מורשת יהדות מרוקו

מי אתה ישראל מיר

עוזיאל חזן

הרומן ״מ׳ אתה ישראל מיר״ פורס לפנינו מקרה אמיתי ומרגש, עם חוט בלשי, המספר את קורותיו של יעקב ממן. ממן היה בחור מוכשר ויפה תואר מהעיר פס, במרוקו. יעקב רצה לממש חלום של חופש ועצמאות אישיים ומוצא עצמו נלחם על עצמאותה של ארץ, בה הוא ראה את מקומו האמיתי, יחד עם חבריו, אשר למרביתם לא הייתה ההכשרה והאימון המתאימים לטבילת אש ראשונה.

כל זאת, על רקע מלחמת תש״ח, דרך העלייה הבלתי ליגלית, ההגליה למחנות המעצר הבריטים בקפריסין וההתגייסות לפלמ"ח. גרעין הסיפור מתמקד בדמויותיהן של שני גיבורים טרגיים: יעקב ממן וישראל מיר. האחד, מציאותי והשני הזוי ומסתורי. הסיפור רקום בפרשיית אהבה מרגשת בין גיבור הספר, צעיר מצפון אפריקה, ובין עלמה ניצולת שואה. שפת הקשר ביניהם הייתה לשון היידיש, אותה למד ממן, בעל חוש לקליטת שפות, בשהותו במחנות המעצר בקפריסין, שם פגש בה לראשונה.

את מתמוגגת מהעובדה שאת האהבה הזו הס שואבים ממך ומזכירים לך את זה כול הזמן. מדגישים בפנייך את זיקתך לארץ ולטבע. בחישול הגוף והרוח שלהם את מבקשת להנביט בהם, בזמן הקצר העומד לרשותך, את ׳רוח הפלמ״ח׳. יחסך האוהד והאהבה שאת מגלה כלפי ה׳צרפתים׳ נובעים גם מהניכור והעוינות שהותיקים מגלים כלפיהם. הגישה האישית שלך היא חלק מאישיותך, מרגישותך. את חשה סיפוק מראשיתה של ההזדהות שלהם, כשהם מעיינים בגאווה בתעודות הצבאיות שקיבלו, כמו: ׳פנקס השירות׳ או ׳פנקס המגויס׳. לפעמים את מעירה בחביבות: ׳הם מקימים רעש עצום, הצרפתים האלה, אבל הם בסדר. לפעמים אני חושבת שאנחנו שייכים לשני עולמות שונים, אבל אין זה נכון. אני מנסה ללמוד ולהבין אותם. זה שהם כאן זה הרבה מאוד…׳״. דבריו של עמי.

הקושי העיקרי שלך איתם בולט בשעת האימונים. את נבוכה מבליל השפות שאינו מאפשר לך לתקשר איתם באופן מלא. כמי שמכורה לספר-הספרים את חושבת על מגדל בבל, על הרצון להגיע לאלוהים, על בליל השפות. הפיקודים שלך כאן בסך הכול נלחמים על החיים ועל הרצון להגיע לירושלים, ששם אלוהים גר. את עומדת נוכח צעירים שחלקם בני שש עשרה בסך הכול. זה שוב מזכיר לך את הילדים־השליחים של הרובע היהודי בירושלים. את מבקשת ממטה הפיקוד שיעבירו את הקטינים האלה שביחידה שלך למחלקות בלתי לוחמות, אבל את מקבלת סירוב, בנימוק שהתגבורת הזו חיונית לאור הידלדלות השורות. בין אנשייך יש גם ׳קשישים׳ שכבר הספיקו להשתתף בפועל במלחמת העולם השנייה, מי כצנחן ומי כחייל מן השורה. ישנם גם כאלה שלחמו במזרח הרחוק ויודעים לקרוא מפות. אבל את מתקשה להקנות להם משטר והרגלים צבאיים. מרבית הצרפתים מדברים בעברית תנכית ואחד מהם, יעקב ממן, דובר ארבע שפות: אנגלית צרפתית עברית ויידיש. את נעזרת בו הרבה, בשעה שאת מרגישה שהפקודות שלך מועברות כמו בטלפון שבור.

למרות העייפות המצטברת ונטל המשימה את מוציאה אותם לריצת חימום. כשאחד הצרפתים נתפס רץ עם נעלי ספורט את מעירה לו ומסבירה, ברוב סבלנות, כי הריצה אינה התעמלות לשמה. שהיא נועדה כדי לאמן חייל לרוץ בשדה בשעת משימה. הבחור נכנס עימך לויכוח ולאחר שהוא מסרב להחליף אותן לנעליים צבאיות את מזעיקה את אחד ממפקדי הכיתות ופוקדת עליו לסטור לסרבן. הוא עושה זאת במקומך. למחרת כבר רץ הבחור המרדן בנעליו הכבדות. גם כאן מתגלה הרגישות שלך שלא להעניש בעצמך. קשה לך להפגין אלימות, גם אם היא נחוצה. אבל את דבקה בהפגנת קשיחות, הנדרשת בנסיבות אלה. ויתור לחייל הסרבן היה מוביל להתרופפות המשמעת. כך גם את נוהגת בבדיקת הגילוח של החיילים מדי בוקר. את מתמודדת גם בתופעת ההתנשאות והשוביניזם של מפקדי הכיתות, הרואים פחיתות כבוד בכך שהם יאלצו לציית לפקודות שלך. אבל את בחוכמתך ובסבלנותך מצליחה לנווט בתוך רוחות סוערות ולבסוף לקנות את האימון של המחלקה בך.

מחלקים להם מנות מזון והם מתבקשים לישון מוקדם כי למחרת ממתין להם יום ארוך של אימון והדרכה. קבוצת חברים מתרכזת סביב פרוספר אוחיון, השעון על עץ אורן ענף ומבקיע את הלילה בנעימות צרפתיות ופלמחניקיות. רוח לטפנית משוטטת ופורעת את סבך שערם. יעקב מתענג על משיחותיה הקרות. חושב שהחשיכה מדחיקה את הרוע ואת יצר ההרג ומעלימה אותם; שבלילה לא צפויות להם הפתעות מגבעת הרדאר המאיימת ההיא. פרוספר לא שובר את הראש. הוא עסוק במוזיקה המשכיחה שלו. כשהוא מגיע לשיר על דודו איש הפלמ״ח בוקעים הצלילים הנוגים, השטים על גל הערגה והמלנכוליה, וסוחפים את כול החבורה לשירה שקטה ומצמררת. החיילים הצברים שבגדוד מספרים לאלה החדשים על דודו, דוד צרקסקי, גבר עם מבט חודר ומהפנט, עם נוכחות אדירה, עיניים זוהרות ועטרת בלורית ככתר על ראשו. בחור שהיה בסך הכול בן עשרים ושלוש בנפילתו. המאזינים סופגים לתוכם כול הזמן את מעשי המופת והגבורה של צעירים שנגזר עליהם להיקטף באביב חייהם. דודו איש הפלמ״ח ינק את אהבת הארץ מהוריו, שהיו מעמודי התמך של הארץ הזו, ובעיקר מאמו, חנה לבית אפשטיין, שהייתה ממגנות תל- חי. בן תשע עשרה התמנה למפקד מחלקה בפלמ״ח והשתתף בקרבות ובמבצעים נועזים. כמפקד הפריצה למצודת נבי־יושע הוא נפצע מרימון ונהרג. הוא נקבר במקום נפילתו…

העולים מבין התבדה מקשיבים בריכוז מרבי. שטים אל עולמות שאינם מוכרים להם.

יש סיפורים הפועלים על יצר הסקרנות, על ההערצה ועל ההזדהות המלאה. עכשיו הם משתלבים בשיר על דודו, עם צליליו המרעידים של פרוספר וסיפוריהם הדוקרים בעור של הצברים. משהו מרחף בחלל, מפוגג את תהייתם ומחזק את רוחם של הבחורים מקרוב באו כדי להטות שכם. פרוספר נושף במפוחית והחברה שרים:

״הערב יורד עלי אופק בוער, רוחות בצמרת הרטיטו.

ואנו סביב למדורה נספר, על איש הפלמ״ח ושמו דודו.

אתנו הלך במסע המפרך, אתנו סייר הוא בגבול.

בקומזיץ היה מזמר ועוד איך, אתנו סחב מן הלול…

הגישו פינג׳אן והגידו:

היש עוד פלמחניק כמו דודו.?

הייתה לו בלורית מקורזלת שער, הייתה לו בת צחוק בעיניים

ועת הקיפוהו בנות עד צוואר, צחק הוא עד לב השמיים…

עם שחר הבאנו אותו מן הקרב, הברוש צמרתו אז הרכין.

רק מי ששכל את הטוב ברעיו, אותנו יוכל להבין…

רעיי, נא אמרו והגידו, העוד מחייך הוא שם, דודו…״.

ואחרי זה מושכים הצברים את החברה למסכת שירי פלמ״ח: יצאנו אט עיוור היה הלילה; רבותיי ההיסטוריה חוזרת; עוד שלושה קילומטר; הרוח נושבת קרירה ועוד. מרקם מרטיט של מילים ולחן מתמזגים, הגורם לכול החברה החדשים להיסחט לתוך ההוויה הזו ולהיות חלק ממנה. פרוספר מתקשה להדביק את הקצב ומרגיעה לרגיעה מצליח גם להשחיל שיר צרפתי, עבור החברים של מה שמכונה ׳המחלקה הצרפתית/ וגם לזכר ימי ילדות ומשפחה שהושארו מאחור. יעקב מתענג על רגעי הנחת הסוחפים האלה. סלומון אומר לו שיש למצות אותם עד תום כי אין לדעת מאיפה יגיח הפגז מחר. יעקב מביס בו ומותח את בת הצחוק המרומזת והמאופקת שלו, שכול כך הילכה קסם על בחורות. יעקב מזכיר לו את ימי ילדותם בפס ובמקנס ואת מעשי השובבות בשווקים ובבתי הספר שם. סלומון משיב לו בצחוקו הרחב, החכם והלגלגני, שציצת שפם דקה מסמנת אותו. יעקב חש שככול שהוא נמצא יותר על הארץ הזו רגליו מעמיקות לתפוס אחיזה בה ולהיות חלק משורשיה.

פרוספר מבקש להוציא את החברה מאותה אוירה נוגה ומהורהרת. הוא נזכר בחרוזים ששרבט לוחם אלמוני בנימה של לעג והומור. הוא שר והחברים חוזרים על כול משפט פעמיים. הסיפור על כיבוש מנזר סן־סימון. בסך הכול התרחש מעשה הגבורה הזה רק לפני חודש, לאחר קרבות קשים ואבידות רבות, וכבר נוצק הצחוק בתוך הדמע:

וְכָךְ צוֹעֲדִים

חַיָּלִים מִגְּדוּד מֵאָה שִׁשִּׁים וְשָׁלֹשׁ

עִם הַגִּ'ינְגִ'י בָּרֹאשׁ, בָּרֹאשׁ, בָּרֹאשׁ!

אֲנַחְנוּ כָּבַשְׁנוּ

אֶת מִנְזָר סַן־סִימוֹן בְּקָטָמוֹן

וְגַם הִתְפַּשַּׁטְנוּ

בַּדָּרוֹם וּבַצָּפוֹן.

חָבֵר נֶשֶׁק, חָבֵר נֶשֶׁק,

אֵיזֶה בָּרְדָּק, אֵיזֶה בַּרְדָּק,

הָרִמּוֹנִים, הָרִמּוֹנִים,

מְקַלְקְלִים, מְקַלְקְלִים,

הַסְּטֶן שָׁבוּר, אֵין בּוֹ כַּדּוּר,

וְהָרוֹבֶה, וְהָרוֹבֶה,

אֵינוֹ יוֹרֶה, אֵינוֹ יוֹרֶה.

וְכָךְ צוֹעֲדִים…

בְּיוֹם שִׁשִּׁי, בְּיוֹם שִׁשִּׁי,

נֵלֵךְ לְ(הָ)בִיא, נֵלֵךְ לְ(הָ)בִיא,

הַבַּחוּרוֹת, הַבַּחוּרוֹת

אֶל הַעֶמְדוֹת, אֶל הַעֶמְדוֹת

וּבְיוֹם שַׁבָּת, וּבְיוֹם שַׁבָּת

אֵין כְּלָל מִפְקָד, אֵין כְּלָל מִפְקָד,

מְצַפְצְפִים, מְצַפְצְפִים

עַל הַמְּפַקְּדִים, עַל הַמְּפַקְּדִים

וְכָךְ צוֹעֲדִים…

בְּיוֹם שַׁבָּת, בְּיוֹם שַׁבָּת

סַמַּל הַדָּת, סַמַּל הַדָּת

שָׁכַב עִם בַּת, שָׁכַב עִם בַּת

בְּתוֹךְ מִקְלָט, בְּתוֹךְ מִקְלָט

וְהַמַּגָּ"ד, וְהַמָּגַ"ד

עָשָׂה מִשְׁפָּט, עָשָׂה מִשְׁפָּט

שָׁלַח אוֹתוֹ, שָׁלַח אוֹתוֹ

קִיבִּינִימָט, קִיבִּינִימָט

וְכָךְ צוֹעֲדִים…פרוספר שואל את יעקב אם הג׳ינג׳י המוזכר בשיר זה יצחק רוטשטיין. בדיחה טובה, מגיב יעקב. סלומון מחפש בעיניו את רוטשטיין. יעקב פותר לו את התהייה. גדוד ב׳ אליו משתייך רוטשטיין נשאר בקרית ענבים.

באותו הלילה, כשיעקב שוכב על מיטת השדה ובוהה בקצהו של מוט האוהל, הוא חושב על המלחמה שתגיע לסיומה ועל תוכניותיו לעבוד ולהקים בית. הוא חושב על עיסוק במקצועו כמכונאי. הוא אינו שולל גם עבודה כמתרגם, כפי שעשה במחנה הצבא האמריקאי ברבט, בנוסף לתפקידו כמכונאי. הוא אוהב את זה. את ההעברה מכלי לכלי של דברי אנשים ודעותיהם. לפעמים הוא אפילו מעצב את המשפטים המובאים בשפה המתורגמת. הוא חש שיש בזה משהו מהיצירתיות, כפי שהוא עושה לעיתים גם כמכונאי, כשהוא מתאים חלקי חילוף ומוצא פתרונות לבעיות מכאניות. אבל עכשיו הוא עוצם את עיניו ורואה בעיני רוחו את דירתו הקטנה, המיוחלת, המשקיפה אל הרי ירושלים. ריטה בטח תעדיף מרפסת הפונה אל הים. זה המלחך את חופי תל אביב. הים שמוביל עד לחופי האהבים שלהם, אי שם במחנות המעצר של פמגוסטה. ריגושים בתוך המצוקה. אהבה ומעצר. חרות הרגש בתוך שלילת החופש האישי. על משכבו הוא מדמה שהוא מחבק את אשתו ומאזין לרחשים מהחדר הסמוך, בו נמים שני ילדיו הראשונים. הוא חושב על ריטה. נזכר בחיוכה הביישני, הספוג ברוך ואהבה.

מאז שחרורו מהמחנה ההוא הייתה ביניהם התכתבות קצרה, בדרך עקיפה, אבל מאז, בסערת האירועים, נותק עימה הקשר. כמו בא הדבר כדי להפריד בין המלחמה לחיי השגרה, בין החיים ובין המוות הצופה מנגד. כשתיגמר המלחמה הוא ינסה לאתר אותה.

מוצאי שבת. עשרים ותשעה במאי 1948. סלומון ופרוספר מארגנים יין להבדלה. שולפים את שייקה ואת יעקב מהאוהל. יעקב היה כבר סחוף אל החלומות. אבל את מצוות ההבדלה הוא לא יחמיץ. החברה מתאספים באחד מחדרי בית ההבראה. מפייטים ונזכרים בשבתות של ילדות ונעורים מוקדמים בפס, מקנס וקזבלנקה. לנגדם צצים ועולים הברכות של אימא בערבי שבתות על הנרות המלופפים בתוך פמוטי כסף מגולפים. הם זוכרים את הנפת ידו של אבא, הרוטטת מהתרגשות, כשהוא חובק את גביע הכסף המעוטר של ברכת הגפן. אחר כך באה ברכת ׳המוציא׳ על החלות המלופפות, המרוחות בחלמון ביצה. והכול תוך שבת-אחים של הורים, אחים ואחיות מסביב לשולחן….

עכשיו, כאן במעלה החמישה, סלומון מנווט את ברכת ההבדלה. ׳אנה ה׳ הושיעה נא, אנה ה׳ הצליחה נא׳. הוא מטעים את מילות ההצלה וההצלחה. מגלגל אותם לעבר הקרבות הצפויים. ממקד אותם באירועים סוערים יותר ומשמחים פחות. פרוספר מלווה את הפיוטים במפוחית. סלומון נזכר בשירו של רבי דוד חסין, גדול פייטני מרוקו מהמאה השמונה עשרה, שהיה חורז את געגועיו לירושלים ולטבריה. חלק מהאירופאים ומהותיקים, או ׳היהודים׳ על פי כינויים, עומדים שם מתוך סקרנות. אחדים מתמוגגים ומתאמצים להצטרף לנעימות. אחרים סתם נהנים ומחייכים. סלומון מסיים לשיר. פרוספר חדל לנגן.

״אני רוצה לבקר בטבריה״ אומר סלומון.

״אני רוצה לבקר בכותל״ משטח פרוספר את משאלתו ״אני זוכר שנתקלתי ביגאל אלון בחדר האוכל וכשפנה אלי ביקשתי ממנו שיסדרו לי חופשה לבקר בכותל. הוא אמר שאין חופשות. שיש עכשיו מלחמה ויש קרבות בלטרון״.

יעקב לא מדבר. הוא מהורהר. סלומון מנסה להוציאו משתיקתו.

״יעקב, מה המשאלה שלך?״. יעקב מחייך.

עוזיאל חזן-מי אתה ישראל מיר.

עמוד 28

פרשת אמור

'בָּאתִי בְּסוֹד לוּלָב אֶתְּרוֹג וּבַהְדַסִּים'

פרשת אמור ממשיכה את פרשת קדושים בכך שהיא עוברת מציווי הקדושה לכלל ישראל לציוויי קדושה לכוהנים. ציוויים אלה פותחים באיסור להיטמא למת, אלא כי אם לקרוב מדרגה ראשונה: אב, אם בן, בת אח, אחות (הרווקה) ולאשתו הראויה לו ככוהן. על הכוהנים לשמור על שלמות גופם ועל ייחוסם וככלל קובעת התורה "קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם…" (ויקרא כא, ו), וכפי שהעמיד זאת הרמב"ן: "קדשים יהיו לאלהיהם – הקדושה היא הפרישות כאשר פירשתי בסדר של מעלה (לעיל יט ב). יאמר, שאפילו במותר לישראל יהיו הכהנים פרושים, יבדלו מטומאת המתים ונשואי הנשים שאינן הגונות להם בטהרה ובנקיות", ובדרך השיר  ביטא רבי ישראל נג'ארה בפיוטו לפרשת אמור, כך:

               לְקַדְמוּתְכֶם שׁוּבוּ בָנִים / חִישׁ אֱמוֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים.

               יוֹשֵׁב רוּם מִמְּכוֹן שִׁבְתוֹ / אָמַר אֶל-מֹשֶׁה בִּנְאֻמָיו

               אֲשֶׁר כָּל-כֹּהֵן מְשָׁרְתוֹ / הוּא לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו

               אֲבָל יִהְיוּ בָאֵי בֵיתוֹ / זַכִּים כְּשַׂרְפֵי מְרוֹמָיו

5             לְהַקְרִיב זִבְחֵי שְׁלָמָיו / תָּמִיד, וְהָיוּ נְכוֹנִים.

המחרוזת  משקפת היטב את ציווי הקדושה על הכוהנים ואת הנימוקים לקדושה זו, הכוהנים, באי בית ה' יהיו זכים כמלאכי מרום, כלומר שווים הם משרתי המקדש למלאכי השרת, כדי שיהיו נכונים תמיד לעבודת המקדש. פתיחת השיר נוקטת דרך עיצוב מיוחדת ואת הציווי למשה בפתיחת הפרשה הוא הופך לבקשה מן הקב"ה. בקשה המתפרשת במחרוזת האחרונה: 'אל הר ציון אשר שמם / השב כהנים ולויים…'.

הנושא המרכזי השני בפרשתנו אף הוא עניינו קדושה, קדושת הזמן, "פרשת המועדות" בפי חז"ל. זו סקירה מלאה של כל מועדי הקודש והמצוות המיוחדות לכל מועד ומועד. ברשימת המועדים בולט חג הסוכות ומצוותיו, הסוכה, ארבעת המינים ומצוות השמחה, אלה משכו את לבם של פייטני ישראל לדורותיה, שהרבו לכתוב  פיוטים לחג הסוכות על כל מרכיביו. בחרנו להציג את פיוטו של גדול פייטני תימן, רבי שלום שבזי בפיוט לחג הסוכות.

               סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ צוּרִי פּרוֹשׂ עָלַי

               וּשְׁמַע לְקוֹל שַׁוְעַת עַמִּי וּמִקְהָלִי:

               אוֹר יִשְׁעֲךָ יִזְרַח עַל כָּל בְּנֵי אִישׁ תָּם

               תּוֹסִיף בְּשִׂמְחָתָם עֶזְרָם וּמִשְׁעַנְתָּם

5             יִזְכּוּ רְאוֹת יִשְׁעָךְ יַעְלוּ בְמִשְׁמַרְתָּם

                                       וַאְנִי לְךָ דוֹדִי תָּמִיד וְדוֹדִי לִי:

               לִי יֶאֱתֶה הַחֵן אֶתְעוֹרְרָה שֵׁינָה

               וַאְסוֹבְבָה לִרְאוֹת שָׁלֵם וְצִיּוֹנָה

               יָשִׁיב אֲדוֹן עוֹלָם דַּלָּה וְאֶבְיוֹנָה

10                                   אֶשְׂמַח וְאָגִילָה אַרְבֶּה בְּמַהְלָלִי:

               מֵעַנְנֵי כָבוֹד צוּרִי עֲטִיתַנִי

               לֹא אֶמְצְאָה שֶׁמֶשׁ יוֹם הֶעֱלִיתַנִי

               וּבְחַסְדְּךָ הַטּוֹב הָאֵל מְשַׁכְתַּנִי

                                       זָכְרָה לְאַהְבָתִי קֶדֶם וּמַחְמָלִי:

15           בָּאתִי בְּסוֹד לוּלָב אֶתְּרוֹג וּבַהְדַסִּים

               עֲרָבָה שְׁנֵי בַדִּים אֲגֻדָּה כְּלָל נַעְשִׂים

               וּבְיַד שְׂמֹאל אֶתְּרוֹג וָאֶזְכְּרָה נִסִּים

                                       וָאֶעֱנֶה הַלֵּל וָאֶנְעֲמָה קוֹלִי:

               נַפְשִׁי לְךָ תָרוֹן תַּנְעִים בְּקוֹל רִנָּה

20           תַּעְרוֹךְ תְּפִלָּתָהּ בִּשְׁבָח וּבִתְחִנָּה

               תַּשְׁפִּיע שְׁלוֹמֶיךָ לָנוּ בְּכָל פִּנָּה

                                       מִשְׂגָּב תְּהֶא לַדָּל וּתְחַדְּשָׁה גִּילִי:

               יוֹם יִשְׂמְחוּ עַמַּךְ תּוֹסִיף בְּשִׂמְחָתָם

               צוּר מִמְּרוֹם תַּקְשִׁיב אֶל קוֹל תְּפִלָּתָם

25           תִּגְעַר בְּכָל שָׂטָן תִּהְיֶה בְעֶזְרָתָם

                                       אַתָּה מְנָת כּוֹסָם רוֹפֵא לְכָל חֹלִי:

               וּלְמַעְרְכוֹת יַיִן נִרְצֶה לְהִתְעַנֵּג

               נַעַן בְּשִׁיר וּשְׁבָח לָאֵל וְנִתְפַּלֵּל

               נִדְרוֹשׁ בְּסוֹד לוּלָב וַהְדָּס וְהָאֶתְּרוֹג

30                                   גַּם בָּעֲרָבָה נַשִּׂיג לְסוֹד מִלָּי:

               סֻכַּה וְתַעֲנוּג יוֹם זֶה וְקוֹל חֶדְוָה

               בָּהּ נֵשְׁבָה לִלְמוֹד כִּי הִיא אֱמֶת מִצְוָה

               נֹאכַל וְנִשְׁתֶּה בָּהּ נִתְחַבְּרָה אַחְוָה

                                       אִם אֶחְפְּצָה לָלוּן אִישַׁן בְּעֵת לֵילִי:

35           פּוֹדֶה זְכוֹר לָנוּ חֶסֶד אֲשֶׁר קָדַם

               קַבֵּץ פְּזוּרֵינוּ אֶל הֵיכְלֵי נֹעַם

               בִּזְכוּת בְּנֵי חָכְמָה כָּל יוֹדְעֵי טַעַם

                                       אַתָּה אֱמֶת חֶלְקִי צוּרִי וּמִגְדָּלִי:

1. סכת… עלי: על פי 'ופרוש עלינו סכת שלומך…' בברכת השכיבנו ללילי שבת וימים טובים. 2. מקהלי: קהל ישראל, על פי תה' סח, כז. 32. כל… תם: כינוי לעם ישראל, בני יעקב, על פי בר' כה, כז. 4. תוסיף בשמחתם: שכן חג הסוכות הוא "זמן שמחתנו". עזרם ומשענתם: פנייה לקב"ה 5. יזכו… במשמרתם: יזכו לגאולה ולישועה ולחדש את מסורת המשמרות והמעמדות בבית המקדש. 6. ואני… לי: על פי שה"ש ו, ג. 7. לי… שינה: חן הגאולה יגיע אלי אז אתעורר משנת הגלות, על פי שה"ש ה, ב, וראה מדרש הפסוק בשהש"ר ועוד. 8. שלם וציונה: ציון וירושלים. 9. ישיב… ואביונה: הקב"ה ישיב את עם ישראל הדלים בגלותם אל שלם וציונה הנזכרים בטור הקודם. 11. ענני כבוד: על פי בבלי סוכה יא ע"ב וכדברי רבי אליעזר "ענני כבוד היו", והשווה זוהר חדש, תולדות, עמ' תקנח. עטיתני: כסית אותי מכל עבר, על פי תוספתא סוכה ד, ב. 13­-14. ובחסדך…  קדם: על פי יר'  לא, ב; ב, ב. ומחמלי: חוזר אל "לאהבתי", כלומר זכור לי את אהבתך לי ואת חמלתך עלי. 15­-18. באתי… קולי: נטילת ארבעת המינים מסמלת עניינים שונים בנסתר ובנגלה, כפי שהובאו בדברי הזוהר ובמדרשי חז"ל. האתרוג ניטל בשמאל בבחינת גבורה ומלכות כנגד הלב מקום החכמה, שני בדי ערבה כנגד משה ואהרן ועניין האגודה הוא בכך שארבעת המינים מסמלים  קהלים שונים בעם ישראל המתאגדים יחדיו, וכבר באו משלים וסמלים לעניין במדרש ויקרא רבה  ל, י-יא. 18. הלל: שהלולב ניטל לפני אמירת ההלל, מחזיקים בו כל ההלל ומנענעים בו בקטעי הלל מסוימים. 19­-22. נפשי… גילי: תפילת החג אף היא נערכת בשיר ובשמחה, ושמחה זו ערובה לשפע ולשלום ולחידוש שמחת הגאולה. 27. ולמערכות יין: זו שבת שבה מקדשים על היין וראה פסחים קו ע"א. להתענג: לקיים וקראת לשבת ענג על פי יש' נח, יג. 29­-30. נדרוש … מלי: מאחר שבשבת אין נטילת לולב ממש, יש ללמוד ולדרוש "סוד לולב". 31. סוכה ותענוג: שבת חג הסוכות שבו מתקיימים מצוות סוכה ועונג שבת. 32. בה… מצוה: בסוכה נקיים  מצוות לימוד תורה, שכן  "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה" ירושלמי, שבת טו, ג. 33. נתחברה אחוה: שבת וחג. 34. אם… לילי: לכשארצה לישון, אישן בסוכה. 35. פודה: כינוי לקב"ה. זכור… קדם: על פי יר' ב, ב: "זכרתי לך חסד נעוריך…". 36. קבץ פזורינו: על פי תפילת מוסף של חג.  היכלי נועם: הוא בית המקדש להיכליו 37. בני…טעם: הצדיקים לומדי התורה על פי תה' קיט, סו: "טוב טעם ודעת למדני…". אתה… ומגדלי: ובוודאי תשמע תפילתי ותיעתר לבקשותיי בשירי זה.

מרכז הפיוט שלפנינו הוא חג הסוכות הן מצד התוכן ןהן מצד מעשה השיר. כך היא הפתיחה היוצאת מן הסוכה הממשית אל "סוכת שלום", מטפורה להגנת ה' על עמו. במחרוזת השלישית מפרש הדובר את המטפורה "מענני כבוד צור עטיתני", כלומר ההשוואה לעבר אומרת הגנה מוחלטת מכל הכיוונים כדרך ענני הכבוד שהקיפו את ישראל מכל צד, מעלה ומטה (במ"ר א, ב) הצילום משרב ושמש (ראו טור 12), וכיוונו את דרכם אל ארץ ישראל. ענני הכבוד הסובבים את ישראל מביאים את הדובר לראות בעיני רוחו את כלל ישראל סובבים את "שלם וציונה" בבחינת "סבו ציון והקיפוה" (תה' מח, ג). הכינויים "שלם וציונה" לירושלים מחברים את הקורא לפסוק "וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן" (תהלים  עו, ג), והשוו מדרש תהלים לפסוק "מתחילת ברייתו של עולם עשה הקדוש ברוך הוא בירושלים סוכה, כביכול שהיה מתפלל בתוכה, יהי רצון שיהיו עושין בניי רצוני כדי שלא אחריב את ביתי ומקדשי וכיון שחרב הוא מתפלל יהי רצון מלפני שיעשו בניי תשובה שאקרב בנין ביתי ומקדשי, הוי ויהי בשלם סוכו. את מוצא שנקרא בית המקדש שלם…".  היציאה אל המדבר מתוך אמונה בקב"ה נחשבת  זכות גדולה לעם ישראל, וכדברי הנביא "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (יר' ב, ב). זכות מיוחדת זו מובלטת בטורים 13­-14 ובמחרוזת האחרונה, כאשר הדובר מבקש "לפרוע את השטר", ולקיים את הצהרת ה' "זכרתי לך חסד נעוריך", ומכאן הוא מבקש "זכרה לאהבתי קדם" (טור 14) "זכור לנו חסד אשר קדם" (טור 35).

ציור הסוכה עומד ברקע  "אור ישעך יזרח", לפי שהסוכה מיועדת לצל  וסוככת על הנמצא בתוכה, כי על כן מבקש הדובר כי צל ההגנה לא יעיב על אור הגאולה והישועה. בדומה לזה השינה בסוכה (טור 34) מתחברת ומתקשרת להפליא להכרזה "אתעוררה שינה" בראש מחרוזת ב, הכרזה המציינת את הגאולה כפי שראינו בביאור לשיר.

שמחת חג הסוגות, "זמן שמחתנו" מודגשת בשיר בדרכים שונות, אך עיקר העניין הוא  שילוב שמחת החג בשמחת הגאולה "יום ישמחו עמך תוסיף בשמחתם". לימוד התורה והעיון בסוד ארבעת המינים  יביא את הגאולה "בזכות בני חכמה". קיום מצוות הסוכה, לימודם והעיון בסודם, התפילה וההלל יובילו את פזורי ישראל מן הסוכה אל "היכלי נועם".