הצב״י מורי מרדכי עמאר ס״ט -פס״ד מחכמי פאס המחייב את קהלת פאס לשלם לר׳ יעקב אבן צור את משכורתו

התצ״ז:1737

פס״ד מחכמי פאס המחייב את קהלת פאס לשלם לר׳ יעקב אבן צור את משכורתו.

טופס שטר הסכמת הקהל קדוש ישמרם צורם וזה נוסחו אות באות: בימי חנוכה משנת חמשת אלפים וארבע מאות ושמנים ושבע לבריאת עולם,[1727] שם נמצינו ושם היינו במתא מכנאסא יע״א כשלשים או ארבעים איש מיחידי סגולה מקהלינו קהל מתא פאס יע״א, והוסכמנו עם הרב המורה הדיין המצויין כמה״ר יעקב אבן צור נר״ו בן לאותו צדיק וחסיד הרב כמהה״ר ראובן זצולה״ה, ונשבענו לו שבועה חמורה בשי״ת שבשובו לשלם לשכון כבוד בארצינו פה פאס יע״א אנחנו חייבים לו ולב״כ(ולבאי כחו) בכל אלה הדברים אשר יבואו לפנינו, ראשונה אנחנו חייבים לפרוע לו סך חמשים אוקיות מכט״ק (מכסף טהור קדמון), ממסר״א(ממטבע מולאי סמעאיל רחמו אללאה) בכל חדש מדי חדש בחדשו חדש ניסן וחדש תשרי שבכל שנה ושנה נפרע לו בכ״א (בכל אחד) מהם סך מאה אוקיות מכ"ט, זאת שנית שבימות הקיץ בזמן האסיף והכנסת האלעוולא אל הבית נסייעהו לרב הנז' בסיוע שיש בו ממש כיד ה׳ הטובה עלינו, וכן בזמן שמחת בניו קטון וגדול שם הוא ישצ״ו נסייעהו כיד ה׳ הטובה עלינו לא נוכל להתעלם, וכן בזמן יוקר השער אשד לא יבוא ולא יהיה נסייעהו כפי העת וכפי הזמן, וכל זה מלבד שטדי כתובות שלא תגע בהם יד שום חכם וסופר זולתו לכותבם כלל, הן כתובת בחור ואלמון, הן כתובת זקן, כל הנקרא בשם כתובה, ואפי׳ כתובה דאידכסא, כל קבל די הוה עביד מן קדמת דנא.

ואף גם זאת מוטל עלינו אנחנו החתומים לעמוד ולהשתדל בכל עוז ותעצומות בבואו לשלם פה פאס יע״א לאסוף ולקבץ לו קהל ועדה וישראל להיות קבועים להתפלל בבית תפלתו כימי עולם וכשנים קדמוניות, גם אנחנו מקבלים אותו עלינו קבלה גמורה להורותינו את הדרך אשר נלך בה ואת המעשה אשר נעשה לשמוע עצה ולקבל מוסד בכל דבר וענין, ומדבריו לא נסור ולא נזוז ולא נטה ימין ושמאל, והכל בהצטרפות הרב הגדול שיחיה נר״ו', וכל זה כבר קבלנוהו בזמן הנז״ל בש״ח בשי״ת ויוסיפים אנחנו לעת כזאת לאשרו ולקיימו מעת בואו לשלם לדור פה פאס יע״א וכל ימי משך דירתו פה לחיים טובים ולשלם.

ולפי שנתגלגלו שינויי הזמן ותהפוכותיו ומקריו בעונותינו שרבו, נתעכב הדבר וארכו הימים מאז ועד עתה ולא יצא הדבר לפועל, ולכן חוזרים אנחנו לעת כזאת לקבל לאשר ולקיים את כל הדברים האלה אשר דברנו ונשבענו עליהם כאמור. וכגון דא צריך לאודועי, שכל הבא רשום בכתב אמת ישר ונאמן ומקובל ומרוצה ומוחזק ומקויים עלינו ועל בנינו ועל כל הבאים אחרינו קבלה גמורה לקיימו ולהחזיק בו חזקה גמורה, לקומם לרומם בדת המעוז דגל תורת אלהינו, עד יחונן לשארית הפלטה, ויאיר העלטה, ישוב ירחמנו בביאת צמח צדיק במהרה בימינו אכי״ר. ועל דבר אמת וצדק שכך הוסכמנו עם הרב הנז' בזמן הנז״ל, ונשבענו שבועה חמורה בשם יתברך לקבל ולקיים את הבא כתוב ומפורש בספר כנז', כתבנו וחתמנו שמותינו פה בחדש אדר שני בשנת יבא דודי לגנ״ו (התפ״ו) וכו' לפ״ק במתא פאס יע״א והכל שריר וקיים.

 ובסמוך כתוב כל מא מכתוב לפוק מקבול עלינא לבד אדראהי׳ באש חונא מחוייבים  פיכול שהאר חתא ניסן ותשרי מאהום גאייר נם ופוואקת לעאוולא נעאוונוה בנדבה די כיפ יעראפ יודע תעלומות אירא נבכלו ומא האד אדראהי׳ למדכורא נביעו פיהא אולאדנא ונעטיווהא וכל מא משרוט נעמלוה מרוצה ומקובל עלינו ועל בנינו ועל כל הבאי׳ אחרינו, והאד אלעאם אלוולי נעטיוויה פיאסיאיף מאה אוקיות חוב גמור בקש״מ בדל״ב זייאדא דון נם פי אשהאר וקיים. וחתום כהה״ר משה בן מאמאן ישצ״ו , והר׳ יעקב הכהן, והר׳ יוסף לוי, והר׳ מנחם מונסונייגו, וכה״ר שמואל ן׳ דוד וחיון, והר׳ משה גאבישון, והר׳ יוסף ן׳ סמחון, והר׳ יהודה ן׳ משה, והרבה אחרים עד תשלום נ״ב אנשים מטובי עיר פאס יע״א והכרנו החתימות הנז׳ ולראיה ח״פ וקיים.

תרגום: כל מה שכתוב לעיל מקובל עלינו, מלבד הכסף שנתחייבנו בכל חודש לרבות ניס ן ותשרי אינינו רק חמישים אוקיות. ובזמן הכנסת הצידה לקראת החורף נעזור לו בנדבה כמו שברור ליודע תעלומות שלא נרמה אותו. אבל בעד תשלום הכסף המוזכר נמכור בנינו וניתן לו, וכל מ ה שהוסכם נקיימנו והוא מרוצה ומקובל עלינו ועל בנינו ועל כל הבאים אחרינו. והשנה הזאת הראשונה ניתן לו תוספת מאה אוקיות שהוא בשבילנו חוב גמור בקנין שלם מעכשיו במנא דכשר למקנייא ביה תוספת מלבד חמישים מתקאלים של כל חודש. 20 . על פי חבקוק א׳ י״ג.

טופס פסק דין על ענין הנז״ל וזה נוסחו אות באות: בשבטי ישראל הודענו נאמנה אליכם אישים נקרא יחידי סגולה וקולינו אל בני אדם העומדים על הפקודים במחנה העברים אשר בעיר הלזו המעטירה צפירת תפארה, כי לא תאבד תורה מכהן, ועצה מחכם, ודבר מנביא, ולא עת לחשות אבל עת לעשות לה׳, אך משפטים נדבר כי המשפט לאלהים הוא, כי איך תעלימו עין וסתר פנים תשימו, למה תביטו לבגוד, תחרישו לבלע״, ולהשחית נחלת צדיק ומושיע, ורב מורה צדק בקהלתינו מר ניהו רבה רעמיה מדברנא דאומתיה, החכם השלם והכולל, דיינא איהו ונחית לעומקא דדינא, כמוהה״ר יעקב אבן צור יצ״ו, אשר נהג דיינות ורבנות זה שלשים וארבע שנים רצופות , ונשא עול סבלכם וטרחכם ומשאכם, ועתה שמתם פניכם לקפח פרנסתו נצבים לקראתו, ומה גם בעת ובעונה הזאת אשר גאו מי שחו, באו מים עד נפש, באו בנים עד משבר וכח אין ללידה, מצער יוקר השער ומצוקי העתים וחתחתים בדרך, והעיר במצור ומצוק מוקפת כרכום[אויבים – עפ״י כתובות פ״ב משנה ב׳.], וע״ז אמרו כל המעמץ עם יציאת הנפש ה״ז שופך דמים, ב״מ (בר מינן), איך נשא פנינו ואנה נוליך את חרפתנו.

ואפילו היה במציאות ובמונח קיים שלא באו הקהל במסורת הברית ובקשר החיוב להרב נר״ו בכתב מפורש, היה הדין נותן לכפות על עסקי מזונותיו ופרנסתו ולכל אנשי ביתו ולמשכן נכסי הקהל ולהדר דינם, כמו שהדין פשוט בטח״מ סי׳ ט׳ שחובה על בני העיר לזון ולפרנס דייניהם וחכמיהם בכבוד והם קודמים לכל אדם, וכדאי׳ בטי״ד סי׳ רנ״א שהחכמים קודמים לכל אדם וכל הגדול בחכמה קודם לחבירו , ורבינו הקדוש ע״ה שנצטער על שנתן פתו לעם הארץ בשני בצורת אינו אלא מחמת שלא היה ספק במה לפרנס את שניהם הת״ח וע״ה, וצריך להקדים בני תורה תחלה וכמ״ש התוספות והריטב״א ופסקה מרן בסי׳ הנו׳, וכ״כ ר״י על משנת ממהר לשמוע וקשה לאבד דנפקא מינא לדינא שצריך להקדים לזון הזכרן קודם השכחן, וכתב הרא״ש בתשובה ופסקה מרן בטא״ח סי׳ נ״א צבור שצריכים לשכור רב וש״ץ ואין הרא״ש ואין ספק בידם לשניהם אם הוא רב מובהק ובקי בהוראות ובדינים הוא קודם וכו׳, ומסיים שם דאין לפרנסו מכיס של צדקה דגנאי הוא לו.

וכל שכן עתה שבאו הקהל בשערי ההסכמה ונכנסו במסורת הברית והשבועה חמורה וכו׳ שנשבעו לקיים כל תנאי פרטי ההסכמה כמו שעדיו בחיתומיו זכין לו, דאין ספק שחייבים הקהל ישצ״ו לפרוע לו קצבת התנאים המפורשים בכתב הנשתוון מדי חדש בחדשו, שכל התנאים הנז׳ הם שרירים וקיימים מן הדין לא יפול מהם דבר ארצה , שהרי כולם נעשו במעמד וז׳ טובי העיר וגדוליה, ומשה על גביהם ה״ה הה״ר משה בן מאמאן נר״ו שכל צורכי העיר נהתכין היו על פיו, והוא שליח ואפוטרופוס הקהל לכל דבר, ומבואר בדברי הפוסקים דאע״ג[דאף על גב] שהוזכר בגמרא דבעינן ז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר, לאו דוקא! אלא כל שנעשה הדבר בפרסום הו״ל כמעמד אנשי העיר, ועוד ביארו ז״ל דלענין מכירת בית הכנסת ששם הוזכר ענין מעמד אנשי העיר אין צריך מעמד אנשי העיר אלא לענין הוצאה לחולין, אפילו למישתי ביה שיכרא, דלענין הפקעת קדושה הוא דבעינן מעמד כל אנשי העיר, וסיים בה מהר״י, אדרבי סי׳ ס״ג וז״ל הרי שמה הרי שמה שעושין ז׳ טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר אפי׳ בדברים שנראה שלא נתנו להם רשות לפקוח עליהם הוא קיים, כ״ש בנדון דידן שעיקר מינוי הפרנסים הוא לפקח בעניני הפרעונות וכו׳, דפשיטא שמה שעשו הוא קיים, אפי׳ עשאוהו שלא ברשותם ורצונם , כ״ש בנ״ד אומדנא דמוכח הוא שהיה ברצון ורשות כל הקהל וכו׳, ובסי׳ קס״ב הביא לראיה גמורה לשון הירושלמי ופי׳ הרשב״א והר״ן בה יע״ש. ותו שכתב הרא״ש בתשר פסקה טור יו״ד סי׳ רמ״ח אם האשה השכירה מלמד לבנה ושמע האב ושתק ודאי ניחא ליה וכו׳, וא״ב בנ״ד אף מי שלא חתם אינו יכול למחות, שהרי בפרסום רב היה וודאי ניחא להו ושוב אינן יכו׳ למחות.

ובר מן דין, שהרב המורה נר״ו שלו הוה בביתיה, ורענן בהכליה במתא מכנאס יע״א, רב ומורה צדק בקהלה המפוארה הנז׳, וארוחתו ארוחת תמיד נתנה לו, פרס קבוע מדי חדש בחדשו מאת הקהל בכבוד והדר, תמידין כסדרן, ומוסיפין כהלכתו, ותהא המשרה על שכמו ברבנות ושררה שם י״ב ישנים רצופות, ובהיות קיבוץ כללי שם במכנאס לשאר קהלות המערב, ומכללם היו הולכים ק״ק פאס והיו רואים הנהגתו הישרה ועמידתו בפרץ עליהם עד יוציא דינם לאור עם שאר הקהלות דין אמת לאמתו, ע״כ ירימו ראש לומר אחות לנו בבית המלך ובכן נתאוו תאוה לדגל מחנה שכינה, להשיבו לאיתנו הראשון לשכון כבוד בארצינו, ובקשו ממנו פעמים רבות מדי עברם שמה דרך פיוסים ותחנות לעשות רצונם להעתיק דירתו ולקבעה בכאן, ולנהוג דיינות ורבנות כמשפטו הראשון, ראשון לכל בית יוסף לכל דבר שבקדושה, וגם הם יעשו רצונו לתת לו מנתו גם בכל חודש ושאר תנאים הבאים בכתב החיוב החתום מהקהל יצ״ו, ונשא פניהם לדבר הזה ובא עמהם, ומאחר שהם הביאוהו ממקומו והפסידוהו מה שהיה נוטל מק״ק מכנאס מדי חדש בחדשו כנז׳, הדין נותן שחייבים הם לתת לו הפרס הנז׳ באין אומר ואין דברים מדינא דגרמי כמבואר בחו״מ סי׳ של״ג, ולא מבעיא מה שהם חייבים לו מן העבר שאין להם מפלט מן הדין ממנו, אלא אף מכאן ולהבא לא מצו הדרי בהו מטעמא דדינא דגרמי הנז׳, גם מחמת שקבלו רבנותו ותנאיה בשבועה חמורה וכו׳ עליהם ועל זרעם ועל כל הבאים אחריהם ואדעתא דהכי העתיק דירתו ממכנאס ובא עמהם לכאן, ולא מצו הדרי בהו מכי התחיל במלאכה, דומיא דפועל דכיון שהתחיל הוא יכול לחזור ובעל הבית אינו יכול לחזור, ולא צריך בזה לא קנין ולא שבועה, וכמ״ש הריב״ש ז״ל סי׳ תע״ו ופסקה מרן ס״ס שט״ו ודוכתי אחריני, ותו דעל דברי הקהל אינן צריכין קנין וכו׳, נוסף על זה דבנ״ד הוא מדי דמצוה, ואמירתם לגבוה הוא, ועוד אתינן עלה מדין נדר כיון שהנהיגוהו ב׳ וג׳ פעמים הוקבע עליהם קביעות גמור תמיד כדאי׳ בטור יו״ד סי׳ רי״ד, ועוד כתב הרא״ש בתשו׳ פסקה מרן ס״ס רי״ד הנז׳ וז״ל קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם אפי׳ בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה, אלא שנוהגין כן מעצמן לעשות גדר וסייג לתורה, וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם הרי הם כאנשי העיר וכו׳ יעו״ש. ואין לך גדר וסייג לתורה כקיום הספקת הרב המורה לתת לו מנת למען יחזק בתורה ויהיו דבריו נשמעים בעיר, ונבנתה על תלה. ועל כיוצא בזה אז״ל והכהן הגדול מאחיו גדלהו משל ואם יצטרך להיות נודד ללחם אֹיָה ללחמו ללחם ביתו ” היאך יתקבלו דבריו , אחיו ויגזר אומר ויקם לו ובמשפט יעמיד ארץ.

הצב״י מורי מרדכי עמאר ס״ט -פס״ד מחכמי פאס המחייב את קהלת פאס לשלם לר׳ יעקב אבן צור את משכורתו