המנהיג המזרחי הראשון-מרדכי נאור- בני משפחת מויאל בהמשך הדרך
יוסף מויאל נודע גם בנדבנותו. תדהר כתב עליו כי ״הרבה לפזר צדקה, וגם רעייתו נתנה צדקה ביד רחבה. בייחוד היה מחלק כסף לנצרכים בפורים ולפני הפסח. היה מחלק ליהודי יפו הנצרכים כסף, מצות ותפוחי אדמה. תמך בצורכי ציבור והיה ראש ומנהיג בעדת המערביים״.
בנו של יוסף מויאל – ד״ר שמעון מויאל: נולד ביפו ב-1866. רופא במקצועו שהרבה לעסוק גם בענייני ציבור. תרגם את התלמוד לערבית ופרסם מאמרים בעיתונים ובכתבי עת ברחבי המזרח. ביקש להוכיח לערבים, שתקפו את היהודים והציונות, ששיבת היהודים לארצם תביא ברכה לארץ, לתושביה כולם ולאזור. ב-1913 הוציא ביפו את העיתון בשפה הערבית צאות אל עותומניה, שבו באה לידי ביטוי עמדת הצד היהודי. היה ממייסדי אגודת ״המגן״, שעמדה בקשר עם מנהיגי הערבים והטיף לפעולה משותפת לסילוקה של טורקיה מארץ ישראל. נפטר בקיץ.1915
בנו של יוסף מויאל – דוד מויאל: נולד ב-1880 ביפו ולמד בבתי ספר בעיר, ולאחר מכן בקולג׳ ובאוניברסיטה האמריקנית בבירות. הוסמך לעורך דין בגיל 24 ובשובו לארץ היה עורך הדין היהודי הראשון שהופיע בפני בתי הדין העות׳מאניים. היה בידידות עם השלטונות האזרחיים והצבאיים הטורקיים (בזמן מלחמת העולם הראשונה), ומשום כך הורשה להישאר ביפו לאחר הגירוש ב־1917.
דוד מויאל היה אחד מראשי גואלי הקרקע בארץ. רכש חלקות גדולות בתל-אביב וסביבתה, שאפשרו את הרחבת השטח הבנוי. התמחה גם בחקלאות והייתה לו חווה חקלאית בנס ציונה, שבה ערך ניסיונות לטיפוח זנים. נמנה עם צירי אסיפת הנבחרים הראשונה מטעם הספרדים. כל חייו פעל לקירוב בין שני העמים, היהודי והערבי, בארץ.
שלום מויאל
אחיו של אברהם מויאל, שסייע לו בשליחותו הציבורית. עסק בנטיעת פרדסים ביפו ואף הרחק ממנה. כן היה ממניחי היסוד לבית העלמין של תל-אביב (לימים ברחוב טרומפלדור) ולבית הכנסת הספרדי ״אוהל מועד״.
שמואל מויאל
בנו היחיד של אברהם מויאל, לצד שש בנות. הוא היה איש עסקים ביפו ומחוצה לה ובין מפעליו הנודעים, יחד עם אחרים כמו שמעון רוקח ופרץ פסקל (שניהם קרובי משפחתו), מאיר אפלבוים, יחזקאל בלום ולייב לוי, היה נטיעת ״פרדס בהריה״, הפרדס הגדול ביותר בארץ בזמנו – בשטח שבין פתח־תקווה להוד השרון בימינו. הפרדס בעל 600 הדונמים עובד בשיטות המתקדמות ביותר, ורבים מחלוצי היישוב הודרכו בו בעבודה חקלאית.
בנו של שמואל מויאל – אהרון מויאל: נולד ב־1914. בוגר גימנסיה הרצליה ואוניברסיטת לונדון (משפטים). שימש בתור קצין בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. במלחמת העצמאות היה תובע כללי בחיל האוויר, ומאוחר יותר ־ הפרקליט הצבאי הראשי בצה״ל. השתחרר מצה״ל ב-1952. לאחר מכן היה מנכ״ל משרד הפנים.
יוסף אליהו שלוש
בן למשפחת שלוש הנודעת, שהייתה מחלוצות היישוב היהודי ביפו, עוד במחצית הראשונה של המאה ה-19. לפי המסורת המשפחתית הוא נקרא בשני שמות לזכרם של שניים מאחיו שלא הכיר, שטבעו בעת שהוריו הגיעו לחוף הארץ בסירה שנטרפה. הוא נשא לאישה בשנת 1887 את פרחה-שמחה מויאל, בתם של אברהם מויאל ורעייתו אסתר.
שלוש נולד ביפו ב-1870 והיה מנעוריו איש עסקים ואיש ציבור. עמד בראש המפעל המשפחתי לייצור מוצרי אבן ומלט ונחשב לבונה הראשון והחשוב ביותר של תל-אביב. הוא ורעייתו אסתר נמנו עם 60 המשפחות המייסדות של אחוזת בית. כקבלן גדול בתקופתו בנה שלוש את רוב בתיה הראשונים של השכונה.
יוסף אליהו שלוש שנשא לאישה את פרחה, בתו של אברהם מויאל היה איש רב פעלים ביפו ובתל אביב. בין השאר הוא היה הקבלן שהקים את רוב בתיה של שכונת אחוזת בית, כפי שיכולה להעיד המודעה. ראוי לשים לב שעבודת ילדים הייתה בעת ההיא מקובלת.
כשנה לאחר מותו של אברהם מויאל, שודכה לו בתו, פרחה, לאישה. סיפור ההיכרות שלהם, השידוך והאירוסין, ראוי לפירוט מלא, כפי שעשה יוסף אליהו שלוש בספרו סיפור חיי. שלוש נשלח ללמוד בבית הספר היהודי"תפארת ישראל״ בבירות. את דרכו לשם עשה באונייה, יחד עם יוסף מויאל(אחי אברהם) ושני בניו, שאף הם התעתדו ללמוד באותו בית ספר. כמה חודשים לאחר מכן, בשובו לבית משפחתו ביפו לחופשה, הוצע לו שידוך. וכך מתחיל סיפור התקשרותו למשפחת מויאל: ״באחד מימי חול המועד פסח, כשהתארח בביתנו הרב המערבי מירושלים, הרב משה מלכה, בסועדנו את ארוחת הצהריים, היללני אבי בפני הרב והראה לו את הספרים שנתכבדתי בהם על ידי הנהלת בית הספר. הרב, בשמעו את דברי התהילה, חייך ואמר: ׳הגיעה השעה לחפש לבנכם כלה בת טובים,. הורי נתנו את הסכמתם והתחילו לשוחח ביניהם בקטעי מילים שלא יכולתי לתפוס את משמעותם. אחר הצהריים, בשעה חמש לפנות ערב, בא הרב מלכה אל הורי ונכנס אתם בשיחה סודית. הרגשתי כי מדברים אודותי ושכולם מביעים אותות הסכמה ושמחה לדברי הרב.
״כשנכנסתי לחדרי ועיינתי בספר ניגשה אלי מרת אמי המנוחה והחלה לנשקני באומרה לי: 'החלטנו לשדך אותך עם כלה נעימה בת נכבדים, העלמה פרחה, בת המנוח סיניור אברהם מויאל, הידועה לך,. הקשבתי לדבריה ולא ידעתי מה להשיב על דבריה, כי נאלמתי דומיה והדיבר לא היה בפי. הורדתי עיני לארץ, מחריש ומתעמק במחשבותי. כשעזבתני אמי נשארתי בודד לעצמי, תוהה ומתפלא. רק בן שבע עשרה אנוכי, התחלתי זה עתה ללמוד, וכבר מדברים הורי ברצינות על שידוך בשבילי. אולם הבינותי יפה כי אסור לי בהחלט להרהיב עוז בנפשי ולהתערב בענייני הורי ולחוות דעה בדבר הזה. בזמן ההוא נערים גדולים ממני לא העזו לדבר עם הוריהם בדבר נישואין, אלא סמכו עליהם… ״עלי להתוודות על האמת שמצד אחד שמחתי להתחתן עם בת טובים ממשפחה מיוחסת ולצעירה נאה, ששמעתי שמעה הטוב והכרתיה עצמי מרחוק, על כן נקשרה בה מיד נפשי. מצד שני הייתה תשוקתי גדולה לגמור את לימודי והתחילה לענותני מלחמה נפשית פנימה. ״בליל שבת, כשהיינו מסובים כולם ליד השולחן ואחרי שקידשנו את היין, פנה אלי הרב מלכה שסעד אתנו בדברים האלה: 'הנה בחרתי לך כלה חרוצה, יפהפיה והגונה. בת גדולים וטובים, פרחה אל-עזיזה [היקרה], שהנך בוודאי מכיר אותה'. האדמתי מבושה והרגשתי בסמרמורת שעברה בגופי וזיעה קרה כיסתה את מצחי. ישבתי על מקומי ושתקתי. משיחת המשפחה הבינותי כי על פי דרישת הורי בא הרב מלכה בדברים עם משפחת הכלה, שהביעה את שביעות רצונה לשידוך וקבעו אל ליל האירוסין למוצאי שבת… ״בליל האירוסין, אחרי גומרי בסידור תלבושתי ותסרוקתי כיאות לכבוד היום, הלכתי בלוויית כל משפחתי לבית המחותנים. כשנכנסתי לבית רעד וחלחלה היו בכל גופי וסמרמורת באיברי. התאמצתי להתחזק אבל לא יכולתי להבליג על רגשותי העזים. גופי רעד וידי היו רטובות וקרות.
״האולם היה מלא אנשים ובחדר השני ישבו הנשים. את הכלה הושיבו על ידי ונשארה לשבת עד תום התנאים. עלי ציוו לנשק את ידי הוריה והורי, אולם לנו לא הורשה לא רק מגע, אלא גם דיבורים. כל היחסים שביני לבין כלתי הסתכמו רק בראייה חטופה מרגע לרגע, שתוצאותיה היו שפני סמקו מבושה ומרגש…"
יוסף אליהו חזר להמשך לימודיו בבירות, ולאחר חצי שנה הועמדה החופה. במשך כל אותה תקופה לא זכה לשוחח עם כלתו אפילו פעם אחת. בהיותו ביפו ארב לה ברחוב כדי להביט בה בלי שתרגיש.
החתונה נערכה ברוב עם בחג הסוכות, והייתה סיבה נוספת לשמוח: משפחת שלוש עברה לביתה החדש ״מחוץ לעיר״, בשכונה החדשה נווה צדק. אליה הביא החתן בן ה־17 את כלתו בת ה-15, והם היו נשואים באושר ובעושר כמעט 50 שנה, עד פטירתם של בני הזוג – תחילה האישה, ולאחר מכן הבעל, בשנת 1934.
שלוש היה מראשי הציבור בתל-אביב הנבנית, אך שמר על קשריו עם יפו שבה התנהלו עסקיו המסועפים ובמשך שנים היה חבר מועצת העיר. פעמים לא מעטות חילץ את עיריית יפו מתסבוכות שונות. כך היה גם ב-1923, עת הקים פנחס רוטנברג את תחנת הכוח הראשונה שלו בארץ, בתל-אביב. יפו הייתה בזמן ההוא העיר הגדולה ותל-אביב רק שכונה צפונית שלה, שהייתה לה עצמאות עירונית חלקית.
בעוד שהתל-אביבים נהנו מיתרונות החשמל, סירבה עיריית יפו להתחבר ל״חשמל היהודי״. על הסירוב הזה הצליח שלוש להתגבר בדרך מקורית: הוא העביר תזכיר לראש העירייה, עאצם ביי, שבו הוכיח בעזרת נתונים מפורטים כמה מפסידה העיר יפו בגלל אי שימוש בחשמל. ״הסברתי את יתרון האור על החושך ועמדתי על הגניבות הנעשות בחשכת הלילה״. הוקמה ועדה של שלושה – עלי מוסתקים המוסלמי, מסעוד סייג הנוצרי ויוסף אליהו שלוש היהודי, והיא החליטה לקבל את הצעתו של רוטנברג ״להאיר את יפר׳ מטעמים כלכליים בלבד. ראש העירייה יצא לחופשה, וסגנו חתם על ההסכם עם חברת החשמל. לאחר מכן טען עאצם ביי שלא ידע שסגנו חתם…
יוסף אליהו שלוש פעל כל חייו לקירוב בין ערבים ליהודים. הוא עשה מאמצים להוכיח לערבים כי אין סתירה בין התפתחות וגידול של היישוב היהודי לבין השאיפות של הערבים.
שלוש נפטר בתל־אביב באב תרצ״ד (יולי 1934), שלושה חודשים לאחר פטירת רעייתו פרחה-שמחה. הם הותירו אחריהם שישה בנים ובת אחת: משה, מאיר, אבנר, צדוק, הלל, יהודית ויורם.
משה שלוש התפרסם מאוד בשלהי 1936, כשנבחר לראש עיריית תל-אביב לאחר מות מאיר דיזנגוף. בעקבות מאבק ממושך בין השמאל לימין במועצת העירייה (שלוש היה מועמד השמאל והמרכז), התערב הנציב העליון הבריטי וקבע כי סגן ראש העירייה הקודם, ישראל רוקח, הוא שיהיה ראש העירייה. משה שלוש זכה להיות ראש עיריית תל-אביב במשך עשרה ימים…
המנהיג המזרחי הראשון-מרדכי נאור- בני משפחת מויאל בהמשך הדרך
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc
Almalki, Elmalki
Ethnique de Malaga, ville d'Espagne fondée par les phéniciens où des juifs étaient établis depuis l’Antiquité.
Ce nom figure dans les anciens documents espagnols et français sous les graphies de : Maleoue, Malaoui, Emeleque et Malaki.
Abraham Malaki, poète à Carpentras, près d'Avignon, vers la fin du XIIle s. Auteur suposé de l'introductionp aux Azharot d’Ibn Ga- birol, chantées les soirs de Pentecôte dans l’ancien Comtat-Venaissin et contenues encore dans les rituels des sephardim
Abraffim Malaqui, secrétaire de l׳«Aljama» de Majorque en 1318. Avec Isach Ben Aaaron, Ayon Choen et Yucef Barqui, il fut délégué pour présenter en 1327 une pétition au Régent Philippe. Ce dernier accueillit la demande et prit sous sa protection les juifs de Majorque et leurs biens
Don Jacob Emelequte, de Burgos, figure comme fermier de «Las Seis Monedas», de la Merindad de Can de Muño, en 1381
Don Abraham Maleque, orfèvre à Tolède, fit donation à l’abbé du Monastère de Santa Maria del Monte Sión de certaines propriétés dans cette ville, en récompense des «honneurs, grâces et bonnes oeuvres dont il a été et continue chaque jour à être l’objet de la part dudit monastère». Cette donation est faite suivant acte passé à Tolède le 12 février 1468
Raphaël Mordekhai Malqui, rabbin, médecin, astronome et philosophe à Safed en 1627. Auteur de Commentaires sur le Pentateuque
Ezra Malqui, fils de Raphaël (5), Grand Rabbin de Rhodes au XVIIe s. Auteur de Malki ba-Qodesh, Nouvelles sur les D'nihn de Pessah, Rosh ha-Shanah, Kippour et du Lulab (Salonique, 1749) Sepher Mitsvot Ha-Gadol ; Shemen ha-Maor (Constantinople, 1760), Nouvelles sur le Traité de Baba Mesia’Enot Mayim (Salonique, 1811), sermons, et En Mishpat (Constantinople, 1770), consultations juridiques
Isaac Elmalqui, figure comme témoin dans un procès devant le «Beth Din» de Fès en 1738
Ben Almalqui
Ben Elmalqui, Ben Elmalki, Marques
Même nom que l’antérieur, précédé de l’indice de filiation. Figure dans les anciens document s espagnols sous la graphie de : Abenmeleque.
Une branche de cette famille, originaire de Tétouan et établie à Tanger, ayant émigré au Brésil à la fin du XIXe s. changea son nom de Ben Almalqui en Marques (voir No. 728).
Mose Abenmeleque. Sa femme Clara, habitant San Martin, est mentionnée dans un procès de l’Inquisition, années 1486-1488
(Almdadsi) Elmdadsi
Mdadsi, Medadsi
Nom probablement dérivé de la vallée du Mdess, affluent de l’Oued Guigui chez les Béni Alaham, dans la tribu des Braber (Segonzac, 232). Autre graphie :
Messod Medadsi, rabbin marocain du XVIIIe s., mentionné dans le Mishpat va-Zedek li Ya'acob, de Jacob Abensur. MR.
Ben Elmdadsi, Ben Elmedadsi
Même nom que l’antérieur précédé de l’indice de filiation.
'Azuz Ben Elmedadsi, rabbin «Shohet» à Fès au XVIIe s. MR.
Almedionni, Elmediouni, Médionni, Mediuni, Medioni
Ethnique de la tribu berbère des Mediuna, fraction des Zenata qui, avant la conquête arabe, professait en grande partie le Judaïsme. Les forteresses de cette tribu au Maroc furent détruites au VIlle s lldriss 1er qui força leurs habitants à se convertir à l'Islam (Al Quartas). De cette tribu, qui occupait précédemment une partie du Moyen Atlas, ״on trouve aujourd’hui des descendants en Algérie du côté de Tlemcen et au Maroc au sud de Fès, dans la Chaouia aux environs de Casablanca, dans la fraction des Idrassen de la tribu des Béni Alaham, des Braber !(Seg'onzac 290), et au village de Médiouna au Cap Spartel, dans la banlieue de Tanger.
Ce nom a été légué par les Berbères en Espagne comme nom géographique et patronymique, en Catalogne et à Majorque sous la forme de Mediona.
Souvent orthographié : למדיוני
Samuel Elmediuni, rabbin à Fès au XVIIe s
Bahur Elmediuni, de Tlemcem, Jacob et son frère Mardochée, ainsi que Joseph et ses fils Shalom, Sa'adiah et Mordekhay, d’Oran, ׳figurent parmi ceux qui ont contribué à la publication du Sepher Zebahim Shelemim d'Abraham Anqawa
Joseph Medioni, inspecteur d’enseignement religieux des écoles de l’Alliance Israélite Universelle au Maroc en 1902.
Ben Elmediuni
Même nom que l’antérieur précédé de l’indice de filiation
(Almhadni) Elmhadni
Terme dialectal marocain dérivé de هدنة «Paix», «Le Pacifique»
Elmhaoudi, Mhaudi, Maudy
En dialecte arabe-marocain: «Le Médiateur» (pour conclure une affaire)
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc
Page 295