ארכיון יומי: 8 במאי 2024


איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- היצירה ההלכתית.

הסבר נוסף לגישת חכמי אשכנז ביחס לדברי הראשונים, עיקרה במפנה שחל בימי הביניים והייתה לנחלתם של החוגים המשכילים באירופה למן המאה הי"ב ואילך. היו שסברו כי למרות עליונותם הבלתי מעורערת של הקדמונים בכל התחומים – במעלות החוכמה, ברמה המוסרית, בידיעת הסודות, בקרבת אלוהים וכדומה – נודע ערך גם להישגים אינטלקטואליים בני הזמן, וכי אין מקום להנחה שהכול ידוע היה לראשונים, וממילא אין להסיק כי אם בם התעלמו מדבר, סימן הוא שדחוהו מחשיבות ואין כדאי לעסוק בו.  את ההסבר לאפשרות הזו הציגו הוגי הדעות של ימי הביניים בעזרת המשל המפורסם של "ננס הרוכב על גבי ענק ", לפיו, בני הקדם הענקים היו כולם, ועל כן אופק ראייתם רחב לאין שיעור, אך אנו – כלומר בנים של אותם ענקים קדמונים ואנו רוכבים על כתפיהם, וממילא רואים מעט הלאה מהם. בספרות ישראל מופיע משל זה לראשונה בתשובתו של רבי ישעיה די טרני, מחכמי איטליה נפטר סביב שנת 1250, שעה שנשאל איך הוא מעז לחלוק על רבי יצחק אלפאסי, בתשובתן כותב שהוא לא קיבל כל דבר שלא נראה בעיניו אף אם אמרו יהושע בן נון, וכנימוק לדבריו הביא משל זה משם פילוסופים נוכריים.

 

שיטה זו הרואה בדברי האחרונים תוקף וחוזק על דברי הראשונים, נתמכת בכלל ההילכתי ׳הלכתא כבתראי׳. כלומר, ההלכה כדברי האחרונים לעומת הראשונים. והרבה מחכמי אשכנז פירשו משמעות ׳אחרונים׳ כפשוטו, שחכמי כל דור ודור נחשבים אחרונים לעומת קודמיהם. בעוד חכמי ספרד פירשו כלל זה רק לגבי חכמי התלמוד (ראה תשובות ר׳ משה אלאשקר, סימנים נד, פד וצד).

גם הרא׳׳ש הגיב על דברי הראב׳׳ד שהבאנו למעלה שאין לחלוק עתה על דברי גאון, ואומר: ״אבל אם לא ישרו בעיניו דבריהם (=של הגאונים) ומביא ראיות לדבריו… יפתח בדורו כשמואל בדורו… ויכול לסתור דבריהם כי כל הדברים שאינם מבוארים בש׳׳ס… אדם יכול לסתור ולבנות אפילו לחלוק על דברי הגאונים״ (פסקי הרא״ש, סנהדרין פרק ד סימן ו). וחזר על הדברים בתשובותיו ביתר תוקף: ׳כי מי לנו גדול כרש״י שהאיר עיני הגולה בפירושו, ונחלקו עליו בהרבה מקומות יוצאי יריכו רבנו תם ורבנו יצחק וסתרו את דבריו. כי תורת אמת היא ואין מחניפין לשום אדם׳(כלל נה, סימן י); ר׳ שלמה לוריא מחכמי מזרח אירופה, נפטר ב־1573, בעל אישיות תקיפה ועצמאית, בספריו מביע דעתו בתוקף נגד כל הפוסקים. בהקדמה ראשונה לספרו ״ים של שלמה״ כותב: "לא אאמין לשום אחד מן המחברים יותר מחבירו אף שיש הכרע גדול בין מעלותם… מכל מקום התלמוד הוא המכריע וראיות ברורות יתנו עדיהן ויצדקו". ושם בהקדמתו למסכת חולין, ביקר קשות את הנגררים אחרי הפוסקים מבלי לבחון את פסקיהם אם הם מתאימים עם המקורות. ובחריפות רבה הוא יוצא נגד סמכותו של הרמב״ם ור״י קארו, ואחרים. וכן בתשובותיו (סימן צח) כותב: ׳ואם היה ר׳ שמעון בר יוחאי עומד לפנינו וצווח לשנות המנהג שנהגו הקדמונים לא אשגחינן ביה׳. ור׳ יעקב עמדין שפעל במחצית השנייה של המאה ה18־ בגרמניה נפטר 1776, מרבה להשיג על הראשונים בלשון בוטה. להלן דוגמה אחת מספרו ׳מור וקציעה׳ הוא כותב על ר׳ יוסף קארו שטעה טעות כפולה ושטעות זו טעו בה גם רשב׳׳א ורבינו ירוחם. ר׳ חיד״א כשמביא דבריו כותב ׳ונבהלתי מראות מפני היד שנשתלחה לכתוב כך על גדולי עולם שאין חכמי דורנו כדאים להיות תלמידיהם…׳. ומוכיח שהטעות היא של המשיג(מחזיק ברכה, סימן קע. וראה שם, סימנים רמד ותרצה).

 

  1. 3. התבססות על מקורות הפוסקים בלבד

מאפיין נוסף בדרך פסיקתם של חכמי הספרדים הנובע מיחס של כבוד לראשונים, ומקבלת דבריהם כמחייבים, והוא: שבדרך כלל נקודת המוצא לדיוניהם בתשובות, הם מקורות הפוסקים. הם נמנעים מלהתחיל את פסקיהם במקור ההלכה בתלמוד, ומדיון מפולפל בפירושה. ומתבססים רק על תשובותיהם של הראשונים. כמו תשובות הרשב״א, הר״ן, הרא״ש, ריב׳׳ש ורשב״ץ. דברי הראשונים הם בסיס לדיוני המשיבים בדורות הסמוכים לגירוש. ספרי התשובות של ר׳ יוסף בן לב, ר׳ שמואל די מדינא, ר׳ לוי בן חביב ור׳ משה די טראני, ועוד, משופעים בשימוש רב בתשובות אלו. ואם לפעמים מובא בהם גם מקור תלמודי, הרי הוא מלווה רק בפירושם של הראשונים ואין הם מעלים פירושים חדשים משלהם, אלא לעתים רחוקות. כלומר בדיוניהם מתרכזים בעיקר בפתרון הבעיה הנדונה, בלי לסטות לדון בנושאים צדדיים, כמו פירוש מקור או ויכוח על פירושו. מגמה זו של הסתמכות רק על דברי פוסקים, מתחזקת עוד יותר בספרות התשובות של חכמי הספרדים מהמאה ה71־ עד המאה ה־20. למשל בחיבוריו הרבים של ר׳ חיים פאלאג׳י, אין כמעט ציטוט מהתלמוד, רק מהשולחן ערוך ופוסקים אחרונים. ר׳ נחמן אבן סונבל ממגורשי ספרד שבאו לפאס (המאה ה-16), כותב בתשובה לר׳ צמח דוראן: "ואל נא תשת עלינו חטאת אשר לא הבאתי ראיה כי אם מבעל הטורים, כי אין מורין מתוך משנה גם לא מתוך תלמוד, כי אם מתוך מעשה ודברי הפוסקים בהלכה למעשה. ומן הפוסקים, הקרוב אלינו הוא אשר דברתי אליכם" (חוט המשולש א, סימן נו). וזו הדרך בה נקטו אף חכמי מארוקו כמו רבי יהודה בן עטר ור׳ יעקב בן צור, שניהם מחכמי פאס במאה הי׳׳ח, ואחרים. גם בכותבם תשובות ופסקים ארוכים, אין הם מביאים סוגיות מן התלמוד אלא לעתים רחוקות, וגם אז לא על מנת לפלפל בהן, אלא להראות בהן המקור לפרט מפרטי התשובה.

 

דרך זו שונה מדרכם של חכמי אשכנז, כי גישתם למקורות התלמודיים הייתה יסוד מוצק לפעולתם הפסקנית. הם פותחים את דיונם במקור התלמודי, תוך כדי דיונם מפלפלים בפירושו או בפירוש דברי התוספות במקום, ותוך הדיון בנושא המרכזי הם מסתעפים ודנים בנושאים קרובים או שוליים. דבר המאריך ומסרבל את התשובה לשאלה הנידונה. דעתם לא הייתה נוחה מהשיטה להסתמך רק על הגאונים והראשונים, גם כשאין חולקים להלכה על סברתם.

 

איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- היצירה ההלכתית.

עמוד 13

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
מאי 2024
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר