מנחם זולאי-מפי פייטנים ושופכי שיח
מנחם זולאי-מפי פייטנים ושופכי שיח
ספר זה מחזיר אל ארון הספרים העברי פיוטים ושירים, רובם שירי קודש, שנתחברו בארץ ישראל ובסביבותיה בין המאה החמישית למאה השתים עשרה לסה״נ ונתגלו בגניזת קהיר. שירים אלו מעלים הדים מרתקים מימים רחוקים: צער הגלות ותקוות הגאולה, תחינת החוטא וסליחת האל, אהבת תורה ודברי מוסר, ולעתים אפילו ריחות שדה של יהודים העובדים את אדמתם. כל אלה מנוסחים כאן בלשונם המפוארת של פייטנינו הקדומים.
השירים שבספר נתפרסמו על ידי חוקר הפיוט הגדול, ד״ר מנחם זולאי ז״ל, בשנים תרצ״ז-תשט״ו (1916 ־1954 ), בעיקר בעיתון ׳הארץ׳. אולם, לאחר שנגאלו מגניזה בת מאות שנים בין דפי כתבי יד בלים, שבו ונגנזו בין עלי עיתונים ישנים. הם נדפסים כאן מחדש כשהם מלווים בהקדמות הקצרות ובביאורים שהוסיף להם זולאי בעת פרסומם הראשון. בסוף הספר בא מדור של מקורות, הערות מחקריות ועדכונים ביבליוגראפיים מאת עורכת הספר.
ד״ר מגחם זולאי (גליציה, תרס״א – ירושלים, תשס״ו) היה מגדולי חוקרי הפיוס העברי במאה העשרים. הוא נמנה עם הצוות המובחר והמצומצם של המכון לחקר השירה העברית שייסד שלמה זלמן שוקן ז״ל (ברלין, תר״ץ; מתרצ״ד בירושלים), ובמסגרתו עסק בחקר הפיוטים ששרדו בגניזת קהיר. הוא פענח לראשונה אלפי כתבי יד ופרסם מחקרים רבים וחשובים ובראשם ספרו פיוטי יניי (ברלין, תחר״ץ). פטירתו ללא עת קטעה את פועלו המדעי הברוך.
א. מתקופת הפייטנים עלומי השם-מנחם זולאי
א. מתקופת הפייטנים עלומי השם
עם חתימת המקרא לא פסקה השירה המקראית, ובמשך כמה מאות שנה, מימי בן סירא ועד יוסי בן יוסי, מוסיפה השירה העברית ליצור ברוח המקרא ובסגנונו. זוהי בעצם תקופתה של יצירת התפילה הציבורית בישראל על כל הימנוניה השונים כ״נשמת כל חי״, ״אל אדון על כל המעשים״, ה״תקיעתא דרב״, וחלקי התפילה הנקראים ״קדושת היום״. בניגוד לתקופת הפיוט שלאחריה (יניי וקליר) שינקה מן המקרא דרך צינורות המדרש, הנהיגה את החרוז ויצרה סגנון לעצמו, עומדת התקופה הנידונה כולה על קרקע המקרא ויונקת הימנו יניקת מישרין, הן בתוכן והן בצורה. אף הפיוט שלפנינו שייך כנראה לאותה תקופה, ומחברו נשתכח כרוב אחיו המשוררים שלא חתמו את שמם ביצירותיהם, ואשר על כן ידועה תקופתם בשם התקופה האנונימית בשירת ישראל.
הפיוט נמצא בכ״י המוזיאון הבריטי 0 5557 ,-01 דף 41, המכיל שרידי יוצר לסוכות. בראשו כתוב: ״אמת״, כלומר, פיוט מסוג ה״זולת״, שמקומו אחר קריאת שמע שבתפילת יוצר. אמנם ניתן לפקפק אם נתחבר מעיקרו לשם כך. אין בפיוט כל רמז לא לסוגו ולא ליומו. הרמז הקלוש לסוכות שבסופו (סוכת עננו) אינו מכריע, הואיל וארבע השורות האחרונות, הממשיכות לכאורה את סימן הא״ב (מ־ע), חשודות כמעשה איחוי של חלקי יצירות שונות. סמך לכך בעובדא, שהחרוז ״מים מסיני״ נמצא בנוסח קדמון של ברכת ״אהבה״ שלפני קריאת שמע, כזה: ״גפן ממצרים העלה אלהינו / ויגרש גוים ויטעה / מים מסיני השקה אותה / ונוזלים מחורב / ברוך אתה ה׳ אוהב את ישראל״(״אוצר השירה והפיוט״ לדוידזון ז״ל, אות ג סימן 189). ודאי אין לדעת מי לקח ממי, אך ראוי להעיר שהפיוט שלנו כבר שימש דוגמא לעיבודים מאוחרים, ואחד מגלגוליו הוא שירו של משה בן אשר, בעל המסורה, שנדפס ב״תרביץ״ טו, עמ׳ 43, ושבראשו כתוב: ״זה הוא תפארת ישראל ותולדות הנביאים שישראל נמשלו בגפן ודליותיה הם הנביאים ושרשיה הם האבות ויונקותיה הם החכמים מצדיקי הרבים״. אכן רק הפתיחה דומה לשלנו, ומאות ג׳ ואילך הוא דורש והולך את כל חלקי הגפן על גדולי האומה, החל מן האבות וכלה ב״זקני בתירה יורשי הנביאים״.
לרעיון היסודי של הפיוט, למשל הגפן, יש להשוות בעיקר ישעיהו ה, ב; ירמיהו ב, כא; יחזקאל פרקים טו, יז, יט, ותהלים פ, ט.
יוסי בן יוסי היה פייטן יהודי שפעל בתקופה הקדם-קלאסית של הפיוט, ומשוער כי פעילותו הייתה במאה הרביעית או החמישית. יוסי בן יוסי הוא הפייטן הקדום ביותר, והיחיד מתקופה זו, הידוע בשמו. על חייו ידועים פרטים ספורים בלבד, והם כי חי בארץ ישראל בתקופת הסבוראים ושכונה "היתום" ו"כהן גדול". יוסי בן יוסי הוא הפייטן היחיד שנזכר בספרו של יונה אבן ג'נאח שאינו ספרדי.
היו שכינוהו "היתום" כי יהודי אירופה לא הכירו מצב שבן נקרא על שם אביו אלא אם נפטר קודם ולכן שיערו שהאב נפטר לפני לידתו. יש שהציעו לזהותו עם אמורא בשם זה הנזכר בתלמוד הירושלמי.
אַתָּה נָטַעְתָּ גֶּפֶן שׂוֹרֵקָה
מְשֻׁבַּחַת הָיְתָה מִכָּל הַגְּפָנִים
בְּמִגְדַּל דָּוִיד הָיְתָה שְׁתוּלָה
וַעֲנָפֶיהָ פָּרְשָׁה עַל כָּל הָאִילָנוֹת
ה- גֶּפֶן אֲשֶׁר אַתָּה לָהּ חוֹמַת אֵשׁ
וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּשְׁמוּאֵל נוֹטְרִים לָהּ
דָּלִיּוֹת הַגֶּפֶן נָתְנוּ רֵיחַ
וְכֻלָּם נָזְלוּ מוֹר וַאֲהָלוֹת
הַפְּרִיחָה הַגֶּפֶן הַרְבֵּה שָׂרִיגֶיהָ
י וְהִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים
וִיקַנְּאוּ לָהּ אַרְזֵי לְבָנוֹן
וִיבַקְּשׁוּ לְעָקְרָהּ וְלֹא יָכְלוּ לָהּ
זְמוֹרוֹת הַגֶּפֶן רָחֲקוּ
לְהַכְרִית בְּצָמָא לְיַבֵּשׁ נִצֶּיהָ
טוּ חָמוֹל עַל הַגֶּפֶן מִלְּהַשְׁחִית פִּרְיָהּ
וּבְמַיִם חַיִּים שִׂים שָׁרָשֶׁיהָ
טַרְפֵי הַגֶּפֶן הֵם הַנּוֹעָדִים
שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם תּוֹרַת קָדוֹשׁ
יוֹנְקוֹת הַגֶּפֶן שְׁתוּלִים בְּבֵית יְיָ
כ בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ וּפָרִיחוּ
כֶרֶם יְיָ צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל
נוֹצְרֵי עֵדוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו
לָהֶם נִרְמַז כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנַי
וְגַם הֵם פָּשִׁים [כְּ]גֶפֶן פּוֹרִיָּה
כה מַיִם מִסִּינַי הִשְׁקָה אוֹתָהּ
נוֹזְלִים מֵהַר חוֹרֵב
סַכְתָּ עֲנָנוֹ פָּרַשׂ עָלֶיהָ
עֵת אֲשֶׁר גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם הִסִּיעַה.
חומת אש: זכריה ב, ט. ט. הפריחה: בכ״י: הפריחו. יג-יד. רחקו להכרית: נשתבש וחסר. יז. הנועדים: נוסח מפוקפק. כא. כרם… ישראל: ישעיהו ה, ז. כג. להם… לפני: עליהם רומז הפסוק ״כרמי שלי״(שיר השירים ח, יב). כד. פשים מתרבים (נוסח חשוד). כגפן: בכ״י: גפן. כח. הסיע: בכ״י: תסיע(תהלים פ, ט).
עמוד יט
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano.Cohen
- PINHAS COHEN-AZOG: Fils de Baba Doudou. Célébré rabbin originaire du Sous, surnommé également Baba Pinhas, descendant du célèbre saint rabbi David Ben Baroukh. Il s'installa à Marrakech où il fut président de la communauté entre 1938 et 1940. Il était lié d'une très grande amitié avec le tout- puissant pacha de la ville, El Glaoui Selon la tradition populaire, il lui sauva la vie à
plusieurs reprises en lui dévoilant des complots qui se tramaient contre lui et qui du ciel lui avaient été révélés. On raconte qu'au cours de l’une des quêtes à Fès, un respectable notable musulman l’invita et lui fit visiter la synagogue qu’il avait fait en secret aménager dans sa cave, étant le descendant d’une famille juive convertie de force à l’Islam et lui remit une grande somme en hommage à son illustre ancêtre qu’il vénérait, rabbi David Ben Baroukh. Après sa mort, en 1952, son tombeau est devenu un lieu de pèlerinage local très populaire.
AHARON: Riche commerçant et généreux bienfaiteur de la communauté de Tanger au début du XXème siècle. Il a largement contribué aux oeuvres sociales et éducatives de la communauté et notamment au fonctionnement de l’asile de vieillards Sabah-Larédo. Fondateur de l’Association "Shir Hashirim" pour l’éducation religieuse des jeunes déshérités. Après sa mort en 1963, ses enfants installés au Vénézuéla ont édifié à Caracas une synagogue qui porte son nom.
MOSES COHEN-LAREDO: Président de la communauté de Tétouan première moitié du XXème siècle et vice-président du Conseil Municipal de la ville. II s'installa ensuite à Tanger où il mourut en 1966.
SAMUEL: Fils de Moïse. Journaliste et écrivain né à Tétouan. il fut entre les deux guerres correspondant à Tanger du quotidien madrilène ABC et vice-président de l'Association internationale de la Presse à Tanger.
- Y AMIN: Dernier grand rabbin de Tanger. Né en 1898, il resta à son poste jusqu'au début des années quatre-vingt , rejoignant ensuite son fils, rabbi Abraham, rabbin de la communauté marocaine de Car acas au Vénézuéla.
ABRAHAM: Pieux notable de la
communauté de Meknès. Il fut avec Baroukh Tolédano, le premier juif à quitter les murailles protectrices du vieux Mellah et à se construire en 1925 une belle villa dans le Nouveau Mellah. Possédé par l'amour d'Eretz Israël, il tenta à plusieurs reprises de s'y rendre, la dernière fois en 1929, sans succès. Mort à Meknès en 1944. Plus de trente ans plus tard ses fils décidèrent de transférer ses restes en Terre Sainte, mais là encore sa alya faillit échouer. La Hebra Kadicha de Meknès se trompa en effet et transféra le corps d’un autre Abraham Cohen, mais ses fils ne se découragèrent pas et son corps repose aujourd'hui auprès de celui de son épouse Jamila Ohana – et de l'autre Abraham Cohen – sur le Mont des Oliviers à Jérusalem.
- MORDEKHAY MEIR: Rabbin né à Djerba, il fut appelé en 1951 à siéger au tribunal rabbinique de Tunis. A la mort du grand Rabbin David Benbaron en 1956, il fut appelé à assurer son intérim mais ce n'est qu'en 1958 qu'il reçut le titre de Grand Rabbin et de Président du Haut Tribunal rabbinique.
PROSPER (1909-1983). Fils de Yéhouda. Né à Meknès, il fut le premier jeune de la ville à suivre les cours de l'Ecole Normale Israélite Orientale de Paris. Après une carrière d’instituteur à Safi, Meknès, Fès, Mogador, Azemour, il se convertit au droit et exerça comme avocat à Casablanca. Il représenta le judaïsme marocain avec S.D. Lévy et Ménahem Marciano à la Conférence Extraordinaire de guerre du Congrès Juif Mondial à Atlantic City en Novembre 1944 qui apporta son soutien aux revendications des juifs marocains. A son retour il publia une brochure qui rencontra un grand succès sur ce congrès historique qui marqua l'entrée du judaïsme marocain dans l'arène internationale. Il fut le premier Marocain à être élu Secrétaire général de la Fédération Sioniste du Maroc, en 1945. Monté en Israël dès la création de l'Etat, il ne réussit pas à s'intégrer à l'establishment alors accaparé par le Mapaï en raison de ses sympathies pour le Hérout. Fondateur et premier président de l'Union des Immigrants d’Afrique du Nord au début des années cinquante. Après avoir exercé quelques années comme avocat à Tel- Aviv, il revint à l’enseignement du français au lycée de l'Alliance de Tel-Aviv. Auteur d'un ouvrage sur les proverbes hébraïques et leurs équivalents en français. Dix ans après sa mort, survenue en 1983, sa fille a publié des extraits des ses mémoires sous le titre "La Grande Aventure".
JACK: Fils de Abraham. Homme d'affaires et militant communautaire né à Meknès. Il fut parmi les premiers dirigeants de l'O.C.V.I.M. Oeuvre de colonies de Vacances Israélite de Meknès. Après son installation à Paris, venant de Casablanca, il fut vice-président de l'Union pour la Promotion des Juifs du Maroc en France jusqu'à sa brutale disparition en 1977.
RACHEL: Fille de Pinhas Mréjen, veuve de Jack Cohen. Militante communautaire fervente née à Meknès. Engagée très jeune dans l'activité sioniste, elle fut dans sa ville natale trésorière de l’Union des Dames Israélites et de présidente de la Wizo. Depuis son installation à Paris, elle milite notamment au sein de Siona, de la Fédéaration Sépharade de France et du Congrès Juif Mondial. Secrétaire générale- adjointe du Centre culturel du Judaïsme marocain à Paris, le Centre Rambam.
ALBERT: Fils de Jack. Homme d'affaires et militant communautaire à Paris, né à Meknès en 1946. Un des fondateurs du Centre culturel du Judaïsme marocain, le Centre Rambam dont il est vice-président. Fondateur avec les autres membres de sa famille de la Bibliothèque Jack Cohen au Centre Rambarn et à la Yéchiva Or Baroukh de Jérrusalem. Un des promoteurs de la construction de la Maison France- Israel à Paris.
PHILIPPE: Fils de Jack. Chirugien- dentiste et militant communautaire à Paris, né à Meknès en 1958. Un des responsables du projet Partenariat Israël 2000 et dans ce cadre le jumelage avec la ville de développement de Galilée Maalot. Collectionneur d'oeuvres d'art, il a fait don de sa collection de cartes postales sur le judaïsme marocain au Musée Juif de Paris. DAVID: Fils de Abraham. Homme d'affaires et militant communautaire. Après avoir été avec son frère aîné, Isaac, un des pionniers de la Alya de Meknès dès la création de l'Etat d'Israël, en 1948, il revint au Maroc où il fonda une prospère maison de commerce à Casablanca. Installé à Paris au début des années soixante-dix, il fut un des rares originaires du Maroc à poursuivre la même activité: l'alimentation. Après la mort de son frère Jack, il prit sa relève, entra dans l'U.J.P.M et en devint d’emblée président. Il continua l'idée de son frère de créer un centre culturel du judaïsme marocain, et fut l'infatigable promoteur et fondateur du magnifique Centre Rambarn dans le XVIIème arrondissment de Paris, avec sa salle de fêtes, sa synagogue en style hispano-mauresque et sa bibliothèque au nom de Jack Cohen. Il a publié en 1996 ses mémoires sous le titre" Passion marocaine" avec une préface du Grand Rabbin de France, Joseph Sitruk.
ALBERT: Fils de David. Administrateur de société et militant communautaire né à Meknès en 1947. Trésorier-adjoint et un des piliers du Centre Rambarn à Paris. YOLANDE: Fille de Aharon Cohen. Professeur agrégée d'histoire à l'Université de Montreal, née à Meknès. Co-auteur avec Marie Cohen-Berdugo et Joseph Lévy
d'un livre racontant l'histoire de l’intégration de sa famille au Canada: "Les Juifs marocains à Montréal; témoignage d'une émigration moderne" (Montréal, 1987). Elle dirige le projet du Conseil des ommunautés Israélites du Maroc de créeation dèun CD ROM et dàun site Internet sur le patrimoine culturel du judaisme marocain.
PINHAS COHEN-GAN: Fils de Moïse Un des plus grands peintres d'avant-garde israéliens contemporains. Né à Meknès en 1943, il monta enfant avec ses parents et reçut son éducation à Kiriat Bialik près de Haïfa. Professeur à l'Ecole des Beaux-arts Betsalel de Jérusalem, il représente Israël dans les grands salons internationaux.
- JEAN: Célèbre gynécologue- accoucheur, né à Paris en 1929 d'un père originaire de Mogador Albert Cohen, et d'une mère originaire de Bagdad, Suzanne Albala, venue au Maroc enseigner dans les écoles de l'Alliance Israélites Universelle. Après des études primaires et secondaires à Casablanca, il fit des études de médecine à Paris. Chargé de cours à l'Université de Paris de 1974 à 1994, ancien président de la Société Française de Gynécologie, il est depuis 1974 directeur du Centre Stérilité de l'hôpital de Sèvres. Il a publié un grand nombre de manuels de médecine dans le domaine de la stérilité et est l'auteur de deux ouvrages de vulgarisation pour le grand public: "Les mains de la vie" (Paris, 1981) et en collaboration avec Raymond Lepoutre, "Tous des mutants" (1987) sur les fascinantes perspectives de la génétique. Co-auteur de l’Encyclopédie de la Vie sexuelle. Rédacteur-en-chef du journal médical "Contraception-Fertilité -Sexualité", il a produit 13 films médicaux dont l'un reçut en 1970 le Prix de la Recherche Fondamentale. Appelé souvent en consultation au Maroc avec lequel il a gardé des liens étroits, il est officier de la Ouissam Alaouite, décoré de l'Ordre André Bello Perez du Vénézuéla et Médecin Lieutenant de Réserve de l'armée française.
BENNY : Publicitaire et militant communautaire né à Tunis. Président du Consistoire de Paris jusqu'en 1993.
ELIE COHEN: Economiste français né à Fès. Président de la Faculté d'etudes économiques Dauphine à Paris.
MOÏSE MAURICE: Publicitaire né à Casablanca dans une famille originaire de Tanger, en 1938. Administrateur de société. Président du Consitoire de Paris depuis 1994, il axe son action sur la tolérance et l'opposition à l'intégrisme, préconisant le retour à un judaïsme plus ouvert et plus tolérant dans la tradition juive marocaine dont il est l’héritier. Vice- Président du CRIF . Après des études à HEC-Paris, il avait fondé une agence de publicité et une banque de données spécialisée dans la promotion des ventes. Auteur d'une douzaine d’ouvrages techniques sur les problèmes de la communication, des relations publiques et marketing dont "La politique de promotion des ventes"; (1969); "La dyamique commerciale :application aux produits industriels"; "La stimulation des hommes dans l'entreprise" (1971) et "La vente visuelle".
ELIE: Fils de Moïse. Célèbre économiste français né à Meknés, Maroc en 1950. Considéré comme le meilleur spécialiste de la politique industrielle en France. Lauréat de Science-Pô de Paris, il entra après un doctorat à Dauphine consacré aux transports en région parisienne, au Centre de Sociologie et de l'Innovation de l'Ecole des Mines. Il a publié en 1981 avec Michel Bauer son premier livre: "Qui gouverne les groupes industriels?" qui démontre contre l'opinion dominante que "que la propriété n'est pas le pouvoir" et rejettait de ce fait le programme de nationalisations des
Socialistes. Il publie ensuite "L'Etat- brancardier" (1989) qui contient une critique sévère de l'interventionisme de l'Etat. Son verdict est aussi sévère dans son troisième livre paru en 1992 "Le Colbertisme High tech" qui démontre que !'ère des "grands projets" industriels – qui procède de l'activité conjointe de !'Administration et de sociétés privées – à l'échelle de la France est dépassée. Pour autant estime-t-il, la puissance publique a encore un rôle à jouer, ne serait-ce que pour inciter les entreprises créatrices de valeur ajoutée à choisir de s'installer en France ou d'y rester. En 1996, il a publié "La tentation hexagonale. La souverainté à l'épreuve de la mondialisation".
ROGER: Fils de Reuben. Avocat né à Fès en 1929, descendant du vénéré rabbi rabbi Haim Cohen Scali. Après des études à l'Ecole Normale Hébraïque de Casablanca, il s'engagea dans l'enseignement dans les écoles de l'Alliance. Parallèlement, il termina sa licence de Droit et en 1957 rejoignit l'administration marocaine, puis il s'installa comme conseil de sociétés à Casablanca. Il exerce comme comme conseiler juridique et avocat à Paris depuis 1967. Sur le plan communautaire, secrétaire général de l'Union des Juifs du Maroc en France de 1970 à 1980. Il participa en 1985 à la fondation du Rassemblement Mondial des Juifs Maroc et à son retour il fut élu secrétaire du Rassemblemnt des Juifs du Maroc en France (R.J.M.F.)
YAACOV: Célèbre acteur de tiréâtre et de cinéma israélien né à Meknès en 1960. Il immigra avec ses parents en Israël à l’âge de 5 ans et s'installa dans la petite ville de développement de Migdal Haemeq. Dans ses premiers sketchs, il donna libre cours avec un humour corrosif et provocatif à ses sentiments de discrimination, mais son succès et les années ont amoindri son ressentiment ayant trouvé une place de choix dans le show buisness israélien.
- DAVID: Professeur d'histoire israélien, né à Casablanca. Il consacra son doctorat obtenu à l'université de Paris à la situation des "Juifs de France sous le Second empire" publié ensuite comme livre. Auteur d'un grand nombre d'études sur les Juifs du Maroc dont "Lyautey et le sionisme". Prépare une monographie sur l'histoire de la communauté juive de Casablanca.
DENIS MARTIAL: Fils de Georges Cohen, chef d'entreprise. Ingénieur, né à Guelma en Algérie en 1940. Diplômé de l'Ecole Nationale d'Electricité et de radio électricité de Bordeaux. Vice-président directeur général de Daisy Système Corporation.
JACQUES-LAURENT: Fils de Meir Cohen, négociant. Directeur de société, né à Mogador au Maroc en 1930. Diplômé de l'Ecole Supérieure de Commerce de Paris. Directeur général adjoint de la Compagnie Sucres et Denrées.
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano.Cohen
Page 329
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון–שיעור בתורה
״אם הלכה כרבים״, שאל אחד התלמידים, ״איך זה שהמיעוט החרדי היום קובע את ההלכה? הרב העלה את הפסוק ׳כי עם קדוש אתה לה׳ אלוהיך בך בחר ה׳ אלוהים להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה׳ והמיעוט הזה הוא ששומר על קדושת העם״. ״אבל זה נאמר בזמן שהיו עובדי אלילים. היום כל העמים מכירים באלוהים אבל נפרדים בדרכם כיצד יש לעבוד את האל. בחברה דמוקרטית היום, אי אפשר להגיד שיש עם קדוש ועם טמא. זה פותח דרך למלחמות דת. ׳אשרי כל ירא ה׳ ההולך בדרכיו׳.כולם שווים בעיני החוק ואין אפליה על רקע דתי, לאומי או צבע עור. אנחנו יהודים כי אנחנו נאמנים למורשת שלנו ולא מפני שאנחנו טובים יותר. אנחנו לא יכולים להמשיך להגיד ב׳עלינו׳ אחרי כל תפילה, ׳שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה, שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם׳. ועוד מוסיפים ׳שהם משתחווים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע׳ או אנשים היושבים בירושלים ומברכים ברכת הנהניץ אחרי ארוחה קלה ואומרים ׳ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו והעלנו לתוכה ושמחנו בבנינה׳. אולי זה תקף כשישבנו בגולה, אבל לא כשיושבים בירושלים. לאיזו ירושלים הכוונה? ירושלים של ימות המשיח? המשיח מסמל עולם שכולו שלום, היום כל העמים תורמים לקדם את החזון הזה. קוראים לזה ׳תיקון עולם׳. זה חזון משיחי, שבו כל העמים יכירו בצדק ובשלום בעולם. הנביא מלאכי אמר: ׳הלא אב אחד לכולנו הלא אל אחד בראנו׳.160 כל אחד עובד את אותו האל לפי דרכו ומורשתו. הכי חשוב זה לחיות חיים מוסריים. יש שחיתות וגזענות גם בין החרדים. ברגע שהדת נכנסת לפוליטיקה כקרדום לחפור בו, כוחה הרוחני נחלש ומנהיגיה מנצלים את כוחם לכפייה ולהשפעה גם על דברים שאינם קשורים לדת. בכך גורמים נזק בל ישוער לקיום הדת. מנהיגים כאלה מרחיקים מהם את הציבור, גורמים נזק לרוח אפה של הדת ומחלישים אותה ככוח רוחני משפיע. כבודה יורד וערכיה הרוחניים מידלדלים עד כדי זלזול. הרוחניות נהפכת לכוחניות שממנה הדת ומנהיגיה יוצאים חבולים קשות. ישעיה מדבר נגד אלה שצמים ולא מקיימים את החיים היהודיים בחיי היומיום. הוא אומר: ׳הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית. כי תראה ערום וכיסיתו ומבשרך לא תתעלם. אז ייבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח והלך לפניך צדקך כבוד ה׳ יאספך. אז תקרא וה׳ יענה תשווע ויאמר הנני, אם תסיר מתוכך מוטה שלח אצבע ודבר און. ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחושך אורך ואפלתך בצהרים. ונחך ה׳ תמיד והשביע בצחצחות נפשך ועצמותיך יחליץ והיית כגן רוח וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו׳. לא זו היהדות האמתית?״
התלמידים מחאו כפיים לאות הסכמה עם דברי הנביא. הרב הנהן בראשו וחייך. הוא היה שמח לסיים ולצאת מגוב האריות הזה בשלום. הוא כבר לא חזר, וחבל. היה זה שיעור כזית באוקיינוס היהודי הגדול והעשיר ברעיונות.
הוויכוח נמשך גם אחרי לכתו של הרב. היהדות מעולם לא הייתה מאובנת כפי שטען ההיסטוריון האנגלי ארנולד טוינבי, או אנכרוניסטית כפי שטען הסופר ארתור קסלטר. היהדות הייתה תמיד דינמית. מלמדים אחרים הוכיחו שהיהדות הייתה תמיד משתנה ומושפעת מתרבויות אחרות. הלוא עולם־הבא ומשיח לא מוזכרים בתורה, אלה מושגים חדשים שנתחדשו בבבל. מי שמסתגר בארבע אמותיו ומתבדל מהעולם סביבו, סופו ניוון – אם דתי, פוליטי או חברתי, כמו שקרה להרבה תנועות שקרסו עם הזמן בגלל בדלנותן וקיצוניותן. כיום הדת בארץ היא נחלת חלק קטן מהעם וחלק מקיים אותה מתוך אדישות ומנהג, כמו שניבא ישעיה – כמו הנסיעה בשבת. כל עוד היהודים חיו בגטו, היו בטווח הליכה ברגל לבית הכנסת, אבל בתנאים של היום, של מרחקים גדולים בין פרברי העיר בחו״ל – אין אפשרות ללכת ברגל, מפני שאפילו במכונית לוקח לפעמים שעה נסיעה לבית הכנסת באותה עיר. לכן הקונסרבטיבים עמדו בפני השאלה: לסגור את בתי הכנסת או להתיר נסיעה במכונית? היום אפילו האורתודוקסים נוסעים במכונית לבית הכנסת מאותה סיבה. לא כל אחד יכול לגור ליד בית כנסת. אם נתעלם מהמציאות החדשה של חיינו ונסתגר ונתבדל כמו החרדים הקיצוניים, סוף היהדות לנבול ולהתנוון. הדת היא עניין של אמונה. זה לא עניין טכני. נסיעה בשבת או לא נסיעה בשבת, לא פוגע באמונה.
אפשר להיות ליברלי ויהודי טוב. מה שנעשה פה בבתי הכנסת בשבת זה קרקס. אנשים מתלבשים בצורה מבזה ולא מפסיקים לדבר בזמן התפילה, אפילו בקריאת התורה. היום גם בחינוך יש התנכלות לילדי העניים. בערי הספר או בפרברים של הערים החדשות, בתי ספר טובים מצאו דרך לא חוקית לדחות תלמידים להורים עניים, על ידי התשלום הגבוה שקבע בית הספר עם ועד ההורים. הלזה קוראים ״חינוך חינם״? ההורים נדחפים מכוח המציאות הכלכלית לבתי ספר עלובים ברמתם, שאינם מספקים תרומות אנושיות לתלמידיהם. קלקול המידות מתחיל ביישובי הספר הזנוחים בבתי ספר בעלי רמה נמוכה על רקע כלכלי קשה במשפחה. אחר כך מתפלאים על השחיתות בחברה. הצבא לא יכול לתקן את זה במטה פלא. לא הממשלה ולא המשטרה יכולים לעזור. מי שגדל על רקע עלוב כזה – קשה לצפות ולדרוש ממנו יושר, שיפוט, אחריות, התחשבות ודרך־ארץ. גדלים פרא ומעבירים ירושה עלובה זו הלאה. היום לא חסר מאום מבחינה חומרית בארץ, אולם מבחינה תרבותית הדרך עודנה ארוכה. חינוך ותרבות צריך להקנות לאדם בגיל הרך על ידי מורים טובים, וכאשר הרקע כלכלי במשפחה סביר. ממשלה שדואגת לחוסנו ולעתידו של העם צריכה להשקיע בחינוך כזה.
כך נמשך הדיון הער בכיתה עד שעת ארוחת ערב, אז כולנו הלכנו לחדר האוכל.
באחד הימים הקשבתי לפיוטים ששודרו ברדיו, בקול ישראל. עד עתה, לא אוו לשדר בקול ישראל את הפיוטים של עולי מרוקו, או לאפשר לזמרים ממרוקו להופיע בתכנית כלשהי. לאחר לחצים רבים הסכימו לאפשר שידור של שעה, פעם בשבוע. אני יושב, אם כן, ומקשיב בהנאה לפיוטים אלה. המילים הנשגבות והמנגינה הנעימה ריגשו אותי, כשלפתע אני שומע מאחורי קול שנוזף בי ואומר: ״מה אתה מקשיב למוזיקה הברברית הזו ?״ הסתובבתי וראיתי שזה אחד מחבריי, קיבוצניק מתלמידי המכון. ״סליחה!״ אמרתי, ״בוא בבקשה, שב ונדבר על מוזיקה ועל תרבות.
קודם כל, אין מוזיקה ברברית, שהרי כל תרבות – יש לה האמנות שלה, השירה, ההיסטוריה, הארכיטקטורה, הספרות הדת שלה, וכיוצא בזאת. מדובר בחלק אינטגראלי מהתרבות של אותו עם. כעת אני מקשיב לשיר של שלמה אבן־גבירול ׳שחר אבקשך. השיר עצמו, מלבד המנגינה, מרגש מאוד במילותיו הנשגבות. ברשותך, אדקלם לפניך את השיר: ׳שחר אבקשך צורי ומשגבי, אערוך לפניך שחרי וגם ערבי. לפני גדולתך אעמוד ואבהל, כי עינך תראה כל מחשבות לבי. מה זה אשר יוכל הלב והלשון לעשות, ומה כוחי רוחי בתוך קרבי? הנה לך תיטב זמרת אנוש, על כן אודך בעוד תהיה נשמת אלוה בי׳. ובכן, איך השיר בעיניך, יפה? המוזיקה היא מנגינה אנדלוסית. אז מה? תגיד לספרדים באנדלוסיה שיש להם מוזיקה ברברית? אנחנו פתחנו במרוקו בשיר זה את תפילת שחרית והמילים השרו עלינו כוונה רצינית ורגועה כהכנה לתפילה. אקרא לך עוד שיר שמושר בכל קהילות ישראל, גם הוא של אבן־ גבירול:
׳שפל רוח, שפל ברך וקומה, לפניך אני נחשב בעיני, מלוא עולם, אשר אין קץ לגודלו, הדרך לא יכילון מלאכי-רום, אשחר אל בראשית רעיוני,
אקדמך ברוב פחד ואימה. כתולעת קטנה באדמה. הכמוני יהללך, ובמה? ועל אחת אני כמה וכמה! אשר לשמו תהלל כל נשמה׳.
היו לאבן גבירול גם שירים שמביאים את האדם להרהר במצבו ובענווה שצריכה להכתיב את הווייתנו. היו לו אף שירי אהבה נחמדים שלעיתים מפורשים כשיחה על המשיח בין כנסת ישראל והאלוהים. הקשב! ׳שער אשר נסגר, קומה פתחהו, וצבי אשר ברח, אלי שלחהו! ליל בואך עדי ללין בבין שדי, שם ריחך הטוב עלי תניחהו. מה זה דמות דודך, כלה יפהפיה, כי תאמרי אלי, שלחה וקחהו, ההוא יפה עין אדום וטוב רואי, רעי ודודי זה, קומה משחהו… הנני לכמוך, ואת טוב לכמוני, הבא בארמוני ימצא במטמוני עסיס ורימוני, מורי וקנמוני…׳. אבן גבירול כתב שירים למכביר, אשר קוראים בתפילות בחגים ובימים נוראים. הוא היה גם פילוסוף גדול. יש בשיריו משחקי לשון יוצאים מן הכלל המעידים על שליטה מופלאה במכמני השפה העברית. שמעת בוודאי על אבן־גבירול, שנולד במלגה, ספרד? הממשלה הספרדית מתגאה שהוא נולד במלגה ואף הציבו פסל שלו בגן ציבורי במרכז העיר. ארגנו כנס בין־לאומי לזכרו, שהשתתפו בו מלומדים מכל העולם. המנגינה היא מנגינה אנדלוסית שיהודי מרוקו הביאו אתם מספרד לאחר הגירוש של 1492. אם תלך לקורדובה בספרד, תמצא גם פסל של הרמב׳׳ם ליד בית כנסת עתיק ברחוב על שם יהודה הלוי. תמצא שם גם את ספר שיריו של יצחק אבן־כלפון מתורגם לספרדית. מאיפה אתה חושב שירשנו את אהבתנו לארץ ישראל? לא רק מהתנ״ך אלא גם ממשוררי ספרד. הנה כמה פסוקים משירו המפורסם של יהודה הלוי: ׳ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך, דורשי שלומך והם יתר עדרייך… לבכות ענותך אני תנים ועת אחלום שיבת שבותך, אני כנור לשירייך. והוא ממשיך: ׳לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב, איך אטעמה את אשר אכל ואיך יערב? הלא את אבנייך אחונן ואשקם וטעם רגבייך לפי מדבש יערב׳. למדנו את השירה הזאת משום שהיא כתובה בעברית. משירה זו הפקנו גם בידור, בשבתנו יחד, חשנו חיזוק נפשי לרוחנו הנסערת והסובלת בגולה. משירה כזו שאבנו את אהבתנו לעם ישראל, לארץ ישראל, ולגאולה שתבוא. שיריו של יהודה הלוי רוויים באהבת ארץ ישראל. זו הייתה בשבילנו השראה רוחנית. למילים אלה הוספנו מנגינה ושרנו יחד. הייתה הנאה להיות ביחד, להיות בצוותא, וזה מה שחשוב. הרגשנו קרבה זה לזה, ולעם ישראל. זה ביטא עבורנו את שאיפותינו לראות את סוף הגלות ולהגיע בים מן הימים לארץ ישראל, שהיא משאת נפשנו. ללא זה היינו מתים מדיכאון. קיווינו שהגאולה תבוא בימינו וחיינו בתקווה זו. אף פעם לא התייאשנו… תגיד לי, אתה לא מקשיב למוזיקה שלכם כמו כלי-זמר?״ ״לא! בשבילי זוהי מוזיקה גלותית שאני לא אוהב״. ״איזו מוזיקה אתה אוהב?״ ״מוזיקה קלאסית״.
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון–שיעור בתורה
עמוד 327
יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008-העזיבות הגדולות האחרונות– 1967-1973
פרק חמישי:
העזיבות הגדולות האחרונות
1967 – 1973
שישים אלף היהודים שנותרו במרוקו לאחר העליות-ומורדות של עשר השנים הראשונות לעצמאות – כרבע מסך כל אלה שחיו שם עשרים־וחמש שנה קודם לכן – החליטו להישאר שם מרצונם.
הם שאבו עידוד בזכות היחס הטוב של הרשויות כלפיהם, בזכות ההרמוניה ביחסים הבין־קהילתיים ביומיום, בזכות החיים המתוקים והחיבור לאדמה המאמצת אותם אל חיקה, וכך החליטו להבטיח את המשכיות הנוכחות היהודית במאגרב. הם התכוונו לטפח אורח חיים בעל שני פנים: יהודי בהקשר המרוקני, ומרוקני בהקשר היהודי העולמי. כמובן שלא שאפו, והיו מסוגלים לכך עוד פחות, להעשיר מורשת שאליה היו מחוברים בכל נימי נפשם; מרכז הכובד הדתי והתרבותי של היהדות המרוקנית הוסט מזרחה. אלא שרצו, בכל הפשטות, לשמר אותו ולהבטיח את העברתו לדורות הבאים, באותם המקומות שנוצר בהם ופרח. למקרה חירום הייתה להם ״פוליסת ביטוח״ בעלת-ערך, חירות מלאה ומוחלטת לעזוב את הארץ, כאשר ירצו בכך או כאשר ירגישו שהם נאלצים לעשות זאת.
לעת עתה שררה אופטימיות יחסית, הודות למחוות הסימליות שעשו הרשויות כלפי הקהילה היהודית. לקראת יום כיפור 1966, סגן ראש הממשלה, מחאמד זגארי, שר הפנים, הגנרל אופקיר, ומושל מחוז קזבלאנקה באו לבית הכנסת הגדול להביע את איחוליהם לחג לקהילת קזבלאנקה.
מחווה זו הספיקה להרגיע אף את הדאגנים ביותר, אלו שייחסו חשיבות למסעות ההשמצה האנטי-יהודיים שניהלה נגדם ״איסתיקלאל״. על אף ארסיותם, לא נודעה להם שום השפעה על האוכלוסייה, שנמנעה מכל פעולה עוינת כלפי היהודים. האופוזיציה דווקא לא החמיצה שום הזדמנות, להוסיף שמן למדורה.
בפברואר 1965, הביטאון של ״איסתיקלאל״, ״אל עאלאם״, טען נגד הרשויות שאינן פועלות לנוכח מצב שלדעתו היה ממש שערורייה: רוב בתי- המרקחת בקזבלאנקה היו שייכים ליהודים! במאי 1966, כאשר נודע שצלבי קרס צוירו על קירותיו של מוסד יהודי, אותו עתון אימץ לו סגנון שנלקח מן האמירות הנדושות ביותר של האנטישמים האירופים: ״צלבי קרס היא התגובה האפשרית היחידה של העמים, לנוכח רצון היהודים לשלוט בהם.״
התקריות הבודדות הללו הכבידו על חיי היהודים המרוקנים פחות מאשר עשה זאת הנתק, המוחלט-כמעט, ביחסיהם עם קהילות אחרות בתפוצות. עם ישראל, כמובן, היה אסור לקיים קשרים, אולם בפועל נותקו גם הקשרים עם המוסדות היהודיים הבינלאומיים, שבעבר היו הדוקים, כולל קשרים עם ״הקונגרס היהודי העולמי״, שדווקא חיזרו אחריו מאז העצמאות. העתונות היהודית הזרה הייתה אסורה, כמו שהיה בעצם הרוב המוחלט-כמעט של העתונות הכללית הזרה, משום שהצנזורה רצתה למנוע הפצה של מידע ללא-פיקוח לגבי מרוקו.
היהודים, שנשללו מהם קשרים עם החוץ, הרגישו, כפי שניסח זאת ויקטור מלכה: ״מחוץ לחיים.״ מהלך מוטעה אחד הדגיש את המועקה הזו: ביטול תוכנית הרדיו השבועית של מועצת הקהילות, בהנחיית ליאון נואל(ישראל). שר ההסברה, מאז'יד בן ג׳לון, נימק את ההחלטה השרירותית הזאת בתירוץ, שהשידור, שנועד למטרות דתיות, לא צריך להיעשות בצרפתית כי אם בדיאלקט יהודי-ערבי… הוא לא ידע שבכך חיקה את השידור הסדיר של ״קול ישראל״ למאזינים במרוקו!
המצב השתנה מכול וכול אחרי מלחמת ששת הימים, שתוצאתה, ההרסנית ליוקרתה של הפאן־ערביות, נוצלה היטב על ידי האופוזיציה. זו ניצלה את הבלבול בין יהודים לציונים ־ בלבול שטופח בקפידה על ידי אמצעי תקשורת רבים – כדי לתקוף את הממשלה. הימין המסורתי שאותו גילמה ״איסתיקלאל״, והשמאל המיוצג על ידי UNPF שזו הפעם שידרו באותו תדר, התחרו ביניהם בלהט התקפתם נגד הקהילה היהודית הקטנה, שעליה ניחתו כל החבטות בגין התסכולים.
הרשויות נקטו בזמן, במשך התקופה שקדמה לפרוץ פעולות האיבה, את כל אמצעי הזהירות הנחוצים להגנה דיסקרטית על הרבעים היהודיים. שר הפנים, שהיה ידוע באהדתו לקהילה היהודית, השגיח על כך באופן אישי.
צעדים אלו לא מנעו, בתחילת הבהלה, ממאות משפחות אמידות, למצוא מיפלט עד שתחלוף הסערה, אם בצרפת ואם בספרד, בקוסטה בראווה.
כבר בתחילת פעולות האיבה, פרצו הפגנות אקראיות בקזבלאנקה וברבאט, שם גרמו נזק לשגרירות ארה״ב. בפס, האספסוף צעק בוז ל״ציונים״, וההפגנה שאורגנה בידי ״איסתיקלאל״ כמעט שהפכה לפרעות. המשטרה הייתה צריכה להתערב כדי למנוע מן המוחים להצית את ״המרכז הקהילתי״ היהודי. האיגוד UMT פתח בהליכי שביתה בנמל קזבלאנקה;
הסווארים סירבו לפרוק את המיטענים מכלי-השייט האמריקניים, משום שארה״ב הואשמה כמשתפת פעולה עם הישראלים. ב-8 ביוני 1967 אורגנו הפגנות נוספות, לפני שגרירויות ארה״ב ובריטניה.
בימים הראשונים לא התרחשה שום תקרית חמורה, בגלל פרסומן של הודעות לציבור צוהלות של התעמולה הערבית, שבישרה על ניצחון אחר ניצחון בחזית המצרית, הסורית והירדנית, ואפילו על נפילתה הקרובה של תל אביב. אולם המצב השתנה מן הקצה אל הקצה אחרי שממדי התבוסה של צבאות ערב חדרו לתודעה. גידופים, עלבונות, יריקות, התרבו והלכו, אולם למרות זאת לא נפגע המירקם הרגיל של חיי היומיום, מה גם שדאגה עמומה, שבה ניתן היה להבחין בקלות, שרתה בכול. ממדיה של דאגה זו הורגשו בייחוד בדרגים הרמים של המדינה. כותב שורות אלו זוכר ששמע את הגנרל אופקיר, עמו נפגש אצל הנסיך מולאי עלי, אומר: ״בתחילה, שמחתי שנאצר למד לקח ו׳הורידו לו קצת את האף׳. אבל כשנודע לי על התבוסה שנחלו תוך 5 ימים צבאות ערב, הרגשתי שמעיי מתהפכים בקרבי.״ אמירה מעין זו שזעזעה אותי מאוד, מאפשרת לאמוד את היקף ההתמרמרות והטינה.
ב-11 ביוני 1967, במקנס, הוציא האספסוף את זעמו על היהודים. גבר צעיר ושתי נערות שרכבו על ״טוסטוס״ בעיר העתיקה, נרצחו בדם קר. מעשי הרצח האלו גרמו להתחלה של בהלה, והקהילות היהודיות, שאנשיהן נותרו בבתיהם, חששו לרע מכול. ההתפרשות הראוותנית של כוחות הביטחון סביב האתרים היהודיים, מנעה למרבה המזל התקפות פיזיות נוספות. אמצעים אלו היו יעילים, כך הסתבר, כי הצילו את היהודים המרוקנים מסערת הרגשות שלה נפלו קורבן אחיהם בלוב – שם היו התנקשויות רבות בנפש וביזת בתים – ובטוניסיה, שם נבזזו חנויות ובית הכנסת הגדול בטוניס הוצת. התוקפנות הפיזית רוסנה במהירות, ובמקומה באו התקפות מילוליות נוטפות ארס מאין־כמותן. אלו השתוו ברמתן לתחושת ההשפלה שחשו ההמונים המוסלמיים, לנוכח התבוסה הצבאית חסרת־התקדים של אחיהם הערבים במאשרק, כלומר, מזרח צפון־אפריקה והמזרח התיכון. תבוסה שהכאיבה פי כמה, משום שהנחילו אותה דווקא היהודים, שעל פי המסורת המרוקנית היו משוללים כישורי לחימה. בהקשר כזה, די היה להוכיח שאין כל הבדל בין אותם ״יהודים משם״ לבין ה״גייס החמישי״ – אלה שבמקום – כדי להסיט את כל העוינות והתסכול כלפי היהודים המרוקנים. בכך עסקו, בהצלחה מסויימת, מפלגות האופוזיציה.
הם הרחיקו לכת מעבר למיתקפה המילולית הרגילה, וקראו לעשות משהו חדש: חרם שיטתי על כל מה שקשור ל״ציונים״, כלומר, במונחים מובנים לכול – ל״יהודים״, כפי שהסביר עלון תעמולה אחד:
׳׳העם המרוקני מעולם לא ראה הוכחות מספיקות ומכריעות לרצונם של יהודי מרוקו לפעול ביעילות ולהקפיד למלא אחר ההחלטות של ארץ זו ולכבד את חוקיה, ולכן נאחז בחוסר- האמון שלו כלפיהם ובחשדנות…
כדי להבהיר את המצב לזה אשר אינו יודע להבדיל בין היהודי לציוני, מוטל על כל מרוקני בכל הערים, לערוך רשימה של חברות ומיפעלים שבהם יושבים ציונים ידועים. רשימה זו יש להפיץ לכל ידידיך, והם בתורם יפיצו אותה בקרב מכריהם.
קבלו על עצמכם את המטלה הזאת מרגע זה. אל תתנו למשימה הזאת לחכות.״
ואכן, לא היה לה צורך לחכות. בעוד שהרשויות, שנעקפו, נתנו יד חופשית לדבר, התמלאה ההוראה הזאת בהתלהבות. במקומות רבים חתמו על החרם, הספונטאני או הכפוי, על מוסדות יהודיים. מסיתים אסרו על המוסלמים אפילו להתקרב לבתי-מסחר, למירפאות ולבתי-מרקחת המנוהלים על ידי יהודים. אחד מן הסניגורים של הקולונל דלימי, העו״ד הידוע אלבר בן עטר, שהעתונות של ״איסתיקלאל״ הציקה לו, נאלץ להתפטר מלשכת עורכי הדין ברבאט, ולמצוא מיפלט קבע בפריס. עברו שמועות על מעצרים, בקזבלאנקה ובסאפי, של יהודים שהואשמו בכך ש״חגגו את ניצחון ישראל״. כמעשה תגמול, יהודים ״הוזמנו״ להפקיד סכומים נכבדים לטובת סיוע ל״קורבנות התוקפנות הישראלית״.
ב-3 ביולי 1967, האיגודים המקצועיים יצאו בתהלוכה לרחובות, נגד הציונות. העתון ״ל׳אוואן גארד״, פרסם רשימה של כל ה״ציונים״ שצריך לפטר בקרב המועסקים ברשות השריפית לפוספאטים, וברשות לסחר חוץ. רשימה זו כללה את… כל העובדים היהודים של שני המוסדות הללו!
יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008-העזיבות הגדולות האחרונות– 1967-1973
עמוד 112
קדוש וברוך- רבי יעקב טולידאנו – קברניט בעין הסערה-מאת נינו רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו
פרק ו
האיש על העדה
תקיפות בדין לצד אהבה לכל יהודי
בן ארבעים בלבד היה רבינו, עת נמסר לידיו שרביט ההנהגה כצוואת אביו. בשנת תרצ״ב (1932), ככלות ימי בכי אבלו של האב הגדול, התמנה רבינו לדיין שלישי בבית הדין של מקנס. באותה השעה הלבישוהו בגלימת דיינים שחורה היורדת על פי מידותיו ולראשו חבשו את עטרת הדיינות: מצנפת הדורה בצבע אדום ובחלקה התחתון סרט שחור זכר לחורבן, כמנהגם של חכמי קסטיליה מימים ימימה.
מראהו של רבינו המעוטף בגלימה ובמצנפת לראשו, עורר יראה ורטט בלב כל רואיו עד שנתקיימו בו דברי הפסוק (דברים כח י): "וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך״.
בתקופה הראשונה לכהונתו שימש רבינו כדיין שלישי בבית הדין, כאשר רבי יהושע בירדוגו, זקן הדיינים, מכהן כראב״ד. בחלוף מספר שנים, עם פטירתו של הדיין הנוסף בבית הדין, התמנה רבינו לדיין שני, משנה לראב״ד. רק בשנת תש״א (1941), עבר רבי יהושע בירדוגו לכהן כדיין בבית הדין הגבוה שבעיר רבאט ולרבינו הוצעה ראשות בית הדין.
ההצעה עוררה אצלו התלבטות. מחד, היה רבינו בורח מהכבוד וסבור היה כי בין חכמי מקנס מצויים תלמידי חכמים הראויים ממנו לתפקיד. מאידך, רב היה חששו מההשפעה המזיקה של התרבות הצרפתית. הוא ידע כי העמידה בראשות בית הדין בזמנים כאלו, תצריך מידה גדושה של תקיפות ואומץ לב ציבורי. בתור רב העיר יהיה ביכולתו להשפיע לטובה, ועל כן סבר שההשגחה זימנה אותו לנווט את דרכה של הקהילה בתקופה הסוערת הצפויה לה.
שיקול זה הוא שהכריע את הכף. לימים, בעת ביקורו אצל רבי יצחק ועקנין בעיר טנג׳יר, סיפר רבינו על לבטי הנפש שליוו אותו בתקופה זו: ״החשבתי את עצמי כפחות גדול בתורה מחכמים אחרים שחיו ופעלו במקנס באותה תקופה, אבל הרגשתי שעלי לקבל את התפקיד, כדי לעמוד בתקיפות בפרץ ולהוביל את המערכה על שמירת צביון התורה בעיר מקנס!״
מינויו של רבינו לראב״ד מקנס היה בעל משמעות רחבה, שכן במרוקו לא התקיימה חלוקת תפקידים בין משרת ה׳רב׳ למשרת ה׳דיין׳. משהתמנה רבינו לראב״ד מקנס התמנה מיניה וביה גם לרבה של מקנס והגלילות, כאשר מתפקידו לפקח על כל ענייניה הרוחניים של העיר ובידו גם סמכויות אכיפה חוקיות.
מוכיח בשער
בשבתו על כס הדין נהג רבינו נשיאותו ברמה, מבלי מורא ומבלי חת. חרף ענוותנותו הגדולה, הייתה לו עמדה חסרת פשרות בשמירה על גדרי הדת ולכבוד שמים. הוא לא נשא פני איש ומרותו הייתה מוטלת על כל יהודי העיר, מגדול ועד קטן, מדל ועד שוע. בתפקידו כראב״ד ניתנו לרבינו סמכויות נרחבות, לרבות הסמכות לענוש פורצי גדר ולהטיל קנסות. בשעת הצורך לא היסס לעשות שימוש בסמכויות אלו. היו מקרים בהם שילם רבינו מחיר אישי וציבורי על דברים שהשמיע באוזני בני שיחו, ובכל זאת סירב לנהוג אחרת.
סגנונו חסר הפשרות של רבינו, עשוי להתמיה את הקורא בן זמננו המורגל לכך שאת האחים הטועים יש לקרב בדרכי נועם ובעבותות אהבה. אולם, זאת יש לדעת כי צביון הקהילה במקנס שונה היה ממסגרות החיים המוכרות לנו כיום, ואף ממבנה הקהילות החרדיות בארצות פולין ורוסיה. עצם העובדה, שאת תוכחותיו כלפי מחללי שבת ופורצי גדר יכול היה רבינו להטיח בהם בעת בואם לבית הכנסת בשבת מעידה על שוני זה. באיזו קהילה בארצות אחרות היו מחללי השבת פוגשים את הרב בבית הכנסת בשבת? ובאיזו קהילה מארצות אחרות היו פורצי הגדר מתפעלים בכלל מדברי הכיבושין של הרב?
בקהילות יהודי מרוקו בכלל, ויהודי מקנס בפרט, גם פורצי הגדר ראו עצמם חלק מהקהילה. גם הם הגיעו לתפילות בשבת בבית הכנסת ונפגעו עמוקות מכך שהרב לא העניק להם את הכבוד הראוי בעיניהם. את העובדה הזאת ניצל רבינו כדי להוכיחם עד שיחזרו בתשובה.
גבורת הארי
כאשר חש רבינו כי דבריו אינם נשמעים במילי דשמיא, תלה את האשם בעצמו. מספר אחד ממקורביו:
באחד הימים התעורר רבינו משנתו כשהוא סר וזעף. לשאלתי מה אירע, סיפר כי בחלומו ראה והנה אריה גדול קם עליו ומאיים לבלעו.כמעט שעלה בידו הדבר, אלמלא עמד אביו, רבי יעקב, והצילו ממלתעות האריה תוך שהוא מבטיח כי יתקן את הדרוש תיקון.
"אני יודע במה מדובר״, סח רבינו בכאב לב. ״אתמול היה לי ויכוח בנושא מסוים עם וועד הקהילה ולא התגברתי מספיק כארי. משום כך עמד עלי האריה לבלעני ולא הרפה עד שהבטיח לו אבי כי הענין יתוקן… ואכן, בכוונתי לתקן את הדרוש תיקון תיכף ומיד!"
עומד בפרץ
אהבה עצומה פעמה בליבו של רבינו לכל יהודי באשר הוא. נכון היה לסייע לכל נצרך בכל מה שיידרש. אולם הדבר לא מנע בעדו מלנקוט באמצעים נמרצים כאשר חש בסכנה רוחנית המאיימת על קהילתו. לכשתמצי לומר, הרי שתקיפות זו ינקה מכוח האהבה המופלגת שרחש כלפי כל יהודי.
כך היה בדוגמה הבאה:
בימי חודש אדר שמרבים בהם בשמחה, נתקל רבינו בכמה יושבי קרנות שערכו משחקי קלפים פומביים. בקרב בני הנוער היו שנסחפו אחר אווירת ההוללות, ובכל הפסקה בלימודים באו להביט במחזה. רבינו ראה בכך פרצה בגדרי הקהילה, והחליט לשים לה סוף.
על פי החוק המרוקאי נאסרו משחקי מזל, ואף ניתנה לפקחים הממשלתיים סמכות להחרים את סחורתו של מי שנתפס בשעת מעשה. רבינו הפעיל סמכות זו והנחה את הפקחים לפעול נגד המעורבים בעיסוקים אלה. הוא לא נרתע ממחאות ואיומי הסוחרים, עד שהביא למיגור התופעה.
״אל תאמר קדיש!״
בגודל תבונתו, השכיל רבינו לנצל רגעים קשים שבהם הלבבות פתוחים לשמוע דברי כיבושין כדי לתקן קלקולים שונים.
כך היה במקרה הבא:
ספר היה במקנס אשר במפגיע השאיר את מספרתו פתוחה גם לאחר שעת כניסת השבת. חילולי שבת היו תופעה שיהודי קהילת מקנס כמעט ולא הכירו. מעשהו של הספר יצר תקדים חמור עבור כל בעלי העסקים בעיר, שהרי כך דרכו של יצר הרע – היום הוא מתמהמה בסגירת החנות בעת כניסת השבת ולמחר כבר יסית אותו לפתוח את חנותו בעיצומו של יום. מדי ערב שבת היה רבינו מגיע למספרה ודורש מהספר להזדרז ולסגור את חנותו – אך הלה בשלו. כל נסיונותיו של רבינו לבלום את הפרצה, בין בדרכי נועם ובין באמצעות קנסות ועונשים, לא נשאו פרי.
חלפו מספר שנים ואמו של הספר נפטרה. בין המשתתפים בהלווייתה היה גם רבינו. כאשר נסתם הגולל והבן ביקש לפתוח באמירת ה׳קדיש', נעמד רבינו ולחש לאוזנו של היתום: ״אסור לך לומר קדיש!״
הספר לא ידע את נפשו, אך רבינו המשיך והסביר לו: ״כל מהות ה׳קדיש׳ היא לעשות נחת רוח לנפטר. איך תעשה נחת רוח לאמך בשעה שאתה פוגע בריבונו של עולם? כלום סבור הנך שאמך הנמצאת בעולם האמת רווה נחת ממעשיך?״
חדרו הדברים לליבו של האיש ובו במקום – עוד בטרם פתח באמירת קדיש – קיבל על עצמו שמירת שבת כדת וכדין.
לימים סיפר האיש, כי גדול היה הצער שחש באותם רגעים, אבל זה הדבר שגרם לו לחזור בתשובה שלמה. הוא נעשה שומר תורה ומצוות המדקדק בקלה כבחמורה ובדרך זו חינך את ילדיו, והכל מכוח התוכחה הנוקבת שנאמרה בעיתוי הנכון.
בני קהילתו של רבינו ידעו שליבו רוחש אהבת אין קץ כלפיהם. גם אלו שספגו את שבט לשונו לא נפגעו ממנו. משום כך, גם תוכחה נוקבת שנאמרה בשעה כה קשה יכולה הייתה להתקבל ולחדור אל הלב.
קדוש וברוך- רבי יעקב טולידאנו – קברניט בעין הסערה-מאת נינו רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו
עמוד 112
רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997– שנות החניכות
שנות החניכות
לפי שעה התברר שהסולטן החדש נלקח מן ארמונות הנכאים של מכנאס ופאס אך כנגד זה נכלא בכלוב של זהב. הוא יזכה אפוא בבתים יפים ובסוסים יפים. לצרפתים יהיה השלטון המעשי על מארוקו ה״כדאית״! ליאוטיי, שהיה מלוכני בנשמתו, ודאי שראה עצמו בבחינת ״משרתו הראשון של סידנא (אדוננו)״, כביטויו של שארל־אנדרה ז׳וליין. אף־על־פי־כן הקים מערכת שבודדה את הסולטן מהשפעות־חוץ. הבאים אחריו מ־1925 עד 1936 – תיאודור סטג, לוסיין סן, אנרי פונסו ומרסל פיירוטון – עתידים היו להקים מערכת של ממשל בלתי־אמצעי, בניגוד גמור להסכמי־הפרוטקטורט.
נוגס, שלימים, ב־1936, התמנה על־ידי ליאון בלום, ועטור היה הילת עברו ה״מארוקאי״ במחיצתו של ליאוטיי, לא היה חסר מאומה כדי לצודד את נפשו של סידי מוחמר. בין שני הגברים האלה היתה זו אהבה ממבט ראשון. ידידותם, שניזונה מקרבה גדולה בחשיבה וברגש, עתידה היתה להתגבר על כל המבחנים. בצדק קרא העתונאי וההיסטוריון הצרפתי דן לאקוטיר את שנותיו של נוגס, עד למפלתה של צרפת ב־1940, בשם ״תור־הזהב״ של הפרוטקטורט.
בראשית מלכותו ידע הסולטן הצעיר שנים של בדידות מדינית גדולה. נהגו בו כבוד אך עם זאת הרחיקו אותו מרשות־הרבים, ורק בכוח־רצונו ובתבונתו הצליח להתחנך ולדעת על המתרחש. העוזר היחיד שהורשה לו לבחור כפי רצונו היה סי מאמרי, מחנכו האהוב, שנתמנה ראש הלשכה המלכותית.
הווזיר הגדול – שווה־ערך לראש־ממשלה – אל־מוכרי, האלג׳ירי במוצאו, נכפה עליו הר כגיגית. הלז החל בדרכו בימי מלכותו של מולאי חסן, סבו של סידי מוחמר, וכבר 25 שנה שימש בכהונתו. בתוך השאר, פגש והכיר לדעת את נפוליאון השלישי, את אלפונסו הי״ג מלך ספרד, את תייר (Thiers), נשיא הרפובליקה הצרפתית, את המרשל מק־מאהון, את הקאנצלר ביסמארק… רק בשנת 1955 נאלץ לפרוש. סוכן זה של הנציבות־הכללית, תאב־בצע, איש־תככים וצמא שלטון, לא אהב ביותר את סידי מוחמר.
בניגוד למה שעשוי להשתמע מן התואר, היה ״יועץ הממשלה השריפית״ צרפתי. הוא ייצג את משרד־החוץ של צרפת, ושימש איש־ביניים עם הנציבות הכללית. תפקידו התבטא בעיקר במשחקי טניס עם הסולטן סידי מוחמד, שרשאי היה לקבל אישים רשמיים מחוץ־לארץ שהוצגו לפניו על־ידי האפוטרופוס הצרפתי רק בנוכחותו של יועץ זה – ועד 1951 לא השתחרר מן האילוץ הזה.
תפקידו העיקרי של סידי מוחמד היה לחתום על צווים שהובאו לפניו, ואשר בלי חותם המלכות לא יכלו לקבל תוקף של חוק. שום איש, ופחות מכל אל־מוכרי, לא טרח להסביר לסולטן את הכתוב בצווים האלה. לא נקבע שום נוהל שיאלץ את השליט לחתום, וכאשר הגיע לפרקו בפוליטיקה והשבית את חותמו עתיד היה סידי מוחמד לחולל משבר תחוקתי ממדרגה ראשונה.
על־כל־פנים, מעט הכוח המדיני שנותר בידו להלכה באשר למחז׳ן נתון היה למעשה בידי אל־מוכרי, ובאורח בלתי־חוקי לגמרי הועמד המח׳זן תחת מרות היועץ השריפי של הנציבות־הכללית. רק הקאידים הגדולים מהרי האטלס, שמסורים היו לצרפת, קיימו בידם מידה של אוטונומיה.
הנה כך הקדיש סידי מוחמד את עיקר זמנו אך ורק לפעילות שבה יכול היה לעסוק באין מפריע: ניהול ארמנות המלוכה ואחוזת־ממלכתו. זאת עשה בכשרון רב. הנציבות־הכללית שקדה לעודדו לקרב אליו צרפתים בכל התחומים – סייסים, מכונאים, טבחים או מדריכי־ספורט – שגם אם לא היו אינטלקטואלים הרי הביאו אותו בסוד החיים המודרניים.
לאחר שזוגתו הראשונה לא הביאה לו ילדים, נשא לו ב־1926 אשה שניה שב־9 ביולי 1929 ילדה לו בן בכור. בחירה השם חסן, שמו של סבו, נתקבלה כאות מצוין לעתיד־לבוא בשורות היהודים, שהוקירו את זכרו של הלז.
סידי מוחמר גילה עניין במדע והרבה להתעניין במתרחש בחוץ־לארץ, שכן גם אם נשאר איש ירא־שמיים עד עומק נשמתו וקשור למסורת, בכל־זאת סקרן היה להכיר את העולם המודרני. צד זה באישיותו אין ספק שעזר לו לרכוש אהדה בחוגי היהודים.
ב־1928 יצא לראשונה לביקור רשמי בצרפת, ולא שכח ללכת ולדרוש בשלומו של המרשל ליאוטיי הזקן. רק למראית־עין צייתן היה השליט החדש. אם שתק לא היה זה כלל מפחד אלא מתוך זהירות. הוא הקשיב, למד, ועל־פי דרכו האופיינית מאוד, השתדל להשיב לו בחשאי את שיורי שלטונו שהתרסקו בין הווזיר־הגדול, הקאידים, הנציבות־הכללית והיועץ השריפי. בניגוד ללאומנים, אנוס היה הסולטן להתבטא בזהירות ברשות־הרבים.
סימן ראשון לפיקחותו הפוליטית היה זה שהתקרב אל הפאשה אדיר־הכוח של מראקש, ה״גלאוי״, וזאת כדי ללמד לקח לווזיר־הגדול אל־מוכרי. לאחר שביסס את שלטונו ברבאט, עתיד היה לצאת כעבור זמן נגד הפיאודל הגדול מן האטלס, שחתר תחת אחדותה של הארץ: ההתמודדות חסרת־הרחמים בין הסולטן לבין הפאשה היתה עילת הדחתו ב־1953.
אמנם קיבל את הדין כאשר יצא הצו הברברי המפורסם, שעליו החתים אותו אל־מוכרי הבוגדני ב־16 במאי 1930, בלי שיטרח להסביר לו במה דברים אמורים. לא פלא הוא שהסולטן הצעיר בן העשרים לא העריך אל־נכון את משמעותו של צו זה, שהוציא את שבטי הברברים מתחום סמכותה של השריעה (החוק המוסלמי) כמו גם משיפוטו של המח׳זן, והכפיף אותם לשיפוט הצרפתי. היסטוריונים עתידים היו לראות בנסיגה הזאת את לידתה של הלאומנות המארוקאית.
רק ב־1934 נרקמו היחסים הראשונים בין המלך והתנועה הלאומית, מה שגרם להתנגשות הגדולה הראשונה שלו עם צרפת. אותה שנה הוגלה מורה צעיר מן המדרשה הקירואנית של פאס, עלאל אל־פאסי, תלמידו של חכם־ההלכה הגדול מוחמר אל־ערבי אל־עלאוי, בשל הסתה לאומנית. קודם צאתו נתקבל אצל סידי מוחמר, שברמזו על החתימה על הצו הברברי אמר לו: ״לא אוותר עוד על שום זכות מזכויותיה של מולדתנו״. עוד נשוב לעניין זה, אך אין ספק שנדר זה פיעם ברבבות המפגינים שקיבלו את פני הסולטן בפאס, במאי 1934, בקריאות ״יחי המלך!״ ביקור זה, שמעיקרו לא היה אלא עניין שברשמיות בלבד, עשה רושם גדול על סידי מוחמר, שתיבת ״מלך״, המודרנית יותר מן התיבה סולטן, הוכיחה לו כי העם ייחד לו את המקום של מנהיג הלאומנות.
באותה השנה עצמה באה לעולם גם המפלגה המודרנית הראשונה במארוקו, ״מטה־הפעולה המארוקאי״ (cam) של עלאל אל־פאסי, שב־1 בדצמבר הגיש למלך ולנציבות־הכללית כאחד תוכנית לתיקונים שמטרתם לשים קץ לניהול הישיר ולהשיב את חוזה הפרוטקטורט על כנו כרוחו וכלשונו המקוריות. תביעה זו מצאה לה אוזניים קשובות אצל איש שמאז והלאה שקד לחדש את ריבונותה של ארצו. כאשר סירבו השלטונות הצרפתיים להגיב על תוכנית זו, שבסך־הכל מתונה היתה, ראה בכך הסולטן עלבון אישי.
בסיועו של המשבר הכלכלי התחילה עתה תקופה ארוכה של תסיסה, שהגיעה לשיאה בהתפרצויות האלימות של שנת 1937 הנוראה. הדיכוי היה אכזרי, מטה־הפעולה המארוקאי פורק, עלאל אל־פאסי הוגלה לגאבון, שממנה לא שב אלא ב־1946.
הסולטן, שהמפנה האלים שחל במאורעות היה למורת־רוחו, לא יצא מגדר שתיקתו כדי לגנות את המאסרים, את פיזור המפלגות ואת סגירת עתוניהן. הגנרל נוגס מצדו, כפוליטיקאי ממולח, הקפיד ללוות את הדיכוי במחוות של רצון טוב כלפי האוכלוסיה ובהתחשבות מוגברת בסידי מוחמר. כך הושב השקט על כנו: ערב פרוץ המלחמה שקטו הרוחות בארץ כולה. היחידים שיצאו מכלל זה היו דווקא היהודים: המהומות שפרצו במכנאס ב־1937, ושבמהלכן הסתערו המפגינים המוסלמים הזועמים על צרפת דווקא על אחיהם היהודים, שימשו אזהרה קשה על המציאות העתידה. הידיעות המבהילות על אחיהם באירופה אך הוסיפו על חרדתם.
רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997– שנות החניכות
עמוד 90
תקנה פ"ג-יחס פאס כרך שני- הצב״י מורי מרדי עמאר ס״ט
תקנות פאס….
תקנות פאס כרך 2
תקנה פג
תקנה משנת התצ״ז-1737
חברי הב״ד מאיימים לעשות שביתה אם הקהלה לא תכבד את זכויות הת״ח
ראינו בזמן הזה שתלמידי חכמים הם שנואים ומתועבים ומשוקצים בעיני המון העם, מלבד זה שהם נרדפים מהמון העם, תחלת כל דבר בענין האלעששא [שומרי העיר.] שעם שמן הדין הם פטורים משמירת העיר מטעם שהם נְטוּרֵי קַרְתָּא (מארמית: שומרי העיר), ואעפ״י משום לזות שפתים אמרנו נעמיס על ת״ח יובן קצת מת״ח שיש בהם שום ממשות יהיו נכללים בכלל הבאים, אמנם לא יתנו הת״ח כ״א(כי אם) דבר קל בהאלעששא הנז׳ אשר יוכלון שאת ולא יכבידו עליהם, והם עמדו ועשו לת״ח בהאלעששא עיקר והמון העם טפל, נוסף על זה כשבאו להעריכם לכל המון העם עם קצת הת״ח שאמרנו להם אשר יש בהם ממשות כנז', הסכמנו שישבו שמנה מהקהל יצ״ו ויעריכו וכן היה שישבו שמנה בני אדם שביררום הקהל יש״ץ עצמם והעריכו , האלעששא הפנקס, וכשנגמר הפנקס ונתחשב ולא הספיק להאלעששא, אמרנו שיכפילו הפנקס דהיינו מי שהוערך בסך א״ם במשל יתן ב״ם והם לא עשו כן, אלא כאשר הגיע הפנקס לידם מי שהיה בסך א״ם עשו לו י״ם, ומי שהיה בסך י״ם עשו לו א״ם ונתבטלה הערכת שמנה בסיבי [צריך לתקן: נסיכי או נבחרי, ״מבוררי הקהל״[הקהל, נוסף על זה כל מה שהיו גובים לאלעששא היו מוציאים ממנו לצרכים אחרים.
- א״ם: . אוקיא. ב״ם: 2 אוקיות. י״ם: 10 אוקיות = 1 מתקל. 5
נוסף על זה שאירע אתמול שבאו שלוחי השררה לתקן קצת תיקון באלכ׳בא [בנין עם קובה.] תיקון שיספיק לו סך עשר אוקיות, והם הקהל יצ״ו סלקו עצמם מהתיקון הנז' ושלחו גירי דידהו וקבצו כל ת״ח, וביררו מהם קצת שאין בהם ממשות שלא יתנו ועכ״ז פרעו סוכרא [דורון.] רבה, וכזאת לא תעשה בישראל הדבר אשר תעשה בו ויספיק לו סך י״ם יגבה עשרה מתקאלים עם האלסוכרא, ויובן שגם אותם שניצולו פרעו האלסוכרא.
נוסף על זה שאותם שנתפסו לקו בכפלים בגופם ובממונם עד שנעשתה בשרם טלחי טלחי[נראה לי שצריך לקרוא: טלאי, טלאי.] ואין לך חילול ה׳ גדול מזה, באופן שנתבזו תורה ות״ח, ואלולי לא סלקו עצמו מהענין ולא הניחו להת״ח ליתפס לא היו צריכים ליתן לשלוחי השררה פרנסת לינה ופרנסת הסוסים והפרדים, אלא העלימו עיניהם מכל זה ובמקום המספיק לתיקון הנז״ל גם סך ק״ם״[ק״ם = מאה אוקיות = עשרה מתקאלים.] קרן וסוכרא וכזאת לא תעשה בישראל מלבד שהשיאום לשון הרע כשבאו שלוחי השררה לבקש אחר גבאי המס ולא מצאום, אמרו כשם שת״ח הם הפורעים האלעששא גם התיקון הזה יפרעו הת״ח, באופן שלקו הת״ח מכל צר ועבר ופנה, ויצא להם שם בגוים, שלא נשאר הממון כ״א ביד הת״ח ונמצא שזה חילול ה׳ גדול נוסף עליו שיש סכנת נפשות.
וכל זה שבא לידון בדבר חדש אבל דבר הישן נושן ענין הפרס, שזה כמו שנה וחצי נפסק פרס ת״ח, וענין מתנות עניים שבכל שבוע, שזה היום כמו שמנה חדשים לא נטלו כלום העניים, לא די שאינם נותנים אלא שמבקשים המה ליטול מהם, וכבר מתו ת״ח ברעב ובצמא ובחוסר כל, ולא די זה שהם מתים נפוחי כפן, אלא כשהם מתים נשארים מוטלים על הארץ שלשה ימים ועוד, מחמת התכריכין וכיוצא ואין איש שם על לב, באופן שת״ח בזמן הזה שנואים ונררפים, וכיון שכן שאין איש מהקהל יצ״ו שם על לבו תקנת העיר, אלא אדרבה הם שמחים וטובי לב ושותקים.
לכן אנחנו ב״ד הסכמנו הסכמה גמורה, שמהיום הזה והלאה לא יזקק שום דיין ות״ח וסופר לפשר או לדון בין איש לרעהו, שאסור למסור דיני תורה למי שאיננו ממקיימי התורה, שמטעם זה שיבר מרע״ה [משה רבנו עליו השלום] הלוחות, גם אין לשום ת״ח לעבור לפני התיבה להתפלל בצבור, ולא יפתחו בתי כנסיות כלל, דהא בלאו הכי בתי כנסיות כסתומים דמו, שהרי אפי׳ בשני וחמישי רוב בתי כנסיות אינם מוצאים מנין, ולכן עכשיו יסתמו מכל וכל בתי כנסיות, גם אין רשות לשום ת״ח לשחוט בין בהמה גסה בין בהמה רקה ואפי׳ תרנגולין ועופות, כל זה קבלנו עלינו בהסכמה גמורה בלי לנטות ממנו ימין ושמאל.
זולת אם יחזרו הקהל יצ״ו למוטב ויקבלו עליהם דברי חכמים שהם דברי אלקים חיים, תחלת כל דבר שיחזירו לכל הת״ח שנתפסו אתמול כל מה שגבו מהם ע״י השררה וכל מה שהפסידו אתמול, והשנית שיקבעו הפרס לת״ח כאשר בתחלה ויתחלק כפי ראות עינינו בלי המלכת שום נברא, ועור יעמידו עמוד הצרקה להתחלק בכל שבוע לעניים כנהוג מימות עולם ומשנים קדמוניות כפי העת והזמן, ועור יעמידו עמוד ג״ח לצורך קבורת מתים שעוברים על בל תלין שנשארים המתים מוטלים על הארץ שלשה ימים ויותר ומתנוולין מחמת החסרון של התכריכין ומחמת קבורת מתים שאינם מוצאים מי שיחפור את הקבר ונושאי המתים, ואז כשיחזרו למוטב בכל הפרטים הנז׳ ויקבלו על עצמם לשמוע דברי חכמים ככל אשר יורו אותם ישמרו לעשות, ואז גם אנחנו נעמוד לשאת במשא העם הזה ולעבוד עבודת הקדש בכל מידי דמיטב, כל קבל די הוינא עבדין מן קדמת דנא, נאם החותמים לשם שמים בארבעה ועשרים יום למ״ט מונים בשנת אמונת לפ״ק במתא פאס יע״א וקיים, ע״כ מצאתי כתוב.
וחתומים עליו
הרב הגדול א״ז מוהר״ר יעקב אבן צור ומהר״ר שלם אדרעי
ומהר״ר שמואל אלבאז זצ״ל
ור׳ שלמה אדהאן ור׳ אברהם עטייא ור׳ יוסף סעדון'
נאם שלמה אליהו בלא״א החכם השלם והכולל הדו״מ
כמהר״ר יעקב אבן צור נר״ו
תקנה פ"ג-יחס פאס כרך שני- הצב״י מורי מרדכי עמאר ס״ט
הד מאד-רעידת האדמה באגדיר-דן מנור-חלק 1/3
הד מאד
רעידת האדמה באגדיר
דן מנור
המרכז למורשה יהדות שפרך ע"ש יחיאל אלישר אוניברסיטת גן־גוריון בנגב תשס״ב
בשעה שתושבי העיר ברובם כבר עלו על יצועיהם, ובחלקם מבלים את שעות הלילה באתרי בידור שונים, ישב עדיין מישל במשרדו ועסק בכתב התביעה של מרשו. אומנם פיהוקיו הספורדיים מעידים על ליאות מה, אך מחשבתו צלולה ועיניו פקוחות ללא שום סימן של חבלי שינה, כנראה הודות להשראתם של צלילי מוסיקה ערבים שבקעו מרדיו פאריס. אנשים מסוגו של מישל נוטים להתרפק בגעגועים על תרבות צרפת שעמדה על סף שקיעה עם חדירת הרוח הפאן ערבית למרוקו. ׳קאזבלנקה הפכה לקאזדמסקה׳, נהגו חבריו להתבדח. כשלושים דקות אחרי חצות קטע הרדיו לפתע את תוכניתו המוסיקלית, ושידר הודעה על רעידת אדמה עזה שפקדה את אגאדיר.
חרף הנימה הדרמטית שבה שודרה ההודעה המשיך מישל בעבודתו תוך שיווין נפש, כאילו זו הייתה הודעה על תאונת דרכים, או משהו דומה. אולם כשהחל השדרן לתאר את ממדי הרעש ותוצאותיו, שמט מישל את העט מבין אצבעותיו, הפנה מבט תוהה לעבר הרדיו כמי שטרם קלט את מלוא המאורע. ולאחר שהקריין סיים את שידוריו, נפלטה קריאת תדהמה מפיו של מישל. ׳אין ספק שאסון פקד את אגאדיר׳, מלמל, והסיט את מבטו מן המכשיר. ׳אגאדיר׳, שינן לעצמו כשהוא מנסה לתהות מה ידוע לו על עיירה רחוקה זו, ומייד נזכר באותם נערים שהגיעו משם בשנת 1957, כשהתנועה הציונית פעלה תחת מסווה של תנועת הצופים. הוא עצמו הנחה את עלייתם לארץ בדרכים לא חוקיות. ׳יש לנו עסק עם קהילה ראויה לעזרה׳, הרהר, והחליט לטלפן מייד לשמעון דהאן, אף אם זה ייראה כחוסר נימוס להעיר את נשיא הקהילה משנתו…
לאחר שיחות טלפוניות שהובילו לאסיפה של חברי הוועד, התארגנה משלחת בת עשרים חברים, בראשותו של מקס אביטן־ יושב ראש הוועד לענייני תרבות בקהילה. ביניהם אנשי ׳חברה קדישא׳, צוות רפואי ושאר בעלי תפקידים שונים. מישל אמור להצטרף למשלחת יותר מאוחר לאחר הדיון בבית המשפט. המשלחת הגיעה באוטובוס פרטי קרוב לשעה אחת עשרה, וחנתה ברחבה אחת סמוך לעיר החדשה, שהזעזוע פסח על חלק הארי ממנה. אחדים מן המשלחת, ביניהם שתי נשים, החלו מייד בהצבת משכן, והיתר צעדו בהנחיית צעיר מקומי בשם אנדרה שניאות להוביל אותם לפי בקשתם לבתי מגורים יהודיים.
בדרכם עברו ליד בניין אחד ששרידיו מעידים על יופיו. הבניין שוכן על גבעה הצופה אל הים, ואגפיו הגבוהים התדרדרו לרגלי הגבעה וקברו תחתם את הדיירים. בלטו במיוחד עצי הברוש והאשוח שהקיפו את הבניין, ועתה נעקרו ממקומם, וכיסו שטח רחב; ולעומתם שיחי נוי ססגוניים למיניהם שנותרו נטועים במקומם, נשברו ונגרסו תחת גושי הבטון שנחתו עליהם.
׳זהו בניין ברוטל שבו גרו צרפתים בתקופת הפרוטקטורט, וכינו אותו ׳טירת האביב׳, הסביר הצעיר במנוד ראש כאות להבעת צער והשתוממות.
עד שאנשי המשלחת משתוממים לנוכח העדר פעילות של פינוי בבנין זה, הדהדו מרחוק קולות של המולה ורעש. ׳אלה צוותי הצלה שהגיעו מאירופה׳, הגיב הצעיר על סקרנותם של אנשי המשלחת, ואותת להם לנוע. הם צעדו מזרחה עד שהגיעו לכיכר אלגלאוי הסמוכה לרחוב די פור. תמונה של חורבן כליל נתגלתה לעיניהם. לשונות אש שפרצה בשל קצר חשמלי, הבהבו עדיין מבין ההריסות, ועשן סמיך שאפף את המבנים הקשו על צוותי ההצלה שפעולתם עד כה הייתה חסרת תועלת, הן בשל העדר ציוד מכני יעיל, והן בשל חוסר ניסיון. לצידם של האירופאים פעלו חיילים מרוקנים, מי במנוף ידני, מי באתו ומי בקרדומו. המראה של ציוד מיושן זה עורר גיחוך בעיני המשלחת.
מקס אביטן סקר את האנשים, ומשלא ראה שום נציג בכיר ממוסדות השלטון, לאט, ׳תיארתי לעצמי שכך ינהג משטר מלוכני חסר תודעה הומנית׳. ׳מה אמרת?׳, שאל אותו שכנו, ׳סתם, תהיתי מתי יגיע מישל׳, ענה תוך ניעור כתפיים בלי להביט בשואל. דמות לבנה שנראתה מרחוק נעה בין קירות ערופי ראש, כדמות של בעל תכריכים משוטט, עוררה סקרנות רבה בקרב כל הנאספים. עד מהרה התברר שזה היה כוהן דת מוסלמי מלווה בשני קציני משטרה. האיש לבוש גאלבייה צחה כשלג, שברדסה עוטה את ראשו כסימן לצניעות, ולרגליו ״בלע׳ה״(כמין נעלי בית) בצבע שנהב. הפמליה התנהלה לאטה עד שהגיעה לקרבת מקום. מרפסת ששרדה מאחד הבתים, שימשה כמעין במה לכהן הדת. הוא ניצב עליה ופרש את כפות ידיו כשכל האנשים עמדו דומם. הוא מלמל משהו בלחש, וכשסיים נשק את קצות אצבעותיו. היחידים שראו חובה לכבד אותו היו החיילים המרוקנים שנחפזו בזה אחר זה לנשק את ידו, בעוד האירופאים עמדו משתאים, למעט מפקד הצוות שנשען על דחפור כשהוא פולט טבעות עשן ממקטרתו.
הטאלב ציפה למחווה של כבוד מצד הקצין, אך משנוכח שהלה אינו מגלה שום סימן לכך, הוא שלח אליו אחד מבני לווייתו. ׳בונז׳ור קולונל/ פנה השוטר לקצין. ׳בונז׳ור אינספקטור׳, השיב הקצין ולחץ את היד המושטת. 'הוד קדושתו מבקש לשוחח עמך, הודיע השוטר בנימה של גינוני חצר. 'צר לי מאד, האווירה אינה נאותה לשיחה/ השיב הקצין לקונית, כשהוא סוקר את בגדי השרד של השוטר. וכשראה הבעת השתוממות על פני השוטר, הוא הוסיף, ׳לא נעים לי להתקרב להוד קדושתו פן אלכלך אותו בבגדי המעופרות׳. השוטר חש בנימה הצינית שבדברי הקצין, ומיהר לשוב על עקביו כשהוא פולט מפיו גידופים בערבית.
אנשי המשלחת חמקו מייד מן המקום עם הופעת הטאלב ופמלייתו. הם צעדו לכיוון צפון מזרח עד שהגיעו לרחבת אוראן המשמשת כמגרש חנייה לאנשי עסקים בשל קרבתה למרכז המסחרי. הרחבה כמעט לא ניזוקה, למעט מהמורות שנפערו פה ושם מעוצמת הרעש. בצידה הצפוני חנו שני טרקטורים רתומי פלטפורמות, כשעל אחת מהן שני חובשים הגוחנים מדי פעם על הפצועים ששכבו באלונקות( מיותר להעיר שהאלונקות היו חלק מן הציוד שהגיע מאירופה). נסערים מן המראה עטו חברי המשלחת על החובשים והפצועים, ותוך כדי שיחה מרגשת הם גילו בין הפצועים כמה צעירים יהודים, שהיו אחוזי חרדה לגורל משפחותיהם מכדי לחוש בפצעיהם. הם סיפרו, בין היתר, כי כאשר יצאו מן הקולנוע נשמע לפתע רעם אדיר תוך טלטלה עזה שעקרה עצים ממקומם, מוטטה עמודי חשמל, והתקילה כלי רכב זה בזה. הם עצמם היו בין האנשים שהתגלגלו לתוך שוחות ומהמורות, וחולצו בדרכים שונות. ולאחר אתנחתה קלה הוסיפו, שיש עוד פצועים שם במרכז התקועים, מי במהמורות ומי מתחת להריסות, ואפשר לחלצם ללא קושי.
׳הגענו מקזבלקה מתוך כוונה לעזור בכל דרך שנוכל אם נתבקש, ניסה מקס אביטן להצטדק לנוכח מבטם החשדני של החובשים. ׳הבאנו עמנו צוות רפואי הממתין בעיר החדשה לכל קריאת עזרה,הוסיף בנימה צנועה, ׳ובינינו כאן׳,הוא הצביע על אחד מחברי המשלחת, ׳חובש שמוכן לפעול בכל רגע׳. ׳הורו לנו לפעול כאן, פתח אחד החובשים לאחר שהחליף מבט עם חברו, ׳בהנחה שהמרכז המסחרי רחוק מעט ממוקד הזעזוע, ומי ששהה בו נפגע פחות מאלה ששהו בבתי מגורים׳. ׳מעניין, העיר אביטן כמביע הערכה מתוך נימוס להסברו של החובש. ׳ובכן לעניין׳ המשיך החובש ,׳אם אתם רוצים לעזור, אז קחו כמה אלונקות לשם, והורה בסנטרו על המרכז המסחרי. ׳אך החובש שלכם יישאר כאן, השלים חברו את התנאי. ׳כן, כן בהחלט׳, נענה אביטן בזקיפת גבות עיניים, ותוך כך פנה לחובש.
׳רוברט, קח את ילקוטך ועלה על הפלטפורמה׳. ועד שהלה החל ללכת, התקרב אליו אביטן עד כדי מגע פיזי, ׳השתדל לזהות את אחינו בין הפצועים׳, לחש לו. ׳ואתה בחורי׳, הוא פנה למדריך הצעיר שעמד בצד וגילה סימנים של הססנות. יאנו עדיין זקוקים להדרכתך׳, לאט לו תוך חיבוק אבהי.
עמוסי אלונקות נעו חברי המשלחת בדרך חתחתים רוויית אבק וזרועת אבנים כששמש אביבית קופחת על ראשם, ואגלי זיעה מטפטפים על פניהם. ואם כי מדובר במרחק של מאות מטרים בלבד, הרי לגבי בחורים שמעולם לא התנסו בעבודה מאומצת הייתה זו הליכה מייגעת, במיוחד לנוכח הרעב והצמא שהציקו להם. ׳פת שחרית׳, צעק מישהו מאמצע הטור. ׳ברוך זוכר נשכחות׳, העיר חברו בלשון ברכות התפילה. אביטן שנוטה לדחוק את כל הצרכים האנושיים מפני המטרה, שמע והתעלם.
הם התקדמו בינתיים למקום עד כדי מטרים ספורים, אך לבד מן הציוד המכני איש לא נראה שם. לרגע התגנב חשש ללבם שמא טעו בדרך, ועד שהם מתבוננים כה וכה בהרס הנורא, נשמעה קריאת ׳הללו מי שם?׳. הם הפנו את מבטם ימינה והנה מישהו עומד בפתחו של בניין מקורה למחצה. מייד הניחו את האלונקות, וצעדו לכיוון הבניין. ׳מי אתם?׳, שאל האיש. אביטן שהיה קרוב אליו החליף עמו כמה מילים, ואחר אותת לאנשיו להיכנס פנימה. זה היה בניין מסעדה מרווח, כשבחלקו המקורה ישבו כעשרים פצועים חבושי ראש וגפיים. כולם נגסו כריכים ברעבתנות, כשלרשותם עמדו משקאות-שיירים מן המזנון שבמסעדה.
זו הייתה הזדמנות לאנשי המשלחת, שאף הם החלו לסעוד את לבם מן הצידה שבילקוטיהם, למעט אביטן שניהל שיחה עם אחד ממפקדי הצוותים. ומפיו שמע, כי החל משעות הבוקר חולצו כמאה פצועים, רובם טופלו במקום ושוחררו. הפצועים קשה, כעשרה במספר הובלו לבית חולים. ואלה השוהים כאן זקוקים לבדיקה רפואית; אלא שהרופאים המעטים עמוסי עבודה בבית חולים, ויש להמתין, בלית ברירה, עד שאחד מהם יתפנה. הוא שהה לרגע עד כדי לגימה מבקבוק בירה שאחז בידו, והוסיף, ׳עתה יש לנו בעיה עם אלה השרועים מתחת לגושי בניין, ספק חיים ספק מתים, והדרך לחלצם כרוכה בהפעלת ציוד מכני׳. הוא הביט בבן שיחו בעיניים קהות, ואחר כך רוקן את הבקבוק לתוך גרונו. כל אותה שעה נצמד הישראלי אבי שוקרון לאביטן כשהם מחליפים מבטים בעלי משמעות מסתורית המובנת רק לשניהם; וכתום שעת המנוחה הוחלט שארבעה חברים, ובראשם הישראלי, יישארו במקום, והיתר יתלוו לאביטן.
לאחר חצי שעה של הליכה בין בניינים הרוסים הגיעו לרחוב אנזי סמוך לבתי מגורים של השכונה. עוד כמה צעדים, והצעיר סימן בידו לעצור. ׳זוהי שכונת השלוחים׳, הכריז,ולפי מבט השומעים הבין מייד שנכשל בלשונו. ׳יהודים כפריים מאיזור סוס׳, תיקן את דבריו. השכונה גבנונית בת שני חלקים שונים, העליון והתחתון. המראה בחלק העליון עורר פלצות בקרב אנשי המשלחת. הבניינים בני קומתיים ויותר נהרסו עד הייסוד, וקברו תחתם את דייריהם; פה ושם אודים עשנים־שרידי בעירה דועכת; ואוויר מעופש באבק ופיח עד כדי מחנק. אנשי המשלחת עמדו דומם והתבוננו ארוכות בהרס הנורא. לאט לאט החלו להסתובב בין ההריסות מי מסקרנות, ומי מתקווה לגלות נפגע כלשהו הזקוק לעזרה. ׳מי יודע כמה אנשים גוססים כאן מתחת למפולות באין סיכוי לחלצם׳, התאנח מישהו. ׳איזו אטימות לב מצד השלטונות׳, הפטיר חברו בחריקת שיניים. ׳שש..שש..׳ העירו לו השומעים, ׳אוזניים לכותל׳.
שניים מאנשי חברה קדישא גהרו על גושי בטון כשהם מביטים דרך החרכים בבקעים שנפרצו למטה, וקוראים בקול נרגש, אך תוחלתם לגלות סימני חיים נכזבה. ׳אין קול ואין קשב׳, הליץ אחד מהם בהבעה נואשת. ׳ויקטור׳, צעק מישהו מרחוק לארכיטקט שעמד משתאה מול בניין שלם ריק מדייריו. הלה הביט קדימה וכשראה שני בחורים מנפנפים בידיהם, צעד בריצה למקום. ׳יש מישהו למטה׳, הודיעו בקול נרגש. הוא גחן על גל של חומרי בניין, ודרך סדק שבין שני גושים נתגלתה לעיניו רגל שלימה מן הבוהן עד הירך. היא הייתה עטויה מכנס קרוע, ומונחת בשיפוע על אחת מדלתות הבניין בתוך מערה צרה. הוא זקף את ראשו כשעל פניו הבעת בעתה. עד מהרה התגודדו כולם והחלו להציץ למטה אחד אחד. ועד שהם מביעים את רגשותיהם כל אחד על פי דרכו, קרע ראש חברה קדישא את דש מעילו, ׳ברוך דיין האמת׳, הגה בהטעמה. וכל גלויי ראש שבין חברי המשלחת הזדרזו לעטות את בלוריותיהם במטפחות.
בתוך דומייה בת רגע החליפו מבטים הרב ושמעון יפרח הפייטן. ׳איכה ישבה בדד העיר רבתי׳, קרא הפייטן את פסוקו. ׳עם׳, ניסה מישהו להשלים את הכתוב, אך הפייטן היסהו בתנועת יד.
ברשותכם ידידי׳, פנה לכל השומעים שתלו בו מבט. ׳פסוק זה שעלה על דל שפתי, ראשי תיבותיו הם איבה״ר העולים בגימטרייה אגדיר׳, הסביר בקיצור, והרכין את ראשו קמעא. אחדים מן השומעים האמינו שהייתה זו הארה מלמעלה על חורp אגדיר, ואילו אחדים ראו בכך שנינות גרידא שאין לה מקום באווירה אפופת יגון.
לאחר ׳הקדיש׳ החלו לנוע במורד לעבר השכונה התחתית. הם שרכו את דרכם בין מצבורי לבנים, מרצפות ושברי מתכת למיניהם. מן המורד נראית השכונה התחתית כמכתש ענק, ומשרידי ההרס הבודדים, כפי שנצפו מרחוק, עלולים להסיק שמדובר באוכלוסיה דלילה. ׳כמה משפחות התגוררו שם?׳, שאל מקס את אנדרה שהתנדנד כשיכור בין ההריסות. ׳כמאה משפחות בנות שמונה עד עשר נפשות ברובן, השיב הלה, לאחר שנשען על קיר ההרוס. ׳אם כן לאן נעלמו כל הבתים׳ ניקרה השאלה במוחו של מקס, עד שמחוסר זהירות נתקעה רגלו בין גלילי ברזל. אנדרה מיהר לחוש לעזרתו, ולאחר שהצליחו לחלץ את הרגל הלכודה הם נחו כדי התנשפות. ׳הדירות בשכונה התחתית׳, הסביר הצעיר, הן חד קומתיות בנויות מאבן וטיט בסגנון כפרי, ודייריהם ברובם קשיי יום. ביניהם גם כאלה המתפרנסים מתרומות הקהילה׳. מקס הנהן תוך נענוע ראש, ודחק בבן שיחו להמשיך לצעוד.
עוד בטרם הגיעו לרגלי המורד הבחינו בשתי דמויות שהגיחו מאחרי תל עפר גבוה. אנדרה עמד לומר משהו על בוזזים, אך מקס הפנה לו את גבו והסתובב אחורה, ׳הרימו קצת את הרגלים׳, צעק לעבר אנשיו שפיגרו אחריו. ׳מטיילים כמו תיירים׳, הפטיר בלעג. בינתיים התקרבו שתי הדמויות כדי מרחק קצר ועמדו ליד קיר הרוס כשחזותם גלויה. זה היה קשיש בלבוש יהודי כפרי ונער בלבוש תלמיד בית ספר. לא עבר אלא רגע, כשהדמויות החלו לנוע אנה ואנה, משתוחחות ומזדקפות. מקס הציץ בשעונו וחייך, ׳הם מתפללים מנחה נערי, הסביר לנוכח מבטו התוהה של אנדרה. הלה טפח על מצחו כמודה בבערותו, והוסיף, ששתי הדמויות נראות לו כתושבי השכונה.
הד מאד-רעידת האדמה באגדיר-דן מנור-חלק 1/3
עמוד 7
המרכז למורשה יהדות שפרך ע"ש יחיאל אלישר אוניברסיטת גן־גוריון בנגב תשס״ב
Tehila le David -Andre E.Elbaz et Ephraim Hazan- Divine Promesse
לישועתך יה קוינו
DIVINE PROMESE
"Poème pour Shabbat Nahamou, sur l’air de 'ימשול בעמי'.
Acrostiche:'
״.'לדוד חזק
Nous attendons Ton secours, O Dieu! Ramène-nous vers Toi!
Tu es notre Père, notre Roi. Nous t’appelons "Notre Sauveur"
Annonce-nous donc la bonne nouvelle:
"Retournez dans vos demeures (en Terre d’Israël)!
Consolez! Consolez Mon peuple! dira votre Dieu."
Tu as promis dans Ta Thora
De ne pas rompre (Ton) alliance avec nous Même si nous sommes relégués
Dans le puits de détresse et les ténèbres (de l’Exil).
O, notre Gardien! Jusqu’à quand l’oppresseur raillera-1-il: "Dieu vous aurait-il abandonnés"?
Mais (Notre) Gardien répond: "Le matin arrive,
Où je reviendrai à vous. "
Un Libérateur viendra dans la ville de Sion,
Qui sera sauvée dans la justice.
Et notre cruel oppresseur, corrompu par ses péchés,
Ne nous asservira pas éternellement.
Dieu (Lui-même) viendra vous sauver,
Vous tous qui vous tenez (devant Lui),
(Avec) vos enfants, vos épouses.
Mon (Dieu) bien aimé! Je suis tout attendri en pensant à Toi.
T’abandonner serait plus cruel que la mort.
Je me souviens de Toi sur ma couche,
Je pense à Ta grandeur dans les veilles de la nuit.
Mon corps et mes pensées, je les consacre à Ton service,
Je dis aux enfants d’Israël: "Suivez la voie de Dieu,
Et votre âme renaîtra! "
"Je ne pourrai plus résister à Mon amour pour toi,
O Mon peuple bien aimé! (répond Dieu).
L’heure de Ma délivrance a sonné, Mon salut approche.
Je vais Me hâter de vous rendre Ma faveur,
Et vous prendre en pitié.
Je mettrai en vous Mon esprit.
Je ramènerai vos captifs (dans leur patrie)."
Tehila le David -Andre E.Elbaz et Ephraim Hazan- Divine Promesse
הד מאד-רעידת האדמה באגדיר-דן מנור-חלק 2/3
עודם מדשדשים במישור שלרגלי המורד, והנער שאך עתה סיים את תפילתו בצעדים אחורה קלט אותם במבטו. ׳הנה הצרפתים חזרו׳, בישר הנער בנעימה מנוגנת כביטוי לרגש של הקלה. ׳המ המ..׳) היסה הקשיש את נכדו לבל יפריע לו בתפילת עמידה. נעלב מגערת סבו הוסיף הנער להסתכל באנשי המשלחת ההולכים וקרבים עד שהבחין בחזותו של הרב. ׳אלה יהודים׳, קרא בהתרגשות בשעה שהקשיש מלמל בלחש, ׳עושה שלום במרומיו׳. ׳היכן, היכן? שאל הקשיש כשהוא מאהיל בכף ידו על עיניו. ׳שלום עליכם׳, הגיעה לאוזניו קריאה שסימרה את נימי גופו. ׳אייווה עליכם שלום׳, השיב בשיויון נפש, והתבונן ארוכות באלה העומדים לפניו כשהתבלול שבעינו השמאלית נוצצת כגולת שלג.
׳אנחנו יהודים מקזבלנקה׳, הכריז מקס בערבית יהודית כמחווה של חסד למען הקשיש. ׳אייווה, ברוכים הבאים אחיי׳, הפטיר הקשיש בקול עמום כשהוא סוקר במבט פוזל את העומדים אחד אחד. ובעוד מקס חוכך בדעתו איך לדובב את הקשיש שיפתח את סגור לבו, רכן אנדרה על הנער ושאל, ׳האם סבך הוא רבי יסו(יוסף) בעל הקמיעות?׳, ׳כן׳, לאט הנער במבוכה. הקשיש שמע את לחישתם והפנה את מבטו לנכדו, ׳מה הוא רוצה?׳ שאל, ׳וואלו(כלום)׳, ניער הנער את כתפיו.
׳מה שלום המשפחה, רבי יסו?׳, פנה אנדרה אל הקשיש בנימה משפחתית. ׳שבח לאל בורא עולם׳, קילס הקשיש את בוראו כשהוא נושא עיניו ומורה באצבעו למעלה. ׳עמדה לנו, א-בני זכות מצוות פדיון הבן שקיימנו אמש בעיר החדשה בקריאת תורה, פרקי זוהר ופיוט…׳, ׳מי היה בעל החגיגה?׳, התפרץ אנדרה כבן העיר החדשה, לתוך דבריו של הקשיש. ׳א… א… המשפחה… מאיר… נכדתי שרה מב״ת(מנשים באוהל תבורך), אשתו של מאיר אביצרור׳, התפאר הקשיש. ׳נס גדול עשה הקב״ה לתמימים כמונו, הצטנע, והוסיף, ׳כמו שכתוב, שומר פתאים השם׳. הוא שהה עד כדי העלאת אנחה עמוקה, והחל להתרעם על ביתו שנחרב יחד עם כל בתי השכונה. ׳דירתנו הלכה מה תראוובאס(לא אליכם), הלכה כפרה… הלך הכל, השם נתן והשם לקח׳.
אנשי המשלחת הקשיבו ללהגו בחיוך כבוש למראה זקנו המתנפנף תוך כדי דיבור, ואילו אנדרה שתמונת שרה אביצרור לא משה מנגד עיניו, לא פילל שריבה מגונדרת כזו יצאה ממשפחה שלוחית של הקשיש. ׳אח אחיי׳, המשיך הקשיש להתאונן, ׳לא רק דירתנו נחרבה אלא כל בתי השכונה שקעו כאילו האדמה פתחה את פיה ובלעה אותם, כמו שקרה לעדת קורח, בעוונותינו הרבים׳. (אחדים מאנשי המשלחת החלו לגלות סימני עצבנות,אך מקס אותת להם בקריצת עין להירגע). ׳וילי וילי על תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא ונמחצו תחת עיי המפולת׳, קונן הקשיש, ואחז את ראשו בכפות ידיו. ׳לבי לבי לשכנינו היקרים׳, נהה בקול רוטט, ׳שלא נותר מהם אלא ילדה יתומה׳. בכי כבוש חנק את גרונו, כשהוא כורע מעייפות על ערימת עפר.
מקס ניצל את היאלמותו הרגעית של הקשיש וביקש מהנער להבהיר את התלאה. ׳הגענו לכאן בבוקר׳, פתח הנער את סיפורו בצרפתית, ׳ומצאנו צוות הצלה. הלכודים שקולותיהם בקעו ממעבי האדמה, חולצו ללא קושי. מהם כאלה שנפצעו קלות ומהם פצועים קשה, והיו גם כאלה שיצאו ללא פגע. לפני כשעה לקחו את כולם לבית חולים, והורו לנו לשמור על הציוד עד שישובו. הציוד נמצא שם׳, הוא הצביע על התל הגדול. אנדרה חייך, וצבט קלות את לחיו של הנער, שהשפיל את מבטו מתוך מבוכה.
דבריו של הנער התמזגו בנוף השמם והאדמומי ללא זכר של צמחיה, אף לא עלה נידף, ׳איך הייתה לשמה כרגע׳, מלמל הרב את פסוקו. באופק, מאחרי ענן דמוי תנין, הגיח כדור האש שהכהה את הראות בזוהרו. ובעוד אנשי המשלחת מפלבלים בעיניים ומשתאים לנוכח החורבן והשאייה קדחה במוחו של מקס השאלה, כיצד לשכנע אנשים השרויים עדיין בהלם על אסונם, שהעלייה לארץ היא הדרך היחידה לשיקומם. וללא היסוס החל לרשום בפנקסו את שמות הניצולים כפי שניקבו מפי הקשיש, כשאנדרה מצליף בו כל העת במבט משתומם.
׳אינני כה אטום רגש כפי שנדמה לך׳, ניסה להצטדק בפני אנדרה לאחר שסיים את רשימותיו. ׳מן הסתם מטרידה אותי הדאגה לגורלם של מוכי גורל אלה׳, הוסיף כשהוא מצביע על פנקסו. אנדרה חש נזיפה בנימת הדברים, אך השכיל להצניע את עלבונו. ׳לא התכוונתי לנזוף בך ידידי הצעיר׳, פייס אותו מקס. ׳ברם הרשה לי לומר שצעיר משכיל כמוך מקומו במדינה מודרנית כמדינת ישראל׳. אנדרה הביט בו אלכסונית כמתכוון לשאול, ׳ומדוע משכיל כמוך אינו עולה?׳, אך תחת זאת הפטיר, ׳ייתכן שאגיע לשם לפניך׳. מקס חייך וליטף את בלוריתו של הצעיר. ׳המתן רגע׳, ביקש וכרע שוב על ברכיו מול הקשיש שרטן בלי הרף על מיחושים. ׳רבי׳, פנה אליו, ׳ברצוני להודות לך על עזרתך׳, והושיט לו שטר בן אלפיים דראהם. הלה התבונן ארוכות בשטר וכשזיהה את ערכו, החל למלמל, ׳מי שבירך…׳, ׳רבותי׳, פנה מקס לאנשיו בלי להמתין לברכת הקשיש. ׳אנו שבים לעיר החדשה, עבודה רבה לפנינו…׳.
למחרת אותו יום הגיעה חבורת יהודים מישובים סמוכים, שלכמה מהם קרובים, או מכרים בקהילת אגדיר. הם חברו יחד עם אחיהם מהעיר החדשה, וצעדו ישר לאזור המגורים הישן. גם באזור זה, כבשכונת הכפריים, שקעו הבתים ברובם לתהום. יהודה p גיגי המכיר היטב את האזור על בתיו ודייריו הנחה את האנשים שהיו חסרי ציוד וניסיון, וסמכו, כנראה, על ׳סייעתא דשמייא׳. אחדים מלמלו פסוקי תהילים בלחש כל אימת שעלה הד של גניחות מבטן האדמה, ובעלי התושייה שביניהם הפעילו את כוחם הפיזי ואת דמיונם כדי לפלס דרך ולהגיע למי שעדיין נותר בחיים, לרוב ללא הצלחה.
בין ההריסות הבודדות שעל פני השטח משך את תשומת לבם מבנה קטן שנראה להם מרחוק כבקתה העומדת על תלה, וכשהתקרבו אליו התפלאו לראות חדר ששרד מבית שלם, כאילו יד נעלמה אחזה בו לבל ישקע לתהום יחד עם הבית. אחוזי סקרנות הזדרזו לפנות את שברי המתכת והאבנים שהקשו את הגישה לחדר, ותוך כך הגיעו לאוזנם גניחות והגאים חסרי מובן. הם עמלו קשות עד ששברו את הדלת שהייתה תקועה בין הקירות, וכשחדרו פנימה הופתעו לראות ישישה שרועה על מיטתה בריאה ושלימה.
׳אימא רחמה…אשרך נס מן השמים…זכות אבות…׳ נפלטו קריאות מקוטעות מפי בן גיגי שעמד בפנים מאירות כשידיו פשוטות למעלה. קולו הצרחני של האיש ניער את הישישה מעולם ההזיות שבו הייתה שרוייה, והסבה את מבטה, הנעוץ בקיר, אל האיש שהתקרב עד שעמד לצידה. ׳אייווה(ובכן) בני, בשלאמתכ(שתהיה בריא), ככה?׳ נזפה בו בנימה אימהית, ׳רק שמע אותכם והסתלק לו׳. ׳מי היה כאן אימא?׳ תמה בן גיגי. ׳הו הו, לו ראיתם אותו׳, זימרה בניגון דרמטי. ולאחר שהייה בת רגע פרשה את ידה הגרומה. ׳האוואכ(הנהו)׳ הצביעה על הגומחה שבקיר. ׳שם עמד הצדיק זכותו תגן עליכם ועל כל ישראל׳. ׳רבי כליפא מלכא עליו השלום בכבודו ובעצמו׳, הטעימה תוך רשרוש לשונה בין החניכיים הריקות כשחשה במבטם התוהה. ׳סיוטים׳ עבר לחש ביניהם בצרפתית.
עיניה נעצמו לרגע, אך לקול תקיעת שברים שנפלטה מגרונה נפקחו שוב. היא סקרה במבט מבויש את העומדים סביב מיטתה כמתנצלת על הרעש. ׳הוא אמר לי׳, מלמלה בכבדות כשעיניה נעצמות ונפקחות חליפות, ׳רחמה…א…רחמה…א בתי, המשיח עומד להגיע, כן… כן משיח, תגידי להם… ירושלים… ירוש…׳ היא שקעה בתרדמה. לאחר דומייה בת רגע אותת מוריס כהן, הפעיל שבחבורה, לשני בחורים, והללו אחזו בשני קצות המזרן והובילו את הזקנה לרחבת כלי הרכב כדי להסיע אותה למשכן המשלחת.
הם עקרו את המזוזה מן המשקוף,ועזבו את המקום בדומייה. בדרכם סיפר בן גיגי על אורח חייה הדתי של הישישה שהיה מלווה בפרישות וסיגופים, על פעילותה החברתית בקרב נשות הקהילה במאורעות של שמחה ושל יגון. ׳היא צמה שלישייה אחת לששה חודשים מאז שנתאלמנה לפני שתים עשרה שנה׳, הדהים אותם. ׳שני בניה׳, הוסיף, ׳עלו לירושלים, והותירו אותה עם בתה הנשואה לבעל לא יוצלח, לא אליכם׳. ובעודו מספר מצאו את עצמם עומדים על גדתו של מכתש מלא גושי בניין, שברי עץ ומתכת, גלגלי אופניים ומכוניות, וכל מה שנשתייר מבתים ששקעו ונהרסו עד לבלי הכר.
על הגדה הצפונית שממול, בטווח שלוש מאות מטר בערך, צצו מבנים בודדים שמרחוק נראים כבתים עומדים על תלם. הדבר משך את תשומת לבם של בני החבורה, וללא היסוס שירכו את דרכם על שפת המכתש בדרך עקלקלה עד שהגיעו למקום. ׳כאן גרה משפחת אשרף׳, הצביע p גיגי על בית שתקרתו התמוטטה ברובה וקירותיו מטים ליפול. בפנים לא היה איש מבני המשפחה. ׳אולי היו ערים בשעת הזעזוע והצליחו להימלט׳ שיער אחד הבחורים. ׳אמן כן יהי רצון׳, התפללו אחדים, ויצאו משם בדרכם למבנה הסמוך, שכל מה שנותר ממנו היו שני קירות מבוקעים וחזית שלימה של הבית. ׳אין שם דיירים׳, הודיע p גיגי, ׳הם עקרו לקזבלנקה לפני חצי שנה׳. שניים מבני החבורה שהכירו את דוד מנטרו אב המשפחה אישרו את דבריו של p גיגי, והוסיפו שהאיש הגיע מפורטוגל לאגדיר בשנות הארבעים, התפרנס ממספרה, וגר בשכירות כמו רבים, ולפי השמועה הוא עלה עם משפחתו לארץ.
הם פנו עורף מבלי להיכנס לדירה וחצו את הרחוב אל המבנה שממול. זה היה בניין בן קומתיים, שבו גרו שלוש משפחות ספרדיות ומשפחה צרפתית. אף בניין זה נהרס ברובו, וגושים גדולים של אבני בניין, וגזעי אלונים שנעקרו, חסמו את הכניסה לתוכו. כמה צעירים מבני החבורה הצליחו לטפס על המחסומים, והציצו במהמורה העמוקה שנפערה בחצר הבניין. ׳גויות לכודות תחת מפולות׳, צעקו. ׳מסכנים׳ קרא p גיגי בהבעת צער. ׳יש פצועים?׳ צעק לעברם מוריס ראש החבורה. ׳ואם יש, איך תוכל לחלץ אותם ללא ציוד מכני?׳ הקשה p גיגי, ׳אינך רואה אילו גושים ענקים רובצים עליהם?׳. מוריס נענע בראשו לאות הסכמה, ושניהם החליטו לשלוח אחד הבחורים להזעיק צוות הצלה.
כעת עשו את דרכם למבנה האחרון שבקצה הרחוב. הדבר הראשון שבו נתקל מבטם בהתקרבם למבנה היה שלד של מכונית מעוכה תחת מפולת של אחד הקירות. ׳זו מכוניתו של הנרי שריקי׳, נפלטה קריאה היסטרית מפי p גיגי. אחדים קרבו מייד למכונית לבדוק אם מישהו לכוד בתוכה, והיתר החלו להידחס לתוך הבית דרך סדק שנפער בין שני הקירות. המחזה שנתגלה לעיניהם היה מעורר חלחלה. חמש גויות-זוג צעיר ושלושה ילדים- שרועות ללא רוח חיים תחת גושי התקרה. ראש אחד היה מונח על כרית תחת גבשושית של עפר כשהגוף לכוד תחת צלע של בטון. בן גיגי גחן על הראש וניקה את הפנים.
׳אוי׳, צעק מרה, ׳זה הנרי׳, נהם בקול חנוק, ופרץ בבכי שהרטיט את האחרים עד כדי דמעות. ׳אם יש אנשי חסד בעיר, הרי הוא אחד מהם׳, התייפח p גיגי ותוך כך הוא סיפר על פעילותו הסוציאלית לשיפור תנאי חייהם של בני העדה הכפרית. ׳כל איש מצוק זכה אצלו לאוזן קשבת׳, סיים את דבריו כשהוא מוחה את דמעותיו. האנשים הקשיבו דומם כשעל פניהם נסוכה הבעה קודרת, ואנחות בוקעות מלבם. ׳פורענות איומה׳, הפטיר מישהו, וכולם נדו בראשם. בפוג תחושת היגון משו את הגוויות החוצה, ושניים מן החבורה הופקדו לשמור עליהם עד בוא חברה קדישא. ׳חסר ילד׳, קרא לפתע p גיגי בגרון ניחר, לאחר שמנה את הגוויות…
חריג מכל צוותי ההצלה פעל צוות קטן p שלושה אנשים־האב פידרו ושני חניכיו-שהשתדלו להצניע את עצמם ככל האפשר. משימתם הסודית הייתה להציל נשמות טהורות של ילדים יהודים. האב פידרו ראה בכך שליחות דתית-מורשה מאבות אבותיו, וקרבנותיו הראשונים היו שני ילדים בני שש ושמונה שחולצו על ידי חיל ההנדסה הצרפתי. הצוות ׳המושיע׳ נקלע באקראי לדרכו של החייל שהוביל אותם לבית חולים, ובחלקת לשונו הצליח האב להערים על החייל שיפקיד בידו את הילדים על מנת שיזכו לטיפול נאות. הלה שוכנע, והילדים הובלו אחר כך למקום שבו עתידים לשכוח את ׳שמע ישראל׳.
מעודדים מן ההצלחה המשיכו ׳המושיעים׳ לתור בין ההריסות, כשיללת ילד הגיעה לאוזנם והקפיאה את דמם. ובעוד הם מביטים אנה ואנה בדריכות רבה, הגיח ילד כבן עשר מאחת החורבות כולו זב דם ומדדה על שתי רגליו. הם רצו לעברו, אך הוא התמוטט לפני שהגיעו אליו. קרלוס נשלח להזעיק את הרופא הספרדי על פי הוראת האב שנטל את הילד בזרועותיו לפינה תחת צלו של קיר, ויחד עם עוזרו טיפלו בו עד שהתאושש. האב שסעד אותו בישיבה, שלח מבט חטוף במבושיו שנחשפו מתחת למכנסיו הקרועים, ותפס מייד שלפניו ילד יהודי.
הוא ליטף את שערו המעופר והפרוע של הילד, ושאל, ׳מה שמך ילדי הקטן?׳, ׳שריקי אלברט׳ השיב הילד כשעווית של כאב נסוכה על פניו. ׳ואייה ביתך ובני משפחתך?׳, הוסיף האב לחקור כשהוא מוחה בעדינות את זרזיפי הדם שנקרשו על פני הילד. אלברט סובב את ראשו אחורה ותר את הנוף במבט ממושך אך, התקשה לזהות את מקום מגוריו בין החורבות. ׳יש לך אחים, אחיות?׳, ניסה אנטואן יד־ ימינו של האב-לדובב את אלברט, שעיניו שוטטו עדיין בין החורבות. ׳ג׳ולייט׳, נפלטה צרחה מלווה יללה מפי אלברט, כאילו הוא קורא למישהי מרחוק. השניים לטשו בו מבט בוהה. ׳ג׳ולייט׳, לאט הפעם בקול חנוק, ופרץ בבכי. ׳ג׳ולייט היא אחותך׳, פנה אליו האב כשהוא מלטף בחיבה את עורפו. הוא השיב בתנועת שלילה תוך התייפחות. אנטואן שלף חפיסת שוקולד מילקוטו והושיט אותה לאלברט ׳זה ירגיע אותך׳, ניסה לשכנעו. הוא נגס ברעבתנות את השוקולד הרך, ורווה את צימאונו מן המימייה שהניחו לפניו. ולאחר שטיהרו את כל פצעיו בתרופות שהיו ברשותם, שאלו שוב על ג׳ולייט.
הוא בהה לרגע והחל את סיפורו כשדמעות נקוו שוב בעיניו; אמש שהה בביתו של חברו לכיתה, ושניהם התכוננו לבחינה בחשבון. סמוך לחצות ביקשה גברת דוראן מביתה ג׳ולייט, נערה בת חמש עשרה, ללותו לביתו. הם עברו ברחובות אפלים כדי לקצר את הדרך וכשהגיעו לרחוב האריה נשמע רעם אדיר… מכאן ואילך אינו זוכר מאומה, עד שפקח את עיניו בתוך שוחה חשוכה ואטומה. הוא חש מחנק מחמת האבק שחדר לגרונו, גופו רטט כולו מאימה. והוא החל לצעוק עד שהשתנק. עיניו נעצמו ונפקחו חליפות כשהוא שרוי ללא הכרה עד שקרן אור הסתננה מבעד לסדק צר בפינה, הוא רץ לכיוון האור כמו עכבר במבוך עד שהגיע לפינה, התבונן בסדק והבין מייד שקרש נחת על השוחה ואטם אותה. הוא השחיל את אצבעותיו בסדק, וכשכפות ידיו נגעו בקצהו של הקרש, הוא החל לדחוף אותו בכל כוחו עד שהתרחב הסדק כדי מעבר גופו הצנום, ובשארית כוחותיו הצליח לחלץ את עצמו מן המייצר.
הד מאד-רעידת האדמה באגדיר-דן מנור-חלק 2/3
עמוד 13
אפרים חזן ואנדרה אלבאז– אֶל מְשׂוֹשׂ אֶרֶ"שׁ יְפֵה נוֹף-רבי דוד בן אהרן חסין
50 – אל משוש אר"ש יפה נוף
לגדולי תורה. לכבוד רבי ישועה שאול אביטבול מדייני צפרו(ראו עליו: עובדיה, תפרו, ד, עמ' לא-לו) שיר מעין אזור ובו מדריך וחמש מחרוזות. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור אחד המסתיים במילה '. שני טורי המדריך מתחלקים לשניים.ישועה'
חריזה; א/ב א/ב גגגב דדדב וכר.
משקל: שמונה־תשע הברות בטור.
כתובת: פיוט יסדתי לכבוד החכם השלם דיין מצויין כהה״ר ישועה שאול במתא צפרו יע״א נועם ׳יד צר התם׳. סימן: אני דוד חסין.
מקור: א־ מו ע״א; ק- נה ע״א.
אֶל מְשׂוֹשׂ אֶרֶ"שׁ יְפֵה נוֹף / לִכְבוֹדוֹ זֶמֶר שִׁיר אַבִּיעָה
בְּמִצְנֶפֶת בַּ"ד צָנוֹף יִצְנֹף / וּבְרֹאשׁוֹ כּוֹבַע יְשׁוּעָה
נֶאֶסְפוּ בּוֹ כָּל הַהֲדָרִים / פְּקוּדֵי ה' יְשָׁרִים
מִפִּי סוֹפְרִים גַּם סְפָרִים / מֶרְכְּבוֹתֶיךָ יְשׁוּעָה
יוֹם זֶה נִכְבָּד רָאוּ עֵינַי / גִּבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר ה'
אָשִׁיר בְּשִׁירַי וּרְנָנָי / זִמְרַת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה
דּוֹר יְשָׁרִים בּוֹאוּ שְׁעָרָיו / מִצּוּף דְּבַשׁ מַתְּקוּ אֲמָרָיו
יִרְאַת ה' אוֹצָרָיו / רָחוֹק מֵרְשָׁעִים יְשׁוּעָה
וְאוֹתוֹ יוֹם יוֹם תִּדְרֹשׁוּן / אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּן
וּשְׁאַבְתִּים מַיִם בְּשָׂשׂוֹן / מִמַּעַיְנֵי הַיְּשׁוּעָה
דָּן יָדִין עִמּוֹ בְּיֹשֶׁר / וּמַטִּים דֶּרֶךְ מְיַסֵּר
מִַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר / טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה
חָסִין קָדוֹשׁ יַרְבֶּה שְׁלוֹמוֹ / יָשִׂים אֶת הַמִּשְׂרָה עַל שִׁכְמוֹ
יִרְצֶה ה' בְּעַמּוֹ / יְפָאֵר עֲנָוִים בִּישׁוּעָה
- אל… נוף: על פי תה׳ מח, ג, וכאן כינויים של כבוד לר׳ ישועה. משוש אר״ש: משחק לשון שכיח, המילה אר״ש מציינת יכולת הבעה ולמדנות. 2. במצנפת…יצנוף: על־פי וי׳ טז, ד, וציין ב״ד בגרשיים לציון ראשי תיבות בית דין, ששירת כחבר ב״ד. ובראשו כובע ישועה: על-פי יש׳ נט, יז, ורמז לשמו של המהולל בסופי המחרוזות. 3. ההדרים: כל דברי ההדר והמעלות הטובות. משחק לשון על־פי בר׳ כט, ג. 4. מפי… ספרים: שלמד גם ממוריו וגם מן הספרים. הלשון על־פי הכוזרי ב, ע״ב, ועל-דרך גיטין עא ע״א. מרכבותיך ישועה: על־פי חב׳ ג, יח. 5. גבעת… ה׳: שמ״ב כא, ו. וציין בזה את מקום מושבו של ר׳ שאול ישועה, העיר צפרו. 6. זמרת… לישועה: שמי טו, ב. 8. רחוק מרשעים ישועה: משחק לשון על־פי תה׳ קיט, קנה. 9. ואותו… תדרשון: על-פי יש׳ נח, ב. אשר… תעשון: על־פי בר׳ מא, נה. 10. ושאבתם… הישועה: על-פי יש׳ יב, ג. 11. דן ידין עמו: על-פי בר׳ מט, טז. ומטים דרך: הסרים מדרך הישר ומדרך התורה. מיסר: הוא מעניש ומוכיח. 12. משמיע… ישועה: יש׳ נב, ז. 13. ישים… שכמו: על-פי יש׳ ט, ה. 14. ירצה… בישועה: על-פי תה׳ קמט, ד.
- אפרים חזן ואנדרה אלבאז– אֶל מְשׂוֹשׂ אֶרֶ"שׁ יְפֵה נוֹף-רבי דוד בן אהרן חסין
הצב״י מורי מרדכי עמאר ס״ט -פס״ד מחכמי פאס המחייב את קהלת פאס לשלם לר׳ יעקב אבן צור את משכורתו
התצ״ז:1737
פס״ד מחכמי פאס המחייב את קהלת פאס לשלם לר׳ יעקב אבן צור את משכורתו.
טופס שטר הסכמת הקהל קדוש ישמרם צורם וזה נוסחו אות באות: בימי חנוכה משנת חמשת אלפים וארבע מאות ושמנים ושבע לבריאת עולם,[1727] שם נמצינו ושם היינו במתא מכנאסא יע״א כשלשים או ארבעים איש מיחידי סגולה מקהלינו קהל מתא פאס יע״א, והוסכמנו עם הרב המורה הדיין המצויין כמה״ר יעקב אבן צור נר״ו בן לאותו צדיק וחסיד הרב כמהה״ר ראובן זצולה״ה, ונשבענו לו שבועה חמורה בשי״ת שבשובו לשלם לשכון כבוד בארצינו פה פאס יע״א אנחנו חייבים לו ולב״כ(ולבאי כחו) בכל אלה הדברים אשר יבואו לפנינו, ראשונה אנחנו חייבים לפרוע לו סך חמשים אוקיות מכט״ק (מכסף טהור קדמון), ממסר״א(ממטבע מולאי סמעאיל רחמו אללאה) בכל חדש מדי חדש בחדשו חדש ניסן וחדש תשרי שבכל שנה ושנה נפרע לו בכ״א (בכל אחד) מהם סך מאה אוקיות מכ"ט, זאת שנית שבימות הקיץ בזמן האסיף והכנסת האלעוולא אל הבית נסייעהו לרב הנז' בסיוע שיש בו ממש כיד ה׳ הטובה עלינו, וכן בזמן שמחת בניו קטון וגדול שם הוא ישצ״ו נסייעהו כיד ה׳ הטובה עלינו לא נוכל להתעלם, וכן בזמן יוקר השער אשד לא יבוא ולא יהיה נסייעהו כפי העת וכפי הזמן, וכל זה מלבד שטדי כתובות שלא תגע בהם יד שום חכם וסופר זולתו לכותבם כלל, הן כתובת בחור ואלמון, הן כתובת זקן, כל הנקרא בשם כתובה, ואפי׳ כתובה דאידכסא, כל קבל די הוה עביד מן קדמת דנא.
ואף גם זאת מוטל עלינו אנחנו החתומים לעמוד ולהשתדל בכל עוז ותעצומות בבואו לשלם פה פאס יע״א לאסוף ולקבץ לו קהל ועדה וישראל להיות קבועים להתפלל בבית תפלתו כימי עולם וכשנים קדמוניות, גם אנחנו מקבלים אותו עלינו קבלה גמורה להורותינו את הדרך אשר נלך בה ואת המעשה אשר נעשה לשמוע עצה ולקבל מוסד בכל דבר וענין, ומדבריו לא נסור ולא נזוז ולא נטה ימין ושמאל, והכל בהצטרפות הרב הגדול שיחיה נר״ו', וכל זה כבר קבלנוהו בזמן הנז״ל בש״ח בשי״ת ויוסיפים אנחנו לעת כזאת לאשרו ולקיימו מעת בואו לשלם לדור פה פאס יע״א וכל ימי משך דירתו פה לחיים טובים ולשלם.
ולפי שנתגלגלו שינויי הזמן ותהפוכותיו ומקריו בעונותינו שרבו, נתעכב הדבר וארכו הימים מאז ועד עתה ולא יצא הדבר לפועל, ולכן חוזרים אנחנו לעת כזאת לקבל לאשר ולקיים את כל הדברים האלה אשר דברנו ונשבענו עליהם כאמור. וכגון דא צריך לאודועי, שכל הבא רשום בכתב אמת ישר ונאמן ומקובל ומרוצה ומוחזק ומקויים עלינו ועל בנינו ועל כל הבאים אחרינו קבלה גמורה לקיימו ולהחזיק בו חזקה גמורה, לקומם לרומם בדת המעוז דגל תורת אלהינו, עד יחונן לשארית הפלטה, ויאיר העלטה, ישוב ירחמנו בביאת צמח צדיק במהרה בימינו אכי״ר. ועל דבר אמת וצדק שכך הוסכמנו עם הרב הנז' בזמן הנז״ל, ונשבענו שבועה חמורה בשם יתברך לקבל ולקיים את הבא כתוב ומפורש בספר כנז', כתבנו וחתמנו שמותינו פה בחדש אדר שני בשנת יבא דודי לגנ״ו (התפ״ו) וכו' לפ״ק במתא פאס יע״א והכל שריר וקיים.
ובסמוך כתוב כל מא מכתוב לפוק מקבול עלינא לבד אדראהי׳ באש חונא מחוייבים פיכול שהאר חתא ניסן ותשרי מאהום גאייר נם ופוואקת לעאוולא נעאוונוה בנדבה די כיפ יעראפ יודע תעלומות אירא נבכלו ומא האד אדראהי׳ למדכורא נביעו פיהא אולאדנא ונעטיווהא וכל מא משרוט נעמלוה מרוצה ומקובל עלינו ועל בנינו ועל כל הבאי׳ אחרינו, והאד אלעאם אלוולי נעטיוויה פיאסיאיף מאה אוקיות חוב גמור בקש״מ בדל״ב זייאדא דון נם פי אשהאר וקיים. וחתום כהה״ר משה בן מאמאן ישצ״ו , והר׳ יעקב הכהן, והר׳ יוסף לוי, והר׳ מנחם מונסונייגו, וכה״ר שמואל ן׳ דוד וחיון, והר׳ משה גאבישון, והר׳ יוסף ן׳ סמחון, והר׳ יהודה ן׳ משה, והרבה אחרים עד תשלום נ״ב אנשים מטובי עיר פאס יע״א והכרנו החתימות הנז׳ ולראיה ח״פ וקיים.
תרגום: כל מה שכתוב לעיל מקובל עלינו, מלבד הכסף שנתחייבנו בכל חודש לרבות ניס ן ותשרי אינינו רק חמישים אוקיות. ובזמן הכנסת הצידה לקראת החורף נעזור לו בנדבה כמו שברור ליודע תעלומות שלא נרמה אותו. אבל בעד תשלום הכסף המוזכר נמכור בנינו וניתן לו, וכל מ ה שהוסכם נקיימנו והוא מרוצה ומקובל עלינו ועל בנינו ועל כל הבאים אחרינו. והשנה הזאת הראשונה ניתן לו תוספת מאה אוקיות שהוא בשבילנו חוב גמור בקנין שלם מעכשיו במנא דכשר למקנייא ביה תוספת מלבד חמישים מתקאלים של כל חודש. 20 . על פי חבקוק א׳ י״ג.
טופס פסק דין על ענין הנז״ל וזה נוסחו אות באות: בשבטי ישראל הודענו נאמנה אליכם אישים נקרא יחידי סגולה וקולינו אל בני אדם העומדים על הפקודים במחנה העברים אשר בעיר הלזו המעטירה צפירת תפארה, כי לא תאבד תורה מכהן, ועצה מחכם, ודבר מנביא, ולא עת לחשות אבל עת לעשות לה׳, אך משפטים נדבר כי המשפט לאלהים הוא, כי איך תעלימו עין וסתר פנים תשימו, למה תביטו לבגוד, תחרישו לבלע״, ולהשחית נחלת צדיק ומושיע, ורב מורה צדק בקהלתינו מר ניהו רבה רעמיה מדברנא דאומתיה, החכם השלם והכולל, דיינא איהו ונחית לעומקא דדינא, כמוהה״ר יעקב אבן צור יצ״ו, אשר נהג דיינות ורבנות זה שלשים וארבע שנים רצופות , ונשא עול סבלכם וטרחכם ומשאכם, ועתה שמתם פניכם לקפח פרנסתו נצבים לקראתו, ומה גם בעת ובעונה הזאת אשר גאו מי שחו, באו מים עד נפש, באו בנים עד משבר וכח אין ללידה, מצער יוקר השער ומצוקי העתים וחתחתים בדרך, והעיר במצור ומצוק מוקפת כרכום[אויבים – עפ״י כתובות פ״ב משנה ב׳.], וע״ז אמרו כל המעמץ עם יציאת הנפש ה״ז שופך דמים, ב״מ (בר מינן), איך נשא פנינו ואנה נוליך את חרפתנו.
ואפילו היה במציאות ובמונח קיים שלא באו הקהל במסורת הברית ובקשר החיוב להרב נר״ו בכתב מפורש, היה הדין נותן לכפות על עסקי מזונותיו ופרנסתו ולכל אנשי ביתו ולמשכן נכסי הקהל ולהדר דינם, כמו שהדין פשוט בטח״מ סי׳ ט׳ שחובה על בני העיר לזון ולפרנס דייניהם וחכמיהם בכבוד והם קודמים לכל אדם, וכדאי׳ בטי״ד סי׳ רנ״א שהחכמים קודמים לכל אדם וכל הגדול בחכמה קודם לחבירו , ורבינו הקדוש ע״ה שנצטער על שנתן פתו לעם הארץ בשני בצורת אינו אלא מחמת שלא היה ספק במה לפרנס את שניהם הת״ח וע״ה, וצריך להקדים בני תורה תחלה וכמ״ש התוספות והריטב״א ופסקה מרן בסי׳ הנו׳, וכ״כ ר״י על משנת ממהר לשמוע וקשה לאבד דנפקא מינא לדינא שצריך להקדים לזון הזכרן קודם השכחן, וכתב הרא״ש בתשובה ופסקה מרן בטא״ח סי׳ נ״א צבור שצריכים לשכור רב וש״ץ ואין הרא״ש ואין ספק בידם לשניהם אם הוא רב מובהק ובקי בהוראות ובדינים הוא קודם וכו׳, ומסיים שם דאין לפרנסו מכיס של צדקה דגנאי הוא לו.
וכל שכן עתה שבאו הקהל בשערי ההסכמה ונכנסו במסורת הברית והשבועה חמורה וכו׳ שנשבעו לקיים כל תנאי פרטי ההסכמה כמו שעדיו בחיתומיו זכין לו, דאין ספק שחייבים הקהל ישצ״ו לפרוע לו קצבת התנאים המפורשים בכתב הנשתוון מדי חדש בחדשו, שכל התנאים הנז׳ הם שרירים וקיימים מן הדין לא יפול מהם דבר ארצה , שהרי כולם נעשו במעמד וז׳ טובי העיר וגדוליה, ומשה על גביהם ה״ה הה״ר משה בן מאמאן נר״ו שכל צורכי העיר נהתכין היו על פיו, והוא שליח ואפוטרופוס הקהל לכל דבר, ומבואר בדברי הפוסקים דאע״ג[דאף על גב] שהוזכר בגמרא דבעינן ז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר, לאו דוקא! אלא כל שנעשה הדבר בפרסום הו״ל כמעמד אנשי העיר, ועוד ביארו ז״ל דלענין מכירת בית הכנסת ששם הוזכר ענין מעמד אנשי העיר אין צריך מעמד אנשי העיר אלא לענין הוצאה לחולין, אפילו למישתי ביה שיכרא, דלענין הפקעת קדושה הוא דבעינן מעמד כל אנשי העיר, וסיים בה מהר״י, אדרבי סי׳ ס״ג וז״ל הרי שמה הרי שמה שעושין ז׳ טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר אפי׳ בדברים שנראה שלא נתנו להם רשות לפקוח עליהם הוא קיים, כ״ש בנדון דידן שעיקר מינוי הפרנסים הוא לפקח בעניני הפרעונות וכו׳, דפשיטא שמה שעשו הוא קיים, אפי׳ עשאוהו שלא ברשותם ורצונם , כ״ש בנ״ד אומדנא דמוכח הוא שהיה ברצון ורשות כל הקהל וכו׳, ובסי׳ קס״ב הביא לראיה גמורה לשון הירושלמי ופי׳ הרשב״א והר״ן בה יע״ש. ותו שכתב הרא״ש בתשר פסקה טור יו״ד סי׳ רמ״ח אם האשה השכירה מלמד לבנה ושמע האב ושתק ודאי ניחא ליה וכו׳, וא״ב בנ״ד אף מי שלא חתם אינו יכול למחות, שהרי בפרסום רב היה וודאי ניחא להו ושוב אינן יכו׳ למחות.
ובר מן דין, שהרב המורה נר״ו שלו הוה בביתיה, ורענן בהכליה במתא מכנאס יע״א, רב ומורה צדק בקהלה המפוארה הנז׳, וארוחתו ארוחת תמיד נתנה לו, פרס קבוע מדי חדש בחדשו מאת הקהל בכבוד והדר, תמידין כסדרן, ומוסיפין כהלכתו, ותהא המשרה על שכמו ברבנות ושררה שם י״ב ישנים רצופות, ובהיות קיבוץ כללי שם במכנאס לשאר קהלות המערב, ומכללם היו הולכים ק״ק פאס והיו רואים הנהגתו הישרה ועמידתו בפרץ עליהם עד יוציא דינם לאור עם שאר הקהלות דין אמת לאמתו, ע״כ ירימו ראש לומר אחות לנו בבית המלך ובכן נתאוו תאוה לדגל מחנה שכינה, להשיבו לאיתנו הראשון לשכון כבוד בארצינו, ובקשו ממנו פעמים רבות מדי עברם שמה דרך פיוסים ותחנות לעשות רצונם להעתיק דירתו ולקבעה בכאן, ולנהוג דיינות ורבנות כמשפטו הראשון, ראשון לכל בית יוסף לכל דבר שבקדושה, וגם הם יעשו רצונו לתת לו מנתו גם בכל חודש ושאר תנאים הבאים בכתב החיוב החתום מהקהל יצ״ו, ונשא פניהם לדבר הזה ובא עמהם, ומאחר שהם הביאוהו ממקומו והפסידוהו מה שהיה נוטל מק״ק מכנאס מדי חדש בחדשו כנז׳, הדין נותן שחייבים הם לתת לו הפרס הנז׳ באין אומר ואין דברים מדינא דגרמי כמבואר בחו״מ סי׳ של״ג, ולא מבעיא מה שהם חייבים לו מן העבר שאין להם מפלט מן הדין ממנו, אלא אף מכאן ולהבא לא מצו הדרי בהו מטעמא דדינא דגרמי הנז׳, גם מחמת שקבלו רבנותו ותנאיה בשבועה חמורה וכו׳ עליהם ועל זרעם ועל כל הבאים אחריהם ואדעתא דהכי העתיק דירתו ממכנאס ובא עמהם לכאן, ולא מצו הדרי בהו מכי התחיל במלאכה, דומיא דפועל דכיון שהתחיל הוא יכול לחזור ובעל הבית אינו יכול לחזור, ולא צריך בזה לא קנין ולא שבועה, וכמ״ש הריב״ש ז״ל סי׳ תע״ו ופסקה מרן ס״ס שט״ו ודוכתי אחריני, ותו דעל דברי הקהל אינן צריכין קנין וכו׳, נוסף על זה דבנ״ד הוא מדי דמצוה, ואמירתם לגבוה הוא, ועוד אתינן עלה מדין נדר כיון שהנהיגוהו ב׳ וג׳ פעמים הוקבע עליהם קביעות גמור תמיד כדאי׳ בטור יו״ד סי׳ רי״ד, ועוד כתב הרא״ש בתשו׳ פסקה מרן ס״ס רי״ד הנז׳ וז״ל קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם אפי׳ בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה, אלא שנוהגין כן מעצמן לעשות גדר וסייג לתורה, וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם הרי הם כאנשי העיר וכו׳ יעו״ש. ואין לך גדר וסייג לתורה כקיום הספקת הרב המורה לתת לו מנת למען יחזק בתורה ויהיו דבריו נשמעים בעיר, ונבנתה על תלה. ועל כיוצא בזה אז״ל והכהן הגדול מאחיו גדלהו משל ואם יצטרך להיות נודד ללחם אֹיָה ללחמו ללחם ביתו ” היאך יתקבלו דבריו , אחיו ויגזר אומר ויקם לו ובמשפט יעמיד ארץ.
הצב״י מורי מרדכי עמאר ס״ט -פס״ד מחכמי פאס המחייב את קהלת פאס לשלם לר׳ יעקב אבן צור את משכורתו