הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו- פרק ארבעה עשר. קורות המאה הששית – תק – תר 1740 – 1780. מעלליו של יזיד המזיד
הנה כן בכל אשר פנה אליזיד הרשע אך ביותר עברה גבול רשעתו בבואו למכנאם ולפאם, את אשר השאירו השוללים הלודאיים ביהודי מכנאם אכל זד־הלב אליזיד. מיד בבואו מכנאסה, בחדש פיון, היה ראשית מעשהו להתנקם בזעומי-נפשו ידידי ויועצי אביו החל בהחזן־בכא, מרדכי אשריקי ויגמור ביתר חביריו, נשיו ובני ביתו של מרדכי אשריקי יכלו לברוח ולמלט גם את ההון אך הוא נתפש, שוטרי אליזיד יעצוהו אמנם בדרך בהביאם אותו כי ימיר את דתו ורק אז יוכל להמלט אך הוא באחת כי לא ימיר ויהי רק בא לפני אליזיד ויבט בו מבט־נקם ויאמר אליו המצאתיך עתה איבי וראש שוטני ? כי ליועץ נתנך אבי להרשיעגי בעיניו מה עכרתני! יעכרך אלהים היום הזה ויצו מיד להוציאו לשורפו.
אחרי מרדכי אשריקי תפש אליזיד את מסעוד בן זכרי ועוד אחרים שהיו מידידי מו׳ מחמד ובעודם חיים תלה אותם בשער העיר מכנאם וישארו ככה תלוים בחייהם כחמשה עשר יום והמושלימים שונאיהם נתקבצו יום יום לעומתם להתלוצץ בם וגם אחרי שמתו לא נתן אליזיד לקבור אותם עד עבור חדשים אחדים ובכן היתה עוד הפעם תבוסת יהודי מכנאם שלימה.
גם יהודי פאם, אשר בפעם הראשונה נקו מפקודותיו של אליזיד, כאשר זכרנו, לקו הפעם מידו הוא, בכפלים, עוד אחרי הצלתם בראשונה ע״י אם אליזיד, באה פקודה אח״כ מיד ביום י״ח אייר, ארבעה ימים אחרי הצלתם, מאת אליזיד בהיותו עוד בתיטוואן, כי על יהודי־פאס לתת מאה ככרי־כסך מס אליו, ולא, יעזבו את מקומם לאחרים, הפקודה הזאת הביאה מגור בלבם, רבים מהם התחשבו את הנולד וימהרו לעזוב את העיר, אך יתר הקהל הנשארים באו במבוכה, הם נאספו ויטילו ״הערכה״ ביניהם לקבץ כסף לפרעון המם ההוא, אך עם כל עמלם יכלו לאסוף לא יותר משש-עשרח ככרים, ואמנם פקידי אליזיד לא הסתפקו כמובן בסכום כזה ויגשו למכור את חפצי היהודים וכלי-ביתם להשלים את מאת ככרי־הכסך, בין כה וכה, בעוד יהודי פאס מתמרמרים על כובד המם ההוא, והנה אליזיד בא בעצמו לפאס, ראשי הקהל מהרו אז לצאת לקראתו ולהביא לו מנחה, כי חשבו אולי בהתרפסם לפניו יקל את עול המם מעליהם, אך אליזיד ששנאתו אל היהודים עוד לא נתקררה, העלים עין מהם ולא שעה אל מנחתם, וביום כ״ד סיון, ימים אחדים אחרי בואו לפאס שלח לאמר להם, כי אמנם מוחל הוא בסכום המם שדרש מהם, וגם לא יתן את חייהם ורכושם לשלל כאשר עשה ליהודי ערים אחרות, אך, אין הוא מרשה להם ליהודי פאס עוד, לשבת ״בהאלמלאח״ שישבו בו עד כה, וכי עליהם לצאת מיד ולגור מחוץ לעיר ״בהאלקסבא־די־ זרארא״, מקום שמם ומלא לכלוך ורמשים. וכן בפיו אמר ובידו מלא, כי עד מהרה באו רבים משרי אליזיד ומאנשי־צבאו השחורים, ויחזקו על יהודי פאם להוציאם מרחובם.
ויכריזו שכל מי שישאר מהם עד הלילה בהאלמלאח, דמו בראשו, אי־אפשר — כותב בעל הזכרונות האלה(לב) שהוא בעצמו היה אחד מהגולים — לכתוב ולספר את כל הקורות שאירעו אז בעת המהומה ההיא, כמו, כל מלאכי־המשחית חברו יחדיו להביא אז על יהודי פאס אבדן חרוץ, גם חום השמש ששרר אז בתוקף הציק עוד יותר להם, וביום ההוא, יום צאת היהודים מהאלמלאח, עברה איזה רוח־ עועים על אליזיד להוציא פקודה כזאת — מסבה לא נדע שחרה — גם על שבט אל־לודאיים שישבו במכנאס ושמספרם היה כשלשת אלפי איש, לצאת ממקומם ולבוא לגור בפאס, ומן השחורים שגרו בפאס הושיב במכנאם על מקום הלודאיים, ובכן היו היהודים והשחורים יוצאים מפאס והלודאיים נכנסים, והדוחק והלחץ של ההמון הרב הציק כמובן ביותר על היהודים היוצאים כמנוסי־חרב, היו רבים אנשים זקנים ותשושי כח שעזבו את ממונם בהאלמלאח, מיראתם פן יאחרו המועד, ואלה שיכלו להוציא ממונם אתם, נפגשו בדרך עם חטפנים ושודדים אשר לקחו מידם סכומים וחפצים רבים, מלבד זה השאירו הרבה כלי־בית, מכשירים ורהיטים, וכדומה, אשר עזבום בהאלמלאח, מאין־אונים לשאם אותם ולהובילם, ביחוד נעזבו שמה כל מכשירי בתי־כנסיות ומדרשות, תיבות היכלים, וכרוכות, וספרי תורה רבים, גם על פי פקודה מאליזיד, נאלצו לעזוב את כל היין והשכר והצמוקים אשר אצרו בשנה ההיא, כמות גדולה, שאותם לקח אליזיד לעצמו ובעוד שהמושלימים התענגו על רב טוב שהשאירו להם היהודים באלמלאח, הנה היהודים, נוסף על טלטולם והפסדם, סבלו עוד הרבה במקום מושבם החדש בהאלקסבא, הם ישבו באהלים כערביים ויהיו ״לחורב ביום ולקרח בלילה״(לג), כן, ריח־הרע והזוהמא שמלאו את חלל אהליהם, והזבובים, הפרעושים, והעקרבים והנחשים שריחשו בקרקעיתם, והחום הרב עם האבק, כל אלה מררו את חייהם, ויולידו גם מחלות בקרבם, ביחוד דלקת־המוח בילדים, לרגלי חום השמש שלא הורגלו בו, לפעמים בהתחולל רוח חזק וסוער נסתרו גם האהלים ההם ויהיו צריכים פעם כפעם להקימם שוב.
וכמו לא די היה בעינוים ותלאות האלה שהסב אליזיד ליהודי פאס, כי גם הוסיף עוד להכעיסם בגזרות עוד יותר נוראות. הוא גזר להרוס את כל שדה-קברות היהודים בפאס וליקח את האבנים והעפר לבנות בהם בית־מסגד להמושלימים באלמלאח, ועוד בתי־מסגד במקומות אחרים בפאס־המדינה בהמגרשים, פטאלעא, ובוזלוד, וארציף, וחומה למגרש סלוקיא החדש, שדה־הקברות ההוא של יהודי פאם שהיה כ״כ קדום ועתיק, הכיל חלקת־ארץ כה גדולה מאד, שבה היו גם מכפלות תחתים שניים ושלישים, של שורות שורות קברות עתיקים מסוף המאה השנית (למב״י) מעת נבנה האלמלאח בפאם (לד), כן חצרות ובתים ושרידי־בנין נמצאו אז על ידי חפירות המושלימים, בשדה־הקברות ההוא של האלמלאח, וכן תכריכי-מתים שבם היה גם תכשיטי כסף וזהב, הכל לקחו המושלימים בחופרם שם, עד שהיו רבים מהם שהעשירו ממציאותיהם אלה, החפירות בשדה־הקברות ארכו כשני חדשים אף כי כתות כתות של פועלים עבדו בהחפירות ההם, כל קברות ומערות רבני פאס הקדמונים ומגורשי- קאשטיליא נהרסו אז עד היסוד, ועיני היהודים היו רואות וכלות ובעמל- רב הצליח ביד נגיד העדה יוסף עטיאה להעמיד ברשיון השר של האלקסבא איזה פועלים ללקט את כל העצמות הנופלות ולתתם בחפירה גדולה אשר כרו להם בהבקעה ״אלגיסא״ אשר בקצה שדה־הקברות, ככה נהרס ואבד שדה־הקברות ההוא של יהודי־פאם, המקום היותר חשוב ועתיק בקדמוניות יהודי המערב.
הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו- פרק ארבעה עשר. קורות המאה הששית – תק – תר 1740 – 1780. מעלליו של יזיד המזיד
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano.Cohen Solal- Tanugi
COHEN SOLAL
Appelatif espagnol ajouté à une branche de la famille Cohen dans les Balkans et en Algérie et qui a pour sens "brillant comme le soleil". Autre explication plausible fondée sur une origine arabe, indication d'un métier, slal, le fabricant de paniers en osier. Ce patronyme porté sans l'aapelatif Cohen était plus connu dans les Balkans. C'est par exemple le nom du héros du roman d'Albert Cohen, "Belle du Seigneur". Au XXème siècle, nom peu répandu, porté en Algérie (Alger, Tlemcen, Oran, Constantine, Bougie) et en Tunisie.
- YONATHAN: Fils de rabbi Haïm. Célébré rabbin né à Tlemcen en 1436. A l’âge de 30 ans, en 1466, il décida de monter en Terre Sainte et de s’installer à Jérusalem. Elu grand rabbin de la ville, il fut contraint en 1479 de la fuir avec des dizaines d'autres familles en raison des intrigues et pour échapper au poids devenu écrasant des impôts et des amendes des potentats locaux. Il trouva refuge en Egypte où la communauté l'accueillit avec enthousiasme et le porta à sa tête. Il fut jusqu'à sa mort au Caire en 1497 le Naguid des Juifs d'Egypte.
ANGE-SAUL: Notable de la communauté d'Alger dans les premières années de la conquête française. Adjoint du maire d'Alger, il succéda à Aaron Moatti comme chef de la "Nation juive".
HAIM ET JACOB: Fondateurs de la première imprimerie hébraïque du Maghreb. Initiés à la typographie hébraïque par un rabbin de Palestine, ils éditèrent en 1855 à Alger, la première Hagada de Pessah, ré-éditée par Robert Attal à Jérusalem en 1975.
JULES: Architecte et militant communautaire à Tunis. Il fut dans au milieu des années vingt le créateur de la section tunisienne de l'Union Universelle de Jeunesse Juive, fondée à Paris par Aimé Pallière et qui connut en Tunisie un succès durable alors qu'elle fut rapidement interdite au Maroc. Au cours de la sombre période de l'occupation allemande, il fut chargé des problèmes d'approvisionnement des travailleurs forcés et de la maintenance des locaux de la communauté.
SAMUEL: Ecrivain israélien originaire d'Algérie. Auteur du livre "Le Bréviaire de la haine et de l'amour" ( Tel-Aviv, 1987).
MOCHE: Publiciste israélien d'origine algérienne, né à Bône. Auteur du roman "Avner ou la génération retrouvée" (Jérusalem, 1992) et de la brochure sur la vie de rabbi Rahmim Naouri: "Un Juif parmi les siens: Rebbi Rahamin Maouri. Témoignages" (Jérusalem, 1988).
COHEN-TANUGI
Appelatif d'origine berbère, ethnique de la ville de Tanger qui a pour sens la ville de la lagune. A rapprocher des autres patronymes fondés à partir de la même racine: Tanzi, Tanger (voir Tanger). De part sa position géographique à l'entrée du détroit de Gibraltar, à la croisée des chemins entre l’Atlantique et de la Méditerranée, l'Europe et l'Afrique, la ville a toujours attiré tous les marchands et les conquérants – et à leur suite les Juifs. Capitale du Maroc septentrional occupé par les Romains, elle lui donna son nom de Mauritanie Tingitane. Occupée ensuite par les Byzantins et les Wisighots, elle servit de tète de pont aux Arabes pour la conquête de l'Espagne. Après le reflux de la Reconquista, ce fut au tour du Portugal d'occuper la ville portuaire en 1471. Au départ très favorables à la présence juive, les autorités portugaises changèrent totalement de politique après l'édit d'expulsion de 1497. Alors que dans leurs autres comptoirs marocains – Agadir, Safi, Àzemour, Mazagan – les Portugais se montrèrent souples dans l'application de l’édit d'expulsion, il semble qu'il en fut autrement à Tanger, réduisant la communauté juive à sa plus simple expression. Elle connut un renouveau relatif après l'union de l'Espagne et du Portugal à la suite de la mort du roi du Portugal Don Sebastien à la bataille des Trois Rois en 1578, mais dès le retour de la ville au Portugal, après la séparation entre les deux pays en 1643, la population juive connut un nouveau déclin. Ainsi quand la ville fut donnée à l’Angleterre comme cadeau de mariage au roi Châles Ier, en 1662, la population juive dépassait à peine les cinquante âmes. Plus ou moins tolérée par les Anglaias, la communauté juive, intermédiaire incontournable pour les relations avec les indigènes, ne connut plus aucune entrave après le retour de la ville sous l’autorité de l'Islam aprèes sa rise par le sultan Moulaz Ismael en 1684, mais ne connut un grand essor démographique qu'à partir du milieu du XIXème siècle quand la ville s'ouvrit largement au commerce avec l'Europe et devint la capitale diplomatique de l'Empire Chérifien. Quant à la famille Cohen Tanugi, originaire d'Espagne installée sans doute dans la ville après les massacres de Séville de 1391, elle reçut cet additif à son patronyme après son installation à Tunis après l’occupation de la ville par les Portugais. Selon Abraham Larédo, le nom originel de la famille à Tanger avant son installation à Tunis était Bengio. En 1820 une partie des membres de la famille fuyant l'épidémie de peste qui sévissait à Tunis, s'installa à Constantine. Un des descendants de la famille, Denis Cohen-Tannoudji vient d’écrire une histoire et généalogie complète de la famille, des origines à nos jours, intitulée "Les Enfants de Yishmaël". Autres orthographes: Tannugi, Tenoudji, Tanoudji, Tannoudji. En Algérie le patronyme principal Cohen a disparu dans certaines branches pour ne laisser la place qu'au second appelatif: Tenoudji. Au XXème siècle, appelatif peu répandu, porté essentiellement en Tunisie (Tunis, Sousse, Moknine), mais également en Algérie (Constantine, Aïn-Béda, Tébessa, Alger) et par émigration au Maroc, a Marrakech et Cablanca.
- ISMAEL (1490-1560): Le premier membre connu de la famille, un des premiers rabbins de Tunisie. Il fut contraint de quitter son pays natal pour des raisons politiques – le raid espagnol sur Tunis en 1535 – et culturelles, faute de centre de Torah en Tunisie. Il s'installa au Caire où sa valeur fut reconnue. Grand Rabbin d'Egypte, il rédigea vers 1543 son célèbre recueil et guide pratique des lois et coutumes du judaïsme à son époque, "Sefer Hazikaron", le livre du souvenir, qui fut imprimé de son vivant à Ferrare en 1555. Il y fonda une synagogue qui portait son jusqu'à nos jours. Ses descendants montèrent ensuite en Terre Sainte.
- SHEMOUEL (1620-1707): Rabbin à Jérusalem, descendant de rabbi Ismael, il fut envoyé à la fin du XVIIème siècle comme émissaire d ela ville Sainte au Maroc
- YEHOUDA (1660-1717): Fils de rabbi Shémouel. Rabbin né à Jérusalem, il fut membre du tribunal de la ville présidé par le Richon-le-Sion, Abraham bar David Itshaki qui après avoir été un fervent shabtaïste, mena une lutte impitoyable contre le renouveau de la croyance messianque em Shabtaï Zvi dans l’empire ottomn et à Amsterdam. Il signa avec lui la lettre adressée en 1708 de Jérusalem à la communauté de Smyme la mettant en garde contre les idées shabtaïstes de rabbi Néhémia Hayoun et les livres d'Abraham Cardozo.
- YOSSEF: Fils du Caïd rabbi Shalom, le premier membre connu de la famille à exercer cette fonction. Disciple de rabbi Abraham Taïeb. Auteur de l'ouvrage "Bné Yossef', commentaire talmudique écrit en1723 et édité seulement en 1793 à Livourne par l’imprimerie Eliezer Sadoun.
YOSHOUA (1716-1796): Caïd des Juifs de Tunisie au milieu du XVIIIème, il contribua grandement à la floraison des études rabbiniques qui firent à nouveau de Tunis un centre de Torah connu rayonnant sur tout le Maghreb. Lui-même grand érudit, disciple de rabbi Itshak Lumbroso et de rabbi Abraham Taïeb, il avait l'habitude de réunir chez lui une fois par mois tous les talmidé hakhamim de la ville pour pour des débats sur la Halakha qui rappelaient les grandes yéchibot de Babylone et de Kairouan. Par deux fois il envoya le manuscrit du chef-d'oeuvre de son maître rabbi Ishak Lumbroso, "Zèra' Itshak" pour être imprimé à Livourne mais les navires les trsnsportant firent tous deux naufrage/ Il se résolut alors à importer spécialement de Livourne (en 1768) des machines et du papier pour l'imprimer, premier livre jamais imprimé en Tunisie. L'impression fut de très mauvaise qualité faute de personnel compétent et il faudra attendre plus d'un siècle pour que l'imprimerie hébraïque fasse sa réapparition à Tunis ! Il reçut royalement chez lui, en 1773, pendant tout son séjour le célèbre rabbin rabbi de Jérusalem, rabbi Haim David Yossef Azoulay, que les hasards de la navigation avaient mené à Tunis alors qu'il était en route pour Livourne. Le rav Hida rend hommage à son érudition, sa jalousie pour la Torah et sa générosité dans son carnet de voyages, "Maagal Tob": ”11 habitait en dehors de la hara (le quartier juif), il avait une cour royale, tout en marbre, et là ils m'offrirent l'hospitalité dans une belle chambre…. Le caïd ne voulait absolument pas que je quitte sa maison, même pour la prière. Il me proposa de prier la semaine dans la synagogue qui se trouvait dans la cour de sa maison et le chabbat je l'accompagnai dans la synagogue où il avait l'habitude de prier …" Il critiqua toutefois son intransigeance et son intolérance contre les kabba- listes, qu'il lui demanda, par l’intermédiaire de son fils Moché, s'il était permis de les tuer en même temps que les Francs- maçons ! "Après mon départ j'appris que le caïd les dénonça aux autorités, qui apparemment leur infligèrent des peines corporelles et financières", ajoute Hahida dans son journal de voyage. Il devait monter à Jérusalem en 1796 où il mourut au bout de quelques mois.
- YEHOUDA (1750-1835): Fils de rabbi Abraham, frère du caïd Yéshoua. Enlevé dans son enfance par des musulmans, il réussit par miracle à revenir dans sa famille. Il fut rabbin-juge à Sousse et ensuite à Tunis. 11 étudia avec le rav Hida, rabbi Haim David Yossef Azoulay au cours de son séjour à Tunis chez son oncle le caïd Yoshoua, et qui lui vouait une grande estime et lui accorda une préface à son livre "Eretz Yéhouda", imprimé à Livourne en 1797. Il publia un autre livre de commentaires bibliques, "Adamt Yéhouda". Il édita à ses frais un condensé du livre de son ami rabbi Yéhouda Najar "Alfé Yéhouda", commentaire talmudique, ainsi que l'ouvrage de son proche rabbi Yossef Cohen-Tanugi, mort sans laisser de descendant, "Bné Yossef'. Vers 1812, il monta en Terre Sainte, à Safed où il devait mourir en 1835. Il laissa trois fils qui furent des rabbins connus à Tunis: Abraham, Moché, Haïm. Le dernier, rabbi Haïm monta en Terre Sainte où il mourut en laissant trois fils.
- ITSHAK HAIM (176-1845): Fils de rabbi Yossef, appelé rabbi Hoga Mgdoura, la pauvre chose en raison du miracle qui selon la légende entoure sa naissance. Sa mère morte accidentellement alors qu'elle était enceinte fut immédiatement enterrée selon les règles. Quelque temps plus tard elle accouchait de ce bébé dont les cris attirèrent le gardien. 11 entra au tribunal rabbinique de Tunis en 1807, exerçant ses fonctions à titre bénévole, vivant de son travail. Il accéda à la présidence du tribunal en 1830 et resta à sa tête jusqu'à sa mort en 1847, à un âge avancé, et ce fut alors le célèbre rabbi Yéshoua Bessis qui lui succéda. Il laissa un grand nombre d'ouvrages dont "Torat Ha-Melech" qui ne fut imprimé qu'en 1945 à Djerba.
DAVID (1835-1928): Un des notables de la communauté de Tunis qui oeuvrèrent pour l'ouverture de la première école de l'Alliance à Tunis en 1878. Commerçant prospère, expert auprès des douanes tunisiennes. Ami personnel du bey, dont il était le fournisseur attitré, il favorisa l'établissement du protectorat français sur la Tunisie par le traité du Bardo de 1881. Il édifia en 1875 le premier théâtre de Tunis qui portait son nom, Théâtre Cohen. Sur le plan communautaire, il fut le délégué du gouvernement à la caisse de bienfaisance et de secours chragé notamment de la gestion du legs du caïd Nessim Samama.
- YOSSEF (1850-1930): Fils de rabbi Yéhouda, fils de rabbi Moché, fils de rabbi Yéhouda. Riche négociant et rabbin à Tunis, fin du XIXème, début du XXème siècle. Auteur de poèmes et commentaires bibliques dédiés à la mémoire de sa fille Myriam, emportée à la fleur de l'âge, "Shirat Miriam" (Tunis, 1924) et du dictionnaire biographique des rabbins de Tunisie "Toldot Hakhmé Touns", recopié et préparé à l'impression par rabbi Itshak Najar et édité à Bné Berak en 1986.
CHARLES: Un des plus importants distributeurs de films en Afrique du Nord entre les deux guerres. Fondateur et président de ls société de distrbution Isly dont le siège social était à Alger, il dirigeait la succursale de Casablanca jusqu'à l'application au Maroc du premier statut des Juifs en octobre 1940, interdisant aux Juifs tous les métiers liés au cinéma et à l’information.
ROBERT: Fils de Rahamim, né à Cons- tantine. Distributeur de films installé à Tunis puis à Casablanca entre les deux guerres. Gérant des sociétés "Maroc- Films" et "Maroc-Théâtre", il reprit ses activités après l'épisode de Vichy, exploitant des salles de cinéma à Casablanca et Marrakech jusqu'à l'indépendance du Maroc en 1956.
EDMOND (1900-1986): Fils de Rahamim. Distributeur et producteur de films né à Constantine, surnommé "le Prince de Constantine". Il a commencé sa carrière dans le septième art comme exploitant de salles de cinéma en Algérie puis dans toute l'Afrique du Nord avant de s'installer à Paris avec ses frères Félix, Gaston et Robert. Directeur-fondateur des Films- Marceau-Cocinor. Président puis président d’Honneur de la Fédération Internationale du Film. En 1966, il fut membre du Jury du plus prestigieux des Festivals cinématographiques, celui des Cannes. Sur le plan communauataire, il fut vice- président du Consistoire Central de France en 1980, puis Président du Consistoire Israélite de Paris et membre du comité directeur du F.S.J.U. Il contribua à la construction de deux écoles juives dans la banlieue parisienne portant le nom de son frère Gaston.
SYLVAIN. Né en France dans une famille originaire de Constantine, il s'engagea dans la Résistance à Paris. Arrêté par la Guestapo, il fut déporté à Auschwitz en 1943. Il fut un des rares survivants de la Marche de la Mort. Libéré par les troupes américaines, il fut rapatrié en France.
GILBERT: Sociologue et journaliste à Paris, originaire de Tunisie. Collaborateur de nombreux quotidiens et revues, dont: "Le Monde", "Tunisia" "L'Arche", "Le Monde juif’ dans lesquels il a publié un
grand nombre d'aricles sur les originaires du Maroc et de Tunisie en France. CLAUDE: Fils de André, ne Constan- tine en 1933. Prix Nobel de Physique 1997. Physicien, professeur au Collège de France, titulaire de la chaire de physique moléculaire et cellulaire, membre de l'Institut, ancien élève de l'Ecole Normale Supérieure. Membre de l'Académie des Sciences depuis 1982.
LAURENT: Fils d'Henri, chef d'entreprise. Diplômé de l'Ecole Normale Supérieure et de la Harward School of Law. Avocat international et essayiste à Paris, né à Tunis en 1957, membre des barreaux de Paris et de New-York. Administrateur de l'Institut d'Expertise et de Prospective de l'Ecole Normale Supérieure. Auteur de nombreux ouvrages de sciences politiques et juridiques, dont "Le Droit sans Etat" (Paris, 1985); "La métamorphose de la démocratie" (Paris, 1989); "L"Europe en danger" (1992) et "Le choix de l'Europe" (1995).
PIERRE: Né à Alger en 1948. Ancien élève de l'Ecole Normale supérieure. Directeur général des Editions Gallimard.
ROBERT: Militant communautaire né à Alger en 1940. Président de la Communauté de Grenobe et vice-président du CRIF, Comité Représentatif des Israélites de France.
DENIS: Universitaire et économiste né à Paris en 1965 dans une famille d'origine algérienne. Consultant au Boston Consulting Group. Auteur de l'histoire et de la généalogie de la famille" "Les fils d'Yishmaël (Paris, 1998).
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano.Cohen Solal- Tanugi
Page 339
איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- היצירה ההלכתית.
גם תלמידיו ותלמידי תלמידיו, חכמי המגורשים, באשר הלכו עסקו במלאכת העיון בתלמוד ובתוספות, ויחד עם זאת יצרו וכתבו הרבה בשדה ההלכה הפסוקה. כמו : רבי יעקב בירב – ממגורשי ספרד לאחר שהייה בפאס עבר למזרח שהה במצרים, עלה לארץ ישראל והתיישב בצפת, יזם את חידוש הסמיכה והסמיך ארבעה חכמים בהם רבי יוסף קארו, נפטר בצפת בשנת 1546. כתב חידושים לש"ס, שאלות ותשובות וחידושים על משנה תורה לרמב"ם -.
רבי יוסף טאיטאצאק – ממגורשי ספרד בסלוניקי, תלמודי, מקובל וחסיד, ואיש הלכה פעל במחצית הראשונה של המאה ה -16. רבי יוסף בן לב – מגדולי חכמי תורכיה כיהן ברבנות בסלוניקי אחר כך התמנה לראש ישיבה בקושטא. כתב פסק להחרים את המסחר עם חוף אנקונה באיטליה, בגלל הרדיפות של האנוסים בעיר זו בשנת 1556. כתב תשובות וחידושי ש"ס, נפטאר סביב 1580.
רבי שמואל די מדינא – יליד 1506 בסלוניקי, רב וראש ישיבה בעיר זו. כתב אלפי תשובות בהלכה וחידושים לש"ס, נפטר בשנת 1589. רבי דוד בן זמרא – נולד בספרד בשנת 1480, הגיע עם המגורשים לצפת, ירד למצרים ונתמנה לרב ולראש ישיבה בקהיר, תיקו תקנות רבות, כתב אלפי תשובות, פירוש על משנה תורה לרמב"ם, חידושים לתלמוד, "מצודת דוד" ו"מגן דוד" על צורת האותיות וסודן וטעמי המצוות. משורר פילוסוף ומקובל. בסוף ימיו עלה לארץ ונפטר בצפת בשנת 1574.
רבי משה אלאשקר , ממגורשי ספרד, שהה בתוניס ובסוף התיישב במצרים, שימש ברבנות בקאהיר. בסוף ימיו עלה לארץ ונפטר בצפת סביב שנת 1542. חיבר תשובות ופירוש על הטורים בשם "גאון יעקב ", ועוד חכמים רבים. הם הפרו את ספרות הפסק באלפי תשובותיהם, עם שלא זנחו את העיון בתלמוד והמשא ומתן בסוגיות התלמודיות הקשות ובדבורי התוספות. ובמשך הדורות בפזורה הספרדית קבעו בישיבותיהם את שעות הבוקר לעיון בתלמוד. ושאר שעות היום ללימוד ההלכה הפסוקה ב "משנה תורה" להרמב"ם, בספר "הטורים" וב" שולחן ערוך".
ואכן מתוך עשרות אלפי ספרים שנכתבו בפזורה הספרדית בכל תחומי היצירה היהודית, כשבעים אחוז מהם עוסקים בהלכה, וזה מוכיח על המקום החשוב שתפסה אצלם ההלכה. יתירה מכך, חכמי הספרדים היו יוצרים פוריים, ויש כאלה שחיברו עשרות ספרים רבי הכמות והאיכות בכל תחומי היהדות, חלק ניכר מהחיבורים שכתבו עוסקים בהלכה, רובם לא כתבו חידושים על הש"ס או כתבו חיבור אחד ולפעמים גם זה עוסק בעיקר באגדות התלמוד. לדוגמה רבי חיים פלאג'י, מחכמי איזמיר במאה ה – 19, רבי יהודה עייאש, מחכמי אלג'יר במאה ה – 18, רבי רפאל משה אלבאז, מחכמי צפרו שבמרוקו במאה ה – 19, רבי יוסף חיים, מחכמי בגדאד במאה ה – 19 ועוד.
היחס לראשונים ולפסקיהם.
מדברי רבי יוסף מיגאש, הנזכרים לעיל שמענו על יחס הכבוד שהוא רוחש לגאונים ועל הביטול המבטל הבנת האחרונים בתלמוד מפני דברי הראשונים. פרופסור אפרים אורבך, כשהעמיד שיטה זו של ר"י אבן מיגאש מול דרכם של בעלי התוספות, הוא מגיע למסקנה כי "דעה זו אינה דעתם של בעלי התוספות ואף אחד מהם לא היה משיב תשובה כזאת אילו נשאל שאלה דומה". כי "הם הורו מהתלמוד מכוח עיונם בו ועם כל יראת הכבוד שלהם כלפי הגאונים וקדמונים לא היו מוכנים לוותר על זכותם זו. מאידך גיסא דומה, שחכמי הספרדים לדורותיהם, יסכימו במושלם לדבריו של הרב יוסף אבן מיגאש הנ"ל, כי רוב חכמי ספרד ופרובאנס, מקבלים בהכנעה ובכבוד את דברי הראשונים, ורואים זאת כחובתם. גם בשעה שיש להם השגה או תמיהה על דברי הראשונים, מבטאים זאת בדרך כבוד וענוה כשהם תולים החיסרון בעצמם, כמו "ולא זכיתי להבין". ובדרך כלל השגותיהן נשארו רק להלכה, אבל למעשה לא העיזו לפסוק בניגוד לדברי הראשונים.
להלן דוגמאות אחדו מחכמי הדורות. הראב"ד כותב : "שאין לנו עתה לחלוק על דברי גאון מראיית דעתנו, לפרש העניין בדרך אחר ". הרמב"ן, שכתב את "ספר המלחמות" ו"ספר הזכות" כדי להגן על הראשונים והקדמונים, כותב : "באמת שכך למדונו רבותינו הצרפתים… והוא בוודאי פירוש נכון…אבל מה נעשה לגאונים שהם כולם מפרשים…וכן כתב רבנו הגאון ז"ל ורבנו חננאל ".(ספר הזכות, כתובות פרק יא) לאמור אף שהצדיק פירושם של התוספות להלכה, למעשה דוחה הוא אותו מפני פירושם של הגאונים. הרשב"א כותב בתשובה "לראשונים שומעין… ואין דוחין דברי הראשונים שהיו בקיאין ונודעה חכמתם דברים נכונים הם ומקצתן הן כדברי קבלה.
אף רבי יצחק בר ששת, מחכמי אלג'יר מן המאה ה – 15, כותב על דברי הרי"ף והרמב"ם : לפי ההלכה והשמועה נדחו דבריהם…וכן הסכימו כל גדולי האחרונים. אלא כיוון שיצא הדבר מפי הרי"ף והרמב"ם…ראוי לחוש לדבריהם, וכי…..הם גאוני עולם ועמודי התורה.
רבי רפאל בירדוגו ממכנאס שבמרוקו, נפטר בשנת 1822, תמה על הרב שבתי כהן, חי במאה ה – 17 בקראקוב, שחלק מכוח סברתו ובהבנת דברי הרמב"ם על הרב ה "מגיד משנה" ועל אחרים, כדברים הבאים" ואני תמה כיצד יחלוק אחר מהאחרונים עם היותו רב עצום על הראשונים אשר המה לנו לעיניים.
לעומת קבלת מרות הראשונים וההכנעה לפניהם שנהגה אצל חכמי הפזורה הספרדית, אנו מוצאים בחכמי אשכנז וצרפת גם בדורות האחרונים, שנהגו בעצמאות יתירה והעמידו דבריהם מול דבר הקדמונים כפי שהיה אצל בעלי התוספות הראשונים. עד כדי מתן זכות לתלמיד להורות ולדרוש במקום הרב ולסתור א דבריו.כפי שכותבים באגרת האחים רבי משה ורבי שמואל מאיברא שבנורמנדיה, פעלו במחצית הראשונה של המאה ה- 12 " יום שגלינו מארצנו ונשתבשו הארצות ונתמעטו הלבבות ואין לומר דיו מורא רבך כמורא שמים…כי הספרים והחיבורים והפירושים הם המורים לנו והכל כפי פקחות השכל והסברא ויכול התלמיד לסתור דברי רבו מכוח פלפול "
איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- היצירה ההלכתית.
עמוד 10
לשונות יהודיות-במזרח ובמערב-פעמים מספר 1
לשונות יהודיות- במזרח ובמערב
הלשונות היהודיות״ הן לשונות שהיהודים השתמשו או משתמשים בהן בצורה מיוחדת אך להם – הרקע ההיסטורי לצמיחחן של הלשונות היהודיות הוא פיזורו של העם בגולה, בארצות רבות ובקרב תרבויות מגוונות, או ישיבתו בארצו בהיותה כבושה בידי זרים. בנסיבות אלה נזקקו היהודים ללשונות של זרים. גם הנטייה לשמור על העברית כלשון קודש תרמה לקיומן ולהתפתחות של הלשונות היהודיות.
לשונות אלו קיבלו השפעות לינגוויסטיות מעברית – שאילות מילים, שאילות סמאנטיות, העתקת אמרות ופתגמים וכיוצ״ב. שורש אחר לאופי היהודי של לשונות אלו מיוסד בטעמים דתיים: דה־קריסטיניזאציה או דה־ אסלאמיזאציה של הלשון. הלשונות היהודיות אופיין לרוב שמרני ולוקאלי יחסית. הן נכתבו באותיות עבריות, עם יוצאות מן הכלל מעטות במספר, והיו לשונות מגע בין יסודות לינגוויסטיים שונים. יידיש ולאדינו דוברו בארצות, ששפת־המקום לא היתה גרמנית או ספרדית, ואילו ערבית יהודית, פרסית־יהודית ולשונות יהודיות אחרות צמחו מתוך הלשון שהיחה מדוברת באותה ארץ.
בלשונות היהודיות מצויים תרגומים של התנ״ך, ההגדה של פסח, התפילות, ותרגומים אלו בכל המקרים צמודים ומילוליים. בלשונות אלו אף התפתחה ספרות חילונית עניפה.
בסקירה הבאה – נביא בתמצית פרטים על התפתחותן, תפוצתן וספרותן של הלשונות היהודיות השונות במזרח ובמערב.
1-יוונית וארמית בעת העתיקה
הכיבוש היווני של ארצות המזרח גרם לעליית היוונית כשפת הדיבור והכתיבה בין יהודי ארץ־ישראל, מצרים, סוריה ואנאטוליה. בניגוד למה שאנו מוצאים ברוב הלשונות היהודיות, כתבו היהודים יוונית באותיות יווניות, כחלק מתהליך ההלניזאציה, שהיהודים קיבלו ממנו יסודות אחדים. כך נכתב תרגום השבעים ביוונית, וזכה להשפעה רבה גם מחוץ ליהדות.
ארמית היתה השפה המשותפת, הלינגואה פראנקה, של כל אחור המזרח בתקופה הקדומה, ממצרים ואסיה הקטנה במערב ועד הודו במזרח. יהודה הלוי טען בספרו ״הכוזרי״, שאברהם דיבר ארמית, ובעברית השתמש אך לענייני־קודש. ארמית היתה שפתם העיקרית של היהודים במשך מאות שנים בארץ־ישראל, בבבל, במצרים ובאנטיוכיה. חלק מספרי המקרא כתובים ארמית, וכן התלמוד הבבלי. תרגום אונקלוס משמש עד היום לקריאת פרשת־השבוע ביחד עם המקרא בלשונו המקורית. חלק מן התפילות כגון "קדיש״ ו״כל נדרי״, וחלק מן ההגדה של פסח, כתובים ארמית. הארמית היתה שפתם העיקרית של היהודים עד הכיבושים הערביים במאה השביעית, ואף לאחר מכן השתמשו בארמית כשפת המשפט וההלכה. רוב המסמכים המשפטיים, שטרות וכתובות נכתבים בלשון זו. חלק מן הספרות הרבנית, ובמיוחד ספרות ״השאלות והתשובות״, כחובה ארמית. היסוד היהודי שבכל לשונות היהודים מכיל רכיבים ארמיים, אשר ביתד עם הרכיבים שמקורם בעברית, מספקים אחח ניכר מאוצר־המילים של רוב הלשונות היהודיות.
לשונות יהודיות-במזרח ובמערב-פעמים מספר 1
עמוד 58
לשונות יהודיות-במזרח ובמערב-פעמים מספר 1
לשון התרגום (ארמית־יהודית חדשה)
יהודי כורדיסתאן שבצפון עיראק, במערב־ איראן ובדדום־תורכיה דיברו ארמית-יהודית, שכינוה לשון התרגום. לפי המסורת, השתקעו היהודים באיזור זה עם גלות עשרת השבטים ויישובם לא נפסק שם עד לימינו, כשרוב יהודי כורדיסתאן עלו לארץ. בנימין מטודלה מצא באיזור זה כמאה קהילות מישראל שדיברו בלשון התרגום.
גם הנוצרים הנסטוריאנים באותו איזור מדברים ארמית, הידועה בספרות המדעית כסורית חדשה.
היהודים מכנים לשונם בנוסף ל״לשון תרגום״ גם בשמות "לישנא יהודיא״ ו״לשון הגלות״. ואילו הערבים מכנים אותה ״ג׳בלי״, (דהיינו – לשון איזור״ההר).
שפח התרגום הינה ארמית חדשה, ואוצר המילים שלה מכיל, נוסף למילים שמקורן ארמי, מספר רב של מילים עבריות, פרסיות, תורכיות, כורדיות וערביות. החוקרים מחלקים את השפה הזאת לשלושה דיאלקטים: א) דיאלקט זאכו או עמידייה שבו ניכרות השפעות של הלשון הערבית; ב) הדיאלקט של אורמיה, המושפע מן הפרסית; ג) דיאלקט ביניים ברוונדוו, ארביל, כירכוך. ללשון התרגום אין צורה תקנית אחידה ומשותפת; בכל ישוב יש להג מיוחד ולו מאפיינים לינגוויסטיים משלו. דבר זה הוא תוצאה מתקופה ממושכת של ניתוק בין היישובים ההרריים.
בשפת התרגום מצויה ספרות עשירה שבעל־פה; אמרות, פתגמים, סיפורי עם, שירים, נם שירי־קודש ושירי־חול. מבחר משירת העלילה, עם תרגום לעברית, כלול נספר שירת יהודי התרגום מאת יוסף יואל רבלין. (ירושלים, תשי״ט). מדרשים על התורה בלשון זו נשתמרו בכתבי״יד, וחלקם יצא־לאור בידי יונה צבר.
באמצע המאה העשרים נאמד מספר דוברי שפת התרגום ב-0,0001 איש בערך, רובם בכורדיסתאן העיראקית ובאיראן, ומיעוטם בכורדיסתאן התורכית.
הנוצרים דוברי הארמית שבכורדיסתאן עברו במשך הזמן לערבית או לתורכית, ואילו היהודים דבקו בלשונם שראו בה שפה יהודית מסורתית, שנייה במעלת קדושתה לעברית. את הכורדית של שכניהם (שהיא שפה איראנית) ראו כלשון־גויים.
לשונות יהודיות-במזרח ובמערב-פעמים מספר 1
לשונות יהודיות-במזרח ובמערב-פעמים מספר 1
כורדית
בצפון עיראק ובדרום מזרח תורכיה דיברו יהודית כורדית, שמעורבים בה יסודות עבריים, תורכיים וערביים, אין ספרות כתובה בלשון זו.
הגדה של פסח עם תרגום (מלמעלה למטה)
לערבית של יהודי בגדאד
לערבית של יהודי תוניס (בצירוף תרגום לצרפתית)
לערבית של יהודי מצרים
ערבית־יהודית
בהצי־האי ערב דיברו היהודים ערבית גם לפני האיסלאם. במאה השביעית, עם הכיבוש הערבי־המוסלמי, עברו היהודים להשתמש בהדרגה בערבית במקום ארמית ויוונית ברוב ארצות האיסלאם – בארץ־ישראל, סוריה, בבל, מצרים, אפריקה הצפונית ואף בספרד. יש להניח שהמעבר לערבית נעשה תחילה במרכזים העירוניים הגדולים. עד מהרה החלו היהודים להשתמש בשפתם הערבית גם כלשון כתובה, לצרכים יומיומיים, כגון מכתבים ושטרות׳ ואף לכתיבת ספרות. היא נכתבה באותיות עבריות בדרך-כלל. אף שכותבי השפה השתדלו לרוב לכתוב בהתאם לכללים המקובלים בערבית הספרותית התקנית, מכילים הכתבים בערבית־יהודית יסודות עממיים רבים וחריגות מן השפה הקלאסית, ומאפשרים להכיר לפחות באופן חלקי את דרך דיבורם של היהודים.
היהודים יצרו בערבית ספרות עשירה ומפוארת. היו משוררים יהודים חשובים בערבית אף קודם האיסלאם. תחת שלטון האיסלאם היו היהודים בין השותפים הפעילים ביותר ליצירה התרבותית הערבית, במיוחד בתחומי המדע כגון הרפואה, המאתמאטיקה, האסטרונומיה, הפילוסופיה ועוד.
בתחילה היו המרכזים שבמזדת־העולם הערבי: בבל, ארץ־ישראל, מצרים ופרס – מוקדי התרבות היהודית בערבית. בהדרגה עבר מרכז־הכובד למרכזים שבמערב, לספרד ולארצות המאגרב. החל מהמאה העשירית פרחו פס, קירואן, קורדובה וטולדו. בלטו המשודרים והוגי-דעות ובהם א׳ אבן עזרא, ש׳ אבן־נבירול, בחיה אבן פקודה, הרמב״ם, שכתבו רבות מיצירותיהם בערבית. בספרד עברו היהודים בהדרגה לשימוש בספרדית, אולם בכל הארצות הערביות המשיכה הערבית לשמש כשפתם של היהודים עד לזמננו. בלהג שבפי יהודי המאגרב נשתמרו עד היום הזה ארכאיזמים שמתקופת הכיבוש הערבי במאה השמינית. בדיאלקט זה מצויים בנוסף ליסודות עבריים- ארמיים גם יסודות ספרדיים.
לשונות יהודיות-במזרח ובמערב-פעמים מספר 1
פרשת 'תזריע'-הרב משה אסולין שמיר
רבנו-אור-החיים-הק':
הגאולה בניסן הבעל"ט– תלויה אך ורק בנו!!!!!
פרשת פרשת 'תזריע' – רומזת לתהליך גאולתנו,ע"פ שתי אפשרויות:
א. 'אישה כי תזריע': אישה' – רומזת ל'כנסת ישראל'
הזורעת מצוות ומעשים טובים: בבחינת: "זרעו לכם לצדקה".
ולכן הגאולה תהיה בצורה פלאית ונסית.
וילדה זכר – גאולתנו תהיה בבחינת זכר,
שתעמוד לנצח, בניגוד לגאולת מצרים.
ב. "וטמאה שבעת ימים" – אם לא נהיה ראויים חלילה,
ונמשיך חלילה בפילוגים חסרי תקוה – ומחלוקות חסרות תוחלת,
כוח הטומאה שנוצר ע"י חטאינו,
יגרום חלילה לעוד 7 שנות חבלי משיח כדברי הגמרא (סנהדרין צז):
'שבוע שבן דוד בא… בשישית קולות,
בשביעית מלחמות, במוצאי שביעית בן דוד בא'
ג. וביום השמיני ימול בשר עורלתו – רמז לגאולה בשנה השמינית,
בה יסיר הקב"ה מאתנו את עורלת הלב,
ע"י אותן שבע שנות יסורין ואורך הגלות.
מאת: הרב משה אסולין שמיר.
לגאולת עם ישראל וחייליו גיבורי החיל בכלל, והשבויים בעזה בפרט.
לע"נ סבתי הצדיקה ללה עליה בת מרים ע"ה – ג' ניסן.
"אישה כי תזריע וילדה זכר…
וביום השמיני ימול בשר עורלתו" (ויקרא יב א-ג).
אמר רבי יוסי: "הקב"ה מבחין בין טיפה של זכר לטיפה של נקבה,
והוא גוזר עליה אם תהיה זכר או נקבה".
יוצא שההחלטה על בן או בת – היא בידי הקב"ה.
כל זה, לא מונע מהאדם להתפלל לקב"ה לפני ההריון.
מדוע הלידה גורמת לטומאה
לבן – 7 ימים. לבת – 14 ימים.
ימי טהרה: לבן – 33 ימים. לבת 66 ימים?
תשובה: אישה הרה, נושאת בתוכה שתי נשמות.
לאחר לידת התינוק, נוצר וואקום אלוקי
המסמל את הטומאה, לכן צריכים להיטהר.
בלידת הבת – הטומאה והטהרה כפולים משתי סיבות:
א. בבריאה נוצרה פעמים. ב. התינוקת אמורה ללדת בבגרותה.
רבנו-אור-החיים-הק' שלא נפקד בבנים אומר:
"והבנים בני – אלה תלמידי,
לומדים ב"מדרש כנסת ישראל… שותי מימי" (הקדמה ל"פרי תואר").
כאשר האישה יולדת בן זכר, התורה אומרת: "וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא: וביום השמיני ימול בשר עורלתו, ושלושים יום ושלושת ימים תשב בדמי טהרה", ואילו כאשר יולדת בת, התורה מכפילה את ימי טומאתה וטהרתה: "וטמאה שבועיים כנדתה, וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה" (ויקרא יב ב-ג).
השאלה המתבקשת היא: מדוע בלידת בת, יש צורך בארבעה עשר ימי טומאה ליולדת, וששים ושישה ימי טהרה, בניגוד ללידת בן בו מסתפקת התורה בשבעת ימי טומאה, ושלושים ושלושה ימי טהרה?
שתי תשובות בנידון:
א. זה קשור בתהליך בריאת האישה ע"י הקב"ה. בהתחלה, נבראו זכר ונקבה מחוברים גב אל גב. אח"כ הקב"ה הפרידם מגבם, ובנה {"ויבן את הצלע"} את האישה מחדש מהצלע אותו לקח מהאדם, כך שהאישה נבראה פעמיים. דרך היצירה הנ"ל גב אל גב ע"י ה', נועדה לכך שהאדם יחזר אחרי אבדתו כדי להינשא.
ב. התינוקת נושאת ברחמה את האפשרות ללדת בעתיד, כך ששיש לה מעין שתי נשמות. לכן, בלידת בת, הכל כפול.
בני הזוג מהווים נשמה אחת לפני לידתם, וכשנולדים הם נפרדים עד לתהליך התחברותם מחדש עם נישואיהם. כאשר הם עומדים שמחים ומחייכים תחת החופה, הם שוב מתאחדים כפי שהיו טרם יציאתם לאוויר העולם.
כל זה מסביר, מדוע בשבע ברכות אנחנו מברכים שתי ברכות הקשורות ביצירה. – "יוצר האדם".
בברכה השלישית מברכים "יוצר האדם", ובברכה החמישית "אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו בנין עדי עד, ברוך אתה ה' יוצר האדם".
הברכה הראשונה, רומזת ליצירה החדשה מבחינה גופנית, ואילו הברכה השנייה מתייחסת לחיבור הרוחני דוגמת התבנית שלהם בגן עדן, ע"י מתן הנשמה. לכן, השימוש בזמן הווה – "ברוך אתה… יוצר האדם".
פועל יוצא מכך:
עם הנישואין, הזוג מתחיל את דרכו בחיים, עם נשמה מאוחדת אחת כפי שהוא היה תחת כיסא הכבוד. הזוג יכול לחיות את חייו על מי מנוחות כשהכול "נופת צופים", והכל בבחינת 'אעשה לו עזר' ולא 'כנגדו'. זוגות מבני עליה, יחיו את חייהם בבחינת: 'אעשה לו' = ל"ו צדיקים (ברית הנישואין. הרב יצחק גינזבורג).
במשך ימי "שבע ברכות", האורחים משמחים את הזוג, ומשדרים לו שע"י שמחה, חייו ישגשגו על זרי דפנה המסמלים ניצחון, כך שהתנהלות חיי הנישואין של בני הזוג כ"עזר", או "כנגדו", תלויה אך ורק בהם.
הרמב"ם מונה 37 מצוות הקשורות בהקמת משפחה יהודית, כאשר רובן מופיעות בספר ויקרא, והראשונה שבהן היא "תורת היולדת" הפותחת את פרשת השבוע "תזריע" (רמב"ם, הלכות "איסורי ביאה"). לכאורה, התורה הייתה אמורה להתחיל במצוות איסורי חיתון בין קרובי משפחה, או איסורי "אלמנה וגרושה וחללה לכהן הגדול", ורק אחר כך לעסוק ב"תורת היולדת".
התשובה לכך היא, שתורתנו הקדושה רוצה להעביר לנו מסר חשוב על קדושת המשפחה, ולכן היא פותחת בפסגת חיי הנישואין כאשר במרכזם, הבאת ילדים מתוך טהרה, דבר שמצריך את היולדת להתייצב בפני בוראה בבית המקדש ב"מלאת ימי טהרה".
מבחינה קבלית, הרעיון המרכזי בקיום מצות פריה ורביה, קשור "לחיקוי האדם העליון" העשוי בדמות זכר ונקבה = אב ואם, בן ובת. לכן, כדי ש"זוג היונים" יגיע לשלמות רוחנית בעולם הזה, עליו לזכות בבן + בת המסומלים באותיות ו"ה, וכן לאב ואם המסומלים באותיות י"ה, ובכך נשלם שם הוי"ה על בני הבית. (רעיא מהימנא ח"ג לד/א).
להלכה נפסק: בהולדת בן ובת, מקיימים מצות "פרו ורבו" (אבן העזר, א). מדברי חכמים, מצוה להמשיך בפריה ורביה.
להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.
"וטמאה שבעת ימים, כימי נידת דותה תטמא –
וביום השמיני ימול בשר עורלתו" (ויקרא יב, ב-ג).
טהרת האישה – סגולה לברית מילה.
רבנו-אור-החיים-הק' לומד מסמיכות הכתובים "נידת דותה תטמא" למצות ברית מילה – "ימול בשר עורלתו", "שאים ישמור מצות נידה, יוסיף לזכות עשות מצות מילה… עוד ירמוז הכתוב, לצד שעיקר הבנים היא האישה".
כלומר, עיקר סגולת הולדת בנים, תלויה בעיקר בהתקדשותה של האישה בזמן הזיווג. הרקע לכך הוא: היות והאישה לא חייבת במצות "פרו ורבו", אלא רק הבעל, ועלולה לומר לעצמה מה אני צריכה את כל הצער הזה הכרוך בהריון, בלידה, ובגידול ילדים, אם אני לא זוכה במצוה כמו הבעל. בכל זאת הרי היא נישאת, ואז עלולה לחשוב בעיקר על מילוי תשוקותיה. לכן הקב"ה מבטיח לאישה: "אם תעשה כסדר האמור, יהיה לה יתרון ומעלה כזכר… פירוש, תהיה כוונתה בהזרעתה לתכלית הלידה, ולא לתאווה בהמית" כדברי קדשו.
הרמב"ן: "ההרהור והמחשבה גורמים לוולד להיות צדיק או רשע… כי אותן המחשבות יחולו על הזרע ויציירוהו כצורתם בזיווג". ידוע ומפורסם סיפור בניו הרשעים של חזקיהו, בגלל שאשתו הגתה באיש אחר בזמן הזיווג.
הרה"ג יצחק גינזבורג שליט"א כותב בספרו "מעין גנים" לפרשה ע"פ הרבי מליובאוויטש: תורת היולדת ותורת הצרעת קשורות זו בזו, בכך "שבכוח שמירת הברית – לבטל ולהעביר צרעת מהאדם… כאשר אור המילה דוחה את חושך הצרעת, ופועל בה רפואה. אותיות רפואה = אור פה".
הפה הוא הספירה האחרונה – ספירת המלכות אליה זורם השפע דרך הספירות הקודמות, ולכן רק כאשר נזהרים שלא ל-הוציא-רע = "מצו-רע" מהפה – זוכים לשפע אור אלוקי דרך הפה. אחרת, צנרת הספירות נסתמת.
הגמרא (מגילה יז, ע"ב) שואלת: מדוע ברכת 'רפאנו' היא הברכה השמינית בתפילת 'שמונה עשרה'? היא משיבה: משום שברית המילה המסמלת טוהר, נעשית ביום השמיני ללידה. כלומר, טהרה מובילה לרפואה.
טהרת הפה מתקשרת עם טהרת הברית כאשר הרמז לכך: פה = 85. מילה = 85.
שורש המילה "תזריע" = זרע. שורש המילה "צרעת" = צרע. אותיות ז+צ מתחלפות.
רבנו-אור-החיים-הק': כאשר הזיווג נעשה בטהרה גם ללא אפשרות הולדה כמו אצל אברהם ושרה שהייתה עקרה, מושפעות ממנו נשמות גבוהות המתגיירות של זכרים מצד אברהם, ונשמות גבוהות של נקבות מצד שרה.
גדולי חכמים בעמ"י היו גרים, או מזרע גרים כמו אונקלוס שתירגם את התורה לארמית, ואת פירושו אנו קוראים במסגרת "שניים מקרא ואחד תרגום".
רבי עקיבא בן יוסף עליו נאמר ע"י משה רבנו לקב"ה, שהוא ראוי שהתורה תינתן על ידו, היה מזרע גרים.
רבי מאיר בעל הנס שהאיר עיני חכמים בהלכה, היה גם כן מזרע גרים.
טהרת המחשבה,
סגולה לילדים הגונים.
רבנו-אור-החיים-הק': "כפי הכוונה אשר יכוון המזריע, ימשיך לזרע הנפש. אם יחשוב מחשבות רעות ימשיך לטיפה נפש טמאה. ואם יחשוב בטהרה, ימשיך נפש קדושה. צא ולמד מבניו של הצדיק המופלא חזקיה המלך ע"ה אשר נשא את בת הנביא ישעיה חפצי בה, ולצד שחשבה האישה בעבדי מרודך בלאדן, המשיכה נפש רעה לשני בניה – מנשה ורבשקה". זהו סיפור טראגי של שני גדולי הדור:
החתן: חזקיהו המלך שזכה שמן השמים נלחמו עבורו כאשר המלאך גבריאל הרג 185,000 חיילים ממחנה סנחריב (מ"ב יט, לה). ובימיו, אפילו תינוקות של בית רבן שלטו בדיני טומאה וטהרה.
אבי הכלה: ישעיהו הנביא גדול הנביאים אחרי משה. והנה בגלל מחשבות זרות של האישה בשעת הזיווג, הועברו תכונותיהם לילדיה שעבדו עבודה זרה. מנשה בנה, אף הרג את סבו – הנביא ישעיה. וכך נאמר בגמרא: "לסוף יהב ליה {ישעיהו למלך חזקיהו} ברתיה – (ביתו), נפק מיניה (יצאו מהם), מנשה ורבשקה." (ברכות י ע"ב).
רבנו-אור-החיים-הק' כותב בפרשת קדושים (ויקרא יט, ל) שעל האב להיזהר במספר דברים, כך שביתו לא תצא לזנות כפי שנאמר בפסוק הקודם (יט כט): "אל תחלל את בתך להזנתה". והכוונה לדעת רבנו-אוה"ח-הק': "שלא ינהג בה מנהג חולין להראות לפני כל, ולהתנאות לפניהם. אלא כבודה בת מלך פנימה, והגם שיתכוון בה להנאת זיווגה… עם כל זה, יצוו הא-ל כי חילול הוא לה, והיוצא מזה הוא להזנתה".
רבנו-אור-החיים-הק' מונה שלוש סיבות הגורמות להולדת יצירה לא הגונה:
האחד: אם בזיווג יכוון להנאת המשגל ולא לסיבת מצות הבורא, זה יוליד בנולד תגבורת המין".
השני: פירוש, מצד האישה – שמעשיה לא טובים, "רחלא בתר רחלא אזלא" (כתובות סג ע"א).
השלישי: המולידים אב או אם שחשבו בבחינת הרע בהיסח הדעת, וכמעשה חזקיה המלך עליו השלום אשר מחשבתם סבבה הולדת בלתי הגון, הגם היותם יסודי עולם".
פועל יוצא מדברי קדשו:
התורה פתחה בלידת ילדים ככתוב: "אישה כי תזריע וילדה זכר" שזה דבר משמח,
ואילו בהמשך, היא עוסקת בנגעי צרעת. חכמים אומרים שהסיבה לכך היא:
אתם רוצים ילדים בריאים בנפשם ובגופם ללא נגעים, תשמרו על קדושת חיי המשפחה.
הזהר אומר שאין טומאה יותר גדולה מטומאת הנידה. לכן, יש לשמור את גדרי הטהרה.
כח השפעת המחשבה הטובה.
הבעל שם טוב: "במקום מחשבתו של האדם – שם הוא נמצא".
האדמו"ר ה"צמח צדק": "חשוב טוב – יהיה טוב".
האדמו"ר האחרון הרב מנחם שניאורסון, הדגיש את חשיבות המחשבה הטובה, היכולה לשנות את המציאות.
"הרהורי עבירה – קשים מעבירה", כך קבעו רבותינו בגמרא (יומא כט ע"א). נכון שמעשה העבירה חמור יותר מהמחשבה לחטוא. אלא, חכמים דייקו בדבריהם באומרם "קשים מעבירה". כלומר, הרהורי עבירה יכולים להזיק לנפש האדם, ויובילו אותו בסופו של דבר לבצע את העבירה.
התלמוד הירושלמי (יומא פרק ח, הלכה ז) אומר שקרבן עולה מכפר על הרהורי עבירה העולים בלב האדם. מצאנו גם שאיוב, העלה עולות לה', היות ובניו השתתפו במשתה, ופחד שמא חטאו בהרהורי עבירה. וכך נאמר באיוב: "ויהי כי הקיפו ימי המשתה, וישלח איוב ויקדשם, והשכים בבוקר והעלה עולות מספר כולם – כי אמר איוב: אולי חטאו בני וברכו אלוקים – בלבבם" (איוב א, ה).
כמו שקרבן עולה, עולה כל כולו על המזבח, כך המחשבות הטורדניות עולות ומציפות את מח האדם.
סגולה לביטול הרהורי עבירה: א. לעסוק בתורה. ב. לומר: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו, ו).
מילתא דבדיחותא:
האישה בחדר לידה, והבעל הולך אנה ואנה כשכל כולו דרוך כקפיץ,
ומצפה להתבשר ע"י האחות בברכת מזל טוב להולדת בן זכר.
האחות יוצאת ומבשרת לו: אשתך ילדה הרגע, בת במזל טוב.
האיש שלנו צועק: בת, לי בת, לא יתכן? תבררי עוד פעם.
האחות השניה יוצאת: למה אתה צועק? אשתך ילדה בן.
ידעתי גם ידעתי אחותי, בלי צעקות – לא ניתן להביא בנים לעולםםםםםם……
אור זרוע בעולם האמת,
לרבנית והצדיקה – עליה בת מרים אסולין ע"ה,
שעלתה לגנזי מרומים בשבת לסדר פרשת ויקרא – ג' בניסן תשכ"ח,
אשת הרב הכולל חכם השלם הרב אברהם אסולין ע"ה – רב במחוז "בני מלל" במרוקו.
"בזכות נשים צדקניות – נגאלו אבותינו ממצרים".
ביום ג' בניסן, יחול יום האזכרה של סבתי עליה בת מרים זצ"ל שכונתה בפי כל: "לאלא עליה" בגלל צדקותה ואצילותה כי רבה. היא הייתה אשת חבר – של סבא קדישא הרה"צ רבי אברהם אסולין הי"ד ששימש בקודש כמו"צ במחוז "בני מלל" שבמרוקו, ונהרג בדמי ימיו ע"י פורעים ערבים על קידוש ה'.
בהיותי תלמיד במרוקו, קיבלנו כריך עם גבינה בסיום הלימודים בשעה 5:00. סבתי ע"ה, התייצבה מידי יום עם קומקום מים ליד ביה"ס, כדי לשטוף לנו את הידיים שחלילא לא נגיע הביתה עם פירור גבינה. בביתנו שבמרוקו, לא אכלו מוצרי גבינה. אם אחד הילדים נגע לה בבגדים עם הגבינה, הייתה מחליפה אותם, ומכבסת אותם.
בארץ ישראל, היא אכלה רק עוף שנשחט ע"י השוחט רבי יחיא פרץ ע"ה אותו הכירה ממרוקו, ולא סמכה על שום שוחט אחר. היא גרה אתנו, אבל היא הקפידה לבשל לעצמה בסירים שלה.
כאשר מו"ר אבי התחתן וההיריון התעכב במקצת, אמרה לו: בני, אל תדאג, יהיו לך שנים עשר ילדים בבחינת שבטי י"ה, כמו יעקב אבינו, ואכן, כך היה ב"ה.
עד לפטירתה, היו להורי עשרה ילדים. היא קראה למו"ר אבי ע"ה ואמרה לו כהאי לישנא: אתה זוכר שהבטחתי לך כשנישאת, שהקב"ה ב-י"ב שבטי יה. כעת כלתי בהריון, היא תלד בקרוב תאומים, ובכך יסגר המעגל. היא נפטרה בג' בניסן, ואמי ילדה תאומים בחול המועד פסח. זה היה בן ובת שנקראה על שמה יעל.
היא נהגה להתלבש בעיקר בבגדים לבנים, כאשר מעליהם שמה "ליזר" לבן.
פעמים רבות הייתה מספרת לנו: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוקים". אז, בהיותי נער, לא הבנתי.
בפיה היו תמיד מעשי נסים, ולהלן דוגמית. היא סיפרה לנו על הסבא קדישא כמוה"ר רבי מסעוד אסולין זצ"ל שיצא בחול המועד פסח לכיוון השוק הערבי כדי למכור כמה רצועות עור לערבים. מפאת כבוד חול המועד, הסתיר את הרצועות בשיפולי גלימתו. בדרכו הוא פגש אורח הדור פנים ששאל אותו לאן פניו מועדות. רבי מסעוד ניסה להתעלם, אבל איש המעלות לא הרפה. לבסוף הסביר לו שמפאת דוחק השעה והפרנסה, הוא נאלץ למכור כמה רצועות עור לערבים כשהכול נעשה בצנעה, כדי שיוכל להמשיך ולכבד את החג.
האיש רב המידות והמעלות ענה לו, שמפאת כבוד תורתו ומעמדו, אין לנהוג כך. איש המחלצות נתן לו מטבע בה יוכל לקנות את כל צורכי החג. לאחר קבלת המטבע, האיש נעלם כלא היה. רבי מסעוד הבין שאכן זה היה אליהו הנביא שנגלה אליו היות ומאז, הברכה שרתה במשפחה, וקוים במשפחתנו "ברכת יהוה – היא תעשיר".
סבתא גם סיפרה לנו על נסיבות פטירתו הנסית של מו"ר זקני. ביום שני בשבוע, הוא חש לא בטוב, ונציג המשפחה הזמין את אנשי חברא קדישא. כאשר הוא ראה אותם, מיד הרגיע את כולם ואמר להם: זו לא העת, תבואו ביום רביעי אחה"צ, כאשר יחלו לטפטף גשמי ברכה. אכן, ביום רביעי אחה"צ השמים התקדרו, וענני נוצה החלו לטפטף כדברי מו"ר זקני ע"ה.
חברי החברה קדישא הגיעו לשער החצר כמתוכנן, אבל הם חששו להתקרב לרב, היות וראו אותו יושב בכניסה לבית כשהוא יושב ועוסק בתורה, ולכן הם נעמדו על מקומם בשער החצר. הוא הרגיש בבואם, ומיד קרא להם ואמר להם: בואו אנשי המעלה העוסקים בחסד של אמת, הגיע הזמן להחזיר את הפיקדון. הוא קרא איתם קריאת שמע ראשונה, ואחר כך החזיר את נשמתו הטהורה לבוראה.
סבתי אימא עליה ע"ה, עלתה לגנזי מרומים מתוך מיתת נשיקה בבית, ללא מחלות.
קוים בה הכתוב: "ועבדתם את יהוה אלוהיכם –
וברך את לחמך ואת מימך – והסירותי מחלה מקרבך" (שמ' כג, כה).
רבנו בעל הטורים כתב "ועבדתם", הוא לשון רבים, שזו תפילת רבים שאינה נמאסת (ברכות ח, א).
"וברך את לחמך", לשון יחיד, דלכל אחד ואחד, מברך לפי ענינו (כתובות ס"ז ע"ב(.
אכן, סבתי ע"ה, התברכה לפי ענינה – שעבדה את ה' מתוך אהבה,
ולכן זכתה לאריכות ימים בטוב ובנעימים, וזכתה לראות דור ישרים מבורך.
"אור זרוע לצדיק"
למקובל האלוקי רבי חיים ויטאל,
תלמידו המובהק ומעביר תורתו של רבנו האריז"ל.
יום ההילולא שלו – ל' ניסן – ר"ח אייר ה'ש"ף (1620).
רבנו חיים ויטאל כותב בנושא הסיבות המביאות את הגוי להתגייר:
"כמתגייר, נכנס בתוכו נפש הגר, הנוצרת מקליפת נוגה הכלולה מטוב ורע,
ונעשים מזיווגן של צדיקים בגן עדן בארץ" (שער הגלגולים פ"ט עמ' יט).
כפי שהוסבר במאמר, כמו מביאת אברהם ושרה שהייתה עקרה..
רבי חיים ויטאל החל ללמוד את תורת הנגלה בבית מדרשו של המקובל הרב משה אלשיך בגיל 14, שגם הסמיך אותו לרב. בהמשך, הוא למד בבית מדרשו של המקובל הרב משה קורדברו שם רכש את תורת הקבלה. כאשר מרן רבי יוסף קארו פגש לראשונה את רבי חיים ויטאל בהיותו בגיל 14, הכיר ביכולותיו הרוחניות, וביקש מהרב אלשיך לשים עליו את עינו, היות ונועד לגדולות.
המפנה בחייו, חל עם עלייתו של האר"י הק' ממצרים לצפת בשנת 1570, כאשר הרב ויטאל היה בן 27.
בתחילת דרכו בצפת, האר"י הצטרף לבית מדרשו של הרמ"ק, אבל תוך מספר חודשים הרמ"ק נפטר, ושישה חודשים אח"כ, הרב ויטאל הפך להיות תלמידו המובהק של האר"י הק', אבל רק לתקופה קצרה, היות והאריז"ל נפטר בגיל צעיר מאוד, בהיותו בן 38 בלבד, ביום ה' אב של"ב (1572).
רבנו האריז"ל ציוה שרק תלמידו המובהק רבנו חיים ויטאל, יעסוק ויערוך את תורתו. הוא גם טען שכל מטרת בואו לצפת הייתה – להעביר את תורתו לתלמידו רבי חים ויטאל. במשך 28 שנים, עמל הרב ויטאל על ספר "עץ חיים" הכולל שמונה שערים מתורת רבו: הקדמות, שער הכוונות, שער המצוות, שער הייחודים, שער הגלגולים, שער רוח הקודש, שער מאמרי רשב"י וכו'.
הוא פרסם עוד ספרים כמו "שערי קדושה", "ספר החזיונות" המשמש ספר אוטוביוגרפי בו הוא כותב על התגלויותיו, כח נשמתו, חזיונות להם זכה בחלום וכו'. ספריו האחרים: ספר התכונה, דרך חיים, ספר הגורלות, עץ הדעת טוב.
הרב חיים ויטאל גנז את כתביו, היות וחשש שמא לא הבין נכון את תורת רבו.
אחרי מותו, תלמידיו: בנו רבי שמואל ויטאל, הרב חיים הכהן מארם צובא מחבר "מקור חיים" על שו"ע אורח חיים" בדרך הפרד"ס, רבי ישראל סרוק, הרב יוסף צמח, והרב אברהם אזולאי בעל ה"חסד לאברהם" וכו' שעלה מפס שבמרוקו, עשו שאלת חלום, האם יכולים לפרסם את כתביו. לאחר שנענו בחיוב, הרב אברהם אזולאי אסף את כתביו מהגניזה, והוחל בעריכתם. הרב שמואל ויטאל, בנו של רבי חיים ויטאל היה מגדולי תלמידי אביו, ושימש כמעתיק ומסדר את כתביו וכתבי האר"י, כפי שמעיד החיד"א בספרו "שם הגדולים".
בשער הגלגולים הוא מספר שרבו האריז"ל ביקש ממנו לעבור לגור בירושלים, שם תיקונו. וכך הוא כותב: "אמר לי מורי ז"ל שאלך לדור בעיר הקודש תובב"א ירושלים – כי שם מקום דירתי האמתית, ושם עיקר השגתי וטובתי". אכן, הוא התקבל יפה בירושלים, ויש האומרים שאף הוכתר כרב המקום.
לאחר מס' שנים בירושלים, הוא נאלץ לברוח לדמשק, היות והמושל הטורקי עבר יום אחד מעל נקבת השילוח ושמע פכפוכי מים. כאשר שאל את עוזריו לפשר הדבר, הם סיפרו לו שהמקום חתום וסתום עוד מימי חזקיהו מלך יהודה שחסם את המקום, כאשר הגיע סנחריב מלך אשור כדי לכבוש את ירושלים.
השליט ששמע על גדולת רבי חיים ויטאל, דרש ממנו לפתוח את המקום ע"פ שמות הקודש. הרב ויטאל חשב שבמקרה דנן, אין להשתמש בנסים, וברח לדמשק שם שימש כרבם של היהודים האיטלקים, היות ואביו הרב יוסף ע"ה שהיה מקובל עצום, עלה לצפת מאיטליה.
האריז"ל נגלה אליו בחלום ואמר לו, שהוא גלגולו של חזקיה, והשליט הטורקי של סנחריב, ואם היה פותח את נקבת השילוח, היה מביא את הגאולה.
חז"ל אומרים שחזקיה היה בבחינת משיח, וסנחריב היה בבחינת גוג, ואם חזקיה היה אומר שירה על מפלת סנחריב מתוך נסים ונפלאות, היינו נגאלים.
הרב שמואל בנו של רבי חיים ויטאל, שימש כרב ודיין בדמשק, ופרסם ספרים רבים.
הוא היה נשוי לג'מילה בתו של רבי יאשיה פינטו.
הקשר למשפחת פינטו, מסביר את פעילותו של הרב חיים פינטו – רבה הראשי של קרית מלאכי.
בביקורי בבית העלמין בקרית מלאכי, נאמר לנו שהרב פינטו שליט"א,
העלה במבצע חשאי את עצמותיו של הרב חיים ויטאל ע"ה מדמשק,
אותם הוא קבר במתחם מיוחד בבית העלמין בקרית מלאכי!!!!
"אור זרוע לצדיק"
למידת הענווה של המוהל הרה"צ רבי צדקה חוציין ע"ה,
ורוח הקודש של מרן הראשל"צ הרב מרדכי אליהו ע"ה.
המוהל הצדיק הרה"ג רבי צדקה חוציין ע"ה, התעטר באמנות המילה, וזכה למול אלפי תינוקות בעם ישראל, בנוסף להיותו גדול בתורה, ובעל מידות טובות, כאשר בכתרן – מידת הענווה.
יום אחד, הרב הוזמן לעשות ברית מילה בשבת בשכונת "ימין משה". בגלל המרחק הרב ממקום הברית וקדושת השבת, הרב נאלץ ללכת דרך ארוכה עד למקום הברית, למרות גילו המתקדם. בהגיעו לבית הכנסת בו היתה אמורה להתקיים הברית, התברר לו שאבי הבן הביא מוהל אחר לעריכת הברית. האב שחשש תחילה לספר לרב, הופתע לגלות שהרב חוציין מחל על כבודו, ונענה לבקשת האב שמוהל אחר יעשה את הברית במקומו.
להפתעת האורחים, התברר שהמוהל החדש לא הביא אתו את כלי המילה, וכנראה הסתמך על הכלים של הרב חוציין. האב חסר הבושה, ביקש מהרב חוציין שישאיל למוהל החדש את הכלים. גם לכך הרב נענה בשמחה.
בדרכו חזרה, העוזר שלו כעס על הפגיעה בכבוד הרב. הרב חוציין הסביר לו:
אדם שחשב לעשות מצוה ונאנס, כאילו עשאה. זו מצוה נטו, היות ורק הקב"ה יודע על כך.
מוסר השכל: "לעולם יתפוס אדם ענווה – ואחר כך ישאל בינה מהקב"ה'" (תנא דבי אליהו רבה ה').
מספרים על הראשל"צ מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה, שיום אחד, באו אליו מרחוק, בחור ובחורה כדי להתברך לקראת נישואיהם. ע"פ לבושם, הם נראו כחרדים לכל דבר ועניין. הם סיפרו לרב שהם עומדים להינשא, ומבקשים ברכה מהרב להקים בניין עדי עד על אדני התורה.
הרב ביקש מהם ללכת להירשם ברבנות, ואחר כך לבוא להתברך. הם יצאו מאוכזבים מדברי הרב, וביקשו מהשמש שישתדל אצל הרב שבכל זאת יברך אותם, היות והם הגיעו מרחוק.
השמש פנה לרב, היות והיה קשה לו עם זה שכביכול הזוג יצטרך לשוב לירושלים מרחוק, וכל זאת, בגלל ענין טכני של רישום ברבנות. הרב הסביר לשמש שהבחור בכלל לא מהול ואינו יהודי, דבר שהבחורה לא יודעת.
בברכת תורת אלוקים חיים,
משה אסולין שמיר.
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. סבא רבי משה בר רחל לבית בלישע ע"ה, יששכר בן נזי ע"ה.
א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. הרב דוד חיים שלוש בן הרב יוסף ודינה שלוש ע"ה, רבי ישראל אביחצירא ע"ה המכונה בבא סאלי ע"ה בן רבי מסעוד ע"ה. רבי יחיא דהן ע"ה נכד האביר יעקב ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. רבי יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה. יגאל חיון ע"ה. אלתר בן שרה ע"ה
לברכה והצלחה, בריאות איתנה ונהורא מעליא למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. ליונתן בן קרן ואורי בן ענבל – נכדי היקרים – שירות משמעותי ואמוני למען תורת ישראל ועם ישראל בארץ ישראל.
אורה שהיא תורה ושמחה בעזהי"ת, להמשך כתיבת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", כהמשך לספר הקודם "להתהלך באור החיים" שזכה לפרסום רב, והמהדורה הראשונה אזלה, ובעזהי"ת נוציא מהדורה נוספת.
שהקב"ה יזכה אותנו שגם הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", יכתב כל כולו ליחוד שמו יתברך, ויזכה להתפרסם כקודמו מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות, ויתקבל בחן, אהבה ושמחה ע"י הציבור וחכמיו.
לשונות יהודיות-במזרח ובמערב-פעמים מספר 1
ברברית־יהודית
במספר מקומות במאגרב, כגון בהרי־אטלאס ובאיזורים הדרומיים של אלג׳יריה ותוניסיה, מדברים היהודים ברברית־יהודית. חלק ניכר מהם מדברים שפה זאת בנוסף לערבית־ היהודית (באשקלון מצויה קהילה של עולים ממארוקו המדברים ברברית־יהודית).
הספרות בעל־פה בלשון זו כוללת סיפורי עם, שירי־עם, פתגמים וספרות דתית מסורתית, אף היא בעל־פה. מעט מאוד מספרות זאת נרשם עד כה.
בלשון זו הוציא ח׳ זעפראני את ההגדה של פסח.
6) פרסית יהודית
היהודים באיראן ובאסיה המרכזית, אפגאניסטאן ובוכארה, מדברים דיאלקטים פרסיים שונים, שאינם בבחינת לשון פרסית-יהודית אחידה. דיאלקטים אלה שונים באופן מהותי מהפרסית הסטאנדארטית, והם נכתבים באותיות עבריות על יסודות עבריים־ארמיים. עם זאת נתפתחה ספרות פרסית־יהודית שהיחה משותפת באיזורים שבהם דיברו להגים של פרסית־יהודית, אוצר של כתבים פרסית יהודית נתגלה בגניזה של קאהיר, והם כוללים תרגומי מקרא, פרשנות, ספרות, הלכה, מכתבים ושטרות. תרגומים קדומים של התנ״ך לפרסית־יהודית מצויים בכתבי־יד שבספריות שונות, ורק מעטים מהם הופיעו עד כה בדפוס. בשנת 1546 נדפס בקושטא תרגום התנ"ך לפרסית.
החל מהמאה ה־14 התפתחה השירה הפדסית־יהודית. מולאנא שאהין חיבר שירת עלילה על יסוד ספרי שמוח, ויקרא, במדבר ודברים. נדפסו יצירות רבות מהשידה הפרסית הקלאסית באותיות עבריות. במאה ה־16, התבססות השושלת הצאפאוית גברה בפרס הקנאות הדתית, שמנעה מהיהודים לפתח את ספרותם, אבל בבוכארה היה המשטר סובלני יותר, ושם פרחה הספרות הפרסית־יהודית במאות הט״ז-י״ח.
בסוף המאה ה־19 והתחלת המאה ה-20 היתה צמיחה מוחשית של הפרסית היהודית גם בפרס וגם בארץ־ישראל. בשנת 1908 תרגם
שמעון חכ בירושלים את הרומאן אהבת ציון של מאפו לפרסית יהודית, ובטהראן יצאו לאור שני עיתונים בלשון זו. היום בארץ מדברים להגים של פרסית־יהודית ושל בוכארית יהודית העולים מפרס וממרכז־אסיה.
7) תאתית יהודית
התאתית היא דיאלקט איראני, שמשתמשים בו היהודים ההרריים החיים בהרי־קאווקאז המזרחיים. דיאלקט זה יסודו בפרסית עם השפעות לינגוויסטיות של דיאלקטים איראניים צפוניים ושל תורכית. עד 1917 כתבו אותה באותיות עבריות. לאחר המהפכה הבולשביקית הוכרחו להמיר את האותיות העבריות באותיות קיריליות. בשנת 1959 הצהירו כ־3000 יהודים בדאגסטאן, כי תאתית־יהודיח היא שפת־אמם.
לשונות יהודיות-במזרח ובמערב-פעמים מספר 1
עמוד 61
אֶעֱרֹךְ זֶמֶר תּוֹךְ מַקְהֵלוֹת / עַל חֲתַן דָּמִים לַמּוּלוֹת.פרשת תזריע-אפרים חזן
פרשת תזריע
אֶעֱרֹךְ זֶמֶר תּוֹךְ מַקְהֵלוֹת / עַל חֲתַן דָּמִים לַמּוּלוֹת.
'אֲשֶר קִדֵּש יְדִיד מִבֶּטֶן, וְחֹק בִּשְאֵרוֹ שָֹם, וְצֶאֱצָאָיו חָתַם בְּאוֹת בְּרִית קֹדֶש' נוסח זה של ברכת הברית קושר בין מצוות המילה שנצטווה אברהם אבינו, והיא אחד מעשרה ניסיונות שנתנסה בהם, לבין קיום המצווה לדורות עולם, כפי שהיא מובאת בפרשתנו כבדרך אגב ' וביום השמיני ימול בשר ערלתו'. מפסוק זה נלמדות הלכות רבות מעבר לתיאור המצווה בספר בראשית. הציווי לאברהם 'ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר לדרתיכם' (בראשית יז, יב) מקבל בפרשתנו תוקף של מצווה מסיני והקביעה הנאמרת לאברהם 'והיה לאות ברית ביני וביניכם' (שם,יז, יא) מתקשרת לקביעה אחרת בעניין השבת 'ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם' וחוזרת לפסוק בפרשתנו בשני עיקרים: מילה דוחה שבת, ועל הילוד לעבור לפחות שבת אחת לקראת מילתו.
חביבה היא מצוות המילה על ישראל בכל הדורות כולם, ופייטנים בכל הדורת שרו תהילתה ושבחיה. תיארו את גודל המצווה המציינת את ייחוד עם ישראל בין האומות, ובירכו את הנימול בבריאות ואריכות ימים וכי יזכה לראות גואל בימיו, כשם שהוא זוכה שאליהו מלאך הברית ומבשר הגאולה נוכח בטקס הברית.
מבין הפיוטים הרבים לברית מילה נציג את פיוטו של רבי משה בוג'נאח פיוט הנוהג בקהילות צפון אפריקה ובעיקר בקהילות תוניסיה ולוב. פיוט זה מביא אל טקס הברית נימה של שעשוע ושובבות בצד החשש לילוד ולבריאותו.
אֶעֱרֹךְ זֶמֶר תּוֹךְ מַקְהֵלוֹת
עַל חֲתַן דָּמִים לַמּוּלוֹת.
נִמּוֹל מִתְבּוֹסֵס בְּדָמִים
יִרְאֶה זֶרַע, יַאֲרִיךְ יָמִים
5 תִּרְצֶה דָּמוֹ, צוּר עוֹלָמִים,
כְּדַם זֶבַח וּכְדַם עוֹלוֹת.
יָהּ, חֹן וַחֲמֹל בְּרֹב חֶמְלָה
עַל בֵּן יִכָּנֵס לַמִּילָה
יִזְכֶּה לַחְזוֹת יוֹם גְּאוּלָּה,
10 יוֹם יֶשַׁע, יוֹם אוֹר וְגִילוֹת.
מוֹהֵל, לְאַט נָא לַנַּעַר,
וּרְאֵה אֵיךְ תַּחֲזִיק בַּתַּעַר
לִכְרוֹת עָרְלָה בִּבְלִי צַעַר,
וּזְרוֹק אֶל גִּבְעַת הָעְרָלוֹת!
15 שׁוֹמֵר אֱמוּנִים, שָׁמְרֵהוּ
וּבְקֶרֶב שָׁנִים חַיֵּיהוּ,
אוֹרֶךְ יָמִים הַשְׂבִּיעֵהוּ
לְמַעְנָךְ, נוֹרָא עֲלִילוֹת.
הַקְשֵׁב רִנַּת דַּל נַעֲנֶה,
20 וּבְחַיֵּי נִמּוֹל זֶה תִּקְנֶה
עַמָּךָ, וּדְבִירָךְ חִישׁ תִּבְנֶה,
וּזְכוֹר אַהֲבַת כְּלוּלוֹת!
חַזֵּק עַמָּךְ, צוּר מִבְטָחִי
וּלְצִיּוֹן קַבֵּץ נִדָּחִי,
25 קַבֵּל שַׁוְעִי וּרְצֵה שִׂיחִי
כְּבֶן יִשַׁי בְּשִׁיר מַּעְלוֹת!
- אערוך זמר: אסדר שיר ואזמר. תוך מקהלות: בתוך הקהל בטקס, על פי תה' מח, כז. 2. חתן דמים למולות: הוא התינוק הנימול, והלשון מתוך שמ' ד, כו. 3. מתבוסס: כאשר ימולו אותו, וראו טור 6, והלשון על פי יח' טז, ו. 4. יראה… ימים: יש' נג, י. 5. תרצה דמו: מצוות המילה שקוימה בו תהא רצויה לפניך. 6. כדם… עולות: כדם הקרבנות על גבי המזבח. הלשון על פי מל"ב טז, טו. 7. ברוב חמלה: בחמלה רבה. 8. בן יכנס: נו"א: בן הנכנס, והעניין אחד. 9. יזכה: הנימול. 10. יום… וגילות: יום הגאולה הוא יום ישועה ויום גילה ושמחה, וחידש צורת ריבוי 'גילות' לתקנת החרוז. 11. מוהל: פנייה למוהל לעוררו להיזהר במעשהו לבל יפגע בנימול, חלילה. לאט נא לנער: על פי שמ"ב יח, ה. 12. וראה: שים לב והתבונן במעשיך. 14. גבעת הערלות: שימוש הומוריסטי, על פי יהוש' ה, ג. 15. שומר אמונים: כינוי לקב"ה, על פי תה' לא, כד. 16. ובקרב שנים חייהו: חב' ג, ב. 17. אורך ימים השביעהו: תה' צא, טז, בשינוי הוראה. 18. למענך: לכבודך ולכבוד שמך, לפי שמקיימים מצוותיך. נורא עלילות: כינוי לקב"ה על פי תה' סו, ה. 19. הקשב: שמע וקבל. 20-21. ובחיי… עמך: תולה בקשת הגאולה בברכה לנימול: בחייו תפדה עמך. 22. וזכור אהבת כלולות: על פי יר' ב, ב. 26. כבן… מעלות: כשירי דוד ששר את שירי המעלות, תה' קכ-קלד.
השיר כתוב מתוך שמחת המאורע, שהרי 'ששון זו מילה' (בבלי מגילה טז ע"ב) והוא מיועד לטקס הברית, מתאר את הנימול לקראת הכנסתו בבריתו של אברהם אבינו ומשגר לו ברכות לבריאות ולאריכות ימים, וכי יזכה לגדול ולראות בבוא גואל. הדובר עומד לפני המוהל, מחזק את ידיו, מזרזו על מעשהו וקורא לו לעשות מצוותו ביד אמונה ובמומחיות. דבריו נאמרים מתוך דאגה לשלום הילוד, אך גם בקורטוב של חיוך: מוֹהֵל, לְאַט נָא לַנַּעַר,/ וּרְאֵה אֵיךְ תַּחֲזִיק בַּתַּעַר / לִכְרוֹת עָרְלָה בִּבְלִי צַעַר, / וּזְרוֹק אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת!' כיוון שהזכיר את הצער ואת הסכנה העלולה לפגוע ביילוד מיד פונה הוא אל הקב"ה כי ישמור וירפא את הנימול ויחייהו, והוא שב ומברכו באריכות ימים ובגאולת ישראל בימיו, והשיר מסתיים בבקשת הגאולה ובהזכרת שירי המעלות, המביאים אל השיר את שמחת הגאולה והעלייה לרגל, ובכך הוא קשר את סוף השיר לתחילתו 'אערוך זמר תוך מקהלות' תוך רמיזה לפסוק 'בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים יְקֹוָק מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל' (תהלים סח, כז) מתוך מזמור המתאר גאולה ונדרש על הגאולה, וכפירוש רש"י שם 'אף עוברים במעי אמן אמרו שירה' (על פי בבלי סוטה ל ע"ב). שירת העוברים והתינוקות מימי קריעת ים סוף עונה כהד לשירת הקהל בעת ברית המילה. יתר על כן המשורר מזכיר לנו כי בזכות דם פסח ודם המילה נגאלו ישראל ממצרים ברמיזה אל יחזקאל טז, ו 'מתבוסס בדמים', ובעיקר אל מדרשו (שיה"ש רבה א ועוד) 'ואמר לך בדמיך חיי, זה דם הפסח, ואמר לך בדמיך חיי זה דם המילה' וכך המשורר את מצוות ברית המילה הנערכת בזמנו אל גאולת מצרים ואל הגאולה לעתיד לבוא.
לשונות יהודיות-במזרח ובמערב-פעמים מספר 1
למעלה: הגדה בתרגום לגרוזית (ללא טקסט עברי)
למטה: הגדה בתרגום לתאתית
גרוזית
היהודים הגיעו לגרוזיה בתקופת כורש מלך פרס או בתקופת הבית השני. תחילה דיברו עברית. תקופה מסוימת היו דו-לשוניים: עבריח וגרתית. אחר כך עברו לנרוזית שכללה יסודות עבריים דכים. לשונם נבדלת מהגרחית של הלא־יהודים במיוחד במיבסא, אך היהודים גם פיתחו ז׳ארגון לענייני מסחר שאיננו מובן ללא־יהודים.
- קרימצ׳אקית
היהודים בחצי־האי־קרים, הן היהודים הרבניים והן הקראים, השתמשו בדיאלקט התורכי: קפצ׳אקית, הנכתבת באותיות עבריות וכוללת יסודות עבריים. בשנת 1838 נדפס בקושטא תירגום התנ״ך בקרימצ׳אקית. לפי אומדנים משוערים חיים כיום כ־2,0001 קרימצ׳אקים בעולם, מתוכם כ־7000 בארץ־ישדאל.
- יוונית־יהודית
הכיבוש הערבי במאה ה־7 צימצם את השימוש ביוונית לתחום שלטונה של ביזאנטיון. יוונית־יהודית נכתבה מעתה בידי יהודים באותיות עבריות, והיא קלטה יסודות עבריים וארמיים. היסודות היווניים שבה לא היו זהים ליוונית התקנית הנורמאטיווית של התקופה מבחינת אוצר־המילים ומבחינת הדיקדוק. החל מהמאה ה״51 עם כיבוש ביזאנטיון בידי התורכים, חודרים גם יסודות תורכיים ליוונית היהודית.
בשפה זו חיבר נחום בן יחיאל מלון תלמודי בשם ״ערוך״ בשנת 1101, ואליה תורגמו ספרי יונה וקוהלת. ב־5471 נדפסה בקושטא מהדודה תלת־לשונית של התורה, בעבריח־לאדינו־יוונית. מהמבוא לספר זה אנו למדים. שהיוונית היתה אחת משתי השפות ״המורגלות ביותר״ בין היהודים באימפריה העותמאנית, בשנת 1576 נדפס בקושטא ספר איוב בתרגום יווני. רוב היהודים דוברי־היוונית שבאימפריה הביזאנטית, שהפכה לאימפריה העותמאנית, נעשו בהדרגה, אחר גירוש ספרד, דוברי לאדינו, באותה תקופה חדרו יסודות יווניים ללאדינו.
רק בדוום־יוון, בישובים קורפו, לאריסה, יאנינה, טרוקלב, המשיכו היהודים לדבר יוונית עד עצם היזם הזה. הקראים שבקושטא היו דוברי יוונית והמשיכו לדבר בשפה זו גם תקופה מסויימת לאחר הכיבוש התורכי ב־1453. היהודים ביוון בזמננו מדברים לרוב יוונית תקנית.
- איטלקית־יהודית
היהודים במרכז איטליה ובדרומה פיתחו בימי־הביניים המוקדמים דיאלקט איטלקי מיוחד, שהחל מהמאה ה־13 התפשט על־פני איטליה כולה. דיאלקט זה שכונה בשם latino או volgaeve ונכתב באותיות עבריות חלו בו שינויים רבים במשך הדורות ואופיו הארכאי נשתמר ברומא בלבד. יסודו של דיאלקט זה הוא האיטלקית של המאה ה־13, ומצויים בו יסודות עבריים, וכן דה־קריסטיניזאציה של האיטלקית.
באיטלקית״יהודית מצויים תרגומים של התנ״ך, הסידור, הגדה של פסח ופרקי־אבות, מורה נבוכים ומלות ההגיון של הרמב״ם ועוד. האיטלקית־יהודית כמעט נעלמה היום בתור שפת־דיבור, אך עדיין משתמשים בה, פה ושם, אנשים ממעמד־הפועלים היהודי ברומא.
לשונות יהודיות-במזרח ובמערב-פעמים מספר 1
עמוד 63
הקשרים המסורתיים בין יהדות המזרח לישוב היהודי בארץ־ישראל 1/2-פעמים מס' 1
אליעזר בשן
הקשרים המסורתיים בין יהדות המזרח לישוב היהודי בארץ־ישראל
במסגרת זו אינני מתיימר להקיף את כל מיגוון הקשרים בכל התפוצות הכוללות את יהדות המזרח במשך הדורות, אלא לציין כמה נקודות. ופייניות. דבריי אין מטרתם אקדמית בלבד, אפשר שהם גם יסייעו להבנה טובה יותר של האווירה, שאפפה את אחינו מארצות האיסלאם מן המזרח והמגרב, שעלו בהמוניהם ארצה לאחר הקמת המדינה, והודות לעלייתם מצויה בארץ אוכלוסיה נכבדה בכמות ובאיכות, שמוצאה מארצות־המזרח. מן הראוי לקבוע, כי רובה של יהדות זו עלה ארצה הודות לזיקה המסורתית ולמשקע של הרגשות הדתיים והעממיים שפיעמו בקרבם ובקרב אבותיהם דורות רבים, ורק מיעוטה היא תולדה של הציונות המדינית, שהורתה ולידתה באירופה, שהרי ההתעוררות הלאומית באירופה במאה הי״ט כמעט לא הגיעה לתפוצות ישראל בארצות האיסלאם.
הנחה שנייה היא, כי יהדות זו באה ארצה לא על רקע פוגרומים המוניים או סכנה של חיסול פיסי או רוחני; אף כי היו השפלות ופגיעות ברכוש ובנפש, ואלה היו עשויים לזרז את תהליכי העלייה, המניעים העיקריים לעלייתם היו משיחיים ודתיים.
כשאנו בודקים את הזיקה המסורתית של עם ישראל בתפוצותיו, באירופה ובמזרח, לארץ־ישראל, אנו מוצאים הרבה קווים משותפים ודומים במהלך־הדורות, כל עוד עמדה החברה היהודית כולה על בסיס המסורת. שהרי כולם ינקו מאותם שורשים: מהתורה שבכתב ושבע״פ, מהאגדות, מהפיוטים, מההלכה ומאורח־החיים היהודי, מהתפילות ומהמנהגים, שהזכירו ליהודי דרך קבע את הקשר של העם עם מולדתו ואת התקוה להיגאל ולשוב אליה. תודעה זו חוזקה על־ידי גורמים חיצוניים: העובדה שהיהודים נחשבו זרים בעיני הגויים, שהשפילום והבדילום מתוכם, בצל הצלב כמו בצל האיסלאם. קשיים כלכליים חיזקו את הרגשת זרותם וארעיותם, והתקוה לגאולה מעול הגויים התמזגה עם אמונה בפתרון כלכלי אישי, בחינת ״איש תחת גפנו ותחת תאנתו״.
זעזועים פוליטיים וכלכליים, מלחמות, רדיפות וקנאות דתית, גירושים או החמרה במעמדם והגבלת זכויותיהם – תופעות שפקדו את החברה היהודית מדי פעם, הוציאוה משלוותה ומן אשלייתה בדבר יכולתה להתקיים בין הגויים, ואלה כמו הופעת משיחי־שקר חיזקו את הזיקה לארץ. חוטים אלה היו עשויים להיחלש או להינתק בעקבות רוחות ההשכלה והשוויון שהחלו להגיע ליהודי אירופה במאה וד18 וליהודי צפון־אפריקה במחצית השנייה של המאה ה־19, על״ידי הכיבוש הצרפתי ופעולות כי״ח (״אליאנס״), תהליך שעודד התבוללות. ואמנם, ככל שהיהודים נטשו את המסורת, וביחוד אמור הדבר במגרב, גם זיקתם לא״י ולמדינת ישראל נחלשה או נעלמה. ודוגמה לכך גורלה של יהדות אלג׳יריה, שהתבוללה במידה רבה בתרבות צרפת ורובה לא הגיע לישראל.
העלייה וההגבלות עליה
מכלל הנקודות האופייניות למערכת הקשרים בין יהודי המזרח לא״י הקשר המוחשי ביותר הוא העלייה. בכל התקופות באו יהודים מארצות־המזרח לארץ בתורת יחידים או קבוצות, אבל לא היתה עלייה המונית. וגם כאשר התחזק הישוב היהודי בארץ, שרובו עלה מארצות האיסלאם או מספרד, לא היו לישוב זה יומרות להקמת מדינה יהודית ואף לא לאוטונומיה. בדור שאחרי הגירוש הראשון מספרד בשנת קנ״א (1391), כאשר היה רצון מצד יהודים רבים לעלות, לא ראתה המנהיגות היהודית בעין יפה עלייה המונית, שהיתה עלולה לפגוע במעמדם העדין של הנשארים בגלות ולהביא אולי לשינוי פוליטי בארץ־ישראל. הנחה זו מתאשרת בין השאר במיסמך שפירסם ב. דינור מהשנים שאחרי קנ״א. זו איגרת של מוקדמי סאראגוסה, שמטרתה לשכנע המוני יהודים מספרד שרצו לעלות לא״י לבל יעלו, ובין הנימוקים לכך הם מזכירים: סכנות־דרכים, חשש שמא הדבר ירגיז את הגויים והתנגדות לדחיקת־הקץ. האיגרת מסיימת, כי יש לחכות לימים ״בשוב ה׳ את ציון… ואז נעלה עם ישראל חברים״ (ציון ל״ב, תשכ״ז, עמ׳ 174-161).
גישה זו מובעת גם על־ידי שני חכמי התקופה, ר׳ יצחק בן ששת (הריב״ש, 1407-1326), שכיהן כרב בסאראגוסה וואלנסיה ואחר גירוש קנ״א עבר לאלג׳יר, ור׳ שלמה בן שמעון דוראן, הרשב״ש, שאביו עבר מספרד לאלג׳יר אחרי קנ״א. שניהם מבחינים בין חובת העלייה לא״י, החלה רק על יחידים בתנאי שאין גורמים מעכבים או מפריעים, ובין עלייה מאורגנת נגד רצונם ורשותם של השלטונות, שאותה הם שוללים. שניהם מצטטים את הנאמר בכתובות קי״א ע״א, על״ידי ר׳ יוסי בר׳ חנינא על השבועות שהשביע הקב״ה את ישראל שלא ימהרו את הקץ, שלא יעלו בחומה ושלא ימרדו באומות (שו״ת הריב״ש, סי׳ ק״א; רשב״ש, סי׳ב; השווה, חיים פאלאג׳י, נשמת כל חי, שאלוניקי תקצ׳׳ב, יור״ד, סי׳ מ״ט.)
תנאים פוליטיים חיוביים שנוצרו בארץ לאחר כיבושה בידי העותמאנים (1516) אמנם הגדילו את מספר היהודים ממגורשי־ספרד, שבאו לארץ ובנו את המרכז הרוחני והכלכלי בצפת, שפרח עד שנות ה־70 של המאה הט״ז. אולם האתגר שבבניינה של טבריה בתורת מרכז לחבל יהודי, על־ידי יוזמתם של דונה גראציה מנדס ודון יוסף נשיא, לא נענו לו המוני בית ישראל בארץ ובחו׳׳ל. התנגדות ושיטנה מצד האפיפיור והערבים המקומיים התפרשה, כי יד ה׳ אינה חפצה במעשה זה ולא היה רצון להתמודד ולהיאבק. אפשר לומר, כי עד המאה ה־19 לא היו תוכניות ומעשים ממשיים להגשמת עצמאות יהודית בארץ ישראל. העליות והקשרים אליה נשאו אופי אישי, דתי ורגשי, אך לא מדיני.
אף לגבי עליית יחידים קבעו הפוסקים מחכמי־המזרח הגבלות מסויימות. היו חכמים שאימצו את קביעתם של התוספות (כתובות, ק״י, ע״ב) כי הדין שאדם כופה אשתו בקיאים במצוות התלויות בארץ. הגורם הראשון היה המכריע, שכן העלייה היתה כרוכה בתנאי־הפלגה קשים ומסוכנים, בחשש לסערות וטביעה, בסכנת שוד, שבייה או הריגה בידי שודדי-ים או בדווים במדבריות. בהקשר לכך קבע הרשב״ש גבולות גיאוגראפיים: ״כל שהוא מסוף המערב עד נא אמון (=אלכםנדריה) אין כופין לעלות, ונא־אמון ולמעלה (=מזרחה) כופין ביבשה, וגם דרך־ים בימות החמה, אם אין שם לסטים בים בארצות הללו״. (שו״ת, סי׳ א)
אולם, חרף קביעתו עלו יהודים גם ממארוקו הרחוקה, אף שנשקפו להם סכנות בדרכם לארץ. בקרב חכמי מארוקו בדורות הבאים קיימות שתי גישות: האחת – המתחשבת בסכנות, במיגבלות כלכליות ובגורמים אנושיים ומשפחתיים, כגון טובת הבנים וחינוכם, שדוחים עלייה לארץ. וגישה שנייה, שנקרא לה אמונה מיסטית, כי ״שומר מצוה לא ידע דבר רע, ושלוחי מצוה אינן ניזוקים״, הגורסת, כי אף שקיימות סכנות בכל זאת צריך אדם לעלות, ועליו להתחזק באמונה שלא יקרה לו אסון. זו למשל גישתם של שני חכמים מצפרו: של ר׳ שאול ישועה אבוטבול (תצ״ט-תקס״ט, 1809-1739) (אבני שיש, ח״ב סי׳ צד) ושל ר׳ רפאל משה אלבאז (נפטר תרנ״ו, 1896, הלכה למשה, אהע״ז, סי׳ ו). שונה הדבר החל משנות ה־30 של המאה הי׳׳ט, כשחלפו הסכנות של שודדי־הים בים התיכון,. וקובעים החכמים, כי על־פי מצוות העלייה לא׳׳י,• יכול אדם לכפות אשתו לעלות.
יש להעריך את מאמציהם של יהודים לעלות לארץ לא רק בגלל סכנות הדרך, אלא על רקע הקשיים הכלכליים. עקירה ממקום כלשהו והליכה למקום אחר שאין יודעים מה צפוי בו לאדם הוא סיכון. מה עוד שידוע היה, כי הארץ ענייה ואינה מפרנסת בעליה בכבוד. היו גם מגבלות כלכליות עם היציאה, למשל, על העוזבים את מארוקו הוטל מם מיוחד על־ידי השלטונות, וזאת נוסף להוצאות־הדרך הרבות. אולי על רקע זה יש להבין את פסק־דינו של ר׳ רפאל בירדוגו ממכנאם (תק׳׳ד-תקפ״א, 1821-1744), כי מותר למכור ספר־תורה כדי לממן מכסף זה הוצאות הדרך לארץ־ישראל. לדבריו, ״העולם נהגו היתר זה, …ונראה כללמוד תורה״, כלומר למרות שאין לזה היתר בתלמוד, הרי הוא מדמה זאת ללימוד תורה, שלמענה מותר למכור ס״ת. נוהג זה במארוקו מעיד על החשיבות שייחסו לעליה לא״י(תורות אמת, אהע״ז, סי׳ א׳).
מניעים לעלייה
מלבד מצוות העלייה לארץ־ישראל והרצון לחונן עפרה, היו מניעים אחרים שעוררו יהודים לעלות לארץ. להלן נציין את המניעים העיקריים:
תחושת גאולה: גירוש ספרד והמאבק בין ספרד הקאתולית ובין תורכיה העותמאנית האיסלאמית נתפשו על״ידי יהודים רבים כמלחמת גוג ומגוג, ורבים ראו בכך חבלי־גאולה. העלייה לארץ נתפשה כחלק מתהליך זה, העשוי לקרב את הגאולה. גם הופעתם של משיחי״שקר, כמו שבתי צבי, חוללה עליות לירושלים.
עלייה כדי להיקבר בארץ: גברים ואלמנות עלו לעת זיקנה, כדי לבלות שארית־ימיהם בירושלים ולהיקבר בה. שכן הטמון באדמת א׳׳י עוונותיו מתכפרים לו, והוא פטור מגילגול־מחילות בעת תחיית־המתים. אגב, התיירים הנוצרים שביקרו בא״י מבליטים גורם זה, שהרי לפי תפיסתם אין א״י ארץ חיים בשביל היהודים. אך האמת היא. שעלו לארץ גם אנשים בגיל העבודה והפריות וכן בעלי משפחות.
אנוסים שחזרו בתשובה: בדורות שאחרי גירוש ספרד יכלו אנוסים לחזור ליהדות בגלוי רק בארץ שתחת שלטון מוסלמי, ומהם שבחרו לבוא אל א״י בהיותה מקום לכפרת עוונותיהם.
לימוד תורה: לעתים היתה זו סיבה נוספת לאחרות. למשל, ר׳ דניאל אישטרושה יליד שאלוניקי(שמ״ב-תי׳׳ד, 1654-1586) כותב על יהודי שחשקה נפשו לעלות, כי בגולה אינו יכול לעסוק בתורה מחמת המיסים שהם כבדים יותר מאשר בא״י. ועוד, דאווירא דא׳׳י מחכים (מגן גבורים ח״ב סי׳ ז), היו שקשרו את לימודם עם פעילות כלכלית.
בעקבות נדר: נהוג היה לנדור נדר, שאם ה׳ יעשה ויצליח בעסקיו, או יתרפא הוא או מי מבני־משפחתו, או יינצל מסכנה כלשהי, או יזכה בפרי־בטן, או בבנים זכרים _ יעלה לארץ ישראל.
ריפוי: היתה אמונה, כי עקרות עשויות להיפקד בזכות הארץ הקדושה, וחולים יתרפאו על־ידי טבילה בים־המלח וכדומה. ר׳ חיים פאלאג׳י (המאה הי״ט) מספר, כי יהודי עלה מתורכיה כדי להתרפא בבית־חולים נוצרי בירושלים (רוח חיים, יור״ד סי׳ רסג, דף קנח ע״ב).
מי שנכשל בעברה, שהוציאה לו שם רע, בייחוד בתחום האישות, העדיף לעזוב מקומו, מהם שבאו לארץ גם כדי לכפר על חטאם. למשל, ר׳ שלמה בן אברהם הכהן (המהרש״ך, מיוון, ר״פ-שס״א, 1601/2-1520) כותב על יהודי מברוסה שבא על פנויה ובא לא״י כדי לכפר על מעשהו(שו״ת מהרש״ך ח״א סי׳ כט).
היו גם גורמים פרוזאיים, אישיים וכלכליים אחרים לעלייה, כמו: פשיטת־רגל, אדם שפוטר ממשרתו, מאיסה בכבוד ובריחה מתפקיד בגלל מחלוקת, חכם שנרדף על־ידי גבירים ועריצים, סכנות ולחץ מסים.
הרכב העולים היה מגוון. בירושלים היו יותר תלמידי־חכמים, מקובלים ואלמנות. במקומות אחרים היו מרובים יותר: בעלי־משפחות, מהם גם אנשי־עמל וסוחרים.
אליעזר בשן
הקשרים המסורתיים בין יהדות המזרח לישוב היהודי בארץ־ישראל 1/2–פעמים מס' 1
אליעזר בשן-הקשרים המסורתיים בין יהדות המזרח לישוב היהודי בארץ־ישראל 2/2- פעמים מס' 1
עליית קבוצות בעקבות זעזועים פוליטיים
ציינו לעיל, כי השאיפה הכמוסה לעלות לארץ לובתה על־ידי מאורעות חיצוניים, שבעקבותיהם גבר מספר העולים. כך אירע, לדוגמה, באלג׳יר, לאחר הפרעות שערכו ינאצ׳יארים ביהודים בשנים 1805-1804, על רקע התסיסה נגד הדאי והסתה בגלל הצלחת המשפחות בקרי ובוג׳נאח. גם העליה בתרמ״ב (1882) מתימן פרצה על רקע המצוקות שפקדו את יהודי־תימן בשנות ה־70 בעקבות כיבוש תימן בידי התורכים העותמאנים ב־1872, וכן שחיתות של השלטונות המקומיים, קשיים כלכליים והגבלות. מאידך גיסא, חלה באותו זמן יתר פתיחות ונוצרו קשרים בין יהודי תימן לעולם היהודי, באמצעות שליחים ועיתונים, ועד שליחי הקהילות בבריטניה וחברת כי״ח החלו להתעניין בגורלם של יהודי תימן, שבתוכם החלו להתגלגל שמועות על קניית אדמות א״י בידי רוטשילד.
לעומת זאת, העליות מבבל במאה ה־19 לא היה להן רקע של משבר כלכלי ופוליטי. בתקופה זו עלו מבבל תלמידי״חכמים אמידים, שהתיישבו בחברון ובירושלים.
הסכמות לעידוד העלייה לארץ
היו עולים שהשאירו נכסיהם בחו״ל. מסרום לבן־משפחה או לנאמן כדי שהרכוש יעשה פירות, והרווחים היו נשלחים לארץ לפרנסת בעליו. במקרים אחרים היה העולה משאיר רכוש בחו״ל, כי לא היה בטוח אם ישאר בארץ.
ברודוס היתה הסכמה קדומה, וכן באיזמיר, ובתיריה שבתורכיה החל משנת תקפ״ה (1825) – כי על רכוש של עולים עד סכום מסויים חל פטור ממסים, ומעל סכום מסויים ישולמו מסים בשיעור נמוך מזה ששילמו תושבי־המקום.
זיארות: נפוץ היה המנהג לעלות למקומות קדושים ולקברי צדיקים וחכמים בא״י, והדבר נחשב כתחליף לעלייה. חכמים, ובמיוחד חכמי־הקבלה, עודדו זאת, ונכתבה ספרות של שבחי א״י, ובה ציוני הקברות הקדושים. היו שקשרו את עלייתם לזיארה עם מטרות אחרות, כגון אלה שמנינו לעיל, או עם פעילות כלכלית, חלוקת צדקה לעניים ועוד. היו יהודים שעלו עם משפחותיהם, וידועות נשים שהיו מעוניינות במיוחד לבקר במקומות מקודשים מסיבות אישות (פרי־בטן, בן זכר, ריפוי וכיוצ״ב). ומי שנדר לעשות זיארה ולא היה יכול לעמוד בנדרו היה עושה מעשה של מצוה כתחליף. התרת הנדר של זיארה היתה קלה יותר מאשר נדר לעלות לא״י לצמיתות, שהרי המצוה אינה העלייה החד־פעמית אלא הישיבה בה (ראה למשל, חסדאי הכהן פרחיא, תורת חסד, סי׳ א׳).
קשרי רוח עם א״י
הזיקה לארץ כמה פנים לה, היו קשרים רגשיים, מעשיים וכספיים.
שמות ערי ארץ ישראל: היו מקומות במגרב ובמקומות אחרים, שנקראו על שם ערים בא״י. למשל, ראבאט במארוקו היתה מכונה ״ירושלים החדשה״, העיר תיריה – ״צפת הקטנה״, ועוד רבים. בכתביהם של רבנים מכונות ערים בחו״ל על שמות מקומות בארץ ישראל, ולא רק טבריה וצפורי אלא גם עזה, שכם, חברון, באר־שבע, צור, צידון, ירושלים, ארץ הנגב, יהודה והגליל.
הסכמות על־דעת חכמי ארץ־ישראל: על חכמי ארץ־ישראל חפפה הילה של קדושה, והיו חכמים ובתי דינים בקהילות ישראל בארצות המזרח שהיו כותבים פסקיהם ״על דעת חכמי ארץ־ישראל״. כמו־כן מצויות הסכמות־קהל שבהן נאמר, כי הן נתקבלו על דעת חכמי צפת וחכמי ירושלים. חכמי ארץ־ישראל נתבקשו לתת הסכמותיהם לספרים, למען יהיו מקובלים ונפוצים.
שאלות מחו״ל הופנו לחכמי ארץ־ישראל, לא משום שחסרו גדולי־תורה בחו״ל אלא משום קדושתה של הארץ. לר׳ משה מטראני (המבי״ט), חבר בבית־דינו של ר׳ יוסף קארו, למשל, הופנו שאלות מדמשק, מחלב, מטרבלוס אשאם (טריפולי בלבנון), ממצרים, משאלוניקי ועוד, וכך גם לחכמים בדורות הבאים.
בית־הדין בירושלים נקרא ״בית דין הגדול״ או ״בית דין היפה״ שבירושלים. אלה כינויי־כבוד, שניתן למוסד זה לא משום שיש לו סמכות הלכתית לגזור על קהילות אחרות, אלא משום מקומו של בית־דין זה.
שלוחי ארץ־ישראל
שלוחי או־ץ־ישראל שהיו חכמים ואנשי־מעשה מילאו בתחום זה שליחות ראשונה במעלה מעבר לתפקידם באיסוף כספים. הם היו הגשר החי בין הישוב בא״י ליהודי הגולה, הפיחו בהם תקוות הגאולה והביאו אליהם את בשורת הארץ. דבריהם נתקבלו כדבר ה׳ מירושלים, שהרי אין כתורת א״י. מפיהם למדו לא רק את המתרחש בארץ, אלא גם תקנות, מנהגים ואמונות. הקמיעות שכתבו שלוחי א״י ליולדות, לריפוי ולהצלה היו מבוקשים ביותר. הם נתבקשו להיות בוררים בסכסוכים מקומיים, להכריע במחלוקות ובשאלות הלכתיות ועיוניות שלא נמצא להן פתרון במקום. הם היו משפיעים על בתי־הדין להתקין תקנות ולהוציא פסקי־דין, שנראו להם משרתים את טובת הציבור או את טובת הישוב בארץ, לשם הגברת התרומות. למשל, לפי יוזמתו של ר' יוסף הכהן, שליח טבריה לצנעא בשנת תקפ״ח (1828), תוקנו על־ידי בית־הדין תקנות להגבלת ההוצאות לסעודות שלפני החתונה ובשבעת ימי המשתה. חכמי א״י רצו להגביל את הביזבוז שבהפרזה בשמחות גם על־מנת להגביר התרומות למען ארץ־ישראל.
שלוחי א״י נחשבו אנשי״מופת, ואין תימה כי נשים מעוברות ביקשו לראות את החיד״א בהגיעו לתוניס, והיו נוגעות בשולי־מעילו ומנשקות אותם, בהאמינן כי על־ידי כך זכו לברכת שמים.
שלוחי א״י שנפטרו או נרצחו בדרכי המגרב ונקברו על אם־הדרך, מהווים מוקד לזיארות לא רק ליהודים אלא גם למוסלמים, המאמינים כי בכוחו של הצדיק לחולל נסים ולהושיע.
תרומות, מסים והקדשות שניתנו לא״י
התרומות שניתנו לשלוחי א״י היו חובת כבוד וזכות. היו שלוחים שתבעו כספים לא כמתת, אלא כחובה המוטלת על יהודי הגולה כחלקם בנטל החזקת הישוב, והשלוחים מזכים אותם במצוה זו. החיד"א הגדיר חובה זו, בין השאר. בנימוקים אלה:
- התרומה היא תחליף למצוות יישוב או־ץ־ישראל, שיושבי חו״ל חייבים בה, ואינם מקיימים אותה.
- תפילותיהם של בני־הגולה עולות לכיסא־הכבוד דרך ארץ־ישראל, שהרי אין האדמה הטמאה בחו״ל מוכשרת להעביר התפילות ישר לשמים. יושבי־א״י מהווים איפוא מתווכים ביניהם ובין הקב״ה.
- יסוריהם של בני ארץ־ישראל מכפרים עוונותיהם של בני־הגולה.
- בני־א׳׳י נתונים ביד אדונים קשים הסוחטים מהם מסים, ואם היהודים לא עומדים בתשלומים הם צפויים למאסר. התרומות הן איפוא בבחינת תשלומים לפדיון־שבויים, חובה שחלה על כל ישראל.
תיירים נוצרים שביקרו במגרב מזכירים את תרומות היהודים לא״י, ואלה כמה מההסברים שהם נותנים לתופעה זו: ל. אדיסון(1703-1632) כותב, כי היהודים תורמים לבית־המקדש שלפי תקוותם ייבנה בבוא המשיח. האמריקאי ג. ריילי, שביקר במארוקו בשנים 1816-1815, כותב שקיום הישוב היהודי בארץ דרוש כדי שהעם יהיה מוכן לכבוש בעתיד את ירושלים, על־פי הבטחת ה׳ לעמו הנבחר. כלומר, תפקידו של הישוב הוא כעין שומר־הגחלת עד בוא הגאולה. התרומות להחזקתו לא נשאו אופי פילאנטרופי, אלא השתלבו במערך נפשי־משיחי, כחלק מן ההכנה והציפייה לגאולה.
מצויות תקנות שונות בנידון ונזכיר רק אחדות. בפאם שבמארוקו הוסכם על־ידי חכמי המקום בשנת שס׳׳ג(1603), כי יש לתת תרומות לא״י ככופר־נפש בהזדמנויות הבאות: ביום־חתונתו, כפי מסת ידו. כשיזכה לבן זכר. בא׳ באדר יעמדו חמישה מטובי־הקהל בכל בית־כנסת לגבות לשקלים וכן ביום־פורים. בהמשך נאמר, שבכל בית כנסת יש לבחור גזבר מיוחד לנדבות ירושלים. (אברהם אנקאוה, כרם חמר, ח״ב, סי׳ מ״ח).
תקנה באותה עיר משנת תפ״ח (1728), שנתקנה במעמד הקהל, נועדה למנוע משלוחי״א׳׳י את הטירחה לדפוק על דלתות־נדיבים, והיא קובעת כי בבוא שליח למקום, חייבים מנהיגי העיר לצאת בכל לילה לאלמלאח ולגבות מכל איש ואשה, ולכוף ולהכריח לכל אחד. (יעקב בן מלכא, נר מערבי, ח״א, סי׳ ע״א).
מספר שיטות היו נהוגות על מנת לגייס כספים למען יושבי או־ץ־ישראל. מלבד נדרים ונדבות, היו מטילים קנסות שההכנסות מהם היו מיועדות לא״י, והיו מקומות שבהם הוטל מס־חובה יומי או שבועי למטרה זו. בשנת תפ״ז (1727) הוטל על־ידי פקידי ארץ־ישראל בקושטא על כל קהילות תורכיה והמזרח מם של פארה לשבוע. בשנת תקכ״ג(1763) הוטל בקושטא היטל מיוחד על יין ושיכר, במטרה להציל את יהודי חברון מחובותיהם. מוסד זה בקושטא שהחל לפעול בשנת תפ״ז (1727) עזר לא רק לספרדים וליוצאי ארצות האיסלאם בא׳׳י, אלא אף לשיקום הקהל האשכנזי בירושלים בשנות ה־30 של המאה ה״18, לאחר שנשדד ונהרס ב־1720.
בקהל תיריה הוטל בשנת תקפ׳׳א (1821) מם על קניית חוטי־רקמה, שההכנסות ממנו היו קודש לשלוחי או־ץ־ישראל ולשאר ההוצאות של הקהל. בקהילות מרובות של ספרדים ויהודי־המזרח היו חברות וקופות לא׳׳י, כמו גם קופות מיוחדות לערים ולכוללים שונים. קופת־טבריה נקראה קופת ר׳ מאיר בעל־הנס וקופת צפת נקראה קופת רשב״י. לכל קופה היו פקידים מיוחדים ונבחרו גבאים וגזברים שעשו מלאכתם בהתנדבות, לעיתים גם מילאו תפקיד מקביל למען קופת פדיון־שבויים, שתי מטרות שהיו קרובות זו לזו במשקלן ונחשבו כ״מצווה רבה״ (=גדולה).
למגביות א״י ניתנה קדימה על־פני תרומות לעניי המקום, וחוייבו להשתתף בהן גם תלמידי־חכמים, שבדרן־״כלל היו פטורים ממסים.
ההקדשות היו מקור נוסף של הכנסה בעבור א״י. מן המקורות עולה, כי יהודים בקהילות־המזרח היו נוהגים להקדיש חלק מרכושם קודם מותם למטרות צדקה מקומיות, וחלק ליושבי ירושלים וערי הקודש. לעיתים היו מקדישים קרן, שמפירותיה החזיקו תלמידי־חכמים בעיר מסויימת בארץ, ואלה יעסקו בתורה לעילוי נשמתו של הנפטר, ולעיתים היו משאירים הקדש בלי לקבוע יעדו וסמכו על האפוטרופוס שינצל את הכסף למטרה מכובדת.
לסיכום, צדדים רבים לזיקתם של יהודי־המזרח לארץ־ישראל, מהם הטבועים בחותם הרגשי־העממי, מהם בתחום ההלכה והיצירה, ואחרים בעולם המעשה. תורה וקמח שלובים זה בזה. קשרים אלה היו דו־צדדיים והדדיים. יהודי א״י נזקקו לתמיכתם החומרית של יהודי־הגולה, אולם אלה ציפו לתורה שיצאה מציון, ולאור שהקרינה או־ץ־ישראל על סביבותיה. ולא באנו למנות אלא מקצת מאופיים של קשרים אלה.
(על יסוד הרצאה למורים שניתנה בימי־עיון מטעם יד בן־צבי.
ירושלים, חנוכה תשל״ט)
אליעזר בשן
הקשרים המסורתיים בין יהדות המזרח לישוב היהודי בארץ־ישראל 2/2– פעמים מס' 1
עמוד 22
יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000-יצירות החכמים
פרק 1: יצירות החכמים
יצירותיהם של חכמי מרוקו נועדו לשמר את ההלכה והמסורת התרבותית של עם ישראל ולהעבירה לדורות הבאים, כדי שלימוד התורה ושמירתה יימשכו ויבטיחו את ייחודו של העם מול החברה המוסלמית. העליונות התרבותית היתה מקור לגאווה וגורם להזדהות, ומקור נחמה נוכח המצוקה הכלכלית, ההגבלות והנחיתות המשפטית במדינה המוסלמית.
החכם היה בדרך כלל איש אשכולות. הוא כיהן בתור דיין, פוסק ומשיב לשאלות בהלכה, פרשן, דרשן, פייטן ומקובל, והדבר התבטא ביצירות החכמים בתחומים שונים: חידושים על התלמוד, שאלות ותשובות, פסקים, מונוגרפיות על נושא הלכתי מסוים, חידושים על משנה תורה ושלחן ערוך, ליקוטים של פסקי דינים, מצוות והלכות לפי א״ב, פרשנות ודרושים על המקרא, ספרות הקבלה, פירושים להגדה של פסח, ספרות מוסר, הנהגות, פיוטים, ועוד. שליח של כי״ח שהדו״ח שלו פורסם ב־1877, כתב שבמרוקו לומדים נוסף לקבלה ו'זוהר' גם פילוסופיה של הרמב״ם, הראב״ע(ר אברהם אבן עזרא), ורלב״ג(ר׳ לוי בן גרשום).
הם היו בקיאים בלשון העברית והירבו לכתוב בלשון מליצית. היו חכמים שבתוך חיבוריהם הקדישו פרקים לדקדוק העברי. כגון ר׳ יוסף בן נאיים בחיבורו ׳הגות לבי׳(כתב יד) הקדיש ללשון מאמר ראשון תחת הכותרת יתרנן לשונך,. יצחק הלוי בן טולילה(1874־1930), בן למשפחה ממגורשי ספרד, שחי במרוקו הספרדית, חיבר ספר ללימוד הדקדוק בשם ׳דבור אשורי, שהוא עדיין בכתב יד. הוא היה חזן וחיבר שירים, וכיהן כמנהל בית ספר ׳תלמוד תורה, במלילה ב־1925.
פוריות ביצירה
היו מן החכמים שחלק מיצירותיהם הודפסו ויצירות אחרות שלהם שלא זכו לעלות על מכבש הדפום. נמנה כמה חכמים פוריים ויצירותיהם שהודפסו: ר יעקב אביחצירא ורי אברהם אנקאווא – הודפסו 14 ספרים משל כל אחד מהם;
ר אברהם בן מרדכי אזולאי – 11 מספריו הודפסו; רי יעקב בן משה חאגיז – 10; רי יעקב בירדוגו ורי יוסף כנאפו – 6 כל אחד; רי רפאל בירדוגו, ר' רפאל אנקאווה ור' שאול נחמיאש – הודפסו 5 ספרים משל כל אחד מהם. ר שלמה בן יוסף הכהן צבאן חיבר 4 ספרי שאלות ותשובות, הכוללים מאות תשובות, שהודפסו בין השנים תרפ״ט-תשמ״ה.
יוצרים פוריים היו רי חביב טולידאנו שחיבר 13 ספרים, ורק 2 מהם הודפסו; ר' רפאל משה אלבאז מצפרו חיבר 19 ספרים, ורק חלקם הודפסו; ר־ יוסף משאש חיבר 48 ספרים, מהם בהיקף של 2־8 כרכים, ורק 7 מהם הודפסו.
ר' יוסף בן נאיים מפאס חיבר 47 חיבורים, ורק מעטים מהם הודפסו. ספרו הידוע הוא הביוגרפיה לפי א״ב של חכמי מרוקו – ׳מלכי רבנן׳, וחלקו השני, כבוד מלכים׳, ירושלים תרצייא, מונה את יצירותיהם לפי אייב של שמות הספרים. הספר בנוי במתכונת ספרו של החיד"א 'שם הגדולים׳ וימערכת ספרים׳, חיבורו ׳נוהג בחכמה על מנהגים וטעמיהם יצא לאור בתשמ"ו, שו"ת 'צאן יוסף, שו"ת • 'כל חדש' לוד תש״ן, ומגיד לאדם׳, פירוש להגדה של פסח, לוד תשנ"ב.
חיבורים שנכתבו בגיל צעיר: ר׳ שמואל שאול סירירו מפאס (1566־1655) חיבר ספר בשם ׳חנון לנערי, פירוש לספר משלי, בהיותו בן 14, וסיימו בגיל 19. ר׳ אליעזר די אבילה מסלא (1714־1761) חיבר את הספר ׳מלחמת מצוה׳ בגיל 15. ר׳ עמרם אלבאז מצפרו חיבר את ׳בנין נערים׳ בתוך הספר ישבות יהודה׳, הערות על הרא״ם וליקוטים על הש״ס, בהיותו בן 16. ר׳ משה בן יצחק אדרעי(1774־1842) חיבר בגיל 17 את ׳תורת חיים׳, לונדון תקנ״ב.
היו חיבורים שנכתבו על ידי אב ובנו. הספר ׳קבוץ גלויות׳, דרשות על התורה, פאס תשכ״ג, חובר על ידי ר׳ מאיר די אבילה ובנו. גם הספר ׳מנחת העומר׳, גירבה תשייי, חובר על ידי שלמה אביטבול, שחי בשנים 1782־1854, ובנו עמור.
הדפוס ותפוצת הספרים המודפסים
חלק גדול מיצירותיהם של חכמי מרוקו נשתמרו בכתב יד, וחלק אבד עקב שיני הזמן, וכתוצאה משריפות, התנפלויות ומעשי הרס. בהקדמה לספרו של ר׳ יהודה קוריאט, ׳זכות אבות׳, פיסא תקע״ב, נאמר: ׳מורי זקני הרב יהודה קוריאט במר בוכה על כתביו כתבי הקודש שנאבדו בשלל העיר טטואן בשנת תק״ן.׳ הפיוטים שחיבר ר׳ אברהם בן יהודה קוריאט אבדו כתוצאה מהתקפת הצי הצרפתי על מוגדור ב־1844. הודות לדפוס נשתמרו יצירות רבות, ועל כך נדון להלן.
היוזמה להדפסה היתה תלויה לעתים במזל, ולעתים אפילו בחלום. כך כתב ר׳ שמואל די אבילה, מחכמי מכנאס, בהקדמה לספרו ׳אוזן שמואל', אמשטרדם תעייה, כי בחלום שנשנה לרבו פעמיים נאמר לו, שהוא חייב להדפיס את חיבורו. שאול נחמיאש חיבר בספרו ׳וישמע שאולי, תוניס תרס״ט, דברים שנגלו אליו בחלום. הדפסת שיריו של יעב״ץ יעת לכל חפץ׳ היתה יוזמת אחד מצאצאיו, ר׳ משה אבן צור, שניצל משיטפון בשנת תר״ן(1890) והחליט להוציא את הספר לאור.
מימון ההדפסות: המימון להוצאות הדפוס בא לעתים מבני המשפחה של המחבר, או מתורמים שרצו בדרך זו להנציח את אבותיהם. ספרו של שמואל צרפתי, ׳דברי שמואל׳, אמשטרדם תנ״ט, הודפס בתרומת ׳הגביר אהרן צרפתי אחיו של המחבר׳. ספרו של יצחק ואליד, ׳ויאמר יצחק׳, ליוורנו תרל״ו, הודפס בתרומת יהודה הלוי מגיברלטר ׳למנוחת אשתו אסתר בת הגביר יצחק בן עולייל׳, למימון הדפסת ספר הפיוטים שהוציא יעקב כלפון ׳יגל יעקב׳, קזבלנקה תר״פ, תרמה ימרת דונה… נתנה לכסף מוצא לברך על המוגמר לעילוי נשמת בעלה הגביר המעולה יצחק ן׳ הרוש,. בין התורמים להדפסת ספרו של ר׳ יוסף בן הרוש ׳אהל יוסף׳, תוניס תרפ״ז שלוש נשים וכן יהודים מהערים לאראש, סבתה תיטואן וגיברלטר. להדפסת ספרו של הנ״ל יגביע יוסף,, סוסה תרפ״ז, תרמה ׳הנכבדת אשה גדולה רבת המעלות יאקות־. בהקדמה לספר של מימון בירדוגו, 'לב מבין׳ מכנאס תש״א, נאמר, שנשים צדקניות תמכו בחברת ׳דובב שפתי ישנים׳ שמימנה את הדפסת הספר. להדפסת ספרו של ר׳ ראובן אגייני ׳שפתי רננות׳, ירושלים תשל״ג, תרמו ארבע נשים ממשפחתו. בתו של יחיא אדהאן תרמה להדפסה חוזרת של ספרו 'אני לדודי׳, ירושלים תשכ״ח. להדפסת ספרו של דוד אסבאג, ילקט עניי, מכנאס תרצ״ג, תרמו נוסף ליהודי עירו מוגדור גם יהודים שגרו במראכש, אגאדיר, צפרו, תארודנת, דאר אלבידא, אספי, פאס ומכנאס; רשימה שמית של התורמים הודפסה בתחילת הספר והדבר נתן להם יוקרה.
חכמים ראו בהדפסה מצווה ועודדו תורמים למטרה זו, כדי להגדיל תורה. ר׳ יוסף כנאפו כתב בהקדמה לספרו יאות ברית קודשי, ליוורנו תרמ״ד, שהמצווה של כתיבת ספר תורה הועברה בימינו להדפסת פירושים ודברי תורה. השגת תורמים למימון ההדפסה חייבה טיפול שנמשך לעתים שנים. הספר של ר׳ יוסף כנאפו חובר בתרל״ה והודפס רק לאחר כתשע שנים. שלושה ספרים שהודפסו בפאם בזמן החדש מומנו על ידי המדפיסים בעצמם, ביניהם ׳גדר עולם׳ של בעל ׳החפץ חיים,. ההפצה היתה עשויה לכסות את ההשקעה.
היו חכמים שהדפיסו את ספריהם בעודם בחיים – כך ר׳ שמואל הצרפתי, שכתב את ׳דברי שמואל׳, אמשטרדם תנ״ט. ר׳ חיים אבן עטר הגיע לליוורנו בתצ״ט (1739), שהה שם כשנתיים ועסק בהכנת ספריו ׳חפץ ה׳, יאור החיים׳ ויפרי תוארי לדפוס, כולל איסוף הכסף להוצאות. ר׳ שלמה אבן דנאן(1848־1929) פנה לכי״ח ב־ 1897 בבקשה להשתתפות כספית בהדפסת ספרו יאשר לשלמה׳, ירושלים תרס״ו.
אחרים לא זכו לראות את ספריהם מודפסים בעודם בחיים, ואלה הודפסו על ידי בני משפחתם או מוקירי זכרם. חיבורו של ר׳ יעקב חאגיז ׳הלכות קטנותי הודפס על ידי בנו בוונציה בתס״ד, 30 שנה אחרי פטירת אביו. חיבורו של ר׳ יוסף אבן ואליד ישמו יוסף׳, ירושלים תרס״ז, הודפס לאחר מותו על ידי אלמנתו.
אירע שכתבי היד נשלחו לחו״ל ונעלמו, כמו חיבורו של ר׳ יוסף כנאפו 'זך ונקי', שהגיע לוורשה לשם הדפסה, נעלם והוחזר לאחר שנים, והודפס בירושלים בתשמ״ז.
גדולי החכמים במרוקו וכן שלוחי־ארץ ישראל, התבקשו לכתוב הסכמות לספרים.
יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000-יצירות החכמים
עמוד 137