מורשת יהדות מרוקו

 

"למהר״ש נהירין השבילין

הרבי מוסיף כי יש לציית לרב מטוסוב בכל, ומבהיר:

למהר״ש נהירין יותר השבילין דאופן העבודה, מפני היותו שם קדום בזמן וקבלתו כמה מהוראותיו מכאן, עוד קודם בוא כת״ר שי׳ לשם. אכפול בקשתי שישים דברי אלה על לבו, מפני שמוכרח הדבר שיהיה אחד עומד בראש, ומוכרח הוא – הן כלפי חוץ והן כלפי פנים, ומבלי להיכנס בהערכת מעלותיו של כל אחד מהם, אשר באמת רק הבוחן לבות יכול להעריכם כיאות, הנה מצד הטעמים הנ׳׳ל, הקדימה בזמן, ההיכרות עם הדזוינט והספרדים וכו׳, הנסיעות מחוץ לקזבלנקה, וההיכרות עם ראשי הקהילה בערי השדה, מוכרח הדבר שיהיה זה מהר״ש שי׳ ובטח למותר להטעים מרז״ל אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים….

ובשנת תשכ״ד, הרבי ענה לאחד מהשלוחים:

…בנוגע להחלטה בפועל ממש וכן כלפי חוץ – אין לשנות הסדר שהוקבע בכ״מ [בכל מקום] שהמנהל הוא המחליט….

גם בהזדמנות אחרת בעת שמי מן השלוחים רצה לפעול באופן עצמאי, הרבי הורה לו לעבוד כרגיל תחת הנהלת הרב מטוסוב. השליח הנזכר שהיה חייל וחסיד אמיתי עזב מיד לגמרי את תכניתו והמשיך לעבוד כל השנים בהנהלת הרב מטוסוב.

הוראות וסיוע מבית חיינו

מכתבים רבים קיבל הרב מטוסוב מהרבי ובהם הוראות לגבי מוסדות חב”ד במרוקו. במקרים רבים קיבל הוראות כלליות כדי למסור לכלל השלוחים והמוסדות במרוקו, ולעיתים היתה ההוראה נוגעת לשליח או נושא מסוים. בנושאים חשובים ביותר ההתכתבות התנהלה ישירות עם הרבי, ובמקביל ניהל התכתבויות ענפות עם מזכירות הרבי וארגונים שנוהלו על ידי הרבי – ה״מרכז לענייני חינוך" ו״מחנה ישראל", בכל דבר לפי הצורך והעניין. לצד ריבוי ההוראות, קיבל מהרבי סיוע בנושאים מגוונים, אם זה משלוחי ספרים, תשמישי קדושה ובגדים, ואם בקשר עם גורמים שיכלו לסייע לחב״ד במרוקו.

במשך השנים קיבל מהרבי, ממזכירות הרבי ומ״מחנה ישראל", ספרים עבור המוסדות, עבור רבנים ואישים ולעיתים אף נשלחו אליו ספרים (כמו"שדי חמד" או ספרי חב״ד) ולא הוגדרה מטרתם, כשבמשך הזמן קיבל הוראות למי להעבירם. על רוח הדברים ניתן דוגמה אחת קצרה ממכתב הרב מטוסוב אל "מחנה ישראל״:

הננו לאשר בזה קבלת תשע חבילות בגדים, וכן ספרי גמרא שנשלחו על ידכם, שש חבילות. ועל ספרי"שדי חמד״ בשביל הרב משאש, כבר הודעתי לכ״ק אדמו׳׳ר שליט״א שנתקבלו.

איש הקשר של הרבי

מאות אגרות קודש עבור רבנים, אישים ואחרים קיבל הרב מטוסוב על מנת למסור לנמענים. לקראת ראש השנה, למשל, קיבל עשרות רבות של מכתבים עבור רבנים ואישי ציבור במרוקו, והוא היה מחלקם אחד אחד ליעדם.

במקרים רבים היו מגיעים מכתבים ממרוקו לרבי, ולא היה ברור כתובת השולח ותפקידו, והרב מטוסוב היה צריך להבין בעצמו למי למסור את מכתבי התשובה מהרבי. לעיתים היו גם רבנים ובעלי תפקידים שכתבו לרבי וחתמו את שמם ללא תואר, ובגלל קשיי התקשורת ועיכובי המשלוחים באמצעות הדואר, לעיתים חלו לבינתיים שינויים במעמד הרבנים ומקום מגוריהם, ולכן הרבי הורה כי המכתבים הללו יגיעו כפי שהם אל הרב מטוסוב, והוא יורשה להוסיף תארים במקרה הצורך, ובמקרים שיש קושי בהוספה יוכל להחזיר את המכתב אל הרבי, על מנת לקבל מכתב חדש עם התארים המתאימים.

הדברים האחרונים הם חידוש גדול, כי ידוע שתפקידים כגון אלו היו מבצעים רק מזכירי הרבי, אך בנידון זה הדברים כתובים במפורש בחילופי מכתבים רבים בין הרב מטוסוב והמזכירות. כך גם בגנזי הרב מטוסוב נמצאות רשימות רבות של נמענים להם חילק מכתבים של הרבי

"אל בינתו אשען״

ההוראות בנידון התקבלו מספר פעמים ובסגנונות שונים, ונסתפק בדוגמאות. לקראת ראש השנה תשט״ו נשלחו ממרוקו אל הרבי מכתבים ופדיונות נפש רבים, וכאמור היו בעיות של חתימה ללא תואר או כתובת מדויקת. בשל כך הרבי שלח את כל המכתבים אל הרב מטוסוב כשהוא מורה במפורש שעל הרב מטוסוב להחליט איזה מכתב למסור. נראה שהיו גם שני מכתבים שהגיעו ועליהם חתום ״מחלוף”, והרבי הבהיר שיעשה כפי שחושב בעניין. בנוסף לכך הרבי צירף מספר קונטרסים אודות חודש אלול, והרבי מורה כי הרב מטוסוב יחליט למי להוסיף קונטרס כזה:

מוסגרים פה מכתבים לרבני ועסקני מרוקה, ובאשר בטח במשך הזמן נשתנו כמה ענינים, הרי אל בינתו אשען איזה מהם למסור, והוא הדין בנוגע למכתב למחלוף שי׳ וכד. […]

מ. שניאורסאהן

נ.ב. מוסג׳׳פ איזה קונטרסי אלול, שלפי הבנתו יצרפם למכתבים הנ״ל^.

בארכיון הרב מטוסוב, מצורף למכתב זה, ישנם שני עמודים עם שמות מקבלי המכתבים, ואצל חלקם מסומן ״קונטרס אלול״ וברשימה מופיעים גם שניים בשם מכלוף. אחד מהם הוא הרב מכלוף קריספין

. לפנינו הרשימה כולה:

מכתבים מצורפים למכתב מז׳ תשרי תשט״ו

למכלוף קריספין(קונטרס אלול) -למר זאגורי -למר פרץ -למר לוי שושן -למר משה ן׳ דיין -להרב משאש -לר׳ אהרן כהן(קונטרס אלול) -למשה לאסרי(קונטרס אלול) -לר׳ אלי׳ יפרח(בחזרה) -מענה לפ״נ -לאברהם בר ששת -לבאבא אצאראף -למכלוף למכייס -לעמרם טורזמן -ליעיש אביטאן -להיודע עמאר -לשלמה ן׳ עבו -להשו״ב ר׳ שמעון אוחיון(קונטרס אלול)

בחודש טבת תשי״ט קיבל הרב מטוסוב מהרבי מכתבים עבור יהודי מרוקו, ובהם תיקן תארים שונים. על כך כתב לו המזכיר הרב אליהו קווינט:

במענה על מכתבו […] במה שכותב שתיקן התואר וכד, טוב עשה שהרי זהו מהטעמים ששולחים המכתבים על ידו. בתודה ובברכה. א. קווינט מזכיר.

יש הסבר נוסף לכך שמכתבים מסוימים נשלחו דווקא דרך הרב מטוסוב, וזהו דווקא מצד הסדר הראוי במוסדות חב׳׳ד. היו שחשבו כי יוכלו לכתוב ישירות לרבי תלונות וביקורת בענייני המוסדות והפעילות במרוקו, וכך יקבלו מענה שאינו תואם את ההתנהלות של הרב מטוסוב או שלוחים אחרים. בצורה עקבית מאוד הרבי השיב לכולם ברכות, תשובות תורניות וכדומה, אך כאשר היה מדובר על נושאי התנהלות פנימיים, שלח את מכתביו אל השליח בכל עיר ועיר. כך במקרים שדובר על התנהלות כללית או הקשורים לעיר קזבלנקה, הפנה אל הרב מטוסוב, כשגם העתק מפנייה זו נשלחה מהמזכירות אל הרב מסוסוב.

בשל בעיות אלו, לעיתים הרבי שיגר מענות דרך הרב מטוסוב כשהוא מבהיר את הסיבות:

מוסג׳׳פ מענה לאיזה כותבים, אשר מפני הענין של מרות ובעלות נשלחים על ידו, כדי שבעל המענה ירגיש בהנ״ל. וגם שבאם ימצא לנכון להוסיף הסברה בהכירו מהות הכותב ואל בינתו אשען…²⁰.

קשר רציף ופרטני

מעיון בארכיון הרב מטוסוב בתיקים הקשורים לכפרים ועיירות, עולה דבר מדהים: מתוקף היותו מנהל מוסדות חב׳׳ד במרוקו כולה, היה הוא עצמו בקשר רציף ופרטני עם המנהלים והמורים במוסדות, ובעת הצורך עם רבנים ואישים בכל מקום. רשימות תלמידים נשלחו אליו, התייעצויות בנוגע לתקציבים, משכורות עבור "משרתות" ו״מבשלות״ וכו׳ – כולם היו תחת הנהלתו. כך גם מצאנו מכתבים אודות תוכן הלימודים, בוגרים, מבנים, עזרה כלכלית כללית ופרטית למורים שעומדים להתחתן, או הזקוקים לעזרה בגלל בעיות רפואיות ועוד. כך גם שלח להם תפילין, ספרי לימוד, חוברות שונות וכל מה שנצרך ללימודים.

לאחר שמתוודעים ולו במעט לעבודתו המורכבת של הרב מטוסוב, קשה להבין כיצד הספיק לקבל ולשלוח כמות אדירה של מכתבים לכל רחבי מרוקו, לחו״ל, ועוד ובמקביל לנהל את כל מוסדות מרוקו. יש כמה וכמה מכתבים שהרב מטוסוב, שמשום מה כותבם ביום שישי לפני הדלקת נרות, וכותב שהגיע הזמן להדליק ולכן נקצר…

כדי לקבל ולשלוח את כל המכתבים, היה זקוק להבין או להעסיק מתרגמים לשפות רבות – אידיש, עברית, אנגלית, צרפתית ולעיתים גם ערבית. כמו כן היה עליו להתמודד עם פיענוח סוגי כתב שונים ומשונים, ומהם הקשים מאוד לקריאה, ואחרים הכתובים ב׳׳חצי קולמוס״, ״כתב רש״י״ וכדומה. כל זאת עוד לפני הירידה לעומקם של דברים, להבין כל אחד לפי אופיו ומצב עירו וכדומה.

את כל המכתבים והמסמכים, כולל מאז צאתו מרוסיה, פועלו במחנה העקורים בצרפת, ותקופת עבודתו במחנות העולים בצרפת, שמר הרב מסוסוב בתיקיות וקלסרים מסודרים בקפידה, דבר שהפליא את משפחתו שגילו זאת רק לאחר פטירתו.

תולדות חב"ד במרוקו

עמוד 33

 

״תגיד לי בבקשה ממך, מה יש לעדה של החרדים לתרום לתרבות הישראלית החדשה ? אני מתכוון לקיצוניים ולא לתנועה הציונית הדתית. ראית פעם תמונה של קבוצת חרדים בהפגנות? הם נראים כמו שכפול במכונה. כולם עם תלבושת אחידה, גדולים וקטנים, כמו עדר. אותו הכובע, אותה הכיפה תחת הכובע, אותו מעיל עליון, אותם הגרביים, אותם הנעליים וכובע הפרווה המצחיק המונח על ראשיהם אפילו בקיץ.

הם הביאו את הגטו לארץ והסתגרו בו. מה יש לאלה לתרום? רובם לא עובדים, אברכים לאלפים שתורתם אומנותם וחיים על חשבון משלם המסים, גורמים צרות ואלימות על כל דבר קטן. לצבא לא הולכים, לא נאמנים למדינה, כופרים בכל המוסדות החוקיים, אם זו הכנסת, המשטרה, בתי המשפט. הם רוצים להחזיר אותנו חזרה לגטו. מדינת הלכה הם רוצים. מחכים למשיח ולבית המקדש שירד מן השמים. הם עוינים את כל מי שלא שייך לעדר שלהם. אפילו ביניהם, בין חסידות לחסידות או בתוך אותה חסידות עצמה, יש ריב ושנאה. הם באים לשכונה כלשהי ומנסים להשתלט על חיי אנשיה ולכפות את אורח החיים שלהם, הפרדה גמורה בין גברים לנשים, ברחובות, באוטובוס, הם לא מנומסים אלא אלימים. גם בכשרות של הרבנות הראשית הם לא מכירים וכופים כשרות שלהם, שולטים בחיי הכלכלה והחברה, דרך משגיחים. בידם לגרום למסעדה או לאולם אירועים להיסגר אם לא מקבלים את התכתיבים שלהם. הם מערבבים דת ופוליטיקה, לא מכבדים את יום הזיכרון לחללי צה״ל, ביום העצמאות הם שורפים את דגל המדינה… אלה, יש להם מה לתרום לתרבות שלנו? הם פגע רע בחיים שלנו. ראיתי אותם בהפגנות כשהייתי בצבא. טיפוסים שליליים. הם דוחים ומשניאים את הדת על העם בהתנהגותם. אחד הרבנים שלהם, שהתנועה הציונית הצילה אותו ברכבת המפורסמת של קסטנר, האשים את התנועה הציונית בשואה, מפני שדחקו את הקץ! זה משוגע! וזה מנהיג?… הם חיים בתוך זמן שעמד מלכת, דמיוני יותר ממציאות^,״. ״אל תשכח שהם מיעוט קטן״.

״אבל הם שולטים. יש להם מונופול על חיי הדת. זאת לא דמוקרטיה. המדינה צריכה להכיר גם בקונסרבטיבים, ברפורמים ובכל התנועות של היהדות. זה רק יחזק את היהדות. יש לי חבר להורים יהודיים וכן ארוסתו. הם קיבלו את כל הניירות הדרושים מהרבנות כדי להתחתן. רק בסוף, רב זה אומר לו להביא תעודה מאולם האירועים שיש להם כשרות. ידידי ענה לרב זה, בצדק, ^׳זה לא עניינכם איפה אני עושה את המסיבה שלי!׳. אמרו לו שלא יחתנו אותו! הוא צפצף עליהם וחי עם אשתו בלי הרבנות! את מסיבת החתונה הוא חגג במקום שרצה. הם משתמשים בתעודת כשרות כדי לסחוט אנשים ומקומות בילוי. תעזוב אותי מאלו! אין להם מה לתרום…״.

״יש עדות אחרת. כפי שאמרתי, אלה הם מיעוט קטן. הצרה היא שהממשלה נותנת להם את הכוח בגלל חישובים פוליטיים. תראה את המרוקנים, הם אף פעם לא היו קיצוניים בקיום הדת. הם היו מקלים כמו בית מדרשו של הלל. הם פשטו את הלבוש המסורתי המרוקני, הם לא מנציחים את חיי המללאח, הם נקלטו בחברה הישראלית, נטמעו בה ותורמים לה מעדני מטבח, מימונה, פיוטים, הולכים לצבא, הקימו עשרות מושבים וכפרים וכר״. ״ואני דווקא קראתי שליהודי מרוקו אין תרבות!״ ״קראת נכון! אבל זה שקר מתועב. בוא נראה. תגיד לי, מה זה ׳תרבות׳ לדעתך?״

״זה כל מיני דברים. אין הסכמה כללית בדיוק מה זו תרבות״. ״בוא נתחיל בדברים פשוטים שיש ליהודי מרוקו ואז נדבר על התרבות בכללותה. חלק מהתרבות בחברה הוא: כיבוד הורים, להיות מנומס, לכבד את הזקנים, לחיות לפי החוק, להתנהג באחריות כלפי הזולת, לעזור למעוטי יכולת, לדאוג לחולים ועוד. בלא זה אין חיי חברה תקינים, תרבותיים. זה מה שעשו במרוקו וזוהי תרבות יהודית – עצם כך שיש לנו כבוד להורים, למבוגרים, למורים ולמנהיגים. עניין זה נפגע משום תנאי המחיה הקשים, ומשום פריקת עול המסורת בלא שהיה תחליף לכך. התנאים הכלכליים הקשים ערערו את מעמדו של האב שנפגע קשה מפני שאינו יכול לפרנס את משפחתו. החברה הישראלית עודדה את התפרקות הגרעין המשפחתי. הפלות מכוונות פגעו בכבודה העצמי של האישה, של האם. הפיכת האם לעוזרת בית, לפועלת ניקיון – פגע בכבודה ובמעמדה המסורתי במשפחה. התא המשפחתי והמרקם החברתי בקרב עולי מרוקו נהרס, וכל עולמם התרבותי עבר זעזוע נפשי קשה. אין להרוס את הקיים, יש לבנות על יסוד הקיים בשינוי הדרגתי, התפתחות שלווה ולא מהפך מסוכן שמזעזע אושיות חברתיות. יש ערכים חיוביים בכל תרבות. התרבות נמדדת בדרך ארץ, וערך זה מושתת בתרבות העברית, בתנ״ך, במשנה, במדרשים, באגדה ובתלמוד. תרבות נמדדת בהערכה לזולת, בזכותו להיות מה שהוא, בנכונות להקשיב ולהעריך דעות מנוגדות לשלך, באדם שמודה בטעות, בפתיחות ובהערכה לתרבות אחרת של העמים סביבך. אי אפשר כיום לחיות בגטו מנותק מהעולם החיצון מבחינה חברתית, דתית או כלכלית. פעם, המנהיגים הדתיים במזרח אירופה הקיפו את קהילתם בכל מיני תקנות, במטרה לנתק אותם מהעולם החיצון, ואף אסרו לקרוא ספרים של העולם החיצון – ספרי מדע, ספרות או כל ספר נוכרי אחר. מי שרצה לשמור על צביונו הדתי וגם להתעניין בעולם החיצון לשם לימוד, הורחק מהקהילה ונגזר עליו להיות מנודה. כל אלה שהגיעו להישגים גדולים בתחומים שונים של ההשכלה הכללית והמדע, הם אלו שהתנתקו מחיי הגטו הסגורים. הבידוד מהעולם החיצוני העיד על פחד של ׳הציץ ונפגע׳, מה שלא מחויב המציאות. זה כלל מלחמת חורמה בציונות, שבה ראו מינות וכפירה. היו רבנים נכבדים שהתקוממו ועודדו עלייה והקמת המדינה בדרך הטבע ולא בדרך נס. בעולמנו שנהיה קטן יותר ויותר אין אפשרות לאף קבוצה המבדרת את עצמה, קיום לטווח ארוך. בעולם שבו אנו חיים אין מקום לחיים של הזיות ואמונות שאין בהן אחיזה במציאות ובהיגיון. מי שעדיין תופס את המשיח כבן אנוש שיציל אותנו בדרך נס, ומאמין שבית המקדש ירד מן השמים ויתקיים חידוש הקרבנות, חי בעולם של הזיות תימהוני ודמיוני״. ״האמנם ?״

״לחלוטין כן! אני חותם על זה בשתי ידיי. כעת אומר לך, מה שמייחד את העם היהודי בתרבותו הוא אחדותו ועזרתו ההדדית. כמו שאמר אחד העם – אם יהודי סובל בארץ אחת, יהודי אחר בארץ רחוקה מרגיש את כאבו ובא לעזרה. כמו איזמל בגוף החי. הקיבוץ היהודי מפוזר בעולם, אבל אחדותו עומדת לו לסבול ולשרוד, מה שאפשר לעם היהודי להתקיים במשך הדורות למרות כל הרדיפות. כך שרדו החלוצים הראשונים שבאו לארץ ישראל, בעצם כך שהקימו תא חברתי שנקרא ׳קיבוץ׳. זה מה שעזר ליהודים לשרוד ברחבי העולם. אדגים לך את זה מההיסטוריה שלנו. היהודים אותם הכרת, חיו בכפרים עלובים במזרח אירופה ללא השכלה ובחוסר כל. בסוף המאה שעברה היו פוגרומים איומים, במהלכם ערכו הגויים טבח ביהודים והרגו באכזריות נוראה. כתוצאה מכך התחילה הגירה של יהודים אלו לאמריקה. בדרכם לארצות הברית צריכים היו לעבור במערב אירופה. במערב אירופה היהודים היו מפותחים מאוד ומשכילים, בגלל שוויון הזכויות והאזרחות שקיבלו מזה זמן רב. כשהגיעו יהודי מזרח אירופה בהמוניהם, עניים, לבושי סחבות, דלים למראה ועלובים — יהודי מערב אירופה התביישו בהם וקראו להם ׳איסט יודך. לכן עזרו להם לנסוע הלאה, במטרה להיפטר מהם מהר ככל האפשר. יהודים אלו, מחוסרי השכלה וללא מקצוע, הגיעו לאמריקה, עבדו קשה ולאט לאט בנו את עצמם. ילדיהם למדו מפני שיהודי המקום עזרו להם. במשך דור אחד סיימו את לימודיהם באוניברסיטה והגיעו למעמד תרבותי גבוה. הם התקדמו בחברה בכל השטחים: בכלכלה, במדע, בעסקים, ובענייני רוח, ועד היום הם ממשיכים לטפס בסולם החברתי והמדיני. הם הגיעו להישגים עצומים מעל ומעבר ליחסם המספרי בחברה. נחזור, אם כן, לאירופה. הנאצים עלו לשלטון והקיץ הקץ על יהדות זו. בסוף מלחמת העולם השנייה היו היהודים לא יותר משבר כלי מדולדל ושבור. מי אתה חושב שעזר להם לשקם את עצמם ולבנות מחדש את הקהילות ההרוסות? הצאצאים מאמריקה של אותם עלובי החיים שיהודי אירופה בזמנו התביישו בהם. מי.אתה חושב עוזר לישראל לבנות את עצמה ולקלוט מיליוני יהודים מכל העולם? אותם צאצאים. תסתכל באוניברסיטאות, בבתי החולים, ביערות של הקרן הקיימת לישראל, בבתי אבות. הכל מתרומות של יהודי אמריקה שניחנו בנדבנות ובאהבת ישראל. זה גלגל חוזר וזה אפשרי בזכות אחדותו של עם ישראל. זה מזכיר את סיפורו של יוסף שהיה צריך לסבול מאחיו ולהגיע למצרים כדי שבסוף יציל את משפחתו ו׳להחיות עם רב׳ מהרעב. נניח, למשל, שלא היו שום רדיפות בסוף המאה במזרח אירופה – היהודים האלה לא היו מהגרים בחוסר כול לאמריקה אלא היו נשארים והיו סובלים מאותו גורל של יהודי אירופה. בתיאולוגיה של היהדות הקונסרבטיבית טוענים שהאל מתגלה בהיסטוריה וזו דוגמה לכך.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון–הקליטה

עמוד 336

רבי רפאל ברוך טולידאנו (תר"ן, 1890 – י"ח בחשוון תשל"א, 17 בנובמבר 1970)

לא תגורו מפני איש

אחד התחומים בהם באה לידי ביטוי ההקפדה של רבינו היה נושא כשרות השחיטה. הוא עצמו בדק את סכיניהם של שוחטי העיר. אם פרט כלשהו לא עמד באמות המידה שהציב, לא היסס לפסול את השחיטה כולה. היו מקרים בהם אף פסל את השוחט עצמו מלעסוק בשחיטה.

פעם נודע לרבינו כי אחד השוחטים שחט עופות במשך יום שלם מבלי לבדוק את הסכין, והתעורר חשש לכשרותו. משהתברר לו שיש אמת בשמועה, לא היסס רבינו. הוא פרסם כרוז כי כל מי ששחט באותו היום אצל פלוני יבוא ויטול את דמי העופות ששחט שכן השחיטה פסולה. לשוחט לא נותרה ברירה אלא למלא אחר הוראתו של רבינו על אף ההפסד הכלכלי הכרוך בה.

במקרה אחר, הסתייג רבינו מהתנהלותו של שוחט שנחשב ירא שמים, אך לא קיבל את התקנות וההקפדות של הרב. על אף שהלה נמנה עם ידידיו הקרובים של רבינו, אסר עליו הרב להמשיך לשחוט עבור הקהילה. רק לאחר שהשוחט התנצל בפני רבינו וקיבל על עצמו לנהוג על פי הוראותיו, ניאות רבינו להתיר לו לשוב למלאכת השחיטה.

צריך גם ״צדק״

כאשר נגעו הדברים לשמירה על גדרי הדת, נהג רבינו בבחינת ׳יקוב הדין את ההר', אולם כאשר נגעו הדברים לעניינים שבין אדם לחברו, הייתה גישתו שונה לחלוטין. הוא ידע לרדת לעומקה של הלכה ולמצות את חקר האמת עד תומו,אך במקביל הקפיד הקפדה יתירה להתרחק משורת הדין. גישה זו הנחיל גם למקורביו ושומעי לקחו.

דוגמה לכך במעשה הבא אותו סיפר רבי שלמה גיגי:

אביו של רבי שלמה היה שותף בעסק עם יהודי פלוני שנפטר לבית עולמו. לאחר הפטירה ביקשו יורשיו למכור את חלקו בקרן. האלמנה העניקה לרבי שלמה את זכות הראשונים לרכישת חלקו של המנוח, הן מ׳דינא דבר מצרא' והן באשר ידעה את תומתו ויושרו.

כדי לברר כראוי את שווי חלקו של המנוח נבחרו שני בוררים, אחד מטעמו של כל אחד מהצדדים. לאחר שיקול דעת ובחינה יסודית, חרצו הבוררים וקבעו כי שוויו של המקח הינו שישים אלף ריאל. אלא שלאחר מעשה הזמין אליו רבינו את רבי שלמה, וביקש ממנו כי יוסיף על הסכום עוד עשרת אלפים ריאל כדי להתרחק משורת הדין.

״אבל הסכום נקבע על ידי הבוררים!״ טען אביו של רבי שלמה.

״ראה נא״, הסביר רבינו. "הנה דוד המלך אומר בתהילותיו (קיט קכא) – ׳עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעשקי׳. דוד המלך אינו מסתפק בכך שהוא פעל על פי ה׳משפט, דהיינו שורת הדין. הוא מזכיר את זכותו בכך שנהג לפנים משורת הדין – על פי הצדק! וה׳צדק׳ אומר שצריך לוודא שהיתומים לא יקופחו בשום אופן ויקבלו את המרב שביכולת ירושת אביהם להניב!״

מיותר לציין כי רבי שלמה לא הפסיד מוותרנות זו. ברכת שמים שרתה במעשה ידיו והוסיפה לו כהנה וכהנה.

נקיות כפיים

מפורסם היה רבינו בנקיות הדעת, בניקיון כפיו וביושרו, עד שגם המלעיזים התקשו למצוא רבב בהנהגתו. על כך יעיד המעשה הבא:

יהודי מתושבי מקנס, עשיר מופלג ובעל נכסים רבים, רחש אמון רב כלפי רבינו. לאחר שהסתלק לעולמו נפתחה צוואתו של העשיר ועיני היורשים חשכו. הם ציפו כי הרכוש העצום יתחלק ביניהם ויאפשר להם לחיות חיי רווחה חסרי עול. בפועל התברר כי אביהם הותיר להם רק חלק קטן מהרכוש ואת כל היתר העביר באפוטרופסות לרבינו.

הדבר לא מצא חן בעיני היורשים, אך ברירה לא הייתה להם, שכן הצוואה הייתה כתובה וחתומה על פי עדים נאמנים. בלית ברירה נאלצו למסור לידיו של רבינו את הסכום העצום, אולם בליבם חיבלו תחבולות כיצד להשיב את הכסף לרשותם.

בנסיבות אלו בא העורב אצל הזרזיר ומצא מין את מינו. אל יורשיו של העשיר חברו מספר אנשים מקרב עסקני הקהילה אוהדי התרבות הצרפתית. הללו הפיצו דברי לעז ורכילות על רבינו כי משתמש הוא בכספים לצרכיו האישיים.

כל מי שהכיר את רבינו ידע שהטענה חסרת שחר ומשוללת הגיון. שנאת הבצע של רבינו הייתה מן המפורסמות. ידוע היה כי את כספו הוא מפזר ברוחב יד למען עניי העיר. כלום יעלה על הדעת שדווקא בכספי הפיקדון שנמסרו לו בנאמנות ישלח יד?!

אולם כדרכם של דברי לשון הרע שיש ביכולתם לעוור את עיני השכל, גם רכילות זו החלה לקנות שביתה בקרב יושבי הקרנות. בענוותנותו הגדולה, פנה רבינו לדייני העיר וביקש מהם להכריע בגורל הכספים שהופקדו בידו כדי לקיים מצוות"והייתם נקיים״.

הוסכם כי הסוגיה תימסר לבוררותו של רבי שלום משאש, מבני העיר מקנס שעתה כיהן כראב״ד בעיר קזבלנקה. לא בלב קל קיבל על עצמו רבי שלום את המטלה, בפרט לאור העובדה שהייתה לו קרבת משפחה מסוימת ליורשי המנוח. למרות זאת לפי בקשתו של רבינו נאות לקחת על עצמו את הבוררות.

במשך מספר ימים בחן רבי שלום את טענות כל הצדדים, שמע עדויות והשווה נתונים, בירר פרסים והשלים את תמונת המצב. לאחר מכן הכריע באופן ברור לטובת רבינו. כך נוכחו בני העיר להיווכח שוב בענוותנותו וניקיון כפיו של רבם הגדול.

הרחק מלזות שפתים

על נקיות דעתו של רבינו מבלי רבב יעיד גם המעשה הבא:

בשנת תש״ח הגיעו אל רבינו שניים מתלמידיו הקרובים וביקשו להבחן אצלו. האחד רצה להבחן לדיינות וחברו ביקש לקבל סמיכה לשחיטת בהמות. רבינו ביקש למלא אחר מבוקשם, אולם נקיות דעתו לא הניחה לו לעשות כן. הוא חשש כי אם יעשה זאת, ירננו אחריו ויאמרו כי הוא דואג לתלמידיו למשרות לפרנסתם.

משום כך, שלח רבינו את תלמידיו להבחן אצל גדולי תורה אחרים. את האחד שלח לבית הדין הגבוה בקזבלנקה, ואת רעהו שלח לעיר רבאט. מה גדלה שמחתו כאשר שבו שני התלמידים לאחר תקופה ובישרו לו כי עברו את המבחנים בהצלחה. בפרט רבתה שמחתו על שזכה שמלאכתו נעשתה על ידי אחרים, באופן שלא הותיר מקום לפקפוק ולזות שפתיים.

שלא ירננו הבריות

סיפור דומה מספר גם רבי רחמים בן עמארה, מתושבי מקנס:

רבי רחמים ביקש להקדיש כל רגע פנוי ללימוד תורה לשמה, אולם משהכריזה מועצת הרבנות במרוקו על קיומם של מבחנים לדיינות דחקו בו מכריו שייגש גם הוא להבחן.

מועצת הרבנות דרשה מכל מועמד להציג המלצה מרב העיר שתעיד על יראתו, חכמתו, אורח חייו ומשפחתו. הואיל והיה רבי רחמים מקורב לרבינו ואף למד עמו תקופה ארוכה בחברותא, פנה אליו באחד הימים וביקש ממנו למלא את חוות הדעת ולכתוב עבורו מכתב המלצה. אולם רבינו ביקש ממנו לשוב אליו למחרת היום אל בית הדין, כדי למלא את המסמכים בהשתתפות כל חברי בית הדין.

הדבר הפליא את רבי רחמים, שכן רבינו מכיר אותו שנים רבות וקשר עמוק נרקם ביניהם. מדוע אפוא מטריחו לבוא לבית הדין כאילו היה אדם זר? כלום אינו יכול למלא את חוות הדעת באותו מעמד בביתו?

חש רבינו במבוכתו של רבי רחמים, אך עמד על דעתו שיגיע אליו לבית הדין.

לאחר מעשה הסביר לו רבינו: ״דע לך כי דווקא בשל יחסי הקרבה והידידות השוררים בינינו, לא רציתי למלא את המכתבים על דעת עצמי. שלא ירננו הבריות ויאמרו כי המלצתי מבוססת על הידידות העמוקה שבינינו. לפיכך עמדתי על כך שתגיע לבית הדין ומכתב ההמלצה ייכתב בשיתוף כל הדיינים. מעתה אין מקום ללזות שפתיים!״

קדוש וברוך- רבי יעקב טולידאנו – קברניט בעין הסערה–מאת נינו רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו

עמוד 116

 

לע"נ חללי צ.ה.ל הקדושים הי"ד. לרפואת הפצועים, להצלחת כוחות הביטחון במיגור האויב, וגאולה בחסד וברחמים

בזכות מה,

ניתן לזכות במראות רוחניים – וניצחון מוחץ על אויבינו,

כפי שהקב"ה הבטיח לאברהם ולזרעו = א-נ-ח-נ-ו

"כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם,

וְ-יִ-רַ-שׁ   זַ-רְ-עֲ-ךָ   אֵ-ת   שַׁ-עַ-ר   אֹ-יְ-בָ-י-ו"  = חמס וחיזבללה. (וירא כב, יז)

 

הקב"ה משרה את שכינתו על אברהם אבינו ועלינו,

בזכות שמירת ברית קודש = צניעות (רבנו-אור-החיים-הק')

ודבקות בארץ ישראל כולל רצועת עזה (עיין רשב"ם עמ' 6-9  במאמר),

 דבר שהופך אותנו להיות מרכבה לשכינה

"וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם

וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו

וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה"

   

ע"י ראיה רוחנית, המלאך רפאל מרפא את אברהם אבינו,

לכן יכל אברהם לרוץ לקראת המלאכים. (רבנו-אור-החיים-הק')

מאת: הרב משה אסולין שמיר.  

 

לע"נ חללי צ.ה.ל הקדושים הי"ד. לרפואת הפצועים, להצלחת כוחות הביטחון במיגור האויב, וגאולה בחסד וברחמים

 

מבוא.

פרשת "וירא", מתפרשת על פני 38 שנים. היא פותחת בקיום מצות הכנסת אורחים אותה קיימו אברהם ושרה לשלושת המלאכים. את המצוה הם קיימו מתוך זריזות וכיבוד כיד המלך – "וירץ לקראתם… ואל הבקר רץ אברהם, ויקח בן בקר רך וטוב" (בר' יח, א-ח).

כל זאת, למרות שזה היה ביום השלישי למילתו בו מופיע שיא הכאב, כדברי רבי חמא בר חנינא שאמר: יום ג' למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל בשלומו" (רש"י, ע"פ בבא מציעא פו ע"ב).

אברהם שהצטיין בהכנסת אורחים, התפלל לקב"ה שיציל את אנשי סדום, למרות התנגדותם האידאולוגית למצות הכנסת אורחים, דבר שבא לידי ביטוי בניסיונם לפגוע במלאכים, שבאו להתארח אצל לוט.

 

מסר חשוב: כאשר אדם מצטיין במידה מסוימת, יהיה לו קשה להתייחס באופן חיובי לפוגמים באותה מידה, כמו במקרה אנשי סדום. אברהם לעומת זאת, מלמד אותנו עד כמה חשובה מידת הכנסת אורחים, ועד כמה יש לכבד גם את מי שאינו נוהג כמונו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הניסיון העשירי – עקידת יצחק, בו חותמת הפרשה: "והאלוהים ניסה את אברהם – אמר 'והאלוהים'… לומר מלבד ניסיונות שקדמו – הוסיף לנסותו בגבורת הדין ניסיון עצום".

אחרי העקידה, הקב"ה מזכה את אברהם אבינו בתואר "ירא אלוהים", ומברך אותו ואת זרעו – "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים…" (בר' כב, יז–יח). "כי ברך אברכך" – ברכה כפולה

"וירא אליו יהוה"  –

"מצד שרש נשמתו, זכה אברהם אבינו להיות – מרכבה לשכינה" (רבנו-אור-החיים-הק').

מרכבה: כמו שהרכב מציית לנהג, כך אברהם ציית לנהג העולם = הקב"ה,

 

 ולכן זכה למגר את 4 המלכים בחצי לילה, בניסים ונפלאות.

ברגע שגם אנחנו ננהיג את הקב"ה עלינו,

נזכה למגר ולהשמיד את כל אויבינו בניסים ונפלאות

 

 

 "וירא אליו יהוה" – הפרשנים דנים בשאלה, מדוע נאמר: "וירא אליו יהוה", ולא נאמר "וירא יהוה אליו" {נשוא + נושא}, כמו בפרשת "לך לך" שם נאמר: "וירא יהוה אל אברם" (יב, ז). כ"כ, מדוע לא נאמר תוכן דברי ה' לאברהם?

רבי חמא בר חנינא אומר על כך: "יום שלישי למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל לשלומו" (בבא מציעא פו' ע"ב).

 רש"י מביא בפירושו את דברי רבי חנינא. מדבריו עולה שההתגלות לאברהם לא הייתה לשם נבואה, אלא לשם מצות ביקור חולים, כיון שזה היה ביום שלישי למילתו בו שיא הכאב, לכן נאמר "וירא אליו ה'".

ניתן גם לומר שהתורה הקדימה את מילת הכינוי "אליו", כדי להדגיש את חשיבות ביקור חולים לכל אדם, ולא רק לאנשים חשובים כמו אברהם. לכן חשוב מאוד לבקר חולים גם אם הם לא מוכרים לנו, כפי שעושים רבים וטובים בבתי חולים.

 

הרמב"ם במורה נבוכים אומר: הפס' הראשון "וירא ה' אליו", מהווה כותרת לפסוקים הבאים, בהם מתואר תוכן הנבואה ע"י שלושת המלאכים הנפגשים עם אברהם, ומבשרים לו על הולדת בנו בעוד שנה.

 

הרמב"ן לעומת זאת, אומר שהפסוק "וירא אליו ה'", חותם את קיום מצוות ברית מילה מסוף הפרשה הקודמת "לך לך", כדי לכבד את אברהם על כך. וכדברי קודשו: "ואל תחוש להפסק הפרשה, כי העניין מחובר, ולכן אמר "וירא אליו" ולא "וירא יהוה אל אברהם". בפרשה הזאת רצה לסדר הכבוד הנעשה לו בעת שעשה המילה, כי נגלית עליו השכינה, ושלח אליו מלאכיו לבשר את אשתו וגם להציל את לוט אחיו בעבורו".

כלומר, הקב"ה בא להגיד לו שהוא מרוצה ממנו בגלל הברית שעשה. דוגמא לכך, התגלות ה' לעמ"י אחרי הקמת המשכן – "וירא כבוד יהוה אל כל העם" (ויקרא ט, כג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' משיב לשאלה, מדוע נאמר "וירא אליו יהוה", ולא "וירא יהוה אליו".

א. הקב"ה השרה שכינתו על אברהם ונעשה מרכבה לשכינה. וכדברי קדשו:

"ולזה הקדים תיבת 'אליו' להזכרת ה', לומר שנתגלית עליו השכינה, מה שלא נשמע באומרו 'וירא יהוה אליו', כי {מילת} ה' יפסיק בין הגילוי למתגלה בו , והבן. ולזה תמצא שלא נאמר עוד 'וירא' בכל הנבואות הנאמרות לאברהם אחרי זאת, אלא 'ויאמר יהוה – כי מצוי הוא לפניו עטרה לראשו".

 

הרב משה פראנקו תלמידו של רבנו-אוה"ח-הק', כותב בספרו "מאור החיים" על כך: "וכל אלו הדיוקים, מתיישבים עם מה שדרש החכם מורי ורבי הרב חא"ע {חיים אבן עטר} נרו, בזו הלשון: דעו נא אחי ורעי שאין דבר ואות ומילה בתורתנו הק', בלי טעם וסוד… וסמך תיבת 'אליו' קודם ה', לרמוז שהשכינה לעולם הייתה עם אברהם, ומשום הכי 'אליו ה'. .. ועם היות שהשכינה מצויה עמו תמיד – נפל לשון 'וירא' ולשון 'אליו'…" (מאור החיים, וירא עמ' לה).

 

ב. אחרי השראת השכינה על אברהם ע"י הקב"ה, הוא נעשה מרכבה לשכינה. ובכך הגיע לשלוש השגות רוחניות:

1. 1. מצד שורש נשמתו, זכה להיות מרכבה לשכינה.
2. 2. מצד רוחו, זכה להשיג בשכלו כללות אור עליון: "וירא אליו יהוה" {הוי-ה}.
3. 3. מצד נפשו, זכה להארה ברמ"ח איבריו ע"י מצות המילה. אברהם = רמ"ח. ברמ"ח איבריו עבד את הקב"ה.

 

לדעת רבנו אור-החיים-הק', אברהם זכה לשמש כמרכבה לשכינה, לאחר ברית המילה בו התגלה בבשרו: "יו"ד רשימו קדישא" כדברי הזוהר הק' (לך לך צה' א').  לפני הברית, הערל הוא בבחינת "שד". ואילו לאחר ברית המילה, הוא בבחינת ש-ד-י. 

ש – הנחיריים שלנו בצורת ש.

ד – הזרוע בבחינת ד.

י – ברית המילה בבחינת י.

 

כל זה ביחד מהווה = ש-ד-י. ע"י הברית, ה' מתגלה אלינו בשם "אל  ש-ד-י {חסד ורחמים}.

 

"מרכבה" – בא מהשורש "רכב". כמו שהרכב אינו מתערב בשיקולי הנהג, כך אבותינו הקדושים כלפי הקב"ה.

הם לא שאלו שאלות גם כשהתבקשו לבצע דברים תמוהים כמו פרשת העקידה, בדומה לרכב שאינו מצייץ גם אם הנהג יחליט לנסוע באור אדום. הסיבה לכך, אמונתם המוחלטת בה' כפי שנאמר אצל אברהם אחרי ברית בין הבתרים: "והאמן ביהוה – ויחשבה לו לצדקה" (בר' טו, ו).

 

ג. בקבלה, קושרים את ה"מרכבה לשכינה" למשכן. אוהל אברהם, הפך להיות מעין המשכן בו שרתה השכינה. כמו שבאוהלו של אברהם הייתה ברכה בעיסה, הנר דלק מערב שבת לערב שבת, והענן קשור על האהל (רש"י בר' כד, סז), כך במשכן: הנר המערבי דלק כל הזמן, לחם הפנים נשאר טרי וחם משבת לשבת, והענן על המשכן.   

 

כאשר הקב"ה הודיע לאברהם על מצות ברית מילה, אברהם נפל על פניו ככתוב "ויפול אברם על פניו, וידבר אתו אלוהים לאמר" (בר' יז, ג). אחרי קיום ברית המילה, נאמר "והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו" (בר' יח, ח).

 

הגוף שלנו הוא גשמי, וקשה לשאת קדושה שהיא רוחנית, לכן נאמר אצל אברם "ויפול אברם". אחרי ברית המילה ושמירתה, הגוף שלנו הופך להיות קדוש, ולכן הוא יכול לשאת את הקדושה, ואברהם יכול לעמוד מול מלאכים ככתוב "והוא עומד עליהם", או לשבת כשהקב"ה נראה אליו ככתוב: "וירא אליו יהוה באלוני ממרא – והוא יושב פתח האוהל כחום היום" (בר' יח, א).

השינוי הנ"ל בא לבטא את כוחה הרוחני של שמירת הברית, דרכה זוכה האדם להתגלות אלוקית בכל רמ"ח איבריו.

 

רבנו ישראל בעל שם טוב אומר: א-ב-ר-ם = רמ"ג = 243. אברם היה שמו לפני הברית. אחרי הברית, הוסיף לו הקב"ה את האות ה', ושמו נהפך לא-ב-ר-ה-ם = רמ"ח =  248 = רמ"ח איברים.

לפני הברית הייתה לו שליטה רק על רמ"ג איברים. אחרי הברית, נוספה לאברהם השליטה על עוד חמישה איברים: שתי עיניים, שתי אוזניים וברית מילה.

 

חמשת האיברים הנ"ל הם רוחניים, וכל השומר אותם, זוכה להתגלות השכינה.

לכן, אומר הבעש"ט: כל יהודי יכול לזכות בגילוי השכינה, במידה ויקדש את עיניו ואוזניו,

 בבחינת לא רואה ולא שומע שום דברי תועבה, וכך זוכה לשמירת ברית קודש.

 

הנשמה הטהורה יורדת לעולם כחומר לא מעובד, ורק ע"י קיום מצוות היא הופכת להיות כלי קיבול לקליטת שפע רוחני אלוקי בעקבות הארות רוחניות הנוצרות ממעשינו הטובים, ובפרט מעמידתנו בניסיונות היומיומיים.

הנשמה דומה לניצן של פרח המתפתח, בהתאם לטיפולו של הגנן.

כנ"ל לגבינו, ככל שנקיים את המצוות הנ"ל בהידור רב ומתוך קדושה – נזכה להאיר את נשמתנו.

 

אברהם אבינו זכה להדר במצוות כפי שעולה מקבלת האורחים בראשית הפרשה: "וירא וירוץ לקראתם… וימהר אברהם… מהרי שלש סאים קמח סולת, לושי ועשי עוגות. ואל הבקר רץ אברהם, ויקח בן בקר רך וטוב וכו'".

 גם בניסיון הקשה של העקידה, אברהם אבינו ממלא את רצון ה' ופועל כעלם צעיר העושה הכל בזריזות:

"וישכם אברהם בבוקר, ויחבוש את חמורו… וישלח אברהם את ידו, ויקח את המאכלת לשחוט את בנו".

מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף אסולין ע"ה נהג לשאול: מדוע נאמר "וישלח את ידו, ויקח את המאכלת", ולא נאמר "ויקח את המאכלת" בלבד? על כך הוא משיב: אברהם {בגימטריא} רמ"ח = 248. אברהם פעל מתוך זריזות, ורמ"ח איבריו נשמעו לו תמיד, פרט למקרה הזה, בו היה צריך להתאמץ כדי לשלוח את ידו, לכן נאמר: "וישלח את ידו".

 

א.  "והקמותי את בריתי ביני ובינך, ובין זרעך אחריך…

ב.  ונתתי לך ולזרעך אחריך… את כל ארץ כנען…

ונמלתם את בשר עורלתכם,

והיה לאות ברית ביני וביניכם" (בר' יז, ז – יא).

 

ברית המילה וברית ארץ ישראל – והקשר ביניהם.

בזכות צניעות הברית – נזכה לרשת את כל ארץ ישראל, כולל גוש קטיף ועזה

 

מצות המילה היא המצוה הראשונה שציוה הקב"ה את אברהם אבינו וזרעו אחריו.

את מצוות המילה, למדו חכמים מהכתוב: "וביום השמיני ימול בשר עורלתו" (ויקרא יב' ג'), אבל לעולם היא נקראת על שם אברהם אבינו, כפי שמופיע בברכה השניה על המילה: "ברוך אתה ה'… להכניסו בבריתו של אברהם אבינו".

המלאך רפאל ריפא את אברהם מכאבי הברית, בכך שהביט בו בלבד בבחינת "וירא", לכן אברהם יכל לרוץ לקראתם, ככתוב: "וירא – וירוץ לקראתם".

 

הקב"ה רצה שנהיה מוקפים במצוות בכל זמן ועת, ובכך נהיה קדושים ותמימים. לכן, הוא קבע בגופנו את מצוות ברית המילה שתהיה חלק אינטגרלי ומהותי מאתנו, כשהיא חרוטה וטבועה בגופנו, דבר שאינו ניתן לשינוי.

אברהם אבינו ובני ביתו עשו ברית מילה, בכל זאת רק אברהם זוכה לביקור חולים ע"י הקב"ה, וזוכה להיות מרכבה לשכינה, היות ורק אברהם הפנים עד כמה ניתן להתקדש בעבודת ה' דרך הברית.

 

כמו כן, רצה הקב"ה שעמ"י ידור בתוך מצוה. לכן, בנוסף למצות ברית המילה בגופו, הוסיף לו את מצות ארץ ישראל, דבר המסביר מדוע קשר הקב"ה את מצות המילה למצות ארץ ישראל.

 שתי הבריתות הנ"ל – ברית המילה וברית א"י, היו הבריתות הראשונות והיסודיות אותן כרת הקב"ה עם אבי האומה אברהם. הקב"ה רוצה שכל יהודי יהיה מוקף מצוות בגופו ובמקומו, ולכן הקב"ה קבע את המילה בבשרנו, ואת ארץ ישראל כאדמתנו ונחלתנו.

 

מצות המילה היא המצוה שנכנסת למרכז גופו של כל יהודי, וארץ ישראל היא המצוה שלתוכה הוא נכנס, דבר המסביר מדוע יהושע בן נון מל את עמ"י לפני כניסתו לארץ כדברי הכתוב: "וזה הדבר אשר מל יהושע כל העם היוצא ממצרים הזכרים וכו'" (יהושע ה, ד).

דברי רש"י לכתוב הנ"ל, מאששים את הקשר בין ברית מילה לארץ ישראל, וכדברי קודשו: "סבורים אתם לירש את הארץ ערלים? לא כך נאמר לאברהם "ואתה את בריתי תשמור… ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, את כל ארץ כנען לאחוזת עולם, והייתי להם לאלוקים" (בר' יז, ח).

 

"ויהי אחר הדברים האלה,

והאלוהים ניסה את אברהם" (בר' כב, א).

תכלית הניסיון – חישול האדם מבחינה רוחנית.

 

 

שלבי התגלות ה' לאברהם:

                       א. "לך לך" ב. "במחזה" ג. "וירא"

תרשים זרימה בתהליך התגלות הקב"ה – לכל אחד מאתנו.

 

תהליך התגלות הקב"ה לאברהם אבינו, מהווה גם תהליך אותו

עובר כל אחד מאתנו במהלך חייו – ע"פ שלושת השלבים הבאים:

 

א. "לך לך".  בפרשת "לך לך", הקב"ה אינו מתראה עם אברהם כמו אצל משה רבנו בתחילת דרכו בסנה, אלא מצווה אותו: "לך לך אל הארץ אשר אראך", בבחינת "נעשה ונשמע", ללא נימוק {רבנו-אוה"ח-הק' בר' יב, א}. אברהם קם והלך לא"י.

ב. "במחזה".  "אחר הדברים האלה היה דבר יהוה אל אברהם במחזה". בברית בין הבתרים, הקב"ה נגלה לאברהם במחזה מתוך חלום בו הוא מבטיח לו זרע. גם פה אברהם "האמין ביהוה, ויחשבה לו צדקה" (בר' טו, ו).

ג. "וירא אליו יהוה. הקב"ה  מזכה את אברהם בראיה רוחנית לאחר שקיים את מצות ברית המילה, ובכך כל גופו התקדש ונעשה מרכבה לשכינה כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לעיל.

 

מהדברים הנ"ל עולה, שבכדי לעלות ולהתעלות בעבודת ה', יש להתחיל מתוך אמונה כמו אברהם אבינו שביצע את הציווי הראשון "לך לך" מבלי לשאול שאלות, גם אם הוא לא הבין מדוע יש רעב בא"י למרות הבטחות ה' – "ואברכך ואגדלה שמך, והיה ברכה וכו'", וכן מדוע חוטפים את שרה אשתו לבית פרעה וכו'.

אכן, ע"י ביצוע ציווי ה' – "לך לך", האדם זוכה בקרני אורות אלוקיים חלומיים כמו במחזה בין הבתרים. בהמשך, האדם זוכה לראיה רוחנית, בבחינת – "וירא אליו יהוה".

 

רבי לוי אומר: ניסיון ראשון כניסיון אחרון: ניסיון ראשון ב"לך לך מארצך", וניסיון אחרון ב"לך לך אל ארץ המוריה" (מ. תנחומא). מהלך חיי אברהם רצוף ניסיונות מגוונים ולא קלים. גם כל אחד מאתנו עובר את אותם ניסיונות, אם כי במינון המתאים לו.

בגופו – הניסיון באור כשדים שם הושלך לכבשן האש ע"י נמרוד, בהמלצת תרח אביו, עקב אמונתו בה'.

באשתו – כאשר שרה אמנו נחטפה ע"י פרעה, ואחר כך ע"י אבימלך. וכן בעקרות שרה.

בממונו – "ויהי רעב בארץ", בניסיון השני.

בקרוביו – הצלת לוט בן אחיו, תוך סיכון עצמי גבוה ביציאה למלחמה נגד ארבע המעצמות.

בהוריו – בהתנגדותו חסרת הפשרות לאמונה האלילית של הוריו.

בבניו – הניסיון הגדול מכולם כאשר נדרש להעלות את יצחק בנו האהוב לעולה.

 

ננסה להאיר בעזהי"ת את תכלית ניסיון העקידה,

ואיך עלינו להתייחס לניסיונות הנוחתים עלינו חדשים לבקרים..

פרשנים כמו הרמב"ן, ספורנו, רבנו אוה"ח הק' וכו' שואלים:

וכי הקב"ה אינו יודע שאברהם אבינו אכן יעמוד בניסיון? כמו כן, מה תכלית הניסיון? שאלה נוספת, מדוע בברכות השחר קבעו לנו חכמי התפילה לומר על הבוקר: "ואל תביאנו… לידי ניסיון, ולא לידי ביזיון". ויש המסבירים את הקשר בין ניסיון לביזיון, בכך שעל ידי אי עמידה בניסיון, נבוא חלילא לידי ביזיון. שוב מתעצמת השאלה. איזו תועלת תצמח לנו מהניסיונות? בתורה לא רואים אנו שאברהם ביקש לעמוד בניסיון. עשרת הניסיונות, היו פרי יוזמתו של הקב"ה יתעלה שמו.

 

ניסיונות אברהם אבינו – היו מהקל אל הכבד:

א. אור כשדים. ב.  לך לך. ג. רעב בארץ. ד. שרה בבית פרעה

ה. מלחמת המלכים. ו. ברית בין הבתרים. ז. ברית מילה בזקנותו.

ח. שרה בבית אבימלך. ט. גירוש הגר וישמעאל.

י. העקידה (אבות ה, מ"ג. ע"פ רבנו עובדיה מברטנורא).

הרמב"ם, מונה את הניסיונות מניסיון העקידה.

 

רבי אברהם אבי הגר"א: כל אחד מאתנו עובר ניסיונות שונים בחייו בדומה לאברהם, והכל בהתאם לאישיותו ושורש נשמתו:

א.  בגופו – יכולותיו השכליות, וכן מחלות לא עלינו.

ב.  בממונו – עליות וירידות בפרנסה.

ג. בבניו – חינוך הילדים מלווה בקשיים לא מעטים, ובפרט כשהילדים זקוקים לצרכים ייחודיים.

ד  באשתו – בני זוג יחידי סגולה, זוכים שיקויים בהם דברי רבי עקיבא: "זכו – שכינה שורה ביניהם".

 

הרמב"ן: הקב"ה מביא ניסיונות רק על צדיקים היכולים לעמוד בהם כדברי דוד המלך: "יהוה צדיק יבחן…" (תהילים יא, ה), במטרה להוציא לפועל את צדקותם הגנוזה, ובכך להגדיל את שכרם, וכן לחשלם בהמשך עלייתם בעבודת ה'.  ובלשונו של הרמב"ן: "עניין הניסיון הוא לדעתי, בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו, אם ירצה – יעשה, ואם לא ירצה – לא יעשה. יקרא הניסיון מצד המנוסה אבל המנסה יתברך, יצווה להוציא הדבר מן הכוח לפעל להיות לו שכר מעשה טוב ולא שכר לב טוב בלבד". ולכן המלאך אומר לאברהם אחרי ניסיון העקידה:

"עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה, ולא חשכת את בנך, את יחידך ממני" (כב, יב). "עתה" – אחרי הניסיון.

 

הזוהר הק', רב סעדיה גאון, האברבנאל וכו': 

ניסיון – נס – דגל. להראות לעולם עד כמה אברהם אבינו אהב את ה', וכדברי הזוהר: (תולדות קמ): "אמר רבי יהודה מהו "ניסה"? הרמת נס… ע"י זה, ה' הרים את דגל אברהם בעולם.

רבנו אברהם אזולאי = זקנו של החיד"א ומחבר "חסד לאברהם" אומר: על ידי הניסיון, ביקש הקב"ה להוציא לפועל את מחשבתו הטובה של אברהם כלפי הקב"ה. כדוגמא, ניתן לדבר על תלמיד שלמד לקראת המבחן, ואף השקיע מאמצים רבים בלימוד החומר. רק לאחר הצלחתו במבחן, תוכר יכולתו והשקעתו. הצלחת תלמיד נהיגה תוכר, רק אחרי הצלחתו בטסט.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: המיוחד בניסיון העקידה, הוא בכך שהקב"ה מנסה את אברהם גם במידת הדין, ולא רק במידת החסד בה הגיע לשלמות, ולכן התורה השתמשה בביטוי "והאלוהים ניסה את אברהם". ובלשון קודשו: "אמר והאלוהים… לומר, מלבד ניסיונות שקדמו, הוסיף לנסותו בגבורת הדין, ניסיון עצום".

כדוגמא לכך, ניתן לציין את ברכת יצחק ליעקב: "ויתן לך האלוהים, מטל השמים ומשמני הארץ…" (בר' כז, כח). שיעקב יזכה בברכה, גם מכוח מידת הדין בגלל צדקותו.

 

הרשב"ם – רבנו שמואל בן מאיר – נכד רש"י הק' קובע:

אסור לעשות הסכמים – עם הפלישתים.

אסור לוותר על שום ס"מ מאדמת ארך ישראל,

לרבות רצועת עזה בואך גוש קטיף – שהם חלק מארץ ישראל.

 

"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה,

וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם, וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי"

(בר' וירא. כב, א).

 

פרשת ניסיון עקידת יצחק, מתחילה בביטוי – "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה"

רבנו הרשב"ם מסביר לנו מדוע נאמר הביטוי הנ"ל, הנראה כביכול כמיותר.

מהי המשמעות הסמנטית שלו.

אחרי אלו דברים  ניסה הקב"ה את אברהם אבינו בעקידה.

 

רבנו הרשב"ם ההולך כדרכו בקודש בדרך הפשט, טוען שהניסיון נעשה אחרי הדברים שנאמרו בפרק הקודם.

אכן, בפרק הקודם אברהם אבינו עושה הסכם שלום עם אבימלך מלך פלישתים בואך רצועת עזה וגוש קטיף. ההסכם משתרע על י"ב פס'.

 

אחרי מות אברהם אבינו, הפלישתים כדרכם מאז ומעולם, לא מכבדים הסכמים, כך שלא כיבדו את הסכם השלום שנחתם "על הקרח", בין אברהם אבינו לאבימלך מלך פלישתים.

הם סותמים את הבארות שחפר אברהם, ומתנכלים ליצחק אבינו.

 

יצחק אבינו לא מוותר לפלישתים וחופר את הבארות מחדש: עשק, שטנה, רחובות, והקב"ה מברך אותו בהצלחה כלכלית אדירה בנגב הצחיח:
וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא,

וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים,

וַיְבָרֲכֵהוּ יְהוָה (בר' כו, יב).

 

בגלל דבקותו של יצחק אבינו באדמת ארץ ישראל, ואינו מתקפל בפני הפלישתים, וגם אינו יורד לחו"ל כפי שעשו אברהם ויעקב, הקב"ה מברך אותו בברכת:

וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר:

אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ

אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ

וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי"

 (בר' כו, כד).

 

להלן פס' מרכזיים בהסכם:

 

וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר:

 אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה (בר' וירא. כא, כב)

 

"וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים.

הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי {4 דורות}

 כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי,

 וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ" (בר' וירא. כא, כג).

 

"וַיִּכְרְתוּ בְרִית בִּבְאֵר שָׁבַע {הסכם שלום}

וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ וַיָּשֻׁבוּ אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים" (בר' וירא כא, לב).

"וַיָּגָר אַבְרָהָם – בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים" (בר' וירא.כא, לד).

 

בהסכם השלום, אברהם אבינו מוותר לאבימלך למשך ארבעה דורות על ארץ פלישתים הנחשבת הלכתית כחלק מארץ ישראל, כפי שהקב"ה הבטיח לאברהם בפרשה הקודמת 'לך לך':

 

ַּביּוֹם הַהוּא כָּרַת יְהוָה אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר:

לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת,

מִנְּהַר מִצְרַיִם – עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (בר' לך לך טו, ח"י).

 

נְּהַר מִצְרַיִם – הוא נהר/ואדי אל עריש כדברי רב סעדיה גאון. הוא חוצה את מדבר סיני, ומהווה את הגבול הדרומי מערבי של נחלת שבט יהודה. הוא נשפך לים התיכון בעיירה אל עריש.

 

וכך דברי קדשו של הרשב"ם המביא תחילה דוגמאות למשמעות "אחר הדברים האלה".

כלומר, כאשר התורה משתמשת בביטוי "אחר הדברים האלה", סימן שיש קשר סמנטי בין האמור כאן, לאמור למעלה.

"כל מקום שנאמר 'אחר הדברים האלה', מחובר על הפרשה שלמעלה", כדברי קדשו.

 

להלן כמה דוגמאות לכך:

'אחר הדברים האלה' – היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר:

אל תירא אברם. אנוכי מגן לך. שכרך הרבה מאוד" {לעיל טו, א}.

לאחר שאברהם אבינו השמיד את ארבעת המלכים, הוא פחד מכך שהרג הרבה נפשות כדברי רש"י, או ימעיטו מזכויותיו, בגלל הניסים שנעשו לו.

הקב"ה מרגיע אותו ומבטיח לו: 'אל תירא אברם מן האומות".

 

בכך רצה לבשר לאברהם אבינו ולנו, שאין לו מה לחשוש מכך שהרג אותם, היות  והם רשעים גמורים.

כמו כן, אל לו לפחד מהגויים: 'אל תירא אברם מן האומות", לרבות ממעצמות כמו אותם 4 המלכים, היות והקב"ה הוא הנלחם – "יהוָה יִלָּחֵם לָכֶם – וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" (שמות יד, יד), והוא המחליט מי ינצח במלחמה. הצבא עושה רק השתדלות, בבחינת הכתוב: "וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ – בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה"  (דברים טו, ח"י)

 

דוגמא שניה אותה מביא רבנו הרשב"ם:

'ויהי אחר הדברים האלה'  אחר שנולד יצחק {להלן כב, כ} –"ויהי אחר הדברים האלה –  שנולד יצחק, ויוגד לאברהם לאמר עוד, ובתואל ילד את רבקה.

כלומר, גם פה קיים קשר סמנטי. מציאת שידוך ליצחק מבני משפחתו.

 

וכלשון קדשו:

"גם פה, אחר שכרת אברהם ברית לאבימלך, לו ולנינו ולנכדו, ונתן לו שבע כבשות הצאן – וחרה אפו של הקב"ה על זאת, שהרי ארץ פלישתים בכלל גבול ישראל,

 והקב"ה ציוה עליהם: 'לא תחיה כל נשמה' (דברים כ, טז).

 

יהושע לא הספיק לכבוש את ערי הפלישתים: עזה, אשדוד, אשקלון, גת, עקרון

 הקב"ה אומר ליהושע:

 "אתה זקנתה באת בימים – והארץ נשארה מאוד לרשתה. זאת הארץ הנשארת. כל גלילות הפלישתים… חמשת סרני פלישתים:

העזתי, והאשדודי, האשקלוני, הגתי, והעקרוני והעוים" (יהושע יג, ג).

 

מדינת ישראל קיימה את הצו האלוקי, ושולטת בארבע ערי פלישתים,

אבל לצערנו – עדיין לא בעזה, אותה גם יהושע לא זכה לכבוש, כאמור לעיל.

 

לכן 'והאלוהים ניסה את אברהם – ק-נ-ת-ר-ו   ו-צ-י-ע-ר-ו, {על שעשה הסכם שלום עם אבימלך מלך פלישתים} כלומר, נתגאתה בבן שנתתי לך לכרות ברית בינכם ובין בניהם. ועתה, לך והעלהו לעולה – ויראה מה הועילה כריתת ברית שלך". 

 

רשב"ם ממשיך ואומר שהוא מצא מדרש שמואל (פרשה יב לשמואל), המסביר את משמעות העונשים שקיבל עם ישראל עקב הסכם השלום של אברהם עם הפלישתים.

 

ארון הברית נשבה בידי הפלישתים שבעה חודשים – בגלל אותן שבע כבשות.

הריגת שבעה צדיקים ע"י הפלישתים: שמשון, חפני, פנחס, שאול ושלושת בניו – כנגד אותן שבע כבשות שנתן אבהם לאבימלך מלך פלישתים, כחלק מהסכם השלום.

הפלישתים החריבו שבעה משכנות כנד שבע הכבשות: אהל מועד, גלגל, נוב, שילה, גבעון, ובית עולמין {תרין}"

 

מסקנה מדברי קדשו:

איש אינו רשאי לוותר על שום גרגיר מארץ ישראל,

לרבות ראשי ממשלה, שרים וחכי"ם.

 

"כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך

ככוכבי השמים, וכחול אשר על שפת הים.

וירש זרעך את שער אויביו,

והתברכו בזרעך כל גויי הארץ" (בר' כב, יז – יח).

 

הברכה הכפולה לאברהם אבינו וזרעו:

ברכה גלויה וברכה סמויה

 

הברכה הכפולה: בעקבות ניסיון העקידה, אברהם וזרעו זוכים להתברך ע"י הקב"ה. מהכתובים עולה, שהברכה כפולה, בבחינת: "ברך אברכך" המהווה כותרת לתוכן הברכה, הכוללת ברכה גלויה וברכה סמויה.

הברכה הגלויה: "וירש זרעך את שער אויביו" – עם ישראל הדומה לכבשה אחת בין שבעים זאבים, כפי שעינינו רואות לאורך ההיסטוריה היהודית, ינצח בסופו של דבר את אויביו הרבים השוחרים לטרף.

הברכה הסמויה: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" – עמ"י נדרש להפיץ את האמונה בה' בעולם בדרכו של אברהם, ולשמש אור לגויים ככתוב בתפילת שלמה המלך, כאשר חנך את בית המקדש: "למען דעת כל עמי הארץ – כי יהוה הוא האלוהים, אין עוד" (מ"א, ח, ס). וכן כדברי הנביא זכריה: "והיה יהוה למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה יהוה אחד ושמו אחד" (יד, ט).

 

הברכות הנ"ל רמוזות בהתגלות הראשונה לאברהם אבינו, ומחולקות לארבעה שלבים (בר' יב, א-ב):

על השלבים ראשון ושני נאמר: "לך לך – לתועלתך" כדברי רבנו-אוה"ח-הק'. כלומר, בניית אישיותו הרוחנית עליה יהיה ניתן לבנות את הלאומיות בארץ ישראל, בבחינת "אל הארץ אשר אראך", שזה השלב השני.

 על השלב השלישי נאמר: "ואעשך לגוי גדול". זה רומז לעמ"י עליו נאמר: "כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו כיהוה אלוהינו בכל קראנו אליו. ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת" (דברים ד, ז-ח).

על השלב הרביעי נאמר: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" – הרומז לאחרית הימים בו העולם כולו יכיר במלכות שדי, כאשר עם ישראל יהיה בבחינת "ממלכת כהנים וגוי קדוש". {מעובד ע"פ הרב מרדכי גרינברג – שבת בשבתו}.

 

הדימוי של עם ישראל לכוכבי השמים, ומצד שני לחול הים.

רבנו –אור-החיים-הק' אומר, הרי מצאנו בהתגלות הקודמת לאברהם, שהקב"ה המשיל את עמ"י לעפר הארץ – "ושמתי את זרעך כעפר הארץ" (בר' יג, טז), ובמחזה ברית בין הבתרים המשילם לכוכבים – "הבט נא השמימה וספור הכוכבים… כה יהיה זרעך" (בר' טו, ה). אחרי העקידה, המשילם לחול הים ולכוכבים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שאברהם דאג מדימוי זרעו לעפר הארץ, וכלשון קדשו: "שלהיות שבשורת הזרע שאמר לו ה' אמר כעפר הארץ, ודבר ידוע כי הנמשלים לעפר הארץ – הם בני אדם הבזויים והפחותים שאין בהם נפש קדושה" (בר' טו ג), לכן הקב"ה אמר לו בהמשך 'וספור הכוכבים' – כה יהיה זרעך, והם הצדיקים המשולים לכוכבים, דכתיב: 'ומצדיקי הרבים ככוכבים' (דניאל י ביג). ובזה נחה דעתו" כדברי קדשו.

לכן בפרשת העקידה הקב"ה סגר מעגל, ודימה את עמ"י לכוכבים וגם לחול הים.

הדימוי לעפר: נצחיות העפר עלי אדמות, ויכולת פיזור בארצות. כולם דורכים עליו, והוא לא ניזוק. כנ"ל עמ"י.

הדימוי לכוכבים: נצחיות ורב גוניות. נראים קטנים מרחוק, אבל ככל שמתקרבים מתגלה גודלם וכוחם. כנ"ל עמ"י.

 

על אברהם אבינו נאמר בעקידה: "בהר יהוה יראה" (בר' כב, חי). אברהם דומה למטפס הרים שהצליח להגיע לפסגת ההר, משם הוא משקיף בהנאה למרחבים הפרושים לפניו, ובהם הוא רואה בעיני רוחו את עם ישראל הדבק בתורתו, ומפיץ את אורו בעולם, כאשר הוא יושב בארץ ישראל כפי שהובטחה לו ולזרעו. גם מצות ברית מילה המיוחסת לאברהם – "בריתו של אברהם אבינו", מתקיימת ע"י רוב רובו של על ישראל.

אכן, דרך שתי הבריתות: מילה וארץ ישראל – אורו של אברהם אבינו ממשיך להאיר את דרכנו כמגדל אור.

 

 

"כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו,

 ושמרו דרך יהוה לעשות צדקה ומשפט,

למען הביא יהוה על אברהם את אשר דיבר עליו" (בר' יח, יט).

 

בחירת אברהם אבינו – בגלל היותו איש חינוך לדורות.

"כי ידעתיו למען אשר יצוה – פירוש: ידע ה' כי אברהם ישתדל עם בניו להטיב,

לזה מודיעו 'למען יצוה את בניו', ויודיע אותם מעשיו יתברך,

ובזה 'ושמרו דרך ה'" (רבנו-אור-החיים-הק'. בר' יח, יח).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש בדבריו, שהקב"ה בחר באברהם כמנהיג, בגלל שהוא משתדל להיטיב עם בניו לשמור {"ושמרו} את דרך ה', לעשות צדקה ומשפט" (בר' יח, יט), והקב"ה סומך עליו שאכן הוא יצליח במשימתו, לכן הוא מצווה אותו, ובחר בו להיות האיש עליו תושתת האנושות האמונית, ועם ישראל בראשה.

מידת הצדק – "לעשות צדקה ומשפט" הנטועה באברהם, היא המידה הכי חשובה בגינה הקב"ה בוחר באברהם.

רבנו מדגיש "כי עיקר החיבוב לא לזרעו של אברהם, אלא חיבת אברהם היא העיקר" כדברי רש"י: "כי ידעתיו – לשון חיבה כמו מודע לאשה. 'הלא בועז מודעתנו. ואדעך בשם" (רות ג, ב).

 

הבחירה באברהם מופיעה בתחילת פרשת "וירא", לאחר הבשורה על לידת יצחק, ולפני הפיכת סדום. נשאלת השאלה מדוע דווקא פה, ולא בתחילת פרשת "לך לך" בהתגלות הראשונה?

מבחינת תורת השכל הישר, ניתן לומר שרק אם יהיו לו ילדים, יהיה לו במי לקיים את ציווי ה': "למען אשר יצוה את בניו", ואת מי לחנך. לכן, הבחירה נעשתה רק אחרי שהקב"ה הבטיח לו זרע.

לגבי החלק השני בשאלה, מדוע הבחירה באברהם נעשתה לפני הפיכת סדום, ניתן לומר שהקב"ה רצה להדגיש את מידת "צדקה ומשפט" הנטועה באברהם, בניגוד לאנשי סדום השטופים בגזל ככתוב: "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה, וחטאתם כי כבדה מאוד" (בר' יח, כ).

סיבה נוספת: אברהם מצטיין במידת הכנסת אורחים כפי שעולה מההכנות הרבות לשלושת המלאכים שנדמו לו כאנשים פשוטים. את המידה הנ"ל, הצליח לנטוע בלוט בן אחיו כפי שעולה מהאירוח המכובד למלאכים, בניגוד לאנשי סדום שרצו להתעלל בהם וטענו כלפי לוט: "האחד בא לגור – וישפוט שפוט" (בר' יט, ט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "ויאמר יהוה, זעקת סדום ועמורה כי רבה, וחטאתם כי כבדה מאוד" (בר' יח, כ): "אלא כי רבה זעקתם מכל האומות. וכפל 'זעקה וחטאת' – כנגד ב' רשעיות:

האחד, שהיו רעים לבריות וכמאמרם ז"ל (סנהדרין קט ע"א), וכמעשה של ריבה (שם).

והשני, רעים לשמים, וכמו שגילו מעשיהם שרצו אחר משכב זכור עם המלאכים שבדמות אנשים (בר' רבה נ ה), והוצרך ה' להודיעו הפלגת רשעם להיותם מעשה ידיו".  לכן, הבחירה נעשתה לפני הפיכת סדום ועמורה, כדי להראות שאברהם פועל לפי הצדק.

הקב"ה דורש מאברהם: "התהלך לפני והיה תמים – ואתנה בריתי ביני ובינך" (בר' יז, א-ב). הקב"ה כורת ברית עם אברהם, בגלל שבעתיד יתהלך לפני ה'. הביטוי 'התהלך' הוא בזמן עתיד.

כלומר, הבחירה באברהם היא כייעוד, בניגוד לנח שניצל מהמבול, בגלל שהיה צדיק, והקב"ה רצה לתגמל אותו.

 

דוגמא לכך, אנו מוצאים בבחירת יהושע בן נון למנהיג אחרי משה רבנו. משה אומר לה': 'יפקוד יהוה אלוהי הרוחוח לכל בשר, איש על העדה" (במ' כז, יז). משה מבקש מה', כשם שהוא 'אלוהי הרוחות לכל בשר' בין לצדיקים ובין לרשעים, כך ימנה מנהיג "שיהיה לכל בשר – שיאהב את כל ישראל במידה שווה" כדברי רבי לוי יצחק מברדיצ'וב.

כמו כן, המנהיג חייב להצטייד במידת הסבלנות כלפי כל אחד ואחד כפי רוחו, בבחינת – 'אלוהי הרוחות', וכן איש החף מעדתיות, בבחינת – 'איש על העדה' – מעל לעדתיות (רשב"ז).

 

את המידות הנ"ל אנו רואים אצל אברהם אבינו שהתפלל על אנשי סדום, למרות שהם התנהגו בניגוד גמור למידתו – מידת "צדקה ומשפט". ההיגיון אומר שאדם המהדר במצווה מסוימת, יהיה לו קשה לאהוב אנשים המזלזלים באותה מצוה. לא כן אברהם אבינו האוהב כל אדם באשר הוא, גם אם הוא טועה. יום אחד הוא ישוב.

 

 

"הנה נא מצא עבדך חן בעיניך,

ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי" (בר' יט, יט).

כאשר אנו מבקשים מהקב"ה – יש לבקש מכוח חסד ורחמים.

 

כאשר אברהם התפלל על סדום, הוא לא נענה, וכאמור סדום ועמורה נחרבו עד היסוד. ללוט לעומת זאת, נענו המלאכים ולא החריבו את העיר "צוער" ככתוב: "הנה נא מצא עבדך חן בעיניך, ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי. ואנוכי לא אוכל להמלט ההרה פן תדבקני הרעה ומתי. הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה, והיא מצער. אמלטה נא שמה הלא מצער היא, ותחי נפשי" (בר' יט, יט – כ).

תשובת המלאך: "ויאמר אליו: הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה לבלתי הפכי את העיר אשר דיברת" (בר' יט, כא).

 

רבנו אור-החיים-הק' מקשה: "ממה נפשך, אם נתחייבה העיר, מה יועיל בקשתו מהם. ועוד רואני כי שמעו לקולו ואמרו 'נשאתי פניך וגו', ואם לא נתחייבה, מבלי בקשתו של לוט – אין להם רשות להשחיתה". עד כאן דברי קדשו.

בתשובתו, רבנו מביא את דברי רבי אבין בגמרא (שבת י ע"ב) האומר: צוער הייתה בת נ"א שנים, וזה רמוז בדברי לוט: "אמלטה נא = 51", לעומת סדום שהייתה בת נ"ב שנים.

רבנו מוסיף שיש שוני בין קדם מתן הדין לביצוע, לבין מצב בו כבר ניתן. כאשר ניתנת רשות למשחית לפעול, אינו מבדיל בין צדיק לרשע כדברי הגמרא (ב"ק ס ע"א), לכן לוט ביקש על נפשו.

 

תשובה אחרת לשאלה הנ"ל, עם מוסר השכל:

 

אברהם ביקש על סדום מכוח מידת הדין – "האף תספה צדיק עם רשע… השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בר' יח, כג-כד).

 

לוט לעומת זאת, ביקש מכוח מידת החסד – "הנה נא מצא עבדך חן בעיניך, ותגדל חסדך אשר עשית עם עבדך" (בר' יט, יט).

 

כאשר רוצים אנו לבקש מהקב"ה – יש לבקש מכוח חסד ורחמים – מתנת חינם, בבחינת "אתה חונן לאדם דעת".

 

כוח ההולדה באות ה',

 בשמה של כל איש – ה.

 

בפרשתנו זכתה שרה אמנו לפרי בטן בדמותו של יצחק אבינו שזכה להיות כעולה תמימה, החי כמלאך ה' צבאות מאז העקידה, ולכן שמו לא השתנה דוגמת אברהם (אברם) ויעקב (ישראל). 

שרה ורחל אמנו היו עקרות. אלוקים לקח את האות יוד מ-"שרי" שהיה השם הקודם שלה, וחילק אותו לשניים:  פעמיים ה' + ה'. אחד לאברם שהפך לאבר-ה– ם, והשני לשרי שהפכה לשר- ה.

לרחל אמנו, לקח הקב"ה  ה' אחד מבלהה שפחת רחל, כך שגם בלהה וגם רחל ילדו, ולכן רחל אמרה: "ותאמר {רחל} הנה אמתי בלהה בא אליה ותלד על ברכי  – ואבנה גם אנוכי ממנה" (בר', ל, ג).

 האות ה' מהווה סגולה להולדה, להצלחה ולשמירה, ולכן  יש החורטים אותה ותולים אותה.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

לרבי יהודה הלוי – המשורר הלאומי.

 רבים משיריו, כמו "לבי במזרח" ו"ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך",

מבטאים את כמיהתו/כמיהת עמ"י – לעלות לא"י, כפי שאכן עשה.

 

סוד עליית רבי יהודה הלוי לארץ,

  בעקבות אברהם אבינו, שזה גם סוד עלייתנו.

 

רבי יהודה הלוי נולד בטודלה {טולדו} שבספרד לפני שנת 1075, גם רבי אברהם אבן עזרא נולד שם, ויש אומרים שהיה חתנו. הוא נדד בספרד בגלל המלחמות בין הנוצרים למוסלמים.

בראשית דרכו, הוא למד עם הרי"ף ותלמידו רבי יוסף אבן מיגש, רבו של רבי מימון הדיין הספרדי, אביו של הרמב"ם בעיר אליסנה שבדרום ספרד.

רבי יהדה הלוי היה משורר פורה שכתב מעל 750 שירים, מהם כ- 300 שירי קודש, פרשנות לתורה, ספר הכוזרי.

התפרנס מן הרפואה בשירות המלך, עסק במסחר מול חברו במצרים חלפון הלוי. כך שמעמדו הכלכלי והחברתי היה גבוה מאוד, ובכל זאת החליט לעלות לארץ ישראל עם רבי יצחק בנו של רבי אברהם אבן עזרא בשנת 1140 כשהוא בן 65. ידוע לנו שהגיע לאלכסנדריה באלול תת"ק (8/9/1140) שם זכה לכבוד מלכים.

 

רבי גדליה בן יחיא בעל "שלשלת הקבלה" משנת 1587 מספר על אחריתו של רבי יהודה הלוי:

"וקבלתי מזקן אחד שבהגיעו אל שערי ירושלים, קרע את בגדיו והלך בקרסוליו על הארץ לקיים מה שנאמר "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". והיה אומר הקינה שהוא חיבר, האומרת: "ציון הלא תשאל לשלום אסיריך" {המתארת את סגולותיה של ציון ואת הכאב על חורבנה. את הגעגועים אליה ואת התקווה לגאולה קרובה, וחידוש חיי העם היהודי בארץ ישראל}, וישמעאל אחד לבש קנאה עליו מרוב דבקותו – ודרך עליו בסוסו וירמסהו וימיתהו".

בנושא עלייתו לארץ ישראל, ישנן דעות אחרות המעוגנות במחקר האקדמי ספרותי.

 

רבי יהודה הלוי מחליט לעלות לא"י (סוף "הכוזרי"). מלך כוזר מתקשה להיפרד ממנו ושואל אותו שאלות נוספות:

א. הלא העליה לארץ ישראל תטיל עליך עול נוסף של מצוות התלויות בארץ?

ב. כמו כן, האם לא מספיק בכך שאתה חושק בארץ ישראל?

 

לשאלה הראשונה הוא השיב: האדם משתדל להשתחרר משעבוד לבני אדם, אבל השעבוד לקב"ה מהווה את שיא החרות. {"אל תקרא חרוט על הלוחות אלא – חרות", חז"ל}.

את השאלה השנייה יישב כך: לא מספיק לרצות את הארץ, אלא יש לבצע את הרצון ולעלות כדברי דוד המלך: "כי רצו עבדיך את אבניה – ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב, טו). ישנם פה שני פעלים: "רצו", "יחוננו".  וכדברי קודשו: "כי ירושלים אמנם תבנה – כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה", כפי שעשה עם עלייתו לארץ ישראל לעת זקנותו.      

 לא מספיק לרצות, אלא יש לחונן את עפר א"י כפי שעשו עולים רבים מדורי דורות.

 

זוכר אני שכאשר דרכה רגלנו על רגבי ארץ קדשנו, מו"ר אבי ע"ה השתטח במלוא קומתו על הארץ כדי לחונן את עפרה. כמו כן, לקראת עלייתנו ארצה, הורי עזבו את רכושם הרב בעיר תינג'יר, ועברו עם ב"ב לגור בעיר הגדולה מראקש שם פעלו נציגי הסוכנות. במשך קרוב לשנה, ישבו על מזוודות בדירה שכורה, כשהמטען ארוז במחסן, ומוכן לעת פקודה.

אכן, בחול המועד פסח תשכ"ג, התקבל האישור המיוחל כמו ביציאת מצרים, ותוך ימים אחדים, עשינו את דרכנו ל"ארץ חפצנו בה חפצנו, והגענו אליה ביום י"ג אייר, ערב ההילולה של רבי מאיר בעל הנס, זכותו תגן בעדינו.

 

 

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאה שניה של ספרי "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר,  לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור ובקרוב מאוד, את ספרי החדש "להתהלך באור הגאולה" לכבוד בורא עולם, וכל מה שייכתב בו יהיה לייחדא שמיה דקודשא בריך הוא ושכינתיה, ויתקבל באהבה בפני שלחן מלכים – מלכי רבנן, והציבור הרחב. וכן לימוד והפנמת תכניו העוסקים בגאולה, אותה נזכה לראות בקרוב מאוד ממש

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה. עזיזה בת חניני. שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה. מאיר בן סימי ע"ה

 

לבריאות איתנה וברכה והצלחה בכל מילי דמיטב למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בנת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

 

                         עוֹקֵד לְעָקוּד לָקַח וְעָלָה

                        וְעָקוּד לְעוֹקֵד פָּץ שִׂיחָה מְעֻולָּה

                        אָבִי, אָבִי, מַה זֹאת הַפְּעוּלָה

                        הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעוֹלָה

                         

                         אָבִי, אָבִי, אֱזוֹר מָתְנֶיךָ

                        וַעֲשֵׂה בִי רְצוֹן קוֹנֶךָ

                        בַּקֵּשׁ רַחֲמִים בְּעַד חֲנוּנֶיךָ

                        אוּלַי יִרְאֶה בְּעָנְיִי וּבְעָנְיֶיךָ

 

                        אָבִי, אָבִי, גַלֵּה זְרוֹעֲךָ וְחַזֵּק יָדֶיךָ

10                      פֶּן יִתְגָּאֵל בְּדָמִי בְּגָדֶיךָ

                        דְּרוֹשׁ תַּחַן בְּעַד חֲמוּדֶיךָ

                        אוּלַי יִזְכּוֹר אֱלוֹהַי חֲסָדֶיךָ

 

                        אָבִי, אָבִי, שְׁלַח הָאֵפֶר לְאִמִּי

                        וְתִרְאֵהוּ וּתְנַחֵם עַל עֲלוּמִי

15                      חוּסָה עַל בְּשָׂרִי וְעַצְמִי

                        אוּלַי מְרַחֵם עַל דַּל מֵעָפָר מְקִימִי

 

                        אָבִי, אָבִי, זְרוֹק דָמִי עַל הַמִּזְבֵּחַ

                        וְיִהְיֶה לְרֵיחַ נִיחוֹחַ

                        חֲמוֹל עָלַי כִּי לֹא נִשְׁאָר בִּי כוֹחַ

                        אוּלַי יַחְמוֹל עָלַי נוֹתֵן לַיָּעֵף כּוֹחַ

 

                      אָבִי, אָבִי, קַדֵּש שֶׁם אוֹהֲבָךְ

                        וְקַח אַיִּל אֲשֶׁר נֶאֱחָז בַּסְּבָךְ

                        רוּץ לְהַגִּישׁוֹ תַּחַת חֲבִיבָךְ

                        וְאֱמוֹר אַשְׁרֵי אָדָם בּוֹטֵחַ בָּךְ

 

                          אָבִי, אָבִי, טֶרֶם תִּשְׁמַע אִמִּי שָׂרָה 

                        וְתִבְכֶּה עָלַי בְּנֶפֶשׁ מָרָה

                        יְחִידְךָ אַל תָּשְׁחֵת כְּכֶבֶשׂ וּפָרָה

                        אוּלַי יָחוֹן אוֹתִי הָעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה

 

25                     אָבִי, אָבִי, כְּמוֹתְךָ אֶמְצָא כּוֹפֶר

                        כִּי אַתָּה מָשׁוּל בְּעָפָר וָאֶפֶר

                        לְבָבְךָ לְזַכּוֹת שׁוֹכֵן שְׁמֵי שֶׁפֶר

                        אוּלַי יִתֵּן לִי ה' פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר

 

                        אָבִי, אָבִי, מַאֲכֶלֶת לָקַחְתָּ בְּיָדֶיךָ

30                     לִשְׁחוֹט אֶת בִּנְךָ יְחִידְךָ

                        נוֹרָא יָשִׁים יִרְאָתוֹ לְנֶגֶדְךָ

                        אוּלַי יִפְדֶה אוֹתִי כְמוֹ פָדֶךָ

 

                        אָבִי, אָבִי, סְכֵה אֶת שַׁוְעָתִי

                        וְהַבִּיטָה אֶל דִּמְעָתִי

                          עַתָּה אָקוּם וְתָקִים אֶת שְׁבוּעָתִי

                        הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי

 

                        אָבִי, אָבִי, פַּתַּח מַאֲסָרִי

                        כִּי הָיִיתִי שֶׂה לִמְשׁוֹךְ בְּאַפְסָרִי

                        צְפֵה כִּי מִפַּחַד אֵל סָמַר בְּשָׂרִי

40                     וּמֵעִם ה' יָבוֹא עֶזְרִי

 

                        אָבִי, אָבִי, שׁוּבָה אֶת שְׁבִיתִי

                        וַהֲשִׁיבֵנִי לְשָׁלוֹם אֵל בֵּיתִי

                        חֶרֶף זֹאת יאֹמְרוֹ שְׁאֵרִתִי

                        יְחַיּוּ מֵתֶיךָ יָקוּמוּ נְבֵלָתי

ביאורים ומקורות

3. אבי, אבי: הפייטן מכפיל את הפנייה הן לשם חיבה והן להדגיש את גודל התמיהה, על פי בר"ר נו, ה:

"ויאמר יצחק אל אברהם אביו אבי, למה אבי שני פעמים כדי שיתמלא עליו רחמים". 5‑6. אבי… קונך: על פי אוצר המדרשים, מדרש ויושע עמ' קמו: "השיב יצחק לאביו 'אבי מהר עשה בי רצון קונך והוא יעשה רצונך'", ובאיכ"ר כד: "פתח יצחק ואמר… ונעקדתי ברצון לבי על המזבח". 7‑8. בקש… ובענייך: הדובר נהפך כאן מיצחק הנעקד ליצחק האב המבקש בעד כלל ישראל. 9‑10. אבי… בגדיך: על פי מדרש תנחומא (וירא כג): "אמר לו אבא אסרני… ידי ורגלי מפני שהנפש חצופה היא… שמא אזדעזע ויפסל הקרבן", ובב"ר נו, יא: "שמא יזדעזע גופי מפחדה של סכין ואצערך". והשוו יל"ש כמובא להלן. 11‑12 חמודיך: בניך. אולי… חסדיך: ובזכות זה יגאל את כלל ישראל. 13‑14. אבי… עלומי: על פי יל"ש וירא צו: "אבא מהר עשה רצון יוצרך ושורפני יפה ואפר שלי הולך לאמי כל זמן שתראהו אמי תאמר זהו בני". 15‑16. חוסה… מקימי: על דרך התיאורים במדרשים שונים, כגון "ויושע", עמ' קמו: "מיד נפלה אימה גדולה על יצחק שלא ראה כלום בידו לעולה… מיד נזדעזע יצחק וירגזו אבריו". 19‑20. חמול… כוח: אף כאן מביעים דבריו של יצחק חרדה מן המעשה וציפייה להצלה. 21‑22. אבי… מרה: יצחק מביע כאן את דאגתו לאמו, ובעקבותיה התקווה שעוד יזכה להצלה. 25. אבי… כופר: כמו שאתה ניצלת ממיתה כך אנצל אני. 26. כי… ואפר: על פי המדרש לבר' יח:כז: "ואנכי עפר ואפר"; בר"ר מט, כז: "אילו הרגני נמרוד לא הייתי עפר, ואילו שרפני לא הייתי אפר". 33. אבי… שועתי: ראה והבט לתפילתי. 34. והביטה… דמעתי: שהיו דמעות המלאכים נושרות ומתערבות בדמעותיו של יצחק. 35. עתה… שבועתי: הנה אני קם מעל המזבח, ותתקיים ההבטחה "כי ביצחק יקרא לך זרע" (בר' כא:יב) ושבועת "כה וכה יהיה זרעך" (יל"ש וירא, קא). 37‑38. אבי… באפסרי: בעקבות התגלות ה' פתח את קשרי העקדה. 39‑40. מפחד… עזרי: מהתגלות ה' עתה סמר בשרי ש"היו עיניו מרופפות וצופות לשכינה והרים קולו ואמר אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי" יל"ש, וירא, קא. 41. אבי… אוהבך: קבל עליך מצוותו "אל תשלח ידך אל הנער". 47‑48. חרף… נבלתי: שמכאן תתקיים האמונה בתחיית המתים, על פי יל"ש, וירא קא: "כיוון שהגיע החרב לצואר פרחה ויצאה נשמתו של יצחק, וכיוון שהשמיע קולו מבין שני הכרובים 'אל תשלח ידך אל הנער' חזרה נפשו לגופו והתירו ועמד יצחק, וידע יצחק שכך עתידים המתים לחיות ופתח ואמר ברוך אתה ה' מחיה המתים".

4. 4. הזכאת (תשלום מס לאומה)

הזכאת איננה צדקה, וזו מוסדרת בנפרד בעשרות אגודות הצדקה הקיימות בכל עיר ובכל מדינה בעולם האסלאם. שוחחנו כבר על מוסד הזכאת, שהקמתו היתה תנאי להחזקתה של האומה האוניברסאלית, שלולא כן לא היתה יכולה להחליף את השייכות והנאמנות השבטית. אמנם הזכאת מוצג לעיתים כמס על בעלי היכולת כדי לתמוך בעניים, אך דווקא המס הזה, הרגרסיבי במהותו, כי הוא מוטל באחוזים קבועים בלא להתחשב בהכנסה, מופנה לעיתים לצרכים אחרים של החברה האסלאמית, בעוד כספי הצדקה המשולמים מרצון לקופת הארגונים הם המושיטים עזרה לעניים, לחולים ולקשי היום. שני סוגי ההכנסה הללו הם שסיפקו לסופרים מוסלמים מודרניים את התחמושת לטענתם כי האסלאם איננו זקוק לשיעורי סוציאליזם, משעה שעוד מקדמת דנה הוא ידע לגייס את עושר המעטים לטובת העניים הרבים. בדרך כלל שיעור המס הוא כ-2.5% מההכנסה, כולל מרכוש קרקעי או מחפצי ערך. במילים אחרות, לא נראה שאדם יוכל ליהנות מעושרו אם הוא לא הפריש את הדרוש לעניים. לכן, אף על פי שלא קם מנגנון גבייה קבוע כדי להזרים כספים לקופת העדה או המדינה האסלאמית, שמקורם במס זה, היענות המאמינים היתה בדרך כלל רבה, אם מתוך מוטיבציה חיובית להביא טוב לחברה, ואם מתוך פחד אמיתי מפני הצפוי לו לעשיר המתנכר לעניים. אגב, הכנסות המדינה האסלאמית לא היו תלויות בכספי הזכאת בלבד, לפי שסכומים גדולים הרבה יותר זרמו ממיסי ה'ח'ראג' (על הקרקע), שלל מלחמה , ג׳יזיה (מס הגולגולת שבו היו חייבים הלא-מוסלמים), ומכסים ומונופולים שהיו בידי השלטונות. ובכל זאת, ועל אף השוט המצליף של פסוקי הקוראן ודברי ההטפה במסגדים במטרה להאיץ במאמינים לשלם את הזכאת ודמי צדקה איש כנדבת ליבו, הפערים בין עשירים לעניים היו תמיד גדולים ועמוקים, אם כי מיתוס השוויון טופח באסלאם ללא שים לב לרמת ההכנסה של המאמין.

 

בימינו, החברה המוסלמית במדינות האסלאם העשירות, כארצות המפרץ, מתקיימת עדיין בעיקר מדמי זכאת, כיוון שהמדינות אינן גובות מיסים אחרים מן האוכלוסייה ו״מסתפקות״ בהכנסותיהן האדירות מנפט כדי לאזן את תקציביהן. אך ברוב הארצות האסלאמיות האחרות נקבעו מיסים בנוסח המודרני המערבי(מיסי הכנסה פרוגרסיביים, מס ערך מוסף, מיסי קנייה , מכסים וכו'), ולכן הזכאת נדחק שוב למעמד של תרומות לקהילה, בנוסף למוסד הצדקה שלא נס ליחו. לעניין זה יש להוסיף את מעשי החסד של מוסדות הווקף, כלומר ההכנסות מנכסים שהוקדשו כהקדש על-ידי בעליהם, יכולות לשמש לדורות לאיזו שהיא מטרת צדקה אישית או קהילתית. הקף נכסי הווקף כה נרחב, עד כי ברוב ארצות האסלאם ישנם מיניסטריונים לווקף, וישנה מגמה להגביל את ההשלכות הכלכליות של שעבוד נכסים כה רבים והוצאתם ממעגל ההשקעות והייצור. אבל זה נותר מוסד אסלאמי שבתי הדין השרעיים מפקחים עליו. בכל מקום שבו קיימת בימינו תנועה אסלאמית פעילה, כבמצרים, ירדן וישראל, ובעצם בכל מקום, גם מחוץ לעולם האסלאם, בו קיים אסלאם מיליטנטי, הפועל מחוץ לממסד, ולפעמים כאנטי-ממסד, ההיזקקות לכספי הזכאת הופכת לחיונית ממש. כל אגודה אסלאמית מקומית, ארצית או בינלאומית, מתרימה מאמינים בתואנות שונות, בעיקר לצורכי עשיית חסד, כמו סיוע לילדים פלשתיניים או בניית הבתים שנהרסו על-ידי הציונים, אם כי לא פעם נתפסו כספים כאלה בצינורות הטרור.

בכפר אום אל-פחם בישראל בלבד, פעולות ההתרמה לזכאת, מכספים מקומיים ומתורמי חוץ, הספיקו להקים מרכז אסלאמי רב-קומתי, ובו פעילויות דתיות, חינוכיות, בריאותיות, ספורטיביות וטכנולוגיות; לארגן פסטיבלים אסלאמיים, לשלוח משלחות ניחומים עם תרומות כספיות לכל משפחות חללי חמא״ס, לשגר משאיות מזון ותרופות לנזקקים הפלשתינים, לשקם את קומת המרתף של מסגד אל-אקצה(אורוות שלמה), ועוד פעילות ענפה בארץ ובחו״ל.

 

חשוב לתת את הדעת על כך שבישראל, דרך זו לגיוס כספים מאסיבי, שהחלק של אגודות ״צדקה״ מוסלמיות במדינות המפרץ הולך ועולה בו, הולכת והופכת לחובה, בתוקף לחץ חברתי וסביבתי, ובאין שלטונות הכפרים יכולים להסיט מכספי העיריה המסובסדים לשימושים אסלאמיים מובהקים. העיריה גובה את הארנונות המקומיות, במידה שהיא גובה, וכל התושבים משלמים מס הכנסה או מיסים אחרים לשלטונות המדינה, ולכן לצרכים האסלאמיים הספציפיים לא נותר מקור מימון. אשר על כן, מי שנתנו ליבו וכיסו תורם לזכאת, במקומו או בכפרים ובעיירות נוספים, והצרכים הם רבים. מי שאין ידו משגת לשלם במזומן, נותן שווה-כסף, כגון חומרי בנין, שקיות מזון, מוצרי מחצבה או בית חרושת. ומי שגם זאת לא יוכל להרים, נותן בחדווה שעות עבודה מקצועיות (ריצוף, סיתות, בנייה, סלילה, נגרות), או שעות של עבודה בלתי מקצועית (הובלה, חפירה, אריזה, חלוקה וכד׳). קיצורו של דבר, הגיוס סביב הזכאת הוא עצום, והחשוב איננו רק התרומה שכל אחד מביא על-פי כוחו, אלא התרוממות הרוח של היות יחד, התגברות על המחסור בעבודת פרך, והתחושה כי שום דבר לא יוכל לעמוד בפני חבורת מאמינים המלאה דבקות במטרה, החשה כי היא מזיזה מערכות, עוקרת הרים וקוראת תיגר על הכל. הכספים משמשים גם לצרכים לא-אסלאמיים במובהק, כגון החייאת אתרים ערביים שחרבו, שיקום בתי עלמין והנצחת גיבורים שנשכחו, מיפוי כפרים ערביים שאינם עוד, הובלת צעירים לטיולים כדי לאשש את ידיעותיהם על עברם ולעודדם להתעניין במורשתם, ואפילו חידוני קוראן.

 

רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 – הארכאן – מצוות היסוד של האסלאם-הזכאת (תשלום מס לאומה)

חיי שרה / פיוטים

 

אסתכבאר — בייתאיין

(112) — פיוט — סי׳ אברהם בן עזרא

ע״מ ה-ה תנועות !ברובו!

 

צָמְאָה נַפְשִׁי לֵא-לֹהִים, לְאֵ-ל חַי

לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵ-ל חָי:

 

אֵ-ל חַי בְּרָאַנִי / וְאָמַר חַי אֲנִי

כִּי לֹא יִרְאַנִי / הָאָדָם וְחַי:

 

בָּרָא כָּל בְּחָכְמָה / בְּדַעַת וּבִמְזִמָּה

מְאֹד וְנֶעֶלְמָה / מֵעֵינֵי כָּל חַי

 

רָם עַל כֹּל כְּבוֹדוֹ / וְכָל פֶּה יְחַו הוֹדוֹ

בָּרוּךְ אֲשֶׁר בְּיָדוֹ / נֶפֶשׁ כָּל־חַי:

 

הִבְדִּיל נִינִי תָּם / חֻקִּים לְהוֹרוֹתָם

אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם / הָאָדָם וְחַי

 

מִי זֶה יִצְטַדַּק, / נִמְשָׁל לְאָבָק דַּק?

אֱמֶת, כִּי לֹא יִצְדַּק / לְפָנֶיךָ כָּל־חַי:

 

בְּלֵב, יֵצֶר חָשׁוּב / כִּדְמוּת חֲמַת עַכְשׁוּב

וְאֵיכָכָה יָשׁוּב / הַבָּשָׂר הַחַי?

 

נְסוֹגִים אִם אַבּוּ / מִדַּרְכָּם שָׂבוּ

בְּטֶרֶם יִשָּׁכְבוּ / בֵּית מוֹעֵד לְכָל־חַי:

 

עַל כָּל אֲהוֹדֶךָ / וְכָל־פֶּה מִיַּחֶדְךָ

פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ / וּמַשְׁבִּיעַ לְכָל חַי:

 

זְכוֹר אַהֲבַת קְדוּמִים / וְהַחֲיֵה נִרְדָּמִים

וְקָרַב הַיָּמִים / אֲשֶׁר בֶּן־יִשַׁי חַי:

 

רְאֵה לִגְבֶרֶת אֱמֶת / שִׁפְחָה נוֹאֶמֶת

לֹא כִּי, בְּנֵךְ הַמֵּת / וּבֵנִי הַחַי:

 

הֲלֹא חָלָק, מֵרֹאשׁ, / דָּמוֹ תִּדְרֹשׁ

שְׁפֹךְ אַף, עַל רֹאשׁ / הַשָּׂעִיר הַחַי:

 

אֶקֹּד עַל אַפִּי / וְאֶפְרֹשׁ לְךָ כַּפִּי

בְּטֶרֶם אֶפְתַּח פִּי / ב"נִשְׁמַת כָּל־חַי":

 

(112) הנושא: תהלה וכמיהה לגאולה, רשות ל״נשמת״• צמאה – השתוקקה. וחי – ויתקיים. יחו – יגיד. יצטדק – יוכיח צדקתו. נמשל – האם אדם הנמשל לאבק ? בלב יצר… – אשר ארסו כארס העבשוב; מין עכביש ארסי. נסוגים – שהתרחקו מדרכי ה׳. בית מועד… – כנוי לקבר. הלוא חלק… — מראש וראשונה יש לדרוש דמו ישל יעקב, איש חלק, היינו לשפוך אפך על ראשו של עשו. איש שעיר, החי לו בכל סוב.

 

 

חיי שרה / פיוטים

אסתכבאר — בייתאיין

(112) — פיוט — סי׳ אברהם בן עזרא

5. 5. החאג' (העליה לרגל למֶכָּה)

 

להבדיל מרוב שאר מצוות היסוד, המכניסות את המאמין למסגרת יומ­יומית, והחוזרת על עצמה של מצוות, ונותנות תוקף לחברותו באומה, הצום והחאג' הן היחידות שמתארעות אחת לשנה: חודש הרמדאן ושבוע העליה לרגל. יתרה מזו, בעוד אשר הצום ושאר חובות יכול לקיים אותם כל מאמין בביתו, ואפילו הוא גר בארץ לא-מוסלמית, העליה לרגל קשורה במקום נתון,הוא מקום לידתו של האסלאם במכה. בתחילת האסלאם, כאשר מוחמד עדיין נלחם על זהותו ועל דעותיו, והוא חשק בתמיכת היהודים, הקיבלה פנתה כזכור לירושלים, שהיתה חשובה יותר בעיניו ככיוון תפילה.

קִיבְּלָה (בערבית: قبلة; בתעתיק מדויק: קבלה) היא כיוון התפילה באסלאם. הקיבלה היא הכיוון הפונה אל העיר מכה, וביתר דיוק אל אבן הכעבה, שאליה חייב המוסלמי לפנות בעת התפילה ) צלאה). במוסדות דת ולימוד מוסלמיים, בקיר הקיבלה קבועה גומחת התפילה, המִחראב.

לימים, לאחר הקרע עם היהודים, ההיסטוריה האסלאמית, ובעקבותיה ההיסטוריה העולמית, קיבלה תפנית, ואז נקבע שהכעבה טוהרה על-ידי אברהם, או אולי אפילו על-ידי אדם הראשון, שהיה ראשון המוסלמים, לאחר הבריאה. עם מות אדם, לפי האגדה שנרקמה, הרבו צאצאיו לעבוד אלילים ולהתרחק מדרך הטוב, ואף הכניסו אלילים לרוב למקדש הכעבה. לפי הכרונולוגיה ההזויה הזו, בא אברהם וניתץ את הפסלים וגם החזיר את העטרה ליושנה. הנה כי כן, סיפור שבירת הפסילים הועבר על-ידי מוחמד לחצי-האי ערב מאור כשדים, שם הוא לא היה מעולם, ככל שאנו יודעים.

קשירת אברהם למקום הזה היתה הכרחית כדי לקבוע את מחזור בואם של שליחי אללה לאנושות, ואת שיבוצו של מוחמד כאחרון שבהם. מכל מקום, העובדה שהאנשים סרחו לאחר אברהם, והחזירו פסילים להיכל, חייבה שוב את ניקויו על-ידי אחרון הנביאים – מוחמד. כאן משתבש הסדר הדמיוני הזה, כי אם לפני מוחמד, השליח האחרון שטיהר את ההיכל, הוא טוהר על־ידי אברהם, אזי מה קרה ב-2000 שנות התווך בין אברהם למוחמד? . הרי משה וישוע מוכרים כשליחים על-ידי הקוראן; אם כך, היכן הם פעלו ובקרב מי? הרי טיעונו של מוחמד היה כי האנושות נולדה מוסלמית, מאדם ואילך, וכל מה שלא היה מוסלמי היה סטייה שחייבה תיקון. אם כך, שליחי אללה ליהודים ולנוצרים היו מוכרחים להיות מוסלמים בעצמם כדי להביא תיקון לעולם, טיעון שמעטים הלא-מוסלמים שירצו לנהות אחריו.

 

כך או כך, בשנים הראשונות לאסלאם לא היה בחאג' יותר מהמשך המנהג הפגאני הטרום־אסלאמי, אלא שהפעם, ללא האלילים שהיו בו, וכולו היה מוקדש לפולחן אללה. לאחר שמוחמד השתלט על מכה, הכּעבה הפכה למוקד המרכזי של הפולחן המוסלמי, ומרכז עליה לרגל מכל קצוות ערב, כמימים ימימה. אולם לאחר מות מוחמד והתפשטותו המהירה והסוחפת של האסלאם, היה קשה יותר ויותר למאמינים החדשים שדרו אלפי מילין ממכה, לבוא אליה פעם בשנה. ולכן נקבע כי די לו למוסלם אם יתאמץ לעלות לרגל לפחות פעם אחת בימי חייו. אפילו כך, על פי הקיבולת המקסימאלית של מתקני מכה בימי החאג' (מן השורש השמי של חג), המגיעה לשניים וחצי מיליון מאמינים, היו דרושות כ-500 שנה כדי שכל מאמין בתורו יבוא פעם אחת בחייו. והואיל ורבים המיוחסים ובעלי היכולת הבאים לחאג' כל שנה, או פעמים רבות בחייהם, אזי ברור כי סיכוייהם של רוב המוסלמים למלא את המצווה החשובה הזו קרובים לאפס.

 

אשר על כן, הוקצבה מכסה של עולים לרגל מן השורה על-פי גודל האוכלוסייה בארצותיהם (למשל מצרים, איראן ותורכיה, המאכלסות כ-70 מיליון מאמינים כל אחת, זכו בשנים האחרונות למכסה של 40 אלף עולים לרגל כל אחת, כלומר תידרשנה יותר מאלף שנה כדי שכל אחד מתושביהן יזכה לכבוד). לפיכך ניטש מאבק בכל שנה בין הלא-מיוחסים על מקום במשלחת היוקרה הזאת. החאג' הפך לכה יקר מציאות, תרתי משמע, עד כי לפעמים כפרים נידחים בקצות העולם המוסלמי, או משפחות מורחבות שאין ידן משגת, מתגייסים כספית, ארגונית ופוליטית כדי לשגר מתוכם נציג נכבד לעליה לרגל, וכל המשאבים והעידוד קודש לו. וכאשר הוא שב ממסעו, עטור בתואר ההאג' שילווה אותו כל ימיו (לדוגמא – חאג׳ אמין אל-חוסייני), הוא מקרין מכבודו ומיוקרתו על כל קהילתו. ככל שמספר החאג׳ים גדול יותר, ושיעור קומתו של התואר לא פחות מזה של תואר אקדמי או דתי מכובד כלשהו, כך עולה כבוד המשפחה או הקהילה. מה עוד, שעל החאג׳ להיות אדם בריא ברוחו ובגופו ומסוגל לקיים את בני משפחתו בשהותו בדרך. לאמור, כאשר בוחרת הקהילה באדם בעל הסגולות הנדרשות כדי לייצגה, היא מוסיפה כבוד ויקר לעצמה.

 

לאחר צום הרמדאן מתחילים בהכנות למסע החאגי, שיכולים ליטול בו חלק גם גברים וגם נשים, אלא שנשים צריכות להיות מלוות על-ידי בן- משפחה מדרגה ראשונה, כפי שהמצב כיום בסעודיה לגבי כל אישה שיוצאת לרחוב. ההכנות כוללות תהליך של היטהרות פיזית ורוחנית, הנקרא אחראם, אדיקות בביצוע המצוות, תפילות ממושכות ומדוקדקות, קיצוץ שיער וגילוח וגם גיזום הציפורניים. לאחראם יש גם לבוש מיוחד: שתי פיסות בד לבן מבהיקות וחסרות תפרים, המכסות האחת את חלק הגוף התחתון והשנייה משתפלת מן הכתפיים, נועלים סנדלים, והנשים אמורות להקפיד יותר בכיסוי פניהן ושאר חלקי גופן. תהליך האחראם מחייב שמרגע שהוחל בו הוא לא ייפסק עד אחרי החאג'. כלומר, אי אפשר להיפרד מן הבגד המיוחד אפילו לשנת הלילה, ואסור לעסוק במלאכות מטמאות כגון ציד. זה לא הזמן לשידוכים, וקיים איסור חמור על יחסי מין עם שותף כלשהו. בימים קדומים עולים לרגל הלכו חודשים בדרכים, אך גם כיום, בעת שסידורי ההפלגה והטיסה ההמוניים הם נוחים מאוד ומתורגלים, ישנם המדקדקים בין המאמינים על עליה לרגל ממש, גם ממרחקים. לאט לאט מתכנסים ההמונים במכה ובסביבותיה, לרוב בערי אוהלים המוקמות לצורך זה, אך אסור להם לגשת לכעבה עד לתחילת חודש ד'ו  אלחיג׳ה, הוא החודש השני אחרי רמדאן. בבוא העת, מתחילים בטקס העיקרי של החאג' הוא הטוואף (= הקפות, ואתה שוב תוהה למקור היהודי האפשרי), כלומר הקפת הכעבה שבע פעמים (אולי כנגד שבעה ימי בריאה) נגד כיוון השעון. רוב החוגגים מנסים לגעת באבן ואף לנשקה, אף שלא הכל מגיעים, בגלל לחץ המיליונים. ואולי מוטב כך, כי הכעבה הנה בגודל מטר מעוקב אחד, שאומרים שהנביא עצמו שיבץ אותה בקיר ההיכל, ולו כל המיליונים הללו היו זוכים במשך מאות שנים לגעת בה, ספק אם היה נותר ממנה הרבה. משום מה, הגברים הממהרים תמיד, מקיפים את הכעבה תחילה בריצה ורק לאחר שלוש הקפות חפוזות הם עושים את השאר בניחותא. הנשים צועדות לאיטן בכל המסלול.

 

הקונקרטיזציה של הסיפוריות הקוראנית היא פשוט עוצרת נשימה. לא רק שאברהם היה שם וטיהר את המקדש של הכעבה, אבל הוכחה פיזית- ארכיאולוגית מצויה שם לסבר את עינו של המאמין כדי להפוך את השיח המוחמדי להיסטוריה ולעדות. כי הרי מתחת למסגד הגדול במכה, שבו מתרחשים טקסי החאגי, זורמים מי הזמזם, אותו מעיין פלאי שמצאה הגר בנדודיה במדבר ואשר הציל את נפשו של ישמעאל אבי האסלאם. האגדה מספרת כי אלה הם המים המתוקים בתבל, על אף שמסתנן מערבי שחירף נפשו כדי לנסותם טען כי הם מרים. זהו כוחה של אגדה, המסתירה התפתחות הרבה יותר מכרעת של רחמי אללה על ישמעאל, שלולא ניצל מצמא בנס גילוי הזמזם על-ידי אמו הגר, העולם היה יוצא נענש, היות שגדול צאצאיו – מוחמד – לא היה נולד ולא היה מביא את הבשורה האחרונה לאנושות.

 

ביום השני עורכים המאמינים את טקס הסעי, (ריצה, או הליכה), מין העתקת רעיון הוויא-דולורוזה מן הנוצרים, לפי שכאן המאמינים הולכים בשביל הסכנה של הגר וישמעאל, כאשר תרו אחרי מים, כפי שעולים לרגל נוצרים החוזרים על דרכי העינויים של ישוע בלכתם בשביליו. תוך כדי הצעידה, החולפת בין רכסי צפה ומרווה, הם מדקלמים פסוקי קוראן למכביר. כיום הימים השתנו ואת טקס הסעי עושים בשרוול ענקי ממוזג אויר, שאיננו מזכיר במאומה את האירוע שבאו לציין. עם תום הטקס שבים לאוהלים ונותרים במצב של אחראם עד ליום השמיני. ביום השמיני יוצאים למינה ממזרח למכה, בזמנו ברגל וכיום במכוניות, שם מבלים את כל הלילה הבא בתפילה ולמחרת עם שחר יוצאים מזרחית למינה ומתפללים על הר ערפאת. יחד עם כל העם העצום והרב המכסה את מורדות ההר, והעטוי לבן, אולי מותיר הדבר את הרושם העצום ביותר מכל העליה לרגל, כי כאן מכונסים מוסלמים ממאה עמים, גזעים ולשונות, וכולם מאוחדים בכניעתם לאללה ומתחלקים בתחושת העוצמה והתרוממות הרוח שהם נוטלים בה חלק.

 

ואז צובאים כל ההמונים הללו חזרה למאהליהם להתכונן לעיד אל- אדחה (חג הקרבן), הנחשב לחשוב ביותר בלוח האסלאמי. גם הקרבן הזה הוא עוד קונקרטיזיציה טקסית לאמונה כי אברהם היה נכון להעלות את בנו ישמעאל לעולה לאללה, סמל למסירות עילאית שהמוסלמים מרימים על נס. המאמינים גם מודים לאללה על שהציל את ישמעאל מן ההקרבה, ובכך אפשר את בואו לעולם של צאצאו מוחמד. לאיזכור מאורעות הרי-עולם אלה נשחטים מיליונים של בהמות, ובשרן מהווה את המזון לפסגת החגיגות. לאחר הסעודה ניגשים לשקם הראמייה (יידוי אבנים), שבו משליכים צרורות אבן על שלושה עמודים המסמלים את השטן,שבע אבנים על כל עמוד, תוך כד קריאותאללה אכבר!, בלא שוני רב ממה שרואים באינתיפאדה אצלנו. אלא שכאן מספר המיידים כה רב, עד שבמקום להשליך את האבנים על השטן, הם מצליחים לפצוע אחד את השני. לאחר מכן מבקרים במדינה לפקוד את קבר הנביא ושבים הביתה עליזים ומתרוננים, מלאי חוויות ותלאות הדרך. זוהי לא רק חוויה דתית אדירה וחד-פעמית לרוב המשתתפים, אלא גם הזדמנות למין בזאר רעיוני שבו כל זרם, כת, מסדר או חבורה יכולים לנסות לעשות נפשות לרעיונותיהם, ולעיתים אפילו להביא להתנגשויות עם שומרי הסדר. אין כמעט מאמין שחוזר למכורתו כפי שהגיע, ולא מעטים בהיסטוריה האסלאמית ששבו לביתם אחרי החאגי ובאמתחתם רעיונות וכתות ומחשבות שהנהיגו במקומותיהם.

רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 – הארכאן – מצוות היסוד של האסלאם-הזכאת –החאג' (העליה לרגל למֶכָּה)

 

עמוד 79

שבת "חיי שרה" – שבת החיבור שלנו לחברון – עיר האבות.

"מערת המכפלה" – שער עליית הנשמות לגן עדן.

"חיי שרה – הצדיקים מחיים ימיהם,

והרשעים ימיהם מחיים אותם"(רבנו-אור-החיים-הק').

 

הרב משה אסולין שמיר.

להצלחת חיילי צ.ה.ל, להחזרת החטופים, ורפואה שלמה לפצועים.

 

"ויהיו חיי שרה, מאה שנה ועשרים, שנה ושבע שנים –

 שני חיי שרה" (בר' כג, א).

 

"ש – רה מ – אה ש – נה" {ר"ת}  ש-מ-ש {בעל הטורים}.

שרה האירה את חייה כמו שמש,

וממשיכה להאיר את דרכן של כל האימהות הצנועות בעם ישראל.

הדוגמה הראשונה לכך היא – כלתה רבקה אמנו:

 

"ויביאה יצחק האהלה שרה אמו –

ונעשית דוגמת שרה אמו" (רש"י בר' כד סז).

 

מידות החסד והצניעות אצל רבקה אמנו,

הן תוצאה של מידות הדגל של שרה אמנו.

 

פרשת  "חיי שרה", היא הפרשה היחידה הנקראת על שם אישה, והיא מתמקדת בשלושה נושאים מרכזיים:

הנושא הראשון: בתחילת הפרשה אנו נפרדים משרה אמנו, ובסופה מאברהם אבינו.

כדי לנסות לתמצת את גדולתם הרבה, נביא את דברי הגמרא (בבא קמא צז' ע"ב) המספרת שהוטבעו מטבעות עם דיוקניהם של אברהם ושרה. מצד אחד זוג זקנים, מצד שני בחור ובתולה. זו בעצם תמצית חייהם: גם בהיותם זקנים, הם המשיכו ללא לאות להפיץ את דבר ה' בעולם, כעלם ועלמה צעירים, בבחינת דברי רבי שמעון בן עקשיא: "… זקני תורה, כל זמן שמזקינים – דעתם מתיישבת עליהם, שנאמר: "בישישים חכמה ואורך ימים תבונה" (קנים ג', משנה א'. איוב יב).

 

אברהם אבינו הוביל את האנושות לחיבור בין אלוקי השמים לאלוקי הארץ. כלומר, הקב"ה קיים לא רק בשמים, אלא הוא משגיח ומנהל את העולם, בבחינת דברי הנביא ישעיהו: "השמים כיסאי – והארץ הדום רגלי" (ישעיה סו א). וכדברי רש"י בפרשתנו: "אמר לו {אברהם לאליעזר}: עכשיו הוא אלוקי השמים ואלוקי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי, היה אלוקי השמים ולא אלוקי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ" (בר' כד, ז). רש"י מסביר לנו, מדוע כאשר אברהם השביע את אליעזר הוא אומר: "אלוקי השמים ואלוקי הארץ" (בר' כד, ג), ואילו בפס' ז, הוא מזכיר רק "אלוקי השמים".

עד אברהם, האנושות האמינה באלילים, וגם האמינה שאלוקים בשמים, אבל אינו מעורב בנעשה בארץ.

אברהם אבינו לעומת זאת, הוכיח שניתן לפעול בעזרת הא-ל מעל לטבע, היות וה' שולט בטבע, כמו בניצחון על ארבעת המלכים, לידת יצחק בגיל מאה, העקידה, ההכרה בו כ"נשיא אלוהים בתוכנו" מצד מלכי צדק מלך שלם, למרות שהיה גר בארץ. גם בני חת אומרים לאברהם: "אדוני נשיא אלהים אתה בתוכנו – במבחר קברינו קבור את מתך" (בר' כג, ו). וכן ההתקפלות של פרעה ואבימלך כלפי אברהם ושרה וכו'.

 

הנושא הראשון המתפרש על פני 20 פס', מתאר את קבורתה של שרה אמנו בחברון, כאשר שם הפרשה "חיי שרה" – מבטא את צדקותה, בבחינת "צדיקים במיתתם קרויים חיים" (ברכות יח א-ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "… ובזה תהיה החזקה. ומעתה יתיישב טעם שחזר הכתוב לומר פעם ב' 'ויקם השדה', לומר כי אחר שקבר אברהם וגו', בזה הושלמה הקימה של השדה לאברהם" (בר' כד א).

יוצא שהאחיזה הראשונה שלנו בא"י, החלה עם מקום קבורתה של שרה, דבר המבטא קשר נצחי.

בהמשך, מתוארת קבורת אברהם ע"י יצחק שהיה בן 75, ישמעאל בן 89, ויעקב בגיל 15.

 

הנושא השני המתפרש על 67 פס', מתאר את חילופי המשמרות בין אברהם ושרה ליצחק ורבקה, הנכנסים בברית הנישואין. אברהם השקיע מאמצים כבירים במציאת בת זוג הולמת ליצחק. הוא השביע את אליעזר שיקח אישה לבנו רק ממשפחתו בארם נהריים. אליעזר שהיה עבד נאמן, השקיע יצירתיות רבה כדי לברך על המוגמר.

רבקה אמנו מתגלית כאשת חסד כמו שרה אמנו, כאשר היא משקה את אליעזר והגמלים.

 

בהמשך אנו נגלה, שרבקה הייתה צנועה, כשרה אמנו. כאשר יצחק יצא לשוח בשדה כדי להתפלל על הצלחת השידוך כדברי חז"ל, הוא נשא את עיניו והנה שיירת הגמלים מתקרבת לעברו.

מהכיוון השני, רבקה נושאת עיניה ורואה את יצחק – "וישא עיניו וירא והנה גמלים באים… ותישא רבקה את עיניה ותרא את יצחק" (בר' כד, סג-סד). כאשר עיניהם מצטלבות, יצחק מתמקד בגמלים ולא ברבקה היפה מפאת צניעותו. גם רבקה "הטתה את עצמה לצד אחד להסב פניה ממנו, בגלל צניעותה כדברי רמב"ן, והיא גם כיסתה פניה.

יוצא ששתי המידות חסד וצניעות, שאפיינו את שרה אמנו – היו מושרשות גם אצל רבקה אמנו.

גם ההשגחה העליונה הייתה מעורבת בשידוך – "ויאמרו מיהוה יצא הדבר" (בר' כד, נ).

 

מסר חינוכי בשידוכים וא"י: הקמת "בניין עדי עד" על אדני התורה, ואחיזה בא"י נחלת אבותינו, מחייבים השקעה ויצירתיות, ואז הקב"ה יברך על המוגמר, בבחינת: "וברכך יהוה אלוהיך – בכל אשר תעשה" (דב' טו, יח).

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל שלוש שאלות:  

1. מדוע נאמר פעמיים: "ויהיו חיי שרה", שני חיי שרה"?
2. 2. מדוע כתוב "ויהיו" שזה לשון צער, ולא "ואלה ימי חיי שרה" כמו אצל אברהם?
3. 3. האם שרה אמנו מתה טרם זמנה, היות ולדברי חז"ל, נשמתה פרחה כאשר נודע לה על העקידה, או ניתן לומר שהיא השלימה את מכסת ימיה, והעקידה היוותה בסך הכול גורם מזמן? 

 

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב כך: הייתור של הביטוי: "שני חיי שרה", מלמד אותנו על שתי אפשרויות שונות:

א.  שרה אכן השלימה את חייה, ורק נפטרה מצער בזמן העקידה, ולכן נאמר "ויהיו" שזה לשון צער.

 

ב. או, שרה לא השלימה את מכסת חייה ומתה מצער בזמן העקידה. מאידך, הקב"ה יתעלה שמו נתן לה שכר מלא גם על השנים שנחסרו ממנה, היות ואם הייתה ממשיכה לחיות, וודאי שהייתה צדיקה, וכל זאת לפי הכלל האומר: "החושב לעשות מצוה ולא עשאה מאונס, כאילו קיימה. את זאת דורש רב אשי מהכתוב: "ולחשבי שמו" (מלאכי ג, טז). כלומר, החושב לקיים מצוה לשמו יתברך ולא יכל, כאילו עשאה (ברכות ו ע"א). וכדברי קודשו: "ושני חיי שרה, כיוון אל השאר – שכל שנותיה היו חיים ממנה, והאירו מכבודה".

 

ג. כמו כן, השימוש בביטוי "חיי שרה", מלמד אותנו לדעת רבנו-אוה"ח-הק': "הצדיקים מחיים את ימיהם – והרשעים ימיהם מחיים אותם" (זהר, חיי שרה. קכד ע"א – ע"ב).

כלומר, שרה אמנו שעברה תלאות רבות כמו עקרות, נדודים וחטיפות, היא מסתכלת תמיד קדימה בגלל אמונתה כי רבה ש"כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד". וכדברי רש"י לכתוב: "שני חיי שרה – כולן שווין לטובה".

 הביטוי הנ"ל רומז לכך שיש לשמוח לא רק ב"טובה" אליה אנו מגיעים כמו שרה לאחר לידת יצחק, אלא גם בדרך אותה עברנו כדי להגיע "ל-טובה", היות והכל מאתו יתברך – "כולן שווין לטובה".

. 

בעל הטורים אומר: שרה אמנו מסמלת את השמש, דבר הרמוז באותיות הראשונות של המלים "ויהיו חיי ש-רה מ-אה ש-נה…", בבחינת הכתוב: "וזרחה לכם יראי שמי, שמש צדקה ומרפה בכנפיה" (מלאכי ג, כ).

כידוע, השמש מחיה את עולם כולו, כך שרה אמנו כאם האימהות, היא האירה את דרכה באור יקרות, וממשיכה להאיר את דרכן של כל בנות ישראל לאורך כל הדורות.

הדוגמא הראשונה לכך היא רבקה אמנו הבאה אחריה, והולכת בדרכה כדברי רש"י לפס': "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו – ונעשית דוגמת שרה אמו.

כל זמן ששרה הייתה קיימת, היה נר דולק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל. ומשמתה פסקו, וכשבאה רבקה חזרו" (רש"י בר' כד סז).

 

איך ניתן להסביר את עניין "הנר דולק מערב שבת לערב שבת אצל שרה ורבקה"?

 "הדלקת הנר מנין? חוה כיבתה נרו של אדם, דכתיב: 'נר יהוה נשמת אדם' (משלי כ, כז), לפיכך תשמור הדלקת הנר". (תנחומא נח). הנשים זכו לקדימות במצות הדלקת נרות קבלת שבת, כדי לתקן את חטא חוה שאכלה מעץ הדעת, האכילה את בעלה, וגרמה לכיבוי {מיתת} "נר ה'" אצל בני אדם  – "כי עפר אתה, ואל עפר תשוב".

הדלקת נרות שבת, מהווה התנתקות מעולם החול, וכניסה לקדושת השבת, המהווה מעין עולם הבא – מעין גן עדן ממנו גורשה חוה, ואליו שואפים לשוב. אצל רוב הנשים, הדלקת הנרות מלווה בהרגשת התעלות רוחנית.

שרה ורבקה משכו את אותה חוויה רוחנית של אורות השבת, גם להמשך ימות השבוע. לכן, הקב"ה גמל להן, ועשה להן נס מעל הטבע, כך שהנרות ידלקו כל השבוע, דוגמת נר התמיד בבית המקדש שדלק מערב עד בוקר.

שרה אמנו התעלתה מעל הטבע, בכך שקיבלה את הניסיונות הלא קלים אותם עברה, בבחינת "כולם שווים לטובה".

כנ"ל לגבי כל אחד מאתנו, ככל שנתעלה מעל הטבע בעבודת ה', נוכל לזכות  בנסים ונפלאות, דוגמת שרה.

 

שרה אמנו זכתה לכך, היות והאירה את דרכן של נשים רבות אותן גיירה כדברי המדרש לפסוק: "והנפש אשר עשו בחרן". אברהם גייר את האנשים, ושרה גיירה את הנשים להן דאגה מבחינה כלכלית ורוחנית, בכך שהנחילה להן אמונה בקב"ה, וקיום מצוות בהן מחויבות נשים, כאשר בראש כולן, מידת הצניעות כפי שיוסבר להלן.

כמו כן, היא דאגה להן גם מבחינה כלכלית בכך שביחד עם אברהם אבינו, הם קבלו את אורחיהם בפנים מאירות, וסיפקו להם א.ש.ל = אכילה, שתיה, לינה, והכל ברוחב לב דוגמת קבלת המלאכים שנראו להם כערביים, להם הכינו סעודת מלכים: "בן בקר רך וטוב – ג' פרים היו, כדי להאכילם ג' לשונות בחרדל" (רש"י בר' יח ז).

 

רבנו-אור-החיים-הק'  ממשיך ואומר: "עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך: 'ויהיו חיי שרה'. פירוש, בצער היו חיי שרה מאה שנה, כי בכולן הייתה בצער. עד תשעים שנה, והיא בחבלי לידה שלא ילדה לאברהם. וצא ולמד מה שאמרה רחל ליעקב: 'הבה לי בנים, ואם אין – מתה אנוכי'. ומצ' עד מאה בקירוב, שהיה ישמעאל רודף את יצחק להורגו כאומרם ז"ל: "רבי עזריה משום רבי לוי אמרו: ישמעאל נוטל קשת וחצים ומורה כלפי יצחק – ועושה עצמו מצחק" (בר' רבה נג י).

יוצא שרק בעשרים ושבע שנים האחרונות לא הייתה בצער "כי אז בטחה בבנה, כי כבר גירש אברהם את ישמעאל".

 

 לסיכום: חיי שרה נמשכו 127 שנים המתחלקים כך: 100 השנים הראשונות היו בצער, לכן נאמר: "ויהיו חיי שרה"  "ויהיו" לשון צער: עד גיל 90 לא ילדה, ולכן חייה היו בצער. בעשר השנים הבאות, שרה הייתה בצער, היות וישמעאל ניסה להורגו דבר שציער אותה, ולכן ביקשה מאברהם לגרש את הגר וישמעאל.

יוצא שבמשך 100 שנים הייתה בצער, ורק ב- 27 השנים הנותרות, הייתה בשמחה.

 

"בת ק' כבת כ' לחטא… ובת כ' כבת ז' ליופי (רש"י).

"שרה" – מלשון שררה. "יסכה" – מלשון נסיכה.

למרות גדולתה ויופיה – היא נהגה בצניעות.

 

רש"י נדרש לכך, בגלל הפירוט: "מאה שנה, ועשרים שנה, ושבע שנים" במקום לומר מאה עשרים ושבע שנים.

בת ק' כבת כ' לחטא. מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת עונשין, אף בת ק' בלא חטא. בת כ' כבת ז' ליופי".  

 

הגר"צ סלנט בספרו (באר יוסף) שואל על הסיפא "בת כ' כבת ז' ליופי". הרי המודעות ליופי אצל בנות, קיימת בגיל בוגר כמו 20, ולא בגיל 7, ולכן היה צריך לומר ההיפך: בת ז' כבת כ'?

תשובתו: כידוע, שרה נקראת גם בשם "יסכה" ככתוב: "ושם אשת נחור מלכה בת הרן אבי מלכה ואבי יסכה" (בר' יא, כט).  רש"י ע"פ הגמרא מפרש: "יסכה זו שרה ע"ש שסוכה ברוח הקודש, ושהכול סוכין ביופיה" (מגילה יד, א). הפירוש הראשון מורה על נפשה הגבוהה, ואילו הפירוש השני משקף את יופיה הנדיר (מגילה טו, א).

 הקשר בין שני הפירושים: היות ושרה הייתה צנועה ולא התגאתה ביופיה למרות שכולם התפעלו ממנו, הקב"ה זיכה אותה לסכות ברוח הקודש.

"בת ק' כבת כ'": את המשך הפסוק הוא מסביר כך: בגיל 100 אחרי תלאות רבות, נשארה בתמימותה כמו בת 20, ולכן המדרש מייחס לה את הפס' (תהלים לז, יח) "יודע ה' ימי תמימים…" – זו שרה שהייתה תמימה במעשיה.

שרה אמנו הייתה אישה יפה מאוד בכל הגילאים. התמונה שלה בת מאה, כמו בת עשרים. ובת עשרים כבת שבע. כל זה מסביר מדוע גם בזקנותה, נחטפה בגלל יופייה ע"י המלכים פרעה ואבימלך.

גם אצל משה רבנו נאמר בסוף ימיו: "לא כהתה עינו ולא נס לחו" (דב' לד, ז), למרות היותו בן 120 שנה.

 הצדיקים מאירים ומתקנים את כל איבריהם, לכן הזקנה לא שולטת בהם.

 

הזיווג הנכון – לאור הזיווג של רבקה ויצחק.

 מהלך הזיווג הנ"ל – משקף את חיי המעשה אותם עובר כל זוג.

 

א. "ויאמרו… מיהוה יצא הדבר".

1. הרצון הטבעי לזיווג 2. המאמץ להשגתו 3. המעורבות האלוקית.

     

פרשת הזיווג של יצחק ורבקה, משתרעת על פני 20 פס' המתחלקים לשלושה רבדים.

ברובד הראשון, הרצון של אברהם להשיא את בנו, וכל זאת בהמשך לרצון הטבעי של יצחק להינשא.

ברובד השני, השתדלות אברהם המטיל את השליחות על זקן ביתו אליעזר, ומשקיע בזה הכנות בכל התחומים: מינוי שליח נאמן כמו אליעזר לביצוע המשימה. המיקוד על קשרי נישואין עם משפחתו, ולא מבנות כנען, ואפילו לא עם ביתו של אליעזר עבדו הנאמן. אברהם גם מתפלל לה' שישלח מלאכו להצלחת השליחות. במבצע, אברהם השקיע ממון רב – עשרה גמלים נושאים כל טוב לרבות צמידי זהב.

 גם אליעזר השליח, עשה מאמצים כבירים כדי לברך על המוגמר, למרות שבת הייתה לו, ובשמחה היה שמח להשתדך עם יצחק.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר, שגם אליעזר "בטוח היה באדונו {אברהם} שתפילתו מקובלת אשר התפלל – הוא ישלח מלאכו", והוא גם הוסיף "להתפלל לאלוקי אדונו שיקרה לפניו" כדברי קודשו.

פועל יוצא מכך הוא: בשביל זיווג טוב בבחינת "ענבי הגפן בענבי הגפן", יש להשתדל ולהתפלל הרבה.

יש האומרים שגם יצחק התפלל "לפנות ערב" להצלחת זיווגו ככתוב: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" (בר' כד, נ), באותה שעה שאליעזר התפלל "לעת ערב – לעת צאת השואבות" (בר' כד, יא).

 

ברובד השלישי:  ההתערבות האלוקית ככתוב: "ויאמרו, מיהוה יצא הדבר…". (כד, נ).

עניין הזיווג, נגזר מן השמים  כדברי רבי יהודה בשם רב: "ארבעים יום קודם יצירת הוולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני" (סנהדרין כב, א).

למעשה, שלושת הרבדים הנ"ל משקפים כל זיווג:

 א. הרצון להינשא ככתוב "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו, והיו לבשר אחד" (בר' ב, כד).

 ב. ההשקעה ביישום הרצון להינשא.

 ג. המעורבות האלוקית בהצלחת השידוך, או אי הצלחתו.

 

ב.  זיווג הולם – "ענבי הגפן בענבי הגפן" – איך וכיצד?

   סוגים שונים של זיווג.

 

א.  אהבה – רק אחרי הנישואין: רק אז יכולים להגיע לאהבה אמתית ככתוב: "ויבאה יצחק האהלה שרה אמו, ויקח את רבקה, ותהי לו לאשה – ויאהבה". לפני כן, יש לבטוח בה' ולבדוק  בעיקר את ההתאמה.

ב.   הזיווג מן המעיין: השידוך של יצחק ורבקה התקיימו ליד מעיין המים. אהבתם פרצה מאליה עם נישואיהם כמו מעיין המים  בו המים מפעפעים כל הזמן, לכן יצחק אבינו אהב את רבקה מיד עם נישואיהם.

ג.  הזיווג מן הבאר: השידוך של יעקב אבינו ומשה רבנו היו ליד הבאר. בשונה מן המעיין, את הבאר יש לחצוב כדי להגיע אל מאגר מי התהום. גם אהבתם תתגלה רק מאוחר, לאחר שיחצבו אל מקור נשמתם.

ד.  הזיווג מן הבור: זהו זיווג ללא תוצאות חיוביות כמו בור אשר אין בו מים, אבל מלא נחשים ועקרבים ל"ע.

ה.   מעורבות ההורים: בחלק הארי של השידוכים, יש לשתף את ההורים בבחירת בן/בת זוג כמו שראינו בשידוך של יצחק ורבקה, ויעקב והאימהות. חכמי הקבלה אומרים שהקב"ה נטע בהורים את היכולת לראות למרחוק את מידת התאמת הזיווג לב"ב.  

 

ג.  "אעשה לו עזר כנגדו" (בר' ב, יח).

הביטוי "לו" רומז לזיווג מן המעיין. "עזר" – רומז לזיווג מן הבאר.

"כנגדו" – רומז לזיווג מן הבור.

 

ידועה האמרה המובאת ברש"י לפס' הנ"ל: "זכה – עזר, לא זכה כנגדו להילחם". בקשר בין בני זוג, קיימות שתי אפשרויות: אם האיש זכה – מלשון זיכוך, האישה תהיה לו לעזר. לא זכה – היא כבר תדע להילחם בו כדברי רש"י,

בתורת החסידות נאמר שתפקידה של האישה הוא לשמש כמראה לגבר, כך שכאשר היא מתנגדת לו, מן הראוי שיבדוק את הליכותיו, וינסה לתקן את דרכיו.

הרב יצחק גינזבורג שליט"א בספרו "ברית הנישואין", מעלה עוד אפשרות אותה הוא לומד מהביטוי בפסוק "אעשה לו".  הביטי "לו" רומז לכך שהאישה תתמסר "לו" – לבעלה, דבר שיגרור אחריו התמסרותו לאשתו, וכך יהיו להם חיים על מי מנוחות בהם כל אחד מבין את השני. הביטי "לו" רומז ל-לו' צדיקים הנמצאים בכל דור.

כוונת הביטוי "איזו היא אישה כשרה? שעושה רצון בעלה", רומז לכך שהאישה עוזרת לבעלה לפתח את הרצון הפנימי שבו, וכך הוא יצליח להוריד שפע לו, לאשתו ולבני ביתו דרך "צ-נ-ו-ר" {אותיות ר-צ-ו-ן}. 

נראה שהביטוי "לו" רומז לזיווג מן המעיין. "עזר" – רומז לזיווג מן הבאר. "כנגדו" – רומז לזיווג מן הבור.

 

ניתן גם לפרש את הביטוי "עזר כנגדו" כך: באמצעות היותה "כנגדו" במקרים מסוימים בהם נראה לה שהוא טועה, בכך היא מצילה אותו מנפילות וטעויות, וכן להיפך. אם שניהם יהיו באותה דעה ללא ביקורת, הם יפלו לעיתים קרובות, היות ואין מי שיתריע על סכנות האורבות להם מהחלטות שגויות.

 

בקורס מנהלים בו השתתפתי, נאמר לנו ע"פ מחקרים, שלקראת כל דיון בפני הצוות, על המנהל להביא לדיון, פתרונות שונים ומגוונים לאותה בעיה, דבר שיוביל אחרי סיעור מוחין, לפתרון הטוב ביותר.

 כנ"ל בחיי הנישואין. לכל בעיה ניתן לגשת מזוויות שונות, כך שכולם יהיו נשכרים.

הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות אישות הלכה י"ט – לאיש, והלכה כ' – לאישה, דורש דרישות שונות מבני הזוג, היות ואינם דומים צורכי האיש לאלו של האישה. ברגע שכל אחד מבני הזוג יודע את תפקידו, ויפנים את הצרכים של בת/ן הזוג ויתחשב בהם, חיי הנישואין יתנהלו על זרי דפנה…

 

"אלוקים מושיב יחידים ביתה,

          מוציא אסירים בכושרות" (תהלים ס"ח ז).

 

"קשה זיווגו של האדם – כקריעת ים סוף" (סוטה ב ע"א).

מה המשותף לזיווג ולקריעת ים סוף?

 

המהר"ל: כמו שבקריעת ים סוף הקב"ה שמר את הים קרוע בניגוד לטבע עד שעברו בנ"י,

 כך בנישואין – יש להתפלל ולעמול כל הזמן בשימור הזוגיות עליה נאמר:

"מושיב יחידים {כל יחיד לעצמו} ביתה {ביחד בבית אחד}"… בכושרות".

"בכושרות" = בכו – שרות" = בכי או שירה – תלוי בבני הזוג.

אמר רבה בר בר חנה: "וקשין לזווגן כקריעת ים סוף,

שנאמר "אלוקים מושיב יחידים ביתה – מוציא אסירים בכושרות" (סוטה ב ע"א).

 

רבינו בחיי מציין את המדרש – מים התחתונים נקראו מים בוכים… כי בשעה שחילק הקב”ה את המים {ביום השני לבריאה}, נתן אלו למעלה למטה. התחילו המים התחתונים בוכים… אמר רבי אבא – בבכי נתפרשו המים התחתונים מן העליונים, אמרו: אוי לנו שלא זכינו להיות למעלה להיות קרובים ליוצרנו, מה עשו, העזו פניהם ובקעו תהומות וביקשו לעלות, עד שגער בהן הקב”ה… אמר להם הקב”ה הואיל ולכבודי עשיתן כל כך – אין להם רשות למים העליונים לומר שירה עד שיטלו רשות מכם שנאמר: "מקולות מים רבים, אדירים – משברי ים אדיר במרום ה'" ולא עוד אלא שעתידין אתם ליקרב על גבי מזבח בניסוך המים" (רבנו בחיי ויקרא).

פועל יוצא מן המדרש הנ"ל הוא: המים התחתונים בכו בגלל הריחוק מקב"ה, לאחר שביום השני הופרדו על ידי הרקיע. ביום השלישי נעשה תיקון ע"י הפרדה בין המים ליבשה, כך שגם המים התחתונים ישמשו את ה' בניסוך המים וכו'. כמו כן, לפני אמירת שירה לקב"ה ע"י המים העליונים, הם יצטרכו לקבל רשות מהמים התחתונים. כלומר, חיבור בין הרוחני העליון לגשמי התחתון.

לאור זאת, ניתן להסביר את הביטוי "בכושרות" = בכי – ושירות. כלומר, בקריעת ים סוף בה נבקעו המים לשנים, גם המים התחתונים הבוכים – הצטרפו אל השירה של המים העליונים. לאור זאת ניתן להסביר את הקשר לבני הזוג בה הגבר מסמל את העולם הרוחני בבחינת המים העליונים, ואילו האישה את העולם הגשמי בבחינת המים התחתונים, אבל מצד שני, קיים חיבור רוחני ביניהם, בכך שכל אחד מהם זקוק לשני.

 

 מהסיבה הנ"ל, קבעו חכמים בקריאת המזמור של יום שני, את הפרק הרומז למחלוקת קרח ועדתו: "שיר מזמור לבני קרח", כדי להראות לנו שגם כאשר חילק הקב"ה את המים לשניים לטובת יצירת כדור הארץ ובריאת האדם עלי אדמות, זה לא כל כך חיובי, בגלל שיש בו ריח של מחלוקת.

בהמשך המזמור, נאמר: "כי הנה המלכים נועדו – עברו יחדיו… נבהלו נחפזו. רעדה אחזתם שם – חיל כיולדה" – זה רומז לדעת המדרש, למחלוקת בין יהודה ליוסף בנושא הצלת בנימין.

שוב רואים אנו שיש להתרחק מהמחלוקת גם כשמדובר בדברים חיוביים.

 

שבת "חיי שרה" – שבת החיבור לחברון – עיר האבות.

"מערת המכפלה" – שער עליית הנשמות לגן עדן.

 

   ראשית הקניין בארץ ישראל.

"ונזכרה הפרשה להודיע – מעלת ארץ ישראל על כל הארצות, לחיים ולמתים.

  ועוד – לקיים דבר ה' לאברהם לו נחלה" (רבי אברהם אבן עזרא. בר' כג, יט).

 

"ויקם שדה עפרון… לאברהם למקנה…

ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר" (בר' כג, יז – כג).

 

"תקומה הייתה לו, שיצא מיד הדיוט ליד מלך" (רש"י).

"אחר שקבר אברהם את שרה…

 בזה הושלמה הקימה של השדה לאברהם" (רבנו-אוה"ח-הק').

 

מאז ומעולם, יהודים רבים פקדו את מערת המכפלה בחברון, דרכה מתחברים בתפילה ובתחנונים לאבינו שבשמים, בזכות האבות והאימהות הקשובים לתפילותינו, כפי שעולה מהעליה לחברון לאורך הדורות:

 

כלב בן יפונה התפלל שם, כדי להינצל מעצת המרגלים: "ויעלו בנגב, ויבוא עד חברון" (במ' יג, ע"ב. סוטה לד, ע"ב).

 דוד המלך החל את מלכותו בחברון, ככתוב: "וישאל שאול ביהוה לאמר: האעלה באחת ערי יהודה? ויאמר יהוה אליו: עלה. ויאמר דוד: אנא אעלה? ויאמר: חברונה" (שמ"ב ב', א').

 הרמב"ן ביקש להיקבר ליד מערת המכפלה כפי שעולה ממכתבו, ויש אומרים שהוא אכן קבור ליד שבע המדרגות המפורסמות, והרשימה ארוכה מני ים.

 

 במשך השנה, יהודים רבים פוקדים את מערת המכפלה, כאשר בחול המועד סוכות ופסח, מגיעים אלפים מבני ישראל לעיר האבות, כדי להתחבר לחברון בעבותות אהבה, כיאה לשמה העברי חברון – המחברת בין עם ישראל לאביהם שבשמים, בין בני ישראל לאבות ולאימהות, וכן בין איש לאחיו דוגמת "ירושלים שחוברה לה יחדיו" – המחברת "ועושה כל ישראל חברים" כדברי רבי יהושע בן לוי (מדרש שוחר טוב פרק קכב).

 

בשבת "חיי שרה", מערת המכפלה זוכה לעדנה, כאשר רבבות מעם ישראל עולות לרגל כדי להתחבר לאבותינו ואימהותינו בחברון.

 

שבת "חיי שרה" נקבעה כאות הזדהות עם תושבי חברון המהווים שליחים של עם ישראל, היות ובפרשה מסופר על קניית מערת המכפלה ע"י אברהם אבינו, בה קבר את שרה אמנו.

בעצם, שרה אמנו היא היהודייה הראשונה שזכתה להיקבר במערת המכפלה שנקנתה ע"י אברהם אבינו, לאחר שגילו לו מן השמים את סודה המקודש כמקום בו נקברו אדם וחוה.

 

הזהר הק': חברון מהווה את השער לגן עדן (זוהר בר' ל"ח ע"ב, מאמר "ז" היכלות דגן עדן).

כמו כן, היא מהווה את המקום  דרכו עולות הנשמות לגנזי מרומים (זהר בר', ל"ח ב').

 

 האלשיך הק': "כי תקרא חברון – על התחברות של המערה ההיא עם העולם העליון כנודע אצלנו – כי היא כניסה לגן עדן הארץ" (פרשת 'חיי שרה').

 רבי אברהם אזולאי כותב בספרו 'חסד לאברהם':

"והפתח שדרך בו נכנסות הנשמות – הוא דרך מערת המכפלה. ולא שיהא הגן במערה תחת הקרקע – אלא שמשם יכנסו הגשמי אל הרוחני" ('חסד לאברהם'. מעין חמישי, נהר מ"ד).

מערת המכפלה: פתח גן עדן – מקום התעדנות הנשמות; חברון – חיבור הרוחני בגשמי.

 

פרשנים רבים כמו רבנו יונה (על פרקי אבות ה, ג) וכן "מגן אבות" לתשב"ץ, כוללים את קניין מערת המכפלה בתוך עשרת הניסיונות בהם התנסה אברהם אבינו, היות והקב"ה הבטיח לו את כל ארץ ישראל, והנה כאשר נפטרה שרה נוות ביתו, לא הייתה לו פיסת קרקע משלו כדי לקבור אותה. אברהם המאמין, אינו מתלונן ואינו שואל שאלות.

התורה משקיעה 20 פסוקים כדי לתאר את קניית מערת המכפלה ע"י אברהם אבינו המשלם עבורה 400 שקל עובר לסוחר, סכום גבוה גם בתקופה ההיא.

 

השאלה המתבקשת, מדוע אברהם התעקש על רכישת "מערת המכפלה… בכסף מלא… לאחוזת קבר" (בר' כג, ט), ולא הסתפק בשטח קטן לקבורת אשתו כמקובל, וכפי שהציע לו עפרון, ואף בחינם?

 

רבי אברהם אבן עזרא אומר: "ומאז נתקיים השדה לאחוזת קבר – לו ולזרעו. ונזכרה הפרשה להודיע – מעלת א"י על כל הארצות לחיים ולמתים. ועוד – לקיים דבר ה' לאברהם לו נחלה" (בר' כג יט).

רבי אברהם אבן עזרא מצביע על שני עקרונות חשובים ביחסינו לארץ ישראל:

העיקרון הראשון, מעלת א"י לחיים ולמתים, לכן רואים אנו שגם רבנים גדולים שנקברו בחו"ל, צאצאיהם דאגו שעצמותיהם יובאו לקבורה בארץ ישראל.

העיקרון השני: לקבוע עובדות בשטח, ולא להסתפק בהבטחה האלוקית, ולכן אברהם אבינו השקיע רבות להשגת אחוזת קבר, דבר שהוא נצחי, ולא ניתן להעברה ולקניה, היות ואיש לא יקנה קבר.

כמו כן, אברהם אבינו סלל לנו את הקשר הנצחי לארץ ישראל.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' "ויקם שדה עפרון אשר במכפלה… ואחרי כן קבר אברהם… ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר מאת בני חת" (בר' כג, יז – כ): "ומעתה יתיישב טעם שחזר הכתוב לומר פעם ב' 'ויקם השדה' – לומר כי אחר שקבר אברהם, בזה הושלמה הקימה של השדה לאברהם, וזולת זה הגם שבערך עפרון נחתמה גזירתו שסילק זכותו, אבל עדיין אינו נקרא של אברהם כי הדין כנזכר, ואחר שקבר וכו' – ויקם וגו'".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שלמרות שע"י העברת הכסף פקעה בעלות עפרון על הקרקע, בכל זאת יש צורך בחזקה שנעשתה ע"י קבורת שרה, כדברי הרמב"ם בענייני קנין מגוי (רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פ"א הי"ד). לכן, נאמר הביטוי "ואחרי כן" בפס' יט', ופעמיים הביטוי "ויקם שדה עפרון". פעם ראשונה, עם קבלת הכסף, ופעם שניה – עם הקבורה, וכך בעצם, נעשה קנין גמור גם לפי ההלכה.

 

מדרש הביאור אומר: המערה נקנתה בארבעה דברים:

א. בכסף – ארבע מאות שקל עובר לסוחר.

ב. בשטר – כפי שכתוב בתורה "ויקם שדה עפרון אשר במכפלה, השדה והמערה אשר בו, וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו סביב" (בר' כג, יז).

ג. בעדים – בסיפור הקנין נכחו עדים – "לעיני בני חת, בכל באי שער עירו וכו'".

ד. בחזקה – מיד לאחר הקנין, נקברה שרה.

רש"י אומר: "תקומה הייתה לו, שיצא מיד הדיוט ליד מלך.

 

אברהם אבינו ברוח קודשו, גילה שבמערת המכפלה קבורים אדם וחוה כדברי המדרש (פרקי דרבי אליעזר פרק לה) לכתוב: "ואל הבקר רץ אברהם" (בר' יח, ז). "רץ אברהם" – רדף אחרי הפר ונכנס למערת המכפלה ומצא שם אדם הראשון ועזרו {חוה}, שוכבים על המטות וישנים, ונרות דולקים עליהם, וריח טוב עליהם כריח ניחוח. לפיכך חמד המערה לאחוזת קבר".

 

האלשיך הק' (בר' יח, ג): אברהם אבינו שהיה נביא, וככל יהודי גם סוחר ממולח, לא גילה לאיש את חשיבות המערה: "וגם נתאחר הרבה בהספד, ובסוף עשה כאילו רוצה להיפטר ממתו ולא לחפש קבר לפי מעלת שרה".

בעל הטורים אומר: "ואל הב-ק-ר" – אותיות "ואל הק-ב-ר רץ", שרץ אחריו למערה.

כמו כן, "ואל הבקר רץ – גימטריא "למערה רץ".

 

ייחודם של מערת המכפלה בחברון,

 בית המקדש בירושלים, וקבר יוסף בשכם.

הערים הנ"ל, נקנו בכסף מלא ע"י אבותינו.

לכן, הערבים מחברון, שכם וירושלים – הכי שונאים אותנו.

 

"ויקן את חלקת השדה… {שכם}. אמר רבי יודן ברבי סימון: זה אחד משלושה מקומות שאין אומות העולם יכולים להונות את ישראל לומר גזולים הם בידכם, ואלו הם:

1. מערת המכפלה – דכתיב: "וישקול אברהם לעפרון את הכסף… ארבע מאות שקל עובר לסוחר" (בר' כג, טז).

א.  בית המקדש – דכתיב: ויתן דוד לאורנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות" (דברי הימים א, כא).

ב.  קבורת יוסף בשכם דכתיב: "ויקן את חלקת השדה… מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה" (בר' לד, יט. ב"ר)

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

סיפור על אברהם אבינו שהשלים מנין בביכנ"ס בחברון, בערב כיפור.

ביכנ"ס "אברהם אבינו" בחברון.

 

ברובע היהודי בחברון, שוכן ביכנ"ס ע"ש אברהם אבינו הזוכה למבקרים רבים. במאורעות תרפ"ט {1929}, פגעו הפורעים הערבים ביהודי חברון, ולא פסחו על ביהכנ"ס ע"ש אברהם אבינו אותו החריבו. השבח לא-ל שהשיב אותנו לנחלת אבותינו בחברון, וחיבר אותנו מחדש למערת המכפלה. ביהכנ"ס הנ"ל שופץ מחדש, וזוכה לביקורים רבים שבאחד מהם השתתפתי בהדרכת הרבנית לווינגר. היא הצליחה לרתק אותנו בסיפורי מופת בהם השתתפה עם בעלה הרב משה ע"ה בשיקום ביהכנ"ס, והתפתחות הישוב היהודי ביש"ע בכלל, וחברון בפרט.

 

המקובל רבי נפתלי מספר מדוע נקרא ביהכנ"ס בחברון ע"ש אברהם אבינו.

בימי רבי יצחק ארחא – תלמידו של האר"י הק', התקשו תושבי חברון במציאת מניין לתפילה בימות החול. בשבתות וחגים לעומת זאת, התאספו יהודים מהסביבה, וכך יכלו להתפלל בציבור.

בערב יום הכיפורים, התאספו היהודים לתפילה בביהכנ"ס שבחברון. דמדומי השקיעה הגיעו, אבל העשירי למניין בושש להגיע, כך שהיו רק תשעה מתפללים דבר שימנע מהם לומר קדיש ולקרוא בתורה וכו'.. המתפללים שהיו מחסידי עליון, נשאו עיניהם לשמים והתחננו לקב"ה שיושיע אותם וישלח להם יהודי אחד לתרופה.

תפילתם עשתה רושם בשמים, והנה אל מול עיניהם המשתאות, מתקרב לו לאיטו איש זקן לכיוון שערי ביהכנ"ס. מיד הציעו לפניו אוכל לסעודה המפסקת, אבל הוא סיפר להם שכבר סעד. שמחו שמחה גדולה והודו לקב"ה שמנע מהם את הצער להתפלל ביחידות ביום הקדוש. את האיש כיבדו עד מאוד ביום כיפור, ובמוצאי היום הקדוש, כל אחד מהמתפללים רצה לזכות בצדיק שיסעד על שולחנו. היות ולא הגיעו להסכמה, עשו הגרלה, והגורל נפל על חזן ביהכנ"ס ששמח שמחה עילאית.

האורח אכן התלווה לחזן, אבל בהגיעם לשערי הבית, הזקן נעלם כאילו לא היה. החזן הצטער מאוד, אבל בחצות הלילה הופיע אצלו הזקן בחלום, וכך סיפר לו: "אני אברהם אביכם שכנכם ממערת המכפלה. באתי להשלים לכם מניין, היות וראיתי את צערכם ורצונכם העז להדבק בקב"ה מתוך קדושה עם עשרה יהודים כשרים.

על שם האירוע הנפלא והמופלא הנ"ל, ביהכנ"ס קיבל את שמו: "אברהם אבינו".

 

"אור זרוע לצדיק"

למקובל הרה"צ רבי אברהם אזולאי ע"ה

 שזכה להיכנס ולצאת בשלום  – לפתח גן עדן במערת המכפלה.

יום ההילולא שלו – כד' מרחשון ה'ת'ד {1643}.

 

המקובל האלוקי רבי אברהם אזולאי ע"ה (1570 – 1643). נולד בפאס שבמרוקו. בשנת 1600, הוא עלה לא"י והתיישב בחברון. הוא עבר לירושלים עקב מגיפה, ושוב לחברון שם עלה לגנזי מרומים ביום כד' חשון ה'ת'ד.

הוא היה תלמידו של רבי חיים ויטאל ע"ה {תלמידו המובהק של האריז"ל}, ולמד יחד עם רבי שמואל ויטאל בנו של רבי חיים ויטאל. הוא הושפע רבות גם מתורתו הקבלית של הרמ"ק = רבי משה קורדברו השונה מתורת האריז"ל.

הוא פרסם ספרי קבלה רבים כמו "אור החמה" – פירוש לזהר, "חסד לאברהם" על הקבלה. "בעלי ברית אברהם" על התנ"ך, "הגהות על הלבוש", 'הגהות על הרמב"ם', "כנף רננים" על כוונות האריז"ל, "אור הגנוז" – פירוש לשונות הזהר העמוקים. {ספר שאבד} וכו'. ספריו פורסמו אחרי מותו.

לפי המסופר בהקדמה לספר "אוצרות חיים" המהווה מבוא לקבלה מאת רבי חיים ויטאל ע"ה, רבי אברהם אזולאי ורבי יעקב צמח נסעו לסוריה לקברו של רבי חיים ויטאל כדי להציל את כתביו המהווים את עיקר תורת האריז"ל שנקברו יחד אתו. לאחר יחודים קבליים, הם קיבלו את אישורו של רבי חיים ויטאל לחפור בקבר, ולהציל את כתבי היד המסולאים מפז.

הוא זקנו של החיד"א = רבי חיים יוסף אזולאי ע"ה, תלמידו של רבנו-אוה"ח-הק'.

 

בתקופת המקובל רבי אברהם אזולאי ע"ה, הגיע מושל טורקי לביקור במערת המכפלה. כאשר השקיף מבעד לפתח צר המוביל אל מעמקי המערה, נפלה לו החרב פנימה. כמה מאנשיו הורדו בחבלים כדי להעלות את החרב, והועלו ללא רוח חיים. הוא הבין שרק היהודים בזכות קדושתם כי רבה, הם אלה שיוכלו להציל את חרבו. הוא דרש מהם בתוקף להוציא את החרב, אחרת דינם לעונש קולקטיבי, כדרכם של העריצים הטורקים.

 

גם אצל היהודים, עברה מסורת מדורי דורות, שאין להיכנס פנימה בגלל קדושת המקום, וכל הנכנס – נשמתו פורחת.

חכמי חברון דנו בנושא, ואף הגיעו למסקנה שיש לעשות הגרלה ביניהם בה יבחר "המתנדב" להוציא את החרב.

רבי אברהם אזולאי הידוע כחסיד מקודש, "זכה" בהגרלה. לאחר שהתקדש כדבעי, הוא ירד פנימה עם שחר, שם התגלה אליו אליעזר עבד אברהם, שהלך לבקש אישור כניסה עבורו מהאבות. האישור אכן התקבל, ורבי אברהם צעד פנימה בדחילו ורחימו.. כבר בצעדיו הראשונים הרגיש התעלות רוחנית של טעם גן עדן, וביקש להישאר במקום, לאחר שהעביר את החנית לסולטאן דרך חבלים.

 האבות שידלו אותו לצאת, והבטיחו לו שכבר למחרת הוא יפטר מן העולם, ויגיע לגן עדן.

 אכן, לאחר עלייתו, הוא אסף את בני ביתו ואת חכמי חברון, וסיפר להם חלק ממה שראו עיניו. לאחר התקדשות והטהרות, נשמתו עלתה לגנזי מרומים דרך חברון, המחברת בין עמ"י לאביהם שבשמים.

 

גרגירים מתורת רבי אברהם אזולאי ע"ה.

 

"במעלת המחזיק תלמיד חכם"

(רבנו אברהם אזולאי, שהיום יום ההילולה ה- 377 שלו.

מתוך ספרו הקבלי 'חסד לאברהם'. מעין שני. נהר לב).

 

עם הארץ התומך בתלמיד חכם מבחינה כלכלית,

עושה את עצמו תיק ולבוש לתלמיד חכם,

תלמיד חכם, נקרא בן המשמש את אביו שבשמים שלא על מנת לקבל פרס, היות ו"שכר מצוות בהאי עלמא ליכא" כדברי חכמים, ולכן אין לו בעולם הגשמי כלום.

 

בשבת, לא מבשלים ולא מכינים אוכל נפש, היות ומאכל השבת הוא רוחניות ולא גשמיות. "הטעם לכך, תוספת הנשמה שיש לשאר בני אדם בשבת, יש לתלמיד חכם גם בימי חול, לפי שהוא נעשה כשבת, בזמן שהיה לו נשמה יתירה, ובאותו שימוש בתורה שעשה בחול, נשתתף בו נשמה יתירה דשבת, כנזכר בזוהר (תרומה דף קלו).

 

לעולם, יש לתלמיד חכם נשמה יתירה,

ובשבת יש לו כפליים"  כדברי קדשו.

 

כאשר עם הארץ תומך בתלמיד חכם, הוא זוכה למיתה נקיה כמוהו,

 "כי הצדיקים מתים ע"י סכין בדוק {והרשעים בסכין פגום} שהוא מסיטרא דקדושה, ולכן הם נקרבים על גבי המזבח למעלה, בסוד 'ואישי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון".

 

מסר לדורנו:

א.  תמיכה כלכלית ביד נדיבה בתלמידי חכמים, בבחינת דברי הגמרא: "הרוצה לנסך יין על גבי המזבח – ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין" (יומא עא א).

ב. "והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיהו ל, כ). יראת כבוד ויראת הרוממות בפני תלמידי חכמים.
לצערנו, בעידן הרשתות  החברתיות, ישנם חכמים בעיניהם המרשים לעצמם לדבר סרה וצרה בתלמידי חכמים, בכך שמקטלגים אותם לפי ראות עיניהם, ועל כך כבר נאמר:

 "אמר רבי יהודה: לא חרבה ירושלים  – אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים" (שבת קיט ב).
לצערנו, הביזוי נעשה בשם ה' כאנשי סדום עליהם נאמר: "ותשחת הארץ – לפני {בשם} האלוקים". אנשי סדום חיפשו צידוקים בדציי"ם למעשיהם.

 

 

חשיבות לימוד הקבלה ("אור החמה" על הזהר).

 

"ומצאתי כתוב מה שנגזר למעלה שלא יתעסקו בחכמת האמת, היה לזמן קצוב עד תשלום ה' אלפים ר"נ {1490}.

מן המובחר שיעסקו בקבלה ברבים, גדולים וקטנים כדאיתא בפרשת נשא, מאחר שבזכות זה, עתיד לבוא מלך המשיח, ולא בזכות אחר".

 

רבי בנאה –

האמורא הא"י שחי בסוף עידן התנאים וראשית אמוראים,

וביקורו במערת המכפלה.

 

רבי בנאה נהג לסמן מערות קבורה, כדי להימנע מטומאת מתים. הוא הגיע למערת המכפלה כדי למדוד את המקום ולסמן אותו, כפי שעשה בקברים אחרים. בפתח המערה הוא פגש את אליעזר עבד אברהם, ממנו ביקש להיכנס לפנים המערה, ולראות את אברהם. אכן, אברהם הסכים, ורבי בנאה נכנס ומדד את המקום.

כאשר ניסה למדוד את מערת אדם הראשון, יצאה בת קול ואמרה: "הסתכלת בדמות דיוקני, בדיוקני עצמו אל תסתכל". הוא ענה לה שבא לציין את המערה. תשובתה הייתה: "כמידת החיצונה, כך המידה הפנימית" (בבא בתרא נח ע"א). באגדה הנ"ל ישנם סודות עילאיים. הרי"ף אומר: "כל המעשה אירע בחלום" (כפתור ופרח, הוצאת לונץ, עמ' ש).

 

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

 

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר,  לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור עולם ובקרוב מאוד את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה"

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. ישראל בן חניני ע"ה, עזיזה בת חניני ע"ה שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה. מאיר בן סימי לבית מאסטי ע"ה. יגאל חיון ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. זהר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

 

 

 

פרשת חיי שרה
מְאוֹר חֲתָנִי חִיש יִזְרַח / עִם בַּת נְדִיבִים
פרשת חיי שרה עומדת בסימן חילופי הדורות: עם מותה של שרה הגיעה העת לבנות את בית יצחק. אברהם שולח את 'עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ' אל ארם נהרים 'לקחת' אישה ליצחק ממשפחת אברהם. שבעת הפסוקים המתארים את דאגתו של אברהם לזיווג ליצחק מרשימים ביותר והופכים למעין צוואה לדורות.
מנהג קדום הוא שקוראים לחתן בשבת שלאחר חופתו קריאה מיוחדת בספר בראשית בפרשת 'ואברהם זקן' (בראשית כד, א-ז), הפרשה המספרת את סיפור זיווגם של יצחק ורבקה. קדמותו של המנהג ניכרת בזה שבקריאה זו נשתמר המנהג העתיק של קריאת התרגום בצמוד לקריאת התורה. מנהג זה נשמר בקהילות צפון אפריקה כפי שהוא. בקהילות מסוימות במזרח עולה החתן בסדר הפרשה השוטפת ואת פרשת 'ואברהם זקן' ותרגומה קוראים מן החומש. בקהילות אחרות נעלם המנהג, והחתן עולה למפטיר וכיו"ב.
מסורת קדומה לשירי החתונה העבריים ותחילתם בהלכות נישואין, אלו שבע ברכות הנאמרות תחת החופה ובשבעת ימי המשתה. במסכת כתובות דף יז ע"ב נזכרים כמה לשונות של שיר הנאמרים לכבוד הכלה, כגון דברי בית הלל בפי רבי יהודה בן אילעאי, 'שהיה נוטל בד של הדס, ומרקד לפני הכלה ואומר 'כלה נאה וחסודה', או, למשל, עדותו של רבי דימי שם 'הכי משרו קמי כלתא במערבא לא כחל ולא שרק לא פרכוס – ויעלת חן' והפיוט העברי הקדום שידע רק צורות שיר הקשורות בתפילה, מערכות קרובה ויוצר וכד', שילב את השירים לחתן כפיוטים הליטורגיים הללו.
דוגמה מופלאה למערכת קדושתא מפוארת לשבת חתן אנו מוצאים במורשתו של הקליר בקדושתא 'אהבת נעורים מעולם' שפרסם ע' פליישר. בפיוטיה של קומפוזיציה זו ניתן לראות מעין תבנית יסוד ובניין אב לפיוטי החתונה במורשת השירה העברית לדורותיה מצד ההתייחסות לחתן ולכלה. הפייטן מרבה לספר בשבחיהם ולהעתיר עליהם ברכות רבות, תוך שהוא קושר ברכות אלה לדוגמאות היסטוריות של הזוגות במקרא מאברהם ועד דוד. הפייטן הופך את החתונה המשפחתית למעין סמל ודוגמה לאהבת הדוד והרעיה וחיבורה של כנסת ישראל לקב"ה לקראת הגאולה העתידה. ההרחבה למעגל הלאומי נעשית במעברים רטוריים מבריקים מעניין לעניין ולעתים עולה תמונה רב-משמעית לשני הכיוונים.

ובכן ומשוש חתן על כלה

 

               אַדֶּרֶת מַעֲטֵה הוֹד וְהָדָר כְּאֵיתָן יְאֻפַּד חָתָן

               בָּנִים וּבָנוֹת בְּיַלְדוּת וּבְזֹקֶן כְּעֶדְנָה תְחַבֵּק כַּלָּה

               גִּיל וּמָשׂוֹשׂ כְּיָצָא לָשׂוּחַ בַּשָׂדֶה יְעֻטַּר חָתָן

               דֶּרֶך יֹשֶׁר וָטוֹב כְּנִתְרוֹצְצָה בְּבָנִים תֻּנְהַג כַּלָּה

5             הוֹן וְעֹשֶׁר וּמִקְנֶה כְּאִישׁ תָּם יִנָּתֵן לְחָתָן

               וּכְרָחֵל וְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ בַּיִת תְּבוֹרַך כַּלָּה

               זֶרַע בְּרָכָה וּמְלוּכָה כְגוּר אַרְיֵה יַגְזִיעַ חָתָן

               חֲנִיטִים תְּאוֹמִים כְּפֶרֶץ וְזֶרַח אָחִיו תְּיַחֵם כַּלָּה

               טוּב חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים כְּפֹרָת יִנָּתֵן חָתָן

10          יַלְדֵי אַהֲבָה וְחִבָּה כְּבַת פּוֹטִיפָרַע תָּחֳנַן כַּלָּה

1. איתן: כינוי לאברהם, על פי ילק"ש תהלים , קעח. יאפד: יולבש ויקושט כבאפוד. 2. כעדנה: היא שרה, על פי בר' יח, יג. 3. כיצא… בשדה: כינוי ליצחק, על פי: 'וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב' (בר' כד, סג). 4. כנתרוצצה בבנים: רבקה, עליה נאמר: 'וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ' (בר' כה, כב). 5. כאיש תם: יעקב, על פי 'וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים' (שם, שם, כז). 7. כגור אריה: יהודה, שנאמר בו: 'גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ' (שם, מט, ט). יגזיע: יפריח ויצמיח כגזע. 8. חניטים: צאצאים, על דרך: 'הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ', שה"ש ב, יג. 9. כפֹרת: הוא יוסף, שנאמר בו: 'בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן' (בר' מט, כב). 10. כבת פוטיפרע: כאסנת בת פוטיפרע אשת יוסף, (שם, מא, כב).
   
   למאמר המלא של פרופסור חזן : 
   https://www.dropbox.com/…/%D7%97%D7%99%D7%99%20%D7%A9
2.  
3.  

 

אפרים חזן ורחל חיטין –משיח

מגלת היטליר – על הנס וההצלה של יהודי צפון אפריקה

במלחמת העולם השנייה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה( ספטמבר 1939)  והשלטת האידיאולוגיה הנאצית וחוקי הגזע ברחבי אירופה, הוטלו על היהודים הגבלות חמורות ודמם הותר. אידיאולוגיה זו חלחלה לצפון אפריקה בעקבות עלייתו של משטר וישי הפרו-נאצי בצרפת, ובמושבות הצרפתיות – אלג'יריה, תוניסיה ומרוקו  – נקבעו חוקי גזע, שהכבידו מאוד על חיי היהודים במקום ואף העמידום בסכנת חיים ממש. בנובמבר 1942 נחתו כוחות אמריקאים של בעלות הברית בחופי צפון אפריקה ונכנסו למושבות הצרפתיות. נוכחותו של הכוח האמריקאי של בעלות הברית עוררה שמחה רבה בקרב האוכלוסייה היהודית וגרמה תחושת ביטחון. היהודים האמינו שעם הפלישה יקיץ הקץ על שלטון הרשע של וישי, אך למרבה הצער, המערכות השלטוניות הצרפתיות הפרו-נאצית לא הוחלפו מיד בתום הקרבות.באלג'יריה ובמרוקו המשיכו החוקים המפלים להתקיים עד אמצע שנת ;1943 ובאשר לתוניסיה, על אף ההישג הראשוני של בעלות הברית במערכה, הצליחו כוחות מדינות הציר לבסס בה את שלטונן. היא שוחררה בידי כוחות בריטים במאי.1943

יהודי צפון אפריקה, שסבלו קשות תחת המשטר הפרו-נאצי, ידעו שמצבם טוב בהרבה ממצב יהודי אירופה, ובצד הצער והאבל על השמדת הקהילות היהודיות באירופה הם הבינו היטב ממה ניצלו. תחושות אלה של יגון ושל שמחה והרצון לשמר את הזיכרון מאותם ימים קשים מצאו את ביטוים בספרות העממית על סוגותיה השונות. הטל פרסם חמישה פיוטים בערבית יהודית, שלושה המתארים את סבל היהודים תחת שלטון הגרמנים באירופה, ושניים שהוקדשו לתוניסיה: אחד מהם מתאר את מצב יהודי תוניסיה תחת הכיבוש הגרמני, ואחד מתמקד בשחרורם בידי בנות הברית. שרף קיבצה סוגות שונות של ספרות עממית בספרה "מגילת היטלר בצפון אפריקה" והציגה טקסטים שונים המתייחסים למלחמה בצפון אפריקה ולניצחון בנות הברית: קצות, קצידות, פרודיה על הגדה של פסח וכן קטעי פתיחה וסיום מתוך "מגילת היטלר".

"מגילת היטלר" נתחברה בקזבלנקה בידי פרוספר-אשר חסין  בשנת 1943 כלומר, לפני תום מלחמת העולם השנייה, ומטרתה לפרסם "מִמַּה ניצַּלְנוּ וּמָה עוֹבֵר עַל אַחֵינוּ הַפְּזוּרִים" – לאמירה זו חשיבות עליונה, שכן היא מעידה על כך שהמלחמה עדיין לא הסתיימה, והיא יוצרת תחושת קרבה ושותפות של "גורל אחד". המגילה מגוללת את סיפור הצלתם של יהודי צפון אפריקה מאימי המשטר הפרו-נאצי במושבות הצרפתיות, ובתוך כך היא מספרת באריכות על עלייתו של היטלר לשלטון ועל רוע מעלליו ומעללי עושי  דברו באירופה ובצפון אפריקה.

אשר פרוספר חסין (1995 -1918) הוא הוכשר להוראה בסמינר למורים במרוקו ושימש יו"ר חבר המורים העבריים במדינה. במסגרת פעילותו הציבורית היה מראשי הפדרציה הציונית במרוקו ונבחר ליו"ר ארגון "חובבי השפה" להפצת השפה והתרבות העברית וליו"ר המועדון העברי בקזבלנקה. חסין חווה את מוראות משטר וישי, והיה עד להשתלטות כוחות הברית על העיר ב 11- בנובמבר 1941  חסין עלה לארץ בשנת 1948 , ונבחר מטעם מפא"י לכהן בכנסת הרביעית, החמישית והשישית, כמו כן עמד בראש התאחדות עולי צפון אפריקה.

. http://www.knesset.gov.il    מתוך אתר הכנסת

בהקדמתו למגילה המחבר אומר: "חוֹשֵׁב אֲנִי כִּי חוֹבָה עָלֵינוּ לִקְרוֹא מְגִלָּה זוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה בְּאַחַד עָשָׂר לְנוֹבאמְבֶּר וְלָחֹג פּוּרִים קָטָן שֶׁאַחֲרֵי שֶׁתִּגָּמֵר הַמִּלְחָמָה נִקְבַּע אוֹתוֹ לְפוּרִים גָּדוֹל" – מדברים אלה נלמד שחלה חובה לחוג מדי שנה "פורים שני" (או כפי שהוא מכונה כאן "פורים קטן)", זכר לאותה הצלה. מובן מאליו שלצד החובה לקיים "פורים שני", חלה חובה לכתוב את הדברים ולספר את סיפור הנס – אמירה מפורשת בעניין זה מביא הרב יוסף משאש בהקדמתו לפיוט "אדון אתה משכיל לעם דל" (לפורים דל מעג'אז):

וכתב כמוהר"א ]=כבוד מורנו הרב רבי אליהו] מזרחי ז"ל, שבכל מקום שנעשה בו נס, החובה רמייא [מוטלת[ על רבני העיר לכתבו על ספר הקהל לזכרון, שלא ישכח מפי זרעם, להודות לה'  עליו תמיד, ולא יהיו כפויי טובה למקום ב"ה ח"ו. וכתב כמוהר"מ] כבוד מורנו הרב רבי משה[ לשקאר ז"ל, שצריכים בני העיר לתקן בהשכמה [צ"ל: בהסכמה] וחרם עליהם ועל בניהם, הבאים אחריהם, לעשות פורים על שנעשה נס, ואף שהולכים לעיר אחרת להשתקע, חל עליהם ועל זרעם אחריהם, וכש' שחובה עליהם לכתבו על ספר בני העיר, וכן עשו מרדכי הצדיק ואסתר המלכה.

ראה משאש, נר מצוה, עמ' צ. כדאי לציין, כי בעל "מגן אברהם" בפירושו לשולחן ערוך ]או"ח סימן תרפו] מזכיר הלכה בדבר קיום "פורים של קהילות ומסתמך על תשובות מהר"ם אלשקר  [1522-1466] ", גם מחבר ספר ההלכה הפופולרי "חיי אדם" [מאה [19 ) מזכיר את ההלכה הזאת (כלל קנה סעיף מא,ומספר על יום כזה שחגג בעצמו על נס שקרה לו.

 המנהג לקבוע "פורים שני" על הצלה קהילתית ולספר במגילות או בפיוטי "מי כמוך" [על דרך "מי כמוך" של ר' יהודה הלוי, לשבת זכור], ראשיתו בימי הביניים המאוחרים – העדויות הקדומות ביותר הן "פורים מועד קטן" משירז שבפרס [מאה 12 או מאה 14]  ופורים נרבונה ( 1236 ) – והוא נמשך עד אמצע המאה ה 20- . לוינסקי מונה כ 90- ימי "פורים שני" קהילתיים ופרטיים, שנחוגו בקהילות ישראל השונות וממיינם בהתאם למועד, שבו הם חלים לפי לוח השנה העברי.  שמרוק  מונה 111 ימי "פורים שני" –100קהילתיים ו – אישיים, וכמספר הזה (בערך( מציין גם מרכוס, ונראה שיש נוספים. ימי "פורים שני" נקראים לרוב על שם הקהילות שניצלו מפורענות, כגון "פורים בלגרד" (תקפ"ב, 1882) "פורים בגדד"תצ"ג, 1733 – או על שם יחידים ומשפחות שניצלו מאסון, כגון "פורים אברהם דנציג" -וילנה תקס"ד, 1804 אך יש הנושאים שמות אחרים, כמו פורים היטלר" (קזבלנקה תש"ג, 1943)  הנקרא על שם הצורר.

מגילת היטלר כתובה על נייר מגולל, והיא בנויה בשבעה פרקים. בסופה מצוין:מספר פסוקי המגילה קי"א וסימניך קוה אל יי  " והחצי יצאוּ לקראת השּׁודד הנורא" החצי = במחצית הפסוקים, והוא פסוק נו – שם מופיעה המילה "שודד". הערה מנמוטכנית זו דומה להערות מסורה בסופי ספרים על מניין הפסוקים, והיא מזכירה הערות על חצי האותיות וחצי המילים בתורה. נראה שהחלוקה לפסוקים מושתתת בעיקרה על עקרונות ליטורגיים, והיא מתאימה להוראה שהמחבר נותן בהקדמתו – לקרוא את המגילה "בְּנִגּוּן כְּנִגּוּן מְגִלַּת אֶסְתֵּר". חלוקה זו אינה זהה לפיסוק תחבירי מודרני, המחלק את הטקסט למשפטים ולחלקי משפט.

מבחינת סגנונה, "מגילת היטלר" ממשיכה מסורת רבת שנים של חיבור מגילות ספרותיות-היסטוריות על דרך מגילת אסתר, "אם המגילות".  היא כתובה לכל אורכה ברוח המגילה ובחיקוי לה, ובמקרים רבים היגדיה" מולבשים"  על פסוקים ממגילת אסתר ויצוקים בתבניתם. ומאחר שכתיבה מעין זו עשויה להיתפס כפרודיה של לעג וצחוק, המחבר מזהיר את הקוראים ואומר: "הַמְּגִלָּה הַזֹּאת לא לִמְגִלַּת הִתּוּלִים וּצְחוֹק תֵּחָשֵׁב כִּי אִם לִמְגִלָּה רְצִינִית מְגִלָּה מַמָּשׁ. כִּי עַל פִּי סִגְנוֹנָהּ יְכוֹלִים אַתֶּם לְהַכִּיר שֶׁהִיא מֻושְׁפָּעָה מִמְּגִלַּת אֶסְתֵּר שֶׁלָּנוּ וְלָכֵן צָרִיך לִקְרוֹתָהּ בְּנִגּוּן כְּנִגּוּן מְגִלַּת אֶסְתֵּר".

אפרים חזן ורחל חיטין –משיח-מגלת היטליר – על הנס וההצלה של יהודי צפון אפריקה

פה בארץ לא מעניקים את אותה נדיבות רוח ועזרה כלכלית ליהודי מרוקו שבאים לארץ מאהבה. משפילים אותם, מתייחסים אליהם בבוז ודוחים אותם. סוגרים כל צוהר אפשרי בפני בניהם ובנותיהם ומונעים מהם להתקדם בחיים. דואגים שיישארו חוטבי־עצים ושואבי-מים והכל בעטיים של חשבונות פוליטיים אנוכיים. מפחדים שיתרבו, שישכילו ושיאיימו על מעמדם. אגיד לך מה עשתה ממשלת צרפת במרוקו כדי לקדם את אותם יהודים שכאן נדחקים לפינה ולייאוש. ממשלת צרפת במרוקו עודדה בוגרי תיכון(שעבדו בפקידות ממשלתית) ללמוד בחינם ועל חשבון שעות העבודה, לימודים אקדמיים. כך הם למדו, סיימו את לימודיהם באוניברסיטה, ותוך דור צמחו מתוכם עורכי-דין, רופאים, מהנדסים ועוד. הם התחילו להתקדם בכל השטחים והגיעו אף למעמד של פרופסורים באוניברסיטאות בצרפת. אנשים אלה, שהוריהם לא ידעו צרפתית, הפכו להיות סופרים וחוקרים בכל התחומים. במרוקו תמצא חלק מאותה משפחה שנשאר במרוקו או נדד למדינות באירופה, בקנדה ובארצות הברית – שצלח ועמו נמנים רופאים, עורכי דין ופרופסורים. ואולם, בנים מאותה משפחה שבאו לארץ, מצאו את עצמם נידונים לחיי הכפר הרחוקים בדרום ובצפון, ללא חינוך מתאים וללא תנאים כלכליים להתפתח מהם. אחר כך באים אליהם בטענות שהם מפגרים. אני מכיר תלמידי ישיבות מכפרי הדרום במרוקו – ה׳מפגרים׳ – שהגיעו להישגים מרשימים באירופה, בארצות הברית ובקנדה לשם הלכו ללמוד בעידוד ובמימון מוסדות יהודיים. רק בישראל הכשילו אותם, לא נתנו להם אפשרות להתקדם והדביקו להם תו של מפגרים. אכן, זה המצב העצוב בארץ. אני מקווה שאתה מבין טוב יותר מה עוללו פה ליהודי מרוקו. התחלנו לדבר על מוזיקה ועל תרבות והבט לאן הגענו. לסיכום, כדי להתפתח צריך להיות מעורב בחברה ולא סגור הרמטית בתוך עצמך, כמו לא תורם לתרבות סביבך ולא מקבל כלום מהסביבה. תרבות נמדדת, בין היתר, במידת תרומתה לתרבות האנושית בכללותה ובמידת ההפנמה אל קרבה מתרבויות אחרות. תרבות שלא נוהגת כך סופה שתתאבן ותנבול״. ״וואלה! אתה באמת בן אדם מעניין, ואנחנו זלזלנו בך. אתה יודע מה?

אני שמח שדיברתי אתך״.       _ן

״בן עזאי אומר: ׳אל תהי בז לכל אדם… שאין לך אדם שאין לו שעה״

״תודה רבה. שלום״. ״תהיה בריא. שלום״.

באחד השיעורים במדעי המדינה דיברנו על הדמוקרטיה ומנושא זה גלשנו לממשלה בישראל. מיד לאחר ההרצאה התפתח דיון על הדמוקרטיה בישראל, ועל מה שמייחד אותנו מבחינה זו. התדיינו, כמו כל הישראלים, ברעש רב ובהתערבות מתמדת זה בדבריו של זה. למרצה היה קשה להשליט סדר. אני מקשיב ומחייך. אלה קוראים לעצמם תרבותיים! אחרי שרובם דיברו, ביקשתי גם אני את רשות הדיבור. אמרתי שעד שבאתי לארץ לא ידעתי מה זו מפלגה או דמוקרטיה, כיוון שבמרוקו לא הייתה ליהודים שום התערבות בממשל ולא היו במדינה בחירות או מפלגות מפותחות. שלט שם המלך ובאי כוחו, שמונו על ידו. לצרפתים היו בתי משפט נפרדים משלהם ולא היו להם חיים פוליטיים במרוקו גופה. היהודים נחשבו לנתיני המלך והיו נתונים תחת שלטונו. ואולם, מאז בואי לארץ למדתי מהר את נושא ה׳דמוקרטיה׳ ואני חוקר את הנושא האמור, שמעניין אותי מאוד.

המילה ׳דמוקרטיה׳ מקורה מיוונית: ״דמוס״, שפירושו עם, ״קרטוס״ שפירושו כוח. הווה אומר – שלטון העם על ידי נציגיו בממשל. בשלטון כזה יש שוויון זכויות וחובות לכל האזרחים, שוויון חברתי, חוקי ופוליטי. ביהדות זה נקרא סמכות העם. בארץ אין את הסימנים האלה, מאחר ופה יש שלטון המפלגות ולא שלטון העם. כשאני אומר ׳מפלגות׳ כוונתי לקבוצה של כחמישה אנשים (בכל מפלגה) שנקראים ועדת המינויים, והם מחליטים מי יהיו נציגי העם בממשל. לא העם מחליט. המפלגה פה היא השלטת כמו בממשל בולשביקי. בישראל אף אחד לא מייצג אף אחד. לאף אחד בעם אין נציג ישיר בממשל שיגן על האינטרסים שלו. לאזרח הפשוט אין למי לפנות בענייניו כי אין לו נציג בכנסת. למעשה, אותם נבחרים שנבחרו על ידי ועדת המינויים אינם מכריעים בשום דבר לפי הדעה שלהם. הם נדרשים לקיים את המשמעת המפלגתית וכל החלטה של מנהיג הקואליציה בהצבעה בכנסת – הם מגבים, ומצביעים בעדה כגוש אחד. למעשה גם נוכחותם בישיבות הממשלה או הכנסת לא כל כך דרושה, כי אותו מנהיג הקואליציה יכול להצביע בשבילם ובשמם מאחר שהם מצביעים לפי החלטתו. בדמוקרטיה חייבת להיות בחירה אישית, ישירה, של נציג העם בבחירות אזוריות. מי שמועמד מטעם מפלגתו או באופן עצמאי, חייב להגיע לאזור הבחירה לבקש את הצבעת הבוחרים באזורו. בוחרים בנציג ולא במפלגה. נכון, הנציג שייך למפלגה כלשהי או שהוא עצמאי, אבל פה נבחר אישית. הוא מציג את עצמו ואת דעותיו וחייב להקשיב לדעת הבוחרים. ברגע שהוא נבחר הוא מייצג בכנסת את כל האזור. גם את אלו שלא בחרו בו. לפעמים הוא מצביע נגד מפלגתו, אם זה נוגד את האינטרסים של אזורו, כי לא מפלגתו היא זו שבחרה בו. אם לא יציג את האינטרסים של בוחריו באזורו, הם לא יצביעו בשבילו בבחירות הבאות.

בבחירות כאלו יש את מי להעניש, שלא כמו המפלגות. לנציג זה יש משרד באזורו, שבו הוא מקבל קהל ומקשיב לרחשי לבו. למי שיש בעיה – הוא בא אליו והנציג חייב לעזור לו מאחר וזה תפקידו. הוא לא יכול להתעלם מבוחריו, כי בחירתו תלויה בהם ולא במפלגה. אין פה קבוצות וארגונים שמפעילים לחץ לקבל נציג לכנסת בלא שהנציג הזה עקוף אצבע. נגמרו המינויים לתפקידים בכירים בממשלה לפי פתקים מהמפלגה ומהשרים שמחלקים עשרות תפקידים לתומכיהם. תפקידים בכירים בממשלה בלי הכישורים המתאמים. בשיטת הבחירות האזוריות אין לחצים ואץ פתקים. רק אנשים מוכשרים ממונים לתפקידם כמשרתי ציבור האזרחים. פקידים כאלה משרתים נאמנה את האזרחים מאחר וזה תפקידם, והם מתאמים לתפקידם. הם אינם חייבים כלום לשום מפלגה כי הם לא חייבים להיות חברי מפלגה כדי לזכות בתפקיד.

כשעבדתי במשרד ראש הממשלה טלפנתי למשרד ממשלתי בתל-אביב בעניין עבודתי עם משרדו. אז עדיין לא היה חיוג ישיר והייתי צריך לעבור דרך הטלפוניסטית בקבלה. אמרתי שמדברים ממשרד ראש הממשלה. הטלפוניסטית בקבלה ענתה לי: ״תספר את זה לסבתא״, וטרקה את הטלפון. חייגתי שוב וביקשתי מהמרכזייה בדואר שתישאר על הקו ותגיד לטלפוניסטית בתל-אביב שאכן מדברים ממשרד ראש הממשלה. שוב היא טרקה את הטלפון. הייתי צריך לנסוע לתל-אביב כדי לדבר עם המנהל. כשהגעתי למשרדו ביקשתי אותו לקרוא לטלפוניסטית שתהיה נוכחת וסיפרתי לו מה שקרה. המנהל נזף בה ופיטר אותה. כשהלכה, המנהל אמר לי: ״יש לנו רק צרות ממנה. אם פקיד לא מוצא חן בעיניה היא לו תיתן לו קו״. שאלתי אותו: ״מדוע אתם לא נפטרים ממנה?״ ענה לי: ״אתה צוחק? הדוד שלה חבר מרכז מפא״י ואף אחד לא יכול לנגוע בה!״ זה, אפוא, מצב הפרוטקציה וההשפעה השלילית של שליטת המפלגות. המפלגה שולטת בכל תחומי החברה, הכלכלה, הצבא, הסתדרות העובדים, התנועה הציונית בארץ ובחו״ל, הסוכנות, ובעצם – בכל תחום! לשכת העבודה נשלטת על ידי המפלגה ויכולה להעניש את החבר המורד על ידי שלילת זכותו לעבוד. זו ממלכת הפחד. ובמקום שיש פחד, זאת אינה דמוקרטיה, זהו סימן היכר לחוסר דמוקרטיה. במילים אחרות, לא לזה קוראים דמוקרטיה. בדמוקרטיה האזרח חופשי להביע דעותיו, ולא נענש בשל כך. פה חובת הנאמנות של הפקיד היא למפלגה – לה הוא מכיר טובה על עבודתו, שהרי בלעדיה לא תהיה לו פרנסה. לכן הפקיד אינו משרת את הציבור ביושר. הוא למעשה ׳מצפצף׳ על הציבור. לרוב הפקיד יושב במשרדו לא בשל כישוריו או התאמתו לתפקידו אלא כפרס על נאמנותו ופעילותו במפלגה ולכן הוא לא צריך להיות יעיל, ישר או מוכשר. אף אחד לא יזיז אותו משם בגלל כישלונותיו או חוסר כישוריו. המפלגה עומדת אחריו. זה מה שחשוב לו. פקיד שהוא אזרח טוב לא יוכל אפילו להצביע על שחיתות במשרדו. גם על זה המפלגה תעניש אותו. דמוקרטיה אמיתית היא בחירה ישירה. אמנה דוגמאות מהיהדות. אנו קוראים בתנ״ך ובתלמוד שאין שלטון בלי רצון העם: ״אמר ר׳ יצחק אין מעמידים פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בציבור״.¹⁶⁶ ובתנ״ך: ״ויאמר שמואל אל העם לכו ונלכה הגלגל ונחדש שם המלוכה וילכו כל העם הגלגל וימליכו שם את שאול לפני ה׳״. הלוא שמואל כבר משח אותו בסוד, אבל הוא נהיה מלך רק אחרי שהעם קיבל אותו. לא מפלגה. כמו כן: ״ויבואו כל זקני ישראל אל המלך חברונה וימשחו את דוד למלך על ישראל״. והנה, גם כאן שמואל משח אותו בסוד, אבל מלך רק כשהעם קיבל אותו. יודעים אתם מה זה ״כבשת הרש״? ובכן, דוד המלך לקח את בת שבע ושלח את בעלה אוריה החתי. שימו לב, אוריה אינו יהודי! ובכן, דוד שלח אותו למותו במלחמה. הסיפור ארוך, נפלא ומלמד על הרוח הדמוקרטית ביהדות. כל נביא אחר בעמי הסביבה לא היה מעז לדבר למלך בלי שתהייה סכנה ממשית לחייו, אלא בישראל. נתן הנביא בא לעיני כל הקהל ואמר לדוד: ״מדוע בזית את דבר ה׳ לעשות הרע בעיניו. את אוריה החתי הכית בחרב ואת אשתו לקחת לך לאשה… ועתה לא תסור חרב מביתך עד עולם״. הסיפור המלא והמרתק מצוי בשמואל ב׳, פרק י״ב. דוד הכה על חטא, הודה באשמתו ובעצם כך לימד אותנו את ערך התשובה.

היום, אזרח לא יכול להטיח ביקורת צודקת במפלגתו ולצאת נקי וללא עונש.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון–הקליטה

עמוד 341