מורשת יהדות מרוקו

מנחם זולאי-מפי פייטנים ושופכי שיח

ספר זה מחזיר אל ארון הספרים העברי פיוטים ושירים, רובם שירי קודש, שנתחברו בארץ ישראל ובסביבותיה בין המאה החמישית למאה השתים עשרה לסה״נ ונתגלו בגניזת קהיר. שירים אלו מעלים הדים מרתקים מימים רחוקים: צער הגלות ותקוות הגאולה, תחינת החוטא וסליחת האל, אהבת תורה ודברי מוסר, ולעתים אפילו ריחות שדה של יהודים העובדים את אדמתם. כל אלה מנוסחים כאן בלשונם המפוארת של פייטנינו הקדומים.

השירים שבספר נתפרסמו על ידי חוקר הפיוט הגדול, ד״ר מנחם זולאי ז״ל, בשנים תרצ״ז-תשט״ו (1916 ־1954 ), בעיקר בעיתון ׳הארץ׳. אולם, לאחר שנגאלו מגניזה בת מאות שנים בין דפי כתבי יד בלים, שבו ונגנזו בין עלי עיתונים ישנים. הם נדפסים כאן מחדש כשהם מלווים בהקדמות הקצרות ובביאורים שהוסיף להם זולאי בעת פרסומם הראשון. בסוף הספר בא מדור של מקורות, הערות מחקריות ועדכונים ביבליוגראפיים מאת עורכת הספר.

ד״ר מגחם זולאי (גליציה, תרס״א – ירושלים, תשס״ו) היה מגדולי חוקרי הפיוס העברי במאה העשרים. הוא נמנה עם הצוות המובחר והמצומצם של המכון לחקר השירה העברית שייסד שלמה זלמן שוקן ז״ל (ברלין, תר״ץ; מתרצ״ד בירושלים), ובמסגרתו עסק בחקר הפיוטים ששרדו בגניזת קהיר. הוא פענח לראשונה אלפי כתבי יד ופרסם מחקרים רבים וחשובים ובראשם ספרו פיוטי יניי (ברלין, תחר״ץ). פטירתו ללא עת קטעה את פועלו המדעי הברוך.

"ושמחת בכל הטוב –

אשר נתן לך יהוה אלהיך" (כי תבוא, כו, יא).

"בכל הטוב" –  פירוש, דבר הכולל כל הטוב,

ואין זה אלא הקב"ה, שהוא מקור הטוב".

"בכל הטוב" – התורה כוללת את כל הטובות שבעולם".

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"אין טוב אלא תורה.

שאילו היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה,

 היו משתגעים ומתלהטים אחריה,

ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב מאומה,

כי התורה כוללת את כל הטובות שבעולם" (דב' כו, יא).

 

{המילים הקדושות הנ"ל של רבנו-אור-החיים-הק',

 זכו לביצוע מרגש, ע"י הרב הלל}.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהשמחה האמיתית היא בלימוד תורה, וכדברי קודשו:

"אין טוב אלא תורה. שאילו היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה – היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב מאומה, כי התורה כוללת את כל הטובות שבעולם" (רבנו-אוה"ח- הק' כו, יא). כמו שהמשוגע מנותק מהמציאות, כך לומד התורה הספון באוהלה, בבחינת – "אדם כי ימות באהל".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסתמך על דברי הזהר (בהר ס"א ע"א) המסביר שהמזון הרוחני של עולם הבא, אינו נמצא בעולם הזה אלא בצמצום גדול, והוא מתומצת במתיקות התורה אותה אנו לומדים, ובזכות לימודה, נירש חיי עולם הבא.  על כך אמר רבי אלעזר: "אור שברא הקב"ה ביום ראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיוון שהסתכל הקב"ה בדור המבול והפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים – עמד וגנזו מהם, שנאמר: "וימנע מרשעים אורם" (איוב לח, טו). ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא שנאמר: "וירא אלוהים את האור כי טוב" – ואין טוב אלא צדיק, שנאמר: "אמרו צדיק כי טוב – כי פרי מעלליהם יאכלו" (ישעיה ג, י). כיון שראה אור שגנזו לצדיקים – שמח". (חגיגה יב, ע"א).

 

"על מה אבדה הארץ? ויאמר ה': על עוזבם את תורתי" (ירמיה ט יב).

רב הונא ורבי ירמיה בשם רבי חייא: "הלואי אותי עזבו, ו-ת-ו-ר-ת-י  ש-מ-ר-ו.

למה? ה-מ-א-ו-ר שבה מחזירם למוטב" (מדרש איכה רבה פתיחתא ב)

 

 

המסר האמוני מדברי קדשו:

"כי לקח טוב נתתי לכם – תורתי אל תעזבו":

המרשם הבדוק לחתימה טובה בראש השנה ולחיי עולם הבא,

 לימוד תורה מתוך שמחה.

 

 

"והיה כי תבוא אל הארץ אשר יהוה אלהיך נותן לך נחלה,

 וירשתה וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה…

ושמחת בכל הטוב – אשר נתן לך יהוה אלהיך" (דב', כו, א-טו)

 

הבאת הביכורים.

מידת הכרת הטוב, ותורת הריסון העצמי.

 

 

פרשתנו פותחת במצות הבאת ביכורים לבית המקדש בין פסח לשבועות (כו, א – יא), בה מביא החקלאי מפירות שבעת המינים שביכרו ראשונים בשדהו. הבאת הביכורים נעשתה בטקס מרשים בו השתתפו חקלאי המחוז שעלו בתהלוכה המלווה בכלי נגינה כדברי המשנה במסכת ביכורים: "יורד אדם לתוך שדהו, ורואה תאנה שבכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר – קושרו בגמי ואומר "הרי אלו ביכורים…".

 

מידת האיפוק:

מצות הביכורים, מסמלת את מידת האיפוק, היות ובעל השדה רואה את ראשית ביכורי שדהו עליהם טרח ועמל בעבודה קשה במשך השנה, והתורה מצווה אותו: תתאפק, ותעלה אותם לבית המקדש.

בעיית מידת האיפוק מלווה אותנו מאז אדם הראשון שחי עם אשתו לפני כניסת השבת, ולא חיכה לשבת כדברי רבנו האר"י הק'. כ"כ לגבי האכילה מעץ הדעת ביום שישי במקום לחכות לשבת המלכה.

"החיפזון מן השטן". שלמה המלך היה ער למידת "החיפזון מן השטן", וכתב לנו מוסר השכל: "לכל, זמן. ועת לכל חפץ תחת השמים" (קהלת ג, א). יוצא מדבריו, שמידת האיפוק מהווה את הבסיס להצלחה בעבודת ה', ובחיי המעשה בכל אשר נפנה.

בפרשת הביכורים נזכרים י"ג פעמים שם הוי-ה כנגד י"ג מידות של רחמים: "א-ל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת…". אם זכית בהכרת הטוב כלפי מטיבך – הקב"ה, וגם עזרת לעניים – הרי אתה "רחום וחנון" כמו הקב"ה, לכן מובטחת לך ברכה גם לשנה הבאה. (רש"י).

 את ה-י"ג מידות אנו קוראים כל יום, ועוד יותר בימים הנוראים, כדי שגם אנו נפנים ונתנהג לאור מידותיו של הקב"ה: "מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'", ובכך נזכה למחילה, סליחה וכפרה מצד אחד, ומצד שני, לשנה טובה ומבורכת – "מטל השמים ומשמני הארץ, ורוב דגן ותירוש".

רש"י הק' אומר על הפס': "ושמרת ועשית" (דב' כו, טז): "בת קול מברכתו: הבאת ביכורים היום – תשנה לשנה הבאה". כאשר האדם מקיים מצוה, הקב"ה מזכה אותו בברכה.

 

מידת ההודיה לבורא עולם:

 במהלך טקס הבאת הביכורים, המביא נואם נאום מרשים המכונה בפי חז"ל: "מקרא ביכורים" שעל חלקו אנו חוזרים בליל פסח: "ארמי אובד אבי, וירד מצרימה… וירעו אותנו המצרים… ויוציאנו ה' ממצרים…". הקטע הנ"ל מקפל בתוכו את ההיסטוריה הנצחית של עמ"י, בו אנו מודים לקב"ה על  הצלחתנו מידי אויבינו, החל מלבן הארמי שרדף אחרי יעקב וניסה לאבדו, דרך השעבוד במצרים, ועד ימינו. וכן על כך שהקב"ה זיכה אותנו להכיר לו תודה על ידי הבאת ביכורים מראשית שבעת המינים בהם השתבחה א"י "אשר עיני יהוה אלוהיך בה מראשית השנה, ועד אחרית שנה" (דב'. יא, יג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' פותח כדרכו בקודש בפירוש הביטוי "והיה" – לשון שמחה. להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ. על דרך אומרו (תהלים קכו ב), 'אז ימלא שחוק פינו…". כלומר, השמחה האמתית רק בארץ ישראל בה ניתן לקיים את המצוות בשלמות, כולל המצוות התלויות בארץ דוגמת מצות ביכורים הפותחת את פרשתנו.

רבנו כולל בפסוק הראשון ארבע מצוות, וכך דברי קדשו: "ונראה שכוונת הכתוב היא שיצוו ה' ארבע מצוות":

 

א. אשר יהוה אלהיך – נותן לך" – ירושת ארץ ישראל באה מרצונו וכוחו של הקב"ה ה'נותן' – לנו את הארץ, ולא מכוחנו אנו. הפעל 'נותן' בזמן הווה, רומז שבכל דור ודור לרבות בימינו, הקב"ה 'נותן' לנו את  ארץ ישראל, במידה ונקבל את אלקותו עלינו, ולכן נאמר 'אלוהיך'. וכדברי קדשו: "שעל מנת שיקבל אלקותו עליו, הוא נותן".

רואים אנו שבעזהי"ת, עמ"י ממשיך לשגשג בא"י, למרות שהוא מוקף במיליוני אויבים צמאי דם, המנסים השכם והערב להפילו. אין זאת אלא מפאת גדלותו כי רבה של הקב"ה, הנותן לנו בכל רגע ורגע את ארץ ישראל.

 

ב. "וירשתה" – "להוריש הארץ מיושביה… לגרש אויבי ה' מארצו" (כדברי קדשו).

ג. "וישבת בה" – מצות ישוב א"י כמצוה בפני עצמה כדברי הרמב"ן: "על דעתי זו מצות עשה" (במ' לג נד).

ד. "ולקחת מראשית כל פרי האדמה"– מצות ביכורים שתפורט להלן על דיניה וסמליה.

 

 

"ולקחת מראשית כל פרי האדמה" (דב'. כו ב).

    ע"י הבאת הביכורים, אנחנו מתקנים את חטא המרגלים (רבנו האר"י הק').

 

רש"י: "מראשית – ולא כל ראשית. שאין כל הפירות חייבין בביכורים, אלא שבעת המינים בלבד. ובהמשך הוא מביא את המשנה בביכורים: "אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, ענבים שביכרו, רימונים שביכרו, כורך גמי עליהם לסימן ואומר: הרי זה ביכורים.

 

רבי מנחם זעמבא שואל: מדוע מזכירה המשנה רק את שלושת הפירות הנ"ל מתוך שבעת המינים?

בתשובתו הוא מביא את דברי רבנו האריז"ל האומר: בכדי לתקן את חטא המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ רעה, בכך שהדגישו את המוזרות בפירות הנ"ל, אותם נאלצו לשאת כמה אנשים, ככתוב בפרשת שלח: "ויבואו עד נחל אשכול ויכרתו משם זמורה אחת ואשכול ענבים אחד וישאוהו במוט בשנים, ומן הרימונים ומן התאנים" כפי שנאמר במשנתנו לגבי הביכורים. לכן, מדגישים את יופיים, ומביאים אותם לבית המקדש.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש: "מראשית – שאם ביכרו הרבה כאחת, אינו חייב להביא כל ראשית, אלא אשר יחפוץ מהם". לגבי הבאת הביכורים רק משבעת המינים. רבנו לומד זאת ע"פ גזירה שווה: "נאמר כאן 'ארץ' וגו', ואומרו 'כל פרי'. פירוש, כל הפירות ששיבחתי לך בהם הארץ" (ע"פ ספרי כי תבוא כו ב, פסקה רצו).

 

 

 

"ואמרת לפני יהוה אלהיך, ביערתי הקודש מן הבית…".

רש"י: "התוודה שנתת מעשרותיך" (דב' כו יג – טו).

 

וידוי מעשר – מידת הדאגה לחלשים.

 

 מצות וידוי מעשר, מהווה המשך למצוות מתן מעשרות המופיעה בפרשת ראה: "מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך… ובא הלוי… והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך – ואכלו ושבעו, למען יברכך יהוה אלהיך בכל מעשה ידיך אשר תעשה" (דב', יד, כח – כט).

בפרשתנו, מצווה האדם לספר לקב"ה בפני הכהן, שאכן הוא נתן את המעשרות כנדרש:

 "ואמרת לפני יהוה אלהיך ביערתי הקודש מן הבית – וגם נתתיו ללוי ולגר, ליתום ולאלמנה…"

הביטוי "וידוי" קשור יותר לעבירות עליהן אנו מתוודים. כלומר, מתוודים בוודאות על כל אשר פגמנו.

החידוש פה, גם על המצוות שעשינו כמו מתן מעשרות, עלינו לוודא שאכן עשינו אותן בשלמות, ולא עיגלנו פינות, כדברי הכתוב: "עשיתי ככל אשר ציוויתני". רש"י אומר על כך: "שמחתי ושמחתי בו".

מוסר השכל: עלינו לנסות לקיים כל מצווה בשלמות, היות ובעולם האמת נצטרך למסור דו"ח מדויק על הדרך בה קיימנו כל מצווה, ולהבדיל, כל עבירה.

קיום מצוה בשלמות – יוצרת מלאך שלם המצטוות אלינו בבחינת "כי מלאכיו יצווה לך", כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

 

"והצצתי בפרשה הזו, שרומזת גם כן ביאת ארץ העליונה…

שאין ראוי לאדם לשמוח – אלא שיבוא לארץ העליונה"

  (רבנו-אוה"ח-הק'. כו, ה).

 

א. השמחה בישוב ארץ ישראל.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "והיה כי תבוא אל הארץ: "והיה" – לשון שמחה, להעיד שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ" דבר אותו יישם רבנו הלכה למעשה בשנת תק"א {1741} כאשר עלה לא"י בראש תלמידיו ובני ביתם, כשלושים נפשות, והקים את ישיבת 'מדרש כנסת ישראל בירושלים'.

כ"כ, אותיות המילה "והיה", רומזות לשם הוי-ה = י-ה-ו-ה.

רבנו כתב בהמשך: "ושמחת בכל הטוב" (כו, יא) שהשמחה האמתית היא בלימוד תורה וקיום מצוותיה אותן ניתן לקיים בשלמות רק בארץ ישראל, ובפרט המצוות התלויות בארץ כדברי רבנו משה קורדוברו: "וכן עניין התורה – עיקרה בארץ ישראל, ורוב מצוות, תלויות בה" ("אור נערב" לרמ"ק חלק ג, סוף פרק ה).

 

ב. השמחה בארץ העליונה – והמלחמה ביצר הרע.

 

"והיה כי תבוא אל הארץ". אין "והיה" אלא לשון שמחה. כלומר, רק כאשר האדם זוכה להגיע לגן עדן העליון, יוכל לזכות בשמחה אמתית ככתוב: "ותשחק ליום אחרון" (משלי לא' כה') על פי  (בר' רבא נט' ב').

להגיע לגן עדן העליון מהווה משימה קשה עד מאוד, ורק יחידי סגולה זוכים. כנ"ל לגן עדן התחתון. הזהר הק' מסביר שבשעת יציאת הנשמה, אם הוא זכאי עולה ומתעדן בעידון העליון. ואם איננו זכאי, עובר תהליכים לא קלים של חיבוט הקבר, ריקבון הגוף ומדורי גהינום וכו' (זהר ויחי ריח ע"ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שפרשת הביכורים רומזת לדרך בה נוכל להגיע לגן עדן העליון.

"והצצתי בפרשה זו שרומזת גם כן, ביאת הארץ העליונה". ישנו גן עדן עליון וגן עדן תחתון, ואפילו דוד המלך זכה להגיע לגן עדן העליון, רק לאחר ששלמה בנו הקים את ביהמ"ק אותו ייסד ותכנן דוד אביו עם שמואל. מכאן חשיבות חינוך ולימוד הבנים תורה, היות ובשעה שהבן עוסק בתורה אחרי מות אביו, הוא מזכה אותו ומעלהו לגן עדן, כדברי הזהר: "ברא מזכא אבא", כפי שעשה שלמה לאביו דוד המלך. לכן נאמר: "מזמור שיר חנוכת הבית – לדוד" למרות שדוד לא חנך את בית המקדש, אלא בגלל שלימד את בנו. כ"כ, הבית השלישי הנצחי, יקרא על שמו.

 

להלן הדרכים להגיע לגן עדן העליון בו "יושבים צדיקים ועטרותיהם בראשיהם, ונהנים מזיו השכינה".

א. "אשר יהוה אלהיך נותן לך – וירשתה". הזכות להגיע לגן עדן כרוכה בעשיית מצוות ולימוד תורה בעולם הזה ככתוב: "והלך לפניך צדקך" (ישעיהו נח' ח'). מהביטוי "וירשתה" לומדים שיש להילחם נגד היצר הרע ולרשת אותו, כמו בירושת הארץ ע"י מלחמה באויבים, ורק אז יכולים לקבל אותה במתנה הרמוזה במילה "נותן לך".

ב. "ולקחת מראשית כל פרי האדמה". כמו שבמצות ביכורים יש להביא מן המובחר והראשית, כך יש לנהוג במצוות. להשתדל לקיימן בשלמות ומתוך שמחה.

 

ג. "ושמת בטנא" – המילה טנא עולה בגימטריא ס' = 60 ורומזת ל-ס' 60 מסכתות הגמרא. רבנו אומר: כמו שאת פירות הביכורים המובחרים אנו שמים בסל = טנא, כך עלינו להגיש לקב"ה את המצוות שעשינו כשהן מושלמות לאור דברי חכמים, המופיעים באותן ס' = 60 מסכתות כפי שלימדו אותנו חכמי התורה. לעומת זאת, אם אדם ילמד תורה ולא יקיים את המצוות על פי פסיקת חכמי הדורות ובראשם השו"ע, אומר על כך רבנו-אוה"ח-הק' כך: "ירמוז שצריך כל מפעלות הטובות שעשה, יהיו ע"פ דבריהם. כאומרו, 'על פי התורה אשר יורוך'… והתורה והמשפטים, בארו אותם חכמים בששים מסכתות כמניין טנא. שזולת זה, הגם שיעשה כל מצוות שבעולם – ישרף הוא והם".

 

ד. "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם". הזהר הק' (לך לך פא' ע"א), אומר שאכן הכוונה למיכאל שר ישראל או לכהן אחר בפניו הנשמה מתוודה ככתוב: "ואמרת אליו הגדתי היום ליהוה אלהיך כי באתי אל הארץ…." ואלה הן המצוות שעשיתי בארץ = העולם הזה, ורק אז "ולקח הכהן הטנא מידיך והניחו לפני מזבח יהוה…".  

 

ה. "וענית ואמרת – ארמי אובד אבי וכו'". עתידה הנשמה להתנצל בפני הקב"ה על היצר הרע הנקרא "ארמי", מלשון רמאי, שרימה את הנשמה הנקראת "אבי", לעשות עבירות, לרבות אדם הראשון בראש השנה.

 

ו. "וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט…

 היצר הרע "גר" באופן זמני בגוף האדם המכונה "מצרימה", ומיצר לנשמה בפיתויים לעשיית עבירות בשלבים: 1."וירעו אותנו" – מריע לנשמה הקדושה והטהורה.

2. 2. "ויענונו" – היצר הרע מענה את הנשמה.

3."ויתנו עלינו עבודה קשה" – היצר הרע מתחדש עלינו בכל יום, בבחינת: "יצר לב האדם רע מנעוריו" – משעה שננער ממעי אמו. מספרים על החפץ חיים שבהיותו זקן, היצר הרע ניסה להשפיע עליו שימשיך לישון היות והוא זקן. החפץ חיים אמר לו: הרי אתה יותר זקן ממני, ומדוע התעוררת כה מוקדם. ומיד קם לתפילה.

 

 

"והיה אם שמוע תשמע {לימוד תורה} בקול יהוה אלהיך,

 לשמור {מצוות לא תעשה} לעשות {מצוות עשה} את כל מצותיו…

{השכר}: ונתנך יהוה אלהיך עליון על כל גויי הארץ.

ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך {היכן שלא תהיה},

כי תשמע {לימוד תורה} בקול יהוה אלהיך" (דב' כח א – ב).

 

המתכון לזכיה בברכות –  לימוד תורה וקיום מצוותיה.

"על ידי עסק התורה, יעלה במעלות לזכות שה' ידבר בו…

עוד ימשך לך מהשמיעה, לשמור לעשות, שהתורה מצלת מן החטא".

(רבנו-אור-החיים-הק'. דב' כח, א).

 

 נמצאים אנו סמוך ונראה לראש השנה, מרחק של שבוע בלבד, מיום הדין לכל באי עולם, כולל אותנו

 פרשת "כי תבוא"  המספרת על "מעמד הברכה בהר גריזים, והקללה בהר עיבל", מעמד בו עומדים שישה שבטים מעל הר גריזים, והשישה הנוספים מעל הר עיבל, כאשר בין שני ההרים למטה, עמדו הכהנים והלוים מסביב לארון הברית, רומזת לנו מה הולך לקרות בראש השנה. את "חץ" {98} הקללות המופיעות בפרשה, נוכל להפוך ל"צח" ברכות ע"י שובנו אל הקב"ה מתוך אהבה, בבחינת הכתוב בנביא הושע: "שובה ישראל עד יהוה אלוהיך – כי כשלת בעוניך, קחו עמכם דברים ושובו אל יהוה" (הושע יד ב – ג).

הקב"ה נותן לנו הזדמנות פז של עוד שבוע, החותם את חודש אלול, כדי שנוכל לתקן את כל מה שלא הספקנו לתקן, כך שנוכל לזכות גם בברכות הרבות המקשטות את פרשתנו, ונציין כמה מהן:

 

 

"והיה אם שמוע תשמע וכו'" (דב' כח, א).

השכר הרב – בגין לימוד תורה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הפס' כך: "אם שמוע תשמע" – מצות לימוד תורה. "לשמור" – מצוות לא תעשה. "לעשות" – מצוות עשה. "כי תשמע בקול יהוה אלהיך" – מצות לימוד תורה.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר שהשכר המופיע בשני הפס' הנ"ל: "ונתנך יהוה אלהיך עליון… ובאו עליך כל הברכות האלה", מגיע לאדם בגין לימוד תורה, היות ושני הפס' הנ"ל פותחים וחותמים במצות לימוד תורה – "אם שמוע תשמע", וכן "כי תשמע בקול יהוה אלהיך".

וכדברי קודשו: "והנה תמצא, שכל הברכות האמורות בעניין, הן מכוונות כנגד שכר לימוד תורה".

 

רבנו לומד זאת מהשימוש בביטוי "ונתנך" – במשמעות "שמוסיף על הקודם" כדברי קודשו, אחרת, היה משתמש בביטוי "יתנך ה', בזמן עתיד.

לגבי השאלה, אם כן מדוע נאמר "לשמור" הרומז למצוות לא תעשה, ו"לעשות" הרומז למצוות עשה, עונה רבנו: "עוד ימשך לך מהשמיעה [לימוד תורה], לשמור ולעשות, שהתורה מצלת מן החטא הרמוז בשמירה. גם תלמוד תורה גדול כוחו, שמביא לידי מעשה, והוא אומרו ולעשות", כדברי קודשו.

כלומר, ע"י לימוד תורה, זוכים לשמור על מצוות לא תעשה, ועל קיום מצוות עשה.

 

"ובאו עליך כל הברכות האלה  – והשיגוך,

 כי תשמע בקול יהוה אלהיך" (דב' כח ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שלעיתים אנו דואגים שמא הברכה תתקע בדרך, הסר דאגה מלבך, אומר לנו הקב"ה. אני אדאג שהברכה תגיע אליך, והיא תשיג אותך בכל מקום בו תימצא. וכדברי קדשו: "לזה אמר 'והשיגוך' הברכות, שזה הוא עיקר ההבטחה, שלא יתעכבו בבתי דינים שלמטה".

 

 בהמשך לשתי הברכות על שכר לימוד תורה: "ונתנך יהוה אלקיך עליון על גוי הארץ". "ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך". הקב"ה מבטיח לנו שפע ברכות על קיום מצוות: "ברוך אתה בבואך, וברוך אתה בצאתך וכו'". וכן "יצו יהוה אתך את הברכה באסמיך, ובכל משלח ידך" (דב' כח ג – יד).

 

"ונתנך יהוה לראש ולא לזנב, והיית רק למעלה ולא תהיה למטה – כי תשמע אל מצוות יהוה אלהיך אשר אנוכי מצוך היום לשמור ולעשות" (דב' כח יג). זהו הפס' האחרון, החותם את הברכות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהשימוש בביטוי 'ונתנך יהוה לראש ולא לזנב', רומז לכך שעמ"י נמצא "תחת ממשלת ראש העולם שהוא אלוהי העולם.  'ולא לזנב' – שהם שרי מעלה".

כלומר, עמ"י נמצא תחת השגחתו הישירה של הקב"ה. רבנו מביא דוגמא מיעקב אבינו "שראה בסולם מלאכים עולים ואח"כ יורדים. חשב שגם הוא כן, אחר שיעלה ירד. תלמוד לומר, 'אל תירא וגו'.

רבנו גם מסביר מדוע עמ"י זכה לכך: "והוא אומרו 'ולא תהיה למטה'.  הטעם, 'כי תשמע וגו'. כנגד מצוות עשה, כמו שגמר אומר 'ולעשות".

רבנו מסביר גם, מדוע נאמר לגבי קיום מצוות עשה הביטוי "ולעשות', ולא נאמר בפירוש. כי תעשה מצוות".

התשובה לכך: ישנן מצוות שאינן בידי אדם, "לזה אמר 'כי תשמע וגו' לעשות'. פירוש, תקבל עליך לעשות".

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: בסוף הפס' נאמר: "לשמור לעשות". מדוע התורה הקדימה את הביטוי "לשמור" הרומז למצוות לא תעשה, לפני הביטוי "לעשות", הרומז למצוות עשה.

בתשובתו הרמתה, רבנו-אוה"ח-הק' מעביר לנו מסר חשוב בתהליך קיום מצוות:

"וטעם אומרו 'לשמור' ביעוד זה, בא הכתוב להודיע, כי אין יעוד למצוות עשה, אלא אחר  שתקדים להם שמירת מצוות לא תעשה. שאם לא כן, 'זבחי רשעים תועבה' (משלי כא כז). וכל מצוה שעושה בעל עבירות, שורה עליה סטרא אחרא, ואינה עושה פרי. לזה הקדים לומר 'לשמור' ואחר כך אמר 'ולעשות'. שהוא מעשה המצוות, שעליו באו היעודים הטובים, האמורים 'והותירך יהוה לטובה עד סוף".

 

כלומר, כל השכר האמור בפרשתנו על קיום מצוות, יחול על אלה השומרים על מצוות לא תעשה ומצוות עשה. לעומת זאת, העובר על מצוות לא תעשה ומקיים מצוות עשה, לא יראה פרי במצוות עשה אותם הוא מקיים, היות "וכל מצוה שעושה בעל עבירות – שורה עליה סטרא אחרא, ואינה עושה פרי" כדברי קודשו.

לכן, נתפלל לבורא עולם, שנזכה לעלות ולהתעלות ביתר שאת וביתר עוז בקיום מצוות לא תעשה ועשה, ובראשן מצות לימוד תורה, לקראת יום הדין הבעל"ט.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע עלינו לשמוח במה שיש לנו כדברי בן זומא שצוינו בכותרת המשנה, ולראות בו את הטוב והמושלם, היות וזה מה שהקב"ה נתן לנו, והוא יתעלה שמו יודע מה חסר לנו, ומה מתאים לנו. וכך דברי קדשו: "על דרך אומרו "כי טוב יהוה – לעולם חסדו, ועד דור ודור אמונתו" (תהלים ק, ה). ולהעירך על זה אמר:

"בכל הטוב" – פירוש, דבר הכולל כל הטוב. ואין זה אלא הקב"ה – שהוא מקור הטוב".

"אשר נתן לך" – פירוש, כי דבר זה אין ערך אליו, אלא מתנת חינם. ואמר "לך" – לשלול זולתו. לא מלאך ולא שרף יזכה לזה".

 

יוצא מדברי קדשו שהשמחה שלנו נובעת מכך שאת המתנה קבלנו מה' יתברך, וזה לא דבר של מה בכך. תארו לכם שקבלתם במתנה את גביע הקידוש של יוסף הצדיק שעבר מדור לדור, או אפילו את הגביע בו קידש רבנו חיים בן עטר – ה"אור החיים" הק', הגביע ישמר בכספת מיוחדת, והשימוש בו יהיה רק באירועים חגיגיים מיוחדים. כך, ואפילו יותר מכך, צריכים לשמוח במה שיש לנו, היות וזה ניתן לנו במתנה ע"י מלך מלכי המלכים, ככתוב "אשר נתן לך".

כל זה יכול להסביר את הקושי בציווי לשמוח, הרי זה דבר שנתון ברגש, וקשה סתם לשמוח. אלא ברגע שנפנים שזה מאתו יתברך, השמחה תפרוץ מאליה.

כלומר, עלינו לשמוח בטוב האלוקי שהוא נותן לנו ע"י חסדים, היות וזה הטוב המושלם ביותר.

 

לאור דברי קדשו, ניתן להבין את הברכה בברכת המזון: "הרחמן הוא, יברך כל אחד ואחד ממנו בשמו הגדול – כמו שנתברכו אבותינו אברהם יצחק ויעקב –  בכל, מכל כל".  על אברהם נאמר: "ויהוה ברך את אברהם בכל". על יצחק נאמר: "ואוכל מכל". ביעקב נאמר: "וכי יש לי כל". בכך אנחנו מבקשים מהקב"ה להתברך בברכת האבות, כאשר משמעות הברכה היא, שכל מה שיש לנו מאת ה' – זה הכל והמושלם, ואסור לנו להתלונן, היות ורק הקב"ה יתעלה שמו, יודע מהו הדבר הטוב עבורנו.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת דברים (א, א) על הכתוב "ודי זהב" –  "וצריך האדם להסתפק בהכרחי, והוא מה שרמז באומרו ודי זהב".

רבנו מביא עוד פירוש: שכל מה שיהיה לו, יהיה בעיניו דבר מספיק, כאילו יש לו כל זהב, והוא על דרך אומרם 'איזהו עשיר השמח בחלקו" (אבות ד, א). כלומר, אדם יראה בביתו כאילו הוא ארמון, באשתו כאילו מלכה, וכן בכל מה שיש לו, יראה בכך "כאילו יש לו כל זהב".

ידועה האמרה: "יש לו מנה, רוצה מאתיים". אמרה המסמלת את אי ההסתפקות במה שיש לנו, דבר הגורם לנו עצבות, היות ואיננו שמחים בברכת ה' לה זכינו. לכן נאמר "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך יהוה". על כך כבר נאמר בפרקי אבות: "איזהו עשיר? השמח בחלקו". ועל כך ישנו את השיר היפה הבא:

 

"שמח בני בחלקך… השמחה תחייך…

הבט ושא עיניך, מי נתן כל אלה אליך,

גם בנים לשולחנך – אם תודה רק לבוראך.

כן תמיד יהיה לך".

 

קיום מצוות מתוך שמחה –

בתורת רבנו יוסף חיים – רבנו ה"בן איש חי"

(יום ההילולה – יג באלול).

 

רבנו "בן איש חי" כותב בהרחבה בפרשת "ראה" ("בן איש חי הלכות, שנה ראשונה) על חשיבות עבודת ה' מתוך שמחה. על הפס': "שבעת ימים תחוג ליהוה אלוהיך… והיית אך שמח" (דב' טז, טו). כותב רבנו:

"והנה מן המצוה הזאת שהוצרך הכתוב לצוות אותנו בשמחה בפרטות, מזה נדע – כמה חביבה השמחה לפני הקב"ה. וכמה חייב האדם להיזהר בה. ואל יאמר האדם: מאחר שקיימתי מצות השם כתיקונה, מה מגיע למצוה יתרון מן השמחה וגרעון מן המעצבה – הנה דע שבאמת השמחה היא מצוה בפני עצמה, ובהעדר השמחה – יש חסרון למצוה… דלכך נחת קרא כאן לצוות בפרטות על השמחה, לעשות אותה מצוה בפני עצמה, כדי שהאדם יקבל עליה שכר שלם בפני עצמו; ועל כן תקנו אנשי כנסת הגדולה ברכות פרטיות על השמחה". בהמשך, מביא רבנו הלכות "ברכת שהחיינו" על שזיכנו הקב"ה בבית חדש, או בפרי חדש וכו'.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

לרבנו ה'בן איש חי' והנדבן אברהם יוסף שלום ע"ה –

סיפור הקמת ישיבת הדגל הספרדית "פורת יוסף".

 

מרן הראשל"צ חכם מרדכי אליהו ע"ה סיפר שרבנו יוסף חיים זצ"ל בעל ה"בן איש חי", השפיע על הנדיב אברהם יוסף שלום ע"ה מכלכותה שבהודו, להקים בית כנסת ובית מדרש בירושלים. כמו כן, הוא ציווה שמהחלונות יהיה ניתן לראות את קרקע בית המקדש כפי שכתב רבנו בפרשת בשלח: "ולכן בוודאי בית הכנסת ובית המדרש שהיא בנויה עתה סמוך וקרוב להר הבית – היא מעולה ומקודשת יותר, כיוון שהיא סמוכה וקרובה לשער השמים. וכל שכן אם העומדים שם, יוכלו לראות את קרקע בית המקדש, הרי זה מעולה ביותר. ואשרי הזוכה להתפלל שם ולעסוק בתורה במדרש {בית המדרש} הבנוי שם".

 

העשיר אברהם יוסף שלום ע"ה אכן הסכים, והשקיע הון תועפות להקמת ישיבת "פורת יוסף" הנקראת על שמו בעיר העתיקה, אל מול הכותל המערבי, שריד בית קדשנו.

את תפקיד הקמת הישיבה הוא הטיל על חכם בן ציון חזן זצ"ל ששימש כחזן ה"בן איש חי".

רבנו יוסף חיים זצ"ל שלח את גדולי חכמי בבל לארץ ישראל ובראשם החכמים הגדולים והמקובלים: אליהו מני – רבה של חברון, הרב יהודה פתייה – מחבר מנחת יהודה, הרב יעקב חיים סופר בעל "כף החיים", המקובל הרב יהושע שהרבני זצ"ל וכו'.

 

 ישיבת "פורת יוסף" אכן זכתה לגדל את גדולי ומאורי החכמים הספרדים שהאירו את כותל המזרח, ובראשם הרבנים הגאונים: רפאל שלמה לניאדו, עזרא עטיה, יהודה צדקה ובן ציון אבא שאול ע"ה ששימשו כראשי הישיבה. מרן מרדכי אליהו ומרן עובדיה יוסף – הרבנים הראשיים לישראל. הרב דוד חיים הלוי – רב ראשי לתל – אביב, הרב דוד חיים שלוש – רב ראשי לנתניה, הרב יחיאל אבוחצירא – רב ראשי רמלה לוד. זקני המקובלים יעקב עדס, ששון מזרחי, יצחק כדורי, אפרים הכהן והאדמו"ר חכם אלעזר אביחצירא ע"ה, חכם אליהו אברג'יל שליט"א – ראב"ד ירושלים, וכו'. אלה ורבים אחרים, האירו באור יקרות את תורת הזהב של חכמי המזרח, אשר מימיהם אנו שותים, ולאורם אנחנו הולכים.

 

זוכר אני שכאשר זכיתי ללגום מן המעיין התורני של ישיבת "פורת יוסף" בירושלים במשך שנים רבות, לאחר לימודי בישיבת "נוה – שלום" שבמרוקו, הופיע מידי פעם בישיבה הנדיב יצחק שלום ע"ה – צאצא של הנדיב יוסף אברהם שלום שזכה לכבוד גדול מצד רבני ותלמידי הישיבה.

המשותף לשמות שתי הישיבות הוא, שהישיבות "פורת יוסף" ו"נווה שלום" נקראו על שמם. אשרי חלקם.

 

אליהו הנביא לומד תורה עם רבנו הבן איש חי בכל מוצש"ק.

העליה במעלות ה' – כמו בחיים, מדרגה אחרי מדרגה,

כדברי הרמח"ל. שבנה את ספרו "מסילת ישרים",

 מ- כ"ו פרקים = כ"ו מידות, מהקל אל הכבד.

 

הרה"ג יהודה מועלם ע"ה מראשי ישיבת "פורת יוסף", סיפר על סבו הרה"ג המקובל רבי יהושע שרבאני ע"ה תלמיד ה'בן איש חי'. רבנו יוסף חיים ע"ה, למד תורה בעליית גג שבביתו, כאשר הגישה אליה הייתה דרך גרם מדרגות מעץ, כדי שלא יופרע בלימודו שנמשך שעות על גבי שעות. בקרב תלמידי הישיבה, נפוצה השמועה שבכל מוצש"ק, אליהו הנביא יושב ולומד תורה עם ה'בן איש חי'.

חבריו בישיבה של הרב שרבאני, בקשו ממנו לטפס במהירות בגרם המדרגות, ולהתפרץ לעלית הגג, כך שיוכל לראות את אליהו הנביא. הוא אכן טיפס כאיילה שלוחה במדרגות העץ, אבל מה רבה הייתה הפתעתו ואכזבתו, כאשר ה'בן איש חי' יוצא לקראתו בשער הכניסה לחדר הלימוד, ושואל אותו: חכם יהושע – מה מעשיך כאן? תשובתו הייתה: באתי לראות את אליהו הנביא זכור לטוב.

 

רבנו ה'בן איש חי' ענה לו כהאי לישנא: "את אליהו לא פוגשים בזכות ריצה מהירה, אלא בזכות הליכה עקבית ועבודה קשה". מול גרם המדרגות החומריות המובילות לעליית הגג, קיים גרם מדרגות רוחניות המובילות אל הר ה' בבחינת הכתוב בתהלים: "מי יעלה בהר יהוה – ומי יקום במקום קדשו? נקי כפיים ובר לבב".

את זאת ניתן להשיג ע"י עמל רב, תוך טיפוס מדרגה/מידה מדרגה/מידה, ללא קפיצת הדרך. הקב"ה יודע תעלומות, ידע להבחין – במי האיש. רק אז אליהו הנביא ימצא את דרכו אל האיש, ללא עזרת ג'. פי. אס.

 

 

בציפייה לישועה ובנין בית הבחירה,

מתוך חסד ורחמים, ושנה טובה ומבורכת.

משה שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. רבי יוסף אבינעים ע"ה  – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ורעייתו עליה אסולין ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. שמחה בת פריחה ע"ה. עזיזה, ישראל ואברהם בני חניני ע"ה. יגאל בן חיים בן מיכל ע"ה. יגאל חיון ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה

 

ברכת "ואמרתם כל אחי, אתה שלום וביתך שלום, וכל אשר לך שלום", וכן ברכה והצלחה בכל מילי דמיטב  ובריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב, וכן לאחי ואחיותיו וב"ב. סילביה בת שמחה

חזרה בתשובה וזיווג הגון למרים, אשר, מיכאל מאיר בני זוהרה. הדר בת שרה, ירדן, דניאל ושרה בני מרלן אמן סלה ועד. הצלחה בעסקים לאשר בר זוהרה ועליה לארץ עם בני ביתו.

ברכה והצלחה בעזהי"ת לספר החדש "להתהלך באור הגאולה", ההולך ונרקם במעלה הר ה'.

ברכת זיווג הגון ובקרוב מאד – לתפארת בחורים יהודה בן שולמית ואליהו פילו הי"ו,וכן הקב"ה יזכה אותו בברכה והצלחה – ברכת ה' היא תעשיר", אמן סלה ועד.

 

 

                                                                   

 

 

א. מתקופת הפייטנים עלומי השם

עם חתימת המקרא לא פסקה השירה המקראית, ובמשך כמה מאות שנה, מימי בן סירא ועד יוסי בן יוסי, מוסיפה השירה העברית ליצור ברוח המקרא ובסגנונו. זוהי בעצם תקופתה של יצירת התפילה הציבורית בישראל על כל הימנוניה השונים כ״נשמת כל חי״, ״אל אדון על כל המעשים״, ה״תקיעתא דרב״, וחלקי התפילה הנקראים ״קדושת היום״. בניגוד לתקופת הפיוט שלאחריה (יניי וקליר) שינקה מן המקרא דרך צינורות המדרש, הנהיגה את החרוז ויצרה סגנון לעצמו, עומדת התקופה הנידונה כולה על קרקע המקרא ויונקת הימנו יניקת מישרין, הן בתוכן והן בצורה. אף הפיוט שלפנינו שייך כנראה לאותה תקופה, ומחברו נשתכח כרוב אחיו המשוררים שלא חתמו את שמם ביצירותיהם, ואשר על כן ידועה תקופתם בשם התקופה האנונימית בשירת ישראל.

הפיוט נמצא בכ״י המוזיאון הבריטי 0 5557 ,-01 דף 41, המכיל שרידי יוצר לסוכות. בראשו כתוב: ״אמת״, כלומר, פיוט מסוג ה״זולת״, שמקומו אחר קריאת שמע שבתפילת יוצר. אמנם ניתן לפקפק אם נתחבר מעיקרו לשם כך. אין בפיוט כל רמז לא לסוגו ולא ליומו. הרמז הקלוש לסוכות שבסופו (סוכת עננו) אינו מכריע, הואיל וארבע השורות האחרונות, הממשיכות לכאורה את סימן הא״ב (מ־ע), חשודות כמעשה איחוי של חלקי יצירות שונות. סמך לכך בעובדא, שהחרוז ״מים מסיני״ נמצא בנוסח קדמון של ברכת ״אהבה״ שלפני קריאת שמע, כזה: ״גפן ממצרים העלה אלהינו / ויגרש גוים ויטעה / מים מסיני השקה אותה / ונוזלים מחורב / ברוך אתה ה׳ אוהב את ישראל״(״אוצר השירה והפיוט״ לדוידזון ז״ל, אות ג סימן 189). ודאי אין לדעת מי לקח ממי, אך ראוי להעיר שהפיוט שלנו כבר שימש דוגמא לעיבודים מאוחרים, ואחד מגלגוליו הוא שירו של משה בן אשר, בעל המסורה, שנדפס ב״תרביץ״ טו, עמ^׳ 43, ושבראשו כתוב: ״זה הוא תפארת ישראל ותולדות הנביאים שישראל נמשלו בגפן ודליותיה הם הנביאים ושרשיה הם האבות ויונקותיה הם החכמים מצדיקי הרבים״. אכן רק הפתיחה דומה לשלנו, ומאות ג׳ ואילך הוא דורש והולך את כל חלקי הגפן על גדולי האומה, החל מן האבות וכלה ב״זקני בתירה יורשי הנביאים״.

לרעיון היסודי של הפיוט, למשל הגפן, יש להשוות בעיקר ישעיהו ה, ב; ירמיהו ב, כא; יחזקאל פרקים טו, יז, יט, ותהלים פ, ט.

יוסי בן יוסי היה פייטן יהודי שפעל בתקופה הקדם-קלאסית של הפיוט, ומשוער כי פעילותו הייתה במאה הרביעית או החמישית. יוסי בן יוסי הוא הפייטן הקדום ביותר, והיחיד מתקופה זו, הידוע בשמו. על חייו ידועים פרטים ספורים בלבד, והם כי חי בארץ ישראל בתקופת הסבוראים ושכונה "היתום" ו"כהן גדול". יוסי בן יוסי הוא הפייטן היחיד שנזכר בספרו של יונה אבן ג'נאח שאינו ספרדי.

היו שכינוהו "היתום" כי יהודי אירופה לא הכירו מצב שבן נקרא על שם אביו אלא אם נפטר קודם ולכן שיערו שהאב נפטר לפני לידתו. יש שהציעו לזהותו עם אמורא בשם זה הנזכר בתלמוד הירושלמי.

 

 

אַתָּה נָטַעְתָּ גֶּפֶן שׂוֹרֵקָה

מְשֻׁבַּחַת הָיְתָה מִכָּל הַגְּפָנִים

בְּמִגְדַּל דָּוִיד הָיְתָה שְׁתוּלָה

וַעֲנָפֶיהָ פָּרְשָׁה עַל כָּל הָאִילָנוֹת

ה- גֶּפֶן אֲשֶׁר אַתָּה לָהּ חוֹמַת אֵשׁ

 

וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּשְׁמוּאֵל נוֹטְרִים לָהּ

דָּלִיּוֹת הַגֶּפֶן נָתְנוּ רֵיחַ

וְכֻלָּם נָזְלוּ מוֹר וַאֲהָלוֹת

הַפְּרִיחָה הַגֶּפֶן הַרְבֵּה שָׂרִיגֶיהָ

י וְהִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים

 

וִיקַנְּאוּ לָהּ אַרְזֵי לְבָנוֹן

וִיבַקְּשׁוּ לְעָקְרָהּ וְלֹא יָכְלוּ לָהּ

זְמוֹרוֹת הַגֶּפֶן רָחֲקוּ

לְהַכְרִית בְּצָמָא לְיַבֵּשׁ נִצֶּיהָ

טוּ חָמוֹל עַל הַגֶּפֶן מִלְּהַשְׁחִית פִּרְיָהּ

 

וּבְמַיִם חַיִּים שִׂים שָׁרָשֶׁיהָ

טַרְפֵי הַגֶּפֶן הֵם הַנּוֹעָדִים

שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם תּוֹרַת קָדוֹשׁ

יוֹנְקוֹת הַגֶּפֶן שְׁתוּלִים בְּבֵית יְיָ

כ בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ וּפָרִיחוּ

 

כֶרֶם יְיָ צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל

נוֹצְרֵי עֵדוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו

לָהֶם נִרְמַז כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנַי

וְגַם הֵם פָּשִׁים [כְּ]גֶפֶן פּוֹרִיָּה

 

כה מַיִם מִסִּינַי הִשְׁקָה אוֹתָהּ

נוֹזְלִים מֵהַר חוֹרֵב

סַכְתָּ עֲנָנוֹ פָּרַשׂ עָלֶיהָ

עֵת אֲשֶׁר גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם הִסִּיעַה.

 

חומת אש: זכריה ב, ט. ט. הפריחה: בכ״י: הפריחו. יג-יד. רחקו להכרית: נשתבש וחסר. יז. הנועדים: נוסח מפוקפק. כא. כרם… ישראל: ישעיהו ה, ז. כג. להם… לפני: עליהם רומז הפסוק ״כרמי שלי״(שיר השירים ח, יב). כד. פשים מתרבים (נוסח חשוד). כגפן: בכ״י: גפן. כח. הסיע: בכ״י: תסיע(תהלים פ, ט).

עמוד יט

 

״אם הלכה כרבים״, שאל אחד התלמידים, ״איך זה שהמיעוט החרדי היום קובע את ההלכה? הרב העלה את הפסוק ׳כי עם קדוש אתה לה׳ אלוהיך בך בחר ה׳ אלוהים להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה׳ והמיעוט הזה הוא ששומר על קדושת העם״. ״אבל זה נאמר בזמן שהיו עובדי אלילים. היום כל העמים מכירים באלוהים אבל נפרדים בדרכם כיצד יש לעבוד את האל. בחברה דמוקרטית היום, אי אפשר להגיד שיש עם קדוש ועם טמא. זה פותח דרך למלחמות דת. ׳אשרי כל ירא ה׳ ההולך בדרכיו׳.כולם שווים בעיני החוק ואין אפליה על רקע דתי, לאומי או צבע עור. אנחנו יהודים כי אנחנו נאמנים למורשת שלנו ולא מפני שאנחנו טובים יותר. אנחנו לא יכולים להמשיך להגיד ב׳עלינו׳ אחרי כל תפילה, ׳שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה, שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם׳. ועוד מוסיפים ׳שהם משתחווים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע׳ או אנשים היושבים בירושלים ומברכים ברכת הנהניץ אחרי ארוחה קלה ואומרים ׳ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו והעלנו לתוכה ושמחנו בבנינה׳. אולי זה תקף כשישבנו בגולה, אבל לא כשיושבים בירושלים. לאיזו ירושלים הכוונה? ירושלים של ימות המשיח? המשיח מסמל עולם שכולו שלום, היום כל העמים תורמים לקדם את החזון הזה. קוראים לזה ׳תיקון עולם׳. זה חזון משיחי, שבו כל העמים יכירו בצדק ובשלום בעולם. הנביא מלאכי אמר: ׳הלא אב אחד לכולנו הלא אל אחד בראנו׳.¹⁶⁰ כל אחד עובד את אותו האל לפי דרכו ומורשתו. הכי חשוב זה לחיות חיים מוסריים. יש שחיתות וגזענות גם בין החרדים. ברגע שהדת נכנסת לפוליטיקה כקרדום לחפור בו, כוחה הרוחני נחלש ומנהיגיה מנצלים את כוחם לכפייה ולהשפעה גם על דברים שאינם קשורים לדת. בכך גורמים נזק בל ישוער לקיום הדת. מנהיגים כאלה מרחיקים מהם את הציבור, גורמים נזק לרוח אפה של הדת ומחלישים אותה ככוח רוחני משפיע. כבודה יורד וערכיה הרוחניים מידלדלים עד כדי זלזול. הרוחניות נהפכת לכוחניות שממנה הדת ומנהיגיה יוצאים חבולים קשות. ישעיה מדבר נגד אלה שצמים ולא מקיימים את החיים היהודיים בחיי היומיום. הוא אומר: ׳הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית. כי תראה ערום וכיסיתו ומבשרך לא תתעלם. אז ייבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח והלך לפניך צדקך כבוד ה׳ יאספך. אז תקרא וה׳ יענה תשווע ויאמר הנני, אם תסיר מתוכך מוטה שלח אצבע ודבר און. ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחושך אורך ואפלתך בצהרים. ונחך ה׳ תמיד והשביע בצחצחות נפשך ועצמותיך יחליץ והיית כגן רוח וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו׳. לא זו היהדות האמתית?״

התלמידים מחאו כפיים לאות הסכמה עם דברי הנביא. הרב הנהן בראשו וחייך. הוא היה שמח לסיים ולצאת מגוב האריות הזה בשלום. הוא כבר לא חזר, וחבל. היה זה שיעור כזית באוקיינוס היהודי הגדול והעשיר ברעיונות.

הוויכוח נמשך גם אחרי לכתו של הרב. היהדות מעולם לא הייתה מאובנת כפי שטען ההיסטוריון האנגלי ארנולד טוינבי, או אנכרוניסטית כפי שטען הסופר ארתור קסלטר. היהדות הייתה תמיד דינמית. מלמדים אחרים הוכיחו שהיהדות הייתה תמיד משתנה ומושפעת מתרבויות אחרות. הלוא עולם־הבא ומשיח לא מוזכרים בתורה, אלה מושגים חדשים שנתחדשו בבבל. מי שמסתגר בארבע אמותיו ומתבדל מהעולם סביבו, סופו ניוון – אם דתי, פוליטי או חברתי, כמו שקרה להרבה תנועות שקרסו עם הזמן בגלל בדלנותן וקיצוניותן. כיום הדת בארץ היא נחלת חלק קטן מהעם וחלק מקיים אותה מתוך אדישות ומנהג, כמו שניבא ישעיה – כמו הנסיעה בשבת. כל עוד היהודים חיו בגטו, היו בטווח הליכה ברגל לבית הכנסת, אבל בתנאים של היום, של מרחקים גדולים בין פרברי העיר בחו״ל – אין אפשרות ללכת ברגל, מפני שאפילו במכונית לוקח לפעמים שעה נסיעה לבית הכנסת באותה עיר. לכן הקונסרבטיבים עמדו בפני השאלה: לסגור את בתי הכנסת או להתיר נסיעה במכונית? היום אפילו האורתודוקסים נוסעים במכונית לבית הכנסת מאותה סיבה. לא כל אחד יכול לגור ליד בית כנסת. אם נתעלם מהמציאות החדשה של חיינו ונסתגר ונתבדל כמו החרדים הקיצוניים, סוף היהדות לנבול ולהתנוון. הדת היא עניין של אמונה. זה לא עניין טכני. נסיעה בשבת או לא נסיעה בשבת, לא פוגע באמונה.

אפשר להיות ליברלי ויהודי טוב. מה שנעשה פה בבתי הכנסת בשבת זה קרקס. אנשים מתלבשים בצורה מבזה ולא מפסיקים לדבר בזמן התפילה, אפילו בקריאת התורה. היום גם בחינוך יש התנכלות לילדי העניים. בערי הספר או בפרברים של הערים החדשות, בתי ספר טובים מצאו דרך לא חוקית לדחות תלמידים להורים עניים, על ידי התשלום הגבוה שקבע בית הספר עם ועד ההורים. הלזה קוראים ״חינוך חינם״? ההורים נדחפים מכוח המציאות הכלכלית לבתי ספר עלובים ברמתם, שאינם מספקים תרומות אנושיות לתלמידיהם. קלקול המידות מתחיל ביישובי הספר הזנוחים בבתי ספר בעלי רמה נמוכה על רקע כלכלי קשה במשפחה. אחר כך מתפלאים על השחיתות בחברה. הצבא לא יכול לתקן את זה במטה פלא. לא הממשלה ולא המשטרה יכולים לעזור. מי שגדל על רקע עלוב כזה – קשה לצפות ולדרוש ממנו יושר, שיפוט, אחריות, התחשבות ודרך־ארץ. גדלים פרא ומעבירים ירושה עלובה זו הלאה. היום לא חסר מאום מבחינה חומרית בארץ, אולם מבחינה תרבותית הדרך עודנה ארוכה. חינוך ותרבות צריך להקנות לאדם בגיל הרך על ידי מורים טובים, וכאשר הרקע כלכלי במשפחה סביר. ממשלה שדואגת לחוסנו ולעתידו של העם צריכה להשקיע בחינוך כזה.

כך נמשך הדיון הער בכיתה עד שעת ארוחת ערב, אז כולנו הלכנו לחדר האוכל.

באחד הימים הקשבתי לפיוטים ששודרו ברדיו, בקול ישראל. עד עתה, לא אוו לשדר בקול ישראל את הפיוטים של עולי מרוקו, או לאפשר לזמרים ממרוקו להופיע בתכנית כלשהי. לאחר לחצים רבים הסכימו לאפשר שידור של שעה, פעם בשבוע. אני יושב, אם כן, ומקשיב בהנאה לפיוטים אלה. המילים הנשגבות והמנגינה הנעימה ריגשו אותי, כשלפתע אני שומע מאחורי קול שנוזף בי ואומר: ״מה אתה מקשיב למוזיקה הברברית הזו ?״ הסתובבתי וראיתי שזה אחד מחבריי, קיבוצניק מתלמידי המכון. ״סליחה!״ אמרתי, ״בוא בבקשה, שב ונדבר על מוזיקה ועל תרבות.

קודם כל, אין מוזיקה ברברית, שהרי כל תרבות – יש לה האמנות שלה, השירה, ההיסטוריה, הארכיטקטורה, הספרות הדת שלה, וכיוצא בזאת. מדובר בחלק אינטגראלי מהתרבות של אותו עם. כעת אני מקשיב לשיר של שלמה אבן־גבירול ׳שחר אבקשך. השיר עצמו, מלבד המנגינה, מרגש מאוד במילותיו הנשגבות. ברשותך, אדקלם לפניך את השיר: ׳שחר אבקשך צורי ומשגבי, אערוך לפניך שחרי וגם ערבי. לפני גדולתך אעמוד ואבהל, כי עינך תראה כל מחשבות לבי. מה זה אשר יוכל הלב והלשון לעשות, ומה כוחי רוחי בתוך קרבי? הנה לך תיטב זמרת אנוש, על כן אודך בעוד תהיה נשמת אלוה בי׳. ובכן, איך השיר בעיניך, יפה? המוזיקה היא מנגינה אנדלוסית. אז מה? תגיד לספרדים באנדלוסיה שיש להם מוזיקה ברברית? אנחנו פתחנו במרוקו בשיר זה את תפילת שחרית והמילים השרו עלינו כוונה רצינית ורגועה כהכנה לתפילה. אקרא לך עוד שיר שמושר בכל קהילות ישראל, גם הוא של אבן־ גבירול:

׳שפל רוח, שפל ברך וקומה, לפניך אני נחשב בעיני, מלוא עולם, אשר אין קץ לגודלו, הדרך לא יכילון מלאכי-רום, אשחר אל בראשית רעיוני,

אקדמך ברוב פחד ואימה. כתולעת קטנה באדמה. הכמוני יהללך, ובמה? ועל אחת אני כמה וכמה! אשר לשמו תהלל כל נשמה׳.

היו לאבן גבירול גם שירים שמביאים את האדם להרהר במצבו ובענווה שצריכה להכתיב את הווייתנו. היו לו אף שירי אהבה נחמדים שלעיתים מפורשים כשיחה על המשיח בין כנסת ישראל והאלוהים. הקשב! ׳שער אשר נסגר, קומה פתחהו, וצבי אשר ברח, אלי שלחהו! ליל בואך עדי ללין בבין שדי, שם ריחך הטוב עלי תניחהו. מה זה דמות דודך, כלה יפהפיה, כי תאמרי אלי, שלחה וקחהו, ההוא יפה עין אדום וטוב רואי, רעי ודודי זה, קומה משחהו… הנני לכמוך, ואת טוב לכמוני, הבא בארמוני ימצא במטמוני עסיס ורימוני, מורי וקנמוני…׳. אבן גבירול כתב שירים למכביר, אשר קוראים בתפילות בחגים ובימים נוראים. הוא היה גם פילוסוף גדול. יש בשיריו משחקי לשון יוצאים מן הכלל המעידים על שליטה מופלאה במכמני השפה העברית. שמעת בוודאי על אבן־גבירול, שנולד במלגה, ספרד? הממשלה הספרדית מתגאה שהוא נולד במלגה ואף הציבו פסל שלו בגן ציבורי במרכז העיר. ארגנו כנס בין־לאומי לזכרו, שהשתתפו בו מלומדים מכל העולם. המנגינה היא מנגינה אנדלוסית שיהודי מרוקו הביאו אתם מספרד לאחר הגירוש של 1492. אם תלך לקורדובה בספרד, תמצא גם פסל של הרמב׳׳ם ליד בית כנסת עתיק ברחוב על שם יהודה הלוי. תמצא שם גם את ספר שיריו של יצחק אבן־כלפון מתורגם לספרדית. מאיפה אתה חושב שירשנו את אהבתנו לארץ ישראל? לא רק מהתנ״ך אלא גם ממשוררי ספרד. הנה כמה פסוקים משירו המפורסם של יהודה הלוי: ׳ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך, דורשי שלומך והם יתר עדרייך… לבכות ענותך אני תנים ועת אחלום שיבת שבותך, אני כנור לשירייך. והוא ממשיך: ׳לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב, איך אטעמה את אשר אכל ואיך יערב? הלא את אבנייך אחונן ואשקם וטעם רגבייך לפי מדבש יערב׳. למדנו את השירה הזאת משום שהיא כתובה בעברית. משירה זו הפקנו גם בידור, בשבתנו יחד, חשנו חיזוק נפשי לרוחנו הנסערת והסובלת בגולה. משירה כזו שאבנו את אהבתנו לעם ישראל, לארץ ישראל, ולגאולה שתבוא. שיריו של יהודה הלוי רוויים באהבת ארץ ישראל. זו הייתה בשבילנו השראה רוחנית. למילים אלה הוספנו מנגינה ושרנו יחד. הייתה הנאה להיות ביחד, להיות בצוותא, וזה מה שחשוב. הרגשנו קרבה זה לזה, ולעם ישראל. זה ביטא עבורנו את שאיפותינו לראות את סוף הגלות ולהגיע בים מן הימים לארץ ישראל, שהיא משאת נפשנו. ללא זה היינו מתים מדיכאון. קיווינו שהגאולה תבוא בימינו וחיינו בתקווה זו. אף פעם לא התייאשנו… תגיד לי, אתה לא מקשיב למוזיקה שלכם כמו כלי-זמר?״ ״לא! בשבילי זוהי מוזיקה גלותית שאני לא אוהב״. ״איזו מוזיקה אתה אוהב?״ ״מוזיקה קלאסית״.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון–שיעור בתורה

עמוד 327

 

פרק חמישי:

העזיבות הגדולות האחרונות

1967 – 1973

שישים אלף היהודים שנותרו במרוקו לאחר העליות-ומורדות של עשר השנים הראשונות לעצמאות – כרבע מסך כל אלה שחיו שם עשרים־וחמש שנה קודם לכן – החליטו להישאר שם מרצונם.

הם שאבו עידוד בזכות היחס הטוב של הרשויות כלפיהם, בזכות ההרמוניה ביחסים הבין־קהילתיים ביומיום, בזכות החיים המתוקים והחיבור לאדמה המאמצת אותם אל חיקה, וכך החליטו להבטיח את המשכיות הנוכחות היהודית במאגרב. הם התכוונו לטפח אורח חיים בעל שני פנים: יהודי בהקשר המרוקני, ומרוקני בהקשר היהודי העולמי. כמובן שלא שאפו, והיו מסוגלים לכך עוד פחות, להעשיר מורשת שאליה היו מחוברים בכל נימי נפשם; מרכז הכובד הדתי והתרבותי של היהדות המרוקנית הוסט מזרחה. אלא שרצו, בכל הפשטות, לשמר אותו ולהבטיח את העברתו לדורות הבאים, באותם המקומות שנוצר בהם ופרח. למקרה חירום הייתה להם ״פוליסת ביטוח״ בעלת-ערך, חירות מלאה ומוחלטת לעזוב את הארץ, כאשר ירצו בכך או כאשר ירגישו שהם נאלצים לעשות זאת.

לעת עתה שררה אופטימיות יחסית, הודות למחוות הסימליות שעשו הרשויות כלפי הקהילה היהודית. לקראת יום כיפור 1966, סגן ראש הממשלה, מחאמד זגארי, שר הפנים, הגנרל אופקיר, ומושל מחוז קזבלאנקה באו לבית הכנסת הגדול להביע את איחוליהם לחג לקהילת קזבלאנקה.

מחווה זו הספיקה להרגיע אף את הדאגנים ביותר, אלו שייחסו חשיבות למסעות ההשמצה האנטי-יהודיים שניהלה נגדם ״איסתיקלאל״. על אף ארסיותם, לא נודעה להם שום השפעה על האוכלוסייה, שנמנעה מכל פעולה עוינת כלפי היהודים. האופוזיציה דווקא לא החמיצה שום הזדמנות, להוסיף שמן למדורה.

בפברואר 1965, הביטאון של ״איסתיקלאל״, ״אל עאלאם״, טען נגד הרשויות שאינן פועלות לנוכח מצב שלדעתו היה ממש שערורייה: רוב בתי- המרקחת בקזבלאנקה היו שייכים ליהודים! במאי 1966, כאשר נודע שצלבי קרס צוירו על קירותיו של מוסד יהודי, אותו עתון אימץ לו סגנון שנלקח מן האמירות הנדושות ביותר של האנטישמים האירופים: ״צלבי קרס היא התגובה האפשרית היחידה של העמים, לנוכח רצון היהודים לשלוט בהם.״

התקריות הבודדות הללו הכבידו על חיי היהודים המרוקנים פחות מאשר עשה זאת הנתק, המוחלט-כמעט, ביחסיהם עם קהילות אחרות בתפוצות. עם ישראל, כמובן, היה אסור לקיים קשרים, אולם בפועל נותקו גם הקשרים עם המוסדות היהודיים הבינלאומיים, שבעבר היו הדוקים, כולל קשרים עם ״הקונגרס היהודי העולמי״, שדווקא חיזרו אחריו מאז העצמאות. העתונות היהודית הזרה הייתה אסורה, כמו שהיה בעצם הרוב המוחלט-כמעט של העתונות הכללית הזרה, משום שהצנזורה רצתה למנוע הפצה של מידע ללא-פיקוח לגבי מרוקו.

היהודים, שנשללו מהם קשרים עם החוץ, הרגישו, כפי שניסח זאת ויקטור מלכה: ״מחוץ לחיים.״ מהלך מוטעה אחד הדגיש את המועקה הזו: ביטול תוכנית הרדיו השבועית של מועצת הקהילות, בהנחיית ליאון נואל(ישראל). שר ההסברה, מאז'יד בן ג׳לון, נימק את ההחלטה השרירותית הזאת בתירוץ, שהשידור, שנועד למטרות דתיות, לא צריך להיעשות בצרפתית כי אם בדיאלקט יהודי-ערבי… הוא לא ידע שבכך חיקה את השידור הסדיר של ״קול ישראל״ למאזינים במרוקו!

המצב השתנה מכול וכול אחרי מלחמת ששת הימים, שתוצאתה, ההרסנית ליוקרתה של הפאן־ערביות, נוצלה היטב על ידי האופוזיציה. זו ניצלה את הבלבול בין יהודים לציונים ־ בלבול שטופח בקפידה על ידי אמצעי תקשורת רבים – כדי לתקוף את הממשלה. הימין המסורתי שאותו גילמה ״איסתיקלאל״, והשמאל המיוצג על ידי  UNPF שזו הפעם שידרו באותו תדר, התחרו ביניהם בלהט התקפתם נגד הקהילה היהודית הקטנה, שעליה ניחתו כל החבטות בגין התסכולים.

הרשויות נקטו בזמן, במשך התקופה שקדמה לפרוץ פעולות האיבה, את כל אמצעי הזהירות הנחוצים להגנה דיסקרטית על הרבעים היהודיים. שר הפנים, שהיה ידוע באהדתו לקהילה היהודית, השגיח על כך באופן אישי.

צעדים אלו לא מנעו, בתחילת הבהלה, ממאות משפחות אמידות, למצוא מיפלט עד שתחלוף הסערה, אם בצרפת ואם בספרד, בקוסטה בראווה.

כבר בתחילת פעולות האיבה, פרצו הפגנות אקראיות בקזבלאנקה וברבאט, שם גרמו נזק לשגרירות ארה״ב. בפס, האספסוף צעק בוז ל״ציונים״, וההפגנה שאורגנה בידי ״איסתיקלאל״ כמעט שהפכה לפרעות. המשטרה הייתה צריכה להתערב כדי למנוע מן המוחים להצית את ״המרכז הקהילתי״ היהודי. האיגוד    UMT     פתח בהליכי שביתה בנמל קזבלאנקה;

הסווארים סירבו לפרוק את המיטענים מכלי-השייט האמריקניים, משום שארה״ב הואשמה כמשתפת פעולה עם הישראלים. ב-8 ביוני 1967 אורגנו הפגנות נוספות, לפני שגרירויות ארה״ב ובריטניה.

בימים הראשונים לא התרחשה שום תקרית חמורה, בגלל פרסומן של הודעות לציבור צוהלות של התעמולה הערבית, שבישרה על ניצחון אחר ניצחון בחזית המצרית, הסורית והירדנית, ואפילו על נפילתה הקרובה של תל אביב. אולם המצב השתנה מן הקצה אל הקצה אחרי שממדי התבוסה של צבאות ערב חדרו לתודעה. גידופים, עלבונות, יריקות, התרבו והלכו, אולם למרות זאת לא נפגע המירקם הרגיל של חיי היומיום, מה גם שדאגה עמומה, שבה ניתן היה להבחין בקלות, שרתה בכול. ממדיה של דאגה זו הורגשו בייחוד בדרגים הרמים של המדינה. כותב שורות אלו זוכר ששמע את הגנרל אופקיר, עמו נפגש אצל הנסיך מולאי עלי, אומר: ״בתחילה, שמחתי שנאצר למד לקח ו׳הורידו לו קצת את האף׳. אבל כשנודע לי על התבוסה שנחלו תוך 5 ימים צבאות ערב, הרגשתי שמעיי מתהפכים בקרבי.״ אמירה מעין זו שזעזעה אותי מאוד, מאפשרת לאמוד את היקף ההתמרמרות והטינה.

ב-11 ביוני 1967, במקנס, הוציא האספסוף את זעמו על היהודים. גבר צעיר ושתי נערות שרכבו על ״טוסטוס״ בעיר העתיקה, נרצחו בדם קר. מעשי הרצח האלו גרמו להתחלה של בהלה, והקהילות היהודיות, שאנשיהן נותרו בבתיהם, חששו לרע מכול. ההתפרשות הראוותנית של כוחות הביטחון סביב האתרים היהודיים, מנעה למרבה המזל התקפות פיזיות נוספות. אמצעים אלו היו יעילים, כך הסתבר, כי הצילו את היהודים המרוקנים מסערת הרגשות שלה נפלו קורבן אחיהם בלוב – שם היו התנקשויות רבות בנפש וביזת בתים – ובטוניסיה, שם נבזזו חנויות ובית הכנסת הגדול בטוניס הוצת. התוקפנות הפיזית רוסנה במהירות, ובמקומה באו התקפות מילוליות נוטפות ארס מאין־כמותן. אלו השתוו ברמתן לתחושת ההשפלה שחשו ההמונים המוסלמיים, לנוכח התבוסה הצבאית חסרת־התקדים של אחיהם הערבים במאשרק, כלומר, מזרח צפון־אפריקה והמזרח התיכון. תבוסה שהכאיבה פי כמה, משום שהנחילו אותה דווקא היהודים, שעל פי המסורת המרוקנית היו משוללים כישורי לחימה. בהקשר כזה, די היה להוכיח שאין כל הבדל בין אותם ״יהודים משם״ לבין ה״גייס החמישי״ – אלה שבמקום – כדי להסיט את כל העוינות והתסכול כלפי היהודים המרוקנים. בכך עסקו, בהצלחה מסויימת, מפלגות האופוזיציה.

הם הרחיקו לכת מעבר למיתקפה המילולית הרגילה, וקראו לעשות משהו חדש: חרם שיטתי על כל מה שקשור ל״ציונים״, כלומר, במונחים מובנים לכול – ל״יהודים״, כפי שהסביר עלון תעמולה אחד:

׳׳העם המרוקני מעולם לא ראה הוכחות מספיקות ומכריעות לרצונם של יהודי מרוקו לפעול ביעילות ולהקפיד למלא אחר ההחלטות של ארץ זו ולכבד את חוקיה, ולכן נאחז בחוסר- האמון שלו כלפיהם ובחשדנות…

כדי להבהיר את המצב לזה אשר אינו יודע להבדיל בין היהודי לציוני, מוטל על כל מרוקני בכל הערים, לערוך רשימה של חברות ומיפעלים שבהם יושבים ציונים ידועים. רשימה זו יש להפיץ לכל ידידיך, והם בתורם יפיצו אותה בקרב מכריהם.

קבלו על עצמכם את המטלה הזאת מרגע זה. אל תתנו למשימה הזאת לחכות.״

ואכן, לא היה לה צורך לחכות. בעוד שהרשויות, שנעקפו, נתנו יד חופשית לדבר, התמלאה ההוראה הזאת בהתלהבות. במקומות רבים חתמו על החרם, הספונטאני או הכפוי, על מוסדות יהודיים. מסיתים אסרו על המוסלמים אפילו להתקרב לבתי-מסחר, למירפאות ולבתי-מרקחת המנוהלים על ידי יהודים. אחד מן הסניגורים של הקולונל דלימי, העו״ד הידוע אלבר בן עטר, שהעתונות של ״איסתיקלאל״ הציקה לו, נאלץ להתפטר מלשכת עורכי הדין ברבאט, ולמצוא מיפלט קבע בפריס. עברו שמועות על מעצרים, בקזבלאנקה ובסאפי, של יהודים שהואשמו בכך ש״חגגו את ניצחון ישראל״. כמעשה תגמול, יהודים ״הוזמנו״ להפקיד סכומים נכבדים לטובת סיוע ל״קורבנות התוקפנות הישראלית״.

ב-3 ביולי 1967, האיגודים המקצועיים יצאו בתהלוכה לרחובות, נגד הציונות. העתון ״ל׳אוואן גארד״, פרסם רשימה של כל ה״ציונים״ שצריך לפטר בקרב המועסקים ברשות השריפית לפוספאטים, וברשות לסחר חוץ. רשימה זו כללה את… כל העובדים היהודים של שני המוסדות הללו!

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008-העזיבות הגדולות האחרונות– 1967-1973

עמוד 112

פרק ו

האיש על העדה

תקיפות בדין לצד אהבה לכל יהודי

בן ארבעים בלבד היה רבינו, עת נמסר לידיו שרביט ההנהגה כצוואת אביו. בשנת תרצ״ב (1932), ככלות ימי בכי אבלו של האב הגדול, התמנה רבינו לדיין שלישי בבית הדין של מקנס. באותה השעה הלבישוהו בגלימת דיינים שחורה היורדת על פי מידותיו ולראשו חבשו את עטרת הדיינות: מצנפת הדורה בצבע אדום ובחלקה התחתון סרט שחור זכר לחורבן, כמנהגם של חכמי קסטיליה מימים ימימה.

מראהו של רבינו המעוטף בגלימה ובמצנפת לראשו, עורר יראה ורטט בלב כל רואיו עד שנתקיימו בו דברי הפסוק (דברים כח י): "וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך״.

בתקופה הראשונה לכהונתו שימש רבינו כדיין שלישי בבית הדין, כאשר רבי יהושע בירדוגו, זקן הדיינים, מכהן כראב״ד. בחלוף מספר שנים, עם פטירתו של הדיין הנוסף בבית הדין, התמנה רבינו לדיין שני, משנה לראב״ד. רק בשנת תש״א (1941), עבר רבי יהושע בירדוגו לכהן כדיין בבית הדין הגבוה שבעיר רבאט ולרבינו הוצעה ראשות בית הדין.

ההצעה עוררה אצלו התלבטות. מחד, היה רבינו בורח מהכבוד וסבור היה כי בין חכמי מקנס מצויים תלמידי חכמים הראויים ממנו לתפקיד. מאידך, רב היה חששו מההשפעה המזיקה של התרבות הצרפתית. הוא ידע כי העמידה בראשות בית הדין בזמנים כאלו, תצריך מידה גדושה של תקיפות ואומץ לב ציבורי. בתור רב העיר יהיה ביכולתו להשפיע לטובה, ועל כן סבר שההשגחה זימנה אותו לנווט את דרכה של הקהילה בתקופה הסוערת הצפויה לה.

שיקול זה הוא שהכריע את הכף. לימים, בעת ביקורו אצל רבי יצחק ועקנין בעיר טנג׳יר, סיפר רבינו על לבטי הנפש שליוו אותו בתקופה זו: ״החשבתי את עצמי כפחות גדול בתורה מחכמים אחרים שחיו ופעלו במקנס באותה תקופה, אבל הרגשתי שעלי לקבל את התפקיד, כדי לעמוד בתקיפות בפרץ ולהוביל את המערכה על שמירת צביון התורה בעיר מקנס!״

מינויו של רבינו לראב״ד מקנס היה בעל משמעות רחבה, שכן במרוקו לא התקיימה חלוקת תפקידים בין משרת ה׳רב׳ למשרת ה׳דיין׳. משהתמנה רבינו לראב״ד מקנס התמנה מיניה וביה גם לרבה של מקנס והגלילות, כאשר מתפקידו לפקח על כל ענייניה הרוחניים של העיר ובידו גם סמכויות אכיפה חוקיות.

מוכיח בשער

בשבתו על כס הדין נהג רבינו נשיאותו ברמה, מבלי מורא ומבלי חת. חרף ענוותנותו הגדולה, הייתה לו עמדה חסרת פשרות בשמירה על גדרי הדת ולכבוד שמים. הוא לא נשא פני איש ומרותו הייתה מוטלת על כל יהודי העיר, מגדול ועד קטן, מדל ועד שוע. בתפקידו כראב״ד ניתנו לרבינו סמכויות נרחבות, לרבות הסמכות לענוש פורצי גדר ולהטיל קנסות. בשעת הצורך לא היסס לעשות שימוש בסמכויות אלו. היו מקרים בהם שילם רבינו מחיר אישי וציבורי על דברים שהשמיע באוזני בני שיחו, ובכל זאת סירב לנהוג אחרת.

סגנונו חסר הפשרות של רבינו, עשוי להתמיה את הקורא בן זמננו המורגל לכך שאת האחים הטועים יש לקרב בדרכי נועם ובעבותות אהבה. אולם, זאת יש לדעת כי צביון הקהילה במקנס שונה היה ממסגרות החיים המוכרות לנו כיום, ואף ממבנה הקהילות החרדיות בארצות פולין ורוסיה. עצם העובדה, שאת תוכחותיו כלפי מחללי שבת ופורצי גדר יכול היה רבינו להטיח בהם בעת בואם לבית הכנסת בשבת מעידה על שוני זה. באיזו קהילה בארצות אחרות היו מחללי השבת פוגשים את הרב בבית הכנסת בשבת? ובאיזו קהילה מארצות אחרות היו פורצי הגדר מתפעלים בכלל מדברי הכיבושין של הרב?

בקהילות יהודי מרוקו בכלל, ויהודי מקנס בפרט, גם פורצי הגדר ראו עצמם חלק מהקהילה. גם הם הגיעו לתפילות בשבת בבית הכנסת ונפגעו עמוקות מכך שהרב לא העניק להם את הכבוד הראוי בעיניהם. את העובדה הזאת ניצל רבינו כדי להוכיחם עד שיחזרו בתשובה.

גבורת הארי

כאשר חש רבינו כי דבריו אינם נשמעים במילי דשמיא, תלה את האשם בעצמו. מספר אחד ממקורביו:

באחד הימים התעורר רבינו משנתו כשהוא סר וזעף. לשאלתי מה אירע, סיפר כי בחלומו ראה והנה אריה גדול קם עליו ומאיים לבלעו.כמעט שעלה בידו הדבר, אלמלא עמד אביו, רבי יעקב, והצילו ממלתעות האריה תוך שהוא מבטיח כי יתקן את הדרוש תיקון.

"אני יודע במה מדובר״, סח רבינו בכאב לב. ״אתמול היה לי ויכוח בנושא מסוים עם וועד הקהילה ולא התגברתי מספיק כארי. משום כך עמד עלי האריה לבלעני ולא הרפה עד שהבטיח לו אבי כי הענין יתוקן… ואכן, בכוונתי לתקן את הדרוש תיקון תיכף ומיד!"

עומד בפרץ

אהבה עצומה פעמה בליבו של רבינו לכל יהודי באשר הוא. נכון היה לסייע לכל נצרך בכל מה שיידרש. אולם הדבר לא מנע בעדו מלנקוט באמצעים נמרצים כאשר חש בסכנה רוחנית המאיימת על קהילתו. לכשתמצי לומר, הרי שתקיפות זו ינקה מכוח האהבה המופלגת שרחש כלפי כל יהודי.

כך היה בדוגמה הבאה:

בימי חודש אדר שמרבים בהם בשמחה, נתקל רבינו בכמה יושבי קרנות שערכו משחקי קלפים פומביים. בקרב בני הנוער היו שנסחפו אחר אווירת ההוללות, ובכל הפסקה בלימודים באו להביט במחזה. רבינו ראה בכך פרצה בגדרי הקהילה, והחליט לשים לה סוף.

על פי החוק המרוקאי נאסרו משחקי מזל, ואף ניתנה לפקחים הממשלתיים סמכות להחרים את סחורתו של מי שנתפס בשעת מעשה. רבינו הפעיל סמכות זו והנחה את הפקחים לפעול נגד המעורבים בעיסוקים אלה. הוא לא נרתע ממחאות ואיומי הסוחרים, עד שהביא למיגור התופעה.

״אל תאמר קדיש!״

בגודל תבונתו, השכיל רבינו לנצל רגעים קשים שבהם הלבבות פתוחים לשמוע דברי כיבושין כדי לתקן קלקולים שונים.

כך היה במקרה הבא:

ספר היה במקנס אשר במפגיע השאיר את מספרתו פתוחה גם לאחר שעת כניסת השבת. חילולי שבת היו תופעה שיהודי קהילת מקנס כמעט ולא הכירו. מעשהו של הספר יצר תקדים חמור עבור כל בעלי העסקים בעיר, שהרי כך דרכו של יצר הרע – היום הוא מתמהמה בסגירת החנות בעת כניסת השבת ולמחר כבר יסית אותו לפתוח את חנותו בעיצומו של יום. מדי ערב שבת היה רבינו מגיע למספרה ודורש מהספר להזדרז ולסגור את חנותו – אך הלה בשלו. כל נסיונותיו של רבינו לבלום את הפרצה, בין בדרכי נועם ובין באמצעות קנסות ועונשים, לא נשאו פרי.

חלפו מספר שנים ואמו של הספר נפטרה. בין המשתתפים בהלווייתה היה גם רבינו. כאשר נסתם הגולל והבן ביקש לפתוח באמירת ה׳קדיש', נעמד רבינו ולחש לאוזנו של היתום: ״אסור לך לומר קדיש!״

הספר לא ידע את נפשו, אך רבינו המשיך והסביר לו: ״כל מהות ה׳קדיש׳ היא לעשות נחת רוח לנפטר. איך תעשה נחת רוח לאמך בשעה שאתה פוגע בריבונו של עולם? כלום סבור הנך שאמך הנמצאת בעולם האמת רווה נחת ממעשיך?״

חדרו הדברים לליבו של האיש ובו במקום – עוד בטרם פתח באמירת קדיש – קיבל על עצמו שמירת שבת כדת וכדין.

לימים סיפר האיש, כי גדול היה הצער שחש באותם רגעים, אבל זה הדבר שגרם לו לחזור בתשובה שלמה. הוא נעשה שומר תורה ומצוות המדקדק בקלה כבחמורה ובדרך זו חינך את ילדיו, והכל מכוח התוכחה הנוקבת שנאמרה בעיתוי הנכון.

בני קהילתו של רבינו ידעו שליבו רוחש אהבת אין קץ כלפיהם. גם אלו שספגו את שבט לשונו לא נפגעו ממנו. משום כך, גם תוכחה נוקבת שנאמרה בשעה כה קשה יכולה הייתה להתקבל ולחדור אל הלב.

קדוש וברוך- רבי יעקב טולידאנו – קברניט בעין הסערה-מאת נינו רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו

עמוד 112

"אתם נצבים היום כולכם,

 לפני יהוה אלהיכם" (דב' כט, ט).

"א-ת-ם" = אותיות א-מ-ת.

"נ-צ-ב-י-ם" = מתייצבים לדין בראש השנה.

"ה-י-ו-ם" = "יום תרועה יהיה לכם" = שמו של ר"ה בתורה.

"כ-ו-ל-כ-ם" = כולנו מחויבים להתייצב לדין – "לפני יהוה אלהיכם".

 

"והשבות אל לבבך… ושבת עד יהוה אלוהיך…

          ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך…

ומל יהוה אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך,

 לאהבה את יהוה אלהיך

בכל לבבך ובכל נפשך, למען חייך" (דברים. ל, א- ו)

 

                     התשובה גנוזה בנשמתו של כל אחד מאתנו

 (הרב קוק, אורות התשובה ו ב).

 

ברגע שהאדם ניצב מול הא-מ-ת הפנימית שלו ושב בתשובה,

הוא בעצם מתחבר אל שורש נשמתו –

 ובכך הוא זוכה להתייצב לדין

בפני הקב"ה בראש השנה ויוצא זכאי,

 כדברי רבנו-אור החיים-הק':

"כי להיותם לפני ה' – ניצבו ונשאו ראשם".

 

 

בראש השנה הבעל"ט,

 כל אחד מאתנו, יכול לקבוע לעצמו את מצבו

הרוחני, הרפואי, הכלכלי והביטחוני לכל השנה,

ע"י תשובה מאהבה.

 

מאת: הרב משה שמיר אסולין

 

במשך השנה, נמצאים אנו בתנועה מתמדת. בר"ה, ניצבים אנו זקופים בפני ה'.

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:

א. מה כוונת התורה בביטוי 'אתם ניצבים'?

ב. מדוע הכתוב מפרט: 'ראשיכם שבטיכם, זקניכם וכו', ולא מסתפק בביטוי 'כולכם'?

ג. מדוע יש צורך בברית חדשה – 'לעוברך בברית יהוה אלהיך ובאלתו אשר יהוה אלהיך כורת עמך היום" (דב' כט יא). הרי בפרשה הקודמת 'כי תבוא', נחתמה ברית בין הקב"ה לישראל, כנאמר: "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם, למען תשכילו את כל אשר תעשון" (דב', כט ח). 

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הביטוי "ניצבים": "ומעתה, באנו להבין מאמר 'אתם ניצבים', שהכוונה היא על דרך אומרו: 'הניצב על הקוצרים', לשון מינוי", במשמעות של מנהיג מכובד הניצב על משמרתו, כדוגמת בועז השופט במגילת רות, "הניצב על הקוצרים"  (מגילת רות ב, ו). כלומר, מעמד מכובד ומחייב כלפי העובדים.

 מעמד "הניצבים", מלווה אותנו במעמד החופה כאשר החתן והכלה ניצבים בטקס מתוך שמחה המהולה ביראת הרוממות, מגודל המעמד המחייב והמרגש.

במהלך הטקס, הרב המקדש קורא את הכתובה לעיני ואזני כל המסובים, כדי להדגיש את מחויבות סעיפיה אצל בני הזוג.

גם במשטרה, דרגת 'ניצב' מהווה דרגה גבוהה, אליה שואף להגיע כל שוטר, כאשר מעליה, ניצב רב ניצב – המשטרה, הממונה על כלל השוטרים. דרגות הניצב ורב ניצב, מסמלות את אחריות התפקיד הניצב על כתפיהם.

 

כ"כ במעמד הברית בין הקב"ה לעמ"י בפרשתנו: פס' יב. "לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ, וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.  יג. וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם, אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת . יד. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם (יב-יד).

 

הכתוב רומז גם לנשמותינו – "וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם". במידה וננצל את פריבילגיית התשוב-ה = ונשוב אל ה' אלוקינו באמת ובתמים, נוכל להתייצב לדין בפני ה' בר"ה, בבחינת – "אתם ניצבים היום", ולהיכתב בספר החיים של צדיקים וחסידים בר"ה. אחרי כן, נוכל ללכת שמחים וטובי לב, בבחינת שם הפרשה הבאה: "וילך".

רבנו-אור-החיים-הק'  ממשיך ואומר: עשיית רע, גורמת לשפלות והנמכת ראש. עשיית טוב לעומת זאת, גורמת להתייצבות והזדקפות בקומה זקופה כדברי קדשו בפרשת "כי תישא את ראש בני ישראל – "כי החוטא גורם בחטאו כפיפת ראשו… ובחינת הקדושה, היא נשיאת ראש והרמת המהות והאיכות" (שמות ל, יב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' עונה על השאלות ב' ג': רבנו מסדר את המתייצבים לפני ה' לפי סדר חשיבותם ויכולת השפעתם על סביבתם, כאשר במידה ולא יפעילו את השפעתם וסמכותם, הם ישאו באחריות לחטאי האחרים.

רבנו מדבר על הערבות ההדדית בין חלקי העם. וכדברי קדשו: "ונראה, כי כוונת משה בברית זה, היא להכניסם בערבות זה על זה, כדי שישתדל כל אחד בעד חברו לבל יעבור פי ה'", כפי שנאמר בהמשך "הנסתרות ליהוה אלוהינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דב' כט כח). כלומר, על העבירות הנעשות בסתר, העוברים נענשים בהתאם, כל אחד לפי חטאו. ואילו בעבירות הגלויות, נכנס ההיבט של הערבות ההדדית. וזה בעצם החידוש בברית הנוספת בפרשתנו ככתוב "לעברך בברית יהוה אלהיך ובאלתו" (דב' כט יא), בנוסף לברית שנחתמה בפרשת "כי תבוא", בה כל אחד אחראי למעשיו, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפסוק:

 

"ראשיכם" – ראשי העם היכולים להשפיע על העם, ואם לא יעשו זאת, ישאו באחריות. 

"שבטיכם" – ראשי השבטים. כל ראש שבט מתחייב על שבטו.

זקניכם ושוטריכם" – כל זקן = חכם, מתחייב על משפחתו הרחבה והמסועפת.

"איש ישראל" – כל אחד יתחייב על בני ביתו… (רבנו-אוה"ח-הק'. ניצבים כט, ט).

דבריו מתבססים על דברי הגמרא: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה, נתפס על אנשי ביתו. באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו. בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם" (שבת נד ע"ב).

לגבי נשים, ילדים וגרים, אומר רבנו: "ואין הם נתפסים על אחרים. שהטף אינם בני דעה. הנשים כמו כן. הגרים גם כן אין להם להשתרר על ישראל". לכן, סידר אותם הכתוב בפס' נפרד, כדברי קדשו.

 

 מעניינת העובדה שמשה רבנו הקדים את המנהיגים = "ראשיכם", ואח"כ את הזקנים = תלמידי חכמים, ואילו אצל יהושע נאמר: "ויאסוף יהושע את כל שבטי ישראל שכמה, ויקרא לזקני ישראל, ולראשיו, ולשופטיו, ולשוטריו" (יהושע כד א). כלומר, יהושע הקדים את הזקנים לפני המנהיגים, בניגוד למשה רבו.

הירושלמי (הוריות פרק ג הלכה ד) דן בנושא, והוא מעלה כמה אפשרויות.

אחת התשובות, להבדל בין יהושע למשה: "משה על ידי שהיו כולם תלמידיו, הקדים ראשים לזקנים, יהושע ע"י שלא היו כולם תלמידיו, הקדים זקנים לראשים". משה, כאיש האלוקים שהזקנים היו תלמידיו, הקדים דווקא את המנהיגים ולא את הזקנים שהיו החוג המקורב אליו, כדי למנוע לזות שפתיים שהוא מעדיף את המקורבים. אותו עיקרון הנחה גם את יהושע, שהיה מנהיג מדיני וצבאי, והעדיף למנות את הזקנים שאינם מהחוג המקורב אליו, כדי למנוע רינונים.

 

מסר אמוני:

 עד כמה חשוב לצאת לא רק ידי חובת ה',

אלא גם ידי חובת בני אדם,

 בבחינת הכתוב "והייתם נקיים מה' – ומישראל" (במ' לב כב).

 

הרב קוק אומר: התשובה היא תמיד שרויה בלב, אפילו בעת החטא עצמו. התשובה גנוזה בנשמה, והיא שולחת את קוויה שהם מתגלים אחר כך, בעת שבא הגורם {המזמן} הקורא לתשובה" (אורות התשובה ו, ב).

 

המלב"ם קושר זאת לראש השנה בו אנחנו מתייצבים וניצבים בפני הקב"ה לדין ,לאחר ששבנו בתשובה בחודש אלול. לכן, נאמר "אתם ניצבים היום". דוגמא לכך אצל משה רבנו: "ואנוכי עמדתי בהר". הוא זכה לעמוד ולהתייצב בהר, בגלל שהיה צדיק. גם אצל אברהם נאמר: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר – עמד שם". כלומר, אברהם עמד והתפלל לה' ונענה.

הביטוי "היום" בפס' הראשון "אתם ניצבים היום", רומז לשמו של ראש השנה – "יום תרועה יהיה לכם".

 

"הנסתרות ליהוה אלהינו –

והנגלות לנו ולבנינו עד עולם" (דברים ל כח).

"כל ישראל – ערבים זה בזה" (שבועות לט ע"א).

 

המקור לביטוי הנ"ל "כל ישראל ערבים זה בזה", הוא דברי המדרש לפסוק: "וכשלו איש באחיו" המופיע בפרשת הברכות והקללות בפרשת בחקותי (ויקרא כו, לז), "וכשלו איש – בעוון אחיו". הרעיון מופיע גם בפרשתנו בפסוק: "הנסתרות לה' אלוקינו – והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דב' כט, כח).

רש"י ורבנו-אוה"ח-הק' מסבירים שעל הנסתרות, היחיד נענש על ידי ה' על פי מעשיו, ולכן נאמר: "הנסתרות ליהוה אלהינו",  ואילו על הנגלות, נענשים הרבים אם היה באפשרותם להוכיח את החוטא ולא הוכיחו אותו בגלל ש"כל ישראל ערבים זה בזה" כדברי הגמרא, ולכן נאמר בפס': "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהחידוש בברית בין ה' לעמ"י בפרשתנו ככתוב: "לעברך בברית יהוה אלהיך ובאלתו, אשר יהוה אלהיך כורת עמך היום" (ניצבים כט, יא) לבין הברית בפרשת "כי תבוא" שם נאמר: "אלה דברי הברית אשר ציווה יהוה את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב" (כי תבוא כט סט) וכדברי קודשו:

"הנסתרות לה' אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם… – פירוש, היא תשובת ישראל למשה. שהנסתרות לא יתחייבו בהן, אבל הנגלות, קיימו וקיבלו עליהם הערבות. ואמרו ולבנינו עד עולם". כלומר, בברית הקודמת בפרשת "כי תבוא", הם קיבלו עליהם רק את הנגלות, ואילו כאן עם כניסתם לארץ, הם קבלו עליהם ועל זרעם את הערבות ההדדית.

 

 

הגלות והגאולה בפרשת ניצבים.

 

הרמב"ם  אומר: פרשת ניצבים מתמצתת את "כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים" (הלכות מלכים יא, א), העתידים לבוא על ארץ ישראל ועל עמ"י בשנות הגלות, ובזמן הגאולה.

על מצב ארץ ישראל בגלות נאמר: "ואמר הדור האחרון, בניכם אשר יקומו מאחוריכם… וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה אשר חילה יהוה בה: גופרית ומלח שרפה כל ארצה – לא תיזרע ולא תצמיח, ולא יעלה בה כל עשב, כמהפכת סדום ועמורה… על אשר עזבו את ברית יהוה… ויחר אף יהוה בארץ ההיא להביא עליה את כל הקללה הכתובה בספר הזה" (דב' כט, כא – כז).

אכן, רואים אנו שלאורך 1900 שנות גלות, הארץ הייתה חרבה, עד לדורנו.

 

על הגאולה שתבוא אחרי התשובה נאמר:

 "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה… ושבת עד יהוה אלהיך ושמעת בקולו… ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים… והביאך יהוה אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה, והטיבך והרבך מאבותיך… ונתן יהוה אלהיך את כל האלות האלה על אויביך, ועל שונאיך אשר רדפוך… כי תשמע בקול יהוה אלהיך לשמור מצותיו וחוקותיו הכתובה בספר התורה הזה – כי תשוב אל יהוה אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך" (דב' ל, א י).

אכן, דורנו זוכה לשוב אל הארץ הנותנת פריה בשפע, בבחינת "ארץ זבת חלב ודבש", וזוכה לראות את היכלי התורה המעטרים את ערי ארצנו, ובראשם ירושלים עיר קדשנו ותורתנו.

דורנו גם זוכה לראות איך הקב"ה נוקם באויבינו – "ונתן יהוה אלהיך את כל האלות האלה על אויביך" (ל, ז).

 

 

הצדיקים, הרשעים, והבינונים,

ביום הדין והנורא – בראש השנה.

 

אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: "שלושה ספרים נפתחים בראש השנה: אחד של צדיקים גמורים, אחד של רשעים גמורים, ואחד של בינונים.

א. צדיקים גמורים – נכתבים לאלתר לחיים;

ב. רשעים גמורים – נכתבים ונחתמים למיתה;

 

רבי מאיר: בראש השנה נידונים, וביום כיפור נחתמים, דבר החופף את רצף הימים הנוראים.

הרשב"א מסביר שכוונת הביטויים "נחתמים לחיים, למיתה", הכוונה לחיי עולם הבא.

הרא"ש: לעיתים, ה' גוזר על הצדיק יסורים או מיתה בעולם הזה, כדי למרק את עוונותיו, ובכך יזכה להגיע ישירות לגן עדן. חלק מהרשעים לעומת זאת, מקבל את שכרו בעולם הזה על מעט המצוות שקיים, דבר המסביר מדוע רשעים ממשיכים לחיות, ולעיתים אף בכבוד, כאשר חלק מהצדיקים סובל, בבחינת: "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" (ברכות ז ע"א).

 

שני מרכיבי התשובה העיקריים

במשנת רבנו-אור-החיים-הק' בפרשת "ניצבים".

 

שלב א:  "והשיבות אל לבבך – בכל הגוים אשר הדיחך יהוה אלהיך שמה" (דב' ל, א). זהו השלב הראשון בקבלת התשובה בו האדם שב אל לבו ואל פנימיותו תוך הצבת מראה אל מול מעשיו הלא טובים, ורק אז, עובר לשלבי התשובה כמפורט להלן.

 את ההתעוררות לתשובה, ניתן ללמוד מכך שעמ"י הוא העם היחידי שהתפזר בארבע רוחות העולם בגלל חטאיו, ולכן מוזכרת בפס' מצות התשובה "והשבות אל לבבך" בהקשר לגלות ככתוב בהמשך הפסוק: "בכל הגוים אשר הדיחך יהוה אלהיך".

 

שלב ב:  "ושבת עד יהוה אלהיך" (דב' ל, ב), "והתשובה לפני ה' – להיטיב דרכיו". (רבנו-אוה"ח-הק'). בכך שיקבל על עצמו לפעול לאור התורה, ולשוב בתשובה מאהבה.

 

 

סוגי העבירות בהן אנו נכשלים:

  א. ביטול תורה. ג. ביטול מצוות עשה. ב. מצוות לא תעשה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל  מדוע נאמרו הפס': "ומל יהוה אלהיך את לבבך ולבב זרעך וכו" (ל, ו), וכן הפס': "ואתה תשוב ושמעת בקול יהוה, ועשית את כל מצוותיו אשר אנוכי מצווך היום" (ל, ח). הרי מצות התשובה נאמרה קודם לכן בפס': "ושבת עד יהוה אלהיך"?

 

 את השאלות הנ"ל הוא מיישב בהצבת שלושה סוגים עיקריים של עוונות, כאשר כל סוג רמוז באחד הפס', ולכן הוצרכו כל הפסוקים הנ"ל.

 

א. ביטול תורה – ועל כך נאמר: "ושבת עד יהוה אלהיך – ושמעת בקולו". ושמעת: במשמעות לימוד תורה שעל ידו זוכים לרשת את הארץ, ולכן נאמר בהמשך: "ושב וקיבצך מכל העמים" = קיבוץ גלויות, עקב ההתמסרות בלימוד תורתנו הקדושה. על כך, יש על מה לשוב בתשובה, היות וכמה זמן אנו מקדישים ללימוד תורה, כאשר הקב"ה מבקש מאתנו "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך – והגית בו יומם ולילה" (יהושע א ח).

 

ב. עובר על מצוות לא תעשה – על כך נאמר: "ומל יהוה אלהיך את לבבך". האדם עובר על מצוות לא תעשה כמו גזל ועריות, בגלל שליבו ערל, או כפי שנהוג לומר: "מה, אין לו לב לשדוד אישה קשישה, ולכן עליו "למול" את עורלת לבו בכך שיפתח פתח מצדו, וכבר ה' יעזור לו "למול" את לבו כדברי הגמרא: "הקב"ה אומר לעמ"י: פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם". ע"י זה זוכים להתגבר על האויבים: "ונתן את כל האלות על אויביך". ולכן מן הראוי שניזהר לא לעבור על מצוות לא תעשה החל מ"לא תתורו אחרי לבבכם" , ועד "לא תשנא את אחיך בלבבך".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסיים את דבריו – באהבת ה' (ל, ו).

"לאהבה את ה': פירוש, שתלביש האהבה אשר תיכן בך התוכן בריאתך, בנעימים ידידות חיבת אלהיך.

 ויִחֵד שכר לזה – שיהפוך ה' כל הצרות מעלינו על שונאינו, כאומרו ונתן… על אויביך".

כלומר – לנתב את האהבה הטבעית שנטע בך אלוקים – לאהבת ה', ולא להבלי העולם הזה.

 

ג  ביטול מצוות עשה – ועל כך נאמר: "ואתה תשוב ושמעת בקול יהוה –  ועשית את כל מצוותיו". השכר יהיה: ברכה והצלחה בכל מעשה ידינו, שפע כלכלי ופרי בטן ככתוב בהמשך: "והותירך יהוה אלהיך בכל מעשה ידיך – בפרי בטנך ובפרי אדמתך". "פרי בטנך": צאצאים טהורים – אוהבי ה' ותורתו כדברי השיר:

"וזכני לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים / אוהבי ה' יראי אלוקים אנשי אמת זרע קודש בה' דבקים /

ומאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים / ובכל מלאכת עבודת הבורא".

 

המסר האמוני: עלינו להיזהר בקיום מצוות עשה, החל ממצות לימוד תורה

 השקולה כנגד כל המצוות, וכלה במצות "ואהבת לרעך כמוך אני יהוה".

 

 

תהליך התשובה – במשנת הרמב"ם:

                                 הימים הנוראים והתשובה מאהבה.

 

השאלה הפשוטה היא: איך אני/אתה/את/ נדע לקיים את מצוות התשובה.

 הרמב"ם – הנשר הגדול, לימד אותנו איך לנסות לעשות זאת,   ולהלן דברי קודשו:

"ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא את חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר: "יעזוב רשע – דרכו, ואיש און – מחשבותיו" (ישעיה נה ז), וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי" (ירמיה לא יח), ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר: "ולא נאמר עוד אלוקינו למעשה ידינו, אשר בך ירוחם יתום" (הושע יד ד), וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות/נים אלו שגמר בליבו" (רמב"ם הלכות תשובה פ"ב, ה"ב).  

רבנו הרמב"ם מוכיח את תהליך התשובה מדברי הנביא ישעיה: "יעזוב רשע דרכו, ואיש און מחשבותיו, וישוב אל ה' וירחמהו, ואל אלוקינו כי ירבה לסלוח". (ישעיה נה ז).

 

 

שלבי התשובה – במשנת הרמב"ם:

 

א. עזיבת החטא:  כולל שני חלקים: א. עזיבת החטא והסרתו ממחשבתו. ב. לקבל עליו לא לעשותו יותר.

 את זאת הוא לומד מהכתוב: "יעזוב רשע דרכו {עזיבת החטא} – ואיש און מחשבותיו" {מחשבתו הרעה}.

ב. חרטה: יתחרט ויתנחם על שעבר עבירה ככתוב: "כי אחרי שובי ניחמתי". עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא יישוב לזה החטא לעולם ככתוב: "ולא נאמר עוד – אלהינו למעשה ידינו". כלומר, קיימים שני שלבים בחרטה:  חרטה על העבר, וקבלה לעתיד שלא לחזור לעשות את המעשה הרע הנ"ל.

ג. וידוי: וידוי מלשון וודאות, שלא יהיה אחד בפה ואחד בלב, אין צביעות בפני הקב"ה ובפרט ביום הדין.

 הרמב"ם כותב בפרק א' על חובת הווידוי:

"כל המצוות שבתורה… אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון {בכוונה}, בין בשוגג, כשיעשה תשובה מחטאו – חייב להתוודות לפני ה-אל יתברך. כיצד מתוודה? אומר: אנא ה' חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך… והרי אני חוזר בי ומתבייש אני במעשיי, ולעולם איני חוזר לדבר זה".

"איזוהי תשובה גמורה – {תשובת המשקל}.  כאשר יזדמן לידו אותו דבר עבירה שעבר, ויש בידו לעשות ולא עושה".

 

בעל "ערבי נחל" מסביר זאת לאור הפסוק הנ"ל:

• "יעזוב רשע דרכו" – יעזוב את המעשה הרע.
• ואיש און מחשבותיו" – יתחרט גם על שחשב להרע.
• "וירחמהו יהוה"– אם יחזור בתשובה מאהבה גם על המחשבה, הקב"ה יהפוך לו את העבירות – לזכויות.
• "כי ירבה לסלוח" – חזר רק על המעשה = מיראה, הקב"ה יהפוך לו את העבירות  לשגגות בלבד.

 

החתירה אל האות ה"א

בתהליך התשובה התשוב – ה.

 

"אלה תולדות השמים בהבראם = בה' בראם. העולם נברא ב-ה'.

רש"י: האות ה' פתוחה למטה והרוצה לצאת לתרבות רעה – יוכל. והרוצה לחזור בתשובה – יש לו פתח מילוט למעלה. הבא לטהר מסייעים אותו. ולמה יש לאות ה' תג למעלה? הקב"ה יקשור לו כתר לשוב בתשובה. (ע"פ תומר דבורה לרבנו משה קורדברו).

תשובה = תשוב – ה = לשוב אל ה'.

 

ברובד הקבלי הפשוט, לשוב אל האות ה' המופיעה פעמיים בשם י-ה-ו-ה.

הה' הראשונה – מסמלת תשובה עליונה, העוסקת ברובד התודעה וההבנה, כנגד ספירת הבינה.

הה' השניה – מסמלת תשובה תתאה = תחתונה, העוסקת ברובד המעשי, כנגד ספירת המלכות.

 

המהות הפנימית של מצות השופר בראש השנה:

"מן המצר קראתי י-ה – ענני במרחב י-ה" (תהלים קיח ה).

הפיה של השופר דרכה נושפים, צרה – ואילו הפיה השנייה רחבה, דבר המסמל שעם קיום מצות השופר, הקב"ה מוציא אותנו "מן המצר… למרחב י-ה" – למרחב האלוקי המוגן.

 

א.  השופר במקורות:

 

א.  "ובחודש השביעי באחד לחודש… יום תרועה יהיה לכם" (במ, כ"ט, א).

מצות עשה לשמוע קול שופר ביום הראשון של ר"ה, ומצוה מדרבנן לשמוע קול שופר גם ביום השני. התקיעות מצוותן ביום בלבד. התוקע יכוון להוציא את השומעים ידי חובתם, והשומעים יכוונו לצאת ידי חובת המצוה.

ב.  "בחודש השביעי  באחד לחודש… זכרון תרועה מקרא קודש" (ויקרא כ"ג, כד).

 כאשר אחד מימי ראש השנה חל בשבת, אנו לא תוקעים – אלא רק זוכרים בבחינת "זכרון תרועה".

ג . "תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו" (תהילים פ"א, ד).

"בכסה" – בר"ה הירח מכוסה.  המילה בפס' "חגנו", רומזת לג' הרגלים: פסח, שבועות וסוכות המכונים בתורה "חג", ובהם עולים לרגל לירושלים מתוך שמחה בשכינה, בבחינת "יראה כל זכורך" (דב' טז טז). על כך נאמר בגמרא (חגיגה ב ע"ב): כשם שבא לראות – בא להיראות. כלומר, לראות את פני השכינה.

בר"ה לעומת זאת, זה יום הדין בו באים בעיקר לשמוע את הקול הפנימי שלנו, הקול הבוקע דרך קולות השופר מתוך יראה, כדברי הנביא חבקוק: "שמעתי שמעך – יראתי" (חבקוק ג, ב).

ד. "למנצח לבני קרח מזמור… עלה אלוהים בתרועה, יהוה בקול שופר" (תהילים מ"ז. א, ו).

את המזמור הנ"ל, אותו אמרו בני קרח כשחזרו בתשובה, אומרים אנו שבע פעמים לפני התקיעות. הסבר הפס': "עלה אלהים בתרועה" – השם אלוקים מסמל את מידת הדין העולה ומסתלקת, ובמקומה מופיעה מידת הרחמים – בבחינת הוי-ה: "יהוה בקול שופר".

 הזהר הק' (תיקוני הזוהר" סט קכב), מבדיל בין התגלות בבחינת ראיה, להתגלות ע"י שמיעה. הראיה – במידת החסד, ואילו השמיעה – היא במידת היראה בבחינת הכתוב "שמעתי שמעך יראתי" (חבקוק ג, ב).

 

א.  תקיעת שופר וטעמיה.

"אשרי העם יודעי תרועה – ה' באור פניך יהלכון" (תהלים פט טז).

"יודעי תרועה" – היודעים את סודות התרועה (מכילתא דרשב"י).

"אמר רבי יצחק: למה תוקעים? הקב"ה אמר תקעו".

השופר מוציא קולות ללא מילים – כנ"ל אצלנו,

חייבים לזעוק מכל הלב לאבינו שבשמים.

 

א. רב סעדיה גאון (882-942) נתן עשרה טעמים

למצוות השופר בראש השנה.

 

א. היום, תחילת הבריאה העיקרית. הקב"ה ברא את האדם ומלך עליו, ותקיעת השופר היא דרך קבלת המלכות, כי כך עושים למלכים, תוקעים ומריעים לפניהם להודיע את תחילת מלכותם, בבחינת הכתוב: "בחצוצרות וקול שופר – הריעו לפני המלך יהוה"  (תהילים, צ"ח).

ב. ראש השנה הוא היום הראשון לעשרת ימי תשובה, ותוקעים בשופר, להכריז ולהזהיר שכל הרוצה לשוב – ישוב, ואם לא, אל יקרא תגר {אל יתלונן} על דינו.

ג. להזכיר את מעמד הר סיני שנאמר בו: "וקול שופר חזק מאד" (שמות י"ט), ונקבל על עצמנו מה שקיבלו אבותינו אז – "נעשה ונשמע".

ד. להזכירנו דברי הנביאים שנמשלו לקול שופר ככתוב: "ותקע בשופר – והזהר העם" (יחזקאל ל"ג).

ה. להעלות על ליבנו זיכרון חורבן המקדש וקול תרועת מלחמות האויבים ככתוב: "כי קול שופר שמעה נפשי, תרועת מלחמה" (ירמיהו, ד'), ונבקש מ-ה', על בנין בית המקדש.
ו. להזכירנו עקידת יצחק, שמסר נפשו לה', וכן אנחנו נמסור נפשנו על קדושת שמו. ויעלה זיכרוננו לפניו לטובה ביום הדין, הלא הוא ראש השנה.
ז. שנירא ונחרד ונשבור עצמנו לפני הבורא, כי כך טבע השופר מרעיד ומחריד, כמו שנאמר: "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס, ג').
ח. להזכיר את יום הדין הגדול ולירא ממנו, כמו שנאמר: "קרוב יום יהוה הגדול, קרוב ומהר מאוד קול יום יהוה… יום שופר ותרועה" (צפניה, א').
ט. להזכירנו קיבוץ נדחי ישראל, ולהתאוות אליו כמו שנאמר: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור, והנידחים בארץ מצרים" (ישעיה, כ"ג).
י. להזכירנו תחיית המתים, ולהאמין בה כמו שנאמר: "כל יושבי תבל ושוכני ארץ, כנשוא נס הרים תראו, וכתקוע שופר תשמעו" (ישעיה, י"ח).

ב. קולות השופר –

         מעוררים לתשובה כדברי הרמב"ם (1138-1204)

 

"אף-על-פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב היא, רמז יש בו:

 "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו מעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם"

 

"א-ר-י-ה שאג – מי לא ירא" (עמוס ג, ח).

הקב"ה מושל בעולם – ומשל האריה.

• ר – י – ה = נוטריקון א = אלול. ר = ראש השנה. י = יום כיפור. ה = הושענא רבה.

 

בגן החיות, נוהגים להשתעשע עם האריה היות והוא סגור ומסוגר אחרי גדרות.

תארו לכם מה יקרה לאדם שהזדמן ליער ושומע את שאגת האריה כאשר בין רגע רואה את האריה שועט לעברו. כנראה שהאיש יספיק לקרוא "שמע ישראל", ותו לא.

המסר הוא פשוט: האריה מסמל את הקב"ה הרחום והחנון המבקש מאתנו לשוב אליו ולקיים את תורתו, ובפרט בימי הסליחות והרחמים של חודש אלול כאשר בשיאם, שני ימי ר"ה בהם אנחנו נידונים, דרך החתימה בכיפור, וכלה בהושענא רבה בה נחתם באופן סופי גזר הדין לפי הזהר (מסירת הפתקאות).

אנחנו לעומת זאת, מתייחסים לקב"ה כמו לאריה בתוך הכלוב שאינו מזיק, ולא היא. חייבים להרגיש את הנוכחות האלוקית בתוכנו ובקרבנו, ורק ע"י תיקון הרוע שבנו הרמוז בשמו של ר"ה בתורה – "יום תרועה" , הרומז לרוע שעוללנו, שאותו נצטרך להפוך לרֵע = חבר, ורק אז נכתב ונחתם לטובה ולברכה.

 

להתבשם באור החיים – למוצשק.

 

                                   לרבנו ישראל "בעל שם טוב" – ותלמידו.

"וצדיק באמונתו יחיה" – כוחה של האמונה בה'.

 

רבנו ישראל בעל שם טוב – מייסד החסידות, נהג כדרכו בקודש, להתבודד עם תלמידיו ביערות. יום אחד, הוא לקח אתו את אחד מתלמידיו כדי ללמדו מהו כוחה של אמונה בה', בבחינת "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב,ד). לאחר הליכה ממושכת, התלמיד צמא, והמים אין. רבי! פנה התלמיד אל רבו: "צמא אני, ומבקש אני להרוות את צימאוני במעט מים". הבעש"ט ענה לו: "עם מעט סבלנות ואמונה בה', תשועת ה' כהרף עין. עוד נזכה לברך את ברכת "שהכל נהיה בדברו". התלמיד קיבל את דברי הרב, והמשיך בדרכו לצידו של רבו.

 

קרני השמש החמימים של שעת הצהרים, היכו בראשו של התלמיד עד שהתקשה בדרכו. ושוב הוא פונה אל רבו: "הוי כל צמא – לכו למים". כך אמר הנביא ישעיה. תעשה נס רבי, שנזכה לכמה לגימות מים".

הבעש"ט, במקום לענות תשובה לתלמידו, הוא הצביע על דמות המתקרבת אליהם. התלמיד נתן צעקה גדולה, לאחר שראה שהאיש נושא על כתפיו שני דליים של מים. האיש התקרב אליהם ונעצר לידם, כדי לנוח מעט מתלאות הדרך. הבעש"ט ביקש מהאיש למכור להם כמה כוסות מים, ואכן הוא הסכים.

התלמיד ורבו הרוו את צימאונם. בטרם קם "שר המשקים = לגראב" ללכת לדרכו, שאל אותו הבעש"ט: "מאין באת, ולאן אתה הולך?". האיש ענה לו: "עובד אני כעבד אצל הפריץ. משום מה הפריץ השתגע היום, ודרש ממני להביא לו מים ממעיין רחוק, למרות שישנם מעיינות בקרבתנו. לפריץ כידוע, אי אפשר לסרב, לכן צעדתי דרך ארוכה ומתישה כדי להגיע למעיין, וכעת אני עושה את דרכי בחזרה לפריץ.

 

הבעש"ט אמר לתלמידו כהאי לישנא: "כבר מימי בראשית, הקב"ה ידע על בעיית הצמא שלך, והכין עבורך פתרון. כמו שהקב"ה ניסה את אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, וכן את אבותינו במדבר ככתוב: "המאכילך מן במדבר… למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך" (דב' ח א), כך גם אצלך, הקב"ה רצה לנסותך כדי לחשל את אמונתך, ולכן הביא אותך לידי צמא, כאשר באופק לא נראה שום פתרון לבעיה, בגלל שנמצאים אנו במדבר. התפללנו יחד לקב"ה, והנה הישועה הגיעה דרך הפריץ שכביכול השתגע, ושלח את עבדו למעיין מרוחק, כדי שיפגוש אותנו על אם הדרך, עם שני דליים מים.

 

המסר האמוני של הסיפור:

 

"וצדיק באמונתו – יחיה" כדברי חבקוק הנביא. הקב"ה איננו משיב ריקם תפילת כל אדם, בבחינת "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני יהוה ישפוך שיחו" (תהלים קב, א). מטרת המניעות היא לנסותנו, כדי לחשל את אמונתנו (רמב"ן).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "צדיק וישר הוא" (דב' לב, ד): "כשיושב ה' על המשפט, הוא מעמיד אותו על תילו. וכשבא להשתלם – מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים, והוא על דרך אומרו: 'צדיק יהוה בכל דרכיו, וחסיד בכל מעשיו' (תהילים קמה, יז).. פירוש, כשהוא בא להדריך דבר, {לדון את האדם}, הוא מדריכו על קו הדין,

 

לקראת ראש השנה הבעל"ט,

ברכת שנה טובה ומבורכת בברכת "ובאו עליך – כל הברכות האלה והשיגוך",

לאוהבי ולומדי "תורת אלוקים חיים" של עט"ר רבנו חיים בן עטר ע"ה.

 

ביקרא דאורייתא  – משה אסולין שמיר

 

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. שמחה בת פריחה ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה. יגאל חיון בן רינה ע"ה. אברהם, ישראל ועזיזה בני חיניני ע"ה. אלתר חצק בן שרה ויצחק חצק ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה.

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הוצאה שניה של ספרי "להתהלך באור החיים" , וכן להצלחת ספרי החדש "להתהלך באור הגאולה" ההולך וקורן עור וגידים. פרסומם הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, רכישתם ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תורתם והליכה בדרכם, חיבור לנשמת הצדיק רבנו-אור-החיים-הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

להצלחת יונתן בן קרן הי"ו בצבא. שיאשרו לו המפקדים להשתחרר מגולני, ויעבור ליחידה אחרת שתתאים לו, ובה יהיה מרוצה אמן סלה ועד.

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין. מיכאל מאיר בר זוהרה, מרים בת זוהרה

 

 

 

 

 

 

תקנות פאס….

תקנות פאס כרך 2
תקנה פג

תקנה משנת התצ״ז-1737

חברי הב״ד מאיימים לעשות שביתה אם הקהלה לא תכבד את זכויות הת״ח

ראינו בזמן הזה שתלמידי חכמים הם שנואים ומתועבים ומשוקצים בעיני המון העם, מלבד זה שהם נרדפים מהמון העם, תחלת כל דבר בענין האלעששא [שומרי העיר.] שעם שמן הדין הם פטורים משמירת העיר מטעם שהם נְטוּרֵי קַרְתָּא (מארמית: שומרי העיר), ואעפ״י משום לזות שפתים אמרנו נעמיס על ת״ח יובן קצת מת״ח שיש בהם שום ממשות  יהיו נכללים בכלל הבאים, אמנם לא יתנו הת״ח כ״א(כי אם) דבר קל בהאלעששא הנז׳ אשר יוכלון שאת ולא יכבידו עליהם, והם עמדו ועשו לת״ח בהאלעששא עיקר והמון העם טפל, נוסף על זה כשבאו להעריכם לכל המון העם עם קצת הת״ח שאמרנו להם אשר יש בהם ממשות כנז', הסכמנו שישבו שמנה מהקהל יצ״ו ויעריכו וכן היה שישבו שמנה בני אדם שביררום הקהל יש״ץ עצמם והעריכו , האלעששא הפנקס, וכשנגמר הפנקס ונתחשב ולא הספיק להאלעששא, אמרנו שיכפילו הפנקס דהיינו מי שהוערך בסך א״ם במשל יתן ב״ם והם לא עשו כן, אלא כאשר הגיע הפנקס לידם מי שהיה בסך א״ם עשו לו י״ם, ומי שהיה בסך י״ם עשו לו א״ם ונתבטלה הערכת שמנה בסיבי [צריך לתקן: נסיכי או נבחרי, ״מבוררי הקהל״[הקהל, נוסף על זה כל מה שהיו גובים לאלעששא היו מוציאים ממנו לצרכים אחרים.

4. א״ם: . אוקיא. ב״ם: 2 אוקיות. י״ם: 10 אוקיות = 1 מתקל. 5

נוסף על זה שאירע אתמול שבאו שלוחי השררה לתקן קצת תיקון באלכ׳בא [בנין עם קובה.] תיקון שיספיק לו סך עשר אוקיות, והם הקהל יצ״ו סלקו עצמם מהתיקון הנז' ושלחו גירי דידהו וקבצו כל ת״ח, וביררו מהם קצת שאין בהם ממשות שלא יתנו ועכ״ז פרעו סוכרא [דורון.] רבה, וכזאת לא תעשה בישראל הדבר אשר תעשה בו ויספיק לו סך י״ם יגבה עשרה מתקאלים עם האלסוכרא, ויובן שגם אותם שניצולו פרעו האלסוכרא.

נוסף על זה שאותם שנתפסו לקו בכפלים בגופם ובממונם עד שנעשתה בשרם טלחי טלחי[נראה לי שצריך לקרוא: טלאי, טלאי.] ואין לך חילול ה׳ גדול מזה, באופן שנתבזו תורה ות״ח, ואלולי לא סלקו עצמו מהענין ולא הניחו להת״ח ליתפס לא היו צריכים ליתן לשלוחי השררה פרנסת לינה ופרנסת הסוסים והפרדים, אלא העלימו עיניהם מכל זה ובמקום המספיק לתיקון הנז״ל גם סך ק״ם״[ק״ם = מאה אוקיות = עשרה מתקאלים.] קרן וסוכרא וכזאת לא תעשה בישראל מלבד שהשיאום לשון הרע כשבאו שלוחי השררה לבקש אחר גבאי המס ולא מצאום, אמרו כשם שת״ח הם הפורעים האלעששא גם התיקון הזה יפרעו הת״ח, באופן שלקו הת״ח מכל צר ועבר ופנה, ויצא להם שם בגוים, שלא נשאר הממון כ״א ביד הת״ח ונמצא שזה חילול ה׳ גדול נוסף עליו שיש סכנת נפשות.

וכל זה שבא לידון בדבר חדש אבל דבר הישן נושן ענין הפרס, שזה כמו שנה וחצי נפסק פרס ת״ח, וענין מתנות עניים שבכל שבוע, שזה היום כמו שמנה חדשים לא נטלו כלום העניים, לא די שאינם נותנים אלא שמבקשים המה ליטול מהם, וכבר מתו ת״ח ברעב ובצמא ובחוסר כל, ולא די זה שהם מתים נפוחי כפן, אלא כשהם מתים נשארים מוטלים על הארץ שלשה ימים ועוד, מחמת התכריכין וכיוצא ואין איש שם על לב, באופן שת״ח בזמן הזה שנואים ונררפים, וכיון שכן שאין איש מהקהל יצ״ו שם על לבו תקנת העיר, אלא אדרבה הם שמחים וטובי לב ושותקים.

לכן אנחנו ב״ד הסכמנו הסכמה גמורה, שמהיום הזה והלאה לא יזקק שום דיין ות״ח וסופר לפשר או לדון בין איש לרעהו, שאסור למסור דיני תורה למי שאיננו ממקיימי התורה, שמטעם זה שיבר מרע״ה [משה רבנו עליו השלום] הלוחות, גם אין לשום ת״ח לעבור לפני התיבה להתפלל בצבור, ולא יפתחו בתי כנסיות כלל, דהא בלאו הכי בתי כנסיות כסתומים דמו, שהרי אפי׳ בשני וחמישי רוב בתי כנסיות אינם מוצאים מנין, ולכן עכשיו יסתמו מכל וכל בתי כנסיות, גם אין רשות לשום ת״ח לשחוט בין בהמה גסה בין בהמה רקה ואפי׳ תרנגולין ועופות, כל זה קבלנו עלינו בהסכמה גמורה בלי לנטות ממנו ימין ושמאל.

זולת אם יחזרו הקהל יצ״ו למוטב ויקבלו עליהם דברי חכמים שהם דברי אלקים חיים, תחלת כל דבר שיחזירו לכל הת״ח שנתפסו אתמול כל מה שגבו מהם ע״י השררה וכל מה שהפסידו אתמול, והשנית שיקבעו הפרס לת״ח כאשר בתחלה ויתחלק כפי ראות עינינו בלי המלכת שום נברא, ועור יעמידו עמוד הצרקה להתחלק בכל שבוע לעניים כנהוג מימות עולם ומשנים קדמוניות כפי העת והזמן, ועור יעמידו עמוד ג״ח לצורך קבורת מתים שעוברים על בל תלין שנשארים המתים מוטלים על הארץ שלשה ימים ויותר ומתנוולין מחמת החסרון של התכריכין ומחמת קבורת מתים שאינם מוצאים מי שיחפור את הקבר ונושאי המתים, ואז כשיחזרו למוטב בכל הפרטים הנז׳ ויקבלו על עצמם לשמוע דברי חכמים ככל אשר יורו אותם ישמרו לעשות, ואז גם אנחנו נעמוד לשאת במשא העם הזה ולעבוד עבודת הקדש בכל מידי דמיטב, כל קבל די הוינא עבדין מן קדמת דנא, נאם החותמים לשם שמים בארבעה ועשרים יום למ״ט מונים  בשנת אמונת לפ״ק במתא פאס יע״א וקיים, ע״כ מצאתי כתוב.

וחתומים עליו

הרב הגדול א״ז מוהר״ר יעקב אבן צור ומהר״ר שלם אדרעי

ומהר״ר שמואל אלבאז זצ״ל

ור׳ שלמה אדהאן ור׳ אברהם עטייא ור׳ יוסף סעדון'

נאם שלמה אליהו בלא״א החכם השלם והכולל הדו״מ

כמהר״ר יעקב אבן צור נר״ו

תקנה פ"ג-יחס פאס כרך שני- הצב״י מורי מרדכי עמאר ס״ט

הד מאד

רעידת האדמה באגדיר

דן מנור

המרכז למורשה יהדות שפרך ע"ש יחיאל אלישר אוניברסיטת גן־גוריון בנגב תשס״ב

בשעה שתושבי העיר ברובם כבר עלו על יצועיהם, ובחלקם מבלים את שעות הלילה באתרי בידור שונים, ישב עדיין מישל במשרדו ועסק בכתב התביעה של מרשו. אומנם פיהוקיו הספורדיים מעידים על ליאות מה, אך מחשבתו צלולה ועיניו פקוחות ללא שום סימן של חבלי שינה, כנראה הודות להשראתם של צלילי מוסיקה ערבים שבקעו מרדיו פאריס. אנשים מסוגו של מישל נוטים להתרפק בגעגועים על תרבות צרפת שעמדה על סף שקיעה עם חדירת הרוח הפאן ערבית למרוקו. ׳קאזבלנקה הפכה לקאזדמסקה׳, נהגו חבריו להתבדח. כשלושים דקות אחרי חצות קטע הרדיו לפתע את תוכניתו המוסיקלית, ושידר הודעה על רעידת אדמה עזה שפקדה את אגאדיר.

חרף הנימה הדרמטית שבה שודרה ההודעה המשיך מישל בעבודתו תוך שיווין נפש, כאילו זו הייתה הודעה על תאונת דרכים, או משהו דומה. אולם כשהחל השדרן לתאר את ממדי הרעש ותוצאותיו, שמט מישל את העט מבין אצבעותיו, הפנה מבט תוהה לעבר הרדיו כמי שטרם קלט את מלוא המאורע. ולאחר שהקריין סיים את שידוריו, נפלטה קריאת תדהמה מפיו של מישל. ׳אין ספק שאסון פקד את אגאדיר׳, מלמל, והסיט את מבטו מן המכשיר. ׳אגאדיר׳, שינן לעצמו כשהוא מנסה לתהות מה ידוע לו על עיירה רחוקה זו, ומייד נזכר באותם נערים שהגיעו משם בשנת 1957, כשהתנועה הציונית פעלה תחת מסווה של תנועת הצופים. הוא עצמו הנחה את עלייתם לארץ בדרכים לא חוקיות. ׳יש לנו עסק עם קהילה ראויה לעזרה׳, הרהר, והחליט לטלפן מייד לשמעון דהאן, אף אם זה ייראה כחוסר נימוס להעיר את נשיא הקהילה משנתו…

לאחר שיחות טלפוניות שהובילו לאסיפה של חברי הוועד, התארגנה משלחת בת עשרים חברים, בראשותו של מקס אביטן־ יושב ראש הוועד לענייני תרבות בקהילה. ביניהם אנשי ׳חברה קדישא׳, צוות רפואי ושאר בעלי תפקידים שונים. מישל אמור להצטרף למשלחת יותר מאוחר לאחר הדיון בבית המשפט. המשלחת הגיעה באוטובוס פרטי קרוב לשעה אחת עשרה, וחנתה ברחבה אחת סמוך לעיר החדשה, שהזעזוע פסח על חלק הארי ממנה. אחדים מן המשלחת, ביניהם שתי נשים, החלו מייד בהצבת משכן, והיתר צעדו בהנחיית צעיר מקומי בשם אנדרה שניאות להוביל אותם לפי בקשתם לבתי מגורים יהודיים.

בדרכם עברו ליד בניין אחד ששרידיו מעידים על יופיו. הבניין שוכן על גבעה הצופה אל הים, ואגפיו הגבוהים התדרדרו לרגלי הגבעה וקברו תחתם את הדיירים. בלטו במיוחד עצי הברוש והאשוח שהקיפו את הבניין, ועתה נעקרו ממקומם, וכיסו שטח רחב; ולעומתם שיחי נוי ססגוניים למיניהם שנותרו נטועים במקומם, נשברו ונגרסו תחת גושי הבטון שנחתו עליהם.

׳זהו בניין ברוטל שבו גרו צרפתים בתקופת הפרוטקטורט, וכינו אותו ׳טירת האביב׳, הסביר הצעיר במנוד ראש כאות להבעת צער והשתוממות.

עד שאנשי המשלחת משתוממים לנוכח העדר פעילות של פינוי בבנין זה, הדהדו מרחוק קולות של המולה ורעש. ׳אלה צוותי הצלה שהגיעו מאירופה׳, הגיב הצעיר על סקרנותם של אנשי המשלחת, ואותת להם לנוע. הם צעדו מזרחה עד שהגיעו לכיכר אלגלאוי הסמוכה לרחוב די פור. תמונה של חורבן כליל נתגלתה לעיניהם. לשונות אש שפרצה בשל קצר חשמלי, הבהבו עדיין מבין ההריסות, ועשן סמיך שאפף את המבנים הקשו על צוותי ההצלה שפעולתם עד כה הייתה חסרת תועלת, הן בשל העדר ציוד מכני יעיל, והן בשל חוסר ניסיון. לצידם של האירופאים פעלו חיילים מרוקנים, מי במנוף ידני, מי באתו ומי בקרדומו. המראה של ציוד מיושן זה עורר גיחוך בעיני המשלחת.

מקס אביטן סקר את האנשים, ומשלא ראה שום נציג בכיר ממוסדות השלטון, לאט, ׳תיארתי לעצמי שכך ינהג משטר מלוכני חסר תודעה הומנית׳. ׳מה אמרת?׳, שאל אותו שכנו, ׳סתם, תהיתי מתי יגיע מישל׳, ענה תוך ניעור כתפיים בלי להביט בשואל. דמות לבנה שנראתה מרחוק נעה בין קירות ערופי ראש, כדמות של בעל תכריכים משוטט, עוררה סקרנות רבה בקרב כל הנאספים. עד מהרה התברר שזה היה כוהן דת מוסלמי מלווה בשני קציני משטרה. האיש לבוש גאלבייה צחה כשלג, שברדסה עוטה את ראשו כסימן לצניעות, ולרגליו ״בלע׳ה״(כמין נעלי בית) בצבע שנהב. הפמליה התנהלה לאטה עד שהגיעה לקרבת מקום. מרפסת ששרדה מאחד הבתים, שימשה כמעין במה לכהן הדת. הוא ניצב עליה ופרש את כפות ידיו כשכל האנשים עמדו דומם. הוא מלמל משהו בלחש, וכשסיים נשק את קצות אצבעותיו. היחידים שראו חובה לכבד אותו היו החיילים המרוקנים שנחפזו בזה אחר זה לנשק את ידו, בעוד האירופאים עמדו משתאים, למעט מפקד הצוות שנשען על דחפור כשהוא פולט טבעות עשן ממקטרתו.

הטאלב ציפה למחווה של כבוד מצד הקצין, אך משנוכח שהלה אינו מגלה שום סימן לכך, הוא שלח אליו אחד מבני לווייתו. ׳בונז׳ור קולונל/ פנה השוטר לקצין. ׳בונז׳ור אינספקטור׳, השיב הקצין ולחץ את היד המושטת. 'הוד קדושתו מבקש לשוחח עמך, הודיע השוטר בנימה של גינוני חצר. 'צר לי מאד, האווירה אינה נאותה לשיחה/ השיב הקצין לקונית, כשהוא סוקר את בגדי השרד של השוטר. וכשראה הבעת השתוממות על פני השוטר, הוא הוסיף, ׳לא נעים לי להתקרב להוד קדושתו פן אלכלך אותו בבגדי המעופרות׳. השוטר חש בנימה הצינית שבדברי הקצין, ומיהר לשוב על עקביו כשהוא פולט מפיו גידופים בערבית.

אנשי המשלחת חמקו מייד מן המקום עם הופעת הטאלב ופמלייתו. הם צעדו לכיוון צפון מזרח עד שהגיעו לרחבת אוראן המשמשת כמגרש חנייה לאנשי עסקים בשל קרבתה למרכז המסחרי. הרחבה כמעט לא ניזוקה, למעט מהמורות שנפערו פה ושם מעוצמת הרעש. בצידה הצפוני חנו שני טרקטורים רתומי פלטפורמות, כשעל אחת מהן שני חובשים הגוחנים מדי פעם על הפצועים ששכבו באלונקות( מיותר להעיר שהאלונקות היו חלק מן הציוד שהגיע מאירופה). נסערים מן המראה עטו חברי המשלחת על החובשים והפצועים, ותוך כדי שיחה מרגשת הם גילו בין הפצועים כמה צעירים יהודים, שהיו אחוזי חרדה לגורל משפחותיהם מכדי לחוש בפצעיהם. הם סיפרו, בין היתר, כי כאשר יצאו מן הקולנוע נשמע לפתע רעם אדיר תוך טלטלה עזה שעקרה עצים ממקומם, מוטטה עמודי חשמל, והתקילה כלי רכב זה בזה. הם עצמם היו בין האנשים שהתגלגלו לתוך שוחות ומהמורות, וחולצו בדרכים שונות. ולאחר אתנחתה קלה הוסיפו, שיש עוד פצועים שם במרכז התקועים, מי במהמורות ומי מתחת להריסות, ואפשר לחלצם ללא קושי.

׳הגענו מקזבלקה מתוך כוונה לעזור בכל דרך שנוכל אם נתבקש, ניסה מקס אביטן להצטדק לנוכח מבטם החשדני של החובשים. ׳הבאנו עמנו צוות רפואי הממתין בעיר החדשה לכל קריאת עזרה,הוסיף בנימה צנועה, ׳ובינינו כאן׳,הוא הצביע על אחד מחברי המשלחת, ׳חובש שמוכן לפעול בכל רגע׳. ׳הורו לנו לפעול כאן, פתח אחד החובשים לאחר שהחליף מבט עם חברו, ׳בהנחה שהמרכז המסחרי רחוק מעט ממוקד הזעזוע, ומי ששהה בו נפגע פחות מאלה ששהו בבתי מגורים׳. ׳מעניין, העיר אביטן כמביע הערכה מתוך נימוס להסברו של החובש. ׳ובכן לעניין׳ המשיך החובש ,׳אם אתם רוצים לעזור, אז קחו כמה אלונקות לשם, והורה בסנטרו על המרכז המסחרי. ׳אך החובש שלכם יישאר כאן, השלים חברו את התנאי. ׳כן, כן בהחלט׳, נענה אביטן בזקיפת גבות עיניים, ותוך כך פנה לחובש.

׳רוברט, קח את ילקוטך ועלה על הפלטפורמה׳. ועד שהלה החל ללכת, התקרב אליו אביטן עד כדי מגע פיזי, ׳השתדל לזהות את אחינו בין הפצועים׳, לחש לו. ׳ואתה בחורי׳, הוא פנה למדריך הצעיר שעמד בצד וגילה סימנים של הססנות. יאנו עדיין זקוקים להדרכתך׳, לאט לו תוך חיבוק אבהי.

עמוסי אלונקות נעו חברי המשלחת בדרך חתחתים רוויית אבק וזרועת אבנים כששמש אביבית קופחת על ראשם, ואגלי זיעה מטפטפים על פניהם. ואם כי מדובר במרחק של מאות מטרים בלבד, הרי לגבי בחורים שמעולם לא התנסו בעבודה מאומצת הייתה זו הליכה מייגעת, במיוחד לנוכח הרעב והצמא שהציקו להם. ׳פת שחרית׳, צעק מישהו מאמצע הטור. ׳ברוך זוכר נשכחות׳, העיר חברו בלשון ברכות התפילה. אביטן שנוטה לדחוק את כל הצרכים האנושיים מפני המטרה, שמע והתעלם.

הם התקדמו בינתיים למקום עד כדי מטרים ספורים, אך לבד מן הציוד המכני איש לא נראה שם. לרגע התגנב חשש ללבם שמא טעו בדרך, ועד שהם מתבוננים כה וכה בהרס הנורא, נשמעה קריאת ׳הללו מי שם?׳. הם הפנו את מבטם ימינה והנה מישהו עומד בפתחו של בניין מקורה למחצה. מייד הניחו את האלונקות, וצעדו לכיוון הבניין. ׳מי אתם?׳, שאל האיש. אביטן שהיה קרוב אליו החליף עמו כמה מילים, ואחר אותת לאנשיו להיכנס פנימה. זה היה בניין מסעדה מרווח, כשבחלקו המקורה ישבו כעשרים פצועים חבושי ראש וגפיים. כולם נגסו כריכים ברעבתנות, כשלרשותם עמדו משקאות-שיירים מן המזנון שבמסעדה.

זו הייתה הזדמנות לאנשי המשלחת, שאף הם החלו לסעוד את לבם מן הצידה שבילקוטיהם, למעט אביטן שניהל שיחה עם אחד ממפקדי הצוותים. ומפיו שמע, כי החל משעות הבוקר חולצו כמאה פצועים, רובם טופלו במקום ושוחררו. הפצועים קשה, כעשרה במספר הובלו לבית חולים. ואלה השוהים כאן זקוקים לבדיקה רפואית; אלא שהרופאים המעטים עמוסי עבודה בבית חולים, ויש להמתין, בלית ברירה, עד שאחד מהם יתפנה. הוא שהה לרגע עד כדי לגימה מבקבוק בירה שאחז בידו, והוסיף, ׳עתה יש לנו בעיה עם אלה השרועים מתחת לגושי בניין, ספק חיים ספק מתים, והדרך לחלצם כרוכה בהפעלת ציוד מכני׳. הוא הביט בבן שיחו בעיניים קהות, ואחר כך רוקן את הבקבוק לתוך גרונו. כל אותה שעה נצמד הישראלי אבי שוקרון לאביטן כשהם מחליפים מבטים בעלי משמעות מסתורית המובנת רק לשניהם; וכתום שעת המנוחה הוחלט שארבעה חברים, ובראשם הישראלי, יישארו במקום, והיתר יתלוו לאביטן.

לאחר חצי שעה של הליכה בין בניינים הרוסים הגיעו לרחוב אנזי סמוך לבתי מגורים של השכונה. עוד כמה צעדים, והצעיר סימן בידו לעצור. ׳זוהי שכונת השלוחים׳, הכריז,ולפי מבט השומעים הבין מייד שנכשל בלשונו. ׳יהודים כפריים מאיזור סוס׳, תיקן את דבריו. השכונה גבנונית בת שני חלקים שונים, העליון והתחתון. המראה בחלק העליון עורר פלצות בקרב אנשי המשלחת. הבניינים בני קומתיים ויותר נהרסו עד הייסוד, וקברו תחתם את דייריהם; פה ושם אודים עשנים־שרידי בעירה דועכת; ואוויר מעופש באבק ופיח עד כדי מחנק. אנשי המשלחת עמדו דומם והתבוננו ארוכות בהרס הנורא. לאט לאט החלו להסתובב בין ההריסות מי מסקרנות, ומי מתקווה לגלות נפגע כלשהו הזקוק לעזרה. ׳מי יודע כמה אנשים גוססים כאן מתחת למפולות באין סיכוי לחלצם׳, התאנח מישהו. ׳איזו אטימות לב מצד השלטונות׳, הפטיר חברו בחריקת שיניים. ׳שש..שש..׳ העירו לו השומעים, ׳אוזניים לכותל׳.

שניים מאנשי חברה קדישא גהרו על גושי בטון כשהם מביטים דרך החרכים בבקעים שנפרצו למטה, וקוראים בקול נרגש, אך תוחלתם לגלות סימני חיים נכזבה. ׳אין קול ואין קשב׳, הליץ אחד מהם בהבעה נואשת. ׳ויקטור׳, צעק מישהו מרחוק לארכיטקט שעמד משתאה מול בניין שלם ריק מדייריו. הלה הביט קדימה וכשראה שני בחורים מנפנפים בידיהם, צעד בריצה למקום. ׳יש מישהו למטה׳, הודיעו בקול נרגש. הוא גחן על גל של חומרי בניין, ודרך סדק שבין שני גושים נתגלתה לעיניו רגל שלימה מן הבוהן עד הירך. היא הייתה עטויה מכנס קרוע, ומונחת בשיפוע על אחת מדלתות הבניין בתוך מערה צרה. הוא זקף את ראשו כשעל פניו הבעת בעתה. עד מהרה התגודדו כולם והחלו להציץ למטה אחד אחד. ועד שהם מביעים את רגשותיהם כל אחד על פי דרכו, קרע ראש חברה קדישא את דש מעילו, ׳ברוך דיין האמת׳, הגה בהטעמה. וכל גלויי ראש שבין חברי המשלחת הזדרזו לעטות את בלוריותיהם במטפחות.

בתוך דומייה בת רגע החליפו מבטים הרב ושמעון יפרח הפייטן. ׳איכה ישבה בדד העיר רבתי׳, קרא הפייטן את פסוקו. ׳עם׳, ניסה מישהו להשלים את הכתוב, אך הפייטן היסהו בתנועת יד.

ברשותכם ידידי׳, פנה לכל השומעים שתלו בו מבט. ׳פסוק זה שעלה על דל שפתי, ראשי תיבותיו הם איבה״ר העולים בגימטרייה אגדיר׳, הסביר בקיצור, והרכין את ראשו קמעא. אחדים מן השומעים האמינו שהייתה זו הארה מלמעלה על חורp אגדיר, ואילו אחדים ראו בכך שנינות גרידא שאין לה מקום באווירה אפופת יגון.

לאחר ׳הקדיש׳ החלו לנוע במורד לעבר השכונה התחתית. הם שרכו את דרכם בין מצבורי לבנים, מרצפות ושברי מתכת למיניהם. מן המורד נראית השכונה התחתית כמכתש ענק, ומשרידי ההרס הבודדים, כפי שנצפו מרחוק, עלולים להסיק שמדובר באוכלוסיה דלילה. ׳כמה משפחות התגוררו שם?׳, שאל מקס את אנדרה שהתנדנד כשיכור בין ההריסות. ׳כמאה משפחות בנות שמונה עד עשר נפשות ברובן,  השיב הלה, לאחר שנשען על קיר ההרוס. ׳אם כן לאן נעלמו כל הבתים׳ ניקרה השאלה במוחו של מקס, עד שמחוסר זהירות נתקעה רגלו בין גלילי ברזל. אנדרה מיהר לחוש לעזרתו, ולאחר שהצליחו לחלץ את הרגל הלכודה הם נחו כדי התנשפות. ׳הדירות בשכונה התחתית׳, הסביר הצעיר, הן חד קומתיות בנויות מאבן וטיט בסגנון כפרי, ודייריהם ברובם קשיי יום. ביניהם גם כאלה המתפרנסים מתרומות הקהילה׳. מקס הנהן תוך נענוע ראש, ודחק בבן שיחו להמשיך לצעוד.

עוד בטרם הגיעו לרגלי המורד הבחינו בשתי דמויות שהגיחו מאחרי תל עפר גבוה. אנדרה עמד לומר משהו על בוזזים, אך מקס הפנה לו את גבו והסתובב אחורה, ׳הרימו קצת את הרגלים׳, צעק לעבר אנשיו שפיגרו אחריו. ׳מטיילים כמו תיירים׳, הפטיר בלעג. בינתיים התקרבו שתי הדמויות כדי מרחק קצר ועמדו ליד קיר הרוס כשחזותם גלויה. זה היה קשיש בלבוש יהודי כפרי ונער בלבוש תלמיד בית ספר. לא עבר אלא רגע, כשהדמויות החלו לנוע אנה ואנה, משתוחחות ומזדקפות. מקס הציץ בשעונו וחייך, ׳הם מתפללים מנחה נערי, הסביר לנוכח מבטו התוהה של אנדרה. הלה טפח על מצחו כמודה בבערותו, והוסיף, ששתי הדמויות נראות לו כתושבי השכונה.

הד מאד-רעידת האדמה באגדיר-דן מנור-חלק 1/3

עמוד 7

המרכז למורשה יהדות שפרך ע"ש יחיאל אלישר אוניברסיטת גן־גוריון בנגב תשס״ב

עודם מדשדשים במישור שלרגלי המורד, והנער שאך עתה סיים את תפילתו בצעדים אחורה קלט אותם במבטו. ׳הנה הצרפתים חזרו׳, בישר הנער בנעימה מנוגנת כביטוי לרגש של הקלה. ׳המ המ..׳₎ היסה הקשיש את נכדו לבל יפריע לו בתפילת עמידה. נעלב מגערת סבו הוסיף הנער להסתכל באנשי המשלחת ההולכים וקרבים עד שהבחין בחזותו של הרב. ׳אלה יהודים׳, קרא בהתרגשות בשעה שהקשיש מלמל בלחש, ׳עושה שלום במרומיו׳. ׳היכן, היכן? שאל הקשיש כשהוא מאהיל בכף ידו על עיניו. ׳שלום עליכם׳, הגיעה לאוזניו קריאה שסימרה את נימי גופו. ׳אייווה עליכם שלום׳, השיב בשיויון נפש, והתבונן ארוכות באלה העומדים לפניו כשהתבלול שבעינו השמאלית נוצצת כגולת שלג.

׳אנחנו יהודים מקזבלנקה׳, הכריז מקס בערבית יהודית כמחווה של חסד למען הקשיש. ׳אייווה, ברוכים הבאים אחיי׳, הפטיר הקשיש בקול עמום כשהוא סוקר במבט פוזל את העומדים אחד אחד. ובעוד מקס חוכך בדעתו איך לדובב את הקשיש שיפתח את סגור לבו, רכן אנדרה על הנער ושאל, ׳האם סבך הוא רבי יסו(יוסף) בעל הקמיעות?׳, ׳כן׳, לאט הנער במבוכה. הקשיש שמע את לחישתם והפנה את מבטו לנכדו, ׳מה הוא רוצה?׳ שאל, ׳וואלו(כלום)׳, ניער הנער את כתפיו.

׳מה שלום המשפחה, רבי יסו?׳, פנה אנדרה אל הקשיש בנימה משפחתית. ׳שבח לאל בורא עולם׳, קילס הקשיש את בוראו כשהוא נושא עיניו ומורה באצבעו למעלה. ׳עמדה לנו, א-בני זכות מצוות פדיון הבן שקיימנו אמש בעיר החדשה בקריאת תורה, פרקי זוהר ופיוט…׳, ׳מי היה בעל החגיגה?׳, התפרץ אנדרה כבן העיר החדשה, לתוך דבריו של הקשיש. ׳א… א… המשפחה… מאיר… נכדתי שרה מב״ת(מנשים באוהל תבורך), אשתו של מאיר אביצרור׳, התפאר הקשיש. ׳נס גדול עשה הקב״ה לתמימים כמונו, הצטנע, והוסיף, ׳כמו שכתוב, שומר פתאים השם׳. הוא שהה עד כדי העלאת אנחה עמוקה, והחל להתרעם על ביתו שנחרב יחד עם כל בתי השכונה. ׳דירתנו הלכה מה תראוובאס(לא אליכם), הלכה כפרה… הלך הכל, השם נתן והשם לקח׳.

אנשי המשלחת הקשיבו ללהגו בחיוך כבוש למראה זקנו המתנפנף תוך כדי דיבור, ואילו אנדרה שתמונת שרה אביצרור לא משה מנגד עיניו, לא פילל שריבה מגונדרת כזו יצאה ממשפחה שלוחית של הקשיש. ׳אח אחיי׳, המשיך הקשיש להתאונן, ׳לא רק דירתנו נחרבה אלא כל בתי השכונה שקעו כאילו האדמה פתחה את פיה ובלעה אותם, כמו שקרה לעדת קורח, בעוונותינו הרבים׳. (אחדים מאנשי המשלחת החלו לגלות סימני עצבנות,אך מקס אותת להם בקריצת עין להירגע). ׳וילי וילי על תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא ונמחצו תחת עיי המפולת׳, קונן הקשיש, ואחז את ראשו בכפות ידיו. ׳לבי לבי לשכנינו היקרים׳, נהה בקול רוטט, ׳שלא נותר מהם אלא ילדה יתומה׳. בכי כבוש חנק את גרונו, כשהוא כורע מעייפות על ערימת עפר.

מקס ניצל את היאלמותו הרגעית של הקשיש וביקש מהנער להבהיר את התלאה. ׳הגענו לכאן בבוקר׳, פתח הנער את סיפורו בצרפתית, ׳ומצאנו צוות הצלה. הלכודים שקולותיהם בקעו ממעבי האדמה, חולצו ללא קושי. מהם כאלה שנפצעו קלות ומהם פצועים קשה, והיו גם כאלה שיצאו ללא פגע. לפני כשעה לקחו את כולם לבית חולים, והורו לנו לשמור על הציוד עד שישובו. הציוד נמצא שם׳, הוא הצביע על התל הגדול. אנדרה חייך, וצבט קלות את לחיו של הנער, שהשפיל את מבטו מתוך מבוכה.

דבריו של הנער התמזגו בנוף השמם והאדמומי ללא זכר של צמחיה, אף לא עלה נידף, ׳איך הייתה לשמה כרגע׳, מלמל הרב את פסוקו. באופק, מאחרי ענן דמוי תנין, הגיח כדור האש שהכהה את הראות בזוהרו. ובעוד אנשי המשלחת מפלבלים בעיניים ומשתאים לנוכח החורבן והשאייה קדחה במוחו של מקס השאלה, כיצד לשכנע אנשים השרויים עדיין בהלם על אסונם, שהעלייה לארץ היא הדרך היחידה לשיקומם. וללא היסוס החל לרשום בפנקסו את שמות הניצולים כפי שניקבו מפי הקשיש, כשאנדרה מצליף בו כל העת במבט משתומם.

׳אינני כה אטום רגש כפי שנדמה לך׳, ניסה להצטדק בפני אנדרה לאחר שסיים את רשימותיו. ׳מן הסתם מטרידה אותי הדאגה לגורלם של מוכי גורל אלה׳, הוסיף כשהוא מצביע על פנקסו. אנדרה חש נזיפה בנימת הדברים, אך השכיל להצניע את עלבונו. ׳לא התכוונתי לנזוף בך ידידי הצעיר׳, פייס אותו מקס. ׳ברם הרשה לי לומר שצעיר משכיל כמוך מקומו במדינה מודרנית כמדינת ישראל׳. אנדרה הביט בו אלכסונית כמתכוון לשאול, ׳ומדוע משכיל כמוך אינו עולה?׳, אך תחת זאת הפטיר, ׳ייתכן שאגיע לשם לפניך׳. מקס חייך וליטף את בלוריתו של הצעיר. ׳המתן רגע׳, ביקש וכרע שוב על ברכיו מול הקשיש שרטן בלי הרף על מיחושים. ׳רבי׳, פנה אליו, ׳ברצוני להודות לך על עזרתך׳, והושיט לו שטר בן אלפיים דראהם. הלה התבונן ארוכות בשטר וכשזיהה את ערכו, החל למלמל, ׳מי שבירך…׳, ׳רבותי׳, פנה מקס לאנשיו בלי להמתין לברכת הקשיש. ׳אנו שבים לעיר החדשה, עבודה רבה לפנינו…׳.

למחרת אותו יום הגיעה חבורת יהודים מישובים סמוכים, שלכמה מהם קרובים, או מכרים בקהילת אגדיר. הם חברו יחד עם אחיהם מהעיר החדשה, וצעדו ישר לאזור המגורים הישן. גם באזור זה, כבשכונת הכפריים, שקעו הבתים ברובם לתהום. יהודה p גיגי המכיר היטב את האזור על בתיו ודייריו הנחה את האנשים שהיו חסרי ציוד וניסיון, וסמכו, כנראה, על ׳סייעתא דשמייא׳. אחדים מלמלו פסוקי תהילים בלחש כל אימת שעלה הד של גניחות מבטן האדמה, ובעלי התושייה שביניהם הפעילו את כוחם הפיזי ואת דמיונם כדי לפלס דרך ולהגיע למי שעדיין נותר בחיים, לרוב ללא הצלחה.

בין ההריסות הבודדות שעל פני השטח משך את תשומת לבם מבנה קטן שנראה להם מרחוק כבקתה העומדת על תלה, וכשהתקרבו אליו התפלאו לראות חדר ששרד מבית שלם, כאילו יד נעלמה אחזה בו לבל ישקע לתהום יחד עם הבית. אחוזי סקרנות הזדרזו לפנות את שברי המתכת והאבנים שהקשו את הגישה לחדר, ותוך כך הגיעו לאוזנם גניחות והגאים חסרי מובן. הם עמלו קשות עד ששברו את הדלת שהייתה תקועה בין הקירות, וכשחדרו פנימה הופתעו לראות ישישה שרועה על מיטתה בריאה ושלימה.

׳אימא רחמה…אשרך נס מן השמים…זכות אבות…׳ נפלטו קריאות מקוטעות מפי בן גיגי שעמד בפנים מאירות כשידיו פשוטות למעלה. קולו הצרחני של האיש ניער את הישישה מעולם ההזיות שבו הייתה שרוייה, והסבה את מבטה, הנעוץ בקיר, אל האיש שהתקרב עד שעמד לצידה. ׳אייווה(ובכן) בני, בשלאמתכ(שתהיה בריא), ככה?׳ נזפה בו בנימה אימהית, ׳רק שמע אותכם והסתלק לו׳. ׳מי היה כאן אימא?׳ תמה בן גיגי. ׳הו הו, לו ראיתם אותו׳, זימרה בניגון דרמטי. ולאחר שהייה בת רגע פרשה את ידה הגרומה. ׳האוואכ(הנהו)׳ הצביעה על הגומחה שבקיר. ׳שם עמד הצדיק זכותו תגן עליכם ועל כל ישראל׳. ׳רבי כליפא מלכא עליו השלום בכבודו ובעצמו׳, הטעימה תוך רשרוש לשונה בין החניכיים הריקות כשחשה במבטם התוהה. ׳סיוטים׳ עבר לחש ביניהם בצרפתית.

עיניה נעצמו לרגע, אך לקול תקיעת שברים שנפלטה מגרונה נפקחו שוב. היא סקרה במבט מבויש את העומדים סביב מיטתה כמתנצלת על הרעש. ׳הוא אמר לי׳, מלמלה בכבדות כשעיניה נעצמות ונפקחות חליפות, ׳רחמה…א…רחמה…א בתי, המשיח עומד להגיע, כן… כן משיח, תגידי להם… ירושלים… ירוש…׳ היא שקעה בתרדמה. לאחר דומייה בת רגע אותת מוריס כהן, הפעיל שבחבורה, לשני בחורים, והללו אחזו בשני קצות המזרן והובילו את הזקנה לרחבת כלי הרכב כדי להסיע אותה למשכן המשלחת.

הם עקרו את המזוזה מן המשקוף,ועזבו את המקום בדומייה. בדרכם סיפר בן גיגי על אורח חייה הדתי של הישישה שהיה מלווה בפרישות וסיגופים, על פעילותה החברתית בקרב נשות הקהילה במאורעות של שמחה ושל יגון. ׳היא צמה שלישייה אחת לששה חודשים מאז שנתאלמנה לפני שתים עשרה שנה׳, הדהים אותם. ׳שני בניה׳, הוסיף, ׳עלו לירושלים, והותירו אותה עם בתה הנשואה לבעל לא יוצלח, לא אליכם׳. ובעודו מספר מצאו את עצמם עומדים על גדתו של מכתש מלא גושי בניין, שברי עץ ומתכת, גלגלי אופניים ומכוניות, וכל מה שנשתייר מבתים ששקעו ונהרסו עד לבלי הכר.

על הגדה הצפונית שממול, בטווח שלוש מאות מטר בערך, צצו מבנים בודדים שמרחוק נראים כבתים עומדים על תלם. הדבר משך את תשומת לבם של בני החבורה, וללא היסוס שירכו את דרכם על שפת המכתש בדרך עקלקלה עד שהגיעו למקום. ׳כאן גרה משפחת אשרף׳, הצביע p גיגי על בית שתקרתו התמוטטה ברובה וקירותיו מטים ליפול. בפנים לא היה איש מבני המשפחה. ׳אולי היו ערים בשעת הזעזוע והצליחו להימלט׳ שיער אחד הבחורים. ׳אמן כן יהי רצון׳, התפללו אחדים, ויצאו משם בדרכם למבנה הסמוך, שכל מה שנותר ממנו היו שני קירות מבוקעים וחזית שלימה של הבית. ׳אין שם דיירים׳, הודיע p גיגי, ׳הם עקרו לקזבלנקה לפני חצי שנה׳. שניים מבני החבורה שהכירו את דוד מנטרו אב המשפחה אישרו את דבריו של p גיגי, והוסיפו שהאיש הגיע מפורטוגל לאגדיר בשנות הארבעים, התפרנס ממספרה, וגר בשכירות כמו רבים, ולפי השמועה הוא עלה עם משפחתו לארץ.

הם פנו עורף מבלי להיכנס לדירה וחצו את הרחוב אל המבנה שממול. זה היה בניין בן קומתיים, שבו גרו שלוש משפחות ספרדיות ומשפחה צרפתית. אף בניין זה נהרס ברובו, וגושים גדולים של אבני בניין, וגזעי אלונים שנעקרו, חסמו את הכניסה לתוכו. כמה צעירים מבני החבורה הצליחו לטפס על המחסומים, והציצו במהמורה העמוקה שנפערה בחצר הבניין. ׳גויות לכודות תחת מפולות׳, צעקו. ׳מסכנים׳ קרא p גיגי בהבעת צער. ׳יש פצועים?׳ צעק לעברם מוריס ראש החבורה. ׳ואם יש, איך תוכל לחלץ אותם ללא ציוד מכני?׳ הקשה p גיגי, ׳אינך רואה אילו גושים ענקים רובצים עליהם?׳. מוריס נענע בראשו לאות הסכמה, ושניהם החליטו לשלוח אחד הבחורים להזעיק צוות הצלה.

כעת עשו את דרכם למבנה האחרון שבקצה הרחוב. הדבר הראשון שבו נתקל מבטם בהתקרבם למבנה היה שלד של מכונית מעוכה תחת מפולת של אחד הקירות. ׳זו מכוניתו של הנרי שריקי׳, נפלטה קריאה היסטרית מפי p גיגי. אחדים קרבו מייד למכונית לבדוק אם מישהו לכוד בתוכה, והיתר החלו להידחס לתוך הבית דרך סדק שנפער בין שני הקירות. המחזה שנתגלה לעיניהם היה מעורר חלחלה. חמש גויות-זוג צעיר ושלושה ילדים- שרועות ללא רוח חיים תחת גושי התקרה. ראש אחד היה מונח על כרית תחת גבשושית של עפר כשהגוף לכוד תחת צלע של בטון. בן גיגי גחן על הראש וניקה את הפנים.

׳אוי׳, צעק מרה, ׳זה הנרי׳, נהם בקול חנוק, ופרץ בבכי שהרטיט את האחרים עד כדי דמעות. ׳אם יש אנשי חסד בעיר, הרי הוא אחד מהם׳, התייפח p גיגי ותוך כך הוא סיפר על פעילותו הסוציאלית לשיפור תנאי חייהם של בני העדה הכפרית. ׳כל איש מצוק זכה אצלו לאוזן קשבת׳, סיים את דבריו כשהוא מוחה את דמעותיו. האנשים הקשיבו דומם כשעל פניהם נסוכה הבעה קודרת, ואנחות בוקעות מלבם. ׳פורענות איומה׳, הפטיר מישהו, וכולם נדו בראשם. בפוג תחושת היגון משו את הגוויות החוצה, ושניים מן החבורה הופקדו לשמור עליהם עד בוא חברה קדישא. ׳חסר ילד׳, קרא לפתע p גיגי בגרון ניחר, לאחר שמנה את הגוויות…

חריג מכל צוותי ההצלה פעל צוות קטן p שלושה אנשים־האב פידרו ושני חניכיו-שהשתדלו להצניע את עצמם ככל האפשר. משימתם הסודית הייתה להציל נשמות טהורות של ילדים יהודים. האב פידרו ראה בכך שליחות דתית-מורשה מאבות אבותיו, וקרבנותיו הראשונים היו שני ילדים בני שש ושמונה שחולצו על ידי חיל ההנדסה הצרפתי. הצוות ׳המושיע׳ נקלע באקראי לדרכו של החייל שהוביל אותם לבית חולים, ובחלקת לשונו הצליח האב להערים על החייל שיפקיד בידו את הילדים על מנת שיזכו לטיפול נאות. הלה שוכנע, והילדים הובלו אחר כך למקום שבו עתידים לשכוח את ׳שמע ישראל׳.

מעודדים מן ההצלחה המשיכו ׳המושיעים׳ לתור בין ההריסות, כשיללת ילד הגיעה לאוזנם והקפיאה את דמם. ובעוד הם מביטים אנה ואנה בדריכות רבה, הגיח ילד כבן עשר מאחת החורבות כולו זב דם ומדדה על שתי רגליו. הם רצו לעברו, אך הוא התמוטט לפני שהגיעו אליו. קרלוס נשלח להזעיק את הרופא הספרדי על פי הוראת האב שנטל את הילד בזרועותיו לפינה תחת צלו של קיר, ויחד עם עוזרו טיפלו בו עד שהתאושש. האב שסעד אותו בישיבה, שלח מבט חטוף במבושיו שנחשפו מתחת למכנסיו הקרועים, ותפס מייד שלפניו ילד יהודי.

הוא ליטף את שערו המעופר והפרוע של הילד, ושאל, ׳מה שמך ילדי הקטן?׳, ׳שריקי אלברט׳ השיב הילד כשעווית של כאב נסוכה על פניו. ׳ואייה ביתך ובני משפחתך?׳, הוסיף האב לחקור כשהוא מוחה בעדינות את זרזיפי הדם שנקרשו על פני הילד. אלברט סובב את ראשו אחורה ותר את הנוף במבט ממושך אך, התקשה לזהות את מקום מגוריו בין החורבות. ׳יש לך אחים, אחיות?׳, ניסה אנטואן יד־ ימינו של האב-לדובב את אלברט, שעיניו שוטטו עדיין בין החורבות. ׳ג׳ולייט׳, נפלטה צרחה מלווה יללה מפי אלברט, כאילו הוא קורא למישהי מרחוק. השניים לטשו בו מבט בוהה. ׳ג׳ולייט׳, לאט הפעם בקול חנוק, ופרץ בבכי. ׳ג׳ולייט היא אחותך׳, פנה אליו האב כשהוא מלטף בחיבה את עורפו. הוא השיב בתנועת שלילה תוך התייפחות. אנטואן שלף חפיסת שוקולד מילקוטו והושיט אותה לאלברט ׳זה ירגיע אותך׳, ניסה לשכנעו. הוא נגס ברעבתנות את השוקולד הרך, ורווה את צימאונו מן המימייה שהניחו לפניו. ולאחר שטיהרו את כל פצעיו בתרופות שהיו ברשותם, שאלו שוב על ג׳ולייט.

הוא בהה לרגע והחל את סיפורו כשדמעות נקוו שוב בעיניו; אמש שהה בביתו של חברו לכיתה, ושניהם התכוננו לבחינה בחשבון. סמוך לחצות ביקשה גברת דוראן מביתה ג׳ולייט, נערה בת חמש עשרה, ללותו לביתו. הם עברו ברחובות אפלים כדי לקצר את הדרך וכשהגיעו לרחוב האריה נשמע רעם אדיר… מכאן ואילך אינו זוכר מאומה, עד שפקח את עיניו בתוך שוחה חשוכה ואטומה. הוא חש מחנק מחמת האבק שחדר לגרונו, גופו רטט כולו מאימה. והוא החל לצעוק עד שהשתנק. עיניו נעצמו ונפקחו חליפות כשהוא שרוי ללא הכרה עד שקרן אור הסתננה מבעד לסדק צר בפינה, הוא רץ לכיוון האור כמו עכבר במבוך עד שהגיע לפינה, התבונן בסדק והבין מייד שקרש נחת על השוחה ואטם אותה. הוא השחיל את אצבעותיו בסדק, וכשכפות ידיו נגעו בקצהו של הקרש, הוא החל לדחוף אותו בכל כוחו עד שהתרחב הסדק כדי מעבר גופו הצנום, ובשארית כוחותיו הצליח לחלץ את עצמו מן המייצר.

הד מאד-רעידת האדמה באגדיר-דן מנור-חלק 2/3

עמוד 13