ברית מס 40 בעריכת מר אשר כנפו-רבי ידידיה מונסונייגו, הראשון–פרופ' הרב משה עמאר.

פרנסתו

בערים הגדולות במרוקו נשמרה המסורת שרבנים לא התפרנסו מכהונתם ברבנות ובדיינות, את תפקידם הם מילאו בחינם לשם שמים. לפרנסתם הם עבדו במקצועות שונים או עסקו בנוטריונים בכתיבת שטרות וכסופרי סת״ם. חכם שמצבו הכלכלי היה קשה, הקהילה מסרה לרשותו בית כנסת שישרת בה כשליח ציבור ויקבל חלק מהכנסותיה.

מתוך מכתבים שכתבו רבי רפאל אהרן ובנו רבי ידידיה, ניתן להסיק כי שניהם שלחו ידם במסחר. וכי פרנסתם לא הייתה מצויה בריווח. במכתב (ללא תאריך) שכתב רבי רפאל אהרן לרבי יהודה אלבאז לצפרו, מציין:

וח",ו שנתרשלתי אני וביתי בצוואת כת"ר, שכבר הגדתי שאני עצור בבית ומקוה רחמי האל, כלוא ולא אצא מפני החולשה וחוסר הפרנסה וחוסר המזונות. אדוני שמעני דרוש נא בעדי תפלה ותחנונים, אולי יראה ה' בעניי וירחם עלי ונתן לי לחם לאכול, כי״ר.

שוחט ובודק

רבי ידידיה שימש כשוחט ובודק, כנראה מכה זכות השררה שהייתה למשפחות המיוחסות בפאס, עליהן נמנית גם משפחת מונסונייגו. בחיבורו 'קופת הרוכלים' מציין עובדה זו,  'וזהו לי עשר שנים מעלה מטה שאני משמש לציבור…' [כשו״ב],

במלאכת השחיטה והבדיקה השקיע מעייני רוחו, היה מומחה גדול בהלכה, בספרות המנהגים, שרובה עודנה בכתובים, ובמעשה רב. כפי שיווכח כל המציץ בחיבורו 'קופת הרוכלים', אשר חלק גדול מתוכו מוקדש להלכות טריפות. גם בקובץ תשובותיו 'דבר אמת', הקדיש דיונים ארוכים בחריפות ובקיאות, בהם סיכם נושאים שונים בדיני טריפות.

כדייו

רבי ידידיה נבחר למלא את מקומו של אביו בבית הדין הרבני בפאס. רבי רפאל אהרן נפטר בחי מנ״א ת״ר (1840), במשרה זו שימש רבי ידידיה כעשרים ושמונה שנים. הוא זכה לכהן עם הרבה רבנים, זקנים וצעירים ממנו: ר' יעקב, ר' אבא ור' ראובן סירירו, ר' וידאל הצרפתי, ר' יעקב אבן צור הב', ר' רפאל יעקב בן סמחון, ר' מתתיה סירירו, ר' חיים דוד בן זמרה, ואחרים. כמו כן נשא ונתן בהלכה עם חכמי הדור, מהערים הסמוכות והרחוקות. במיוחד עם הרבנים לבית אלבאז, מחכמי צפרו, בין שתי המשפחות היו קשרים אישיים הדוקים וידידותיים. וכן היו לו קשרים הדוקים עם חכמי מכנאס וחכמי תיטואן, במיוחד עם הרה״ג רבי יצחק בן וואליד מתיטואן. רבי ידידיה בשבתו כדיין הפך לתלפיות שכל הפיות פונים אליו בשאלות הלכה, דת ודין. הוא ענה לכולם, בתשובותיו השתדל להגיע לחקר הלכה עד כמה שניתן, לפסוק מתוך מקורותיה על פי כללי הפסיקה.

על שיטתו בדרך לגיבוש עמדותיו ההלכתיות ולכתיבת פסקיו, ניתן ללמוד מתוך פירושו לנוסח התפילה הנאמרת לפני הלימוד: 'יהי רצון שלא נכשל בדבר הלכה, ולא נאמר על טמא טהור ולא על טהור טמא, ועל האסור מותר ועל המותר אסור, וישמחו בנו חברינו ונשמה בהם', הפירוש רחב ומקיף, להלן ציטוטים מתוכו:

"והעניין הוא מן הידוע הוא, שבכל עת שיצטרך האדם לדבר הלכה להורות או בדיני ממונות בין איש ובין אחיו, וכן נמי בדיני האסורין ובתערובתן, וכן נמי בדיני נשים. תחילת כל ימלך בספרים, לחקור בדבריהם כפי יכולתו ויעמיק בכל הצורך בצדדי הספק שנתספק, כדי שיתבררו ויתלבנו הדברים.

ובראשית מאמר ימלך בש״ס, כי הוא המעין הגדול, מי השילוח שממנו תוצאות חיים, ולאורו יהלכו כל זרע ישראל. ואח"כ ילמוד הפירושים של רבנן קמאי החונים סביב לדגל הש״ס, ומשם יפנה ויעלה דרך גבולו עד שיגיע לספרי האחרונים. וממה שיעלה בדעתו בשיקול הדעת לפי סוגיית הש״ס, על פי זה יגמר הדין וההוראה, אם לטוב אם למוטב, כנהוג. ועל זה תיקנו לומר בכל יום קודם קביעת לימוד ההלכה ולא נאמר על טהור טמא…ולא על אסור מותר."

כלומר טרם יגש החכם לפסוק את ההלכה, עליו ללמוד הנושא היטב במקורות ההלכה בתלמוד ובספרות הראשונים והאחרונים, ורק אז יגבש את הבנתו ופסיקתו בנושא העומד לפניו לדיון. המסקנה שיסיק מתוך לימודו ועומק עיונו במקורות, היא הבלבדית המחייבת את החכם.

דרכי שמעתתא אליבא דהלכתא אסוקי

 הסקת השמועה לפי ההלכה) או בקיצור אליבא דהלכתא, היא אחת מדרכי הלימוד של התורה שבעל פה.

בדבריו מאריך להוכיח בטוב טעם, כי כוונת מתקני התפילה, הייתה ששאיפת הלומד היא לזכות לאסוקי שמעתתא, כפי מה שהיא משתקפת מתוך ספרות ההלכה. הגם שלפעמים המסקנה ההלכתית, היא מנוגדת לאמת המציאותית, העלומה מעיניו של הדיין, כי אין לדיין אלא מה שעיני רוחו רואות בתוך ים ההלכה. הוא הביא דוגמאות לרוב, אחת מהנה: עדים שהעידו על אשת איש שזינתה. היא הכחישה את האשמה ואף הצליחה להביא עדים שהעידו בפני בית הדין, שהעדים שהעידו נגדה, הם פסולים לעדות. על סמך מה שהובא לפני בית הדין ובהסתמך על מקורות ההלכה, פסק בית הדין שהאישה מותרת לבעלה. הגם שלפי האמת יתכן ואכן האישה בגדה בבעלה, ובתור כזאת צריכה להיות אסורה על בעלה.

ההכרעה והפסיקה לא יכולות להיסמך על מקורות על טבעיים

לדעתו גם אם לדיין תהיה רוח הקודש, ובאמצעותה ידע את המציאות האמיתית, עדיין הוא נשאר כפוף לפסיקה המשתקפת מספרות ההלכה, ואסור לו להסתמך בפסיקתו על מקורות חיצוניים או כוחות על טבעיים.

ואם כלפי שמייא לא כך הוא האמת, מה בידו לעשות, הוא עושה מה שמוטל עליו, שכך ציוהו ה', עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ (דבי יז, יא). וכתיב דִּרְשׁוּ מֵעַל סֵפֶר יְהוָה וּקְרָאוּ (ע"פ ישע' לד, טז). ויותר מזה נראה לי לע״ד [=לעניות דעתי] הרכה והקלושה, שאפילו אם הוא [=הדיין] זכה לרוח הקודש, ורוח הקודש הופיעה בבית מדרשו. ואמרה לו, דע לך שהיום הזה יבואו אליך ראובן ושמעון לדין ויטענו כך וכך, והאמת הוא שראובן רמאי ושמעון זכאי וכוי. ואחרי כן פתח את הספרים וקרא ושנה וחקק וחצב, ולפי העולה מסגנון ההלכה עלתה הסכמת החכמים שהנתבע חייב. עם כל זאת חייב החכם שהגיע להוראה, שלא יורה כי אם כפי מה שהשיגה דעתו אחר עומק עיונו בספרים דוקא, שכך הוא החיוב המוטל עליו, ובהדי כבשי דרחמנא למה לן… (שם).

ואכן עיון בתוך חיבוריו מגלה, כמה טרח להרחיב את ספרייתו בספרי הפוסקים הנדפסים חדשים לבקרים, ואשר היו נדירים במרוקו באותם הימים. בחיבוריו משתמש גם בספרי חכמי דורו שנדפסו באירופה כמו: ’ה'חתם סופרי איזה שו״ת מהרב משה המ' סופר בישראל, גדול שמו בדור זה שלפנינו, ובימינו גם כן שזה קרוב לה' שנים שנתבש״ט. היחיי אדם', ועוד. הוא ציטט הרבה מספרות הפוסקים בכתב-יד, במיוחד מחכמי מארוקו בדורות שקדמו לו.

ברית מס 40 בעריכת מר אשר כנפו-רבי ידידיה מונסונייגו, הראשון–פרופ' הרב משה עמאר.

עמוד 9