מורשת יהדות מרוקו

דוד חיון

דוד חיון־מוגרבי, בעלה של רבקה, בתו של אברהם מויאל שלה נישא ב-1912, היה אחד מעמודי התווך של המושבה ולאחר מכן העיר פתח-תקווה כמעט בכל שנות המחצית הראשונה של המאה ה־.20

הוא נולד בדמשק בניסן תרמ״א (אפריל 1881) למשפחה אמידה, שעלתה לארץ ישראל מצפון אפריקה ב-1852, אך בשל קשיי פרנסה העתיקה מגוריה לסוריה. הילד דוד נשלח תחילה לתלמוד תורה ולאחר מכן – כפי שהיה נהוג ברבות מערי המזרח – לבית ספר עממי (יסודי) של חברת ״אליאנס״(כי״ח). כישרונותיו הרבים הביאו לכך שמוריו שלחהו לבית המדרש למורים של כי״ח בפריז ובמקביל נרשם גם למחלקה לפדגוגיה בסורבון ולבית המדרש לרבנים.

חיון לא הסתפק בכל אלה ורכש השכלה אירופית רחבה וכן ידע מקיף בתחומי היהדות. הוא שלט היטב בצרפתית ובעברית ומנעוריו דבק ברעיון הציוני. אחד מידידיו בפריז היה הצעיר הירושלמי איתמר בן־אב״י, בנו של אליעזר בן־יהודה. בלימודיו בבית המדרש לרבנים הושפע מאוד ממורו פרופ׳ נחום סלושץ, שעודד את תלמידיו לעלות לארץ ישראל ולחיות בה.

את הסטאז׳ שלו בהוראה עשה בבית ספר של כי״ח בטוניס. לאחר שנת הוראה אחת נקרא למשימת חייו – לנסוע לארץ ישראל כדי לקבל את ניהולו של בית ספר כושל בפתח-תקווה – בית ספר ״הברון. חיון הגיע ל״אם המושבות״ בתחילת שנת הלימודים תרס״ה (1904/05), וגילה כי המוסד החינוכי שקיבל – שבינתיים שונה שמו לבית ספר יק״א – עומד במרכזו של פולמוס גדול, שכן החוגים החרדיים שהייתה להם השפעה גדולה במושבה התנגדו לקיומו של בית ספר כללי. בעת ההיא היו בו רק כמה עשרות תלמידים.

חיון ניהל את בית הספר יק״א, שב-1924 קיבל את שמו המוכר עד היום, בית ספר פיק״א, במשך 43 שנה, עד סיום שנת הלימודים תש״ז(1947). הוא הפך אותו תוך תקופה קצרה למוסד חינוכי מוביל במושבה, בעל כיוון לאומי ברור, בהשוואה לכיוון הצרפתי שהיה נחלתם של רוב בתי הספר הראשונים במושבות. זאת, בהשפעת פקידי הברון ויק״א.

עדות לכך יכול לשמש מכתב למערכת העיתון החרות, ששלח חיון לאחר שהעיתון פרסם ״פייק-ניוז״ לדעתו. לפי הידיעה, שהופיעה בגיליון של 24 באוגוסט 1909, בית הספר בהנהלתו של חיון מעודד את ה״צרפתיות״ על חשבון העברית. חיון השיב במכתב נרגז במיוחד: ״לכבוד עורך החרות שלום! בגליון יום ד׳ שעבר נתפרסם מכתב מהאדון פנסקי בשם ׳פתח תקוה הצרפתית׳, שכולו מלא עובדות מזויפות ושקרים, בכונה להרע לבית הספר שאני עומד בראשו. על דבריו הסותרים זה את זה והלעז שאין לו כל יסוד, אין לי תשובה אחרת בלתי: בוז לכתבן ולשקריו! מתפלא אני איך יכול העורך הנכבד לתת מקום בעתונו להתנפלות מוזרה כזו. בכבוד, דוד חיון־מוגרבי״.

חיון החליט, כבר בעשור הראשון של המאה העשרים להכניס בנות לבית ספרו – לצד הבנים. בכל פרסום של המוסד בעשרות השנים הבאות הודגשו המילים: בית הספר העממי המעורב

חיון לא רק שם דגש על חינוך לאומי־ציוני ועל אהבת עבודת-האדמה שכללה טיפוח גן־ירק גדול על ידי התלמידים, אלא גם העז לשבור ״טאבו״: לאחר עשרות שנים שבהן היה בית הספר מיועד לבנים בלבד, הוא הכניס ב-1908 אל הכיתות את בנות המושבה, ולא עזרו כל מחאות החוגים הדתיים והחרדיים. מעמדו של חיון במושבה היה כזה שמילה שלו הייתה תמיד האחרונה. במשך שנים רבות התנוסס על שלט בית הספר וגם בכל הניירת הרשמית שלו הכותר: בית הספר המעורב.

בית הספר פיק״א בפתח־תקווה היה מוסד חינוכי מוביל במשך כל השנים. המנהל חיון ראה בו חלק בלתי נפרד מחיי הקהילה וההורים היו תמיד מעורבים בכל הנעשה בין כותלי המוסד. אף שהיה חניך התרבות הצרפתית, הוא דגל, מיד עם כניסתו לתפקידו, בשיטת ״עברית בעברית״, כלומר שכל השיעורים יילמדו בעברית, דבר שלא היה מקובל עד אז ברוב בתי הספר. בית הספר בהנהלתו שם את דגש על החינוך הלאומי ועל לימודי תנ״ך, ספרות עברית והיסטוריה של ארץ ישראל.

רעייתו רבקה, בתו של אברהם מויאל, הייתה עזר כנגד בעלה לא רק בביתם, שנבנה סמוך לבית הספר, אלא גם במוסד עצמו. היא נפגשה עם תלמידים, ובעיקר עם תלמידות, ועודדה אותם ללמוד ולפעול לטובת המושבה.

דוד חיון היה גם איש ציבור בפתח-תקווה, חבר במועצה המקומית ונשיא הכבוד של העדה הספרדית. הוא נפטר בסתיו 1958, ובהלווייתו השתתפו מאות ממוקיריו, בהם תלמידים שלמדו בבית הספר עוד לפני מלחמת העולם הראשונה.

בשנת 1985, כשציין בית הספר – שנקרא לאחר פטירת מנהלו הוותיק ״בית הספר פיק״א על שם דוד חיון״ – 100 שנה להקמתו, ראתה אור חוברת מיוחדת. רבים מתלמידיו של חיון סיפרו על מורם ומנהלם הנערץ והאהוב. להלן כמה מדברים אלה: דבורה קריל: ״דוד חיון ורעייתו רבקה ידעו לקרב לביתם קרובים ורחוקים. היינו באים אליהם ותמיד מצאנו אוזן קשבת, תשומת לב ויחם של ידידות״.

דורה גרינברג-דגן: ״מר חיון דרש מתלמידיו שיופיעו לבית הספר בתלבושת צנועה, כדי לא לעורר רגשות קנאה ונחיתות בין התלמידים מעוטי היכולת״.

משה נאמן: ״מר חיון היה עדין־הליכות וידע לדבר עם כל אחד בסגנונו המיוחד. לא אזכור אותו יוצא מכליו. ראיתיו בסיטואציות שונות והוא היה תמיד מאופק, שולט בעצמו ומשרה סביבו הרגשת ביטחון ותחושת יושר״.

המשוררת אסתר ראב: ״בית הספר הכניס קרן־אור בחיינו. רצתי לבית הספר בחשק ובהתלהבות. המנהל נראה בעיניי כמישהו מיוחד במינו״.

ראש העיר לימים, דב תבורי: ״בראייה לאחור, קשה לי להיזכר במנהל בית ספר שהגיע לרמתו של מר חיון. הוא עורר יראת כבוד בלב חניכיו והיה אישיות חינוכית יוצאת מגדר הרגיל״. חולדה ספיר: ״מר חיון השרה בבית הספר אווירה מיוחדת במינה. הוא עורר בלב כולנו רגשות הוקרה, הערכה ודרך ארץ״.

הסופר יוסף חנני: "דוד חיון היה מאצילי הנפש, המשרים על סביבתם מאורם שלא זכו בו מן ההפקר. רוחו זו, האציל גם על בית הספר פיק״א, שאותו ניהל במשך שנים רבות ברוח ליברלית״

המשורר נתן יונתן, בוגר מחזור כ״ב, כתב על דוד חיון, בעקבות עונש שקיבל: ״…שפטני נא אתה אדון חיון ברחמיך, בקולך העמוק והמוכיח, וכבר מבט עיניו העייפות והמצועפות נוגע עדינות בשתי עיניי, אצבעותיו הרועדות מגששות לחרוש עמוק בתלתליי, וקול האליקנט שלו בלחן צרפתי מציף אותי. כל תוכחותיו באות בעצמותיי כמו שיקוי של אהבה וכבר נגזר העונש הצפוי: עידור ועבודת גינון כל האביב. לעולם אהיה אסיר תודה למי שזיכני להמיר שולחן כתיבה שומם בריח אדמה מפולחה, בשיגיונות אביב. והשנים, אף שחפזו, הותירו פה ושם מהתלות קטנות על פני הדף, כמו למשל נזיפותיו של האדון חיון וזעם המורים שבזכותם, אולי, חזרתי באיחור כבד למחברות ולספרים״.

דוד ורבקה היון הותירו אחריהם שלושה בנים: יגאל, אברהם ושלמה. יגאל נישא לד״ר אידה דנון, ושתי בנותיו הן סמדר – שנישאה ליעקב פרוינד, ורבקה – שנישאה לפרופ׳ נעם למלשטריך־לטר (שאימו זיוה לבית חומסקי נולדה בעקרון); אברהם נישא לרות קובלינר, ובתו היא רבקה אשר נישאה לדני רוזנטל; שלמה נישא ליהודית ברקר, ושני ילדיו הם רבקה חיון – שנישאה לד״ר רן כהן, ודוד היון.

המנהיג המזרחי הראשון-מרדכי נאור- דוד חיון.

עמוד 169