווח ארוך. חברה שיש בה עשירים מופלגים מחד גיסא ועניים מרודים מאידך גיסא לא תחיה בשלום לטווח ארוך. משטרים שבהם אין התחשבות בציבור הרחב יוצרים התמרמרות, פשע, ירידה בבריאות, מרידות ואנרכיה. המוסר, דרך הארץ והחינוך הם העתיד של החברה וזה נתון בידי כל אחד בחברה, לטפח ערכים מוסריים של יושר וצדק. ״ר׳ שמעון [בן יוחאי] אומר: שלושה כתרים הם: כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות. וכתר שם טוב עולה על גביהם״. למה שם טוב חשוב מכולם? כי זה הדבר היחיד שהאדם זוכה בו בזכות עצמו כבן אדם, בזכות אישיותו והתנהגותו בחברה – אישיות המקרינה טוב לב, כבוד והתחשבות בזולת. כנות, יושר, הגינות – הן מידות נעלות שמקנות לבעליהן אהבה וכבוד בחברה.

״שנו רבותנו: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים: ״נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא. והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשו שנברא, יפשפש במעשיו ויש אומרים ימשמש במעשיו״. כי במעשיו הוא גוזר את גורלו ומשפיע על סביבתו. ״בן זומא אומר: איזהו מכובד? המכבד את הבריות״, וכן אומר ״ר אליעזר: יהיה כבוד חברך חביב עליך כשלך״ ״וזאת תורת האדם״. יחסים של כבוד בין אדם לחברו יוצרים חברה מתוקנת ומשגשגת, בריאה, אשר חיה בשלום. הלל, שבא ממעמד חברתי נמוך, הגיע בזכות אישיותו הטובה לרמה הגבוהה ביותר כנשיא הסנהדרין, והקים דור של חכמים ומלומדים שהשפיעו על דורות רבים. הלל היה ידוע כאיש עניו, מלא חכמה ונוח לבריות. הוא הנחיל לנו את הממרה ״דעלך סני לחברך לא תעבד״ או – ״מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך״, זאת כל התורה. ר׳ יהודה הנשיא שהיה מצאצאיו של הלל, אמר: ״איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם״. חברה בריאה ברוחה ובנפשה, היא חברה חזקה, יש בה חוסן שאף אחד לא יכול להרוס. בניה של חברה זו יהיו חומת מגן בלתי חדירה לאויביה. בנים של חברה כזו ייתנו את נפשם על הגנתה ללא היסוס וללא ערעור ויילחמו עליה בחירוף נפש בכל כוחם. במדרש תנחומא פרשת פקודי כתוב: ״קודם יצירת הולד במעי אמו, הקב״ה גוזר עליו מה יהא בסופו״ – אם זכר, אם נקבה, אם חלש או גיבור, אם עני אם עשיר, אבל אם צדיק או רשע – לא! אלא הדבר ההוא, נותנו בידו של אדם בלבד: זה מבטא אחד מעיקרי היהדות החשובים ביותר להבנת החיים: הבחירה החופשית שניתנת בידי כל אחד מאתנו. להיות טוב או רע, נדיב או קמצן, רכלן או מבין את הזולת. רבי חנינא בן דוסא אומר: ״כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה המנו״. אפילו הקב״ה יתייחס לאדם באותה מידה כפי שאחרים מעריכים אותו ואוהבים אותו. כי ״דרך ארץ קדמה לתורה״, זהו מצרך חשוב מאוד שחסר בחברתנו, בו תלוי עתיד החברה שלנו, ולא רק שלנו, אלא של כל חברה. היהדות מתייחסת באותה מידה לכל אדם באשר הוא אדם. ר׳ מאיר אומר: ״מנין שאפילו גוי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול״. תלמוד לומר: ״אשר יעשה אותם האדם וחי בהם״. כהנים לויים וישראלים – לא נאמר, אלא האדם. הא למדת שאפילו נוכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. ״פתחו שערים ויבוא גוי צדיק״ וכן הוא אומר: ״זה השער לה׳ צדיקים יבואו בו״. כהנים לויים וישראל יבואו בו? לא נאמר אלא ״צדיקים יבואו בו״ וכן הוא אומר ״רננו צדיקים בה״. רננו כהנים לויים וישראל, לא נאמר אלא צדיקים. וכן הוא אומר ״הטיבה ה׳ לטובים ולישרים בלבותם״, בכל נאמר אדם, לא כהנים לויים או ישראל.

כדי לסכם את יחס הקב״ה לאדם באשר הוא אדם, נאמר: ״באותה שעה שעברו ישראל את הים, ביקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב״ה.

הקב״ה גער בהם ואמר: מעשה ידי טובעים בים [הכוונה למצרים שרדפו אחר בני ישראל] ואתם אומרים שירה לפני?״ כשנודע לעשיו שאחיו יעקב גנב לו את הברכה מאביו במרמה, כתוב: ״ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאד״. המדרש אומר שצעקה זו הגיעה עד כיסא הכבוד, אפילו שעשיו מתואר בתורה כפרא אדם – בכל זאת בכיו וצעקתו הגיעו לכיסא הכבוד. ״רבן גמליאל הזקן שהיה מטייל בהר הבית וראה אישה אחת גויה וברך עליה: ברוך שברא בריות נאות בעולמו״. איזו חברה נעצב בארץ עם בני עמנו המגיעים אלינו מכל מיני ארצות, מפותחות או מפגרות? בידינו לעשות הכל כדי להתייחס אליהם כבני אדם, כיהודים אחים, ולעזור להם ביחס חיובי ואוהב. אנחנו חייבים לקבל אותם יפה כפי שנאמר: ״המקבל פני חברו כאלו מקבל פני שכינה״. לא ביחס של ביטול, מתנשא ומזלזל. האדם נולד עם שכל והוא מסוגל מטבעו להבחין בין טוב לרע, בין צדק לעוול, בין אמת לשקר כמו שכתב סעדיה גאון בספרו ״אמונות ודעות״. נאמר על האדם: ״ותחסרהו מעט מאלוהים וכבוד והדר תעטרהו״ ״הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים״. בידינו הדבר וביכולתנו לעשותו. תודה רבה!״ בכך תם נאומי.

זכיתי לתשבחות מכל הנוכחים על דבריי, והודיתי להם ובפרט לידידי ישראל ישעיהו שעודד אותי תמיד ונהנה מהמבטא שלי. נכנסנו לשנה שנייה במכון. גם בקיץ נשארתי בחדרי בבית-ברל. המנהל שלח אותי למצוא מועמדים טובים לשנה הראשונה. סיירתי בסמינר לפעילי ההסתדרות ומצאתי שם מועמדת טובה, עורכת דין ממרוקו, ובסוף הקיץ היא באה ללמוד.

קבוצות שונות באו לימי עיון מצרפת ומארצות הברית ואני הייתי שם כדי לעזור ולהדריך אותן.

בסופי שבוע באו קבוצות של צעירים מהקיבוצים לימי עיון. זה היה מספיק זמן בשבילם להשאיר חורבן אחריהם כשעזבו. הם השאירו את המקום כאילו הייתה שם רעידת אדמה: חיבלו בכל דבר וגרמו נזקים גדולים למבנים ולרכוש; היו פושטים בפרדסי הסביבה ועושים בהם שמות; היו מביאים ארגזים שלמים של פירות ששמו תחת המיטה ורק כשנרקבו נודע לנו על קיומם. בעלי הפרדסים ירו באש חיה באוויר כדי להבריח אותם מהפרדסים. נשארתי פעור פה נוכח יצר ההרס שהיה בצעירים אלה. דבר לא נשאר במקומו או תקין. אפילו בתריסי החלונות חיבלו ואחרי שהלכו, ההנהלה הייתה צריכה להחליף אותם. כך עבר הקיץ. השתמשתי בספרייה ללימוד ולעיון, להרחיב את ידיעותיי בחומר שלמדתי והמשכתי בנגינה על הפסנתר. השתתפתי מעל דפי העיתונות בדיון על יהדות הגולה, שבה זלזלו הצברים ״הנחמדים שלנו״, שחשבו שהם יוצרים תרבות ישראלית יש מאין ובלא צורך לבסס את היצירה הזו על יסודות העבר העשיר שלנו. הם חשבו שאפשר ליצור תרבות חדשה בלי זיקה לתרבות יהודי הגולה – גישה תמימה ומזיקה. בעקבות כך כתבתי מאמר שפורסם ב״הפועל הצעיר״ 19.3.57 בשם ״רוחות מנשבות״, שבו אני מלמד זכות על היצירה התרבותית של יהודי הגולה.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון- נאום המוסר של המחבר.

עמוד 311

37 – קיד. אֵל אֱלֹהִים ה' / צוּר יְשׁוּעָתֵנוּ

 

לשבע ברכות. לנשמת. שיר מעין אזור בן שש מחרוזות. בכל מחרוזת ארבעה טורי ענף וטור מעין אזור. כל טור מתחלק לשתי צלעיות.

חריזה: א/בא/בא/בא/ ג/ד ה/וה/וה/וה/וג/ד.

משקל: שבע תנועות בצלעית א ושש תנועות בצלעית ב.

כתובת: פיוט על שבע ברכות לחתן. נועם ׳אדון רעיה צביה׳. סימן: אני דוד. מקור: א־ לא ע׳׳א; ק-לג ע״א.

 

אֵל אֱלֹהִים ה' / צוּר יְשׁוּעָתֵנוּ

מִזִּמְרַת שִׁיר רְנָנָי / יוֹם זֶה אוֹדֶנּוּ

יִשְׁמַע קוֹל תַּחֲנוּנָי / אֶשְׁאֲלָה מִמֶּנּוּ

יְמַלֵּא שֶׁחֹק פִּנּוּ / רִנָּה לְשׁוֹנֵנוּ

                   5-יִשָּׁמַע בְּאַרְצֵנוּ / קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה

 

נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ / אַתָּה נוֹרָא אַתָּה

לִכְבוֹד שִׁמְךָ וְהוֹדֶךָ / הַכֹּל יָפֶה בָּרָאתָ

וּבְיוֹם שִׁשִּׁי בִּדְמוּתְךָ / הָאָדָם יָצַרְתָּ

עֶזְרוֹ נֶגְדּוֹ עָשִׂיתָ / מִצַּלְעוֹ לוֹ בָּנִיתָ

                     10-וְאוֹתָהּ לוֹ קִשַׁטְתָּ / כְּכַלָּה כְלוּלָה

 

יָה מָתַי תִּישַׁן, עוּרָה / אֶל צִיּוֹן וְשָׁבֶיהָ

אוֹתָהּ תָּשִׂים עֲטָרָה / בְּבִנְיַן חָרְבוֹתֶיהָ

תָּגִיל תָּשִׂישׂ עֲקָרָה / בְּקִבּוּץ בָּנֶיהָ

אֱסֹף אֶת פְּזוּרֶיהָ / נִדָּחֶיה אֵלֶיהָ

                     15-כָּל יוֹשְׁבֶיהָ עָלֶיהָ / תָּשִׁיב כְּבַתְּחִלָּה

 

דּוֹדִי צַח מִי כָּמֹכָה / צוּרִי כִּי מַלְכֵי מִקֶּדֶם

אֲהוּבִים אֶת פָּנֶיךָ / בְּשִׂמְחָה תְּחַדֵּם

כְּשַׂמֶּחֲךָ יְצִירְךָ / בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם

וּמִכָּל צָרָה תִּפְדֵּם / כִּפְדוֹתְךָ צָעִיר רוֹדֵם

                          20-וּבִגְדֵי יֶשַׁע תַּעְדֵּם / מַעֲטֵה תְּהִלָּה

 

וּלְאֵל נַעֲרָץ בִּקְדֻשָּׁה /  אָנֹכִי אֲזַמֵּרָה

כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא / וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא

חֲתַן וְכַלָּה עָשָׂה / שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה בָרָא

אַהֲבָה אַחְוָה קָרָא / שָׁלוֹם וְקוֹל בְּשׂוֹרָה

                     25-וְגַם רֵעוּת בְּחֶבְרָה / דִּיצָה רִנָּה וְגִילָה

 

דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ / הָרוֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים

סוֹף וְקֵץ אֵין לְגָדְלוֹ / נִשְׂגָּב, דָּר מְעוֹנִים

יָשׁוּב יִבְנֶה הֵיכָלוֹ / זָהָב וְרַב פְּנִינִים

לִגְבוּלָם יָשִׁיב בָּנִים / דְּשָׁנִים ורַעֲנַנִּים

                         30-נִשְׁמַת כָּל חַי בִּרְנָנִים / תְּבָרֵךְ שְׁמוֹ סֶלָה

 

[1] אל אלקים ה׳: על-פי תה׳ נ, א, ועוד. צור ישועתנו: על-פי תה׳ פט, כז. 3. ישמע קול תחגוגי: על-פי תה׳ כח, ב. 4. ימלא… לשוננו: על-פי תה׳ קכו, ב. 5. ישמע… כלה: על-פי יר׳ לג, י-יא, והיא לשון הברכה השביעית מברכות הנישואין. 6. נפלאים מעשיך: על-פי תה׳ קלט, יד. אתה נורא אתה: על-פי תה׳ עו, ח. 7. לכבוד… בראת: על דרך הברכה ׳שהכל ברא לכבודו׳. 9-8. וביום… בנית: כמסופר בבר׳ א, כו; ב, יח. 10. ואותה… כלולה: על-פי בר״ר יה, ב. 11. יה… עורה: על-פי תה׳ מד, כד. ציון ושביה: על-פי יש׳ א, כז. 12. אותה: את ציון. 13. תשיש… בניה: על-פי נוסח הברכה השביעית מברכות הנישואין. 15. כל יושביה עליה: שכל ישראל ישבו אל אדמתם, על־פי ערכין לב ע״ב. תשיב כבתחילה: על-פי יש׳ א, כו. 16. דודי צח: כינוי לקב״ה, על-פי שה״ש ה, י. מלכי מקדם: על־פי תה׳ עד, יב. 17. אהובים: הם החתן והכלה. את… תחדם: על־פי תה׳ כא, ז. 18. כשמחך… מקדם: על-פי הברכה השישית מברכות הנישואין. 19. צעיר רודם: כאן כינוי לעם ישראל, על-פי תה׳ סח, כח. 20. ובגדי תהילה: על-פי יש׳ סא, י. 21. ולאל נערץ בקדושה: על-פי תה׳ פט, ח. 22. כוס… אקרא: תה׳ קטז, יג. 25-23. חתן… וגילה: על־פי הברכה השביעית מברכות הנישואין, וראה כתובות ח ע״א. 25. רועות בחברה: השווה קה״ר ט, א. 26. דודי… בשושנים: על-פי שה״ש ב׳ טז. 27. נשגב דר מעונים: כינויים לקב״ה, על־פי יש׳ לג, ה. 28. זהב ורב פנינים: בזהב ובפנינים רבות, על-פי מש׳ כ, טו. 29. לגבולם ישיב בנים: על-פי יר׳ לא, טז. דשנים ורעננים: תה׳ צב, טו.

הרה״ג רבי שמואל עזראן זצ״ל

ראב״ד לעדת המערבים בירושלים (תרפ״ח — תשט״ז) 1928-1956

רבי שמואל עזראן נולד בשנת תרל״ב בעיר הגדולה לאלקים ״מראקש״ שבדרום מערב מרוקו. לאביו הגאון החסיד רבי מרדכי ולאמו הצדקת מרת אסתר.

 

עיר מולדתו־ובית אביו

אביו של רבי שמואל, רבי מרדכי עזראן, היה אישיות תורנית מפורסמת צדיק גדול, ובעל אכסניה של תורה בעירו ׳׳מראקש״, הידועה והמפורסמת בהיסטוריה היהודית כמטרפולין של תורה.

לאו מלתא זוטרתא, לבלוט בתוך עיר, המלאה ישיבות ובתי מדרשות, אשר רבניה וחכמיה היו בעלי שיעור קומה, חריפים ובעלי פלפול, הגוזרים ים החכמה לגזרים, ודורשים תילי תלים על כל קוץ וקוץ, ואם אכן בלט מאן דהו, הרי שללא ספק, היה צריך להיות תלמיד חכם מופלג בחכמה, בקי בעיון ובסברה ישרה, נושא ונותן ברוב המקומות בש״ס ופוסקים. וכזה היה רבי מרדכי עזראן, ת״ח מופלג, חריף ובקי בכל חדרי תורה, מעמיק, ובעל עיון זך וישר, שהיה קשה להזיזו ממקומו, בהיות דבריו בנויים על אדני ההגיון הבריא.

רבי מרדכי עזראן, נולד בשנת תר״ח בעיר מולדתו מארקש. בשנות נערותו, חייו ופעלו בעיר זו, גאוני עולם, אדירי התורה פוסקים בהלכה ובפרשנות התלמודית, ענקים ובעלי שאר רוח. נזכיר רק אחדים מהם:

רבי דוד צבאח, גאון אדיר ומקובל אלהי, נודע בשערים בשם ׳׳דוד מלך ישראל״. מתוך ספרו ״משכיל לדוד״, ניכרת חכמתו הגדולה חסידותו וקדושתו, ובחזיון לילה היו מתגלים לו רזין עילאין, וכמה מהם העלה על הכתב בספרו הנז׳. כן נדפס ספר ממנו, מעט הכמות ורב האיכות ״מורה צדק״ נימוקים על הש״ע חחו״מ וליקוטי דינים. נתבש״מ ליל יוה״כ שנת תרי״ט. והניח אחריו שני צנתרות הזהב, הגאון החסיד רבי ימין צבאח, והגאון הדיין המצויין רבי אברהם צבאח זצ״ל.

 

רבי משה רוזיליו, גאון אדיר ומפורסם. בהיותו בן י׳יח שנים חיבר שיטה על כמה ממסכתות הש״ס ונקרא ״קול מבשר״, נדפס בירושלים ש׳ יגדיל תורה, והוא ספר גדול ודבריו כאחד הראשונים.

 

רבי רפאל מסעוד בן מוחא. גאון גדול ומפורסם, הרביץ תורה והעמיד תלמידים הרבה, והיה עניש וקטיל. לגדולתו וקדושתו אין די באר. והוא מפורסם בכל המערב, חיבר כמה ספרים. מהם נדפסו ״פרדס רימונים״ (ירושלים תשל״ט) ו״פרפראות לחכמה״ (ירושלים תדש״מ) ראה שם בהקדמות לספרים הנז' אפס קצהו, והיה שקיל וטרי עם גדולי הדור, וביניהם עם מופת הדור נר המערב רבי יצחק בן וואליד. ראה שו״ת ״ויאמר יצחק״ ח״א (אה״ע סימן קמ״ט). ועם הגאון האדיר, רבי יעקב בירדוגו, ראה שו״ת ״שופריה דיעקב״ (סי׳ לז). ועוד. נתבש״מ ח״י תמוז תרל״ג.

 

רבי דוד שלוש, ידוע ומפורסם בגדלותו ובקדושתו וכינוהו חכמי עירו ״המלך דוד״. העמיד תלמידים הרבה. והרבה נסים נעשו על ידו, ואף כי אחרי מותו. נתבש״מ י״ג כסליו תרנ״ג. והניח אחריו בן יחיד הוא הרה״ג המפר רבי יוסף שלוש זצ״ל רב העדה המערבית בירושלים. (ראה אודותיו בפרק מיוחד בספרנו, ועל מהרד״ש הנר ראה בספר ״חמדה גנוזה״, לנכדו הרה״ג ר׳ דוד שלוש שליט״א, רבה הראשי של העיר נתניה ומשם באריה).

 

רבי יעקב אבטאן, איש אלקים קדוש, (בנו של הגאון המקובל האלהי רבי מרדכי זצוק״ל), אודותיו כתב הרב מלכי רבנן: הוא חי במאה הו' ומו"ץ במראק״ש, ובס' קול מבשר במסכת שבועות יש שם חידושים ממנו, ולא ידעתי אם הניח אחריו כתבי יד, ונתבש״מ ער״ח אייר תרל״ג. ולשמע אוזן כשעבר השד״ר מו"ה ברוך פינטו זצ״ל במערב שהוא היה מפורסם בחכמתו, אמר שראה ב' מעיינים גדולים במערב, א׳ מו"ה יעקב אבטאן במראקס, וא' מו”ה שאול אבן דנאן זצ״ל בפאס, הרב הנז' היה תלמיד מו״ה משה רוזיליו מחבר ״קול מבשר״, ובפטירתו דרש עליו מוהר״ר מרדכי צרפתי זצ״ל, ושמעתי שהרב הנז' כל ימי השבוע לא הניח גבו על כר וכסת כלל, והיה כל הלילה יושב ולומד, ואם חטפתו שינה היה ישן והוא יושב בלימודו בספר, ובליל שבת היה שוכב על מטתו בכר וכסת, וביחס הכתובה תארוהו בזה״ל: הרב הכולל חסידא קדישא ופרישא המקובל האלהי סבא דמשפטים כמו״ה יעקב אבטאן זצ׳יל, וראיתיו חותם עם רבני מראקס בפס״ד א' ש׳ תר״ט פ״ק, עכ״ל.

 

וראיתי בספר ״תהלתו בפי״ למהר״י פרץ זצ׳׳ל(ירושלים תש׳ימ שכתב בהקדמתו כי כאשר הרב הגדול החסיד רבי ימין צבאח בנו של מוהר״ר דוד הנ״ל, נסע מחוץ לעירו לכפר ״איגינישנאי״ כדי לסדר שם חליצה לאשה אחת, וביום השישי הודיע לקהל שבאותו הכפר, כי הגיע שעתו להפטר מן העולם. וציוה אותם על הקבורה התכריכין וההספד, ושלא ידאגו אף כי היום קצר, כי בטיפולם בו ובקבורתו יתארך הזמן ויספיקו לעשות הכל קודם כניסת שבת, וכן היה.

ובאותו היום כאשר במארקש עדיין לא הגיעה הידיעה על הסתלקותו של צדיק, אמר רבי יעקב אבטאן זצ״ל לסובבים אותו, דעו כי אני רואה את מטת הצדיק ר׳ ימין צבאח בשמים. והתברר כאשר באו שליחים מהתם להודיע על פטירת הצדיק, כי רבי יעקב דיבר ברוח קודשו ודייק ממש בשעת הפטירה, והיה לפלא.

עוד גאונים ומקובלים התהלכו בעיר מארקש באותה תקופה, אשר שמם הטוב הולך לפניהם ונודעו בכל ערי המערב בחכמתם הגדולה כ־רבי אלעזר חזאן, רבי מימון ומשה פינטו, רבי יוסף אביטבול, רבי שלום הכהן. רבי אלעזר הלוי, רב תלמודי וגאון מופלא, בעל המחבר ״עבודת הלוי״ (ירושלים תרפ״ד), פי׳ על כמה מסכתות הש"ס, והוא ביאור ופירוש נפלא כדרך המהרש״א. רבי שאול נחמיאס חסיד בעל מעשים ומקובל אלהי, ידועים כמה מעשה נסים שנעשו על ידו ועל ידי אחיו הרבנים זלה״ה. רבי רפאל יוסף חרוש. ועוד.

על ברכיהם של רבנים אלו ואחרים גדל וצמח רבי מרדכי עזראן. מהם ינק תורה, יראה ודרך חיים, עד כי למרות גילו הצעיר התפרסם כתלמיד חכם רשום וכדרשן מבוקש. עיקר לימודו היה עם הגאון הגדול רבי מרדכי צרפתי זצוק״ל. אודותיו כתב הרב ״מלכי רבנן״ וז״ל: ״מו״ה מרדכי הצרפתי זצ״ל, מו״ץ במראקס ונתמנה לדיין בפרשת מטות ש׳ תרל״ב ודרש ברבים… הרב הנז׳ היה קנאי לבלי חת והיה עניש וקטיל, והוא למד אצל הרה״ג מו״ה משה רוזיליו מחבר ס׳ קול מבשר, ובסוף ימיו עיניו כהו מלראות. ולשמע אוזן, שאחד לא ציית לדינו ואירע שלא השלים יומו, והניח אחריו כמה פסקי דינים שעדיין המה בכ״י, ונתבש״מ בשי תרמ״ה״. ע״כ.

התעסקותו במסחר לא הפריעה לר׳ מרדכי בהתמדתו ובשקדנותו בלימוד התורה, אדרבה הוא זכה לשתי שולחנות, תורה וגדולה, ביתו היה בית ועד לחכמים, אצלו התאכסן לפרקים הרב הקדוש האדמו״ר רבי יעקב אביחצירא, כאשר היה בא למארקש. כן התאכסנו בביתו שדר״י א״י שבאו לקבץ תרומות עבור הישיבות והכוללים השונים. הרי״ח ילוז בספרו ״תולדות אליהו״ כותב, שכאשר הוא ואביו ר׳ אליהו ילוז זצוקי׳ל בקרו במארקש בשנת תר״ס יצאו לקראתם רבני העיר הרה״ג ראב״ד ר׳ יעקב בן חיים. ושאר בית דין הצדק, ר׳ אברהם זריהן, ר׳ ימין כהן, ר׳ שלמה אסבאג, ר׳ אברהם בן מוחא ורבי מרדכי עזראן.

 

הרב מרדכי עזראן ומשפחתו עלו לא״י בשנת תרס״ז והתישבו ביפו.

כאן מצא כר נרחב ומקום להתגדר בו, ויחד עם ידידו ובן גילו, רבי יוסף ארוואץ ור׳ שבתי בוחבוט, פתחו את בית הדין הספרדי הראשון בעיר זו. על עובדה זו מציין הראשון לציון, הגאון רבי אליהו פאניזי׳ל בפסק דין בענין עגונה אשר נדפסה בס׳ ״עם מרדכי״ וכך הוא כותב: ״ראיתי את השאלה הנ׳׳ל ע״ע היתר עיגונא אשר נטפלו והשתדלו מע' הב״ד צדק דעיה״ק יפו ת״ו הרבנים הגדולים יצ״ו דחתימי עלה, ויגעו ומצאו לה ארוכה למכתה האנושה, כי זה בערך ג׳ שנים אשר העלובה הנ״ל אסורה בכבלי עיגון ולא היה מי שירחם עליה להקריב משפטה לפני דייני דפום דרתא רבנן תקיפי ארעא קדישא הע״י, עד אשר העיר ה׳ את רוח מע׳ ידידנו הרה״ג רב הוד יוסף ארוואץ יצ״ו וסיעת מרחמוהי הע״י אשר קבעו ישיבה בארעא קדישא יפו ת״ו, אשר מימי עולם לא זכתה העיה״ק הנ״ל לקבוע ישיבה שמה לתורה ולתעודה, והרבנים הנ״ל היו הראשונים במצוה הזאת ואליהם יבואו העם לדרוש את ה׳ על הדין ועל המשפט״. למותר לציין, כי שלשת חברי בית דין זה עשו מלאכתם לשם שמים שלא ע״מ לקבל פרס, הם לא נהנו מכספי הצבור ולא רצו להפוך את תורתם קרדום לחפור בו.

 

בימי המלחמה העולמית בשנת תרע״ד. נאלץ ר׳ מרדכי יחד עם משפחתו וחבריו הרבנים לגלות ולנדוד לאלכסנדריה שבמצרים, מפאת היותם נתינים צרפתיים. בתום המלחמה חזר ר׳ מרדכי לא״י שאותה כה אהב, ונתיישב בעיה״ק ירושלים.

בישיבת ״פורת יוסף״ בעיר העתיקה, קבע ר׳ מרדכי את מקום משכנו.

לא עבר זמן רב, ושמו התפרסם בקרב תלמידי החכמים שבירושלים כחריף גדול בעל פלפול וסברה השוחה בים התלמוד ובמפרשיו. בין הרבנים שיחד אתם קבע את לימודו, היה הגאון הצדיק רבי בן ציון אטון זצוק״ל.

ר׳ מרדכי הכיר טובה לישיבה ולמייסדיה, ובהקדמה לספרו ״עם מרדכי״ (ירושלים תרצ״ג) הוא קובע ברכה ״לרבנים הגדולים הגבאים הנכבדים העומדים על הפקודים פקודי ה׳ בכאן ״ישיבת פורת יוסף׳׳, אשר ע״י הנהגתם והשגחתם השלימה, תורה יוצאת בהינומא, קולה נשמע ברמה״. גם בדרושים אשר דרש הזכיר לטובה את מייסדי הישיבה ר׳ יוסף אברהם שלום זצ׳׳ל ובתו הצדקת רבקה, וכך הוא מציין בדרוש יו״ד מספרו הנז׳: ״היום הזה יום מנוחתו של המנוח והאיש הנכבד המקים דגל התורה הוא יוסף אברהם שלום מאריה דאתרא הדין ז״ל, ולהיות כי אנחנו מלחמו אנו אוכלים ומימיו אנחנו שותים, ובביתו ובחומותיו אנו דרים, לכן אנחנו חייבים לכבדו ולעשות לו יקר וגדולה בכל יכלתינו, ובכן אנא בריה קלה זעירא דמחבריא אמרתי בלבי לומר עליו מעט דברי תורה, ובזה יהיו שפתותיו דובבות בקבר, כי תורתנו היא תורתו, ומדידיה קא זכינא…״.

כ־ט״ו שנים תמימות ישב ר׳ מרדכי בין כתלי ישיבת פורת יוסף, ושם לילות כימים על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. כל מכריו היו מתפלאים לראות כי למרות גילו, מעל הגבורות, לא נס ליחו ולא פג רעננות נעורים ממנו, בחריצותו, בעיונו המעמיק ובסברותיו הקולעות אל השערה.

עוד בשבוע האחרון לימי חייו, והוא בן תשעים שנה, ישב ולמד כאילו היה עוד בימי עלומיו. ביום פורים ט״ו באדר של שנת תרח״ץ (1938), התרופפה בריאותו וכוחותיו עזבוהו, בני ביתו הביאו לו חזן שיקרא לו את המגילה, ואחר המגילה התאזר בכל כוחותיו והצליח והתיישב ללמוד במסכת שבת, למחרת ט״ז באדר עלתה נשמתו השמימה, בנשיקה ממש.

הניח אחריו את הספר ״עם מרדכי״ דרושים לשבת תשובה, שבת הגדול, שבת כלה, לתפילין ולהספד, לל״ג בעומר, למע' הבטחון ולחג הסוכות, למעלת הענוה ולגאולה, ובסופו פס״ד בענין עגונה. (נדפס שנת תרצ״ג בירושלים).

מלבד בנו יחידו רבי שמואל, הניח אחריו שתי בנות, מרת חנינה שנישאת לר׳ אברהם מלכא, ומרת פריחה שנישאת לר׳ שלמה שריקי.

בנו רבי שמואל שנולד כאמור בעיר מארקש בשנת תרל״ב (ולא תרכ״ז כפי שכתוב ביהודי המזרח בא״י למ.ד. גאון). אף הוא יצק מים מגדולי ומאורי עיר מארקש, ולמד בחברותא עם הגאון המפו׳ רבי אברהם זריהן זצ״ל. כבר בצעירותו הצטיין בענוותנותו, בצניעותו, בשכלו הבהיר ובהרבה מעלות טובות. הוא ירש מאביו תכונות נעלות ושקדנות ללא ליאות. ובהגיעו לפרקו, השיא לו אביו את אחת מבנות מראקש, המהוללה בצניעותה ובמעשיה הטובים, מרת ריקה בת רבי יאיר עזרא ז״ל.

בשנת תרס״ז עלה עם אביו לא״י והתיישב ביפו. בשנת תרע׳יד הוכרח לנדוד לאלכסנדריה עם אביו וב״ב. ובתום המלחמה העולמית. חזר עם משפחתו והתיישב בירושלים.

בירושלם נתמנה לר״מ בישיבת ״טובי ישבעו׳׳ שע׳׳ש הנדיב שלום טובי מאלכסנדריה, והעמיד תלמידים הרבה, שרובם הוסמכו להוראה.

רבי שמואל היה מיחידי סגולה במעשיו, ביחסיו לזולת ובנמוסיו. מפני מדותיו התרומיות התחבב על כל יודעיו ומכיריו. ביתו היה בית ועד לחכמים. עניים, יתומים, ואלמנות היו מוצאים אצלו תמיד אוזן קשבת. והיה מאושר תמיד להושיט להם את עזרתו.

בשנת תרפ״ד הוזמן לשמש כחבר בבית הדין של העדה המערבית יחד עם חבריו הרבנים : רבי עמרם אבורביע ורבי שלום מרדכי אזולאי.

בשנת תרפ״ח עקב פרישתו של האב״ד רבי שמעון אשריקי, נתמנה רבי שמואל לאב״ד במקומו, ובמשרה זו שימש רבות בשנים עד שנתבקש לישיבה של מעלה בו׳ לחודש שבט תשט׳׳ז, והוא בן פ״ד שנים.

רבי שמואל זצ״ל הניח אחריו בן מופלג בתורה ובמידות, הגאון המפורסם רבי נסים עזראן זצ״ל.

רבי נסים, נולד בכ״ח כסליו שנת תרע״א בעיר יפו, ובבית אביו וזקנו הגאונים, ספג תורה ויראה עד כי גדל מאוד לתפארת הוריו ומשפחתו. בשנת תרצ״ג נשא לאשה את הרבנית אביגיל, בתו של הרה״ג ר׳ יוסף שלוש.

ר׳ נסים התחנך בישיבת ״פורת יוסף״ וכבר בצעירותו ניכר במדותיו התרומיות ובענוותנותו הגדולה ובכשרונותיו הכבירים, תכונותיו הנאצלות הביאוהו לבחירתו כר״מ בישיבה בה למד.

תקופת מה שימש ברבנות בחיפה ובראשון לציון, והיה חבר לשכת הרבנות הראשית בירושלים. אך המטרה שהציב לעצמו, להרים קרן התורה בקרב יהדות ספרד בכלל, ויהדות מרוקו בפרט, לא נתנה לו מנוח, עד כי בעמל רב הקים ישיבה בשם ״בית שמואל״ לזכר אביו, וריכז בה בחורים מצוינים אשר הכשירם במסירות נפש, לרבנים, דיינים, שוחטים, ומוהלים, רבים מתלמידו מכהנים ברבנות בארץ ובתפוצות.

שמו הטוב של רבי נסים עזראן זצ״ל, נודע לשם טוב ולתפארת כגאון בתורה וגדול ביראה ובחסידות, עניו מאוד ובעל מידות תרומות ואציליות, מקבל כל אדם בסבר פנים יפות ובעל מתק שפתים. כמו כן שנים רבות היה מעמודי התווך של העדה המערבית בירושלים, ופעל רבות למענה, נלב״ע ג׳ אדר תש׳׳מ.

אחריו הניח בנים ובנות זרע ברוכי ה^,, הממשיכים את שושלת המשפחה הנאורה. חתנו הוא הגאון המפורסם הראשון לציון והרב הראשי לישראל, הרה״ג מרדכי אליהו שליט״א.

 חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– הרה״ג רבי שמואל עזראן זצ״ל

עמוד 352

"ראה" = ר– בותי א– לול ה– גיע {ר"ח אלול יחול בימים חמישי שישי}

"ראה" =  מראה {דרכה נוכל לראות ולבקר את חטאינו לקראת ר"ה}.

"היום" = "היום הרת עולם" {רומז ליום הדין בראש השנה}.

"היום" – כל יום הוא יום חדש, בו נוכל לפתוח דף חדש.

א-ל-ו-ל = "אני לדודי – ודודי לי" (שיר השירים ו ג).

הפס' מבטא את ההדדיות בין הקב"ה = "דודי", ליהודי = "אני".

כאשר "אני" בוחר בדרכו של "דודי" – "אני לדודי",

גם "דודי" יבחר בי – "ודודי לי". כעין מגנט בין ה' לעמ"י.

"ברכה {או} וקללה".

הברכה או הקללה אותה גוזר הקב"ה בר"ה על כל אחד,

תלויה בהכנתנו ותשובתנו לקב"ה – במשך חודש אלול.

"ראה אנוכי נותן לפניכם היום – ברכה וקללה.

את הברכה אשר תשמעו אל מצות יהוה…

והקללה אם לא תשמעו" (דב' יא כו).

מאת: הרב משה אסולין שמיר

פרשת "ראה" וראש חודש אלול.

"ראה" – שני הפסוקים הראשונים של הפרשה, מקפלים בתוכם את סוד הבחירה החופשית בה ניצב כל אחד מאתנו מידי יום ביומו, דבר הרמוז בפס': "ראה אנוכי נותן לפניכם היום – ברכה וקללה".

השימוש בביטוי "נותן היום" בזמן הווה, רומז לבחירה היום יומית בין קבלת ברכה או חלילה קללה – שהן תוצאה של בחירת האדם בין עשיית הטוב, לעשיית הרע כדברי הגאון מווילנא רבנו הגר"א.

במדרש (דב' רבה ד, ג) לפרשה נאמר: "אמר רבי אלעזר: משעה שאמר הקב"ה הדבר הזה בסיני {ראה אנוכי}, אותה שעה {נאמר} – 'מפי עליון לא תצא הרעות והטוב' (איכה ג, לח). אלא מאליה הרעה באה על עושה הרעה, והטובה באה על עושה הטובה".

מהאמור לעיל עולה: הטוב והרע,

 הם תוצאה של מעשה האדם באשר הוא.

"ראה" – הפרשה נקראת בבתי הכנסת בשבת מברכים שלפני ר"ח אלול, או בשבת עצמה, דבר אותו רמז לנו משה רבנו, וכך התורה פונה לכל אחד מאתנו: ר-א-ה = ראה אלול הגיע. תדע לך שהתנהגותך בחודש אלול, תקבע מה יגזר עליך בראש השנה הנקרא "היום", בבחינת "יום תרועה יהיה לכם" (במ' כט א) ברכה או קללה.

המילה "היום", היא מוטיב מנחה בספר דברים, בו מופיעה 74 פעמים. משה רבנו רומז לכל אחד מאתנו, שכל יום ויום, הוא יום חדש בו נוכל לפתוח דף חדש ודרך חדשה בעבודת ה' (הרב אייל ורד).

הקב"ה נותן לנו חודש הכנה בו נוכל לתקן את מעשינו, חודש בו הקב"ה קרוב אלינו יותר. "חודש בו הקב"ה נמצא בשדה" כדברי בעל התניא על פי הפס': "דרשו יהוה בהימצאו" – קראוהו בהיותו קרוב" (ישעיה נה, ו).

על הפס' הנ"ל אומר רבי שמואל בר נחמני: "משל למה הדבר דומה, למלך שהיה גר בעיר, והיו אנשי העיר מכעיסים אותו. כעס המלך ויצא מהעיר למרחק עשרה מיילים, ונשאר שם. היה שם פיקח אחד שאמר לבני העיר: שוטים אתם, כל זמן שהמלך היה בעירכם לא ביקשתם סליחה ממנו, עכשיו לפני שהוא יתרחק מהעיר, לכו ועשו עמו שלום. לכן כתוב "דרשו יהוה בהימצאו – קראוהו בהיותו קרוב".

הרמב"ם עמוד ההלכה, הולך אף הוא בעקבות מדרשי חז"ל, ואומר כך: "אעפ"י שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים היא יפה ביותר, ומתקבלת היא מיד, שנאמר: 'דרשו יהוה בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב" (הלכות תשובה פ"ב, ה"ו).

הרוצה להיחתם לברכה בראש השנה, ישתדל לקיים מצוות ה' כל השנה,

  ובפרט בחודש אלול, כהכנה ליום הדין בראש השנה.

ועוד יותר, בעשרת ימי תשובה ויום הכיפורים –

יום הסליחה והכפרה, לשבים בתשובה מאהבה.

"ראה אנוכי נותן לפניכם היום" (דב' יא כו).

"שבא להבחירם {שיבחרו} בעולם העליון,

ולהמעיט כל טובות העולם הזה"

 (רבנו-אור-החיים-הק').

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:

א. מדוע השתמשה התורה בביטוי "ראה" = ראיה, על דברים שלא רואים אותם? היה ראוי יותר להשתמש בביטוי במשמעות  שמיעה כמו "שמע".

ב. מדוע השתמשה התורה בלשון יחיד: "אנוכי", כאשר בהמשך השתמשה בלשון רבים "לפניכם"?                                  ג.   מדוע התורה השתמשה במילת הקישור "את"  בהקשר לברכה – "את הברכה אשר תשמעו", ואילו לגבי הקללה בביטוי "אם" – לא תשמעו"?

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב את הקושיות הנ"ל כך: "שבא להבחירם {שיבחרו} בעולם העליון ולהמעיט כל טובות העולם הזה, וכדי שיתאמתו אצלם הדברים, צריך שהמוכיח יהיו בו שני עניינים:

א. שיכיר הכרה חושית בטוב העליון. {עולם הבא}.

ב. שהשיג {בעצמו} השגת טוב העולם הזה וקנייניו. כי אם המוכיח יהיה משולל מקנייני העולם הזה, לא יאמנו דבריו למשיגי טובת העולם הזה. כי יאמרו, אין אומרים למי שלא ראה, יבוא ויגיד שאם היה טועם".

פירוש דבריו הקדושים: משה רבינו אומר לכל אחד מאתנו:

"ראה אנוכי" – תסתכל עלי ותלמד ממני. אני שזכיתי לגדולה בשני העולמות: מצד אחד, בעולם הזה הייתי מלך, עשיר וחכם: כידוע, "אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גיבור, עשיר, חכם, ועניו, וכולם אצל משה רבינו כדברי הגמרא (נדרים לח' ע"א. שבת צב' ע"א). בנוסף להיותו מנהיג עם ישראל, הוא גם התעשר מפסולת לוחות הברית שהיו עשויות מסנפירינון כדברי ה': "פסול לך… את פסולת הלוחות תיקח לך".

כמו כן, משה טעם מחיי העולם הבא כאשר הוא עלה השמימה כדי לקבל את התורה, כדברי הזהר לפסוק: "ויפה דודי – אף נעים" (שיר השירים א' טז'). זהו משה שטעם מנועם ה'" (זהר חלק ב' רנ"ד).

פירוש אחר: אומר לנו משה רבינו: תלמדו ממני איך כל אחד מכם יוכל להתעלות בעבודת ה' כמוני – כמשה רבינו, בכך שידמה אלי בעבודת ה', היות ונשמתו של משה רבנו מתנוססת אצל לומדי התורה בכל הדורות ככתוב: והתפשטותי דמשה בכל דרא ודרא" (זהר ר"ע רע"ג).

"היום – ברכה או קללה".

 

עם מידת הזריזות –  יוכל האדם לקנות את חיי העולם הזה והעולם הבא,

ועם העצלות – יוכל להפסידם (רבנו בחיי).

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהביטוי "היום – ברכה וקללה", נראה כביכול כמיותר, היות ובהמשך ישנה הרחבה של הבחירה בין ברכה לקללה.

בכל ברכה יש גם קללה. לרשעים בעולם הזה יש מעט ברכה בעולם הזה, וקללה בעולם הבא. לצדיקים, מעט קללה בעולם הזה, ועולם שכולו טוב לעולם הבא.

משל לאדם שהגיע לפרשת דרכים ולפניו שני שבילים: שביל אחד שתחילתו מישור, וסופו קוצים = סמל לרשעים הנהנים הנאות רגעיות בעולם הזה הדומות למישור, כאשר בעולם הבא, יפתחו בפניהם שערי גהינום הלוהטים.

השביל השני שתחילתו קוצים וסופו מישור, סמל לצדיקים המוכנים לעמול בעולם הזה הדומה לקוצים, כדי לזכות בעולם הבא שכל כולו מישור.

רבנו בחיי אומר במבוא לפרשת 'ראה': מידת העצלות היא אם חטאת בעבודת ה'. "יש עצל בביתו, יש עצל בגופו, יש עצל בנפשו – מתעצל בתיקון מידותיו, בבחינת "מחורף – עצל לא יחרוש, ושאל בקציר – ואין" (משלי כ, ד). החקלאי שמתעצל לחרוש בחורף, לא יהיה לו מה לקצור בקיץ. כנ"ל אצלנו: 'הטורח בע"ש, יאכל בשבת' (שבת יט א)

"בנים אתם ליהוה אלהיכם" (דברים יד' א').

או – "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם"? (ויקרא כה, נה).

חשיבות מידת הפרגון כלפי כל יהודי,

 מידתו של רבי מאיר בעל הנס.

התורה בפרשתנו מכנה את עם ישראל בתואר "בנים" – "בנים אתם ליהוה אלהיכם", ואילו בספר ויקרא מכונים בתואר "עבדים" – "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם" (ויקרא כה, נה).

"עבדים עבדי הם". רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הכפילות: 'עבדים עבדי' – "מעיקרם, קדושים מבטן ומהיריון בשורש נשמתם". החיבור בינינו לה' – מהותי.

הגמרא במסכת (קידושין לו ע"א. ספרי דב' ראה צו) מביאה את המחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה. האם עם ישראל נקראים בנים או עבדים של הקב"ה?

רבי יהודה אומר: בשעה שבני ישראל הולכים בדרך התורה והמצוות, הם נקראים בנים, ואילו כאשר נוהגים אחרת, קרואים עבדים. פתרון הנראה הגיוני לאור הסתירה בפסוקים.

ה"משך חכמה": דיוקו של רבי יהודה נובע מהסמיכות לפסוק הקודם: "כי תשמע בקול ה' אלהיך, לשמור את כל מצוותיו אשר אנוכי מצווך היום לעשות הישר בעיני יהוה אלהיך". כלומר, ניקרא "בנים" במידה ונשמור מצוות ה'.

רבי מאיר בעל הנס סובר: "בין כך ובין כך בנים אתם". בנים אתם ליהוה אלהיכם" . הגמרא בקידושין מביאה ראיות לדבריו:: "בנים סכלים המה" (ירמיה ד' כב' ) כ"כ מהכתוב: "זרע מרעים בנים משחיתים" (ישעיה א' ד') וכו'.

 כלומר, גם כאשר עם ישראל לא נוהג בדרך התורה, הוא מכונה בתואר בנים. רבי מאיר אומר שהתואר בנים ניתן לעמ"י ללא קשר למעשיהם, היות ונבחרו כעם ה' כדברי רבי עקיבא רבו האומר: "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר: "בנים אתם ליהוה אלוהיכם" (פ' אבות ד, ב).

הרשב"א פוסק להלכה כדעת רבי מאיר, גם בגלל "העין הטובה" בה הצטיין רבי מאיר במידה הזו, כמו במקרים רבים אחרים המופיעים בתלמוד. {ראה "אעשה נפלאות" בסוף המאמר}.

רבנו-אור-החיים-הק': "הלבבות ישכילו בנעלם אם לאהוב אם לשנוא, כי כפי אשר יכין האדם ליבו לאהוב חברו, כמו כן יתבונן לב חברו לאהוב אותו" (שמות לג יא).

ה"נועם אלימלך" רבי אלימלך מליז'נסק חורז בשיר,

את חשיבות מסר הפרגון כלפי כל יהודי:

"אדרבה, תן בליבנו שנראה מעלת חברינו ולא חסרונם /

ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך /

 ואל תעלה בליבנו שום שנאה מאחד על חברו, חלילה…".

"בנים אתם ליהוה אלהיכם:

לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עינכם למת.

    כי עם קדוש אתה ליהוה אלהיך,

ובך בחר יהוה להיות לו לעם סגולה" ( דב' יד' א-ב)

בפסוק הנ"ל ניתנו לעם ישראל שלושה תארים: בנים, עם קדוש, ועם סגולה.

הפרשנים דנים בקשר שבין "בנים אתם ליהוה אלהיכם", -לאיסור גדידה למת, תופעה שהייתה קיימת אצל הגויים.

רש"י: בגלל שאנו בניו של הקב"ה, חייבים להיות נאים ולא גדודים, ולכן אין לשרוט פנים באבלות, היות "ועם קדוש אתה לאלהיך – קדושת עצמך מאבותיך. ועוד, ובך בחר ה'".

רבנו אברהם אבן עזרא: בגלל שאנו בניו של הקב"ה, חייבים להאמין שכל מה שהוא עושה זה רק לטובתנו, גם אם אנו לא מבינים, ולכן אין להצטער יותר מדי על המת.

האלשיך הק' משתמש במשל להבנת הכתוב: אימא אחת ובנה גרים במרתף בתנאי עוני. בעלה לעומת זאת, גר בארץ אחרת בתנאים טובים.

יום אחד, התאפשר לבן להגיע לאביו, ולחיות חיי רווחה אצלו. האימא, למרות מצבה הקשה, שמחה על שבנה זכה לצאת מחיי עוני, ולחיות חיי רווחה. וכדברי קדשו: "יתענג בדשן בכל טוב אביו ונחת משלחנו. וגם שבצד מה תדאג על פרידתו ממנה – הלא תשמח על אודות בנה מצד עצמו, כי אז טוב לו עם אביו. כן הדבר הזה. הוא יתברך אומר: 'בנים אתם ליהוה אלהיכם'. ואם כן, אשר ימות לו מת, לא ידאג על מתו מצד עצמו, כי הלא הלך שם עם אביו שבשמים".

 הספורנו והחיזקוני מסבירים שגם בשעת מצוקה כאשר אדם הקרוב אלינו הלך לעולמו, גם אז יש לנו קירבה להקב"ה בכך שאנו "בנים לה'" .

הרמב"ן לומד מכאן שיש השארות הנפש אחרי המוות, בגלל שאנו עם קדוש. ובלשון קדשו: "כי טעם עם קדוש – הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך".

 רבנו-אור-החיים-הק': "שאין להצטער הרבה על המת היות והמת חוזר לאביו שבשמים – אל מקור החיים, ככתוב בתהילים: "כי עמך – מקור חיים" (לו, י). רבי אברהם אבן עזרא מפרש את הפסוק: "כי עמך – מקור חיים: חיי הנשמה העליונה שלא תמות". לא כן אומות העולם, שהם מתים מיתה שאינם עוד בנמצא בין החיים.

רבנו-אור-החיים-הק' משתמש בדימוי לאדם ששלח את בנו לעיר אחרת כדי לעסוק במסחר. לאחר זמן, האב שלח  לקרוא לבנו לחזור אליו. כך הקב"ה: שלח אותנו לעולם הזה, ובשעת המיתה קורא לנו לחזור אליו. אשרי מי שחוזר לבוראו ותלמודו בידו, ומצוות בצקלונו, וזכה לתקן את סיבת בואו לעולם הזה.

רבנו-אור-החיים-הק' חי 47 שנים בקדושה וטהרה בבחינת הכתוב: "וחי ב – ה – ם" = 47. אשריו ואשרי חלקו.

המסר האמוני:

כבניו של הקב"ה, מן הראוי שנלך לאורו יתברך, ונזכור שהעולם הזה הוא זמני, ועיקר השכר, בעולם הבא.  

חשיבות מצות הצדקה.

"כי יהיה בך אביון… לא תאמץ את לבבך,

       ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון…

נתון תיתן לו,

 כי בגלל הדבר הזה,

 יברכך יהוה אלהיך – בכל מעשיך ובכל משלח ידך" (דב' טו, ז' – יא)

התורה מקדישה ארבעה פס' בהם אנו מצווים לא לקפוץ את ידינו מאחינו האביון, אלא "פתוח תפתח את ידך לו". השכר אותו מבטיח הקב"ה: "כי בגלל הדבר הזה – יברכך יהוה אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך".

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהחלק המגיע לעני מונח אצלנו כפיקדון. את זה לומד מייתור המילה: "בך".

כאשר תינוק בא לעולם, ידו תהיה קפוצה – "ולא תקפוץ את ידך", דבר המסמל את רצונו לכבוש את כל העולם. ואילו כאשר האדם פושט את מדיו וחוזר לאביו שבשמים – ידו תהיה פתוחה: "כי פתוח תפתח את ידך".

 האדם לא יכול לקחת דבר, בדרכו האחרונה. הקב"ה בכבודו ובעצמו מבטיח פרנסה בשפע לעוזר לעניים ולדלים: "כי בגלל הדבר הזה – יברכך יהוה אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך". וכל זאת: "בגלל הדבר הזה" – שנתת צדקה לעני, מכסף שהופקד אצלך כפיקדון על ידי הקב"ה – הבעלים של ממונך.

תארו לכם שאליהו הנביא היה מתגלה אליכם ואומר לכם שבמידה ותעשו כך וכך, תזכו במיליון $, בטח שתבצעו כל פרט ופרט. בפרשתנו מבטיח לנו ולכם, לא אחר מאשר הקב"ה בכבודו ובעצמו – אדון הכל.

חכמי תורת הח"ן: מצות הצדקה מלווה את האדם במשך שבוע, שלא כשאר המצוות המלוות אותו רק יום.

רבי יצחק אברבנאל שהיה בנוסף להיותו גדול בתורה, גם שר האוצר בספרד בתקופת הגירוש, מדמה את נושא הצדקה לאדם המפקיד את כספו בבנק, באחד מאפיקי ההשקעות אותם הוא בוחר.

במידה והבנק יעביר את כספי ההשקעה לאפיק השקעה אחר ללא רשות, המשקיע יוציא את כספו ויעבור לבנק אחר.

כנ"ל בענייני צדקה: הקב"ה מפקיד אצלנו את כספו, ומבקש מאתנו לעזור לעניים. במידה ונתעלם מדבריו, יהיה לקב"ה למי להעביר את הכסף, ואנחנו עלולים להישאר חלילה

"והיית אך שמח" (דברים טז, טו).

 עבודת ה' מתוך שמחה – ובפרט לקראת הימים הנוראים.

בכל התורה מופיעה המילה "שמחה" 16  פעמים, כאשר בפרשתנו "ראה", היא מופיעה 7 פעמים.

הציווי "והיית אך שמח", מופיע בפרשתנו בהקשר למקדש אותו כינו הנביאים "משוש כל הארץ", היות ובית המקדש מעורר כל יהודי לתשובה לאחר שהקריב קרבן, וחזה במו עיניו בנסים גלויים "במקום אשר יבחר יהוה" (דב' טז יא).

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש את נושא עבודת ה' מתוך שמחה: "אין לאדם לשמוח, אלא כשישמור לעשות את כל אשר ציוה ה' לעשות. אז ישמח ליבו, ויגל כבודו" (דב' ז, יב).

 

רבנו האריז"ל: "אסור לאדם להתפלל תפילתו בעיצבון, ואם נעשה כך, אין נפשו יכול לקבל האור עליון הנמשך עליו בעת התפילה… וכמעט שעיקר המעלה והשלימות והשגת רוח הקודש, תלויה בדבר הזה, בין בעת תפילתו, ובין כשעושה איזו מצוה משאר המצוות וכו'. ואל תבוז לענין זה, כי שכרו גדול מאוד" (דרושי ברכת השחר).

 

רבנו חיים ויטאל כותב בספרו 'שערי קדושה':

"העצבות גורמת מניעת העבודה וקיום המצוות, וביטול עסק התורה, וכוונת התפילה, ומבטל מחשבה טובה לעבוד את ה'". על הפס': "כי בשמחה תצאו" (ישעיה נה, יב) דרשו: מכל הצרות, ניתן לצאת ע"י שמחה.

מדברי קדשם עולה: כאשר אדם שרוי בשמחה, יוכל לעבוד את ה' בשלמות, ואף להגיע לרוח הקודש.

ה"בן איש חי" כותב בעניין עבודת ה' בשמחה, בהקשר לפס' "והיית אך שמח":

"והנה מן המצוה הזאת שהוצרך הכתוב לצוות אותנו בשמחה בפרטות, מזה נדע כמה חביבה השמחה לפני הקב"ה, וכמה חייב האדם להיזהר בה. ואל יאמר האדם: מאחר שקיימתי מצות ה' כתיקונה, מה מגיע למצוה יתרון מן השמחה, וגרעון מן המעשה – הנה דע שבאמת השמחה היא מצוה בפני עצמה, ובהעדר השמחה – יש חסרון למצוה, וכל שכן שיגיע לה נזק גדול מן העיצבון, דלכך נחית קרא {בא הכתוב} לצוות בפרטות על השמחה, לעשות אותה מצוה בפני עצמה, כדי שיהיה האדם מקבל עליה שכר שלם בפני עצמו.

על כן תקנו אנשי כנסת הגדולה ברכות פרטיות על השמחה, כמו ברכת שהחיינו על בגד או בית חדש. ("בן איש חי" הלכות, פרשת "ראה" שנה ראשונה

להתבשם באור החיים למוצש"ק.

לרבי מאיר בעל הנס הבעלים של מפתח תעשיית הניסים,

ורבי יעקב שאלתיאל ניניו – איש טבריה, עירו של רבי מאיר.

 

רבי מאיר בעל הנס הוא תלמידו המובחר של רבי עקיבא הנמנה בגמרא כראשון מבין חמשת תלמידיו, הלא הם: רבי מאיר, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יוסי בר חלפתא, רבי יהודה בר אלעאי, ורבי אלעזר בן שמוע. רבי מאיר כונה בתארים חכם וסופר (גיטין סז). "חכם" בתורת הנגלה, "וסופר" בתורת הספירות. הוא זכה ל"סתם משנה רבי מאיר", ומוזכר 331 פעם במשנה. הוא הוסמך כרב ביחד עם רבי שמעון ע"י רבי עקיבא, וע"י רבי יהודה בן בבא.

 שמו של רבי מאיר היה רבי נהוראי, ולמה נקרא שמו מאיר? בגלל ש "האיר עיני חכמים בהלכה" (עירובין יג ע"א).

רבי אחא בר חנינא אמר: "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו? לפי שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, שהוא אומר על טמא טהור, ומראה לו פנים (עירובין יג ע"א).

 

רבי יהודה הנשיא שהיה תלמידו של רבי מאיר, מעיד על עצמו שלא זכה לחריפותו אלא בגלל שלמד אצל רבי מאיר כשהוא יושב בשורה שמאחוריו. ואילו ישב מלפניו – היה יכול להיות יותר מחודד וחריף (עירובין יג ע"א).

מוסר השכל: עד כמה חשוב לראות את פני הרב בזמן השיעור.

רבי יהודה הנשיא עורך המשנה, אכן התחשב בדעתו של רבי מאיר עליו נאמר בגמרא (סנהדרין פו ע"א): "סתם משנה רבי מאיר אליבא דרבי עקיבא". כלומר, משנתו של רבי מאיר מהווה יסוד ומסד למשנה.

 

רבי מאיר זכה לכינוי "בעל הנס" = המחזיק "במפתח הנס", לאחר שהציל את אחות אשתו ברוריה, שהיתה ביתו של חמיו התנא רבי חנינא בן תרדיון מעשרת הרוגי מלכות, שהוחזקה בשבי הרומאי במקום לא צנוע (עבודה זרה יח ע"א).

 

 רבי מאיר הציל אותה ע"פ נס, לאחר שגילה שלא נעשה בה איסור. הוא שיחד את השומר, והבטיח לו שעם אמירת "אלהא דמאיר ענני", ינצל משלטונות הכלא, כפי שאכן הוכיח לו רבי מאיר, לאחר שזרק אבנים על כלבי השמירה, הכלבים שעטו לעברו, אבל ברגע שאמר: "אלהא דמאיר ענני", הם נעמדו דום, דבר ששיכנע את השומר לשחררה תמורת שוחד מרובה (ע"ז יח ע"א).

רבי מאיר מלמד אותנו כלל חשוב בעשיית נסים ונפלאות: נסים נעשים להולכים בדרך ה', כמו אחות ברוריה

לפרסומו הגדול בעם ישראל, הוא זכה בכך שקבע שבני ישראל נקראים בנים של הקב"ה {ולא עבדים}, בעקבות הכתוב בתורה: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (דב' יד א). רבי יהודה סבר שבזמן שאנחנו לא טובים – נקראים עבדים, בבחינת הכתוב: "כי לי בי ישראל עבדים, עבדי הם" (ויקרא כה, נה). ואילו בזמן שנוהגים כבנים עם הקב"ה, נקראים בנים. רבי מאיר אומר: "בין ובין כך אתם קרויים בנים", ומביא פסוקים לכך שגם כשלא נוהגים בהתאם, נקראים בנים: "בנים לא אמון בם" (דב' לב, כא), "בנים משחיתים" (ישעיה, א, ד). המקור לכך (קידושין לו ע"א).

כמו רבי מאיר, גם רבי שמעון בר יוחאי רואה בבני ישראל בני מלכים, לכן מותר להם למרוח שמן של וורד בשבת לשם תענוג… אליבא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא שאמרו: כל ישראל ראויים לאותה איצטלא" (שבת קכח ע"א).

הרשב"א פסק כדברי רבי מאיר שלעולם אנו נקראים בנים של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "בנים אתם לה' אלוקיכם".

המקובל הרה"ג יעקב שאלתיאל ניניו זצ"ל מטבריה עירו של רבי מאיר, כתב בספרו "זרע יעקב" שרבי מאיר זכה לפרסומו הרב בגלל "העין הטובה" שלו, בכך שידע לפרגן לעם ישראל. וכך דברי קדשו: "מדוע זכה התנא הקדוש רבי מאיר שיהיו נודרים לו נדרים ונדבות על שמו, ולא על שם תנא אחר, בזכות זה שלימד זכות על ישראל. וכידוע, הקב"ה אוהב את מי שמלמד זכות על ישראל", כמו בדרשה הנ"ל שאנחנו בנים לה', ולא עבדים.

 אכן, מידה ה"עין הטובה" של רבי מאיר, מתגלית ביתר שאת אחרי מותו. כאשר אדם שרוי בצרה, יתן צדקה לכבוד רבי מאיר, ויאמר ג' פעמים "אלהא דמאיר ענני". כמו כן, יקבל על עצמו קבלות מעשיות בעבודת ה' (בשם הבעש"ט).

דוגמאות נוספות מתורתו של רבי מאיר בעל הנס –

המשמש כסנגורם של ישראל:

 כאשר עם ישראל עמד מול ים סוף, והמצרים שועטים אלי קרב מאחוריהם כשהם נושפים בעורפם, נוצרו בעם ישראל כיתות המתנצחות ביניהן: רבי מאיר אומר: "אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו עומדים ומתנצחים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה… לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין לגבורה. {בעל אכסניא לשכינה. רש"י: שבית קודשי קודשים בנוי בחלקו}. שנאמר: "ובין כתפיו שכן".

פועל יוצא מדברי רבי מאיר: כל השבטים רצו לקדש את ה' ולקפוץ ראשונים לים. אלא, כל שבט כיבד את שכנו שיקפוץ תחילה, כדי לזכותו במצוות קידוש ה'.

אמר לו רבי יהודה: לא כך היה המעשה. אלא זה אומר: "אין אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אין אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו נוטלים עצה אלו מאלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך הים. לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל. שנאמר: "הייתה יהודה לקודשו, ישראל ממשלותיו" (תהלים קי"ד, ב). אמר להם הקב"ה: מי שקידש שמי על הים, יבוא וימשול על ישראל" (סוטה לו ע"ב – לז ע"א. וכן במכילתא בשלח ה).

רבי מאיר אומר: "ישראל שחטא, אף ע"פ שחטא – ישראל הוא".

רבי מאיר אמר: "אין ארץ ישראל חסרה דבר" (ברכות לו ע"ב).

 רבי מאיר אומר: "כל הדר בארץ ישראל וקורא קריאת שמע שחרית וערבית, ומדבר בלשון הקודש – מובטח לו שהוא בן העולם הבא" (ירושלמי שבת פ"א, ה"ג).

רבי מאיר מלמד זכות גם על ארץ ישראל שאינה דבר וכו'.

רבי מאיר מחל על כבודו, כאשר אפשר לאישה לירוק לו בעינו, למען שלום בית עם בעלה.

רבי מאיר נהג לדרוש בלילות שבת בביכנ"ס של חמתא. כהרגלו, היה דורש שליש בהלכה, שליש באגדה, ושליש במשלים. לדרשה הגיעו רבים, לרבות נשים. פעם אחת, האריך רבי מאיר בדרשתו, וכאשר אישה אחת שבה הביתה לאחר שנר השבת כבה, בעלה כעס עליה ואמר לה, שלא תיכנס יותר הביתה, עד שתירק בפניו של רבי מאיר.

כשנודע לו הדבר, הוא זימן את האישה שתלחש לו לעין הרע, ותירק לו בעינו שבע פעמים. כשעשתה כך, הוא אמר לה: לכי ואימרי לבעלך: אתה אמרת לי לירוק פעם אחת, ואני ירקתי שבע פעמים. תלמידיו כעסו על ביזוי כבוד התורה. רבי מאיר פייסם, והביא ראיה מסוטה, שם מוחים את שם ה' הק' במים, למען שלום בית, כל שכן אצלו.

רבי מאיר קבור בעמידה, כדי לקבל את פני המשיח יותר מהר.

זכיתי ללמד בישיבת רבי מאיר הצמודה לציון הק', ונדהמתי לראות מידי יום ביומו איך המקום שקק חיים. מידי יום כאשר סיימתי ללמד את תלמידי בישיבה, נהגתי לעלות לציון שם שמעתי על ניסים ונפלאות בזכותו. מאז, שבוי אני בתורתו מאירת הפנים לכל יהודי באשר הוא.

כאשר הגענו כעולים חדשים, זה היה יום לפני ההילולא. באנייה שאלו שליחי הסוכנות את הורי זצ"ל, איזו עיר אתם בוחרים בארץ? תשובתו הייתה: טבריה – עירו של רב מאיר בעל הנס. אכן, למחרת הנחיתה בארץ, זכינו להשתתף בהילולת רבי מאיר, עם עוד עשרות אלפי יהודים. זכותו תגן בעדכם ובעדנו אמן.

פועל יוצא מהדברים הנ"ל: בנוסף להיותו גדול בתורה ומלומד בניסים,

רבי מאיר היה מעורב עם הבריות. רבי מאיר לימד זכות על כלל ישראל, וכן על ארץ ישראל.

שבת שלום ור"ח טוב ומבורך –

 ביקרא דאורייתא – משה שמיר

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה, עזיזה בת חניני ע"ה. שמחה בת פריחה ע"ה. אלתר בן שרה ע"ה

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להשלמת ספרי החדש "להתהלך באור הגאולה". כהמשך לספרי הקודם "להתהלך באור החיים". לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לרכישתו ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

 

בני משפחת מויאל בהמשך הדרך– הקמת השעון ביפו על ידי יוסף מויאל

אברהם מויאל נפטר בגיל צעיר מאוד – פחות מ-36 שנים. הוא הותיר אחריו אישה, שש בנות ובן. מעניין ללכת בעקבותיהם ולראות מה עשו אחיו, בנו, הבנות ובעליהן וכן קרובי משפחה אחרים, בהם אחייניו של אברהם מויאל(בניו של האח יוסף). מפאת אורכה של הרשימה יוזכרו רק כמה מבני המשפחה.

בנותיו ובנו של אברהם מויאל

אברהם מויאל הותיר אחריו שבעה ילדים – שש בנות ובן. מנישואיו הראשונים לזינבול בן-נון נולדה בתם הבכורה; מנישואיו לאסתר נולדו חמש בנות ובן. רחל נישאה ליצחק אמזלג; שמחה-פרחה נישאה ליוסף אליהו שלוש(ראו עליהם בהמשך); ציונה נישאה ליהודה לוי, נכד הרב יהודה הלוי מראגוזה, רבה של קהילת יפו במשך עשרות שנים; שרה (שרינה) נישאה ליוסף טריקו; רבקה נישאה לדוד תיון(ראו עליהם בהמשך); הבן היחיד שמואל נישא לבתו של יצחק רוקח. היו אלה הנישואים הבין־עדתיים הראשונים בקהילת יהודי יפו.

יוסף ביי מויאל

אחיו הבכור של אברהם, יוסף, מילא תפקיד רב משמעות ביפו: הוא כיהן במשך שנים כסגן קונסול ספרד. באותם ימים סיפרו בני המשפחה בפרט ויהודי יפו בכלל, שהייתה זו הפעם הראשונה מאז גירוש ספרד, שיהודי נתמנה לתפקיד קונסולרי מטעם ממשלת ספרד. מאוחר יותר שלחה ספרד פקיד מקצועי למלא את התפקיד ביפו ויוסף מויאל נתמנה לסגן קונסול פרס בעיר. בהיותו סגן קונסול ספרד סייע לראשוני העלייה הראשונה. ישנה עדות על כך של זלמן דוד לבונטין, שהגיע לראשונה לארץ במרץ 1882. במצרים הוא צויד במכתבי המלצה לאישים בעלי השפעה בארץ, ואחד מהם היה ״הקונסול ההישפאני [הספרדי]״, שהיה כידוע יוסף ביי מויאל, שאכן סייע לו.

יוסף מויאל נחשב במשך שנים ל״גביר״ של יפו: אדם בעל אמצעים רבים שלבו וכיסו פתוחים לענייני ציבור וסיוע לזולת. הוא זכור במיוחד בשל תרומתו הבלתי רגילה לנוף היפואי: הקמת מגדל השעון באחת מכיכרותיה המרכזיות של העיר. מויאל היה אחד ההוגים של המיזם הזה, ותרם סכום כסף גדול להנצחת פועלו של הסולטאן עבדול חמיד השני, במלאות 25 שנה לשלטונו. הדבר היה בשנת 1900, והקמת השעון נמשכה שלוש שנים. בעקבות מפעלו זה קיבל יוסף מויאל מממשלת טורקיה תואר כבוד ביי(או בק) ובהתאם לכך נקרא בפי כל יוסף ביי מויאל.

את תרומתו להקמת השעון ובניין ה״סראיה״(בית השלטון) הסמוך אליו אפשר להסביר בנימוקי תועלת: יוסף מויאל היה אדם עשיר, שהיו לו קשרים רבים עם השלטון והוא ידע כי תרומה נכבדה להאדרת שם הסולטאן תישא עמה רווחים פוליטיים וכלכליים. אלא שביפו התהלכה סביב העניין אגדה באשר לתרומתו הנדיבה להקמת השעון. לפיה, הסיבה שהניעה את מויאל הייתה שונה לחלוטין.

וכך כתב יעקב ינון בספר הסיורים שלו המוקדש ליפו: ״את הקמת מגדל השעון וקביעת השעון יזם יוסף ביי מויאל על מנת לחסוך מעצמו את הטרדות שהיו מטרידים אותו הבריות. וכל כך למה? בשנת 1892 הושלמה הנחת מסילת הברזל בקו יפו-ירושלים והרכבת החלה מהלכת בין שתי הערים פעמיים ביום. יוסף ביי מויאל היה מחזיק ברשותו שעון, כדרכם של עשירים מופלגים באותה עת, והמבקשים לנסוע ברכבת היו נכנסים לחנותו ומבקשים לברר מה השעה.

״על מנת שלא יטרידו אותו יזם יוסף ביי מויאל את הקמת מגדל השעון והיה ראשון תורמי הכסף לבנייתו, וגם דאג לקביעת השעונים בראשו״.

וכך – לפי האגדה – נפטר יוסף ביי מויאל מ״טרדני השעון״ ויפו זכתה לשכיית-חמדה ארכיטקטונית, שאפשר לראותה עד היום.

באתר האינטרנט של החברה לפיתוח יפו העתיקה מובא הסיפור בנוסח דומה: ״מגדל השעון ביפו הוא אחד משבעה מגדלי שעון שנבנו בארץ ישראל ומ-100 מגדלי שעון שנבנו ברחבי האימפריה העות׳מאנית במלאות 25 שנה לשלטון הסולטאן עבדול חמיד השני… הסיפור המקומי מספר כי המגדל נבנה ביוזמת יוסף מויאל, מעשירי היהודים ביפו, אשר הקים את השעון על מנת לחסוך הטרדות שהיו מטרידים אותו עוברים ושבים שהיו נכנסים לחנותו כדי לברר את השעה, בדרכם לתחנת הרכבת״.ב-1968, 65 שנים לאחר חנוכת מגדל השעון ביפו, הציע חבר הכנסת שלמה כהן צידון לראש עיריית תל-אביב-יפו דאז, מרדכי נמיר, לקרוא למגדל היפואי ״מגדל מויאל״. כהן צידון הדגיש כי מגדל השעון ביפו הוא מסמליה הנודעים של העיר תל-אביב-יפו, ומן הראוי שיונצח עליו שם הוגה רעיון הקמתו. ליוזמה זו לא הייתה כל תוצאה.

45 שנה מאוחר יותר, בשנת 2013, חידש אחד מצאצאי משפחת מויאל היפואית, עורך דין שמואל מויאל, את הפנייה לעירייה. הפעם הוא פנה לעו״ד חביבה אבי-גיא, יו״ר ועדת שמות והנצחה בעיריית תל-אביב-יפו, והביא שורה של נימוקים ומובאות מספרים ומסמכים, הקושרים את יוסף מויאל להקמת השעון. בסיום מכתבו כתב: ״המסקנה העולה מהדברים שיוסף ביי מויאל היה היזם, המקים והמממן של בניית מגדל השעון ביפו ויהיה זה אך ראוי, צודק ונכון לקרוא את כיכר השעון ביפו על שם מקימו ולכבודו: כיכר יוסף מויאל״.

גם הפעם לא נענתה הפנייה. אולי הפרסום בספר זה יתקן את המעוות. יוסף מויאל היה גם היה סוחר קרקעות מצליח, ויחד עם שני ״מערביים״ אחרים, אהרון שלוש וחיים אמזלג, סגן קונסול בריטניה ביפו, רכש קרקעות רבות, שעליהן נבנו עם השנים השכונות נווה צדק, מחנה יהודה, שכונת אהרון (שנקראה על שם אביו אהרון מויאל), מחנה ישראל, כרם התימנים ועוד.

יוסף מויאל נודע גם בנדבנותו. תדהר כתב עליו כי ״הרבה לפזר צדקה, וגם רעייתו נתנה צדקה ביד רחבה. בייחוד היה מחלק כסף לנצרכים בפורים ולפני הפסח. היה מחלק ליהודי יפו הנצרכים כסף, מצות ותפוחי אדמה. תמך בצורכי ציבור והיה ראש ומנהיג בעדת המערביים״.

בנו של יוסף מויאל – ד״ר שמעון מויאל: נולד ביפו ב-1866. רופא במקצועו שהרבה לעסוק גם בענייני ציבור. תרגם את התלמוד לערבית ופרסם מאמרים בעיתונים ובכתבי עת ברחבי המזרח. ביקש להוכיח לערבים, שתקפו את היהודים והציונות, ששיבת היהודים לארצם תביא ברכה לארץ, לתושביה כולם ולאזור. ב-1913 הוציא ביפו את העיתון בשפה הערבית צאות אל עותומניה, שבו באה לידי ביטוי עמדת הצד היהודי. היה ממייסדי אגודת ״המגן״, שעמדה בקשר עם מנהיגי הערבים והטיף לפעולה משותפת לסילוקה של טורקיה מארץ ישראל. נפטר בקיץ.1915

עמוד 159

קפג. אל הר הטיוב הזה באתי

שיר מעין אזור בין שמונה מחרוזות ומחרוזת פתיחה. בכל מחרוזת ארבעה טורים דו־צלעיים: שלושה טורי ענף וטור מעין אזור. צלע א בטור ג ובטור מעין האזור חורזות בחריזה הסופית של טורי הענף. צלעות א של שני טורי הענף הראשונים חורזות ביניהן. במחרוזת הפתיחה החריזה שונה.

חריזה: א/ב א/ב ג/ד ג/(ד) ה/ו ה/ו ו/ו ו(ד) ז/ח ז/ח ח/ח ח/(ד).

משקל: שמונה הברות בצלע.

כתובת: פיוט יסדתי כאשר עמדתי על מצבת קבורת הצדיק הקבור באגינה תנצב״ה. והוא נועם ׳סגולתי ואור עיני׳. מרובע. סימן: אני דוד חזק. ב״צ: פיוט בשנת ישא ברכה עת בו הלוך הלכתי אל קבר איש האלהים הצדיק הקבור באגינא וחברתי לכבודו שיר זה ואמרתי אותו על מצבת קבורתו והוא לנועם פודה ומציל. [נ״י: שיר כוננתי על מצבת… זלה״ה נועם ׳מצוק זמני אבחנה׳ מרובע…].

מתוך ויקיפדיה: אגינה )ביוונית Αίγινα; ביוונית עתיקה אייגינה( הוא אחד מהאיים הסרוניים שבמפרץ הסרוני, השוכן במרחק 25 קילומטרים מאתונה. האי קרוי על שמה של אייגינה, אמו של אייאקוס מן המיתולוגיה היוונית, שנולד באי ואחר כך היה שליטו. בעת העתיקה הייתה הפוליס אגינה אויבתה ויריבתה המסחרית של אתונה.

מקור: א- מא ע״א; ק- מח ע״ב; בן צבי 2144 ־ 42 ע״ב (ב״צ); נ״י 3097 – 7 ע״ב (נ״י).

 

אֶל הַר הַטּוֹב הַזֶּה בָּאתִי / אֶל אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא

   לְשֵׁמַע אֹזֶן שָׁמַעְתִּי / וְעַתָּה עֵינִי רָאַתְהוּ

   מַחֲזֶה שַׁדַי יֶחֱזֶה / שׁוֹכֵן גְּבוֹהִים

           מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה / אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים.

 

   5- נִצָּב אֲנִי כְּדַל עַל דָּל / דּוֹפֵק שַׁעֲרֵי חֶמְלָתָה

   עֲמֹד בַּפֶּרֶץ אֶל תֶּחְדַּל / לְךָ אֵלַי לִיְּשׁוּעָתָה

   אֶל ה' בַּצָרָתָה / הֱיֵה נָא לִי לְעֶזְרָתָה

          עוּרָה, וְהֵבֵאתָה אַתָּה / הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִים.

     מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה / אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים.

 

   יְסַפְּרוּ וְיַגִּידוּ / פְּלָאֶךָ בָּאֵי עוֹלָם

10 -מִגֶּשֶׁת לְךָ יִפְחָדוּ / מִקְּטַנָם עַד גְּדוֹלִים

   וְאִם שִׁמְךָ מֵהֶם נֶעֱלַם / צִדְקָתֶךָ צֶדֶק לְעוֹלָם

         אַל יָשׁוֹב דַּךְ מֵהֶם נִכְלָם / יָשִׂימוּ כִסְלָם בֵּאלֹהִים.

 מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה / אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים..

 

   דַּר שְׁחָקִים, אֵין בִּלְעָדָיו / לְכָל לְרֹאשׁ הוּא מִתְנַשֵּׂא

   כִּי הַכֹּל מַעֲשֵׂי יָדָיו / מִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה

 -אַךְ צַדִּיקִים בָּהֶם יִרְצֶה / מִכָּל צָרָה אוֹתָם יִפְצֶה15

          רְצוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה / צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים 

מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה / אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים.  

 

 וְלִי אָנֹכִי עַבְדֶּךָ / הַיּוֹם הַזֶּה הֵן עֶמְדָּתִי

   עַל מַצֶּבֶת קְבוּרָתְךָ / שְׁמַע נָא אֶת תְּפִלָּתִי

   רְפָא שִׁבְרֵי וּמַכָּתִי / וְהַמְצֵא אֶת פַּרְנָסָתִי

       -עַל כֵּן פָּנֶיךָ רָאִיתִי / כִּרְאוּת פְּנֵי אֱלֹהִים20

   מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה / אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים.

      

   דַּבֵּר אֵלַי אֶל הַמֶּלֶךְ / מֶלֶךְ יָחִיד חַי עוֹלָמִים

   יִשְׁמַע וְיִרְצֶה קוֹלָךְ / יִמָּלֵא עָלַי רַחֲמִים

   יִשְׁמֹר בָּנַי הַנְּעִימִים / יַאֲרִיכוּ בַּטּוֹב יָמִים

יִהְיוּ שׁוֹמְרִים וּמְקַיְּמִים / מִצְוֹת ה' אֱלֹהִים.

מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה / אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים.

    

    -חָרְדוּ נִבְהֲלוּ עֳצָמַי / מִמַּצֶּבֶת קְבוּרָתְךָ25

   כִּי רַבּוּ גָּדְלוּ אֲשָׁמִי / לֹא יָגוּר רַע בִּמְגוּרֵךְ

   אַךְ נִשְׁעַנְתִּי עַל חַסְדֶּךָ / כִּי הַסְּלִיחָה עִמְּךָ

       מִמִּדַּת קוֹנָךְ יֵשׁ בְּךָ / מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים.

מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה / אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים.

    

   זְכוּתְךָ תִּהְיֶה עוֹמֶדֶת / בְּכָל עֵת צוּקָה וְצָרָה

• 30 -סוֹעֶדֶת וְגַם עוֹדָדֶת / זוֹ תּוֹרָה וְזוֹ שְׂכָרָהּ

   וְנִשְׁמָתְךָ הַטְּהוֹרָה / בִּצְרוֹר הַחַיִּים צְרוּרָה

         עִם אָבוֹת שׁוֹכְנֵי מְעָרָה / בְּתוֹךְ גַּן עֵדֶן אֱלֹהִים.    

מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה / אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים.

 

   קָרְבָּן שְׁלֵמִים וְעוֹלָה / יֵרָצֶה יְחָשֵּׁב שִׁירִי

   לִפְנֵי אֵל נוֹרָא עֲלִילָה / בָּרוּךְ ה' צוּרִי

   35 -כִּי מִמֶּנּוּ יָבוֹא עֶזְרִי / בַּחֹשֶׁךְ יָאִיר אֶת נֵרִי

       וְיֹאמַר אָדָם אַךְ פְּרִי / לַצַּדִּיק אַךְ יֵשׁ אֱלֹהִים     

וְיֹאמַר אָדָם אַךְ פְּרִי / לַצַּדִּיק אַךְ יֵשׁ אֱלֹהִים

 

 

1. הר הטוב הזה: על־פי דב׳ ג, כה, וכינה בזה את קבר הצדיק. איש… הוא: על-פי מל״ב ד, ט. 2. לשמע… שמעתי: על־פי איוב מב, ה. לשמע… ראתהו: עד עתה רק שמעתי את שמעו. 3. מחזה שדי יחזה: הצדיק הנפטר שהוא קרוב לה׳, על-פי במי כד, ד. 4. מה… אלהים: בר׳ כו, יז, וכיוון אל קבורת הצדיק. 5. כדל על דל: כעני הדופק על דלת. דל: דלת, על-פי תה׳ קמא, ג. חמלתה: צורה מוארכת למילה ׳חמלה׳ ואינה במקרא. 6. עמוד… לישועתה: אל תחדל לך מעמוד בפרץ כדי שאזכה לישועה. 7. אל ה׳ כצרתה: על־פי תה׳ קכ, א. היה… לעזרתה: היה לי לעזר בתפילתי לה, ב״צ מחליף סדר הצלעות בטור. 8. והבאתה… האלהים: על-פי שמי יח, יט, ועניינו שהצדיק יביא תפילתו של הדובר לפני האלהים. 10. יפחדו: מ תוך יראת הכבוד אליך. 11. ואם…נעלם: אף שאין יודעים שמו של הצדיק הקבור במקום זה, ובב״צ הגרסה ׳נסתר ונעלם׳. צדקתך צדק לעולם: מעשי צדקתך ידועים ומוכרים, על-פי תה׳ קיט, קמב. 12. אל… נכלם: על-פי תה׳ עד, כא. ישימו כסלם באלהים: שמתוך שתפילתם נענית באמצעות הצדיק גוברת אמונתם באלהים. 13. דר שחקים: כינוי לקב״ה שוכן שמים. אין בלעדיו: והוא העונה לתפילות ומיטיב עם האנשים. לכל לראש הוא מתנשא: על-פי דה״ב כט, יא. 14. כי… תעשה: על־פי קה׳ ח, ד, הוא הקובע והעונה למתפלל. 15. אך… ירצה: כיוון שהקב״ה רוצה בצדיקים ממילא הוא שומע לתפילתם. 16. רצון יראיו יעשה: על־פי תה׳ קמ״ה, יט. צדיק אלהים: על-פי מ״ק, טז, ע״ב: ׳אני מושל באדם. ומי מושל בי? צדיק׳. 19. רפא… פרנסתי: הדובר מבקש מן הצדיק על רפואתו ופרנסתו. 20. על… אלהים: בר׳ לג, י. 21. דבר… המלך: על-פי מל״ב ד, יג. 22-21. מלך… קולך: חריזה חריגה ולא מצויה. 24–23. ישמור… אלהים: מבקש על בניו שיחיו ויהיו שומרי מצוות. 26-25. חרדו… במגוריך: ירא אני מפני חטאי, ואין ראוי לחוטא להתקרב אליך ואל קברך. 27. כי הסליחה עמך: ובודאי תמחל לי על העזתי, על-פי תה׳ קל, ד. 28. ממדת… בך: שאתה סולח ומוחל כמו הקב״ה. 30. סועדת: סומכת ותומכת. ועודדת: ומעודדת, וצורה חריגה לפנינו. זו… שכרה: על-פי ברכות סא ע״ב, וכאן משפט חיווי, לאמור זו שכרה של תורה, שהקב״ה נענה לצדיק. 31. בצרור החיים צרורה: על-פי שמ״א כה, כט. 32. אבות שוכבי מערה: הם האבות הקבורים במערת המכפלה. 35. ממנו: מן הקב״ה. 36. אך… אלהים: על-פי תה׳ נח, יב.

הרה״ג רבי שלום מרדכי אזולאי זצ״ל

רבי שלום מ. אזולאי, נולד בעי׳ית צפרו שבמרוקו לאביו הצדיק והישר ר׳ שמעון ולאמו מרת שמחה, ממשפחת הכהנים המיוחסים בכתובה דור אחר דור עד צדוק הכהן.

את חינוכו קיבל מהרה׳׳ג רבי חיים אליהו אברהם בן שטרית זצ״ל (בעהמ׳׳ח סי מלל לאברהם, הוצאת ר״ד עובדיה, פאס תשכ׳׳ג). גם למד אצל חמיו ר׳ חיים ממאן, (אודותיו ראה בשו״ת עמק יהושע ח״ג למהר׳׳י ממאן שליט׳׳א, בקונטרס ״תפארת בנים אבותם׳ דף 56־57). בעודו צעיר לימים, נודע בעירו לשם טוב ולתהלה והרביץ תורה ברבים. אח״כ עבר לעיר פאס הסמוכה לצפרו, ושם העמיד תלמידים רבים בתי׳ת אם הבנים.

בשנת תרפ״א עלה עם המנוח ר׳ מרדכי צבע ז״ל לירושלים, והצטרף לחברת הלומדים בתורת הנסתר, בראשותו של ר׳ אליהו אלגי׳מי זצ׳׳ל. אך פרנסתו לא היתה מצויה. וסבל בשקט מעוני ומחסור, ובלבד שלא יהנה מכתרה של תורה. במשך שנתיים ישב בחברת הלומדים הנ״ל ללא מקור פרנסה והכנסה, עד כי התערב לטובתו רבה של העיר צפרו הגאון רבי ישמ״ח עובדיה זצ״ל, ושלח מכתב לראש׳׳ל הגאון רבי יעקב מאיר, בו מבקשו לדאוג לר׳ שלום ולר׳ אלישע אפריאט' אף הוא מחכמי צפרו הנודעים בחסידות, שעלה לירושלים. לחשיבות תוכנו של המכתב הריני מעתיקו כלשונו. (נדפס בס׳ קהלת צפרו ח״ב עמי 95).

 

צפרו יע״א ר״ח אלול ש׳ התרפ״ג

שפעת שלומים וברכות (שדי) ממרומים, יחולו על ראש עטרת החכמים מבחר עצמים, נזר תפארתינו, נשיא אלקים בתוכנו, ראש הרבנים אב לבנים,

גאון ירושלים כמוהר״ר יעקב מאיר הי״ו אלקים יענה שלומו, ולפני שמש ינון שמו ויתענג על רוב שלום אמן.

 

רב מהולל,

מודעת זאת כי בימים החולפים התעוררו רבת מבני עמנו ברגש רב ותשוקה עזה ללכת לשכון כבוד בעיה״ק ירושלים תוב״ב, התשוקה הנמרצת הזאת להטה אותם מסביב עד כי כספם וזהבם לא נחשב בעיניהם למאומה, כל הון ביתם ומקנה קניינם מכרו במחיר לא טוב, ויקוו כי בהגיעם למחוז חפצם ימצאו את ידם במסחר או בחרושת המעשה, כאשר הסכינו פה בערי מארוקו, אך לדאבון לבב תקותם זאת היתה להם מפח נפש, כי מעת בואם בשערי ירושלים התעתדו לרגלם חתחתים ומכשולים רבים אשר חכו להם על יד השער, המסחר וחרושת המעשה פנו אליהם עורף, מחיר הפראנקים (הנמוך) מצורף אל צוק העתים רדפו אותם בלי חשך ויכלו את שארית כחם, רבים הטו שכמם לסבול כובד אבן ונטל החול ובכל זאת לא מצאו מנוח, ויאמרו נואש, עד כי לאחרונה המה ראו כי אין דרך מוציאם מן המבוכה הזאת, כי אם בשובם אל ארצם איש איש על מקומו, וכלעומת שהלכו כן הם שבים יום יום בנפש מרה, ויתמלטו בעור שניהם באפס דמים, כי הכסף אזל מכליהם, בתגרת יד מסלות הברזל, וכל נושאי אדם בים וביבשה, ונתקיים בהם מאמר אני מלאה הלכתי וכד, ואלה הצאן הנשארים בירושלים תוב״ב, נבוכים הם בארץ וגם אנייתם הנהלאה חשבה להשבר ואנו מצטערים על שתי פרידות טובות שבה, הלא המה כמוהר״ר אלישע אפריאט וכמוה״ר שלום מרדכי אזולאי הי״ו, אשר גם המה באו בצער״י ירושלים בתוך הבאים, והם מתפרנסים בצער עם עדת המערביים הדלה והעניה, אי לזאת באו לחלות את פני רו״מ הדר״ג למען יטה אליהם חסד כטבע הטוב להטיב, וכאשר גם אנחנו משתדלים תמיד לטובת ק״ק הספרדים יכב״ץ, בכל היכולת האפשרי, כאשר צדק יבחן מפי השדרי״ם הבאים למחז״ק, והנה שמענו באומרים כי בימים האלה נוסדה בירושלים תוב״ב ישיבה גדולה תחת יד פקודת הדר״ג, הנקובה בשם ״פורת יוסף״ תכב״ץ אשר בה התנוססו כאבני נזר רבנים חכמים ואברכים, ללמוד תורה והמחזיקים מספיקים להם די מחסורם, אשרי עין ראתה כל אלה, בכן תוחלתנו היא מאת פני הדר״ג לעמוד לימין האברך כמוהר״ש אזולאי הי״ו, להטעימו מפרי נדבת הישיבה המהוללה הזאת עם האברכים כמוהו הבאים אליה לעתות ידועות, (כי עם החכמים ידענו כי אין תקוה שכבר הפיסו וזכה מי שזכה), כי החכם היקר הזה ראוי והגון הוא לכל דבר שבקדושה, והאל החונן חננו בשכל יקר ודעת נכונה, וישקוד על דלתי התורה בישיבות היותר גדולות אצלנו, ואח״כ הרביץ תורה בעי״ת פאס יע״א, בתתו לקח סוב לתלמידים חשובים והיה מתפרנס בריוח, ועד הנה לא מצאו אנשי פאס מלמד ומנהל יקר כמוהו, תקותינו חזקה כי דברינו אלה יעלו לרצון ולריח ניחוח לפני הדר״ג, ולא ישיב את פנינו ריקם, וגם אנחנו לא נחדל מהתפלל בעד האדון ובעד כל ב״ב והסריס למשמעתו, למען יאריכו ימים ושנים, דשנים ורעננים, וזכות התורה הק׳ תהיה בעדם מגן וסתרה צנח וסוחרה אכי״ר.

אני הוא המהבר בריה קלה, במלוא מובן המלה, החותם ברוב עוז ושלום והוא איש צעיר.

ע״ה שמעון חיים עובדיה הי״ו כי״ר.

 

במשך שלש שנים שימש ר׳ שלום כאב״ד בעדה החרדית בירושלים, ובשנת תרפ״ו כיהן כחבר ביה״ד של העדה המערבית, עם ר״ש עזראן ור^, עמרם אבורביע. כן יצא בשליחות העדה למרוקו, ובשובו המשיך את עבודתו בקודש. שבחיו של רבי שלום, רבו מלמנות כי רבים ועצומים הם, אך צוהר מגדולתו בתורה וביראה, אנו מוצאים בדבריו של תלמידו הרה״ג ר׳ יעקב כהן זצ״ל מרבני העדה המערבית ומחכמי פורת יוסף. וכך הוא כותב במלאות שנה להסתלקותו של ר׳ שלום אזולאי זצ״ל.

 

״חז״ל אמרו אין עושין נפשות לצדיקים, מעשיהם הן זכרונם, אמנם שורות אלו נכתבות רק כדי שנוכל לקבל מושג מגדולתו של רבנו, וכדי ללמוד ממדותיו התרומיות והאצילות. כל ימי חייו של רבנו היו שלשלת ארוכה של תורה ויראה של מסירות לאהבת ה׳ וקיום מצותיו. בהתמסרות נאמנה ונפלאה עד דכדוכה של נפש ממש, ומשום כך היה אהוב וחביב מכובד ונערץ בעיני כל תלמידיו הקרובים והרחוקים שיצקו מים על ידיו וקבלו תורה מפיו. אציין בקצרה חלק מתולדותיו וממעלותיו.

חז״ל אמרו על הפסוק אספרם מחול ירבון, שזה מכוון אל מעשי הצדיקים, זאת אומרת אם אבוא לספור פעולותיהם ומעשיהם של צדיקים מחול ירבון, אבל אשתדל למסור חלק קטן ממדותיו כפי שהכרתיו במשך למעלה משתי עשרות שנים.

הרב ז״ל נולד לאביו שהיה איש ישר ירא שמים ותמים בדרכי ה׳, את בנו חנך כנהוג בימים ההם על התורה ועל העבודה עבודת הקודש, והבן היה פלאי, ומגיל הילדות הרגישו בו אהבה עזה לכל עניני קדושה ואהבה בלי מצרים ללימוד תורה, התמדתו היתה יוצאת מן הכלל ונתפרסם כעילוי. בגיל עשרים התחיל להרביץ תורה בעירו צפרו שבמרוקו, עיר מלאה תורה חכמה ויראה. לאחר כמה שנים שמעו יצא בכל ערי המערב, ונלקח לשמש בעיר המהוללה פיס, בחברת ״אם הבנים״, חברה שנוסדה על ידי נשים צדקניות, ועשתה גדולות למען הרבצת תורה. למעלה משבע עשרה שנה, הרביץ תורה ותלמידים רבים העמיד. שהיום משמשים כרבנים וכרועים רוחניים במרוקו. בשנת תרפ״א היתה התעוררות כללית בין יהודי המערב לעלות לא״י, וביניהם היה הרב המנוח שלום אזולאי ז״ל.

 

בגיל צעיר עלה לציון, מיד בעלותו ארצה הכירו בו שהוא בן תורה למרות שהיה צנוע מאד. הרב הצדיק והעסקן הצבורי הנאמן רבנו יוסף שלוש ז״ל גילה אותו, וקרב אותו ״אל רבני ירושלים, אשר הכירו בו אדם ורב שהתמזגו בו תורה חכמה יראה ענוה ואצילות הרוח, ובשנת תרפי׳ו מינו אותו כחבר בית הדין של העדה המערבית, כן נתקבל בישיבה הגדולה ״פורת יוסף״, ומיד בהכנסו לישיבה רכז סביבו חבורה גדולה וקדושה של רבנים ת״ח ואברכים ללימוד פוסקים, וביחוד טור ושו׳׳ע אבן העזר עם נושאי כליו, שלמדו בהתמדה ובאופן יסודי ועמוק, כשנה לאחר מכן הצטרף גם לחבורה הקדושה של למוד הקבלה, למד בשקידה עצומה ונעשה לארי שבחבורה, גם בחכמת הקבלה תפס את מקומו הראוי וליכד סביבו יחד עם הרב החסיד ר׳ אפרים כהן זצ״ל וזיע״א. חבורה גדולה של ת״ח צדיקים וחסידים.

 

הרב שלום אזולאי ז״ל היה הרב המגיד הנושא והנותן בראש החבורה, כמה נעים לראות את המחזה הנהדר של לימוד תורה לשמה בקדושה ובטהרה, פניו היו מאירים ממש כמלאך ה׳ צבאות. הסדר הזה נמשך שנים רבות, התמדתו היתה מפליאה, אפילו צעירים היו מתפלאים לראותו ימים ושנים לומד בלי הפסק. הרב המנוח נתפרסם כדרשן עצום וכמוכיח בשער, דרשתו נמשכה למעלה משעתיים בפלפול וסברה, כולו היה קורן מנחת כאשר היו באים צעירי הרבנים והאברכים לשמוע את דרשתו בבית הכנסת של הרב ״צוף דב׳׳ש״ בעיר העתיקה, וכמה קורת רוח מרובה היה מרגיש כאשר פלפל בחכמה עם האברכים הצעירים, וביחוד כאשר התוכחו עמו בהלכה.

 

אחת מהמדות הנעלות של הרב ז״ל הוא מדת האמת, מודה על האמת היה ומקבל האמת ממי שאמרו. שומר פיו ולשונו, וכשהיה מתחיל סדר לימודו לא היה מפסיק כלל, וכמובן שנזהר שלא לדבר בגנות כל נברא. הרב ז״ל היה זהיר מאוד בעניני מאכל וכל דבר הבא לפיו היה עובר שבע בדיקות לפני שאכלו, וביחוד היה זהיר מאד בעניני מעשרות ושביעית שהיה מן המחמירין.

תפילתו תפילת ותיקין, שומר על השיעורין, יכולים לאמר כי שמר מאמר חז״ל אין קידוש אלא במקום סעודה, שפירשו בו כי האיש אינו יכול להיות קדוש אלא אם כן שומר פיו בשני דברים, האחת שפיו ישתמש בו רק ללמוד תורה ולהמנע מדברים בטלים, רכילות, שקר וכדומה, והשניה שלא להכניס לפיו דבר שאינו מתוקן, וזהו אין קידוש אלא במקום סעודה.

 

הרב ז״ל התעלה בחכמתו ועלה במעלות הקודש, לראב״ד מקודש וחבר הרבנות הראשית ובית הדין העליון לערעורין. וכיהן בהם בהצלחה מרובה והצטיין בתור איש המעלה להיות דיינא דנחית לעומקא דדינא, עד סוף ימיו ממש. ועליו יאמר: ״וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות״ וכדרשת חז״ל עירובין כ״ד ״אם אדם משים עצמו כמדבר שהכל דשין בו, תורה נתנה לו במתנה, וכיון שנתנה לו במתנה נחלו אל, וכיון שנחלו אל עולה לגדולה״. ובלשון אחרת נאמר דרוש זה בש״ס נדרים נ״ה, ״שממדבר מתנה, אם אדם עושה את עצמו מופקר לכל, ורש׳׳י ז״ל מפרש שהכוונה שהוא מלמד תורה לכל״, תורה נתנה לו וכוי. שתי תכונות אלה ענוה והרבצת תורה היו צמודים ברב ז״ל, הרבצת תורה גם להמוני עם בבית מדרשו שבעיר העתיקה, בשבת נמשך שיעורו כארבע שעות, פרשת השבוע דרשה ומוסר, כזה היה הרב ז״ל שלצערנו נסתלק מעמנו. האבדה היא גדולה, נחמתנו היחידה היא, כי ב״ה זכה והניח ברכה את בנו הרה״ג עמרם אזולאי שליט״א, אשר זכה להיות ממלא מקום אבותיו כחבר בית הדין הרבני בצפת והמחוז. וכמתמיד עצום. ואת חתנו הנכבד הרה״ג ר׳ אברהם מונסה שליט״א, אשר ממשיכים את המסורת הנפלאה של חינוך הבנים על התורה ועל עבודת ה׳ הטהורה, תפלתנו כי נשמתו הטהורה של הרב ז״ל תעמוד בתפלה על משפחתו הכבודה ועל כל ישראל, כי שלום יהיה בחילם שלוה בארמנותם.״

ר׳ שלום מ. אזולאי זצ״ל נתבקש בישיבה של מעלה ב־כ״ו שבט תשכ״א, ומנוחתו כבוד בחלקת הרבנים שבהר המנוחות בירושלים.

 

על מצבת קבורתו נחרת: אבד חסיד מן הארץ, פ״נ הרה״ג איש האשכלות, השקדן בתורה, משים לילות כימים, המקובל האלהי, ראב״ד מקודש כמה״ר שלום מ. אזולאי נ״ע כ״ו שבט תשכ״א ת.נ.צ.ב.ה.

 

הערות  

71. 71. אודות רבי אלישע אפריאט, כתב ידידי הרה׳׳ג רבי דוד עובדיה שליט״א, בספרו קהילת צפרו ח״ד ב״תולדות רבני עיר צפרו״, וזה לשונו:

״רחמים אלישע אפריאט בן ר׳ יהושע אהרן, והיה נקרא בפי הכל רק בשם רבי אלישע, נולד בערך שנת תר״ה, רבני הדור תארוהו ״קדיש דרבנן״, כי יראתו שהיתה קודמת לחכמתו, היתה יראת ה׳ טהורה. ובטחונו בשם היה בטחון שלם. כל ימיו היו בקדושה וטהרה, אבא היה מספר כי בחלותו את חוליו הגיע לשערי מות, וכמה שבועות איבד הכרה והיה במצב של אפיסת הכוחות, בני המשפחה עשו את התיקון של שינוי השם והוסיפו השם ישועה על שמו מהעריסה שמעון חיים, התיקון היה על ידי רבי רחמים אלישע ופמלייתו, אבא ז״ל שמע לראשונה את השם ישועה יוצא מפי רבי אלישע בדחילו ורחימו פקח את עיניו ונתעורר שוב לתחיה.

עוד שמעתי מפי אבא ז״ל, אשר פעם הופיע בעיר צפרו איזה משולח שהיתה לו ידיעה בחכמת השרטוט, וביקש מהרבנים שהיו לומדים בצוותא בבית המדרש לחזות בכף ידיהם, וכשראה את כף ידו של רבי רפאל מאמאן ז״ל נשך את שפמו, והלה הרגיש שהחכם הזה ראה משהו לא בסדר, והגם שרצה החוזה להסתיר ממנו, עמד עליו רבי רפאל להגיד לו את האמת, וכאשר שמע ממנו שאין לו אריכות ימים מופלגת, רץ אל רבי אלישע לעשות לו פדיון נפש באשמורת הבוקר של אותה לילה וכך היה, ורבי אלישע האריך בתפילתו עד אור הבוקר, רבי רפאל פנה שוב באור היום לאותו המשולח להסתכל שוב בכף ידו והנה הוא השתומם למראה עיניו וצעק ואמר ראו פלאים, אתמול קו החיים היה חתוך, והיום החתכים התקרבו והתחברו אחד אל השני, רבי רפאל ספר לו על תפילתו של רבי אלישע וגדולת צדקתו, המשולח רץ לקראתו להתברך ממנו.

ושמעתי עוד מפי ר׳ משה אהרן בן רבי יצחק אחיו, כי פעם אחת כשעמד לצאת מהבית אל בית המדרש כדרכו בקודש, אשתו בקשה ממנו שקודם כל יביא לבית קצת קמח לאפות לחם לילדים, ובכיסו אין כל, הלך והסתובב מפה לשם, ולבסוף רגליו הוליכוהו לבית המדרש, ובקשת אשתו נשכחה ממנו, כשגמר ויצא מחוץ לכותלי בית המדרש נזכר מזה והיה מצטער הרבה ומתבייש מפני אשתו, וכשנכנס הביתה ישב במקומו הרגיל כאילו לא קרה שום דבר, בתו הגישה לו נטילת ידים לאכול, כשראה לחם שאל את אשתו מאין הלחם הזה, והשיבה לו בהשתוממות, האם אתה חולם? אני שלחתי את הבת לבית המדרש להזכירך שוב על הקמח, ואתה מסרת לה הכסף, רבי אלישע שתק וענה בלחש ״זה מעשה נסים״.

רבי אלישע שימש ברבנות ובדיינות עם רבני הדור, וחתם על כמה תקנות, ונכנס לכולל שהוחזק ע״י הגביר המנוח ר׳ פנחס שקרון ז״ל, בשנת תרנ״ה. בחודש סיון תרפ״ב עלה לארץ משאת נפשו, עם חמישה ושלשים משפחות, המנוח מרדכי צבע שהיה בתוך העולים, ובעל אמצעים, הלווה לו כל ההוצאות הנחוצות לו.

וביום ט׳׳ז לחודש שבט תרפ״ח נלב״ע בן פ׳׳ד שנה, ונקבר בהר הזיתים סמוך לקברו של מרדכי צבע הנ״ל.

מה שנמצא חרות על מצבת קבורתו:

יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם, הרב הישיש והכולל מ״ק, ענוותן כהלל, לא ימיש מתוך האוהל, אהלה של תורה, כחשיכה כאורה, עד צאת נשמתו לטהרה, מיראי ה׳ החרדים, תהילתו בקהל חסידים, מתהלך בתומו, דן ידין עמו, משכים ומעריב לב״כ, נח לשמים ולבריות, כש״ת מו״ה אלישע אפריאט, נתבש״מ ט״ז שבט ש׳ חרפ״ת עמו יסיר לפ״ג, תנצב״ה.״ ע״כ.

 

אף אני הכותב, שמעתי מידידי המנוח רבי יצחק צבע ז״ל, אודות גדולתו צדקתו וחסידותו הגדולה, של הרה״ג רבי אלישע אפריאט זצ״ל, ועל צניעותו וענותנותו היתרה, בכלל הדברים סיפר לי הנז^,, כי בסוף ימיו סבל רבי אלישע יסורים שקיבלם בשתיקה ובאהבה, וכאשר נאלץ לשכב והיה על ערש דווי, המשיך ללמוד בע״פ את שיעוריו הקבועים, וכאשר הגיעה שעתו האחרונה, ובא זמנו להפטר מן העולם, באו אל ביתו רבני ונכבדי העדה, וישבו סביב למטתו, כשראו סימני הגסיסה החלו ללמוד את האדרא קדישא, והרב אלישע ז״ל בעינים עצומות היה לוחש בשפתיו אחריהם, אחד הרבנים, רצה לבדוק אם אכן ר׳ אלישע עדיין הוא בהכרה, דילג בכוונה על עמוד שלם מהאידרא, וראו זה פלא, ר׳ אלישע התחזק בכוחותיו האחרונים, וביקש להחזיר את הקורא למקום שדילג, גם הניסיונות הבאים בדילוג שורות וכדומה לא עלה בידם, והוא ז״ל העמידו על טעותו, בסיום האידרא, כשהגיעו ל־״ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין״, יצאה נשמתו בטהרה.

 

עוד סיפר לי ר׳ יצחק הנ״ל, שבדידו הוה עובדא, שכמה שנים היה חשוך בנים, ופעם בליל פורים, נאלץ לגעור בילדים רבים שהיו בביהכנ״ס, והפריעו לשמוע את קריאת המגילה, אביו של אחד הילדים, קם לנגדו וסטר לו על פניו, ואמר לו בלעג, ״לעקר בלתי פורה כמוך, אין רשות להשתיק את הילדים״. ר׳ יצחק זי׳ל, נפגע עד עמקי נפשו, ודבריו של האיש בפני קהל ועדה, היו למדקרות חרב בלבו, אך הוא לא השיב למחרפו, ובלם את פיו, בבכי מר ובדמעות שליש עלה ר׳ יצחק על יצועו, והנה רבי אלישע אפריאט זצ״ל, נגלה לו בחלומו, לשאלת הרב, מה לך ולצער הגדול הזה, סיפר לו ר׳ יצחק, את כל הקורות אותו בבית הכנסת, ר׳ אלישע החל לנחמו ואמר לו: אל דאגה בני, מנע קולך מבכי ועיניך מדמעה, כעת אעלה לשמים ואעתיר בעדך כי תפקד בבן זכר, כעת חיה והנה בן לאשתך, ויקץ והנה חלום, וכך היה שלתקופת השנה נולד לר׳ יצחק בנו יחידו, גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם, זיע״א.

עמוד 364