ארכיון יומי: 25 במאי 2024


אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה.המקהלה של דודי יצחק

  1. 15. המקהלה של דודי יצחק

דודי יצחק, אחיו הצעיר של אבי, היה אישיות צבעונית ביותר. כל העיר העריצה אותו בזכות כישרונותיו. הוא היה עיתונאי, צייר ומשורר וגם במאי לעת מצוא. כולם רצו בחברתו כי הוא היה איש שיחה מבריק. הוא היה מעין אנציקלופדיה חיה וידע תמיד יותר מאחרים בכל עניין ועניין. בדרך כלל, ידענים לוקים בטרחנות יתרה, לא כן דודי יצחק! היה לו קסם רב וכולם אהבו להקשיב לו.

באותה מידה, היה בעל עקרונות נוקשים, ועמד על כך שאנשים יכבדו את ערך הזמן. ״הזמן שלי לא פחות חשוב משלכם,״ היה אומר. הוא דרש מעצמו ומאחרים דייקנות ללא פשרות. לא אחת קרה, שהוזמן לתת הרצאה והאנשים איחרו. כשראה כך, לא חיכה להם אפילו דקה אחת, אלא קם ויצא מהאולם בלי להגיד מילה. כך נהג גם אם הייתה לו פגישה עם אישיות חשובה ככל שתהיה, ואפילו אם הייתה על פי בקשתו כדי לקבל משרה או כדי לקדם עניין כלשהו. אין צורך לומר שהדבר גרם לו לא פעם לנזקים קשים.

באותה תקופה חש על בשרו את האנטישמיות שהלכה וקיבלה לגיטימיות בקרב אנשי השלטון הצרפתי בהשפעת ממשלת וישי בצרפת. ה״סלונים״ הצרפתיים שחיפשו קודם את קרבתו, סגרו בפניו את דלתותיהם. חברים מושבעים משכבר הדירו רגליהם מביתו.

כך החל לגלות עניין בציונות, וככל הנראה הגיע למסקנה, שהיא התשובה לאנטישמיות הגואה.

באותם ימים, בטרם קמה מדינת ישראל, העלייה לארץ כ״עלייה ציונית״ לא הייתה נפוצה עדיין בין יהודי מרוקו. למושג ״ציונות״ לא היה אותו היבט מעשי שנתלווה לה מאוחר יותר. בעינינו אז, הציונות התבטאה באהבת ארץ ישראל דרך השירים והסיפורים שלה, ולהמשיך לחלום על שיבת היהודים לארצם באיזה שהוא זמן בלתי מוגדר.

דודי יצחק ראה בשירים שהחלו להגיע אלינו מ״פלסטינה״, נקודת חיבור חזקה לארץ ישראל. על כן הקים מועדון זמר קבוע שקיבל בפינו תואר של ״מקהלה״, וכל הנוער היהודי של מוגדור החל ללמוד שירים, קודם בצרפתית ואחר כך בעברית. כל מי שבא מפלסטינה של אותם הימים היה מתבקש ללמד שיר. כך הגיעו אלינו שירים שונים ומגוונים שנקלטו ללא אבחנה, כ״שיר העמק׳/ ״נומי נומי ילדתי׳/ ״החמה מראש האילנות׳/ ״לא ביום ולא בלילה״ ועוד. השירים היו בעברית ואנו לא הבנו את המילים. אני זוכר איך הדוד הסביר לחברי המקהלה שהעלמה מהשיר ״לא ביום ולא בלילה״, מחכה לחתן, ולא חשוב אם יבוא מפולין או מליטא, וזו הייתה הפעם הראשונה שמחוזות כאלה הוזכרו במקומותינו. לאותה עלמה לא היה אכפת מי יהיה חתנה, לבן או שחור, רווק או אלמן. אך חתן אחד היא לא רצתה בשום אופן – ״רק לא זקן! רק לא זקן!״

חתונת זקן בן שבעים עם נערה בת שבע עשרה ואפילו פחות מזה הייתה חיזיון נפרץ אצלנו. לרוב, הזקן שהתאלמן ונשאר לבדו עם שמונה או עשרה ילדים בבית, חיפש לו אישה צעירה שיהיה לה די כוח כדי לטפל בכל המשפחה הגדולה הזו. עוד תירוץ חשוב היה לו לאותו זקן: רבנים דאגו לשנן ללא הרף שאסור לו לאדם להישאר בלא אישה. לשדכנים הייתה כבר רשימה של בנות ממשפחות עניות שהגיעו לפרקן. על נקלה הצליחו לשכנע את הורי הנערה, שכדאי להם להסכים לשידוך המוצע להם. הנימוקים לא היו חסרים:

״מי ייקח אותה? הרי אתם מחוסרי כול! נכון, אפשר להשיא אותה לנער עני כמוה, אבל אלה החיים שאתם רוצים בשבילה? חיים של עוני ללא פרנסה עם מגורים באיזה חור מעופש? שם יגדלו את ילדיהם? חתונה ללא אופק לעתיד? הנה פלוני בן פלוני, הוא התאלמן, יש לו בית ועסק והוא יהיה כמו אבא לבתכם…״

כמה שיחות התקיימו בין באי המקהלה בנושא הזה! כמה התמרמרויות נשמעו מפי הבנות שכבר הוצעו להן שידוכים עם גברים שהיו בגיל כפול מזה שלהן, אם לא יותר! והרי לכם שיר מארץ ישראל אשר תרם ללא ספק לתודעת אנשי הקהילה לגבי נישואין בין זקנים לצעירות.

ומי שהביא את השירים האלו ודאג להחדיר את משמעותם היה דודי יצחק.

ולא ידענו אז שהשיר הקטן הזה הוא של חיים נחמן ביאליק הנערץ.

למדנו שם גם שיר קצר שעד היום מעלה חיוך על שפתי:

״גמל גמלי, חבר אתה לי, בזיפזיף – יופו׳

רק כאשר עליתי ארצה והלכתי לקיבוץ, ראיתי זיפזיף לראשונה והבנתי למה התכוון המשורר, אך עד היום איני יודע למה יופ? מה ליופ ולגמל גמלי?

אני הייתי צעיר מדי בשביל המקהלה. על כן דודי הודיע לי בפסקנות שטרם הגיע זמני להצטרף אליה. האכזבה שלי הייתה רבה, אך היא לא האריכה ימים, כי יום אחד הוא קרא לי ואמר: ״אביך סיפר לי על תשוקתך לכינור. לו היה לי כסף, הייתי קם עכשיו ונוסע לקזבלנקה לקנות לך כינור. כי בכתובים שלנו נאמר: ׳חנוך לנער על פי דרכו'. מכל מקום, החושק בכינור חושק במוסיקה, ואנו כאן במקהלה עוסקים במוסיקה, על כן מצווה לצרף אותך אלינו!״

כך בזכות הכינור שלא היה לי, נכנסתי למקהלה של דודי יצחק.

אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה.המקהלה של דודי יצחק

עמוד 38

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור.

בתי העלמין של מוגדור – אצווירא

או

דרכון לגן העדן

בית העלמין הישן

שני בתי עלמין יש במוגדור: הישן, בו קברו מתים מראשית קיומה של העיר עד שלהי המאה התשע עשרה והחדש (רק כביש מפריד ביניהם). בתי העלמין ממוקמים לא הרחק משער העיר, באב דוקאלה, קרוב מאוד לים. בגלל קרבה זו, בית העלמין הישן נקרא בפי הצרפתים Le cimettere marin – בית העלמין הימי. חוקר תולדות העיר פרופ׳ דניאל שרוטר מנה בבית העלמין הישן יותר מ-2400 קברים. 31 הם מלפני 1844 ו-601 הם עד 1896. מהיתר נמחקו התאריכים. הוא העריך שבתקופה הזאת, בהתחשב במספר היהודים שבעיר ובנתוני התמותה דאז, היו 10,500 מתים. הוא מניח שהקברים כוסו באדמה והוא מביא את השמועה שהיו שם כמה שכבות של קברים.

יש האומרים שיש בבית עלמין זה קברים קדומים להקמת העיר ומכאן הסברה שהיה יישוב יהודי במקום שהקימו עליו את העיר. בבית העלמין קבורים רבנים רבים וביניהם רבי חיים פינטו הגדול ורבו, רבי יעקב ביבאס.

חלק גדול מהקברים בבית העלמין העתיק (וגם בבית העלמין החדש) הם אנטרופומורפיים.

חידת הקברים האנטרופומורפיים – שצורת אדם חקוקה בהם. רוב הקברים בבית העלמין הישן הם אנטרופומורפיים עם כיתוב מועט. בבית העלמין המכונה חדש התופעה מועטה יותר ומכל מקום נפסקת לגמרי בעשור הראשון של המאה העשרים. רבים התחבטו על משמעות התופעה הזו והציעו הצעות שונות ולפעמים משונות. לדעתנו, התשובה היא חד משמעית: הקברים הנקראים אנטרופומורפיים הם כולם של נשים. וכנראה כך הבדילו בין קבר של איש ובין זה של אישה, כי לא הייתה כל הפרדה בין קברי הנשים לאלו של הגברים כשם שלא הייתה הפרדה בין אנשים חשובים לחשובים פחות, בין רבנים לבין פשוטי עם. לא מצאנו אף קבר אנטרופומורמי של גבר להוציא קברו של הסופר הנודע אדמונד עמרם אלמאליח שנפטר בשנת 2010 ונקבר בבית העלמין החדש במוגדור וקברו עוצב כדוגמת הקברים האנטרופומורפיים עם צורת אישה עליו… הערנו על כך ליועץ המלך אנדרה אזולאי שטיפל בקברו והוא הבטיח לשנות. עד היום לא נעשה כל שינוי.

אַנְתְּרוֹפּוֹמוֹרְפִיזְם: נתינת דימויים אנושיים לבעלי חיים, לכוחות הטבע, לדברים דוממים, לאל וכו' (ויקיפדיה)

בית העלמין ״החדש״

בשנת 1878, מאתיים ועשר שנים אחרי הקמת העיר מוגדור, הורגש הצורך הדחוף למצוא מקום קבורה אחר. כל סביבת בית העלמין הייתה תפוסה על ידי חוות חקלאיות, מחסנים ובתי מלאכה. כאמור, בית העלמין הישן היה ממוקם קרוב ל״באב דוקאלה״, השער הדרומי של העיר ובקרבת המלאה שבו התגוררו רוב יהודי מוגדור.

בלב ראשי הקהילה היהודית קינן החשש שמא יצטרכו להרחיק לכת בשביל למצוא מקום מתאים, והרי הלוויות ונשיאת המת נעשו ברגל. למרבה המזל, נמצא שטח גדול בדיוק מול בית העלמין, מזרחה לו, שהיה שייך לחכם הכולל רבי מסעוד מלול ולבניו דוד וסלאם מלול. חבורה של שועי העיר ניהלה עם בעלי הקרקע משא ומתן. הקבוצה הזאת כללה נציגים של משפחות אלמאליח, קורקוס, הלוי, עקוקא, לכסלאסי, קאביסא, אפריאט ואלוב.

הבעלים נאותו למסור לפרנסי הקהילה במחיר הקרן את השטח על כל אגפיו ובתיו תמורת ״שבע מאות דורוס ספרדים גדולים״ ששולמו מקופת הקהילה.

כמובן, נערך חוזה, אך ככל הנראה, חזרו על חוזה זה כמה פעמים. ייתכן שהיו יורשים שערערו על מכירת השדה או על הסכום ששולם עבורו. בב׳ טבת ה׳תרנ״ג (1892), נכתב בבית הדין של מוגדור חוזה רביעי(כמצוין בחוזה), המעגן סופית את מכירת הקרקע לקהילה. המסמך חתום על ידי הרבנים רבי אברהם צאבח ורבי דוד בן רבי יוסף כנאפו. יצוין שיש בבית העלמין קברים החל משנת 1878, כלומר 14 שנים לפני חתימת החוזה. לאחרונה, נקבע על אחד הקירות לוח שיש הכולל חלק מהמשתתפים ברכישה.

כאשר החלו לקבור בבית העלמין שנרכש, קראו לו בית העלמין החדש וכך הוא נקרא עד היום הזה. הוא שימש את יהודי העיר במשך כמעט מאה שנים, כאשר הקברים הראשונים הם, כאמור, משנת 1878 והאחרונים מסביבות 1975, עם עזיבתם של אחרוני היהודים.

שני בתי הקברות, הישן כמו החדש, מוקפים בחומה. שומר ערבי שמר עליהם במשך שנים רבות והיה בעל ידע רב על מיקומם של הקברים. לאחר מותו, בתו ובנה באו במקומו. הקברים בבית העלמין הישן כמעט נמחקו כולם, הן בגלל עבור הזמן והן בגלל הים שמדי פעם עולה על גדותיו ושוטף את הקברים.

הקבורה בחדרים

בבית העלמין הישן לא קברו בחדרים. הציון שעל קברו של רבי חיים פינטו הוא חדש יחסית ונבנה על הקבר לפני קרוב לשלושים שנה.

בבית העלמין החדש נמצאים שלושה חדרי קבורה. הראשון שנקבר שם היה הראב״ד של העיר רבי אברהם בן סוסאן(בן שושן) שנפטר בשנת 1941. הקהילה היהודית כנראה רצתה ליישר קו עם אופנה שהתפשטה במרוקו ושלא הייתה קיימת מעולם: לקבור צדיקים בחדרים נפרדים. על פי עדות של מר שלמה-חי כנאפו ז״ל, הרצון לקבור בחדר כבר הועלה שלוש שנים קודם כאשר נפטר רב העיר רבי דוד כנאפו, אלא שהדבר עורר ויכוח וידם של המתנגדים גברה. ב-1946 נפטר רבי דוד עטר שהיה ראש ישיבה במוגדור, על כן בנו חדר נוסף וקברו אותו שם. שנה מאוחר יותר הלך לעולמו רבי יוסף מלכא שהיה חזן בבית כנסת עטיה ומשורר וגם הוא זכה להיקבר בחדר.

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור.

עמוד 17

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 227 מנויים נוספים
מאי 2024
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר