ארכיון יומי: 4 במאי 2024


La persecution anti-juive au Maroc sous le regime de vichy-1940-1943-Joseph Toledano

Les rares fonctionnaires et agents des institutions publiques, qui avaient pu echapper a la precedente vague d'epuration, etaient maintenant vises par l'article 8 qui stipulait:

Les fonctionnaires juifs marocains vises par les articles 3 et 4 du dahir du 30 octobre 1940, relatif au Statut des Juifs, sont consideres comme ayant cesse leurs fonctions a dater du 1er janvier 1941. Les fonctionnaires ou agents qui sont atteints par les nouvelles interdictions cesseront leurs fonctions dans le delai de deux mois, a compter de la publication du present dahir.

Par contre, amendement de taille arrache par les negociateurs du Makhzen, et garantissant de fait la poursuite des activites normales de la grande majorite des juifs marocains, l'article 3 leur concedait le libre exercice des professions artisanales ainsi que le commerce de detail – c'est-a-dire les deux secteurs vitaux de l'economie juive traditionnelle, comme le reconnaissait le Commissariat aux Affaires Juives lui-meme:

Les articles 3,4 et 5 ont ete specialement rediges a la demande du Makhzen. Ils s'appliquent aux juifs marocains soumis au principe d'allegeance perpetuelle auquel le Makhzen est attache. Les Juifs conservent la liberte artisanale et restent commergants detaillants; mais ils subissent les memes interdictions et en plus celle de faire commerce d'argent, meme s'ils n'en font pas leur profession habituelle. C'est une sorte de revolution dans le pays. Mais le Makhzen a voulu allier son desir de proteger l,indigene musulman avec l'application de la loi coranique. Desormais les Marocains qui auront besoin d'argent, s'adresseront a un organisme specialement cree a cet effet – la Caisse Agricole professionnelle mutuelle. Quant aux sanctions contre les eventuels contrevenants, elles conservent la meme severite que dans la loi francaise: 

Sans prejudice pour le Commissaire du gouvernement ou I'autorite qu'il deleguera a cet effet, de prononcer I'internement dans un camp special et de punir d'une amende de 500 a 1000 francs, ou de 6 mois a 2 ans de prison, celui qui se sera livre, ou tente de se livrer, a une activite qui lui est interdite; il pourra requerir une amende de 1000 a 20.000francs et de 1 a 5 ans de prison tout juif qui se sera soustrait, ou tente de se soustraire, aux interdictions visees a l'alinea precedent au moyen de declarations mensongeres ou de manoeuvres frauduleuses. Le tribunal peut en outre ordonner la fermeture de l'etablissement.

Mais c'est le dahir d'accompagnement ordonnant le recensement des personnes et la declaration des biens juifs, dans un delai imperatif de deux mois, qui devait semer la panique, vecu, comme le premier pas vers la spoliation si ce n'est plus grave encore. Comme pour justifier les alarmes les plus pessimistes, la Residence annonce la visite, en Afrique du Nord, du responsable de la stricte application de la nouvelle legislation, le Commissaire aux Affaires Juives, Xavier Vallat en personne. 

La visite du bourreau

Accompagne de ses deux plus proches collaborateurs du Commissariat, Xavier Vallat atterrit a Rabat le 18 aout, chaleureusement accueilli par la presse franfaise locale. La Vigie Marocaine connu pour son ardent petainisme, rendait ainsi compte de sa premiere joumee de visite:

Dans le courant de I'apres-midi, une seance de travail a reuni a la Residence generale M. Xavier Vallat et ses collaborateurs, le general Nogues et les principaux fonctionnaires qui ont pris part a I'elaboration du Statut des Juifs au Maroc.

Puis M. Xavier Vallat et le general Nogues, accompagnes de hautes personnalites, se sont rendus au plais imperial pour etre recus en audience solennelle par S.M. le sultan. Le cortege officiel fut accueilli dans la cour du palais avec le ceremonial d'usage, puis M. Xavier Vallat et le general Mendigal, commandant de l'armee de I'Air en Afrique du Nord, furent presentes a Sa Majeste qui s'entretint cordialement avec eux par le truchement de si Mammeri. L'audience terminee, le cortege regagna la Residence ou le general Nogues a offert un dejeuner en l'honneur de ses hotes. 

Aucune mention dans les comptes-rendus officiels, de la tension qui caracterisa cette audience, comme le revelera le chef du Protocole aux membres de la delegation juive conviee en 1944 a la fete du Trone "S.M. le sultan fut le seul au cours de cette reunion a s'opposer a I'application au Maroc des lois antisemites de Vichy; grace a Sa haute sollicitude il a su eviter le pire". Le rapport confidentiel des Services de Renseignements franqais devait noter que Xavier Vallat avait pu se rendre compte de l'impopularite des mesures anti-juives en Afrique du Nord, particulierement au Maroc. C'est ce qui peut expliquer la moderation du ton de ses declarations en se rendant le lendemain a Fes ou il s'evertua a rassurer la communaute juive comme le rapportait La Vigie Marocaine:

Le haut Commissaire, le general Lascroux, Chef de la Region, le pacha et leur suite se sont aussitot rendus au mellah ou ils sont descendus de voiture Place du Commerce.

La, S.E. le pacha a presente a M. Xavier Vallat, les grands rabbins, les membres du comite de la communaute israelite et les notables de la Section israelite du Medjless el Baladi.

On parcourt ensuite le mellah au milieu d'une nombreuse affluence de population. Au Bord du mellah ou sont les locaux des institutions israelites, S.E. le pacha conduisit le haut Commissaire a la salle de reunion. La, M. Xavier Vallat a fait aux notables rassembles I'allocution suivante que nous resumons:

"Je suis venu voir dans le cadre de votre communaute, cadre que vous avez si bien conserve et je vous en felicite. Il s'agit comme vous le savez de mettre au point, ici comme ailleurs, les mesures a prendre, non pour vous persecutes mais pour eliminer, de certains compartiments de notre vie economique, les juifs qui ont deborde dans notre vie politique. Ce n'est du reste generalement pas le cas au Maroc ou les juifs sont restes dans leur cadre traditionnel. D'accord avec Sa Majeste, j'ai etudie hier les mesures a appliquer dans le sens de cette politique de defense, mesures qui seront humaines et equitables. Soyez assures, que par ailleurs, vous conserverez dans le domaine culturel et spirituel toute la protection qui est dans nos traditions."

Le capitaine Berthon, des Affaires Musulmanes, a traduit cette allocution en arabe, puis M. Hamou, au nom des notables Israelites, a repondu en quelques mots exprimant la confiance des juifs dans la France, et declarant aussi que les juifs marocains ne s'etaient jamais immisces dans la politique franqaise, restes comme ils I'etaient loyaux sujets de Sa majeste, et que, dans ces conditions, ils demandaient que les mesures envisagees soient les plus favorables possible.

Derriere la moderation du ton Xavier Valalt n'avait pas cache a ses interlocuteurs sa determination que le Maroc ne soit pas en reste dans 1'application stricte, bien que n'excluant pas au besoin une certaine souplesse opportuniste, de la politique d'exclusion progressive des juifs de la vie economique et sociale. II quittait le pays convaincu de les en avoir en fin de compte convaincus:

En foulant la terre africaine, j'ai eu la satisfaction d'apprendre que des dahirs avaient resolu pour une large partie les problemes poses au Maroc par la question juive. II est encourageant pour nous de penser que S.M. le sultan a songe a resoudre ces problemes delicats dans le meme esprit que le gouvernement du marechal.

J'ai meme eu I'heureuse surprise de constater que dans le domaine economique, il precisait deja ce qui est dans notre pensee pour la metropole mais qui n'a pas encore ete reglemente par decret. Pour les juifs franqais etablis au Maroc, le Commissariat prendra en ce qui les concerne des mesures strides calquees qu'dictera I'Etat frangais toutes les fois que les circonstances seront identiques. Pour les sujets marocains, S.M. dans l'audience qu'Elle a bien voulu m'accorder, m'a confirme ce que signifiait deja les dahirs revetus de son sceau, a savoir qu'ils les maintiennent fermement dans les limites ou ils peuvent etre utiles, sans devenir nuisibles. Je repars ainsi completement rassure quant a l'avenir du Maroc. Le prestige de Sa Majeste, 1'autorite du general Nogues et la volonte inebranlable du marechal Petain nous garantis sent le maintien de l'integrite et de l'independance de notre empire nord-africain.

La persecution anti-juive au Maroc sous le regime de vichy-1940-1943-Joseph Toledano

Page56

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-תקנון היהודים

רדיפה והצלה

פרק שלישי

תקנון היהודים

ביוני 1940 היו כפי שראינו המתיישבים הצרפתיים בצפון אפריקה עדיין מלאי התלהבות להמשיך במלחמה למען כבודה של צרפת, ונחושים להוות דוגמה ומופת לאחיהם ״המתנוונים״ במטרופולין. אולם תוך מספר שבועות הפכו לחסידים המושבעים ביותר של ״המהפכה הלאומית״ שהנהיג המשטר החדש, שעלה לשלטון בזכות שביתת הנשק, ולאדוקים ביותר בפולחן המושיע הקשיש – ראש המדינה המרשל פטן. תרומתו של פטן לניצחון במלחמת העולם הראשונה גרפה הערצה הכללית. אולם במושבה הצרפתית במרוקו נוסף לה ממד מיוחד – הכרת תודה על תפקידו המכריע בדיכוי מרד הריף בהנהגת עבדל קרים, אשר במחצית השנייה של שנות העשרים העמיד בסכנה את המשך קיומו של הפרוטקטורט.

למרות שהמרשל פטן קידש את התבוסה, התחזק תהליך ההזדהות עם המשטר החדש בקרב המתיישבים הצרפתים בצפון אפריקה. הגורם העיקרי לכך היה אירוע טראומטי – השמדת צי המלחמה הצרפתי שעגן בנמל מרס אל-קביר שבמערב אלג׳יריה, ב-3 ביולי 1940 על ידי האנגלים, כדי למנוע את נפילתו האפשרית בידי הגרמנים. זאת למרות ההתחייבות החגיגית של צרפת לא לתת מקום לאפשרות כזו. בדיעבד, הצדיקה בעיניהם ״הבגידה״ של אנגליה את הסירוב של ממשלת צרפת להמשיך להילחם לצדה ואת חתימת שביתת הנשק. ברם, להזדהות הזו היו גם סיבות עמוקות יותר, הקשורות למהות המשטר הקולוניאלי שערכיו חפפו במידה רבה את אלה של ״המהפכה הלאומית״. וכך כותב האנתרופולוג והמדינאי הצרפתי הימני המפורסם ז'אק סוסטיל (:(Jacques Soustei/e

״אלמלא הייתה קיימת המהפכה הלאומית, ראוי היה להמציאה לצרפתים רבים בצפון אפריקה. צפון אפריקה הצרפתית הייתה קרקע פורייה לתעמולת המרשל, בשל היותה שרויה בשנאת חמולות ושופעת ראשי שבטים ורחוקה מתלאות המטרופולין וממגע ישיר עם האויב. לא היה עוד מקום בצרפת או באימפריה, שבו התנוססו באותה ראוותנות וגסות סיסמאות ענק, דיוקנים עצומים של הדיקטטור הטוב, ולא היה עוד מקום שבו התגייסו כה רבים ללגיון הפטניסטי, ואחר כך למיליציות (SOL. Service d'Ordre Legionnaire),וצעדו לצליל שירי הלכת המקובלים״.

מתבוסה לשיתוף פעולה

פטן עלה לשלטון במסגרת התהליך הפרלמנטרי הסדיר של חוקת הרפובליקה השלישית, אולם אישור בקשתו באסיפה הלאומית, ב-10 ביולי 1940, לקבל את מלוא הסמכויות חתם את התאבדותה של הרפובליקה ואת לידתה של ״המהפכה הלאומית״. בהכרזתו על שביתת הנשק טען המרשל פטן שהוא נטול כל אמביציה אישית או פוליטית, וכי הוא רק מקריב את עצמו כדי להקל על סבל העם הצרפתי. אולם למעשה הוא היה נחוש לנצל את התבוסה כדי להגשים חלום ישן של סילוק הדמוקרטיה וייסוד משטר חדש – המהפכה הלאומית. במקום להסתפק במנדט שקיבל לניהול השוטף של המדינה עד לסיום המלחמה, הוא חתר לשנות מן היסוד את החברה הצרפתית, ולכוון את ההיסטוריה של צרפת לאפיק אחר. חוגי הימין הקיצוניים יותר תפסו פיקוד בממשלה החדשה תחת חסותו. בעיניהם נתפסה התבוסה כהזדמנות היסטורית בלתי חוזרת, ברוכה כמעט, לנקום בדמוקרטיה השנואה, האחראית להתנוונות החברה הצרפתית ולשפל שאליו הגיעה. את הסכנה הגדולה ביותר הם ראו לא בנאציזם ובפשיז אלא בקומוניזם הבינלאומי, ועל כן היו מוכנים לשתף פעולה עם גרמניה, שהיו משוכנעים בניצחונה המלא והקרוב. כך, הם סברו, יבטיחו לצרפת מקום נכבד באירופה העתידית שלאחר המלחמה בהנהגתה של גרמניה. על פי ראייה זו, אימוץ של משטר אוטוריטארי ברוח הנאציזם והפשיזם על ידי צרפת – מבלי חלילה להעתיקו לכל תחום – נתפס ככלי נוסף לזכות באהדה יתרה של ברלין, בהקלות בתנאי הכיבוש בהווה, ובמעמד משופר עם חתימת הסכם השלום. פטן עתיד היה לומר זאת במפורש להיטלר בפגישתם הראשונה ״הוא קיווה שהשליט יהיה יותר רחמן לאלה שהואילו לשנות כיוון״.

המפנה הברור והפומבי הראשון בכיוון זה, שאי אפשר היה לדמיין אותו מספר חודשים קודם, הייתה לחיצת היד של פטן והיטלר, בפגישתם ההיסטורית בתחנת הרכבת של העיר מונטויר –Montoire בצרפת ב־24 באוקטובר 1940. בצאתו מהפגישה הכריז המרשל לתדהמת רוב העם הצרפתי: ״אני נכנס היום בכבוד לעידן שיתוף הפעולה עם גרמניה. מרצון חופשי, ללא כל שמץ של כפייה, נעניתי להזמנת הפיהרר. דובר על שיתוף הפעולה. הסכמתי לעיקרון. הנהלים יידונו בהמשך״. פטן לא התחייב במקום על ממדיו של שיתוף הפעולה ותנאיו, אבל התחמק מהדרישה הגרמנית לקבל מספר שדות תעופה צבאיים במרוקו הצרפתית. היטלר לא התעקש, הוא הגיע למסקנה שאכן הפתרון הטוב ביותר הוא להשאיר לצרפתים להגן על מושבותיה באפריקה נגד כל ניסיון פלישה זר, קרי של אנגליה, ולא להסתבך בים התיכון.

השינוי באווירה

המרשל פטן לא היה חשוד במיוחד באנטישמיות חריפה, ומינויו לראש הממשלה בהליך דמוקרטי לא עורר תחילה חשש בקרב יהודי צרפת. יהודי מרוקו הוזמנו יחד עם כל האוכלוסייה להריע למושיע הקשיש שתמונתו הצבעונית התנוססה בכל מקום. פרופסור אנדרה אלבז נזכר: ״בגיל שלוש הייתי לכמה שבועות תלמיד בגן הילדים הצרפתי, בעיר החדשה בפאס. כל בוקר לפני הכניסה לכיתה היינו מסתדרים בשורות בחצר, מניפים את הדגל ושרים ״מרשל הננו!״ לכבוד פיליפ פטן. אולם זה לא נמשך זמן רב״.

מיד עם הרכבת ממשלת פטן, חשו האנטישמים בהזדמנות והסתערו מבלי לחכות שהממשלה תיתן את האות. הסימן הראשון היה ביטול חוק ״מרצ׳נדאו״ מ-26 באוגוסט 1939, הנקרא על שם יוזמו, ציר האספה הלאומית מרצ׳נדאו (Marchandeau). חוק זה האוסר על הסתה לשנאה דתית וגזעית והמעניש בחומרה את העבריינים, הצליח בזמנו לרסן את המסע האנטישמי הרחב בעיתונות, שהיה ארסי במיוחד באלג׳יריה. הסימנים הראשונים לשינוי האווירה הורגשו גם במרוקו. החלוץ המפוקפק הייתה גם הפעם עיר הגבול אוז׳דה, שבה התיישבו צרפתים רבים ילידי אלג׳יריה, שהביאו עמם את מסורת השנאה היוקדת ליהודים:

״אם הכרוזים האנטישמים נשלחו בשנת 1936 בתוך מעטפות סגורות, ביולי 1940 הם הופצו בגלוי. כרזות הודבקו על קירות העיר ועל חנויות היהודים והכריזו ״עסק של יהודים – עסק של נצלנים״, ״לקנות אצל יהודים זה לרושש את המסחר הצרפתי״, ״לתלות יהודי על כל שן זאת סיסמתי, יהודי ואחר כך בונה חופשי״.

גם הפעם, וביתר שאת, הוטל מחיר השמירה על הסדר הציבור על היהודים, כפי שדיווח ראש העיר לנציבות:

״עלי לציין שהרחוב הראשי של העיר מתמלא בנוער יהודי. בשחצנותו, בלבושו הפרוע ובשמחתו הרועשת, הוא המקור לקטטות, הן עם חיילים מרוקאים והן עם חיילים צרפתים שחזרו מהחזית, או עם אזרחים צרפתים שאבדו קרובים במלחמה. על כן נתתי הוראה לאסור על היהודים, ועל בני הנוער בפרט, להתאסף, במיוחד במוצאי שבת, בשדרות מרשל Bugeaud. הטלתי איסור מוחלט על הקבצנים היהודים לקבץ נדבות ברחובות, וכאשר הדבר התחייב, הוריתי על גירוש הצעירים היהודים מהאזור הספרדי שהתנהגותם אינה נאותה״.

ב-18 באוגוסט דיווחה המשטרה במכנאם: ״בדיקות המלאי שנערכו אתמול על ידי השלטונות האזוריים במללאח התקבלו בסיפוק על ידי הילידים המוסלמים, למרות שבדרך כלל לא העלו דבר. במספר חוגים שבהם רווחים רגשות אנטישמיים אומרים שהיעדר התפיסות אינו אומר דבר, משום שליהודים מקומות מחבוא סודיים בעיר ומחוצה לה החסינים מכל ניסיון חיפוש״.

בליל ה-12 בספטמבר 1940, ניפצו פעילי מפלגת הימין הקיצוני (Parti Populaire Francais – ppf} חלונות ראווה של חמש חנויות יהודיות בקזבלנקה. אולם התפרעויות כאלה, בתקופת מעבר כה עדינה, לא עלו בקנה אחד עם מדיניות השלטונות שחששו לסדר הציבורי, כפי שהתריע הגנרל נוגס בעצמו בדיווח:

״בלילה שעבר שברו בני נוער את חלונות הראווה של חמש חנויות יהודיות באבנים הנושאות את הכתובת ppf, שהיו ממילא סגורות בצו מנהלי בעוון העלאת מחירים בלתי חוקית של חלק ממוצריהם. נוסף לכך הם הדביקו כרזות עם המילים ׳יחי פטן! יחי דוריו!׳. אני פטור מלהדגיש את חומרת הסכנה של מעשים כאלה הנראים כהתגרות של ממש, ואשר הישנותם יכולה להתדרדר לאי סדרים חמורים. בכל מקרה הוריתי כבר הבוקר למפקד האזור לקרוא לראש מפלגת ppf במרוקו. הזהרתי אותו כי במקרה של הפגנות ומהומות בעתיד, נראה בו אחראי אישי לפגיעה באינטרסים הבסיסיים של הפרוטקטורט״.

ב-20 בספטמבר 1940, נידון צעיר יהודי במרקש למאסר של 15 יום על שקילל בפומבי חייל מוסלמי של הצבא הצרפתי. במקביל נמסר שהאוכלוסייה האירופית ״קיבלה בשביעות רצון מופגנת את הרשעתם של 13 סוחרים יהודים בגין העלאת מחירים אסורה״.

באותו יום, התנפלה קבוצת חיילים צרפתים בפאס על תושבי המללאח. בקרב האוכלוסייה היהודית למודת הניסיון התעורר חשש גדול שהאווירה הכללית נגדה תידרדר למהומות דמים. בדיווחו ניסה לשווא המפקח האזרחי להפחית בחומרת התקרית:

״קצין זוטר בלגיון הזרים המשרת במרפאת חיל-המצב, מלווה במספר חיילים מוסלמים ולגיונרים חמושים ברובים, סכינים ומקלות, פלשו לרחובות המללאח והתנפלו על התושבים. הם פתחו ביריות לכל עבר והכו במקלות ובסכינים את העוברים ושבים. יהודי אחד נהרג ושישה נפצעו, אחד מהם באורח קשה. התקרית הסתיימה תוך זמן קצר, הודות לפעולה המהירה של המשטרה וסיורי הצבא הסדירים. במשך כל המהומה לא הייתה למרבה המזל כל התערבות של האוכלוסייה המוסלמית. הפורעים נעצרו במקום. לסיכום, התקרית לא הייתה יותר מאשר הפרת משמעת מצד מספר מצומצם של חיילים מיחידות שונות. עם זאת אני ממשיך בחקירה כדי לבדוק אם היה תכנון מראש, ואם לקצין הזוטר האחראי היו קשרים עם הגורמים הצרפתים הקיצוניים אשר ערכו לאחרונה הפגנות אנטישמיות״.

למרות ניסיון ההרגעה, נמשך המתח בבירה האינטלקטואלית של המדינה במשך מספר שבועות, בעוד שברקע מהלכות שמועות עקשניות על התפרצות אנטי יהודית קרובה, העלולה לשמש תירוץ לפלישת כוחות ספרדיים לגבול הצפוני של אזור החסות הצרפתי.

ריבוי התקריות עם חיילים החוזרים מהחזית, באווירה של מתח נפיץ ומסוכן, הניעו את השלטונות לשקול הרחקה של ריכוזי חיילים מוסלמים המשרתים בצבא הצרפתי ממרכזי הערים, כדי למנוע התנגשויות עם האוכלוסייה היהודית. במקביל, הבהירו השלטונות למובילי התסיסה והפעולות נגד היהודים, שהם לא ישלימו עם המצב, ושהם נחושים לשמור בכל מחיר על הסדר הציבורי. עברה שעתן של היוזמות הפרטיות וההתפרעויות הספונטניות: עכשיו האנטישמיות היא משימה לאומית ב־דיהן הבלעדיות של השלטונות הרשמיים.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-תקנון היהודים

עמוד 79

            Aida Pinto-Mon passe marocain

            Mon passe marocain
Aida Pinto

Ce recit d'une vie qui embrasse pres d'un siecle d'histoire familiale et communautaire celle des Juifs marocains de Tanger au XXe siecle – aurait pu raconter I'histoire dune fracture terrible, celle d'une communaute implantee au Maroc depuis des siecles que les remous de I'Histoire poussent a I'exil et au deracinement, en Europe et ailleurs. S'il est vrai qu'un voile de nostalgie recouvre certaines pages, ces memoires sont inspirees par toute autre chose:

Elies respirent le grand souffle du bonheur et la grace d'une vie heureuse. Elies disent, avant tout, un grand merci a la Vie, et a tous ceux qui I'ont donnee: les parents, les proches, les amis, les enfants, l'entourage. Et comme le bonheur est contagieux, elles ont aussi le pouvoir de transmettre cet etat de grace aux autres: cest un bonheur rare de lire ce livre ou il fait bon etre en famille, au bord de I'eau par une merveilleuse journee d'ete; dans un jardin fleuri, a I'ombre d'une terrasse; ou encore devant une somptueuse table de fete familiale ou retentissent les voix des prieres millenaires.

Les gens heureux ont une histoire, la voici

Aida Pinto (1923-2004) a ecrit ses memoires "Mon passe marocain" dix ans apres son installation a Paris en 1967

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
מאי 2024
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר