צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה-רדיפת היהודים במרוקו
בוקר יום חמישי כ׳׳ח בחשוון תש״ג(8 בנובמבר 1942). קולות ירי בבוקרו של יום היו הפתעה מוחלטת. יהודי העיר קזבלנקה שהיו במתח מתמיד לקראת הפוגרום המתוכנן ל־15 לחודש, חששו כי לגיון הלוחמים הקדימו את יום הדין. אולם זו הייתה תחילתו של 'מבצע לפיד׳, תחת פיקודו של הגנרל אייזנהאואר, שלמעשה הוביל את מבצע התקפה ראשון של בעלות הברית מאז תחילת המלחמה, כנגד הנאצים ושותפיהם. הייתה זו פעולה משולבת, כשבו זמנית נחתו הכוחות בהפתעה בחופי מרוקו ואלג׳יריה. ואילו את תוניסיה, למרות שהייתה בסכנה מיידית יותר, כיבושה נדחה בשל כך שהכוחות האמריקניים לא היו מיומנים דיים לפעולה בהיקף כזה.
כחלק מההכנה למבצע זה, נציגו של נשיא ארצות הברית תזוולט באלג׳יר, הקונסול הכללי רוברט מרפי, ניסה לאתר מסייעים מהאוכלוסייה המקומית שתשתף פעולה עם הכוחות, ויעבירו להם מידע מודיעיני חשוב שיסייע להם לקראת הפלישה. כחלק ממאמץ זה, ניסה מרפי לגייס בזהירות את הגנרל נוגס, הנציב הצרפתי העליון במרוקו, בזכרו את התנגדותו בזמנו לשביתת הנשק, בניגוד לעמדת וישי. אולם הוא נתקל בקיר אטום, שכן הוא התיישר עם מדיניותו של המרשל פטן ונשבע לו אמונים. הוא עדיין האמין בניצחון גרמניה במלחמה.
הקונסול הכללי האמריקאי הגיע לרבאט, בניסיון אחרון לגייס את הגנרל נוגס. ״תיארתי בפניו בצורה החיה ביותר את כוחה הבלתי מוגבל של ארצות הברית, היכולה לנהל מלחמה בכל החזיתות בו זמנית", יספר מרפי לימים, ״ואז העזתי לשאול אותו אם יקבל בברכה נחיתה של חמש מאות אלף חיילים אמריקאים מצוידים היטב במטוסים, במשוריינים ובאוניות מלחמה״. אלא שנוגס התפרץ לעברו וצעק: ״אל תחשבו לנסות! אם תעשו כך אפעיל נגדכם את כל כוח האש שברשותי. זה מאוחר מדי, צרפת אינה יכולה עוד לחזור ולקחת חלק במלחמה הזאת. אם מרוקו תהפוך לשדה קרב, היא תהיה אבודה עבור צרפת״.
מרפי לא הרפה, והמשיך לחפש דרכים לעקוף את הנציב הכללי העיקש. הוא הצליח לגייס מספר קצינים ומפקחים בראשות הגנרל בטואר, מפקד חיל המצב בקזבלנקה. הם הופקדו על שיבוש ההתנגדות הצרפתית שתגיע בעקבות הופעת הצי האמריקאית העצומה מול נמל קזבלנקה. בלילה שקדם להשתלטות, השתלט הגנרל בטואר על הנציבות הכללית ברבאט, כמתוכנן, אך הוא נמנע מלעצור את הנציב הכללי נוגס והסתפק במעצר בית בארמונו. הגנרל בטואר העביר לנוגס מסר המודיע על נחיתת כוח עצום של חיילים אמריקאים, והתקרבות של מאות כלי שיט כבדים מול חופי קזבלנקה. תקוותו הייתה שמול כוח כזה יוותר נוגס על נאמנותו לממשלת וישי ויעמוד בראש ההתקוממות כנגדם.
אלא שהגנרל נוגס לא קיבל משירותי המודיעין שלו כל התראה על הצי האמריקני המתקרב, וגם מפקד חיל הים שעמו שוחח בטלפון, הכחיש בתוקף כל נוכחות של אוניות מלחמה אמריקניות מול חופי קזבלנקה. התברר שהאמריקנים אכן לא עדכנו את בטואר על שינוי בתכנית. הם התחילו את הנחיתה ברבאט ולא בקזבלנקה, ועל כן לא נראתה כל אונייה מול חופי קזבלנקה. בעקבות כך הורה נוגס לעצור את בטואר וחבריו, ומאחר שלא היו מוכנים לתפיסה בכוח של הפיקוד ולשפיכות דמים, הם לא גילו כל התנגדות. הם הועמדו למשפט שדה באשמת בגידה ונידונו למוות. רק בהתערבותו התקיפה של הקונסול מרפי לא הוצאו להורג.
כאשר סוף סוף, בבוקרו של יום, הופיעו האוניות האמריקניות מול נמל קזבלנקה, הן נתקלו בהתנגדות עזה של הצבא הצרפתי. נוגס הודיע לראש הממשלה לאוואל על ההתקפה האמריקנית וקיבל הוראה חד־משמעית: ״חובתך ברורה. הממשלה סומכת עליך. אתה חייב לדכא בכל הכוח כל ניסיון מרידה היום או בעתיד״. הייתה זו נחישות להוכיח להיטלר שעומדים הם בדיבורם, וכי בהתאם להסכם שביתת הנשק יגן הצבא הצרפתי על שלמותה של צפון אפריקה בפני כל ניסיון פלישה.
מיד עם תחילת הקרבות נפלו פגזים על מתקני נמל קזבלנקה ועל בתי התושבים. מספר הפצועים וההרוגים היה רב, בהם יהודים. מאות חברי הקהילה מצאו מחסה זמני בבית הכנסת ובמשרדי ועד הקהילה. פחד רב אחז בקהילה היהודית, שלא הבינה את פשר התנגדות הכוחות הצרפתים לנחיתת המשחררים. בתחילה ניסה נוגס להרגיע את האוכלוסייה המבוהלת, שכוחות משולבים של אמריקנים ואנגלים ציפו למרד אך הוא דוכא סופית. במסגרת זו, נאסר קיומן של הפגנות והתכנסויות בשטח הציבורי, והוטלו עונשים כבדים על מפירי האיסור. כך גם הונהג עוצר לילי, ומשום מה, ללא כל סיבה הנראית לעין, עוצר מחמיר יותר על היהודים. העוצר היה בתוקף מהשעה שמונה וחצי בערב עד חמש בבוקר בשכונות המוסלמיות, ואילו במלאח הוטל עוצר משבע וחצי בערב עד שמונה בבוקר.
מטוסים אמריקנים פיזרו עשרות אלפי כרוזים בצרפתית ובערבית מטעם מפקד הכוחות האמריקנים הגנרל אייזנהאואר, שנועדו להסביר את מטרות המבצע, ללא כל אזכור מיוחד לגורל הקהילה היהודית, הצמאה ביותר לשמוע את המסר המושיע. בכרוז נאמר כי ״אנו באנו אליכם כדי לשחרר אתכם מכובשים הזוממים לשלול מכם את זכויותיכם לחופש הדת ולחופש לחיות את חייכם כרצונכם בשלום ובשלווה. איננו חפצים להזיק לכם במאומה״. אולם היה בכך כדי להרגיע ולו במעט את האווירה המתוחה ששררה בקהילה היהודית.
הקרבות נמשכו במלוא עוזם, וכך לאחר ימים ספורים התחילו האמריקנים לחדור לרבאט, והם התקרבו לקזבלנקה כאשר הצי האמריקני פתח בהרעשה כבדה ביותר על מתקני הנמל. פלישה זו של בעלות הברית לצפון אפריקה בשלהי חודש חשוון תש״ג(נובמבר 1942), הייתה אחד האירועים החשובים במלחמה. לא זו בלבד שהיטלר נחל לראשונה את התבוסה הצבאית הגדולה שלו, אלא שהפלישה גם פתחה חזית נוספת מכרעת שממנה התכוונו בעלות הברית לפתוח במערכה הקשה והארוכה על פני צפון אפריקה ומשם לתוך אירופה הכבושה. אלא שההגנה על היהודים מפני הרדיפות של שלטונות וישי לא הייתה כלולה בסדר היום של כוחות בעלות הברית.
כמובן שהיהודים היו השעיר לעזאזל. המחלקה לענייני פנים האשימה את האוכלוסייה היהודית כולה בגילוי עוינות כלפי הכוח הצרפתי. ״היהודים שהתאספו מעל חומות המלאח ובמרפסות הפונות לים בקזבלנקה וברבאט, עוקבים אחרי השתלשלות הקרבות", נכתב באחד הדו״חות, ”אחדים מקללים את הצרפתים גם כשמדובר בחיילים שנפצעו ומפונים לבית החולים. ההתלהבות הולכת וגדלה בשכונות היהודיות עם התקדמות הכוחות האמריקנים״.
עשרה ימים לאחר הפלישה, ביום ח׳ בכסלו תש״ג(17 בנובמבר 1942), הודיע נשיא ארצות הברית רוזוולט בשידור רדיו, לקול תשואותיהם של מתנגדי הנאצים בכל העולם, על כוונתו ״לבטל את כל החוקים והצווים שפרסמו ממשלות נאציות״. מילותיו של רוזוולט היו מרשימות, אך למעשה לא היה להן שום ערך. הבכירים האמריקנים בצפון אפריקה, הגנרל אייזנהאואר, והשליח האישי של רוזוולט לאזור, רוברט מרפי, העדיפו להעביר לאנשי משטר וישי המובסים את הטיפול בכל העניינים המקומיים.
צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה–רדיפת היהודים במרוקו
עמוד 262
פרשת אחרי מות – אפרים חזן
פרשת אחרי מות
רוֹמֵם בְּהוֹד סְעִיפִי סְחִיפִי / וְהָשֵׁב לְרֹאשׁ מְנִיפִי צְנִיפִי
פרשת אחרי מות פותחת באזכור מיתת נדב ואביהו בני אהרן 'בקרבתם לפני ה' וימותו', מכאן ואילך ניתנות הוראות מדויקות לכניסה אל הקודש 'בזאת יבוא אהרן אל הקדש'. רק לאחר תיאור סדר עבודת הכהן הגדול וסדר הפעולות לפרטיהן מגלה התורה (ויקרא טז, כט-ל) 'וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם: כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ'. כי על כן נקבעה פרשה זו לקריאת התורה ביום הכיפורים. התורה אינה מפרטת את כל הפעולות, התפילות והעבודות. פירוט מלא של סדר העבודה החל מ'שבעה ימים קודם יום הכיפורים…' (משנה יומא א, א) ועד 'ויום טוב היה עושה לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקדש' (שם, ז, ד) בא במשנה במסכת יומא. דברי המשנה, התוספתא והתלמוד משמשים בסיס לתיאורי סדר העבודה בפיוטי העבודה לאורך הדורות. פיוטי העבודה הם בעלי מסורת ארוכה ביותר מאז ראשית הפיוט עד לפיוט האחרון שנכתב בידי שד"ל במאה ה-יט.
סדרי העבודה נתחבבו על כלל עדות ישראל ונתקבלו בכל המנהגים. פייטנים בכל הדורות השקיעו את כוח יצירתם לשכלל ולעצב במכלול יופי והוד את הפיוט הנדון. מלבד התיאור המפורט של סדר העבודה בבית המקדש הוסיפו הפייטנים לדורותיהם הקדמה הכוללת שבח לקב"ה ומתארת את בריאת העולם ואת תולדות העולם מאדם הראשון ועד לוי בן יעקב וממנו לאהרן הכהן ומכאן ואילך בא סדר העבודה עצמו. היקף הפיוטים, בעיקר בחלקו הראשון, אינו אחיד יש מאריכים ביותר ויש מקצרים ביותר.
ראשון כותבי פיוטי העבודה הידוע לנו בשמו הוא יוסי בן יוסי, וכותבי פיוטי עבודה לפניו לא נודעו בשמם. התבנית הקדומה נעדרת החרוז נשארה דומיננטית בכל המרכזים ובכל הזמנים. אם כי היו לא מעט פייטנים שחידשו סממני צורה ותבנית והוסיפו חריזה, מילות קבע, שרשור וכיו"ב.
לימים הוסיפו פיוטי רשות, כלומר פיוטים מקדימים, לסדרי העבודה. קהילות הספרדים נוהגות לומר שני פיוטי רשות, הראשון לרבי משה אבן עזרא והשני לרבי שלמה אבן גבירול, לקראת סדר העבודה. נציין כי שני הפייטנים כתבו את הרשויות הללו כמבוא לפיוטי עבודה שהם עצמם חיברו, והמתפללים אימצו רשויות אלה לסדר העבודה 'אתה כוננת עולם מראש', הנהוג בקהילות הספרדים זה למעלה מאלף שנה ונחשב לקדום מבין סדרי העבודה המפויטים.
בחרנו להציג את הרשות לסדר העבודה של רשב"ג בזכות המוסיקליות המיוחדת שלו ומשחקי הלשון הרצופים הבאים בסופי הטורים.
אֲרוֹמִמְךָ חִזְקִי וְחֶלְקִי
בְּבוֹאִי בְּרֹב דָּבְקִי וְדָפְקִי
גַּם בְּשָׁפְכִי זַעֲקִי וְצַעֲקִי
בְּקָרְאִי עֲנֵנִי אֱלֹהֵי צִדְקִי
5 דְּרַשְׁתִּיךָ בְּשִׁמְשִׁי וְאַמְשִׁי
הַאֲזִינָה לַחְשִׁי וְרַחְשִׁי
וְהַעֲבֶר נָא יָקְשִׁי וּמוֹקְשִׁי
שׁוּבָה ה' חַלְּצָה נַפְשִׁי
זְרֵה נָא עֲוֹן אָרְבִי וְעָקְבִי
10 חֲבוֹשׁ מַחַץ עָלְבִי וְעָצְבִי
טַהֵר סְגוֹר לִבִּי וְחֻבִּי
וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי
יוֹם עָמְדִי בְּאַלְפִּי וְטַפִּי
כְּבוֹשׁ יָהּ קְשִׁי עָרְפִּי וְאַכְפִּי
15 לְךָ אֶפְרֹשׂ כַּפִּי וְאַפִּי
וְשִׂפְתֵי רְנָנוֹת יְהַלֶּל פִּי
מִיּוֹם שְׁחוֹת בִּרְכִּי בְּפִרְכִּי
נִשְׁבַּת תָּמִיד עֶרְכִּי וְנִסְכִּי
שִׂבַּרְתִּי בְּחֶלְכִּי לְמַלְכִּי
20 ה' אֱלֹהַי יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי
עָגַמְתִּי בְלַחֲצִי וּמַחֲצִי
פָּרוּךְ בְּיַד חוֹרְצִי וְקוֹרְצִי
צִפִּיתִי לְאוֹמְצִי וְעוֹלְצִי
כִּי הוּא יוֹצִיא
25 קֻצַּץ חוּט שְׁבִיסִי וְצִיצִי
רָחַק עֲסִיסִי וְדַם רְסִיסִי
שָׁבַת מְגִיסִי וְסָר בְּסִיסִי
אָמַרְתִּי אַתָּה מַחְסִי
תַּתִּי שְׂפַת לִקְחִי כְּרִקְחִי
30 שַׁתִּי עֲרֹךְ שִׁבְחִי כְּזִבְחִי
שַׁדַּי שְׁעֵה שִׂיחִי כְּפִיחִי
בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי
לַמְּדֵנִי צוּר מְצוּדָתִי
מִצְוַת עֲבוֹדָתִי וְדָתִי
35 הָבֵן תְּעוּדָתִי עֲדָתִי
אֲדֹנָי נֶגְדְּךָ כָל תַּאֲוָתִי
גֵּאֶה תְּמוֹךְ רַגְלִי וְדִגְלִי
בְּצַלְעִי סְמֹךְ כִּשְׁלִי וְחֶשְׁלִי
יָהּ קוֹמֵם נִפְלִי וְשִׁפְלִי
40 סַלְעִי וּמְצוּדָתִי וּמְפַלְּטִי לִי
רוֹמֵם בְּהוֹד סְעִיפִי סְחִיפִי
וְהָשֵׁב לְרֹאשׁ מְנִיפִי צְנִיפִי
לְעֵת עֲרֹךְ צִפְצוּפִי כְּצוּפִי
יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי
- ארוממך: על פי תה' ל, ב. חזקי: מקור כוחי, על פי תה' יח, ב. וחלקי: גורלי ונחלתי, על פי אי' ג, כד; תה' עג, כו. 2. בבואי… ודפקי: כאשר אדפוק על שעריך לדבוק בך. 3. בשפכי… וצעקי: על דרך: 'אֶשְׁפֹּךְ לְפָנָיו שִׂיחִי', תה' קמב, ג, וראו גם תה' קב, א; תה' סב, ט. 4. בקראי… צדקי: על פי תה' ד, ב. 5. דרשתיך… אמשי: ביקשתיך ביום ובלילה. 6. האזינה… ורחשי: על דרך: 'הַאֲזִינָה תְפִלָּתִי', תה' יז, א. 7. והעבר… ומוקשי: והסר את מכשולי, על דרך: 'הַעֲבֶר נָא אֶת עֲוֹן עַבְדְּךָ', שמ"ב כד, י. 8. שובה… נפשי: על פי תה' ו, ה. 9. זרה… ועקבי: השלך את עוונותי האורבים לי והעוקבים אחריי. ועקבי: לשון מארב או התחכמות, על דרך: 'וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם', בר' כז, לו ופירש"י: 'כתרגומו וכמני, ארבני. וארב, וכמן. ויש מתרגמין וחכמני נתחכם לי'. 10. חבש… ועצבי: רפא את המכה שהכה בי אויבי. חבש מחץ: על דרך: 'בְּיוֹם חֲבֹשׁ ה' אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא', יש' ל, כו (וראו גם איוב ה, יח). עלבי: המעליב אותי, על דרך: 'עלובין ואינן עולבין', בבלי שבת פח, ע"ב. ועצבי: על דרך: 'וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו', מל"א א, ו ופירש רד"ק שם: 'ולא הכעיסו כשהיה עושה שום דבר רע לא היה מכלימו ומיסרו'. 11-12. טהר… בקרבי: על דרך: 'לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי', תה' נא, יב. טהר… לבי: על דרך 'וטהר לבנו', מתוך התפילה לשבת ויו"ט. סגור לבי: על דרך: 'וְאֶקְרַע סְגוֹר לִבָּם', הו' יג, ח. וחבי: על דרך: 'לִטְמוֹן בְּחֻבִּי עֲוֹנִי', איוב לא, לג. 13. יום… וטפי: כאשר אני ניצב בין הגדולים (ראשי העם) והקטנים. באלפי: על דרך: 'אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה', שו' ו, טו. וטפי: על דרך: 'אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם… טַפְּכֶם', דב' כט, ט-י. 14. כבש: העלם, הסתר (ראו: מי' ז, יט ורד"ק על אתר). קשי ערפי: על דרך: 'וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם', יר' ז, כו. ואכפי: מלשון כפייה, נֶטֶל, על דרך: 'וְאַכְפִּי עָלֶיךָ לֹא יִכְבָּד', איוב לג, ז. 15. אפרש כפי: אתפלל, על דרך: 'וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל ה", שמ' ט, לג. ואפי: פניי, ונראה כי כוונת המשורר היא לנפילת אפיים, כשהיו הכוהנים והעם נופלים על פניהם ביום הכיפורים בעת שהכהן הגדול היה הוגה את השם המפורש. 16. ושפתי… פי: על פי תה' סג, ו. 17. מיום… בפרכי: מיום צאתי לגלות. שחות ברכי: השתחוויה. בפרכי: עבודת הפרך, כלומר ההשתעבדות לאומות בגלות. 18. נשבת: שבת, פסק. תמיד: עולת התמיד שהוקרבה בכל יום, על דרך: 'וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד', דנ', יב, יא. ערכי: מערכת התמיד, על פי דה"ב ב, ג. ונסכי: נסכי המים והיין ששפכו על גבי המזבח בעת הקרבת הקורבנות, על דרך: 'עֹלַת הַתָּמִיד וְנִסְכָּהּ', במ' כח, י. 19. שברתי: קיוויתי, על פי תה' קיט, קסו. בחלכי: לשון עוני וחולשה, על דרך: 'עֵינָיו לְחֵלְכָה יִצְפֹּנוּ', תה' י, ח; י;יד. 20. ה'… חשכי: הקב"ה יאיר את אפלתי, על פי תה' יח, כט. 21. עגמתי: דאגתי ודאבתי, על דרך: 'עָגְמָה נַפְשִׁי לָאֶבְיוֹן', איוב, ל, כה. לחצי ומחצי: המכות שהוכיתי בגלות. 22. פרוך… וקורצי: שבור ורצוץ ביד אויבי החותך אותי. חורצי: על דרך: 'אוֹ שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ', וי' כב, כב. וקורצי: על דרך: 'מֵחֹמֶר קֹרַצְתִּי גַם אָנִי', איוב, לג, ו. 23. צפיתי… ועולצי: ייחלתי לקב"ה המחזקני ומאמצני. 24. כי… יוציא: על פי תה' כה, טו. 25. קצץ… וציצי: נקרעו חוטי בגדי הכהונה, וזהו ביטוי לחורבן בית המקדש. שביסי: שבכה לתכשיטי הראש, על דרך: 'הָעֲכָסִים וְהַשְּׁבִיסִים וְהַשַּׂהֲרֹנִים', יש' ג, יח. וציצי: הציץ שחבש הכהן הגדול על מצחו, על דרך: 'וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר', שמ' כח, לו. 26. רחק… רסיסי: יין הנסכים ונתזי הדם שהיזה הכהן מהקורבנות בטלו ואינם עוד. עסיסי: מיץ הפרי, כלומר היין. על דרך: 'וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס', עמ' ט, יג. ודם: על דרך: 'וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר', דב' לב, יד. רסיסי: על דרך: 'קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה', שה"ש ה, ב. 27. שבת… בסיסי: כלי הקודש פסקו מלשמש במקדש. מגיסי: הקערות, על דרך: 'וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו', שמ' כה, כט, ותרגם אונקלוס, שם: 'ותעביד מגסוהי'. בסיסי: הכיור בעל כן הנחושת, על דרך: 'וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת', שמ' ל, יח, ותרגם אונקלוס, שם: 'ותעביד כיורא דנחשא ובסיסיה דנחשא'. 28. אמרתי… מחסי: הקב"ה הוא מגני, על פי תה' קמב, ו. 29. תתי… כרקחי: תפילתי תהיה תחליף לקטורת, על דרך: 'תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב', תה' קמא, ב. תתי: נתתי, על דרך: 'וְאֹיְבַי תַּתָּה לִּי עֹרֶף', שמ"ב כב, מא. 30. שתי… כזבחי: שמתי את עריכת השבחים לקב"ה במקום קורבן, על דרך: 'וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ', הו' יד, ג. שתי: שמתי, על דרך: 'שַׁתָּה עֲוֹנֹתֵינוּ לְנֶגְדֶּךָ', תה' צ, ח. 31. שדי… כפיחי: פנייה לקב"ה שיקבל את תפילתי כמו את פיח הקורבנות. 32. בידך… רוחי: על פי תה' לא, ו. 33-34. למדני… ודתי: למד אותי את חוקיך ומצוותיך, על דרך: 'לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ', תה' קיט, יב. צור מצודתי: האל המגן עליי כסלע וכמצודה. על דרך: 'הֱיֵה לִי לְצוּר מָעוֹז לְבֵית מְצוּדוֹת', תה' לא, ג; 'ה' סַלְעִי וּמְצוּדָתִי וּמְפַלְטִי אֵלִי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ', תה' יח, ג. עבודתי: עבודת יוה"כ. 35. הבן… עדתי: למד את תורתי לציבור. הבן: על דרך: 'דֶּרֶךְ פִּקּוּדֶיךָ הֲבִינֵנִי', תה' קיט, כז ועוד. תעודתי: תורתי, על דרך: 'לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה', יש' ח, כ. 36. ה'… תאותי: כל תשוקותיי גלויות לפניך, על פי תה' לח, י. 37. גאה: כינוי לקב"ה, על דרך: 'אָשִׁירָה לַה'כִּי גָאֹה גָּאָה', שמ' טו, א; 'יחיד גאה לעמך פנה' מתוך תפילת 'אנא בכוח'. תמוך… ודגלי: עזור לי בשעת צרה, על דרך: 'תָּמֹךְ אֲשֻׁרַי בְּמַעְגְּלוֹתֶיךָ', תה' יז, ה. 38. בצלעי… וחשלי: ובעת צרתי ושברי, כאשר אני כושל וחלש – תמוך בי. בצלעי: על דרך: 'וּבְצַלְעִי שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ', תה' לה, טו. וחשלי: חולשתי, על דרך: 'וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ', דב' כה, יח. 40. סלעי… לי: על פי שמ"ב כב, ב. 41. סעיפי סחיפי: סף בית המקדש ולוחות הארז המצפים אותו, על דרך: 'הַסִּפִּים… נֶגֶד הַסַּף שְׂחִיף עֵץ', יח' מא, טז. 42. והשב… צניפי: והשב לראשו של הכהן הגדול את מצנפתו. מניפי: כינוי לכהן הגדול המניף את הקרבנות, על דרך: 'הֵנִיף אַהֲרֹן תְּנוּפָה לִפְנֵי ה", וי', ט, כא. צניפי: על דרך: 'יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל רֹאשׁוֹ', זכ' ג, ה. 43. לעת… כצופי: כאשר אערוך את תפילתי הערבה כדבש. צפצופי: על דרך: 'הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים', יש' ח, יט. כצופי: על דרך: 'צוּף דְּבַשׁ אִמְרֵי נֹעַם', מש' טז, כד. 44. יהיו… פי: על פי תה' יט, טו.
הפיוט שלפנינו הוא בן אחת עשרה מחרוזות באקרוסטיכון אלפביתי ובחתימה 'שלמה גבירול'. בכל מחרוזת ארבעה טורים, הטור הרביעי הוא סיומת מקראית. בארבע המחרוזות הראשונות הדובר הוא שליח הציבור המבקש כי ה' יכפר על חטאיו ויקבל את תפילתו, אך דמות השליח מזדהה עם קהל עדתו ועם דמותה של כנסת ישראל. כך שהקורא ניצב בפני דמות דובר מתחלפת ומתגוונת תוך כדי דיבור. הנה הדובר בתור שליח מבקש 'גם בשפכי זעקי וצעקי / בקראי ענני אלהי צדקי', והנה הוא מייצג את עם ישראל הקובל על הגלות 'עגמתי בלחצי ומחצי / פרוך ביד חורצי וקורצי'. הדובר מבקש אפוא כי יצליח בשליחותו, וכי הקב"ה יסייע בידו, שלא ייכשל בדרכו ויכין לבו להנחיל תורה לקהל עדתו. ותוך כך הוא מקונן על עבודת המקדש כי איננה "רחק עסיסי ודם רסיסי', כלומר אין לנו לא ניסוך היין ולא הקרבת קרבנות ונתינת דמם על קיר המזבח.
הרשות נכתבה, כאמור, כהקדמה לסדר העבודה המקיף 'אלהים אל ראשון ואחרון' שכתב רשב"ג, באקרוסטיכון אלפביתי כפול ארבע עשרה, ובחריזה מתגוונת א-ב, א-ב, המשתנה ממחרוזת למחרוזת. הטור הרביעי הוא סיומת מקראית ממין העניין, עוד זאת המחרוזות מתקשרות זו לזו בדרך השרשור, כלומר המילה המסיימת מחרוזת אחת היא המילה הפותחת את המחרוזת הבאה אחריה.
עיקר כוחו וייחודו של שיר הרשות הוא בתבנית החריזה יוצאת הדופן. כל טור מסתיים ברצף של שתי מילים, בדרך כלל מילים נרדפות, פה ושם מילים מנוגדות או משלימות זו את זו. שתי המילים מעמידות בדרך כלל צימוד שונה אות והטכניקה המיוחדת הזו יוצרת לשון חידתית שהקורא נהנה לפענח. 'חזקי וחלקי' הוא הקב"ה, 'דבקי ודפקי' מתאר את דבקותו של הדובר הדופק על שערי תפילה, 'שמשי ואמשי' מציינים בוקר וערב. כנסת ישראל בגלות מצויה במצב 'לחצי ומחצי', כלומר 'לחוצים מחוצים', כמתואר בשיר אחר לרשב"ג (שביה עניה), והיא נתונה בידי 'חורצי וקורצי' הוא האויב הכורת אותי ופוגע בי. לסיום הוא מבקש לרומם את בית המקדש, ולהחזיר כבוד הכהן למקומו 'והשב לראש מניפי צניפי', 'מניפי' הוא הכהן הגדול המניף חזה ושוק, 'צניפי' היא המצנפת לראשו המסמלת את כלל בגדי הכהונה ואת סדר העבודה בבית המקדש. הקצב המיוחד הנוצר מן הצימוד הרצוף יוצר תחושה של מלאות ומיצוי העניין 'חזקי וחלקי', 'זעקי וצעקי' 'לחשי ורחשי', 'אלפי וטפי' וכו'.
הסיומות המקראיות החותמות את המחרוזות הן מתוך פסוקים התומכים בתפילתו של הדובר כשליח ציבור, כך הפסוק החותם את המחרוזת הראשונה 'בקראי ענני אלהי צדקי' מתוך תהילים ד, ב, והמשכו 'חנני ושמע תפלתי', אף לשון הפסוק במחרוזת השנייה 'שובה ה' חלצה נפשי' מתוך תהלים ו, ה, הוא זעקת תפילה שהמשכה 'הושיעני למען חסדך' ולקראת סיום המזמור חש הדובר כי 'שמע ה' תחנתי ה' תפלתי יקח'. הסיומת המקראית השלישית 'ורוח נכון חדש בקרבי' חלקו השני של הפסוק בתהלים נא,יב, הפותח 'לב טהור ברא לי אלהי'. סיומת זו עומדת כולה בעולמו של הפרט המבקש היטהרות, כפרה והתחדשות כדי להיות ראוי לקהל שהוא מייצג כשליח ציבור.
מבחינה תחבירית כל מחרוזת בונה עניין שלם אחד אם בכיוון הפרט כעומד לעצמו במחרוזת השלישית, הן כשליח ציבור העומד בתפילה במחרוזת הרביעית וכמנחיל תורה לקהלו במחרוזת התשיעית, הן כנסת ישראל בגלותה במחרוזת השישית והן בגעגועי כנסת ישראל למקדש במחרוזת השביעית, ובבקשת הגאולה בשתי המחרוזות האחרונות. שני טורי הסיום 'לְעֵת עֲרֹךְ צִפְצוּפִי כְּצוּפִי / יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי' מחזירים אותנו לשתי המחרוזת הראשונות המבקשות מן הקב"ה לקבל התפילה ברצון, ובונים מסגרת של 'סיים במה שפתח', ומחברים את פיוט הרשות ליעדו.
Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale- Rationnement discriminatoire
L’exception espagnole
Si la France républicaine s’était retournée contre les Juifs, ne pouvait-on craindre le pire de l’Espagne nationaliste qui avait assis son régime sur l’aide militaire des pays de l’Axe ? Il n’en fut rien. Ni en matière de statut politique, ni en matière de ravitaillement, aucune discrimination particulière ne devait frapper les communautés juives de sa zone de protection — étendue également sur Tanger — pendant toute la période de la guerre. Même l’école de l’Alliance de Tétouan, la première fondée au Maroc en 1862, continua son enseignement en français alors que l’espagnol était redevenu la langue maternelle des Juifs de la ville.
Pourtant grandes avaient été leurs souffrances au cours des trois années de l’horrible guerre civile. Leurs élites avaient placé les plus grands espoirs dans l’avènement de la République en 1931 et le triomphe du Front Populaire en 1936. Nombreux avaient adhéré alors aux partis de gauche et d’extrême-gauche. Aussi quand le général Franco se servit du nord du Maroc comme d’un tremplin pour reconquérir l’Espagne, à la tête des nationalistes, les représailles n’avaient pas épargné les Juifs qui s’étaient identifiés au régime républicain. Malgré sa proximité idéologique avec le fascisme, le général Franco n’adopta jamais personnellement les thèses raciales du nazisme et du fascisme qui l’avaient aidé à triompher sur les Républicains. D’ailleurs, lui-même n’avait-il pas bénéficié, à ses débuts, de l’aide de la communauté juive ? Un rapport du ministère français des Affaires Etrangères le rappelait, expliquant comment les Israélites avaient été " invités " à faciliter le mouvement de Franco :
II est exact que les Israélites de Tétouan et de la zone espagnole ont soutenu à l’origine le mouvement du général Franco et cela, à l’instigation de Beidbeder, alors Haut-Commissaire. Ce ne fut nullement, comme on l’a dit, par idéalpolitique. La chose aurait été vraiment invraisemblable de la part d’Israélites. Beidbeder ayant besoin d’argent, et de beaucoup d’argent, eut I’idee d’imposer une contribution fort lourde sur la communautejuive de Tetouan, taxant ainsi les immeubles en ville et en tribu et les fortunes acquises dans le commerce. Grande emotion, on s’en doute, chez les interesses qui prirent peur. L’affolement est un element aussi courant que comprehensible dans le mellah.
C’estalors qu’intervint Benmaman, representant a Tetouan de I’importante banque israelite Hassan de Tanger, et en liaison avec son patron,pensant qu’en retour, il n’aurait pas a se repentir de ce geste. Bien au contraire, il proposa a Beidbeder de prendre a la charge de la banque le montant de la contribution demandee, ce qui fut fait. Cela valut les bonnes graces du Haut-Commissaire pour Bentnarnan et comme il etait President de la communaute, tous ses coreligionnaires revinrent en odeur de saintete… »
Au plus haut niveau par contre, rantisemitisme epidermique virulent des partisans des Phalanges s’etalait dans leur presse, et sur le terrain, leur sadisme antijuif se doublait de leur haine des Republicains, surtout pendant les premiers mois de l,insurrection. L’hebdomadaire anti franquiste de Tanger La Democracia, relatait ainsi leurs mefaits en novembre 1936 :
« Les groupes fascists parcourent les rues de Tetouan, Ceuta, Melilla, le revolver a la main, aux cris de : " Vous etes une race meprisable ", envahissant les demeures des Juifs, les obligeant a verser de fortes sommes, en faveur de " I’armee salvatrice ". Une dougaine de Phalangistes entrerent chez un negociant juif connu de Tetouan, M. Sicsu, et apres avoir pille sa maison, I’obligerent a ingurgiter une forte dose d’huile de ricin. Sa femme et ses enfants, ayant proteste contre un tel traitement, furent victimes de la meme sauvagerie…
- Larache, M. Cohen, un des plus fougueux militants du Parti communiste, etait un typographe experimente et un excellent propagandiste marxiste. Apres l’avoir incarcere, cinq jours durant, ils lui administrerent la bastonnade quotidienne, les fascistes qui savaient qu’il n’allait pas tarder a mourir, voulurent le voir expier dans d’horribles souffrances et dans ce but, lui firent des piqures de strychnine. Cohen mourut dans d’atroces contorsions. »
Cette atmosphere d’hostilite de la part des colonisateurs trouvait un terrain favorable dans la population musulmane de la zone, de tout temps plus attentive aux evenements de Palestine, comme s’en inquietait le President de la communaute de Larache en 1939 ? « Ce qui nous parait grave, ce sont les manifestations antijuives dans les milieux arabes. Cela fait quelquesjours que le secretaire du grand Mufti de Jerusalem est en tournee de propagande dans le Maroc espagnol, pour recueillir des fonds pour les Arabes de Palestine… »
Toutefois, l’Agence Telegraphique juive de Londres, ayant l’annee suivante (octobre 1937) publie une description assez apocalyptique de la situation des Juifs dans la zone nord, le directeur de l’ecole de l’Alliance de Tanger, M. Sagues, ecrivit a Paris que la situation etait deja assez dramatique pour n’avoir pas besoin d’etre exageree davantage. II faisait d’ailleurs etat d’une amelioration progressive :
« II est certain que les Israelites residant en zone espagnole vivent dans un etat d’insecurite et de terreur. Ceux qui ont pu quitter la zonepour se refugier a Tanger observent sur les incidents dont ils ont pu etre temoins un mutisme qui est lui-meme tres significatif. Ils demeurent terrorises meme a distance.
Nos coreligionnaires etaient, surtout au debut de la guerre, victimes des requites des Phalangistes, formations fascistes dont I’activite echappait a l'autorite du gouvernement nationaliste. Depuis quelque temps cependant, ces groupements ont ete places sous le controle ejfectif des autorites officielles.
La propagande allemande est tres active. Elle a reussi a troubler les relations tres cordiales qui existaient autrefois entre Israelites et Espagnols. Une vague d’antisemitisme a balaye la zone , mais cet antisemitisme n’a rien de comparable a la haine raciale du Troisieme Reich… On en veut surtout a leur fortune, a leurs biens, et la population, aussi bien arabe qu’espagnole, s’inspire de I’exemple donne par les autorites officielles qui jouent du moindre pretexte pour extorquer, soit aux communautes juives, soit individuellement aux Israelites aises, des contributions " volontaires " ou des amendes qui les conduisent a la ruine… Seuls les biens des Arabes sont respectes, mais on leur demande, par contre, des recrues pour se battre en Espagne. L'antisemitisme n’a donc qu’un caractere officiel et n’a que superficiellement entame les masses. Je le crois passager, il disparaitra avec la tourmente… »'
II en fut effectivement ainsi, comme le montra la premiere epreuve : l’occupation de Tanger par les troupes espagnoles, en juin 1940, et l’abolition de son statut international. Aucune mesure discriminatoire particuliere ne fut edictee contre la tres influente communaute juive de la ville qui comptait plus de 10.000 ames. Ni contre les quelque 1500 Juifs d’Europe centrale et des Balkans qui y avaient trouve refuge, au cours des deux dernieres annees. Si l’entree de nouveaux refugies fut pratiquement interdite, ce ne fut pas sur une base ethnique. L’ecole de l’Alliance Israelite Universelle, la plus ancienne du Maroc, apres celle de Tetouan, fondee en 1864, continua a fonctionner malgre la connotation tres antifrancaise de la nouvelle administration. Meme l’installation dans l’ancien batiment de l'Administration Internationale d’un grand consulat d’Allemagne, un veritable nid d’espions, ne perturba pas la vie de la communaute juive qui conserva de cette epoque un souvenir presque idyllique, si on se fonde par exemple sur le temoignage d’Aida Toledano-Pinto dans son autobiographic, Mon passe marocain .
«Je n ’oublie pas que nous avons vecu pendant la Seconde Guerre Mondiale sous un regime franquiste, neutre mais fasciste, au service des Allemands. Neanmoins, les Espagnols n’ont pas pour autant applique les lois antismites, ni en Espagne ni a Tanger, et ce, malgre les fortes pressions nazies.. .Le sort nous avait epargnes. La France n’etaitplus notre idole ? elle nous avait trahis… »
Les regimes s’effondraient, les peuples se soulevaient, mais Tanger restait immuable, epargnee par le sort, eloignee des massacres du nazisme, un havre de paix, un veritable paradis terrestre. Nous n ’avons souffert de rien. Au contraire des habitants du Maroc francais, nous avons meme eu le superflu, un afflux de produits ararrives de tous les coins du monde. Nous avons vecu, nous Juifs marocains tangerois, avec une insouciance honteuse devant toutes les horreurs de cette guerre qui vit six millions de Juifs extermines… »
Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale– Rationnement discriminatoire
Page 124