מורשת יהדות מרוקו

יש נהגו כשהכלה מגיעה לחופה, מיד מניח החתן את כף רגלו הימנית, על כף רגלה השמאלית:

כן הביא בנו״ב (עמוד ס״ט), בשם החסד לאברהם למהר״א אזולאי, וכתב הטעם בזה, לסימן טוב שהבית יזכה להתנהל על פי האיש, כי בית המתנהל ע״י האיש מונהג במדת הרחמים, וכשמונהג ע״י האשה, מונהג במדת הדין עיי״ש

נהגו לגלות את פני הכלה כשעת הקידושין, כדי שהעדים יראוה כבירור:

כן הביא בספר נו״ב(עמוד ק״ו), וכן מנהג תוניס וכמובא בספר גאולי כהונה(מער׳ ד), וראה במקור חיים (סימן רל״ז סכ״א):

נהגו שהחתן עונד את הטבעת כאצבע הקמיצה של הכלה, ויש נהגו לענוד באצבע הסמוך לאגודל:

כן הביא בנו״ב (עמוד ק״צ), ובספר נחלת אבות(דיני נשואין), כתב באצבע הסמוכה לאגודל, וראה בזה בבן איש חי(פרשת כי תבא), ובספר מלאך הברית (עניני נשואין):

נהגו לקדש בטבעת של זהב דוקא:

כן הביא בנו״ב (עמוד ר״ז), וכתב הטעם, שכשם שהזהב אין קולו נשמע כיתר המתכות, כן סימן לאשת חיל שאין קולה נשמע, שלא תהיה קולנית וצעקנית, אלא דבריה יהיו בנחת, כי דברי חכמים בנחת נשמעים:

נהגו לחרוט על טבעת הקידושין, שם הכלה ותאריך הנישואין, ורבים מהחכמים שהתנגדו לזה:

כן הביא בנו״ב(שם), והביא שגדולי החכמים אין דעתם נוחה הימינו, שיש בו חשש לדרכי הגויים:

נהגו לכתוב שבועה בכתובה, ויש שלא נהגו בחתימת החתן, רק כחתימת שני העדים:

כן המנהג פשוט מדורי דורות, לכתוב שבועה בכתובה וכמובא בנהגו העם (אבן העזר ס״א), וראה מש״כ אחד מחכמי הספרדים בענין זה בחוב׳ אור תורה (אב תשנ״ו סימן קכ״ב), ודפח״ח, וענין אי חתימת החתן, כן הביא בספר נהגו העם(עניני הכתובה), וראה בזה ביביע אומר ח״ג(אה״ע סימן י״ג):

נהגו שהרב המקדש, הוא לבדו בירך את כל הז' Cרכות, ורק כאשר נוכח שם רב גדול מכבדים אותו באחת הברכות:

כן המנהג, והביאו בספר נהגו העם (נישואין), והטעם משום שיש בהן ברכות סמוכות שאינן מתחילות בברוך, ומשום הפסק, וראה בשו״ת יביע אומר (ח״ד סימן ז׳) שדן בזה ויישב את המנהג של חלוקת הברכות:

נהגו לפני קריאת הכתובה לפתוח בברכת כהנים, ובפסוקים: יִתֵּן יְהוָה אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וַעֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה וּקְרָא שֵׁם בְּבֵית לָחֶם. וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה מִן הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לְךָ מִן הַנַּעֲרָה הַזֹּאת.

כן המנהג, והביאו בנו״ב (עמוד ע״ב) להסמיך ברכות לברכות, כי הוא שעת רצון וראה רש״י רות ליהודה. מן הזרע אישר יתן ה׳ לך מן הנערה הזאת:.

נהגו בסיום קריאת הכתובה, הרב המקדש מוסרה לאמה של הכלה, ומקפידים שלא לפותחה כלל, ויש נהגו להניח את הכתובה ברבנות:

כן המנהג פשוט, וענין הפתיחה הביא בספר יהדות מרוקו(עניני נישואין), וחששו לגירושין ומיתה ח״ו, ובענין הנחת הכתובה ברבנות, כן הביא בספר נהגו העם (ערך כתובה), וכ״ז מחשש שמא תאבד, וכמ״ש מר״ן באה״ע (סימן ס״ו ס״ג), ועיין בספר משפט וצב״י(ח״א סימן ש״ל), ובשו״ת באר שרים (ח״א סימן י״ב):

נהגו בנוסח הברכות לומר: בנין ״עזר״ עדי עד, ויש שאין מסיימים ״ומצליח״:

כן הביא בספר נחלת אבות (דיני נישואין), ובספר נהגו העם (ענייני נישואין), ובספר אוצר פסקי הסידור (עמוד ר״ב), ויש מסיימים ״ומצליח״, ובנחלת אבות שם, כתב שיאמר ״ומצליח״ אחרי הטעימה:

נהגו לשבור את הכוס אחרי שבע ברכות, ויש נהגו לשוברו אחרי ברכת האירוסין:

כן המנהג פשוט, אלא שבמוגדור וסביבותיה היו נוהגים לשבור את הכוס מיד אחרי ברכת האירוסין, ובספר נחלת אבות (שם) הביא את המנהג וישבו עיי״ש, וראה בזה גם בספר מלאך הברית:

נהגו שהחתן שובר אה הכוס, ויש נהגו שהרב המקדש עושה זאת:

כן המנהג פשוט, אלא שהיו איזה קהילות במרוקו שנהגו, שהרב המקדש שבר את הכוס, והביאם בספר יהדות מרוקו(עניני נישואין):

נהגו לפני שבירת הכוס לומר: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי: הודו ליהוה כי טוב. כי לעולם חסדו: ירבו שמחות בישראל וינוסו אנחות ויהיה בסימן טוב:

כן הנוסח בסידורים ישנים, וכן מובא בספר נחלת אבות (שם), וכתב שם שיש להזהיר את הציבור לא לומר על שבירת הכוס ״בסימן טוב״, כי הוא בא לזכר החרבן, וכן כתב בספר מלאך הברית (עניני נישואין):

יש נהגו להעמיד קנקן שמן בשעת החופה, והכלה מביטה בו, ומשליכה בו מעט קמח:

כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד ס״ח), והטעם לסימנא טבא, על דרך מה שנאמר, בניך כשתילי זיתים, ונאמר חלב חטים ישביעך:

לא. יש נהגו שהחמות מגישה לכלה, חלב תמרים ונענע, בסיום שבע ברכות:

כן נהגו באיזה קהילות במרוקו והביא זה בספר יהדות מרוקו(עניני נישואין) והוא לסימן טוב:

יש נהגו בסיום שבע ברכות, הכלה מקבלת ביצה ושוברתה במפתן הבית:

כן נהגו בעיר צפרו, והביא זה בספר נהגו העם (עניני נישואין), והוא כנ״ל:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים-מנהגי הנישואין 2/3

דמויות בעולמן של הילדים במללאח אם המשפחה ומעמדה בעיני הילדים רוב המשפחות שבקהילת ספְרוּ מתוארות כקשות יום. הן מתקיימות בצמצום ובפשטות ברוב ימי החול, אך לקראת החגים ניכרת תכונה רבה. המשפחות מתכוננות כדי לחגוג את החגים בפאר ובהדר כמיטב יכולתן ועל פי המנהגים המסורתיים. הילדים עדים להכנות ואף משתתפים בהן וההתרגשות ניכרת בהם. זיכרון החג טבוע בהם ולראייה, סיפוריו של המספר על ימי ילדותו, הפרטים שהוא מציין מלמדים על השפעתם המכוננת של החגים על הילדים. המקצועות שמהם התפרנסו יהודי ספרו היו "עשיית מנעלים מעור כבשים […] תפירת גלימות וחזיות מעשה אומן […] צורפות, פחחות […] טוויית שטיחים וברוכלות של צרכי הבית" (כלפון, 1988 , עמ' 27 .) אבות רבים מהקהילה עסקו ברוכלות ומשום כך נאלצו לצאת מביתם ולנדוד מכפר לכפר, בין כפרי המוסלמים הקרובים כדי לסחור ולהביא פרנסה לביתם. יוצא אפוא שלילדים רבים בקהילה לא התאפשר להיות עם אבותיהם בימי החול ולבלות במחיצתם. לעיתים לא ראו הילדים את אבותיהם לפרקי זמן ארוכים. כך אומר המספר:

אני לא זכרתי כלל איך אבא נראה עד שגדלתי קצת. פעם שיחקתי ברחוב עם חבריי, כשלפתע ראינו איש עובר עם ערבי וחמור עמוס שקים. הסתכלנו זה בזה ולא ידענו אבא של מי הוא. גם הוא כנראה לא ידע מי מבין הילדים הוא בנו, כי הוא הסתכל ולא זיהה מי בנו. מאוחר יותר[…] התברר לי שזה היה אבא שלי. הוא נשאר כמה ימים ושוב נעלם לכמה חודשים. ככה עברה עלינו הילדות שלנו, שלי ושל ידידיי (כלפון, 2012 ,עמ . 23-22)

  מכאן יוצא שהאם היא הדמות שנמצאת לצידו של הילד ברוב ימי השבוע. הסיפור הראשון "שערי ספְרוּ" הנושא את שמו של קובץ הסיפורים, מאפשר כניסה לעולמו של הילד בקהילת יהודי ספְרוּ ומרמז על מעמדה של האם במשפחה ועל תפקידיה החינוכיים כסוכנת תרבות. כך מלמד המנהג בביתו של המספר של הילדים הקטנים להתאסף סביב אימם "לאחר הארוחה הדשנה בכל ערב שבת, להתכרבל בשמיכת הצמר הגדולה ומחממת, שמחים ומאושרים בנשמה היתירה שהשבת הביאה לילדים בכנפיה" (כלפון, 1988 ,עמ' 7 ). בתיאור הפותח את הסיפור נרמזים מספר אלמנטים מן המורשת, הסבתם של בני המשפחה בערב השבת לשולחן לארוחה חגיגית ולאחריה, התכנסותם של בני המשפחה, בעיקר הילדים, לצד אימם שמספרת להם סיפור דמיוני שמרתק אותם. המספר, אח לשישה אחים, מציין שהתחרות על מקום הישיבה הקרוב ביותר לאם הייתה מתרחשת דרך קבע בין אחיו.

על אף שהאם עייפה מעמל היום ומההכנות לארוחת השבת, היא יודעת שלא תוכל לחמוק מתפקידה המסורתי כמספרת הקשובה לרצונם של מאזיניה, ילדיה. סיפורה הוא סיפור בדיוני שהדמויות הקבועות בהן הן דמויות של שדים שילדי המשפחה מכנים אותם "שכנינו", שכן שדים אלו דרים מתחת לביתם.

הילדים משתמשים במושגים מהמרחב הבדיוני שיצרה האם כדי לשכנעה לשוב ולספר סיפור:

גם "שכנינו" רוצים לשמוע את הסיפור. הם לא ישנים עדיין. הם יודעים שערב שבת עכשיו והם מחכים לסיפור ואם לא תספרי להם הם יתרגזו ומי יודע מה עלול לקרות (שם, עמ' 8) .

בכך הם מצליחים לדבר על ליבה של האם העייפה מעמל השבוע שתסכים לספר מסיפוריה. רצונם העז של הילדים לקיים את הפעילות התרבותית מרמז על הקשר המיוחד שלהם עם אימם ועל מעמדה במשפחה בעיניהם של הילדים.

ואכן, הילדים רואים באימם דמות מרכזית. ראשית, היא נמצאת במרחב הביתי לצידם בעוד האב נודד בין כפרי הערבים ולבני המשפחה אין קשר עימו עד לשיבתו הביתה (שם, עמ' 9).

 שנית, האם נחשבת לחרוצה ולעמלנית. היא תופרת במשך שעות היום והלילה ובמלאכת התפירה היא מסייעת בכלכלת המשפחה ככל אם אחרת בקהילה שלרוב עוסקת "בטוויית כפתורי משי לקפטנים, בתפירת בגדים לערבים או בטוויית שטיחים" (כלפון, 2012 ,עמ' 23).

שלישית, האם מספרת לילדיה סיפור ממורשת הקהילה המקומית, על צדיק יהודי בשם רבי אלישע, איש צדיק, "בנם של קדושים […] מלא רוח אלוהים, סיני ועוקר הרים" (שם, עמ' 12 ) , שהתגורר בעיר ספְרוּ לפני זמן רב, בטרם צרפת כבשה את מרוקו. באותה עת התקרבו לאזור ספְרוּ שבטים אכזריים ששדדו וחמסו את כל מה שנקרה בדרכם. אנשי הקהילה באים לבקש את עזרתו של רבי אלישע הצדיק שהיה באותה העת ספון בביתו וקורא בכתבי הקודש. אנשי הקהילה מגיעים לביתו ומבקשים את עזרתו הפעילה כדי למנוע את בואם של השבטים. רבי אלישע צועד עד שערי המללאח ולאחר שהשמש מרים את קצה הפח שעל הידיות הכבדות של השערים, הצדיק "לוחש כמה תפילות" ודוחף לתוך השער קלף שהכין מבעוד מועד. באותו רגע מופיעה קשת גדולה בשמיים ואנחת רווחה נשמעת מפיהם של אנשי הקהילה. אולם התפילה אינה מסייעת לזמן רב, שכן הצדיק הולך לעולמו כעבור שעות ספורות. השבטים קרבים אל המללאח וגברים שמנסים לברוח נתפסו ועונו בעינויים נוראיים (שם, עמ' 13).אחר כך הם הצליחו להיכנס לעיר ולטבוח ביהודים, שרפו את בית הכנסת עם המתפללים שבתוכו ועוד (שם, עמ' 14).

דווקא בליל השבת, בתחילתו של יום שמוקדש להתרגעות ולמנוחה, משמיעה האם לילדיה את הסיפור הנוראי הזה כחלק מהמורשת היהודית של אנשי הקהילה בספְרוּ. אלא שסיפור קשה זה, שיש בו מאפיינים של אמונה תמימה ותקווה לניסים וכיליון, מאחד את ילדי המשפחה סביב האם. בכך ממלאים בני המשפחה את אחד ממאפייניה של השבת: ההתלכדות ביום השבת (לאו, 1998 , עמ' 129-173). במהלך השבוע כל אחד מבני המשפחה טרוד במעשיו, האם עובדת בבית, האב סובב בכפרים והילדים לומדים בבית המדרש. נוסף על כך, הסיפור שהאם מספרת הוא חלק ממורשת הקהילה היהודית של ספְרוּ ונועד להעביר לילדים מסר על מקורותיהם ועל עברם כחלק מהקהילה ועל ייעודם כחלק מהעם היהודי: אומנם הם נולדו בספְרוּ המוכרת להם, אך הם למדים מתוצאותיו של הסיפור שהגטו אינו המקום שנועדו לו.

" אימא! ספרי לנו על שערי המללאח": דרכי עיצוב עולם הילדות בקובץ הסיפורים שערי סֶפְרּו עופרה מצוב כהן

עמוד 99