מורשת יהדות מרוקו

תקנה מח

תקנה משנת התט״ו

קובעת שרק הסופרים רשאים לחתום על כל השטרות

טופס הסכמה שלא יחתמו בשטרות כי אם סופרי בית ריף.

אנו ב״ד חתומי מטה, הסכמנו וגזרנו שמהיום והלאה לא יהיו חותמים בכל השטרות שיכתבו במדינה זו הן שטר חובות או משכונות או כתובות, כלל העולה כל השטרות שהם צריכים שיקנו מיד הזולת בהם, כי אם סופרי בית דיננו הצדק, וכל שטר שיבא לידינו ולא יהיה חתום בשני סופרים אין נזקקים לבעליו ואין דנין בו לא לזכות ולא לחובה, ולראיה שכך הסכמנו להיות מהיום והלאה חתמנו פה בעשרה ימים לאייר שנת ברוך תהיה ליצירה בכאן בפאס יע״א, והכל שריר וקיים. ע״כ נוסח ההסכמה הנז'

וחתומים עליה

החכם השלם הה״ר שמואל סירירו ז״ל

והחכם השלם הה״ר סעריה בר כה״ר שמואל אבן דנאן ז״ל

והחכם השלם הה״ר יצחק הצרפתי ברכ״ה ר׳ וידאל ז״ל

והחכם השלם הה״ר עמנואל סירירו ז״ל

נספח

בדין חתימת חשטר על ידי סופד ועד אחד.

אמנם בהיותי מתבונן לחשוב מחשבות אם הענין נכון כאשר נראה בתחלת ההשקפה או לאו, ראיתי שאף שיתברר מדברי הפוסקים שיש לו דין שטר מן הדין, מ״מ מטעם המנהג אין לו דין שטר אלא דין מלוה על פה, שכך קבלתי מרבותי הרבנים המובהקים כמוהר״ר וידאל הצרפתי זלה״ה וכמוהר״ר מנחם סירירו ולה״ה, וכן ג״כ קבלתי מהחכם השלם ספרא רבא דישראל כהה״ר דוד עוזיאל זלה״ה שהיו תמיר רבותי הנז' זלה״ה סומכים על דברי קבלתו שקבל מחכמים הראשונים בענייני התקנות והמנהגים, וקבלתי משלשתם שהיה מנהג קבוע בפאס יע״א מדורות ראשונים מחכמי קשטילייא זלה״ה חלקם בחיים, שכל שטר שאינו חתום בסופר ועד אין לו דין שטר, ר״ל דבעינן שיהא לפחות אחד מעידי השטר החתומים בו סופר מסופרי ב״ד הקבועים לכתוב שטרות, וכ״ש אם יהיה חכם רשום או דיין קבוע ואז יש לו דין שטר, ואף אם העד השני הוא הדיוט מהמון העם לית קפידא, אבל אם שני העדים החתומים בו הם הדיוטות מהמון העם ולא אחד בהם סופר קבוע לא אלים כחייהו למישוייה שטרא , ואינו נידון אלא כמלוה ע״פ, וזה בין בשטרי חובות בין בשטרי משכונות או מכירות או שכירות קרקע אדם וכלים או שטרי כתובות וכדומה.

וטעמא דמלתא כי המון העם לאו הלכתא גמירי, ואינם יודעים איזה דבר מועיל בו קנין סודר ואיזה דבר אין מועיל קנין וצריך שבועה, גם אינם יודעים דיני אסמכתא ושאר דינים הצריכים לעניני שטרות, גם כשמקנין בסודר אינם יודעים סודר זה מה טיבו והיאך ע״י הסודר יתחייב זה ויזכה זה, וחושבין שתפיסת הסודר הויא כעין שבועה ואין יודעין שתפיסת הסודר ענינה הקנאת חליפין כדכתיב (רות ד, ז) שלף איש נעלו ונתן לרעהו, גם אין יודעין שהנותן הסודר נעשה שליח לזוכה ונותן סודרו במקומו לקנות בחליפין בחריקיה דזכין לאדם שלא בפניו, ואם אינו יודע זה היאך יועילו מעשיו בסודרו על חבירו וכ״ש כשאינו יודע ענין הסודר מעיקרו מה טיבו כנז״ל, גם אין יודעין איזהו האופן המועיל בכל פרט ופרט, ולא עוד אלא שלפעמים קונץ בסודר או משביעין בתקיעת כף ומתנין תנאים כפי דעתם והולכים אל הסופר ומספרים לו הענין והוא כותב והם חותמין, והרי הסופר כותב אופנים המועילים כפי ידיעתו אשר לא צוו ולא עלתה על לבם והם חותמין על מה שלא היה ולא נברא ולא ידעוהו ולא נתכוונו לו כלל ואשתכח דחתמי אשיקרא, והסופר עובר על ולפני עור לא תתן מכשול.

יחס פאס כרך ב'- הצב״י מורי מרדכי עמאר ס״ט-תקנה מח משנת התט״ו [1655]קובעת שרק הסופרים רשאים לחתום על כל השטרות.

שליחותו של הרב אברהם פינטו למרוקו. אברהם חיים.

ועד עדת הספרדים בירושלים קיים קשרים מסורתיים עם קהילות רבות בעולם. היחסים עם קהילות במזרח (משרק) ובמערב (מגרב) היו הדוקים במיוחד. אנשי ארץ זו העריכו וכיבדו את יושבי הארץ מתוך זיקה חזקה דתית ורגשית לארץ ישראל.

שד"רי ארץ ישראל שפקדום, נתקבלו בחמימו רבה וקיבלו תרומות, נדבות, עיזבונות והקדשות, שהיו המקורות העיקריים להכנסות העדה בארץ השליחויות למערב החיצון (טריפוליטניה, תוניסיה ואלג'יריה) ולמערב הפנימי (מרוקו) היו בחזקת מונופולין בידי ועד עדת הספרדים עד מחצית המאה ה-19.

מאז היפרדות עדת המערבים בהנהגת הרב דוד בן שמעון (הרדב"ש) מעדת הספרדים, נשלחו שד"רים למגרב ולמקומות אחרים גם מעדת המערבים. הרשות לשלוח שד"רים נכללה בתנאי ההסכמים (פשרים) שנחתמו בין שתי העדות מידי כמה שנים.

ההסכמים חודשו בדרך כלל כשלא קוּים ההסכם הקודם, ואז פתחו ראשי העדות במשא ומתן מייגע להשגת הסכם חדש. הפשר האחרון בין שתי העדות נחתם באדר א' תרע"ב – 1913 לתקופה של עשר שנים. על פיו קיבלו המערבים תשעה אחוזים מהנטו מהכנסות הספרדים, לרבות הכספים שנאספו על ידי השד"רים, ואילו הספרדים קיבלו עשרים וחמישה אחוזים מהכנסות המערבים.

כמו כן הותר לכוללות המערבים לשלוח שד"רים בהתייעצות עם ראשי עדת הספרדים ובהסכמתם בלבד. אף על פי כן, כמה שליחים מן העדה המערבית הניחו מכשולים על דרכם של שליחי עדת הספרדים, הפיצו שמועות שווא על יחסי הוועד האחרון לעדת המערבים, הריקו את הקופות של עדת הספרדים והזהירו את הנדבנים לבלי תת אף פרוטה לשד"ר ספרדי.

מאז פרוץ מלחמת העולם הראשונה חלה הפסקה בשליחת השד"רים בכלל, ובשנים הראשונות לאחריה ניגש ועד עדת הספרדים לארגן מחדש את מוסד השליחות. ההכנסות ממקור זה הידלדלו מאוד בשנות העשרים והשלושים, בהשוואה לדורות הקודמים, ברם, השליחויות למגרב המשיכו לתפוס יחסית מקום חשוב.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, שיגר ועדת עדת הספרדים שלושה עשר שליחים לארצות המגרב, שהם כמחצית מספר השליחים שנשלחו ליתר חלקי העולם. שליח אחד יצא לשתי שליחויות (רפאל עזריאל) ושני שליחים (סעדיה אוחנה ואהרן בן שמעון), שנועדו לצאת לטריפולי ולתוניס, ביטלו את מסעם בגלל אי קבלת אשרות הכניסה הקונסולריות.

להלן רשימת השד"רים, יעדי שליחותם ושנות מסעם :

רפאל עזריאלי – טריפולטניה, תוניסיה ואלג'יריה – תר"פ – תרפ"ג 1920 – 1923

רפאל עזריאלי – אלג'יריה – תרצ"ב – 1932

אברהם פינטו – מרוקו – תרפ"א – תרפ"ד – 1921 – 1924

אליהו דנאן – מרוקו – תרפ"ה – תרפ"ו – 1925 – 1926

מאיר רופא – טריפוליטניה ותוניסיה – תרפ"ו – תרפ"ז – 1926 – 1927

רחמים שלמה מיוחס – אלג'יריה – תרפ"ו – 1926

מסעוד בן שמעון – מרוקו – תרפ"ה – תר"ץ – 1925 – 1930

שלמה עמאר – תוניסיה ואלג'יריה – תרפ"ט – תרצ"א – 1929 – 1931

שלמה אוחנה – מרוקו – תר"ץ – תרצ"ד – 1930 – 1934

חזקיה שבתי – טריפוליטניה ותוניסיה – תרצ"ג – 1933

דוד שטרית – אלג'יריה – 1934

אקיבא אביטבול – תוניסיה – תרצ"ד – תרצ"ה – 1934 – 1935

יעקב חי אביכזיר – מרוקו – תרצ"ז – תרצ"ח – 1937 – 1938

מרדכי אמוזג – אלג'יריה – תרצ"ח – תרצ"ט – 1938 – 1939.

הרבנים רפאל עזריאל ואברהם פינטו היו הראשונים שיצאו למגרב בשליחות ועד עדת הספרדים בירושלים לאחר מלחמת העולם הראשונה. אברהם פינטו היה הראשון שנשלח למערב הפנימי – מרוקו.

אין לנו בכתובים רבות על הרב אברהם בן ברוף פינטו. הבן, הרב אברהם פינטו, התגורר בעיר העתיקה בירושלים ברחוב חמידאן שברובע היהודי, בחצר (קורטיז"ו) שהייתה בחזקתו ובחזקת אחיו הבכור יוסף. היה מתלמידי הרב יצחק אשכנזי ונחשב לחריף ולשקדן גדול. פרסם חידושי תורה בקובץ התורני "המאסף" בעריכת הרב בן ציון קואינקה, ונחשב לאחד ממורי התלמוד המצטיינים בישיבת "תפארת ירושלים"  בית היוצר לחכמי הספרדים.

שנים מספר כיהן כרב בבוח'ארה והרביץ שם תורה, ובשנותיו האחרונות שימש חבר בבית הדין של הרב אברהם פילוסוף. מעת לעת יצא כשד"ר בשם עוללות עדת הספרדים שירושלים לקהילות שונות. נפר בכ"ג חשוון תרפ"ז – 1926.

שליחותו האחרונה הייתה למרוקו בשנים תרפ"א – תרפ"ד. ועד עדת הספרדים, שדן בנושא השליחות בכלל במשך ישיבות מספר בראשית שנת תרפ"א, אישר ביום ה' אדר א' את שליחותו למרוקו וגם קבע את חלקו של הרב פינטו – ארבעים אחוזים – עוד לפני עריכת שטר התנאים. כמו כן הוסכם בי"ז אדר ב', שהרב פינטו לא ייקח עמו פנקס שליחות. ההסבר הוא, שנדיבים אשר בדעתם לתרום סכום נכבד יחזרו בהם בראותם נדבות פעוטות של אחרים. חלף זאת נקבע, שהשד"ר ינהל יומן אישי, שבו ירשום את כל הנדבות שקיבל.

בכ"ד אדר ב' קיבל עליו הרב פינטו לטפל בהעברת הכספים שנאספו בידי השד"ר הקודם, הרב יקותיאל בן שמעון. המחלוקת בוועד עדת הספרדים בין הרבנים חמ"א ומאיר, בשאלת החתימות של מכתבי הוועד ובענייני כספים לטובת העדה, עיכבה את יציאתו.

עם יישוב המחלוקת ובחירת ועד פועל חדש בא' סיוון תרפ"א, נתאפשרו החתימות של שטר התנאים ומכתבי הבקשה וההמלצה לראשי הקהילות במרוקו. הבסיס לשליחות היה, כמקובל, שטר התנאים. מובאים הו עשרה תנאים, המפרטים את המשימות והתפקידים המוטלים עליו :

איסוף תרומות, איסוף הכספים מהקופות ומההקדשות ומינוי גבאים שירכזו את הכספים בין שליחות לשליחות. כן קבעו את החלוקה היחסית של הכספים בינו ובין ועד עדת הספרדים ( בדרך כלל, שני שלישים לוועד ושליש לשד"ר ).

הוא צויד במכתבי המלצה ובקשה לקול קורא בעברית ובצרפתית בחתימת ראשי העדה אל הרבנים הגבירים וראשי הקהילות שבמרוקו, שקיבלוהו בספר פנים יפות ושיושיטו לו את עזרתם למילוי שליחותו. חלקם נשלחו לפני יציאתו וחלקם במהלך השליחות.

לא ידוע לנו התאריך המדויק של יציאתו מן הארץ, אולם נראה שיצא כעבור שבועות אחדים למן החתימה של שטר התנאים. הוא הפליג מפורט סעיד והגיע לליסבון במחצית תמוז תרפ"א, שם שהה כארבעה שבועות. לאחר מכן ביקר בשתי עירם נוספות " בפארו שבדרום פורטוגל (במפרץ קאדיס) ובג'יברלטאר.בליסבון קיבל נדבות וקיבץ את כספי הקופות.

בפארו קיבץ את כסף הקופה וקיבל מטבעות כסף מפדיון נפש ונדבות לעילוי נשמה. בג'יברלטאר קיבץ את כספי הקופות בלבד בארבעה בתי כנסת ובשני בתים פרטיים ולא התרים, משום שבו בזמן ביקר שם שליח מטעם ישיבת המקובלים "בית אל" .

תחנתו הראשונה במרוקו הייתה טנג'יר, שאליה הגיע בכ"ד אב תרפ"א – 1921. הוא חזר אליה בי"ט חשוון תרפ"ב, וממנה יצא לביקור שני בג'יברלטאר, ובערב חנוכה שב למרוקו וביקר בזטאט. תחנתו האחרונה הייתה בסאוטה, שם קיבל כספים בי"ב אב תרפ"ד.

במהלך השנים האלה ביקר הרב פינטו בריכוזים היהודיים בערים וגם בכפרים, מהם נידחים שלא ביקרו בהם לפניו או שביקרו בהם שנים רבות קודם לכן. במהלך שני ביקוריו בעיר צפרו, אסף את הסכום הגבוה ביותר – למעלה מעשרים אלף פרנקים צרפתיים, בחמישים אחוזים יותר מאשר בפאס.

גם במקומות אחרים קיבל סכומים שלא היו להם תקדים.

אברהם חיים-שליחותו של הרב אברהם פינטו למארוקו-ממזרח וממערב כרך ב'

עמוד 174