מורשת יהדות מרוקו

אולם בזה עדיין לא נסתיים הדחף הספרותי שלו. עכשיו חש צורך לחזק ולהרחיב את היסודות העיוניים של נס הגאולה הגדול. זמן קצר לאחר שהשלים את הטרילוגיה שלו, כתב את חיבורו ״שמים חדשים״, שבו ביקש להוכיח על־פי סדר הרקיעים את תורת הבריאה (ex nihilo) ולהתאים תיאוריה זו להשקפתו של הרמב״ם. אחר־כך חזר אל פירושו לישעיהו, שבכתיבתו התחיל בקורפו, אלא שבהשפעת השקפותיו המשיחיות לבש עכשיו אופי חדש לגמרי. ב־19 באוגוסט 1498 הושלם הפירוש לישעיהו, ואחר־כך, ב־6 באוגוסט 1499, השלים את פירושו לתרי־עשר, ונדמה היה שעם סיומה של עבודה זו בא הקץ לכתיבה הגועשת שבה היה נתון זה קרוב לארבע שנים.

בפירושו לישעיהו, כמו גם בכל אחד משלושת החלקים של הטרילוגיה המשיחית שלו, צפה אברבנאל את התרחשותו של מאבק עולמי בין העולם הנוצרי ותורכיה, שיארע בעתיד הקרוב. וכאילו כדי להוכיח את אמיתותן של תחזיות אלו, נראו באופק – זמן קצר לאחר שהושלם פירושו לישעיהו – ענני מלחמה שבישרו את מלחמה תורכיה־ונציה, שפרצה ביוני 1499. ב־28 ביולי נחלו התורכים ניצחון, בקרב הימי הגדול בסאפינצה, וזמן קצר אחריו השתלטו על לפאנטו וכבשו את רובו של הפלופונסוס. אבל בשנה שלאחר מכן התהפך גלגל המלחמה כשהביסו הוונציאנים, בעזרת כוחות ספרדיים, את התורכים בקפלוניה. במונופולי, הבסיס הימי הוונציאני, ודאי הורגש רישומה של המלחמה היטב, ואף־על־פי שאין בידנו שום עדות ישירה לתגובתו של אברבנאל לתהפוכותיה של אותה מערכה מכרעת, ודאי שרוי היה במתח גדול בתקופת המאבק התורכי־הוונציאני, כי ידוע לנו שהמתין בדריכות להתגשמות נבואותיו.

קשה להאמין שכל אותן השנים נשאר אברבנאל מנותק ממשפחתו.אולם רק אחר המלחמה התורכית־הוונציאנית מוצאים אנו אחדים מבני־משפחהו במונופולי או בסביבתה. ב־6 בפברואר 1501 ביקר יוסף, אחיינו של אברבנאל, במסינה את גונסאלוו דה קורדובה^, (שחזר ממסע המלחמה שלו נגד התורכים רק בחודש הקודם), ומתקבל ביותר על הדעת, שיוסף נפגש באותה הזדמנות גם עם אברבנאל. באותה שנה אנו מוצאים את אחיו של יוסף, יעקב, שוהה ואפילו עושה עסקים בנמל בארי, הסמוך למונופולי, ואת יהודה אברבנאל מבקר במשכן אביו בבארלטה, אף היא נמל באפוליה על הים האדריאטי, מצפון לבארי. ברור שהמשפחה כולה, שנמשכה אל אברבנאל, עקרה לחלק המזרחי של הממלכה; אולם רק לשהייה ארעית, שכן בנאפולי הושב המצב לקדמותו והמלך השליט, פדריגו ירשו של פראנטה II, האיר פנים ליהודים, ובפרט למשפחת אברבנאל. אין ספק שנטייתו הידידותית של המלך המריצה גם את דון יצחק לחזור לנאפולי העיר. וכך, ב־10 במאי 1501 הוציא המלך צו לשלטונות של בארלטה לעזור לדון יצחק אברבנאל ״המכובד״ ו״היקר לנו״, כמו גם לבנו יהודה ולמשפחותיהם, לערוך את נסיעתם המתוכננת לבירה. צו מעין זה רמז על הזמנה מלכותית. אבל בעצם השעה שבה הגיעה הזמנה זו לבארלטה, ובעוד בני משפחת אברבנאל מתכוננים, כמסתבר, ליציאה, התרחשה סופה מדינית נוספת, שעתידה היתה במהרה לעשות שוב שמות בממלכת נאפולי האומללה: התחילו ההכנות לפלישה הצרפתית השניה.

ב־1 ביוני 1501 עברו חילותיו של לואי XII, יורשו של שארל VIII, את הרי האלפים בדרכם לנאפולי, בהתאם לחוזה צרפתי־ספרדי חשאי, שאחד מתנאיו היה חלוקתה של נאפולי בין שתי המעצמות הללו. ב 5 ביולי התחילו חילות ספרד, ובראשם שוב גונסאלוו דה קורדובה, בפלישתם לנאפולי מדרום, ולאחר שלושה ימים, ב־8 ביולי, חצו הצרפתים את הגבול הנאפוליטני מצפון. יהודה אולי הרחיב עוז בנפשו ללכת לנאפולי, אבל דון יצחק, שמשוכנע היה שהמלחמה קרובה לבוא ושמצבה של נאפולי נואש, נמנע מלצאת לדרך. אולם אין זה מתקבל על הדעת שנשאר בבארלטה, שלפי חוזה החלוקה נועדה ליפול לידי הספרדים. מסתבר ביותר שחזר למונופולי, שעדיין היתה תחת שלטונה של ונציה, ועד 1509 אכן עתידה היתה להישאר בידי הוונציינים.

חודש לערך מיום שהתחילה הפלישה קרסה ממלכת נאפולי. השלום הושב על כנו. אבל אברבנאל לא זז ממונופולי. בעת ההיא כתב את חיבורו ״מפעלות אלוהים׳ יצירתו הפילוסופית החשובה ביותר ועם זה – האמנותית ביותר. ב״מפעלות אלוהים״ אנו מוצאים, כפי שרמזנו, ביטויים של הערצה גדולה לאפלטון, ואפשר לייחס תופעה זו לא רק לאווירה האינטלקטואלית של איטליה, שבה נכתב הספר, אלא גם להשפעתו המיוחדת של בנו, יהודה. בשעה שזה האחרון ביקר אצל אביו בבארלטה, כבר חיבר יהודה את החלק הראשון של ספרו, Dialoghi d'Amore, ומתוך ששקוע היה במחשבות, שנתן להן ביטוי ביצירה נאו־אפלטונית זו, אין ספק שדן עליהן עם אביו. יתר על כן: ל־Dialoghi d'Amore ול״מפעלות אלוהים״ יש כמה רעיונות יסוד משותפים, למרות מה שנבדלים הם בתיזה העיקרית שלהם. בעוד שמטרת Dialoghi היא להסביר את פעולתו של עקרון האהבה האלוהי ביקום, המטרה של ״מפעלות אלוהים״ היא לחשוף את פעילותו של עקרון הכוח האלוהי. כמו ב״שמים חדשים״ כך גם ב״מפעלות אלוהים״ ביקש אברבנאל לחזק את התיאוריה שלו על אפשרותה של גאולה אלוהית בדרך נס.

ביולי חזרה ופרצה המלחמה – הפעם בין ספרד לצרפת – לשם השגת הבעלות על כל ממלכת נאפולי. בארלטה, שבה מצאנו את דון יצחק ואת בנו זמן קצר לפני הפלישה הכפולה, שימשה עכשיו מצודה עיקרית לחילותיו הנצורים של גונסאלוו. אולם ב־28 באפריל 1503 הגיח המצביא הגדול מן ״המאורה הישנה״, כפי שהתחילו מכנים את בארלטה, נחל את נצחונו המכריע בסריניולה, ולסוף, ב־14 במאי, נכנס עטור ניצחון לנאפולי. לחתנו של אברבנאל, יוסף, כבר היה, כפי שראינו, שיג ושיח עם גרנסאלוו־ ב־1501, וזמן קצר אחר הכיבוש נעשה יהודה רופאו הפרטי של גונסאלוו. אולם דון יצחק החליט, כנראה, שלא לחזור לטריטוריה ספרדית. לפיכך, כשביקר אצלו בנו יוסף במונופולי, זמן קצר לאחר שהושב השלום על כנו, והזמין אותו לצאת עמו לוונציה, שבה עסק יוסף ברפואה, ודאי קידם אברבנאל בברכה את ההזמנה.

תקופת ישיבתו במונופולי נסתיימה, איפוא, אחר שבע שנים וחצי. אברבנאל בילה במקום זה אחת מן התקופות הסוערות ביותר בפוליטיקה האיטלקית והאירופית, שהיתה גם התקופה היצירתית ביותר בחייו. הדבר נתאפשר במידה רבה הודות למקומה ומצבה המיוחד של מונופולי. כי אף־על־פי שמונופולי נמצאה תמיד בזירת מלחמה, היתה גם אי של שלום. וכך ניתנה לו, לאברבנאל, בעיר זו ההזדמנות להתבונן מקרוב במאורעות המתהווים ולהיות במגע ישיר עם המתרחש, ועם זה לנתח את הדברים בשלווה ולסכם את מסקנותיו בכתב. בדרך כלל חביבים על אדם מקומות שבהם שפעו כוחות יצירתו, ונראה שישיבתו במונופול^, נתחבבה על אברבנאל,  שאם לא כן לא היה נשאר בה זמן רב כל כך. על כל פנים, כשנפרד מעיירת המבצר הקטנה שעל חוף הים האדריאטי, לא חש את טעמה המר של אכזבה שהרגיש בתום תקופות אחרות של חייו.

 בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005- נאפולי: תקוות ואכזבות

עמוד 103

פרשת קדושים

אפרים חזן

קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ  ה' צְבָאוֹת

פרשת קדושים פותחת בדרישה נמרצת "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם", ובסיומה "והייתם לי קדושים כי קדוש אני ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (כ, כו). על משמעותה של מצוה זו נחלקו רש"י והרמב"ן, רש"י רואה בה ציווי של  התרחקות מן העריות, ואילו רמב"ן מוצא כאן ציווי כולל של התקדשות מתאוות העולם המוּתרות על ידי התורה, אך כל  המרבה בהן מתרחק מן הקדושה ומתקרב אל הבהמיות, והוא מוגדר בידי הרמב"ן כ"נבל ברשות התורה", ביטוי שהפך לאמרה המציינת כל מי שעושה מעשים לא ראויים ומסתתר מאחורי חוק פורמאלי. דומה כי ההנמקה "כי קדוש אני" והתוספת "להיות לי" תומכים בכיוון הפרשנות של הרמב"ן, ומחברים אותנו אל מעמד הר סיני, אל  ההבטחה "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו) ואל מקראות נוספים, כגון פרשת ציצית, החותמת בפסוקים " לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם: אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם (במדבר טו, מ-מא). לשון הכתובים קושרת את הקדושה לשייכות לקב"ה "והייתם לי" "להיות לי" "תהיו לי" "קדושים לאלוהיכם". שייכות זו משמעה לשאוף להתקרב אליו וללכת  בדרכיו, וכפי שהבינו זאת חז"ל (ספרא שמיני י)  "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה' (ויקרא יא, מד), כשם שאני קדוש כך אתם קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם היו פרושים". פסוק זה הבא כמעין סיכום לעניין המאכלות האסורים ומדרשו באים לציין כי אין קדושה לאדם אלא בקיום מצוות האל, "וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים", ובלשון הספורנו "והייתם קדושים – כדי שתהיו קדושים ונצחיים בהכירכם את בוראכם והלכתם בדרכיו" וכפירוש רש"י לדברים  יא, כב " ללכת בכל דרכיו – הוא רחום ואתה תהא רחום, הוא גומל חסדים ואתה גמול חסדים".

רבי חיים בן עטר הוא "אור החיים" הקדוש, מפרש "קדושים תהיו – לשון עתיד –  פירוש אין הפסק למצווה זו", בעקבותיו י' ליבוביץ[1] מרחיב ומדגיש כי הביטוי "כי קדוש אני" לגבי ה', מציין מציאות של קדושה קיימת, זו המיוחדת לקב"ה "ומאידך קדושה לגבי האדם, הן האדם היחיד והן עם ישראל בכללותו, במקרה זה אין הקדושה מופיעה כמציאות או כתכונה נתונה, אלא היא מופיעה כדרישה ותביעה המוצגות לאדם. "קדושים תהיו" משמעו, שאין אתם קדושים, אלא "והתקדשתם  והייתם קדושים", וכן "והייתם לי קדושים כי קדוש אני". קדושה במציאות האנושית היא משימה המוטלת על האדם…האדם בכוחותיו הוא ובמאמציו המתמידים ובלתי פוסקים מצוּוֶה לרוכשה…"

אכן, קדושת ה' שהיא מעל לכל קדושה ומעל לתפיסת האדם וליכולת הלשון להביעה, לפיכך  נתבקשה לשון אחרת, ביטוי הבא מעולם אחר שכולו קדושה. ביטוי כזה נמצא בדברי ההערצה וההקדשה של המלאכים והאופנים וחיות הקודש המלווים את ה': שני משפטים שנגלו לנביאים בעת הקדשתם. את המשפט הראשון השמיעו מלאכי עליון בחזון הקדשתו של הנביא ישעיהו. לאחר תיאור הפמליא של מעלה מספר הכתוב (ישעיהו  ו, ג) וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ", את הפסוק השני שמענו בחזון הקדשתו של יחזקאל (ג, יב) יחזקאל "בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ". ההכרזה המשולשת "קדוש קדוש קדוש" מפי המלאכים מציינת אפוא את הקדושה המוחלטת של הקב"ה ומהווה מרכז "הקדושה הנאמרת בתפילה, ובכך מדמה המתפלל עצמו למלאכי עליון ומתוך כך הוא מצהיר על מחויבותו לקדש את עצמו. אכן, הקדושה נאמרת ארבע פעמים ביום: בחזרת העמידה בתפילות שחרית ומנחה בציבור, וברצף  התפילה בברכת יוצר ובקדושה דסדרא.

תחושת השגב והרוממות באמירת הקדושה  הביאו פייטנים בכל הדורות לעטר את אמירת הקדושה הן זו שבתפילת העמידה והן זו שבברכת היוצר בפיוטים מיוחדים, שעיקר עניינם גדולת האל, עצמת הקדושה ותיאור פמליה של מעלה המקדישה את הבורא וכנגדם עם ישראל  "קבוצי מטה" המצטרפים אליהם ומקדישים  את ה' אלוהיהם.

הפיוט המובא בזה הוא פיוט אופן אשר ייעודו לעטר את קדושת היוצר לאחר ההכרזה "קדוש קדוש קדוש" ולקראת האמירה "והאופנים וחיות הקודש…"

               יוֹדְעֵי עֶרְכִּי/ יִרְאֵי ה'

               הֱיוּ קְדוֹשִׁים/ כִּי קָדוֹשׁ / אֲנִי ה'

               יָהּ בְּרוֹם נִבְדַּל/  עַל כֹּל מִתְנַשֵּׂא

               בְּהוֹד וְלֹא יִדַּל / שָׁמָיו מְכַסֶּה

5            בְּעֹז וְלֹא יֶחְדַּל / אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה 

               וְעַתָּה יִגְדַּל  / כֹּחַ ה'

               הֱיוּ קְדוֹשִׁים / כִּי קָדוֹשׁ / אֲנִי ה'

               צוּרוֹת אַרְבַּע/ בִּמְרוֹם מְעוֹנוֹ

               עֲלֵיהֶם קָבַע / כִּסֵּא מְכוֹנו

10           בִמְרוֹמוֹת שֶׁבַע /עוֹשֵׂי רְצוֹנו

               יְשִׂיחוּן בְּמַבָּע / בָּרוּךְ כְּבוֹד ה'

               הֱיוּ קְדוֹשִׁים / כִּי קָדוֹשׁ / אֲנִי ה'

               חֲיָילֵי חַשְׁמַלִּים/ מְסַפְּרִים הוֹדוֹ

               וְכָל בְּנֵי אֵילִים/ הוֹגִים יִיחוּדוֹ

15           לָז לְלָז שוֹאֲלִים/ אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ

               אָמְנָם גְּדוֹ[לִים] /מַעֲשֵׂה ה'

               הֱיוּ קְדוֹשִׁים / כִּי קָדוֹשׁ / אֲנִי

               קֹול מַאֲדִּירִים/ לְאָיוֹם וְנוֹרָא

               שְׁמוֹ מַאֲמִירִים/ בְּפַחַד וּמוֹרָא

20           מְחִשִׁים מְמַהֲרִים/ לְנֶאְזָר בִּגְבוּרָה

               אוֹמְרִים קָדוֹשׁ / קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ  ה'

               הֱיוּ קְדוֹשִׁים / כִּי קָדוֹשׁ / אֲנִי ה'

1. יודעי ערכי: ישראל שמכירים בחשיבותו, ערכו, של הקב"ה, על פי יח' כ, מד ועוד. יראי אל: ישראל. 2. היו… ה': על פי ויק' יט, א: כ, כו. 3. נבדל: מופרש וקדוש. 3­-4. על… בהוד: על פי דה"א כט, יא. ולא  ידל: לא יתמעט. שמיו מכסה: הקב"ה. על פי תה' קמז, ח. 5. אומר ועושה:  הקב"ה, על פי ברכת 'ברוך שאמר'. 6. ועתה… ה': על פי במד' יד, יז. 8. צורות ארבע: אלו חיות הקדש, על פי יח' א, ה ואילך. מעונו: משכנו של הקב"ה.  9. כסא מכונו: כסא כבודו של הקב"ה, על פי תה' פט, טו ועוד. 10. במרומות שבע: על פי בבלי חגיגה יב ע"ב  "…ריש לקיש אמר: שבעה, ואלו הן: וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות". עושי רצונו: כינוי המלאכים, על פי תה' קג, כא. 11. ברוך… ה':  על פי יח' ג, יב. 13. חיילי חשמלים: המלאכים, על פי יח' א,ד. הודו: של הקב"ה. 14. בני אלים: המלאכים, על פי  תה'  כט, א; פט, ז. הוגים: מלשון הגייה, דיבור. ייחודו: מוסב על הקב"ה. 15. איה… כבודו: מתוך קדושת הכתר בתפילת מוסף: 'משרתיו שואלים זה לזה איה מקום כבודו וגו'. 16. אמנם… ה': על פי תה' קיא, ב.  18. מאדירים: מהללים משבחים. לאיום ונורא: לקב"ה. 19. מאמירים: מרוממים. 20. לנאזר בגבורה: לכבוד הקב"ה, על פי תה' סה, ז.   

הפיוט המובא בזה על פי כתבי יד מן הגניזה, כפי שהעלתה תלמידתי איריס בלום כהנא בעבודת הדוקטורט שלה, הפיוט מיוחס מספק לרבי יצחק אבן גיאת על פי האקרוסטיכון "יצחק", מיקומו בין פיוטי ספרד וסגנון כתיבתו, אך אין לגביו  ייחוס מפורש.

קדושת היוצר, כמשתמע משמה, משולבת בתפילת יוצר, לאחר תיאור העולם המתחדש עם בוקר, זהרי החמה והמאורות, שנתן ה' לשמש את העולם, הם, בעצם הימצאם, מספרים גדולת ה' וגבורתו, נשמעים למרותו ומקבלים עליהם עולו. ובדומה לצבאות השמים, כך גם צבא מלאכי מרום משרתי עליון, אלה היצורים הנפלאים והנשגבים המתוארים כאן בגדולתם ובתפארתם: "כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גיבורים" וכו'. מתוך תכונות נשגבות אלה הם "מקבלים עליהם עול מלכות שמים", והם "עושים באימה וביראה" רצון ה' יתברך. ומתוך עמידה זו הם אומרים קדושה, הפסוקים מישעיהו (ו, ג) ומיחזקאל ( ג, יב), ואילו הפסוק "שמע ישראל", הנאמר בקדושת מוסף נעדר מקדושה זו, שכן אין הוא עניין למלאכי מרום, ולא מצאנוהו נאמר בפי מלאכים.

הבולט בקדושה זו שהיא כולה תיאורית. היא מתארת את המלאכים ואת אמירת הקדושה בפיהם, ואינה קוראת לישראל לעשות כמותם. לפנינו אפוא "סיפור דברים", כלומר תיאור מעשה המלאכים – כך מקדישים מלאכי מרום, מה שאין כן בקדושת העמידה. שם אנו מוצאים הכרזה – אנו מקדישים את הקב"ה כשם שמקדישים המלאכים. וכיון שכך, אין מוסיפים על הפסוקים שמסרו לנו הנביאים מפי המלאכים.

יחד עם זה יש לזכור, כי גם תיאור המאורות שבראשית הברכה, וגם תיאור המלאכים ואמירת הקדושה שלהם, שניהם ללמד יצאו, לאמור – המצב טבעי הוא, כי כל הבריאה כולה תישמע לבוראה, תעריץ את בוראה ותספר גבורותיו, אם במילים ואם בעצם קיומה. אנו, בני האדם, אין לנו אלא ללמוד מן הטבע וממה שמעל לטבע, ולקבל עלינו עול מלכות שמים באהבה, ואף אם הדבר אינו נאמר במפורש בקדושת היוצר. את האמירה המפורשת וההשוואה של ישראל למלאכים  הביעו הפייטנים בפיוטי האופן ששילבו במקום זה.

האופן הוא פיוט שנועד לעטר את קדושת היוצר, שהיא אחת משלוש הקדושות שבתפילה, והן: קדושת העמידה, קדושה דסדרא וקדושת היוצר. מכאן ההשפעות מן הקדושה למרכיביה השונים על האופן.

על פי רוב האופן הוא בעל נושאים קבועים הצמודים לייעודו הליטורגי, סביב ענייני הקדושה, פמליה של מעלה, האופנים וחיות הקודש, הכרזת הקדושה המשולשת ברעש גדול, שירתם החופפת את שירת הפמליה של מטה, זו של כנסת ישראל (וזאת, כאמור, נטלו האופנים מקדושת העמידה), כאשר אווירת שגב וקדושה שזורה לאורך הפיוט כולו.

ריצ"ג  נטה חיבה מיוחדת לסוג פייטני זה. על חיבתו הרבה של ריצ"ג לפיוטי האופן אנו למדים הן מכמות האופנים שכתב: מעל שלושים אופנים, והן ממלאכת המחשבת שהושקעה בפיוטי האופן במורשתו.

פיוטי האופן לריצ"ג מציגים מגוון מרהיב ורחב של נושאים. פיוטים רבים שומרים על  הקשר לייעוד הליטורגי לעתים בצורה דומיננטית ומכריעה ולעתים ברמז קל, העולה מנושאים אחרים המפרנסים את הפיוט (כגון תיאור הבריאה, גדולת האל, שבחם של ישראל את הקב"ה, ענייני הגות, ובמקצת גם עניינים לאומיים). כיוון שהפייטן צריך לקשר את פיוטיו לתפילה, ופיוט האופן בא לשרת את קדושת היוצר, אין פיוט מפיוטי הסוג שאין בו קשר כלשהו אל הקדושה. יש שהנושא עולה מן הטורים האחרונים של הפיוט, יש שהוא משוקע לחלוטין בבית האחרון, ויש שהוא מרכזו ועיקרו של הפיוט.

הפיוט שלפנינו הוא מן הסוג האחרון, כלומר כל כולו עוסק בקדושת ה' כעניין לעצמו, ההכרזה בפי המלאכים והכרזת הקדושה בפי ישראל. יחד עם זה מעמיד הפיוט במרכזו  את הפתיחה של פרשת קדושים בשינוי קל "הֱיוּ קְדוֹשִׁים / כִּי קָדוֹשׁ / אֲנִי ה'", טור זה הופך למעין מוטו באשר הוא נקבע כרפרין לפיוט כולו, כלומר הטור שהקהל כולו חוזר עליו לאחר כל מחרוזת ומחרוזת. העובדה שהרפרין והטור שלפניו חותמים בשם ה' הוסיפה בוודאי להתלהבות הקהל באמירת הרפרין, עוד זאת הטור המעין אזורי שלפני הרפרין הוא סיומת מקראית מתוך הקשרים בעלי משמעות. כך הטור השישי "ועתה יגדל כח ה'" (במדבר יד, יז) מתוך תפילת משה על ישראל לאחר חטא המרגלים, בעקבות הפסוק הזה באות יג מידות הרחמים של הקב"ה, ומשה נענה "סלחתי כדבריך". בטור 11, הפסוק החותם הוא "ברוך כבוד ה'" הוא הפסוק השני הבונה את הקדושה (יחזקאל  ג, יב). והמחרוזת האחרונה מסיימת בהכרזת הקדושה עצמה (ישעיהו ו, ג).

הפיוט פותח בפנייה כפולה לעם ישראל בכינויים "יודעי ערכי, יראי ה'", שכן ישראל  מכריזים על קדושתו של האל ובכך הם מבטאים יחס של יראה, הערכה והערצה. הדובר מדגיש כי לא די בזה והוא קורא להם "היו קדושים". אף על פי שאין ציון לכך בכתבי היד, יש לשער שהפיוט  מיועד לתפילת שחרית של שבת שבה קראו את פרשת קדושים. חיבור הפיוט לפרשה דורש מן המתפללים לממש את ציווי הקדושה על כל משמעיו העולים מן המצוות הרבות והמרכזיות  של פרשתנו, וכפי שלימדנו רש"י על פי המדרש "מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויין בה", ועוד אמרו "עשרת הדיברות כלולים בה" (ויקרא רבה כד, ה). כוחה של הפרשה משתלב בפיוט עם עצמת הקדושה וההקדשה ובעיקר עם הדרישה "קדושים תהיו – היו קדושים".