נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים-מנהגי הנישואין 1/3

מנהגים הקשורים למעגלי החיים

מנהגי הנישואין

נהגו מספר ימים לפני החופה, לערוך סעודה לקרובי המשפחה ומיודעיה, ונקראת ״סעודת החינה״:

כן המנהג והביאו בספר נוהג בחכמה (עמוד ע״ג), ודורשי רשימות נתנו סימן לדבר, חנ״ה ר״ת חלה, נדה, הדלקת הנר, לרמז לה, שצריכה ליזהר בכל מצות התורה, ובפרט בשלש אלה, כי עליהם עלולה להענש ח״ו וכמובא במשנה בשבת (פ״ב), על שלשה דברים נשים מתות בשעת לידתן וכר:

נהגו לכנות שבת לפני הנישואין ״שבת החינה״, ושבת אחרי הנישואין שבת ״ואברהם זקן״, בשבת החינה החתן מוזמן לבית הורי הכלה, ובשבת ואברהם זקן, הכלה ובני משפחתה מוזמנים לבית הורי החתן:

כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, ובספר יהדות מרוקו(עניני נשואין):

נהגו לספר את החתן ליל ערב נישואיו, בשמחה ובטוב לבב:

כן נהגו רבים, והביאו בספר יהדות מרוקו(עניני נישואין) עיי״ש, וי״ל בטעם התספורת להוריד ממנו את הדינים, וידוע שהשערות הם דינים:

נהגו שבני המשפחה מקרב הנשים, מלוות את הכלה לטבילת מצוה, והיו שנהגו ללוותה בהמון חוגג, וחכמי הדורות יצאו כנגד זה, כי הוא סותר את גדרי הצניעות:

כן הביא בספר נוהג בחכמה(עמוד ע״ה), וכתב שם שחכמי הדורות שללו אותו, שהרי כבר כתבו הפוסקים (ראה ב״ח יו״ד סימן קצ״ח) שאשה שמגלה טבילתה, עליה נאמר, ארור שוכב עם בהמה״:

יש נהגו שהחותנת מורידה את הכלה למקוה, לצורך הטבילה:

כן הביא בספר יהדות מרוקו(עניני נישואין), והביא שם הטעם לזה, כדי שהחותנת תראה כי מום אין בה, וי״ל עוד טעם לוה, כדי לקרב בין הכלה והחותנת:

נהגו החתן והכלה לצום ערב נישואיהם, ויש נהגו להקל בדבר, ובפרט לכלה:

כן הביא בספר נהגו העם (עניני נישואין), ומקורו מהרמ״א (אה״ע סימן ס״א), ורבים מחכמי ישראל הקילו בזה, משום חולשת הדורות, וראה בזה בספר מקור חיים (פרק רל״ו סעיפים ט״ו וט״ז):

יש נהגו לערוך כפרות לחתן ולכלה, ערם נישואיהם:

כן מנהג העיר מלילות, וכפי שהעיד הרה״ג משה דרעי בספרו עדות משה, וראה בזה בספר הבית היהודי(חלק י׳ סימן ס״ד) ובמקורותיו שם:

יש נהגו שהחתן והכלה, מבקרים בקברות צדיקים ערב נישואיהם, לתפלה ורחמים:

כן נהגו רבים, והטעם פשוט משום שחתן נמחלים לו עוונותיו, והוא מעין ערב יום הכיפורים:

נהגו באם החתן או הכלה יתומים מאב או מאם, הולכים על קברם בערב הנישואין, ומזמינים אותם לחופה:

כן הביא בספר עשה לך רב (ח״א סימן נ׳), ובספר פני ברוך על אבלות (עמוד תט״ו), וראה בזה בספר הבית היהודי(חלק י׳ סוף סימן מ״ד):

נהגו שהכלה קונה טליה חדשה לחתן, לכבוד החופה:

כן נהגו רבים, ורמז לדבר דכתיב (דברים כ״ב) גדילים תעשה לך, וסמיך ליה, כי יקח איש אשה, ויש בזה סימנא טבא, שבכך תהי׳ שותפה במצוה יקרה זו, ששקולה כנגד כל המצוות:

נהגו ללוות את החתן לחופה, בשני נרות דולקים:

כן המנהג, והובא בספר נוהג בחכמה (עמוד ע׳), והטעם כי ידוע שיש רמ״ח איברים באיש, ורנ״ב באשה, ומספרם יחדיו חמש מאות, כמנין פעמיים נ״ר, לרמז שעד כה היו פלג גופא, ומעתה מגיעים הם לשלימותם:

נהגו שכל הקהל עומד, בשעה החופה:

כן המנהג והביאו בספר נו״ב (עמוד ר״ו), ובמקור חיים (פרק רל״ז סקכ״ד), ומקורו מהזוהר בתיקונים (תיקון י׳), וראה בזה בספר שדי חמד (מער׳ ברכות סימן ג׳ אות י׳):

נהגו להקפיד מאד על תערובת אנשים ונשים, וחכמי הדורות החרימו ונידו גברים ונשים הרוקדים יחדיו:

כן כתב בספר ליצחק ריח (אות ה׳ ם״ב), ובספר שאלו לברוך (סימן נ״ט), ועוד רבים, וראה בספר טהרת הבית למרן הגרע״י(סימן א׳) בזה, והדברים ידועים:

נהגו לזרוק על החתן והכלה בשעת החופה מיני זרעונים:

כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד ס״ח), והוא לסימנא טבא שיזכו בני הזוג לזרע של קיימא:

נהגו לשים אפר מקלה על מצח החתן, בשעת החופה:

כן נהגו רבים, והביאו בספר נהגו העם (עניני נישואין), ומקורו מחז״ל בבבא בתרא (ס״א), ונפסק בשו״ע (סימן תק״ס ס״ב), וראה שם בכה״ח (סקכ״א):

הגמרא נותנת הסבר למנהג ”שנאמר: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי, לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי: אִם לֹא אַעֲלֶה, אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל, רֹאשׁ שִׂמְחָתִי” (תהילים, קלז, ה-ו). שואלת הגמרא: מה הכוונה על ראש שמחתי? משיב רב יצחק, זהו אפר מקלה שבראש חתנים. אביי מן הפסוק: ”לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר” (ישעיהו, סא, ג), לומד שאת האפר מניחים במקום התפילין^.(א.פ)

נהגו שהכלה עומדת בשעה החופה לימין החתן, ויש נהגו שהחתן עומד לימין הכלה:

כן הביא בנו״ב(שם) בשם החסד לאברהם, וכן כתב בספר נחלת אבות(דיני נשואין), ורמז לדבר נצבה, שגל, לימינך, ס״ת כלה, ובספר מלאך הברית(עניני נשואין) כתב שע״פ האריז״ל ההיפך הוא הנכון:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים-מנהגי הנישואין 1/3

עמוד 129