מורשת יהדות מרוקו

הערכים והדחפים האלה תרמו ל״תור הזהב״ של ספרד במאה השש־עשרה וסיפקו את המרץ והדמיון ברגע הנכון. אנו רואים אותם בפעולה כשהם מסייעים להפיץ את שלטונה של ספרד על פני שתי יבשות, מהשלים את ביטחונה העצמי ומניבים מעללי גדולה וגבורה (מלווים באכזריות שלוחת רסן), שתרמו לתפארתה של ספרד האימפריאלית. אבל אותם ערכים ומניעים עצמם, משהועתקו ונמשכו אל המאה השבע־עשרה, תרמו בסופו של דבר לירידת קרנה של ספרד. לאחר ההישגים הגדולים הראשונים באה השעה לגבש ולייצב אותם, כלומר להתאים את כלכלת ספרד ומושבותיה לתנאי המרקנטיליזם והקפיטליזם המוקדם, ובתוך כך לרומם ולהעדיף את ערכי הייצור, המימון והסחר הבינלאומי. נראה שהשינוי שנדרש באותה העת היה גדול מיכולתה התרבותית של ספרד הקיסרית, לא מן הפוטנציאל הכלכלי שלה. אף על פי שנסחפה בכוח הנסיבות אל מעגל הכלכלה הבינלאומית בתור משתתפת מרכזית מילאה ספרד את התפקיד הזה לא בלב שלם, כשהיא רתוקה עדיין למושגי הכבוד, האצילות, להט האמונה וערכו הפנימי של ההידלגו הספרדי בתור שכזה, בלי לתת את הדעת על הישגיו ורווחיו. ומכיוון שאת תפקידי הכלכלה מילאו קונברסוס רבים – ואלה נחשבו נחותים מן הספרדי הטהור – חזרה הסטיגמה במין היזון חוזר ודבקה במקצועות הכלכלה ה״גסה״. העירונים הנוצרים נקלעו למעין מלכוד, מפני שמצד אחד החלו להיאבק בתחרות הכלכלית של האנוסים כמו שנלחמו לפני כן ביהודים, ומצד אחר לא הצליחו להרחיב את מעגל הנוצרים הוותיקים העוסקים בכלכלה יצרנית, ודאי לא בשיעור הנדרש. ספרד הייתה אפוא למעצמה הצבאית החזקה בעולם, אבל לא הצליחה לתרגם את מעמדה לעוצמה כלכלית ומסחרית, ובשל כך החלה לשקוע. בכורתה עברה לאנגליה ולהולנד, ובמאות הבאות גם לצרפת, ואלה עשו חיל יותר ממנה במבחן הקדם־מודרני הזה, שהיה בראש ובראשונה תרבותי וערכי ורק אחר כך כלכלי.

נראה שספרד החמיצה את ההזדמנות הגדולה כבר במאת הזהב שלה: הגל הגואה של הביקוש הכלכלי, שנבע מן הגידול באוכלוסיית ספרד המטרופוליטנית ומצורכי מושבותיה באמריקה, לא נוצל לצורך זינוק מקביל בכושר הייצור של ספרד עצמה. תחת זאת הוליד הביקוש הגדול אינפלציה גואה, שהשתוללה כל שנות המאה השש־עשרה והחריפה עוד יותר בגלל זרם הזהב, ובייחוד הכסף, שזרם בלי הרף מאמריקה. זרם המתכות היקרות שימש ברובו הגדול למטרות צריכה, או להגדלת עושרן ורמת חייהן של משפחות אצולה גדולות, ולא תרם לגידול מקביל בעושר הלאומי מפני שלא הושקע באמצעי ייצור דינמיים. תאוותם הכמעט כפייתית של הספרדים למתכות יקרות לא הייתה ביטוי לתאוות בצע רגילה בלבד. אפשר לראות בה גם ביטוי לאידיאל האצילות הלא־יצרנית, שהרי מדובר בעושר ״קל״, המזומן כביכול לאציל לשימושו ואינו מחייב אותו לדאוג לתהליך הייצור הממשי של סחורות ושירותים, ומאפשר לו להגס את לבו כתמיד במי שעוסקים בעבודה היצרנית.

היו אמנם הידלגוס, כמה מהם ממשפחות נודעות, ששלחו ידם במסחר ובמנהל כספי; אבל הם היו מיעוט וגם הם הצניעו את עסקיהם והעדיפו להתהדר בייחוסם וב״מהותם״ האצילית ולא ברווחיהם דווקא. לדברי מקיי היו מקצועות, כגון חכירת מסים, שלא עלו בקנה אחד עם מעמד ההידלגיה מבחינת החוק. מקצת ההידלגוס, בגלל ניתוקם מעבודה ומייצור, היו עניים מרודים. תיאור פרודי של גאוות ההידלגוס ושל התפקיד השולי, הטפילי בעצם, שמילאו בכלכלת ספרד, אפשר לראות ברומן הפיקרסקי לסאךיו דה טורמס (Lazarillo de Tormes.) מאת מחבר אלמוני. הנווד לסאריו מוצא לו אדון חדש – אציל רעב וחסר כול, שהחרב שעל מותניו היא כל רכושו – ובהיפוך תפקידים אופייני לסוגה הפיקרסקית נאלץ האדון לחיות כטפיל מן הפירורים שמשיג משרתו הגנב. מוטב לו להתפרנס מאכילת שום וקישואים ובלבד שלא ייאלץ לעבוד, מכריז האציל הדל והגאה, שאפילו קליפת שום אין לו, ומחצץ את שיניו בפומבי כדי שיחשבו שאכל ארוחה דשנה. (עוד על הספר ראו בפרק 16.)

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- הקונברסוס:התקדמותם המהירה של הקונברסוס